בס"ד
חום, שעת צהרים.עוד שלוק מבקבוק המים. הוא עומד בצומת הזאת כבר משמונה בבוקר.
עוד מכונית ועוד מכונית חולפת מול העיניים שלו. הוא כבר ראה שנים טובות יותר.
"היי! אח שלי? רוצה לקנות דגל?" הוא שואל את המכונית הכסופה שממתינה בסבלנות באור האדום.
"לא, עזוב אותך! מי שם דגל?" עונה לו הנהג
הוא לא מתייאש ועובר למכונית הבאה, קולות של מוזיקה מזרחית בוקעות מהמכונית.
"רוצה לקנות דגל?"
"בטח אח שלי! יום הולדת למדינה מי לא קונה?"
הוא מחייך מושיט לנהג את הדגל.
'כל הארץ דגלים דגלים' מתנגן השיר בראשו, מי יודע? אבל הוא חלק מזה. הוא לוקח דגל נוסף ועובר למכונית הבאה...
אז זה הסיפור הקטן של מוכר הדגלים בצומת. דגל נתפס כמשהו סימבולי "אני ציוני בלב" מי צריך דגל?
נכון, הדגל זה משהו חיצוני שמעיד על הרבה.
אולי יום העצמאות לא היה 100% מה שאנחנו רוצים ואולי המדינה לא נראית כמו שאני רוצה מדינת הלכה.
אני מרגישה שבזמן האחרון נהיה פולמוס יום העצמאות לומר הלל או לא לומר הלל (ועל זה אנייכולה לכתוב מאמר שלם ) אחר כך האם להתגייס לצה"ל או שלא.
את האמת שפשוט כואב לי הלב.
הנה שיח קטן שלי עם דודה ובן דוד.
"נו, דרור(שם בדוי) לאן אתה מתגייס?" שאלתי
"לא יודע, אני אהיה ג'ובניק, תפקיד לא חשוב להעביר 3 שנים, ליהנות מהחיים"
"צודק, מה אתה צריך שאמא שלך לא תישן בלילה? אפילו תפנה פחי זבל העיקר שלא תהיה בעזה" מתערבת דודה שלי.
"את יודעת, מזל שלא כולם חושבים כמוך אחרת מי שהיו שומרים עלינו היו הדרוזים" אמרתי לה
שתיקה
"מי ילחם אם לא דרור?" שאלתי
"שאחרים יעשו" היא עונה
שאחרים יעשו... שוב אותה תופעה חוסר לקיחת אחריות, פחד מאתגרים, נכון, צבא זה לא משחק ילדים.
איפה אידיאלים של פעם? מה,הם נגמרו? טבעו בביצות של עמק החולה? נקברו בסבסטיה? נשרפו יחד עם בתי הכנסת של גוש קטיף?
"אני רוצה רק ללמוד תורה." אומר החרדי\ דתי
אין לי ספק שהתורה היא חלק בלתי נפרד מחיינו. אבל אנחנו לא יכולים רק ללמוד תורה. התורה היא תורת חיים! תורת חיים פרושה לעשות, לקיים, להיות חקלאיים, להיות בהייטק ,ברפואה,בהוראה, בצבא!
אם דוד המלך היה יוצא למלחמה רק עם יואב שר הצבא כי כולם רוצים ללמוד תורה הארץ לא הייתה נכבשת. יריחו זאת דוגמה חד פעמית שלא תחזור על עצמה יותר.
"ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" זה נכו אבל אנחנו חייבים לעשות השתדלות, גדולה
"תהילים נגד טילים"
אבל צה"ל לא היה מפוצץ את כור האטומי בעיראק לא היינו כאן.
הייתה סיעתא דשמייא גדולה, ענקית ב"ה זכינו לראות את יד ה' בכל מלחמה ומלחמה. אבל ה' לא היה עזר לנו אם לא היינו עושים מאמץ ,השתדלות ,שולחים הלוחמים שלנו לקרב.
לצה"ל צריך לבוא מתוך תחושת שליחות, האידיאלים לא נגמרו! אני מרגישה שהציבור שלנו זנח את ארץ ישראל, את הטיולים, את הפרחת השממה כאילו מאז גוש קטיף אנחנו מתחברים לעם, אהבת ישראל זה חשוב! אני לא מזלזלת אבל לבנתיים מה שקורה שהארץ חרבה ויש עוד המון מקומות שצריך ליישב. אסור להסתגר רק בד' אמות של הלכה צריך לפרוץ הלאה קדימה ללמוד הלכות חדשות.
של צבא, בית מקדש, ארץ ישראל. כי על זה השולחן ערוך לא מדבר...
"זה קשה, הנה התיישבנו, ומה? גרשו אותנו זרקו אותנו לכל הרוחות, לכי לניצן ותראי מה המצב"
אני יודעת,התעייפנו ממלחמות והתעייפנו מהממשלה והתעייפנו מהשמאלנים, מפנויים ,מבג"ץ.
אתם יודעים,מה? הם הצליחו! הפוסט ציונים! נשמע רע? נכון!
מישהו הבטיח שהכל ילך בקלות? את הכל נקבל על מגש של כסף? אני אגלה לכם סוד קטן... גם עוד שנה יהיה קשה וגם עוד שנתיים האתגרים מחליפים תחפושות, פעם הם מופיעים בצורת אהוד ברק ובפעם האחרת הם יופיעו בצורת ענת קם, או 'שכונת היובל' בעלי. גם אחרי שנבנה את בית המקדש בעזרת ה' לא יגמרו הבעיות.
אז די להתעייף! בואו נלמד קצת מאנשים גדולים כמו :הרב קוק זצ"ל, דב אינדיג ה"יד, שיבדלו לחיים ארוכים הרב חנן פורת ,גאולה כהן ועוד רבים שנלחמו ולא ויתרו והגיעו להישגים גדולים. בואו נשאב כוחות משם מרוח הציונות, התנ"ך שנר לרגליהם ,נסיק את המסקנות וקדימה נסתער על האתגר הבא!
-
)