התינוק היה רגוע יותר ככה

וגם אני

לא הייתי צריכה לזוז בכלל

כל הבדיקות אצלי בחדר

השהות ביחד היתה לי יותר טובה ויצאתי יותר חזקה מבפעם שהייתי בביות חלקי.

ולדעתי תכלס תמיד אפשר להתחרט אם לא מתאים לך...

יצאתי לשבת בבית אחרי 24 שעות מהלידה.

עשינו שבת לבד רק המשפחה הפרטית שלי.

אף אחד לא עזר לנו עם הבישולים הסתדרנו לבד והיה הכי מושלם שיכול להיות.

נחתי בבית כמו שלא נחתי אחרי אף אחת מהלידות.

הרבה יותר קל לנוח בבית עם מטחברת מאשר בבית חולים. לא משנה אפס הפרדה או תינוקיה. ככה וככה אף פעם לא נחתי שם באמת.

לידה ראשונה בביות חלקי אחרי אפידורל

לידה שניה ילדתי בדרך לבי"ח אז בוודאי שהייתה הפרדה עד לסיום כל תהליך הלידה והבדיקות.

לידה שלישית ביות מלא ללא אפידורל

לידה רביעית אפס הפרדה ללא אפידורל.

באפס הפרדה לא ישנים כי אין באמת תנאים נוחים לשינה משותפת,

עם תינוקיה לא נחים באמת בגלל ההורמונים כשהתינוק לא איתך.

ובשניהם יש הפרעות בלי סוף.

כי אפשר לישון בלינה משותפת, ואז בכלל לא מתאמצים. לי זה נשמע מושלם שעכשיו משתחררים מוקדם יותר עקב המלחמה...

אבל גם בבית החולים הרבה יותר נוח בביות מלא, מאשר להתחיל להתרוצץ אל התינוקייה או ממנה. בטח בתקופה מועדת לאזעקות, שאז לא יודעת מה עושים עם התינוקות בתינוקייה...

(לצערי אף פעם לא הייתי באפס הפרדה מרגע הלידה כי לא התאפשר, אבל כן הייתי בביות מלא כשהיה אפשר, וזה היה מושלם - כמה שאפשר שיהיה מושלם בבית חולים...)

ב2 הלידות שלי הייתי באפס הפרדה

בראשונה נשארתי עד סוף האשפוז.

בשנייה ילדתי בערב ובלילה למחרת כבר הייתי בבית, מרצון, טרום קורונה, מהמם. (לא שאני ממליצה לכולן, כן? יש כאלה שלא יהיה להן טוב. לי זה היה מהמם)

יש איזה בדיקה שעושים אחרי 36 שעות , עשית אותה?

גם @אמאשוני 

גם לי הרבה יותר קל בבית (הבנתי את זה בלידה האחרונה. התגעגעתי מאוד לגדולים שבבית וידעתי שבעלי יוכל לעזור לי כמה ימים)

לילה אחד היא הייתה בתינוקיה ונתנו לה תמל

ובלילה השני הייתה איתי.

לאז- זה היה לי נכון, פחדתי ממש להשאר איתה לבד בלילה, ואף אחד לא יכל להשאר איתי והייתי אחרי לילה של לידה בלי שינה. אבל זוכרת שישנתי בצורה לא ככ רגועה כי חיכיתי כבר שיגיע הבוקר ואוכל לקחת אותה אליי.

בלידה השניה הייתי בביות מלא (בתכלס לא יודעת אם זה בהגדרה אפס הפרדה אבל לא נפרדתי ממנה. את כל הבדיקות והחיסונים עשו לה באיזה חדר במחלקה אבל הייתי איתה)

והיה לי ממש טוב. ביממה הראשונה הם ישנים הרבה אז יחסית ישנתי בלילה וביום אחכ יכולתי גם לישון אם לא הייתה לי שותפה לחדר.

ובלילה השני שיש את הקפיצת גדילה אם מניקים אז ברור שעדיף להיות איתם מאשר שיקראו לי כל רגע לתינוקיה (אלא אם כן נותנים תמל ואז זה אחרת)

ב-2 הלידות שמתי בתינוקיה ונתנו תמ''ל בלילה. הלילות האלה שיכולתי לישון רצוף ולאגור כוחות לדעתי היו שוות כל רגע. לא נרשמו בעיות חיבור/הנקה וכדו'.

לכל אחת מתאים משהו אחר, האמת, הייתי אפילו מחכה להחליט אחרי הלידה להרגיש מה מתאים לך. אצלי השארתי אופציות פתוחות והחלטתי כשהיה צריך לעלות למחלקה בהתאם ללידה שהייתה... 

בעלי לא ישן איתי בשתי הפעמים

כשהייתי באפס הפרדה בקושי ישנתי, בפועל כדי שאצליח להירדם האחיות לקחו אותו לכמה שעות. השתחררתי מביהח מותשת לחלוטין.

(היתה גם לידה לא פשוטה עם השלכות שהמשיכו והייתי מאד חלשה)

מצד שני ידעתי שהתינוק מקבל בדיוק את היחס שהייתי רוצה

כשלא הייתי באפס הפרדה ישנתי כמו שצריך וזה היה כל כך משמעותי. אם רציתי להתקלח או שירותים או סתם הייתי בהצפה הורמונלית והייתי צריכה לבכות עם עצמי - היה לי איפה לשים אותה ולדעת שהיא בידיים בטוחות.

הרגשתי הרבה יותר טוב אחרי הלידה בהשוואה ללידה השניה, אבל עדיין זה היה משמעותי.

החיסרון - לא יודעת מי היה איתה כשבכתה, לא כל דבר שראיתי בתינוקיה בדיוק תאם את מה שהייתי רוצה (לדוגמא מאד הפריע לי שתינוק שבוכה נותנים לו סוכר כדי להרגיע עד שהאמא תבוא להניק).

בשורה התחתונה קצת הרגשתי שאפס הפרדה היה טוב לתינוק ותינוקיה היה טוב לי.

אז נראה לי תלוי בעיקר מה מערך התמיכה שלך ועם כמה כוחות את מגיעה ללידה

בראשון בעלי היה איתי והיה מושלם, בשני בעלי היה צריך להיות עם הגדול והייתי לבד חלק משמעותי מהזמן והיה נורא קשה

אז לדעתי חשוב שיהיה מלווה באפס הפרדה.

אבל בעלי היה איתי ודי טיפל ב100 אחוז..

אני חושבת שאם יש מי שיהיה איתך או לחילופין את מרגישה טוב אפס הפרדה זו האופציה הכי נוחה וטובה

ילדתי בלילה, בלילה שאחרי כמעט ולא ישנתי כי הוא היה לא מאוד רגוע והבעל של השכנה לחדר נחר בטירוף..

בלילה השלישי עברתי למלונית ושם שמתי בתינוקיה עם הנחיה לתת פעם אחת מטרנה וזה עזר לי לישון קצת יותר רצוף ולהגיע עם יותר כוחות הביתה.

זה היה בילד בשלישי. בילדים הקודמים לא הרגשתי צורך והייתי איתם כל הזמן.

זה בעיקר מרגיע אותי כשהם לידי. שאני יודעת שיש להם מענה, המון עור לעור..הנקות..

לק"י

תבורך האחות שלקחה אותו ממני והצליחה לגרום לו לעשות את צרכיו, וככה הוא נרגע ונרדם.

(זה היה בביות מלא).

לידה ראשונה אחרי כמה שנים, וזה דיי היה ברור לי.

האמת שאם לא אמא שלי בשעות של אחרי הלידה לא הייי מצליחה, כי יצאתי מהלידה רועדת מחולשה ולא יכולתי לטפל בה כמובן.

זה אינטנסיבי אין באמת כל כך זמן לנוח, וצריך לקחת את זה בחשבון.

לאפס הפרדה הוא פסיכולוגי לחלוטין

לא יכולה שמפרידים ממני את התינוק, נפשית זה עושה לי רע ממש.

כל שאר הסיבות הן משניות

אבל בהחלט קל יותר להניק כשהתינוק לידך

לא הבנתי איך אמורים לקום להניק בתנוקיה

ממש נשגב מבינתי

ועשיתי את זה גם בלי מלווה והיה בסדר

ישנתי כשהוא ישן, גם ביום וגם בלילה(כלומר ניסיתי, אני לא באמת מצליחה לישון בבית חולים )

ומה שיש לי לומר זה בעיקר-
תלוי עם כמה כוחות באת ללידה ואיך הלידה הייתה לך

כשהייתי אחרי לידה בהיי ועם אנדרנלין גבוה
האפס הפרדה היה לי מושלם
נהננו מכל רגע אני והתינוקי

אבל כשסיימתי לידה ארוכה יותר לקראת ערב
בחרתי להשאיר בלילה הראשון בתינוקיה
(אצלי כמעט לא ינקו ב24 שעות הראשונות...
רק מיד אחרי הלידה בשביל החיבור ואח"כ כמעט ולא)
ישנתי טוב, התאוששתי
ואז עברתי לביות מלא

תהיי קשובה לעצמך ולכוחות שלך,
אפשר לשנות באמצע לכאן או לכאן
(אחות אחת לא אהבה את זה ולא היה לי הכי נעים
אבל הכוחות שלי היו חשובים יותר)
ובמיוחד אם את חוזרת לבית עם ילדים.... 

והעיקר- בידיים מלאות בבריאות ובשמחה

(אחת ארוכה ומסובכת ושתיים קיסרי - בקיסרי לא נתנו לי ביות ביום הראשון, והיה לי קשה נורא עם זה)

אני אישית מרגישה שהרבה יותר קל לטפל בתינוק כשהוא צמוד אליי, ושאני לא צריכה לרוץ אליו בכל פעם כדי להיניק ולראות מה שלומו... זה גם עוזר לי להתאוששות הנפשית והפיזית.

קראתי את כולן ממש, עז לי להבין שבאמת אחכה ללידה ואז אחליט לפי ההרגשה.

אבל טוב לשמוע את הדעות לכאן ולכאן.

כשבכה הנקתי פשוט

וזהו

היה רגוע על הידיים

אפשר לנסות לנוח ככה

אבל בעלי היה איתי.. אז לא יכולה להגיד.

ביות מלא- זה אומר שבלילות שאחרי הלידה הילד איתך במחלקה ולא בתינוקיה

לק"י

נניח בסורוקה ביות מלא זה אומר שרק הבדיקות הראשוניות אחרי הלידה הן לא ליד האמא (ושיש להם שעות שהם מביאים את התינוק לאמא בפעם הראשונה).

אבל מאז הוא עם האמא כל הזמן, כולל בדיקות, מיטת פוטו.

רק אמבטיה יש בחדר אחר, והאמא יכולה לבוא לקלח.

ביות מלא מתייחס לתקופת האשפוז.

אפס הפרדה מתייחס לבדיקות. בעיקר אלו שמיד אחרי הלידה.

מה שאת מתארת זה אכן ביות מלא.

אבל לא אפס הפרדה

בחדר של האמא.

כי ביות מלא מדבר על שגרה.

אפס הפרדה מדבר על זמן הבדיקות.

זה שני מושגים שונים

לכן אישה יכולה להיות בביות מלא.

אבל אם הבדיקות לא נעשות בחדר של האמא אז אין שם אפס הפרדה.

כל הדוגמאות שנתת הם דוגמאות לביות מלא- וביות מלא נפוץ כמעט בכל בית חולים לבחירת האם.

אפס הפרדה - אם אני לא טועה, נדיר יותר בארץ

ולפי מה שאת מתארת, זה אפס הפרדה.

התינוק היה צמוד צמוד איתי מרגע הלידה עד רגע השחרור.

ואני ממליצה ממש, זאת היתה חויה נכונה מאוד לי ולבייבי..

אבל ביות מלא לא חייב להיות עם אפס הפרדה.

הרבה בתי חולים לא מדייקים במונחים

בעיני מעבר לטרמינולוגיה שהיא לא ממש חשובה זה בעיקר מונע מנשים לדעת את האופציות שעומדות לרשותם. הרבה נשים בכלל לא יודעות שזכותם לדרוש אפס הפרדה ומקבלות כמובן מאיליו את העובדה שמיד אחרי הלידה התינוק נלקח לבדיקות 'רק' לשעה

אני מחריגה מקרים חירום הן של האמא והן של התינוק שאז זה הכרחי ופחות נתון לבחירה של האמא

לק"י

אמרתי שיש מקומות שרק הבדיקות הראשונות הן לא עם האמא, ומאז שמביאים את התינוקת לאמא אחרי הלידה לחדר, הוא איתה כל הזמן, כולל בזמן הבדיקות/ פוטו וכו'.

נניח בדיקת רפא ילדים, שמיעה, צהבת. הכל יחד עם האמא בחדר שלה 

אפס הפרדה- זה אפס!

שום הפרדה. (אין חצי חצי...)

אין רגע אחד שהתינוק נמצא לבד ללא נוכחות ההורים.

ואין הבדל בין הבדיקות שלאחר הלידה לבדיקות שבמחלקה

כמעט ואין אפס הפרדה בארץ וחבל.

(אני יודעת שבעין כרם יש... מרגע הלידה ועד רגע השחרור לא היתה שניה אחת שהתינוקת לא היתה על ידי)

כך שבתי החולים אמצו לעצמם את המושג אבל לא באמת ממלאים אחרי התנאים.

בעצם הפותחת שאלה על אפס הפרדה וככל הנראה התכוונה לביות מלא

(ביות לעומת זאת כן יכול להיות חלקי...)

לזה התכוונתי.

דייקתי את ההבדלים בסוגים השונים של ביות מלא.

ובכל בית חולים את יכולה לבקש

זאת זכותך החוקית

לקחו את התינוק לבדיקות בחדר תינוקות אחרי הלידה.

הוא היה איתך כל הזמן?

לק"י

צריך לבקש לפני הלידה אפס הפרדה?

(נראה לי שהייתי במחלקה ה' בלידה השניה לפני כמעט 6 שנים. והיינו 4 בחדר, ממש חוויה🤦‍♀️).

לא נשמע מרנין במיוחד. כל המקומות שהייתי באפס הפרדה  היה ממש טוב ותנאים טובים. בהר הצופים זה מחלקה חדשה ממש. אסותא גם מושלם.

לדעתי צריך לבקש לפני. אבל בכל אופן את תמיד יכולה לבקש שאת לא רוצה להיפרד מהתינוק אחרי הלידה. ובסורוקה גם ככה נמצאים באשפוז עם התינוק כל הזמן. 

לק"י

לא יודעת אם הם התכוונו שהוא גם יישאר איתו.

(בסוף הוא לא הלך).

ותודה!

אולי בלידה הבאה

לק"י

לא חושבת שהיתה אפס הפרדה.

(היא גם אולי הכי חדשה, אבל נראה לי שיש מחלקות אחרות שחידשו.

אבל זה פחות מפריע לי, שלא חדש ויפה. למרות שכולם אצלינו היו עם צהבת ותמיד הייתי יותר ימים).

אם לא- כדאי לברר בבית חולים האם יש מצב ביניים (למשל באסותא אשדוד יש אפשרות לשים בתינוקיה כשרוצים, ולהשאיר אצלך כמה שאת רוצה.. ואז מקלחת, שירותים וכו אפשר לשים בתינוקיה ושאר הזמן להשאיר איתך)

וזה גם מאוד משנה אם את מתכננת להניק- כי אם אין מצב ביניים והתינוק בתינוקיה כל הלילה אז גם ללכת להניק שם או להחזיר כל פעם לחדר זה סיוט...

ברור שלא לכולן זה מתאים ולא לכולן זה יילך, אבל זו גם אפשרות.

כלומר, שגם השותפה לחדר נמצאת עם התינוק, ולכן לא אמור להפריע לה שאת עם התינוק.

מה שאת מתארת (היה) קיים רק בביקור חולים, כמדומני. קראו לזה שהיית לילה, וזה אכן היה סיוט. (היה מותר להשאיר את התינוק בחדר, אבל אם הוא בוכה - היולדת הייתה חייבת לקום וללכת איתו לחדר ההנקה... מוציא לגמרי את כל הפואנטה 😖)

לא שצריך ללכת לחדר הנקה, אבל כן שיש את האפשרות להשאיר את התינוק איתך בלילה במחלקה שהיא לא ביות וכשנשים אחרות בחדר שמות בתינוקיה

את כל שאר הלידות שלי ילדתי בשערי צדק, ולא זכור לי משהו כזה. (אם כי הרעיון של ביות נכנס רק בשנים האחרונות, יחסית)

תכלס בכל מחלקה את יכולה להתעקש שהתינוק יהיה איתך

הייתי בשתיהן. באחת יש תינוקייה, אבל אלה שרוצות ביות מלא נמצאות בחדרים משלהן. בשנייה יש רק ביות מלא.

והלוואי שהיה אפשר להתעקש להישאר עם התינוק בלילה בלידה האחרונה הייתי במחלקה רגילה (נראה לי א') ביממה הראשונה, והתחננתי שישאירו איתי את התינוקת גם בלילה (הייתי אחרי ניתוח, ולא יכולתי לקום בעצמי לתינוקייה), וממש-ממש לא הסכימו...

(אוף, אני בוכה כשאני נזכרת בזה)

חיבוק ♥️

לא התכוונתי לגרום לך לבכות

זה כל כך לא בסדר.

זה צריך להיות ברור ומובן שאם האמא רוצה שהתינוק יהיה איתה חייבים לאפשר לה.

ועשיתי בהתאם למה שהיה נכון לי ולתינוק.

במצפון נקי לגמרי אמרתי לתת תמ"ל כשהיה לי צורך קריטי בשינה.

כשביקרתי אחר כך את התינוקות בתינוקיה ראיתי שהקטן התורן הסתדר טוב מאד גם שם, בכל הפעמים.

הצוות היה נהדר.

אם הצוות טוב ואפשר לישון בלב רגוע, השינה מאד חיונית להחלמה 

אני עשיתי רק באחרון שהיה ניתוח מתוכנן והתכוננתי לזה (לפניו היו שני ניתוחי חירום ואף אחד לא שאל אותי ולקחו למחלקה רגילה בעין כרם. יום איתי לילה תינוקיה).

אני מאוד בעד. ממש לא טבעי להיפרד. התינוק זקוק לאמא. הגוף של האמא גם זקוק לתינוק. ואם את מתכננת רק הנקה אז ללכת להניק נגיד בתינוקיה זה סיוט מניסיון.

אבל וזה אבל משמעותי מאוד מאוד-

צריך להיות מתואמים עם המציאות.  אני עשיתי את זה (באחד מתוך שלושה) כי יכולתי להתארגן על עזרה!! לילה בתשלום, לילה גיסה ולילה אחות. ביום אמא או בעל. אני לא במצב לטפל לבד אחרי הלידה (קיסרי) ויכולתי לאפשר את הביות רק בגלל מעגל תמיכה (ושמרתי את סל ההריון גם). לא לכל אחת זה מתאפשר. ואם זה לא אפשרי אני כן חושבת שזה המקום לשחרר את זה. ללכת לבי''ח עם תינוקיה טובה. להתאושש מהלידה. בסוף האמון של התינוק בעולם נבנה לאורך כל החיים שלו (בדגש על שנת החיים הראשונה) וגם אם היה לילה לא אדאלי (ויהיו עוד כאלה בבית. לכולנו יש רגעי יאוש) זה לא סוף העולם כל עוד חווית החיים הכוללת שלו חיובית.

החלטות טובות.  

בלי נעליים הוא רץ, בחנות הלך עם זה ממש יפה

נפל פה ושם אבל בסה''כ הלך.

רק בבית השינוי.

שמתי לו בינתיים 3 פעמים מאז הקנייה, כל פעם לחצי שעה, אולי קצת פחות. הוא כל הזמן נוגע בהן מאיו מנסה להוריד.  אני חוששת שזה לא נוח לו. למרות שקיבלתי הרבה מאוד המלצות על החנות הזאת קשה לי להאמין שעשו התאמה לא טובה 🤕

אז זה ממש הגיוני

לפי מה שאני יודעת אומרים לחכות יותר זמן בין תחילת ההליכה לנעילת נעליים

שההליכה יותר תתיצב.

אני מחכה חצי שעההאבל באמת נראה לי אני מגזימה

בכל אופן נראה לי זה פשוט ענין של הסתגלות.. ויעבור בעז'ה הנעל כבדה ולוקח זמן להתרגל למשקל שלה

ורק עכשיו קניתי לו....

הוא ילד שב"ה לא מפסיק לרוץ

ועם הנעליים קשה לו יותר. אבל מלבישה ללבישה הוא מתרגל.

אני חושבת שזה נורמלי....

מלא נחת

אבל גם אם היה לו נוח עם נעליים לא כדאי לשים לו בבית.

אפשר גרביים נגד החלקה.

כבר חששתי שהלכו 400 שקל לפח.

אל תשאלי למה במחיר כזה, בשום מקום לא היה משהו יפה במידה שלו. כבר חששתי שהכסף לפח. 

אני מלבישה לקטנצ'יק כרגע נעליים ישנות של אחותו הגדולה כשהייתה בגילו 😅

אלה נעליים טובות מפפאיה ששמרתי, וגם ככה לא אכפת לו מהצבע בגיל הזה

אבל יש לי טראומה קלה - עשיתי את זה עם הילדונת פעם, סנדלים בצבע של בנים. ואז יום אחד המטפלת שלה אמרה לי שיש לה סנדלים (של בנות) מיותרים ואולי אני רוצה אותם בשבילה🙈 התפדחתי נורא שהיא חשבה שלא קניתי סנדלים חדשים בגלל קושי כלכלי או משהו...

בכל אופן, עכשיו כבר לא נשארו לי נעליים מהילדים הקודמים...

זה ממש נורמלי לשים לילד נעליים מהגדול

אני גם שמרתי נעלי צעד ראשון של הגדול, אבל זה במידה 21 - קטני רחוק משם 

הילד פשוט קטן

גם קטנטונת

לא קניתי לה נעליים רק עכשיו מתחילה ללכת וגם זה לא לגמרי

אבל מאמינה שגם היא תצטרך מידה קטנה ממש

זה פשוט עושק המחירים של נעלי צעד ראשון.

ושתהיה בריאה הקטנה הזאת, כבר בת שנתיים + ועדיין במידה 18.

התחילה במידה 16 שאין מידות כאלו בכלל בארץ.

יש מלא נעליים לא יודעת מה טוב ומה לא.

היה לי חשוב לקנות כי אנחנו מטיילים מלא ברחוב.

לבית אני לא צריכה, זה רק לגינה וכאלה 

עדיף בלי לפחות בחודש הראשון להליכה

הבן שלי כשהתחיל ללכת היה נופל הרבה ודווקא כששמנו לו נעליים זה נתן לו יציבות וביטחון

מקודם שמתי לו עוד פעם והשתפר.

הנחתי חתיכה של דבק נייר בחלק הקדמי שלא ישתפשף חחח עכשיו אני יותר רגועה עם הזחילה 

לדבר איתה: זה סיכוי ענק לגרום נזק.

בדימוי העצמי שלה, ואף בנושא ההשמנה עצמו.

לדעתי: לכבד את הבחירות שלה, זכותה. יחד עם זאת שווה ללכת לבדיקות דם ליתר בטחון, וכן להוציא את השטויות מהבית.

ממליצה לשמוע את הפודקאסט של מה בליבא עם רוני רמז

היא מדברת מדהים על עודף משקל

ממש גרמה לי לבכות איך גרמו לי לשנוא את עצמי ואת הגוף שלי...

בכללי, אין מה להגיד לה בעצמה.

אם היא תרצה ותפנה אליכם להתייעץ מה לעשות, אז תייעצי לה להוסיף פעילות גופנית , לשלב התזונה ירקות וכו'

די ברור שהיא כן שמה לב, וכרגע לא רוצה לעשות עם זה

כלום כי זה מלחיץ או אין לה כוח להתמודד עם זה או משהו בסגנון...

אני מאמינה שהנכון יהיה להתעלם, מקסימום לדאוג שהאוכל שמכינים בבית יהיה בריא יחסית...

תעזרו לי לחדד את הנקודה… זה מה שבעלי טוען

אבל התפקיד של הורים זה גם לחשוב לטווח ארוך... אני חושבת שכל מה שיגידו לה יגרום לה א. לאנטי, ולהוריד את הסיכוי שהיא תתחיל לאכול בריא או לעשות ספורט כי זה יהפוך למשהו שהוא מולכם במקום למשהו שמול עצמה

ב. לחרדה או דימוי עצמי נמוך, כי אם אתם מדברים איתה על זה זה כנראה ממש גרוע. וחרדה אגב הרבה פעמים גורמת להגביר אכילה רגשית ולא להוריד.

אני חושבת שדברים כמו להוסיף סלט חי לכל ארוחה ודברים כאלה, שזה להוסיף אוכל בריא בכללי ולא לחץ מולה. ואם היא מבקשת עזרה או מתלוננת על המשקל שלה אז אפשר להציע עזרה בעדינות. אבל לא לבוא ולדבר איתה מלכתחילה.

שנערה בת 15 לא שמה לב שהיא השמינה

יכולת ההשפעה ההורית לגבי אורח חיים ותזונה נכונה היא ב

1. אוכל בריא זמין בבית

2. דוגמא אישית

3. חוסר שיפוטיות

4. השארת יכולת הבחירה בידי הילדה

בכל גיל

ובפרט בגיל 15

כי נערה בת 15 בטוח שמה לב שהשמינה ומן הסתם מתעסקת עם זה בלי סוף. אז בתור הורים נראה לי חשוב לפתוח ערוץ תקשורת דווקא סביב דברים לא מדוברים. למתבגרים יש נטיה להכנס לסרטים סביב דברים ולחפש תשובות ופתרונות במקומות שהם לאו דווקא חיוביים או מקדמים.

כמובן לשים לב טוב לתוכן השיחה. לזכור שבתור הורים אין לכם מטרה לגדל ילדה רזה, יש לכם מטרה לגדל ילדה בריאה שאוהבת את עצמה.

הייתי ממקדת את השיחה בנערה וברגשותיה - איך היא מרגישה עם עצמה? האם היא זקוקה מכם לעזרה כלשהי בנושא?

מדגישה אלף פעם שהיא אהובה בדיוק כפי שהיא. באופן כללי, לנסות להתפעל ממנה באופן יזום כמה שיותר. לאו דווקא מחלקים חיצוניים - מכשרונות, תהליכים יפים, חברויות יפות, כל מה שמסייע לנערה לפתח דיבור פנימי אוהב וחומל כלפיי עצמה. 

סליחה על הנחרצות, אבל שבעלך ילך לעבוד על עצמו לקבל אותה ולאהוב אותה כמו שהיא היום.

בלי זה, כל דיבור וכל פעולה רק יעשו נזק.

היום זה מאד אופנתי "לקבל את עצמי כמו שאני" אבל בואי לא ניתמם… גם אם נשתוק (כמו עד עכשיו) יש סיכוי גבוה שבשלב מסוים היא תבין שהיא שמנה מאד והיא כנראה לא תהיה מרוצה מזה.

אולי גם יש הבדל בין מישהי שמגיל צעיר היתה שמנמונת לבין מישהי שהשמינה מהר ובאופן פתאומי יחסית בעקבות הפסקת טיפול תרופתי.

לא מצליחים לעצור עליה במשקל/ לעשות ספורט/ לאכול ירקות במקום פחמימות

כי זה קשה

מאד

לילדה בת 15 הקושי פי כמה וכמה

מודעות אפשר לעורר

בצורה נכונה

בעיקר מדוגמא אישית

רוב הסיכויים שניסיון לעורר מודעות ועידוד יפגע בה מאשר יעזור (כי זה עם פוטנציאל גבוה לשיפוטיות והתערבות)

זה לא מאד משנה מתי ולמה קרתה ההשמנה

אלא

ששליטה על אוכל זה דבר מאד קשה

ומעטים האנשים שמשיגים את זה

אדם שלא חווה את התהליך הפנימי

לא יכול להבין אותו

האדם היחיד שיכול לעזור בנושא הזה

זה האדם לעצמו

שאר האנשים בעיקר יפריעו

(עם פוטנציאל גבוה שההורים הם אלה שמפריעים)

ומה ההורים שלי לא ניסו.

בסוף עד שזה לא הגיע מתוכי זה לא עזר.

אז ירדו 7 קילו והחזרתי 10.

מה לא ניסו איתי.

בסוף ברגע שהחלטתי, אי שם בגיל 17, הצלחתי להוריד 34 קילו ממשקלי.

אבל זה רק כשזה הגיע מתוכי.

לא הייתי מדברת איתה.

כן מכינה אוכל בריא יותר ומנגישה פירות וירקות.

כשהיא תרצה היא תיגש אלייך.

בגיל הזה אין סיכוי שהיא לא מודעת לעצמה.

שאמא שלך תסב את תשומת לבך למשקל שלך ותעודד אותך לאכול יותר פירות וירקות?

סליחה, אבל זה נשמע לי נורא.

לקבל אותה כמו שהיא זה לא להיתמם.

זה להגיד שיש בה עוד המון המון דברים חוץ מהמשקל.

יש לה תכונות אופי. יש לה שיער יפה. או עיניים יפות. אולי היא חברותית, או מצחיקה, או חכמה, או אכפתית מאוד. את יודעת. אבל היא מיליון דברים חוץ מ'שמנה'.

אז כרגע היא בעודף משקל. ואולי יום אחד היא תרצה להרזות ואולי לא. זה לא משנה.

מבחינתכם היא מהממת כמו שהיא וזהו.

(שוב, תחשבי איך היית רוצה שההורים שלך יתייחסו אלייך בנושא כזה. תראי כמה שרשורים כואבים נפתחים פה בפורום סביב הנושא. תחסכי את זה ממנה. בבקשה).

רוב אחיי היו אוביס בגיל ההתבגרות והגיעו למצבשרוצים מעצמם בלי שהעירו להם וירדו עשרות קילוגרמים לבד

לא להתערב, לקבל כמו שהיא

רם מפריע לבעלך בעין שיעבוד על עצמו ואפשר לדאוג שיהיה אוכל יותר בריא בבית שאת מגישה אבל לא יותר

לא הייתי אומרת לה לאכול פחות או משהו כזה

הייתי מתייעצת עם גורם מוסמך כמו פסיכולוגית ילדים (לא דיאטנית).

ושימו לב על מה זה יושב אצלכם, אני לא חושבת שמדובר רק בבריאות, אלא גם בתפיסה חברתית.

תשאלו את עצמכם, אם בדיקות הדם שלה יצאו תקינות, אם היא היתה אוכלת לא בריא ולא משמינה, אם הסכנה הבריאותית היתה בתחום אחר כמו חוסר שינה, עדיין הייתם נלחצים באותה מידה?

אני מניחה שיש כאן גם איזושהי תפיסה של דימוי גוף (לכולנו) ואתם דואגים לא רק בריאותית גם חברתית.

אני לא אומרת את זה כשפיטה, התפיסה הזאת נוגעת בכולנו, פשוט חשוב להיות מודעים לעצמנו ומה מניע אותנו.

ונכון בריאותית זה גם לא בריא, לכן כן הייתי מניעה אותה בדרך כלשהי, אולי שינוי כללי בריאותי של הבית, אולי ספורט משותף, הליכה של שתיכן, בלי קשר לשיח על נראות. ובעיקר מתייעצת עם גורם מוסמך.

זה קריטי במיוחד בגיל הזה.

זה לדבר על עצמך.

תשתפי אותה כאילו דרך אגב שאת רוצה קצת להוריד במשקל, אז את אוכלת יותר ירקות, תכיני לך סלט גדול ותגידי איזה טעים אם בא לה קצת?

תכיני כאילו לך ירקות בתנור וכד' ...

את לא מדברת עליה בכלל, רק על עצמך ועל בריאות וזה נותן לך כח, הקמח הלבן מעייף אותך ואחרי ירקות יש לך יותר אנרגיה. להכין דברים בריאים מגניבים כמו כדורי תמרים, בשבילך ומי שרוצה גם מוזמן.

מאמינה שהיא שמה לב לגוף של עצמה, זה בדיוק בגיל שמתעסקים המון עם הגוף, אם היא באמת מעוניינת לרדת במשקל יהיה לה קצה חוט - איך מתחילים, ושזה לא כזה נורא, ושאמא שלי מכירה את זה יאפשר להתייעץ איתה. 

שבת בבוקר עדיין מתלבטת לגבי העיקרית

עוקבת איתך 

ערב מרק עוף והמון ירקות עם קניידלך

בוקר עוף ותפוחי אדמה ברוטב תפוזים בתנור, אנטיפסטי

סדש קניידלך, ביצים קשות או חביתה,  אולי תפוחי אדמה מבושלים כמו כרפס

מצות

עוגה קנויה לילדים, פומלה ואננס, יש גם גלידה חלבית

סלט ירקות,  מטבוחה, אולי ממרח זיתים, מקלות גזר בתנור

מרק עם קניידלך בלילה

האמת לא מכינה לשבת כלום. אולי עוגות.

אבל הכנתי מלא לליל הסדר (אנחנו משפחה קטנה והכנתי לכל המשפחה של ההורים שלי 12 נפשות).

חלק נשאר וחלק אחרים יכינו.

הכנתי לערב חג (שלא יהיו רעבים):

חזה מתובל, שניצלים, פירה, סוג נוסף של פירה, ונקניקיות

לליל הסדר: עוף בדבש, תפוחי אדמה וגולאש בשר.

ליום- בשר מתוק עם בטטה ותפוא, והיה גם עוף בתנור.

וסלטים-

מטבוחה מרוקאית

כמה סוגים של חציל

סלק

פלפלים

בישלתי לפני החג עד 3 בלילה.

ומיציתי!!

היום לא רוצה לבשל!

וגם לחמניות מקמח מצה וקמח תפו"א (אלתרתי קצת ויצא יחסית בסדר ב"ה. העיקר שהקטנה אהבה, ועכשיו יהיה לה מה לאכול... נראה לי שבפעם הבאה אכנסי גם קמח שקדים, שיהיה קצת בריא)

הבת שלי מכינה מרק וחמין, וגם תפו"א וסלט גזר מרוקאי.

איזה מזל שלא כל הבישולים עליי🤭

אני פשוט חותכת לעיגולים דקים, מסדרת בתבנית ומפזרת מעל תערובת של ביצים, שמ"ז ותבלינים (הפעם הוספתי גם קצת קוטג' ושקדים טחונים).

אם יצא טוב או לא - נדע בשבת🤭

באיחור ממשששש

מכינה מרק קניידלך, חמין, בטטה ותפוא בתנור, קציצות מצות, לחמניות (מאבקה קנויה)

בישלתי ביצים קשות ותפוא (אם אספיק אכין בורקס מצה)

ואולי אקח עוד רעיונות מפה אם אספיק, או לחג שני…

וסלטים-אצלנו אוכלים סלטים חיים בעיקר.

פסטו

סלט ירוק עם שקדים

סלט כרוב

סלט מלפפון עגבניה..

והבוקר עוף בתנור עם תפו''א ובטטות.

הכי פשוט.

אין לי כוח לבישולים.

ערב

דגים ומרק עוף עם קניידלך

בוקר

קציצות מטוגנות גם עם חציל ותפוחי אדמה

תפוחי אדמה ובטטה בתבשיל

בשר כבש

סדש

דגים שנשארו וסלטים

אולי נכין בלינצס/ פנקייק

סלטים- מטבוחה חציל במיונז חציל מטוגן גזר מבושל כרוב עם מיונז ביצים וסלטי ירקות/ חסה וכו 

אני הייתי כנראה קצת יותר מדי שאננה...

(מצד שני מאוד שמחה שבלי חרדות ב"ה)

אנחנו אצל חמותי היקרה עד מוצאי שבת

וזו הקלה גדולה כי עוד לא עשינו שום קניות או ארגון של המטבח לחג....

בקיצור

התחלתי לנקות מאוחר

עבדנו עד מאוחר

באתי לסדר עייפה...

נרדמתי לפני הכוס הרביעית

מאוכזבת מעצמי...

החלק הטוב: פוצון ופוצונת נהנו

פוצון המתוק כבר בן 4 ב"ה!

שר מה נשתנה בחן וברגש

כולל להצביע על כל דבר (מצה, מרור...)

וזה היה ממש מתוק

ואפילו לימדנו אותו את הקושיה ששרים כשבית המקדש קיים והוא שר גם אותה.

("שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי")

עכשיו הולכת בעז"ה לטגן בלינצ'ס

שארגיש שאני עושה משהו...

מזכירה שמי שרוצה את קובץ השירים שלי לפסח

יכולה לבקש ממני.

לק"י

לי היה נחמד.

אני עדיין לא רגילה לליל הסדר של המשפחה של בעלי. פחות אוהבת, אבל הגיוני...

וגם יש להם מנהגים שמוזרים לי (כמו לאכול ממש קצת מצות, ואז אני אוכלת יותר, ולוקח לי זמן, ועוד).

אני זוכרת שלמדתי מתישהו

ובעלי תלמיד של הרב ישראל אריאל

ראש מכון המקדש

אז זה בתודעה ב"ה.

הרגשתי שלמרות שהיה עם עוד בני משפחה, הצלחנו לשתף את הילדים יפה ולתת את האווירה שרצינו.

הבן שלי כתב לפני הסדר רשימת שאלות ממש חמודות ויפות על ההגדה ויציאת מצרים, ולא הצלחנו לענות על הכל תוך כדי הסדר, כי ראינו שזה כבר ארוך ולא מתאים לעכב את כולם. אבל אחר כך בבוקר עשינו השלמה וענינו לשאלות שנשארו, אז זה היה בסדר.

הקטן (בן שנה) ישן בתחילת הסדר עד כמעט סוף מגיד, אבל כשהוא התעורר לינוק הוא ראה את כולם ערים וחוגגים ולא רצה להפסיד, ונשאר ער עד סוף הסדר... אבל ב"ה הצלחתי להשתתף ביחד איתו, והוא היה חמוד ושימח את כולם בחיוכים מתוקים...

הלילה היה קצת מבאס.

בגלל שאין סעודה שלישית ולא אכלנו מסודר, במוצאי החג הילדים היו רעבים. אז אחרי הבדלה אמא שלי הכינה ארוחה טובה וזה היה מצוין, רק שכבר היה מאוחר והארוחה עיכבה אותנו, אז עד שהגענו הביתה היה כבר 11 בלילה, וכולם היו עייפים ועצבניים וזה היה מעצבן ולא נעים...

פעם הבאה נראה לי שגם אם אין חובת סעודה שלישית, עדיין כדאי לדאוג לארוחה טובה עוד לפני הבדלה.

אנחנו עשינו בבית, היה ממש ממש כיף.

הבן שלי קם חג בבוקר וביקש שנעשה עוד פעם ליל הסדר, מבחינתי היה שווה הכל עם הבקשה הזאת (זה משמעותי לי כי אני אישית מעולם לא התחברתי ללילה הזה, אצל ההורים משני הצדדים הוא ארוךךךךך, מסיימים באיזה 4. הלילה הזה זכור לי בתור אחד שרק רוצים לישון ולאכול ואי אפשר. ההורים מדהימים שלא תטעו, פשוט לא מצאתי את עצמי בקונספט).

בקיצור, היה טוב.

סיימנו ב 12, שני הילדים נשארו ערים עד הסוף. ערב מלא בשירה וריקודים.

בעלי הכין הצגה הם בובות שמתלבשות על היד, אבל הילדים לא היו בעניין אז פשוט זרמנו עם השירים בהגדה. איםה שלא היה שיר, מלמלנו מהר כדי לא לאבד את הקשב שלהם.

קנינו טרמפולינה שבוע לפני פסח (קטנה, בלי רשת) - הנחנו בסלון ליד השולחן הגדול לא הפסיק לקפוץ כל הלילה (ברמת המוזר לדעתי - כאילו, כמה אפשר לקפוץ?????. הגדול החליט על מסלול - רוקדים במעגל עולים לטרמפו קפיצה בחישוקים, עוד כמה דברים ומהתחלה. הפכנו להיות קצת עמדת דיג'י)

בקיצור היה ממש כיף.

עדיין יש פינה בלב שלא מוכן להשלים עם הטוב הזה, אני ממש התרגלתי שזה ערב של דברי תורה ופתאום כזה - לא היה דבר תורה אחד. גם אם הייתי רוצה בעלי היקר פחות הטיפוס ואני גם ככה, אין לי קשב לזה. היה טוב ומצד שני לא יודעת, מנסה להתרגל.

העיקר הילדים ואנחנו נהננו.

ראיתי סרטון של הרב יגאל כהן שבסופו של דבר - שום דבר לא שווה בלי שמחה. אז ב''ה שמחה גדולה הייתה. הבן שלי מחכה לסדר הבא וזה ממש עושה לי את זה. 

לעשות ליל הסדר לבד רק עם שני ילדים קטנים - זה אומץ!

באמת נשמע שזה היה מדויק בשבילכם❤️ איזה כיף שכולכם נהניתם כך! מן הסתם הילדים לא היו מצליחים ליהנות בליל סדר שכולו דברי תורה...

פעם ראשונה (בעצם חוץ מהקורונה). אבל הוא סגר חג בצבא. אז בסוף נסעתי להורים.

היה בסדר, אבל הייתי צריכה לתזז בין הקטנים לגדולים ולהרדים. בקושי אמרתי משהו מהמגיד, וגם בהלל ונרצה הייתי עם הקטן שהתעורר. מקווה שלמגוייסות יש פתור בכל זאת..

ואני עם סוכרת- אז מאתגר עם האוכל, המצות ו4 הכוסות (קיבלתי הנחיות מהדיאטנית מה בדיוק לעשות), אבל זה גם לא השאיר לי הרבה מה לאכול...

עכשיו אנחנו בבית ב"ה, הוא אמור לחזור סמוך לשבת. 

ועוד שינוי כזה. ממש קשה.

בעז''ה שתהיה לו נסיעה טובה הביתה ויחזור כמה שיותר מהר. 

אשמח לשמוע מה אתן שותות בארבע כוסות. אני שותה תירוש וכל שנה כמעט מקיאה בכוס הרביעית מרוב גועל. מצד שני אני לא מסוגלת לשתות כוס שלמה של יין (לא בהריון ולא מניקה אבל פחות מתחברת לאלכוהול).

לקחתי את הסוג המופחת סוכר וזה היה מעולה

יותר מהמיץ הכהה (לא זוכרת מה שם הזן).

גם לי קשה לשתות הרבה מיץ ענבים, וביין אין סיכוי שאגע...

רוב הכוס מיץ ענבים, מוסיפה גם יין.

ככה לא מרגישים את החריפות של היין, אבל זה קצת מאזן את המתיקות.

מאוד מאוד מאתגר לי 4 כוסות.

כל שנה הייתי מסיימת את ליל הסדר עם בחילות והקאות.

השילוב של כ"כ הרבה מיץ ענבים ומצות הפך אותי לגמרי.

כבר שנה שניה שאני שותה יין לבן מוגז ספציפי שהוא נחשב מתוק אבל בקושי מרגישים

אני מרגישה שהוא כמו סודה בטעמים.

לפעמים מוסיפה טיפונת מיץ ענבים אדום בשביל הצבע.

בקיצור ממש קל לשתות ואני מסיימת את ליל הסדר כמו בן אדם.

ממש ממליצה לך לנסות.

תנסי פעם בלי קשר לליל הסדר ותראי אם את אוהבת.

גם אני שתיתי ממנו בסדר

והיה מעולה 

יין חלק מיץ ענבים

יש יינות קלילים כמו האלה המוגזים

היינו אצל ההורים שלי ובגדול שלי כבר בגיל שמבין וזה היה ממש חמוד לראות איך אבא שלי מתלהב למספר לו את ההגדה ולשאול שאלות

הבן היה מבסוט, קיבל מתנות, שוקולד צ'יפס על כל דבר שענה ואמא שלי קנתה דברים לשולחן בשביל עשרת המכות והם שיחקו כאילו הם פרעה וכו'

הייתי גמורה ממש אבל היה חמוד לראות והבן ביקש שנעשה שוב שזה לדעתי הכי שווה.

אצל חמי וחמותי זה הרבה דברי תורה ואני מאבדת את זה לגמרי ( במיוחד אם יש ילדים ) 

למרות שהייתי גמורה מעייפות (בהלל קצת התאוששתי).

ולמרות כל מיני תקלים קטנים שנוצרו עם הילדים...

בעלי ניהל את הסדר ביד רמה, הילדים הפציצו בשאלות, הבן הבררן שלנו הצליח לאכול קצת מרור (!), הילדונת שרה ארבע קושיות (בקול תינוקי כזה - הבינה שזה תפקיד של הקטנים בדרך כלל), ילדת כיתה א' קראה יפה מאוד קטע מההגדה וריגשה אותנו, התינוקת הקדימה את נרצה לזמן שולחן עורך והושכבה לישון (גם ככה לא אכלה יותר מדי) והילדונת נשארה ממש עד הסוף ונרדמה ברגע שהשכבתי אותה, שזה היה כיף. הבנים נשארו לומר שיר השירים אחר כך. שניים הלכו אחר כך לישון (כדי להתעורר מאזעקה שעתיים לאחר מכן🥴) ושניים אחרים נשארו ערים כמעט כל הלילה🤭 (והפסידו סעודת בוקר, שלאחד מהם זה לא בא בטוב, אבל בסוף הוא התגבר על זה...)

אני קצת מבואסת שהשנה לא הקראתי להם סיפור מלווה להגדה, בגלל העייפות שלי... אבל היה מספיק תוכן גם ככה.

והעיקר - לא היו אזעקות במהלך הסדר! זה הדבר שהכי הלחיץ אותנו... 

כמה דקות? עד עשר דקות נראלי זה עדיין נחשב

איזה חברה הבדיקה?

בגדול נראה חיובי לגמרי

הבדיקה של לייף הסגולה

מקווה מאוד שזה זה.

בשעה טובה!!!

בעזרת ה' שימשיך ויהיה הריון תקין וקל בבריאות וידיים מלאות

מציעה ללכת לעשות בדיקת דם

בהצלחה ענקית!!!

לי היו בבדיקות ישנות פסים חלשים ממש גם שבוע אחרי האיחור, ובדיקה חדשה הראתה שני פסים בוהקים תוך שנייה.. 

פשוט בדקתי ממש מוקדם. כמה ימים לפני האיחור.

מעניין. העליתי את התמונה לAI והיא טענה שיש פס חיובי מובהק.

אין על הבינה.

אני בכנות רואה משהו נורא עדין,

אני הכי בעולם מסכימה שקשה לחכות. לדעתי ראשון בוקר כבר יהיה יותר ברור. 

תשתי הרבה מים, תאכלי טוב ותחשבי חיובי.

בשורות טובות 

לא נראה לי שאמור להשפיע בשלב הזה

וטני רואה פס

בשעה טובה

אבל ממש

אל תקדישי לזה מחשבה

בשלב כל כך מוקדם שלא ברור אם יש הריון או אין

זה ממש לא קריטי

משהו מאודד חלשש

אבל כן קיים

לק"י

לפחות עכשיו שהם בבית בחופש.

ואיזה קשוח זה🫂

אנחנו גם צריכות קצת שקט לעצמינן מידי פעם.

אולי לנסות בהדרגה- להיות איתה ועם אח גדול יחד, ולשחרר לאט לאט.

אני מזדהה עם חלקיק קטן, בזה שרוצים שרק אני אעשה בשבילם דברים, ולא בעלי. אז אם היו צמודים אלי כל היום, זה נראה לי בכלל חונק.

ואצלה זה לא קיים. רודפת אחרי לכל מקום נצמדת ונדבקת , שאין גן עכשיו זה ממש מורגש וקשה לי כבר.

בעלי היום רק הזכים להודות ואמר "כן שמתי לב", תודה רבה באמת חחח

אולי מסתתר פה משהו רגשי /תחושתי וקבענו תור לרופא התפתחות אבל זה רק בנובמבר ובנתיים קשוח בים יום

היא יודעת מה עושים עם משחקים?

אולי אפשר להתחיל לה משחק ואז לנסות ללכת קצת

להתחיל לשחק איתה וללכת לרגע ולחזור, ואז בהדרגה ללכת ליותר ויותר זמן.

אולי לנסות שזה יהיה משחק ביחד עם האח ולהשאיר את שניהם ביחד.

משחקים של 10 דק-רבע שעה כל פעם כי הם מאבדים סבלנות, אבל איך שאני קמה היא קמה יחד איתי

עם הגדול יותר היא לא משחקת אלה בעיקר מציקה ולוקחת לו דברים אז אי אפשר להשאיר אותם לבד גם בלי השגחה

זה קשה ברמות, הבת שנתיים שלי גם מתעקשת שאני אשב לידה בארוחות, אחרי שהצלחתי להוריד אותה מלשבת עלי.

ועבדתי איתה על הפרדות, בהדרגה, ואז עברנו דירה ושחררתי, והמשכתי לעבוד, ואז פרצה מלחמה ושחררתי שוב.  עכשיו חזרנו לעבודה.

בעיקרון בוחרים משהו אחד קטן, שהיא מסוגלת, לדוגמה, אני עכשיו שוטפת כלים ואתפנה אליך רק כשאגמור

אז היא בוכה וכועסת ומושכת לי בחצאית, ואני מתעלמת, ואז היא נשכבת על הרצפה לידי. אחרי כמה ימים היא עדיין מוחה, אבל כבר מבינה שאני לא אתפנה אליה עד שאסיים.

וככה לאט לאט לאט מרחיבים את ההפרדות.

מאד לאט.

כמו שבונים שריר, רק שזה שריר חדש לגמרי והמח עדיין לא מפותח עד הסוף, אז זה אפשרי, אבל דורש התמדה וסבלנות.

עכשיו אמא עסוקה,אמא עושה עושה x y כשאמא תסיים אמא תשב איתך,כשתסיימי תגידי לה אמא סיימה עכשיו אמא יכולה לחבק אותך.  בהתחלה היא תבכה ותתנגד אבל בהתמדה היא תבין.

מסקר קטנטן סביבי, שמתי לב שזה יחסית גורף לילדי הגיל הזה.

אני ממש חושבת שזה בגלל הסיטואציה שהם נמצאים בה מאז שהם נולדו.

כבר ההריון ועד היום: כל הזמן מלחמות, סטרס באוויר, חוסר שגרה.

ממש מאמינה שזה קשור.

והיו לי מצפונים על כל הסטרס במהלך ההריון.

מעניין לבדוק אם זאת באמת תופעה רחבה יותר בשנתון הזה

בת שנה וחצי

בינתיים אני רק שולחת לך חיבוק, ואומרת שלדעתי האינטואיציה שלך צודקת, ובהחלט לא מפרקים בית שיש בו אהבה בגלל הסיבות האלה.

שכדאי ללכת לטיפול זוגי, שיוצא מתוך נקודת הנחה שהפערים ביניכם קיימים ולא ישתנו. ולנסות להכין לכם איזשהו מתווה שיתאים לכם ולנסות כמה שיותר לגשר בין הפערים, שבסוף תהיה דרך שתתאים לשניכם.

וכדאי גם להפריד בין דברים שזה שלו-כמו תפילות במניין, דברים שהם משותפים- כמו מספר ילדים ודברים שהן בידיים שלך כמו ליצור שולחן שבת דומה יותר למה שאת רוצה...

שהשתנתה בתוך קשר דומה.

ובעלי הוא זה שסופג את השינוי וניפוץ החלום.

הדבר שעוזר לנו לצלוח את זה, ולא רק לצלוח, להעמיק יותר את הקשר מקודם, הוא - חוסר שפיטה, המון שיחות נפש וכבוד.
 

בסוף, אנשים לא סתם משתנים, לא סתם עוזבים אמונה, שהיא עוגן הרבה יותר משהיא עול.

תדברו על זה לעומק, ממה זה מגיע, מחשבות, רעיונות, תפיסות חיים, בלי שיפוטיות, עם סקרנות.

שנינו כבר שנים מטופלים וזה עוזר לנו להבין את עצמנו ואחד את השניה.

אצלנו זה העמיק מאוד את הקשר.

ונכון זה לא שינה את הנתונים, בסוף התמונה שלו התנפצה (וגם שלי, באיבוד אמונה יש אובדן ענק).

אבל אנחנו מציירים תמונה חדשה אוהבת ובריאה יותר, עמוקה יותר ויפה יותר.

ובתור מישהי שהגשימה ועמדה מול כמה "תמונות" שהגשמתי בחיים, אפשר להרגיש מאוד לא שמחים אל מול התמונה הסופית שמאוד חלמת עליה.

כי האושר והסיפוק הם לא בסיום התמונה הם בדרך שהציור צויר עם כל המחיקות והטעויות.
 

בסוף, כשאני מבינה את עצמי ומתקשרת לו בצורה נכונה איך להבין אותי, הוא מעריך אותי מאוד בדרך שבחרתי למרות שהיא לגמרי שונה ממנו.

צריך גם לשבת על הקטע הטכני - דברים שנוגעים בעיקר לו, כמו תפילות, שם תצטרכי לעשות עבודה של שחרור,  ודברים שנוגעים לכולם כמו סעודות שבת ששם הוא יצטרך לתת יותר מעצמו (אפשר לחיות עם החלק הזה בשלום רק כשקיבלת את מה שכתבתי למעלה)

ואיך הילדים יצאו? פרטים חיצונים אני לא יודעת

אני כן יודעת שהם יצאו בריאים וחזקים בנפש, שרואים שאפשר לחיות ולכבד גם בשוני, עם ביטחון שכל דרך שהם יבחרו אנחנו נמשיך לתמוך ולאהוב ולהיות מאחוריהם בלי שפיטה.

קודם כל, לפני הכל, הקושי שלך מאוד מובן. יש כאן אֵבֵל על איזו משפחה שחלמת ורצית וכבר לא תהיה.

קחי לך את הזמן, תחבקי את עצמך על הכאב הזה. לגיטימי והגיוני כל כך!

אחר כך, יש כאן עניין לשמוע אותו.

הוא הרי לא עשה לך דווקא. זה לא משהו מולך, אלא בינו לבין עצמו, ושווה פשוט להקשיב מה עובר עליו ומה גרם לשינוי.

ולנסות לעשות את זה בלי שיקפוץ לך כל הזמן כמה זה לא הוגן וכמה זה פוגע בך (למרות שזה באמת לא הוגן ובאמת פוגע בך!!! פשוט אלו שני דברים שונים).

ובסוף, למצוא את הדרך לחיות יחד.

הקב''ה מוכן למחות את שמו בשביל אהבה של איש ואישה. אז הוא האיש שלך, ולכן נראה שמה שהקב''ה רוצה ממך הזה שתחיו יחד באהבה. גם אם הבית יהיה פחות 'דוסי' במובן הקלאסי. אבל אהבה בין איש לאישה זה הדבר הכי-הכי קדוש. עשרות מונים יותר מזמירות בשולחן שבת.

ספציפית לגבי עניינים פרקטיים, לא צריך לוותר על הכל. יש דברים שיכולים להיות באחריותך (למשל- ללכת לתפילות שבת כשהוא שומר על הילדים. או ללמוד איתם תורה).