השאלה -מי קבע מה משמעותי יותר ופחות? לדוגמא מי קבע שמי שעכשיו לומד להצלחת החיילים עושה מעשה פחות משמעותי מהחיילים עצמם? משמעותיות לא נקבעת על פי חיצוניות.

דווקא במעשים שהם מאחורי הקלעים וכו' יש את הקסם והיופי שלהם ובשביל להבין את זה צריך אמונה.

אבל לא שופטת אותך כי כאמור אני גם מתמודדת עם זה...

בחורה יכולה להגיד תהלים ובזכות הבל פיה המלחמה מצליחה, והחיילים שעושים מצוה עצומה לוקחים מהרוח של האשה ומיישמים את זה בפועל, אבל השורש מגיע מהבל פיה.

הזמן הזה בין סוכות לחנוכה מתייחס להבל כמבואר בבראשית רבה שזה הזמן שהבל חי, ולכן הקולות של הבל פיהן של עם ישראל מנצחות את חרבם של ישמעאל.

חיים את

אני אישית מאד מתחזק ומחכים מהתגובות שלך פה.. מאד אוהב לקרוא אותן.

לוקח הרבה השראה מדברים חכמים שאת כותבת

לפעמים מה שמשמעותי זה דווקא זה שמאחורה ולא ההוא שכולם רואים

זה מזכיר לי, כאחד שצופה בכדורגל, בדרך כלל בעולם זוכרים את החלוץ שמכניס גולים 

ופחות את השחקן שחטף ליריב ומסר את כל המסירות החכמות קדימה שזה מה שהחזיק את הקבוצה תכלס.

רק כשהוא פצוע וחסר במשחק פתאום שמים לב שהקבוצה מקרטעת

מחזק

אני יודעת שגם למאחורי הקלעים יש משמעות, אבל לפעמים דווקא מרגישה שיש לי יכולת ורצון לפעול בחוץ כאילו שהיותי בת זו מגבלה חיצונית... 

אם נמשיך על דרך המשל, 

מאמין ש90 אחוז מהשחקנים שמאחרי הקלעים בכל זאת חולמים להכניס פעם איזה גול ניצחון. 😏

מה נעשה לא לכולם מזדמן חח

הגבר בבטן שלה ל9 חודשים והוא התפתח בקרבה ממש.

היא הולידה אותו. היא עטפה אותו בחום, דאגה לו לצרכים הבסיסיים שלו, העניקה לו אכפתיות ואהבה. העבירה לו חינוך מוסר בסיסי, תורת אמך.

היא השורש.

אשה של בעל גם יכול להיות מאוד מרכזי בעיצוב בעלה אבל זה תלוי במקרה.

אין כמו אמא וכל גבר מוצלח עומד מאחוריו אמא שמסרה את הנפש.

גם תפקיד של מסירות נפש 

בעיני, הנקודה היא אחרת וצריך להבין את המהות והמעלה כאישה ומימוש המהות הזו, ומתוך התחברות למהות הנשית מרגישים את הסיפוק ותחושת שלמות עם המקום כאישה. 

מסכימה עם מה שכתבת במשפט השני

אני חושבת שלפעמים כולאים אותנו בהגדרות של נשיות חיצונית ולא המהות הזאת

השפעה של החברה הכללית במקום של התורה לדעתי...

אם משהו עושה לך טוב.

תעשי אותו.

אני עושה עד כמה שאפשר אבל לפעמים נשאר להסתכל על הבנים ולקנא בהם

טוב זה המציאות כנראה... אין מושלם...

איזה פחד להיות ברחוב עכשיו.

לא יצאתי מהבית כבר 4 ימים וממש לא קורץ לי לנסות לצאת להילחם במחבלים.

שברגע שאת חדורת מטרה את פשוט רוצה לקחת בה חלק.

בעיקר אם יש אמונה- יש אומץ. מהצריך יותר מזה? יכולת פיזית והיתר מהתורה. זה הכל.

לגמרי הדליקו אותה

הם דרכו עלינו!... הם דרכו על ה'!... הם זבאללות!!!

אם בשביל להרוג ג'וק קוראים לגבר...

יש הרבה חריגים לשני הצדדים.

אבל באופן כללי נשים הן רגישות יותר, זאת עובדה.

(כמו שנשים הן נמוכות יותר. 

זה לא אומר שכל אשה נמוכה מכל גבר, זה אומר שבאופן כללי נשים נמוכות יותר.)

ומלחמה, והרג, ודם, ופציעות, זה משהו קשה מאד.

ואין זמן ופנאי לבכי ולמצבי רוח משתנים...

בפועל כ 40 אחוז מהצבא נשים (לא מדוייק, אבל לא חשוב לפה כמה בדיוק).

בכל מקרה, גם בצבא למשל, יש תפקידים כמו טבח, או איזה רכז תוכן וכל מיני, ויש תפקידים של לוחמים לרמותיהם.

הכל נצרך. כל אחד עושה חלקו.

אז תעשי המקסימום שאת יכולה.

חחח אצלנו כל המשא"ן, וכל המלכ"א ורוב אנשי האגמי"ם ושאר העניינים, ע"י נשים..

רק אמרתי שזה המציאות. מה לעשות

היה נשמע שאתה תומך כי כתבת "הכל נצרך כל אחד עושה חלקו".

בכל מקרה עפ"י התורה זה לא רלוונטי לי ב"ה

התכוונתי שבפועל במציאות נשים הם כחצי מהצבא אולי עושות דברים יותר קלים, אבל למעשה כל אחד עושה חלקו. ולכן היה נראה קצת מוזר שנכתב שרק הבנים עושים כשבפועל זה לא ככה.

והוספתי ְשאם תעשי המקסימום במה שאת יכולה זה מעולה. כמו שאני מאז שנפצעתי שמו אותי לעשות משהו קל יותר. ואכן בזמן מלחמה המשנה (סוטה פרק ח) כותבת שלוקחים אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, גם הנשים השתתפו במה שיכלו (נתינת מזון למשל).

אם מותר או אסור לנשים צבא זה לא הדיון פה, ולא חושב שיש פוסק שיתיר את זה.

אין ספק בזה, זה מתיש, אני יודע שלפעמים מעל 30 שעות ערים בשביל לטפל בדברים אלו ומלא טרטורים יש

אז זה מה שבאתי לומר בעצם. שלמרות שלמראית עין זה יכול להרגיש שכאילו זה פחות. זה לא באמת ככה.

לכן כל אחד יעשה החלק שלו, וזה הכי מעולה ככה.

הם עושים מלא עבודה שחורה

לפעמים כבר לא נעים לי ..

בואי להילחם ככה זה לא פשוט .. אני לא הייתי מסוגלת וגם אם הייתי חייבת להילחם הייתי חוזרת שבר כלי גם אם הייתי מצליחה,אין בי יכולות כאלה 

לא מתאים לי להיות גבר אין מה לעשות

חוץ מזה אני ממש חושבת שנשים עושות מלא דברים חשובים ..

אף פעם לא היה לי רגשות נחיתות הפוך

לכל תפקיד יש את העבודה השחורה שלו. ואת היתרונות שלו...

ולהלחם אני לא אומרת שזה פשוט ואני מודעת לסכנה הפיזית. תראי מה שכתבתי ל@מבקש אמונה... וגם מה שהוא ענה.

ואני יודעת שלא מתאים לי פיזית זאת המגבלה היחידה לכן אני רוצה לפעמים להיות בן בשביל זה. זה תכלס צריך להאמין ולשמוח איך שה' רוצה אותי... בכל מצב

מלחמות, ריקודים - לאמיתו של דבר זה הכל חיצוניות 

רש"ר הירש בראשית מ"ט

וירא מנחה כי טוב – יששכר שמח לעבוד, אולם רק במידה ובאופן שיהיה בעבודתו ערך לעם היהודי. בעוד שיהודה הוא שבט המושלים וזבולן – שבט הסוחרים, הרי שיששכר מייצג את הגרעין האמיתי של העם היהודי: האיכר היהודי. הוא אינו עובד כדי לעמול בלי הרף ולצבור עושר. בן העם היהודי אינו משעבד עצמו לעבודתו; הוא עובד כדי להשיג ״מנוחה״. הוא יניח ביד זבולן להרוויח הון רב בסחורתו; אך לעצמו, רוצה הוא יותר להשאר בבית. הוא רואה בפנאי שהשיג בעמלו, את הנכס הגדול והרכוש היקר ביותר שיש לו; שכן הפנאי מאפשר לאדם לזקוף את קומתו ולמצוא את עצמו.
עקב כך, נוטה יששכר את שכמו לסבול משאות, תוך שהוא מניח את שבט המושל בידי יהודה ואת דגל הסוחר בידי זבולן. לבו אינו נמשך לא אחר תפארת הצבא ולא אחר רווחי המסחר. הוא מכיר כיבושים אחרים ואוצרות אחרים, אשר ניתן לזכות ולהחזיק בהם רק בשעות הפנאי.
כך נעשה שבט יששכר לשומר אוצרות הרוח של האומה.

ה"ה כאן

ואני מצרף קישור לתרגום של הפתיחה של הספר "אליהו" מאת הרב יצחק ברויאר זצ"ל (מציע ראשית לקרוא מי היה)

Untitled document

מעניין וייחודי.

בשבילך הם יוצאים להילחם, כדי שתמשיכי, כדי שתהיי מוגנת. את המוטיבציה שלהם!

כדי שהנשים ישמרו על הילדים, שיהיו שמחים, שלא יפחדו, שיצחקו וישירו.

לאחים שלי היה מאוד קשה לצאת מהבית, מהילדים. אני שולחת להם תמונות וסרטונים של הילדים צוחקים ומשחקים ונהנים וזה נותן להם המון כוח!

את יכולה להתנדב, לעזור למשפחה עם ילדים שהאבא יצא, או אפילו נשאר. לכולם אין בית ספר עכשיו.  הרבה מפחדים לצאת מהבית, הרבה לא יכולים לצאת מהבית.

זו חזית אחרת, של סוג של להילחם לשפיות עד כמה שאפשר. של המשך החיים כי בשביל זה הם יצאו, כדי שנמשיך.

אפשר לכתוב הרבה דברים, אבל יש משהו אחד שלדעתי הוא הבסיס.

אם היו הופכים אותך לבן (אבל זה כולל הכל. אין פריבילגיה להשאיר שיער), והיית מרגישה וחווה כמה עוצמות של חיים (רגשות, חוויות, הנאות. כלפי עצמך וכלפי אחרים) שהתרגלת אליהן חסרות לך, היית מבקשת לחזור.

כנראה את רגילה לזה אז את מסתכלת על היתרונות של בנים ושוכחת שבד"כ להם יש אולי יותר כלים (הדברים שפירטת), אבל פחות "אור".

בנים בד"כ יחפשו להשלים ולנגוע באור הזה דרך האישה (והילדים), כמו שהשתדלות כתבה.

לכן מהבחינה הזאת הנשים הם מרכז העולם ולא הגברים.

מאוד מענין כתבת יפה תודה רבה!

בתור בן בייניש שחברים בגיל שלי (והתאום שלי) נמצאים עכשיו במלחמה, זה לא קל. אבל עשיתי מה שיכולתי (לא אחשוף מפאת אווטינג), וב"ה כבר קיבלתי כמה פעמים חיזוקים מאנשים (ביניהם רב אחד), שרוב המלחמה היא תודעתית, וגם כשאנחנו צבא ממש חזק, בסופו של דבר מה שקובע זה האם אנחנו יודעים מי זה אויב ומה צריך לפעול כנגדו, וסייעתא דשמיא, כפי שראינו במלחמה האחרונה איך ארגון כ"כ קטן הצליח לפגוע כ"כ הרבה, ושחייבים בדחיפות אנשים שילמדו תורה. המדרש אומר שהצבא היה מתחלק לשלושה, שליש לוחמים, שליש תומכי לחימה, ושליש שמתפללים ולומדים תורה. מופיע בתנחומא בשלח ט' ושוחר טוב תהלים כ"ב: "מה תולעת אין כוחה אלא בפה כך יעקב אין כוחו אלא בפה" (ועייני בר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק בראשית פרשת ויגש אות [י]). המאבק שנראה בעינינו כמאבק פיזי, באמת הוא מאבק רוחני, מעין המאבק של יעקב עם שרו של עשיו. כשה' איתנו, הוא יכול להבריח צבאות ענקיים ע"י השמעת קולות, בלבול של האויב ע"י מחזות עיניים (שהמים ע"י אור השמש נראים כדם). במלחמת יוה"כ יש עדויות על טנקים שלמים שעצרו נגד איזה טנק אחד והרימו ידיים, "אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט", אלא שגם צריך את הצבא בפועל כי ה' מתגלה בעולם ע"י אתערותא דלתתא (השתדלות מלמטה), והמדרש אומר שחזקיה שנעשה לו נס ונהרגו האויבים בזמן שישן, הוא פחות מעולה מדוד המלך שלחם ואמר: "ארדוף אוייבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". אבל הלחימה היא רק ההופעה בפועל של כנסת ישראל שדבוקה בה', ועיקר המלחמה היא מלחמה רוחנית. (אמנם, דוד המלך שהצליח לשלב את הדברים מבלי שהדברים יבואו אחד על חשבון השני, זה האידיאל (וגם בשעת המלחמה היה דבוק בה'), ואנו הקטנים לא יכולים להגיע לדרגה הזו). אלו מחשבות שלי שאולי קשורות למה ששאלת, ויחזקו גם אותך.

תודה רבה! 

וואו ישר כוח

גם מופיע בתלמוד בבלי מסכת מכות דף י עמוד א
א"ר יהושע בן לוי, מאי דכתיב: עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם? מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה.

כמובן, זה גם הפוך....

היו פעמים שאמרתי למפקדים שלי שאני מרגיש שהחברים שלי בישיבה עושים יותר ממני,

כי אנחנו בצבא נלחמים בידיים קשורות,

והם נלחמים כדי לשחרר את הידיים שלנו.

ספציפית לגבי נלחמים-יש סוגים שונים של לוחמה, הרגע חזרה מילואימניקית מהגבעה שלנו

אני לא רוצה שיקחו את זה למקומות כאלה. זה תכלס מטופש מצידי זה כמו שמישהו עם ידי זהב אך קול צרוד יגיד "איך באלי להיות זמר" אבל אתה לא אז תעשה את התפקיד שלך וזהו. 

זה לא הנקודה של יכולה. לא רוצה לשמח כשזה לרקוד מול כולם בתור בת כי אני יודעת שזה לא מתאים (ואני גם אתבייש מעצמי), אבל כן יש לי חשק לעשות את זה אם זה היה מתאים. זה מתאים לי באופי, לא במציאות. זה חלק מהמציאות להבין שאין דבר מושלם ואין כל מה שאני רוצה כל רגע. 

בסך הכל אחרי תקופה שלפעמים הרגשתי שייכת למקום מסויים בכוח אבל בפועל לא, הייתי צריכה לפרוק קצת...

לדעתי לא הרבה עתיד להשתנות

יש סיבות טובות למה אנחנו לא עושות את רוב הדברים האלו.

אבל כמו שבעלי(המאוד שמרן) אומר בנוגע לדברים שקשורים ליהדות) בעיקר: אם אין בזה בעיה הלכתית, מה הבעיה?

הוא בוהה בנקודות אקראיות באוויר בזמן שהוא מדבר עם בנות.

והוא עושה את אותו הדבר גם כשהוא מדבר עם בנים.

לפחות במקרה שלו זה משתלם, אני מקבל קצבת נכות בגלל האוטיזם שלו...

אבל מה התירוץ שלך?

אני מגיע ממקום הפוך, יש משהו במבט לעיניים שחודר פנימה ומתוך הכבוד העמוק למי שמולי לא מרגיש בנוח להסתכל ככה סתם. הוא שייך לה.

בעיני יש בטענה שלך חוסר כבוד, אתה הופך מרחב עדין ועמוק לסתמי בטענות של חוסר כבוד.

אף אחת מההתנהגויות הקיצוניות לא טובה 

לא להמנע מקשר עין, ולא לנעוץ מבט

זה גם מאוד תלוי סיטואציה

כשהמרצה שלי מסביר לי משהו אני יכולה להסתכל לו בעיניים גם חצי שעה 

כי הוא מסביר ואני מקשיבה

מבט עמוק בעיניים זה אכן דבר אישי

כמו שאמרת יש הבדל בין קשר עין לצורך להבין אחד את השני, לבין מבט שהוא כאילו מעבר...

מבטים מהסוג הזה יגרמו לי להסיט מבט ולמבוכה מול אותו אדם

שיש הבדל בין קשר שברור שכן למבט בעיניים.

לא ככה?

בתנועת בני עקיבא, שהיא תנועת נוער מעורבת, למדתי באוניברסיטה, כיום נמצא ביום יום בחברה מעורבת, ופועל  

יוצא מאורח חיים כזה שאין הבדל בהתנהלות היומיומית מבחינת ניהול שיחות ודיבורים, מול גברים ומול נשים.  

אני לא אוהבת להסתכל ישירות בעיניים של גבר

שהוא לא בעלי/ אבא שלי/ אח שלי

גם גיסים שלי אין לי בעיה

אבל גברים זרים אם יוצא לי להיפגש במבט זה כזה לשניה ומסיטה את המבט

שמישהו מדבר בלי להסתכל עלי

בכללי זה סוג של באג בתקשורת

ויש את ההקשר הדתי

(שאותי ספציפית קצת דוחה

רוב השכנים/ הגברים פה בשכונה לא מסתכלים עלי

מתעלמים

אבל אם הם דופקים בדלת וצריכים משהו

פתאום הם יכולים להסתכל וגם לבקש

חוץ משכן אחד נורמלי

שאומר בוקר טוב ומיישר מבט)

אני כמובן בכל שיח עם בנאדם מסתכלת ישירות בעיניים

זה מבחינתי הרבה מהשיחה

השיח הלא מילולי 

היה מפריע אם שכן היה מסתכל לי כל בוקר בעיניים ואומר בוקר טוב

זה טוב לי שאין תקשורת ביני לבין השכנים הגברים מעבר לטכני

יש כאלו בלי קשר להלכה שנבוכים להסתכל במשך זמן בעיניים, לפעמים גם של בני אותו המין.
 

ניכר מהתגובות שזה מקתנה מאדם לאדם.

ההלכה היא כמובן דבר נפלא, אבל לענד - אין לי ספק שיש בה גם לא מעט קשיים ומורכבות שהנידון זה אחד מהם..

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

לפגוש אותה כמה פעמים

ולקרוא את הספרים שלה

וגם במציאות היא אישה חכמה מאוד

מה הכוונה דלוקה?

זה משפט מאוד מוזר. במחילה מכבודך.

ואני אוהבת את הספרים שלה.

אבל בואו תדונו לכף זכות. אתם כנראה לא מכירים את הדמות הזו, אבל אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה.

מוזמנים לנסות.

איפה האנרגיות? האור בעיניים? התקווה שמשפריצה על המקלדת כשמדברים על הספרים ועל הגילוי של חיה הרצברג..

הייתם נשמעים לי אדישים מידי.

ניסיתי להבין: אולי רק צעדתם ליד האור, אבל פנימה - לא זכיתם להיכנס?

במילים מתלהבות בדרך כלל

אישה חכמה מאוד

אני חולקת עליה בחלק מהדברים

אבל בחלק אחר אני בהחלט לוקחת ולומדת

לחיה הרצבגר יש ספרים באמת טובים. ספר טוב באמת יכול לעזור לאנשים לעבור תהליכים.

ההגדרה שכתבת : "אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה."

נכונה שבעתיים על סופר אחר, שהיה פעיל מאוד במשך קרוב לשלושה עשורים במגזר החרדי וגם בציבור הדתי לאומי, קראו בשריקה את ספריו ורבים יכולים להגיד שספריו עזרו להם לגלות דברים.  את הסוף אנחנו יודעים...

חלילה איני חושד בחיה הרצברג בשום דבר כזה. אבל, כן ממליץ מאוד לא לעבור את הקו הדק, שבין הערכה לסופר/זמר/מרצה/מורה/כוכב משהו/אחר - לבין הערצה שעלולה לטשטש גבולות בריאים. זה נכון על כל דמות ונכון שבעתיים, דווקא על דמות שגורמת לאדם לעבור תהליכים רגשיים.

אפילו על תלמיד חכם, שכן מופיעים במקורותינו ביטויים של 'דביקות' ו'התבטלות' - צריך זהירות.

אין בעיה אם יש אור בעינים, כל עוד נשאר מאחוריהם שכל ביקורתי...

אבל אני לא הטיפוס המתלהב, שיקפוץ עליה ברוב התרגשות או משהו😅

זה עורר בכם געגוע לשבת על איזה סלע ולספר ליוחאי את מה שעובר עליכם, או שלא כל כך נכנסתם לאווירה ולסיפור?

זה לא מעיין רציני, אבל מקום מוצל ונעים עם זרימה של מים. 

סטף

עין לימון

מול עין חמד יש מעיין חמוד מאוד. זה מצד ימין של הכביש אם באים מירושלים

אם צריך עוד פרטים בשמחה

נכנסים לבית נקופה נדמה לי [המושב מעל מחלף חמד] הולכים ישר עד סוף היישוב עוברים את השער הולכים קצת בשביל ומגיעים.

לק"י

אתה נכנס אליה, ולוחץ על כפתור תגובה.

(פשוט הגבת לי כמה פעמים בטעות).

קו 150 לעמינדב (נראה לי שאני זוכר את מספר הקו) מגיע כמה דקות הליכה מתחילת המסלול ויש אוטובוס או רכבת קלה להדסה עין כרם.

אני חושב שיש גם מים בעין חנדק.

עין לבן הוא כרבע שעה-חצי שעה הליכה מהחניון של הגן החיות התנכי.

שביל הדסה באזור היער ליד עין כרם, מניח שזה נגיש גם בקלות, לא זוכר מאיפה בדיוק נכנסים.

טיול בסגנון אחר יכול להיות על חומות העיר העתיקה וזה גם קל להגיע בתחבורה ציבורית.

אפשר גם להסתובב ביער ירושלים מתוך קרית יובל.

אם יוצאים מירושלים יש את נחל חלילים (המים במעיין שם לא באמת ראויים לכניסה אבל הטיול יפה) שמתחיל מתוך מבשרת, לדעתי בערך 20 דקות הליכה מקניון הראל ואולי יש תחנה קרובה יותר.

האזור ליד מטע מאוד יפה אבל זה הליכה מהתחנה בכניסה למטע (עין גרס, עין מטע - הם בכיוונים שונים).

אזור בר גיורא, ח'ירבת עיתאב ועין חוד, אזור ממש יפה, מניח שיש אוטובוסים לא רחוקים משם.

הסטף נגיש בתחבורה ציבורית, עם מלא מדרגות.

יש הרבה מאוד אנשים בחופש. לא תמיד זה מתאים האווירה.

אבל יש הרבה בריכות [לפחות חמש] כך שתמיד אפשר למצוא משהו יותר מתאים

כנראה אתה פשוט גולש על רשת לא חסומה.

לכן חשוב לשים חסימה על המכשיר עצמו, כי אחרת זה מאבד את התועלת.

מוזר מאוד, גם לי לא קרה מעולם.

לגבי יוטיוב- דוקא זכור לי שהם לא מאפשרים תכניים בוטים (כמובן מה שלשיטתם מוגדר ככה😏)