כל המצב הבטחוני לא מוסיף כמובן
ואני עובדת על לשמור על שגרה ומצב רוח חיובי
בסופו של דבר יש לי משפחה, אני עם תינוק קטן וגרה באיזור יחסית רגוע מבחינת אזעקות.
אבל
בשבוע האחרון אנשים קרובים אלי אמרו לי אמירות מאד מאד מאד פוגעות.
נכון, השתדלתי ומשתדלת לשפוט לכף זכות. להבליג למען הצלחת המערכה והחיילים, למען החטופים. להיות מן הנעלבים ואינם עולבים.
להסתכל על הכל בפרופורציה, במיוחד בתקופה הזו.
להבין שיסורים מכפרים ושזה מאת ה'.
אבל, זה עדיין מאד פוגע. אני טיפוס טוב לב ומרבה למחול ולהסתכל בעין טובה. עוזרת כשיכולה. מכבדת. ואחרי כל זה, אותם אנשים פשוט לא עוצרים את עצמם ופוגעים.
אמירות ממש לא נעימות ומחלישות. ואז כשזה קורה אני מתעצבת מלא ואומרת לעצמי שאני טובת לב מדי וצריכה להתחיל לשים פס ולא לעזור ולתרום ולא לחשוב על האחר כשהוא לא חושב עלי. ומתחיל להתערער לי הבטחון העצמי - אולי זה מה שאני משדרת כלפי חוץ ? למה רק לי אנשים מרשים לעצמם לומר מה שבא להם? ועד שאני ממשיכה הלאה יש עוד משהו.
וגם כל אירוע כזה מעלה בי משקעים מהעבר ודברים שחשבתי שכבר לא מפריעים לי ועיבדתי אותם, ואני נהיית צינית ופגועה. בלי סבלנות לילדים. בלי חיוניות. בלי מצב רוח. מרבה לבכות. מרגישה שאין אותי בפני עצמי אלא רק את היותי אמא לילדים. בי לא מתעניינים, אותי לא שואלים, כשמדברים איתי אין מעצורים.
אני כן משתדלת כשאני מדברת עם אחרים לא לפגוע. למשל, אם אפגוש מישהי מאותגרת פוריות לא אדבר איתה על ילדיי אלא אנסה להתעניין בחייה. או אם אפגוש מישהי שקשה לה עם הילדה אחר הצהריים, לא אהלל את בתי המהממת ואנסה באמת ובתמים לשוחח איתה בטוב ולשמח אותה. העיקר לא לפגוע.
ופשוט נהנים מהקירבה אחרי הפסקה ארוכה, אבל בלי ציפיות מעבר. 
