השאלה -מי קבע מה משמעותי יותר ופחות? לדוגמא מי קבע שמי שעכשיו לומד להצלחת החיילים עושה מעשה פחות משמעותי מהחיילים עצמם? משמעותיות לא נקבעת על פי חיצוניות.

דווקא במעשים שהם מאחורי הקלעים וכו' יש את הקסם והיופי שלהם ובשביל להבין את זה צריך אמונה.

אבל לא שופטת אותך כי כאמור אני גם מתמודדת עם זה...

בחורה יכולה להגיד תהלים ובזכות הבל פיה המלחמה מצליחה, והחיילים שעושים מצוה עצומה לוקחים מהרוח של האשה ומיישמים את זה בפועל, אבל השורש מגיע מהבל פיה.

הזמן הזה בין סוכות לחנוכה מתייחס להבל כמבואר בבראשית רבה שזה הזמן שהבל חי, ולכן הקולות של הבל פיהן של עם ישראל מנצחות את חרבם של ישמעאל.

חיים את

אני אישית מאד מתחזק ומחכים מהתגובות שלך פה.. מאד אוהב לקרוא אותן.

לוקח הרבה השראה מדברים חכמים שאת כותבת

לפעמים מה שמשמעותי זה דווקא זה שמאחורה ולא ההוא שכולם רואים

זה מזכיר לי, כאחד שצופה בכדורגל, בדרך כלל בעולם זוכרים את החלוץ שמכניס גולים 

ופחות את השחקן שחטף ליריב ומסר את כל המסירות החכמות קדימה שזה מה שהחזיק את הקבוצה תכלס.

רק כשהוא פצוע וחסר במשחק פתאום שמים לב שהקבוצה מקרטעת

מחזק

אני יודעת שגם למאחורי הקלעים יש משמעות, אבל לפעמים דווקא מרגישה שיש לי יכולת ורצון לפעול בחוץ כאילו שהיותי בת זו מגבלה חיצונית... 

אם נמשיך על דרך המשל, 

מאמין ש90 אחוז מהשחקנים שמאחרי הקלעים בכל זאת חולמים להכניס פעם איזה גול ניצחון. 😏

מה נעשה לא לכולם מזדמן חח

הגבר בבטן שלה ל9 חודשים והוא התפתח בקרבה ממש.

היא הולידה אותו. היא עטפה אותו בחום, דאגה לו לצרכים הבסיסיים שלו, העניקה לו אכפתיות ואהבה. העבירה לו חינוך מוסר בסיסי, תורת אמך.

היא השורש.

אשה של בעל גם יכול להיות מאוד מרכזי בעיצוב בעלה אבל זה תלוי במקרה.

אין כמו אמא וכל גבר מוצלח עומד מאחוריו אמא שמסרה את הנפש.

גם תפקיד של מסירות נפש 

בעיני, הנקודה היא אחרת וצריך להבין את המהות והמעלה כאישה ומימוש המהות הזו, ומתוך התחברות למהות הנשית מרגישים את הסיפוק ותחושת שלמות עם המקום כאישה. 

מסכימה עם מה שכתבת במשפט השני

אני חושבת שלפעמים כולאים אותנו בהגדרות של נשיות חיצונית ולא המהות הזאת

השפעה של החברה הכללית במקום של התורה לדעתי...

אם משהו עושה לך טוב.

תעשי אותו.

אני עושה עד כמה שאפשר אבל לפעמים נשאר להסתכל על הבנים ולקנא בהם

טוב זה המציאות כנראה... אין מושלם...

איזה פחד להיות ברחוב עכשיו.

לא יצאתי מהבית כבר 4 ימים וממש לא קורץ לי לנסות לצאת להילחם במחבלים.

שברגע שאת חדורת מטרה את פשוט רוצה לקחת בה חלק.

בעיקר אם יש אמונה- יש אומץ. מהצריך יותר מזה? יכולת פיזית והיתר מהתורה. זה הכל.

לגמרי הדליקו אותה

הם דרכו עלינו!... הם דרכו על ה'!... הם זבאללות!!!

אם בשביל להרוג ג'וק קוראים לגבר...

יש הרבה חריגים לשני הצדדים.

אבל באופן כללי נשים הן רגישות יותר, זאת עובדה.

(כמו שנשים הן נמוכות יותר. 

זה לא אומר שכל אשה נמוכה מכל גבר, זה אומר שבאופן כללי נשים נמוכות יותר.)

ומלחמה, והרג, ודם, ופציעות, זה משהו קשה מאד.

ואין זמן ופנאי לבכי ולמצבי רוח משתנים...

בפועל כ 40 אחוז מהצבא נשים (לא מדוייק, אבל לא חשוב לפה כמה בדיוק).

בכל מקרה, גם בצבא למשל, יש תפקידים כמו טבח, או איזה רכז תוכן וכל מיני, ויש תפקידים של לוחמים לרמותיהם.

הכל נצרך. כל אחד עושה חלקו.

אז תעשי המקסימום שאת יכולה.

חחח אצלנו כל המשא"ן, וכל המלכ"א ורוב אנשי האגמי"ם ושאר העניינים, ע"י נשים..

רק אמרתי שזה המציאות. מה לעשות

היה נשמע שאתה תומך כי כתבת "הכל נצרך כל אחד עושה חלקו".

בכל מקרה עפ"י התורה זה לא רלוונטי לי ב"ה

התכוונתי שבפועל במציאות נשים הם כחצי מהצבא אולי עושות דברים יותר קלים, אבל למעשה כל אחד עושה חלקו. ולכן היה נראה קצת מוזר שנכתב שרק הבנים עושים כשבפועל זה לא ככה.

והוספתי ְשאם תעשי המקסימום במה שאת יכולה זה מעולה. כמו שאני מאז שנפצעתי שמו אותי לעשות משהו קל יותר. ואכן בזמן מלחמה המשנה (סוטה פרק ח) כותבת שלוקחים אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, גם הנשים השתתפו במה שיכלו (נתינת מזון למשל).

אם מותר או אסור לנשים צבא זה לא הדיון פה, ולא חושב שיש פוסק שיתיר את זה.

אין ספק בזה, זה מתיש, אני יודע שלפעמים מעל 30 שעות ערים בשביל לטפל בדברים אלו ומלא טרטורים יש

אז זה מה שבאתי לומר בעצם. שלמרות שלמראית עין זה יכול להרגיש שכאילו זה פחות. זה לא באמת ככה.

לכן כל אחד יעשה החלק שלו, וזה הכי מעולה ככה.

הם עושים מלא עבודה שחורה

לפעמים כבר לא נעים לי ..

בואי להילחם ככה זה לא פשוט .. אני לא הייתי מסוגלת וגם אם הייתי חייבת להילחם הייתי חוזרת שבר כלי גם אם הייתי מצליחה,אין בי יכולות כאלה 

לא מתאים לי להיות גבר אין מה לעשות

חוץ מזה אני ממש חושבת שנשים עושות מלא דברים חשובים ..

אף פעם לא היה לי רגשות נחיתות הפוך

לכל תפקיד יש את העבודה השחורה שלו. ואת היתרונות שלו...

ולהלחם אני לא אומרת שזה פשוט ואני מודעת לסכנה הפיזית. תראי מה שכתבתי ל@מבקש אמונה... וגם מה שהוא ענה.

ואני יודעת שלא מתאים לי פיזית זאת המגבלה היחידה לכן אני רוצה לפעמים להיות בן בשביל זה. זה תכלס צריך להאמין ולשמוח איך שה' רוצה אותי... בכל מצב

מלחמות, ריקודים - לאמיתו של דבר זה הכל חיצוניות 

רש"ר הירש בראשית מ"ט

וירא מנחה כי טוב – יששכר שמח לעבוד, אולם רק במידה ובאופן שיהיה בעבודתו ערך לעם היהודי. בעוד שיהודה הוא שבט המושלים וזבולן – שבט הסוחרים, הרי שיששכר מייצג את הגרעין האמיתי של העם היהודי: האיכר היהודי. הוא אינו עובד כדי לעמול בלי הרף ולצבור עושר. בן העם היהודי אינו משעבד עצמו לעבודתו; הוא עובד כדי להשיג ״מנוחה״. הוא יניח ביד זבולן להרוויח הון רב בסחורתו; אך לעצמו, רוצה הוא יותר להשאר בבית. הוא רואה בפנאי שהשיג בעמלו, את הנכס הגדול והרכוש היקר ביותר שיש לו; שכן הפנאי מאפשר לאדם לזקוף את קומתו ולמצוא את עצמו.
עקב כך, נוטה יששכר את שכמו לסבול משאות, תוך שהוא מניח את שבט המושל בידי יהודה ואת דגל הסוחר בידי זבולן. לבו אינו נמשך לא אחר תפארת הצבא ולא אחר רווחי המסחר. הוא מכיר כיבושים אחרים ואוצרות אחרים, אשר ניתן לזכות ולהחזיק בהם רק בשעות הפנאי.
כך נעשה שבט יששכר לשומר אוצרות הרוח של האומה.

ה"ה כאן

ואני מצרף קישור לתרגום של הפתיחה של הספר "אליהו" מאת הרב יצחק ברויאר זצ"ל (מציע ראשית לקרוא מי היה)

Untitled document

מעניין וייחודי.

בשבילך הם יוצאים להילחם, כדי שתמשיכי, כדי שתהיי מוגנת. את המוטיבציה שלהם!

כדי שהנשים ישמרו על הילדים, שיהיו שמחים, שלא יפחדו, שיצחקו וישירו.

לאחים שלי היה מאוד קשה לצאת מהבית, מהילדים. אני שולחת להם תמונות וסרטונים של הילדים צוחקים ומשחקים ונהנים וזה נותן להם המון כוח!

את יכולה להתנדב, לעזור למשפחה עם ילדים שהאבא יצא, או אפילו נשאר. לכולם אין בית ספר עכשיו.  הרבה מפחדים לצאת מהבית, הרבה לא יכולים לצאת מהבית.

זו חזית אחרת, של סוג של להילחם לשפיות עד כמה שאפשר. של המשך החיים כי בשביל זה הם יצאו, כדי שנמשיך.

אפשר לכתוב הרבה דברים, אבל יש משהו אחד שלדעתי הוא הבסיס.

אם היו הופכים אותך לבן (אבל זה כולל הכל. אין פריבילגיה להשאיר שיער), והיית מרגישה וחווה כמה עוצמות של חיים (רגשות, חוויות, הנאות. כלפי עצמך וכלפי אחרים) שהתרגלת אליהן חסרות לך, היית מבקשת לחזור.

כנראה את רגילה לזה אז את מסתכלת על היתרונות של בנים ושוכחת שבד"כ להם יש אולי יותר כלים (הדברים שפירטת), אבל פחות "אור".

בנים בד"כ יחפשו להשלים ולנגוע באור הזה דרך האישה (והילדים), כמו שהשתדלות כתבה.

לכן מהבחינה הזאת הנשים הם מרכז העולם ולא הגברים.

מאוד מענין כתבת יפה תודה רבה!

בתור בן בייניש שחברים בגיל שלי (והתאום שלי) נמצאים עכשיו במלחמה, זה לא קל. אבל עשיתי מה שיכולתי (לא אחשוף מפאת אווטינג), וב"ה כבר קיבלתי כמה פעמים חיזוקים מאנשים (ביניהם רב אחד), שרוב המלחמה היא תודעתית, וגם כשאנחנו צבא ממש חזק, בסופו של דבר מה שקובע זה האם אנחנו יודעים מי זה אויב ומה צריך לפעול כנגדו, וסייעתא דשמיא, כפי שראינו במלחמה האחרונה איך ארגון כ"כ קטן הצליח לפגוע כ"כ הרבה, ושחייבים בדחיפות אנשים שילמדו תורה. המדרש אומר שהצבא היה מתחלק לשלושה, שליש לוחמים, שליש תומכי לחימה, ושליש שמתפללים ולומדים תורה. מופיע בתנחומא בשלח ט' ושוחר טוב תהלים כ"ב: "מה תולעת אין כוחה אלא בפה כך יעקב אין כוחו אלא בפה" (ועייני בר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק בראשית פרשת ויגש אות [י]). המאבק שנראה בעינינו כמאבק פיזי, באמת הוא מאבק רוחני, מעין המאבק של יעקב עם שרו של עשיו. כשה' איתנו, הוא יכול להבריח צבאות ענקיים ע"י השמעת קולות, בלבול של האויב ע"י מחזות עיניים (שהמים ע"י אור השמש נראים כדם). במלחמת יוה"כ יש עדויות על טנקים שלמים שעצרו נגד איזה טנק אחד והרימו ידיים, "אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט", אלא שגם צריך את הצבא בפועל כי ה' מתגלה בעולם ע"י אתערותא דלתתא (השתדלות מלמטה), והמדרש אומר שחזקיה שנעשה לו נס ונהרגו האויבים בזמן שישן, הוא פחות מעולה מדוד המלך שלחם ואמר: "ארדוף אוייבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". אבל הלחימה היא רק ההופעה בפועל של כנסת ישראל שדבוקה בה', ועיקר המלחמה היא מלחמה רוחנית. (אמנם, דוד המלך שהצליח לשלב את הדברים מבלי שהדברים יבואו אחד על חשבון השני, זה האידיאל (וגם בשעת המלחמה היה דבוק בה'), ואנו הקטנים לא יכולים להגיע לדרגה הזו). אלו מחשבות שלי שאולי קשורות למה ששאלת, ויחזקו גם אותך.

תודה רבה! 

וואו ישר כוח

גם מופיע בתלמוד בבלי מסכת מכות דף י עמוד א
א"ר יהושע בן לוי, מאי דכתיב: עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם? מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה.

כמובן, זה גם הפוך....

היו פעמים שאמרתי למפקדים שלי שאני מרגיש שהחברים שלי בישיבה עושים יותר ממני,

כי אנחנו בצבא נלחמים בידיים קשורות,

והם נלחמים כדי לשחרר את הידיים שלנו.

ספציפית לגבי נלחמים-יש סוגים שונים של לוחמה, הרגע חזרה מילואימניקית מהגבעה שלנו

אני לא רוצה שיקחו את זה למקומות כאלה. זה תכלס מטופש מצידי זה כמו שמישהו עם ידי זהב אך קול צרוד יגיד "איך באלי להיות זמר" אבל אתה לא אז תעשה את התפקיד שלך וזהו. 

זה לא הנקודה של יכולה. לא רוצה לשמח כשזה לרקוד מול כולם בתור בת כי אני יודעת שזה לא מתאים (ואני גם אתבייש מעצמי), אבל כן יש לי חשק לעשות את זה אם זה היה מתאים. זה מתאים לי באופי, לא במציאות. זה חלק מהמציאות להבין שאין דבר מושלם ואין כל מה שאני רוצה כל רגע. 

בסך הכל אחרי תקופה שלפעמים הרגשתי שייכת למקום מסויים בכוח אבל בפועל לא, הייתי צריכה לפרוק קצת...

לדעתי לא הרבה עתיד להשתנות

יש סיבות טובות למה אנחנו לא עושות את רוב הדברים האלו.

אבל כמו שבעלי(המאוד שמרן) אומר בנוגע לדברים שקשורים ליהדות) בעיקר: אם אין בזה בעיה הלכתית, מה הבעיה?

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל

קטן מידי.

תעבור למצב מחשב

ואז הגדלה/הקטנה על ידי צביטה

החל מלפני כחודש שהחלפנו את הckeditor הנוראינב tiptap.

עכשיו הכל מובן.