התינוק היה רגוע יותר ככה

וגם אני

לא הייתי צריכה לזוז בכלל

כל הבדיקות אצלי בחדר

השהות ביחד היתה לי יותר טובה ויצאתי יותר חזקה מבפעם שהייתי בביות חלקי.

ולדעתי תכלס תמיד אפשר להתחרט אם לא מתאים לך...

יצאתי לשבת בבית אחרי 24 שעות מהלידה.

עשינו שבת לבד רק המשפחה הפרטית שלי.

אף אחד לא עזר לנו עם הבישולים הסתדרנו לבד והיה הכי מושלם שיכול להיות.

נחתי בבית כמו שלא נחתי אחרי אף אחת מהלידות.

הרבה יותר קל לנוח בבית עם מטחברת מאשר בבית חולים. לא משנה אפס הפרדה או תינוקיה. ככה וככה אף פעם לא נחתי שם באמת.

לידה ראשונה בביות חלקי אחרי אפידורל

לידה שניה ילדתי בדרך לבי"ח אז בוודאי שהייתה הפרדה עד לסיום כל תהליך הלידה והבדיקות.

לידה שלישית ביות מלא ללא אפידורל

לידה רביעית אפס הפרדה ללא אפידורל.

באפס הפרדה לא ישנים כי אין באמת תנאים נוחים לשינה משותפת,

עם תינוקיה לא נחים באמת בגלל ההורמונים כשהתינוק לא איתך.

ובשניהם יש הפרעות בלי סוף.

כי אפשר לישון בלינה משותפת, ואז בכלל לא מתאמצים. לי זה נשמע מושלם שעכשיו משתחררים מוקדם יותר עקב המלחמה...

אבל גם בבית החולים הרבה יותר נוח בביות מלא, מאשר להתחיל להתרוצץ אל התינוקייה או ממנה. בטח בתקופה מועדת לאזעקות, שאז לא יודעת מה עושים עם התינוקות בתינוקייה...

(לצערי אף פעם לא הייתי באפס הפרדה מרגע הלידה כי לא התאפשר, אבל כן הייתי בביות מלא כשהיה אפשר, וזה היה מושלם - כמה שאפשר שיהיה מושלם בבית חולים...)

ב2 הלידות שלי הייתי באפס הפרדה

בראשונה נשארתי עד סוף האשפוז.

בשנייה ילדתי בערב ובלילה למחרת כבר הייתי בבית, מרצון, טרום קורונה, מהמם. (לא שאני ממליצה לכולן, כן? יש כאלה שלא יהיה להן טוב. לי זה היה מהמם)

יש איזה בדיקה שעושים אחרי 36 שעות , עשית אותה?

גם @אמאשוני 

גם לי הרבה יותר קל בבית (הבנתי את זה בלידה האחרונה. התגעגעתי מאוד לגדולים שבבית וידעתי שבעלי יוכל לעזור לי כמה ימים)

לילה אחד היא הייתה בתינוקיה ונתנו לה תמל

ובלילה השני הייתה איתי.

לאז- זה היה לי נכון, פחדתי ממש להשאר איתה לבד בלילה, ואף אחד לא יכל להשאר איתי והייתי אחרי לילה של לידה בלי שינה. אבל זוכרת שישנתי בצורה לא ככ רגועה כי חיכיתי כבר שיגיע הבוקר ואוכל לקחת אותה אליי.

בלידה השניה הייתי בביות מלא (בתכלס לא יודעת אם זה בהגדרה אפס הפרדה אבל לא נפרדתי ממנה. את כל הבדיקות והחיסונים עשו לה באיזה חדר במחלקה אבל הייתי איתה)

והיה לי ממש טוב. ביממה הראשונה הם ישנים הרבה אז יחסית ישנתי בלילה וביום אחכ יכולתי גם לישון אם לא הייתה לי שותפה לחדר.

ובלילה השני שיש את הקפיצת גדילה אם מניקים אז ברור שעדיף להיות איתם מאשר שיקראו לי כל רגע לתינוקיה (אלא אם כן נותנים תמל ואז זה אחרת)

ב-2 הלידות שמתי בתינוקיה ונתנו תמ''ל בלילה. הלילות האלה שיכולתי לישון רצוף ולאגור כוחות לדעתי היו שוות כל רגע. לא נרשמו בעיות חיבור/הנקה וכדו'.

לכל אחת מתאים משהו אחר, האמת, הייתי אפילו מחכה להחליט אחרי הלידה להרגיש מה מתאים לך. אצלי השארתי אופציות פתוחות והחלטתי כשהיה צריך לעלות למחלקה בהתאם ללידה שהייתה... 

בעלי לא ישן איתי בשתי הפעמים

כשהייתי באפס הפרדה בקושי ישנתי, בפועל כדי שאצליח להירדם האחיות לקחו אותו לכמה שעות. השתחררתי מביהח מותשת לחלוטין.

(היתה גם לידה לא פשוטה עם השלכות שהמשיכו והייתי מאד חלשה)

מצד שני ידעתי שהתינוק מקבל בדיוק את היחס שהייתי רוצה

כשלא הייתי באפס הפרדה ישנתי כמו שצריך וזה היה כל כך משמעותי. אם רציתי להתקלח או שירותים או סתם הייתי בהצפה הורמונלית והייתי צריכה לבכות עם עצמי - היה לי איפה לשים אותה ולדעת שהיא בידיים בטוחות.

הרגשתי הרבה יותר טוב אחרי הלידה בהשוואה ללידה השניה, אבל עדיין זה היה משמעותי.

החיסרון - לא יודעת מי היה איתה כשבכתה, לא כל דבר שראיתי בתינוקיה בדיוק תאם את מה שהייתי רוצה (לדוגמא מאד הפריע לי שתינוק שבוכה נותנים לו סוכר כדי להרגיע עד שהאמא תבוא להניק).

בשורה התחתונה קצת הרגשתי שאפס הפרדה היה טוב לתינוק ותינוקיה היה טוב לי.

אז נראה לי תלוי בעיקר מה מערך התמיכה שלך ועם כמה כוחות את מגיעה ללידה

בראשון בעלי היה איתי והיה מושלם, בשני בעלי היה צריך להיות עם הגדול והייתי לבד חלק משמעותי מהזמן והיה נורא קשה

אז לדעתי חשוב שיהיה מלווה באפס הפרדה.

אבל בעלי היה איתי ודי טיפל ב100 אחוז..

אני חושבת שאם יש מי שיהיה איתך או לחילופין את מרגישה טוב אפס הפרדה זו האופציה הכי נוחה וטובה

ילדתי בלילה, בלילה שאחרי כמעט ולא ישנתי כי הוא היה לא מאוד רגוע והבעל של השכנה לחדר נחר בטירוף..

בלילה השלישי עברתי למלונית ושם שמתי בתינוקיה עם הנחיה לתת פעם אחת מטרנה וזה עזר לי לישון קצת יותר רצוף ולהגיע עם יותר כוחות הביתה.

זה היה בילד בשלישי. בילדים הקודמים לא הרגשתי צורך והייתי איתם כל הזמן.

זה בעיקר מרגיע אותי כשהם לידי. שאני יודעת שיש להם מענה, המון עור לעור..הנקות..

לק"י

תבורך האחות שלקחה אותו ממני והצליחה לגרום לו לעשות את צרכיו, וככה הוא נרגע ונרדם.

(זה היה בביות מלא).

לידה ראשונה אחרי כמה שנים, וזה דיי היה ברור לי.

האמת שאם לא אמא שלי בשעות של אחרי הלידה לא הייי מצליחה, כי יצאתי מהלידה רועדת מחולשה ולא יכולתי לטפל בה כמובן.

זה אינטנסיבי אין באמת כל כך זמן לנוח, וצריך לקחת את זה בחשבון.

לאפס הפרדה הוא פסיכולוגי לחלוטין

לא יכולה שמפרידים ממני את התינוק, נפשית זה עושה לי רע ממש.

כל שאר הסיבות הן משניות

אבל בהחלט קל יותר להניק כשהתינוק לידך

לא הבנתי איך אמורים לקום להניק בתנוקיה

ממש נשגב מבינתי

ועשיתי את זה גם בלי מלווה והיה בסדר

ישנתי כשהוא ישן, גם ביום וגם בלילה(כלומר ניסיתי, אני לא באמת מצליחה לישון בבית חולים )

ומה שיש לי לומר זה בעיקר-
תלוי עם כמה כוחות באת ללידה ואיך הלידה הייתה לך

כשהייתי אחרי לידה בהיי ועם אנדרנלין גבוה
האפס הפרדה היה לי מושלם
נהננו מכל רגע אני והתינוקי

אבל כשסיימתי לידה ארוכה יותר לקראת ערב
בחרתי להשאיר בלילה הראשון בתינוקיה
(אצלי כמעט לא ינקו ב24 שעות הראשונות...
רק מיד אחרי הלידה בשביל החיבור ואח"כ כמעט ולא)
ישנתי טוב, התאוששתי
ואז עברתי לביות מלא

תהיי קשובה לעצמך ולכוחות שלך,
אפשר לשנות באמצע לכאן או לכאן
(אחות אחת לא אהבה את זה ולא היה לי הכי נעים
אבל הכוחות שלי היו חשובים יותר)
ובמיוחד אם את חוזרת לבית עם ילדים.... 

והעיקר- בידיים מלאות בבריאות ובשמחה

(אחת ארוכה ומסובכת ושתיים קיסרי - בקיסרי לא נתנו לי ביות ביום הראשון, והיה לי קשה נורא עם זה)

אני אישית מרגישה שהרבה יותר קל לטפל בתינוק כשהוא צמוד אליי, ושאני לא צריכה לרוץ אליו בכל פעם כדי להיניק ולראות מה שלומו... זה גם עוזר לי להתאוששות הנפשית והפיזית.

קראתי את כולן ממש, עז לי להבין שבאמת אחכה ללידה ואז אחליט לפי ההרגשה.

אבל טוב לשמוע את הדעות לכאן ולכאן.

כשבכה הנקתי פשוט

וזהו

היה רגוע על הידיים

אפשר לנסות לנוח ככה

אבל בעלי היה איתי.. אז לא יכולה להגיד.

ביות מלא- זה אומר שבלילות שאחרי הלידה הילד איתך במחלקה ולא בתינוקיה

לק"י

נניח בסורוקה ביות מלא זה אומר שרק הבדיקות הראשוניות אחרי הלידה הן לא ליד האמא (ושיש להם שעות שהם מביאים את התינוק לאמא בפעם הראשונה).

אבל מאז הוא עם האמא כל הזמן, כולל בדיקות, מיטת פוטו.

רק אמבטיה יש בחדר אחר, והאמא יכולה לבוא לקלח.

ביות מלא מתייחס לתקופת האשפוז.

אפס הפרדה מתייחס לבדיקות. בעיקר אלו שמיד אחרי הלידה.

מה שאת מתארת זה אכן ביות מלא.

אבל לא אפס הפרדה

בחדר של האמא.

כי ביות מלא מדבר על שגרה.

אפס הפרדה מדבר על זמן הבדיקות.

זה שני מושגים שונים

לכן אישה יכולה להיות בביות מלא.

אבל אם הבדיקות לא נעשות בחדר של האמא אז אין שם אפס הפרדה.

כל הדוגמאות שנתת הם דוגמאות לביות מלא- וביות מלא נפוץ כמעט בכל בית חולים לבחירת האם.

אפס הפרדה - אם אני לא טועה, נדיר יותר בארץ

ולפי מה שאת מתארת, זה אפס הפרדה.

התינוק היה צמוד צמוד איתי מרגע הלידה עד רגע השחרור.

ואני ממליצה ממש, זאת היתה חויה נכונה מאוד לי ולבייבי..

אבל ביות מלא לא חייב להיות עם אפס הפרדה.

הרבה בתי חולים לא מדייקים במונחים

בעיני מעבר לטרמינולוגיה שהיא לא ממש חשובה זה בעיקר מונע מנשים לדעת את האופציות שעומדות לרשותם. הרבה נשים בכלל לא יודעות שזכותם לדרוש אפס הפרדה ומקבלות כמובן מאיליו את העובדה שמיד אחרי הלידה התינוק נלקח לבדיקות 'רק' לשעה

אני מחריגה מקרים חירום הן של האמא והן של התינוק שאז זה הכרחי ופחות נתון לבחירה של האמא

לק"י

אמרתי שיש מקומות שרק הבדיקות הראשונות הן לא עם האמא, ומאז שמביאים את התינוקת לאמא אחרי הלידה לחדר, הוא איתה כל הזמן, כולל בזמן הבדיקות/ פוטו וכו'.

נניח בדיקת רפא ילדים, שמיעה, צהבת. הכל יחד עם האמא בחדר שלה 

אפס הפרדה- זה אפס!

שום הפרדה. (אין חצי חצי...)

אין רגע אחד שהתינוק נמצא לבד ללא נוכחות ההורים.

ואין הבדל בין הבדיקות שלאחר הלידה לבדיקות שבמחלקה

כמעט ואין אפס הפרדה בארץ וחבל.

(אני יודעת שבעין כרם יש... מרגע הלידה ועד רגע השחרור לא היתה שניה אחת שהתינוקת לא היתה על ידי)

כך שבתי החולים אמצו לעצמם את המושג אבל לא באמת ממלאים אחרי התנאים.

בעצם הפותחת שאלה על אפס הפרדה וככל הנראה התכוונה לביות מלא

(ביות לעומת זאת כן יכול להיות חלקי...)

לזה התכוונתי.

דייקתי את ההבדלים בסוגים השונים של ביות מלא.

ובכל בית חולים את יכולה לבקש

זאת זכותך החוקית

לקחו את התינוק לבדיקות בחדר תינוקות אחרי הלידה.

הוא היה איתך כל הזמן?

לק"י

צריך לבקש לפני הלידה אפס הפרדה?

(נראה לי שהייתי במחלקה ה' בלידה השניה לפני כמעט 6 שנים. והיינו 4 בחדר, ממש חוויה🤦‍♀️).

לא נשמע מרנין במיוחד. כל המקומות שהייתי באפס הפרדה  היה ממש טוב ותנאים טובים. בהר הצופים זה מחלקה חדשה ממש. אסותא גם מושלם.

לדעתי צריך לבקש לפני. אבל בכל אופן את תמיד יכולה לבקש שאת לא רוצה להיפרד מהתינוק אחרי הלידה. ובסורוקה גם ככה נמצאים באשפוז עם התינוק כל הזמן. 

לק"י

לא יודעת אם הם התכוונו שהוא גם יישאר איתו.

(בסוף הוא לא הלך).

ותודה!

אולי בלידה הבאה

לק"י

לא חושבת שהיתה אפס הפרדה.

(היא גם אולי הכי חדשה, אבל נראה לי שיש מחלקות אחרות שחידשו.

אבל זה פחות מפריע לי, שלא חדש ויפה. למרות שכולם אצלינו היו עם צהבת ותמיד הייתי יותר ימים).

אם לא- כדאי לברר בבית חולים האם יש מצב ביניים (למשל באסותא אשדוד יש אפשרות לשים בתינוקיה כשרוצים, ולהשאיר אצלך כמה שאת רוצה.. ואז מקלחת, שירותים וכו אפשר לשים בתינוקיה ושאר הזמן להשאיר איתך)

וזה גם מאוד משנה אם את מתכננת להניק- כי אם אין מצב ביניים והתינוק בתינוקיה כל הלילה אז גם ללכת להניק שם או להחזיר כל פעם לחדר זה סיוט...

ברור שלא לכולן זה מתאים ולא לכולן זה יילך, אבל זו גם אפשרות.

כלומר, שגם השותפה לחדר נמצאת עם התינוק, ולכן לא אמור להפריע לה שאת עם התינוק.

מה שאת מתארת (היה) קיים רק בביקור חולים, כמדומני. קראו לזה שהיית לילה, וזה אכן היה סיוט. (היה מותר להשאיר את התינוק בחדר, אבל אם הוא בוכה - היולדת הייתה חייבת לקום וללכת איתו לחדר ההנקה... מוציא לגמרי את כל הפואנטה 😖)

לא שצריך ללכת לחדר הנקה, אבל כן שיש את האפשרות להשאיר את התינוק איתך בלילה במחלקה שהיא לא ביות וכשנשים אחרות בחדר שמות בתינוקיה

את כל שאר הלידות שלי ילדתי בשערי צדק, ולא זכור לי משהו כזה. (אם כי הרעיון של ביות נכנס רק בשנים האחרונות, יחסית)

תכלס בכל מחלקה את יכולה להתעקש שהתינוק יהיה איתך

הייתי בשתיהן. באחת יש תינוקייה, אבל אלה שרוצות ביות מלא נמצאות בחדרים משלהן. בשנייה יש רק ביות מלא.

והלוואי שהיה אפשר להתעקש להישאר עם התינוק בלילה בלידה האחרונה הייתי במחלקה רגילה (נראה לי א') ביממה הראשונה, והתחננתי שישאירו איתי את התינוקת גם בלילה (הייתי אחרי ניתוח, ולא יכולתי לקום בעצמי לתינוקייה), וממש-ממש לא הסכימו...

(אוף, אני בוכה כשאני נזכרת בזה)

חיבוק ♥️

לא התכוונתי לגרום לך לבכות

זה כל כך לא בסדר.

זה צריך להיות ברור ומובן שאם האמא רוצה שהתינוק יהיה איתה חייבים לאפשר לה.

ועשיתי בהתאם למה שהיה נכון לי ולתינוק.

במצפון נקי לגמרי אמרתי לתת תמ"ל כשהיה לי צורך קריטי בשינה.

כשביקרתי אחר כך את התינוקות בתינוקיה ראיתי שהקטן התורן הסתדר טוב מאד גם שם, בכל הפעמים.

הצוות היה נהדר.

אם הצוות טוב ואפשר לישון בלב רגוע, השינה מאד חיונית להחלמה 

אני עשיתי רק באחרון שהיה ניתוח מתוכנן והתכוננתי לזה (לפניו היו שני ניתוחי חירום ואף אחד לא שאל אותי ולקחו למחלקה רגילה בעין כרם. יום איתי לילה תינוקיה).

אני מאוד בעד. ממש לא טבעי להיפרד. התינוק זקוק לאמא. הגוף של האמא גם זקוק לתינוק. ואם את מתכננת רק הנקה אז ללכת להניק נגיד בתינוקיה זה סיוט מניסיון.

אבל וזה אבל משמעותי מאוד מאוד-

צריך להיות מתואמים עם המציאות.  אני עשיתי את זה (באחד מתוך שלושה) כי יכולתי להתארגן על עזרה!! לילה בתשלום, לילה גיסה ולילה אחות. ביום אמא או בעל. אני לא במצב לטפל לבד אחרי הלידה (קיסרי) ויכולתי לאפשר את הביות רק בגלל מעגל תמיכה (ושמרתי את סל ההריון גם). לא לכל אחת זה מתאפשר. ואם זה לא אפשרי אני כן חושבת שזה המקום לשחרר את זה. ללכת לבי''ח עם תינוקיה טובה. להתאושש מהלידה. בסוף האמון של התינוק בעולם נבנה לאורך כל החיים שלו (בדגש על שנת החיים הראשונה) וגם אם היה לילה לא אדאלי (ויהיו עוד כאלה בבית. לכולנו יש רגעי יאוש) זה לא סוף העולם כל עוד חווית החיים הכוללת שלו חיובית.

החלטות טובות.  

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

וכמה מרגש לשמוע את פרסום הנס שלך ❤️

ב"ה שתזכי לעוד ועוד ניסים ונפלאות וישועות גדולות במתיקות שלמה 🙏

אני אעשה גם בע"ה.

שתראי עוד ניסים 

תוהה האם זה נכון לשתף את הילדים בזה. מתלבטת אם זה לא יגרום ליותר מידי אכזבה אם הדברים לא יתגשמו כמו שהם מבקשים.

ילדים מתקשים לפעמים להבין מציאות מורכבת

והםתק/סגולה/אמונה , בטח כשנניח לא הכל מתקיים

יכול להיות קשה להכלה.

זאת רק דעתי ואין לה שום ביסוס

תמיד בתקופה הזאת הרשתות למינהם מלאות בבנות (בעיקר) שמספרות את איך שהבקשות שלהם התמלאו, והרבה פעמים זה קשור להריון ולידה.. בתור מטופלת פוריות, אני יכולה להגיד שהקבוצות של מטופלות בתקופה הזאת מלאות גם בסיפורים על בנות ששמו פתק אבל לא התגשם להם.. ואת כל ההאכזבה שלהם, והכאב לראות בלי סוף סיפורים על כאלו שכן התגשמו להם התפילות.. אז לשים לב כשמפרסמים שיש כאלה שזה רגיש להם, וכל שזה רק סגולה ולא מבטיח כלום.. גם לפעמים זה נותן הרגשה שכל מה שצריך זה לעשות את בסגולה הזאת וזהו, הכל מתגשם (ואז מחשבות שהיו לי בכל מקרה, מה, אולי בגלל שלא עשיתי את הסגולה אני לא נכנסת להריון?) אז גם כשמפרסמים חשוב לשים לב שזה לא פיתרון קסם או הבטחה להצלחה..

וכל מי שעושה את הסגולה, לחשוב על זה גם..

עבר עריכה על ידי אמהלה בתאריך א' בטבת תשפ"ו 2:04

זהו יום מיוחד שמסוגל לתפילות וישועות גדולות.

כל אחד בדרכו שלו

קראתי מר' אלימלך בידרמן. כתוב בתהילים: (צ"ב, ז')

"איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת"

אומר ר' אלימלך שאדם שלא מבין את "זאת-חנוכה" הוא כסיל ובער....

והאריך על כך עוד הרבה

וסיים במילים "בזאת אני בוטח".

אינני יודעת את מקור הסגולה להטמין פתק בחנוכיה

גם אני מצאתי פתק שלא זכרתי שהטמנתי מלפני שנתיים

וב"ה אכן תפילתי התגשמה.

אבל צריך לזכור שהסגולות נועדו בשביל לעורר את הלבבות לתפילה

ולנצל את היום המיוחד זאת חנוכה לתפילה ולתחנונים במיוחד ל"בניי ומזוניי"

בשורות טובות

שיתקבלו כל התפילות לטובה

והרופאה נתנה טיפות מסוג אחר.

אולי גם אצלכם יעזרו טיפות אחרות.

ואם הוא מצונן, יכול להיות שזה חלק מהצינון, ולא דלקת.

שדלקת עיניים עוברת לבד, באמת ראיתי את זה על הילדים שלי,  לי, שאני לא ילדה היתה דלקת עיניים שפשוט סבלתי ממנה, הביאו לי משחה בסוף

אם את רואה שמחמיר או לא עובר, תחזרי אל הרופא, אולי ייתן לך סינטומצין, זה עוזר ממש

וגפ הוא המליץ לכבס את המצעים והמשחקים אבל לא עשיתי את זה😅

מה בעצם את מתלבטת

אם ללכת עכשיו למיון?

אני חושבת שבאמת אין כ"כ מה לעשות עכשיו חוץ מלחכות למחר בבוקר ולקוות שלא יצא לבד

ולעבור את הגרידה כמתוכנן.

אולי אם תקפידי ממש לשכב כל הזמן עד הגרידה זה יעכב  במידה מסויימת.

חיבוק גדול ושיעבור בקלות.

היא האם זה שהופיע דימום אוטומטית פוסל את הגרידה?

זאת אומרת אם מחר כשאגיע ואגיד שהתחיל דימום יסרבו לבצע גרידה?

כדי לא לעשות סתם גרידה אם כל התוכן יצא.

הרבה נשים מגיעות מדממות לגרידה

אני לא מכירה יותר מידי, אבל זה נשמע כמו פעילות נחמדה לגילאים האלו.

מניחה שיש משהו באזור, לא ממש מכירה בעצמי..

אשמח לעוד

לא הכי הכי קרוב...

ילדים נכנסים חינם

ב‘ה בנושא הזה אני מושא קנאתך אבל ההריונות שלי קשים בטירוף! ואני הרבה מוצאת את עצמי מקנאה באילו שרצות ויפות ואוהבות להיות בהריון...

ועדיין מודה על רגע על ההיריון ומאוהבת בתוצאות שלו...!!

שמכירה נשים שילדו גם ככה

אשמח לעזור בזה אם תרצי כתבי לי בפרטי

אולי צריך משחה אנטיביוטית וחבישה

ולא הייתי עושה שום דבר בבית כדי לפוצץ לה את המוגלה. זה יכול חלילה להזדהם

כנראה זה זיהום. טוב וחלילה שלא יתפשט.

(לבעלי היה זיהום ביד ואישפזו אותו כמה ימים כדי שיקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד)

בבית כמו מופירוסין. אם אין לך אופציה לראות רופא בקרוב תתיעצי עם רופא טלפונית ושיתן לך מרשם.

חשוב מאד לטפל בזיהום לפני שמחמיר ומתפשט חלילה.

ו-בשום אופן לא לפוצץ מוגלה!!! זה ממש עלול להחמיר את המצב במיוחד שהיא עם היד על הרצפה

היינו איתה אצל הרופא לפני כשבוע וחצי כי חשבנו שאולי זה הזדהם, והוא אמר שלא אבל שליתר ביטחון נשים לה פולידין/יוד.

קנינו את זה באמת, אבל הרוקח אמר שזה רעיל במאכל, וקצת נלחצנו שהיא תכניס את היד לפה אחרי שנשים לה, אז בפועל שמנו לה פעם אחת בלבד...

יעזור אם נשים עכשיו?

לא נראה לי שנצליח היום להגיע לרופא...

נקווה שישתחררו משם מהר עם הוראות מה לעשות...

(יש לי נקיפות מצפון שלא אני הלכתי איתה, אבל רציתי לסיים לארגן לשבת...)

מצפון. עשית בדיוק מה שנכון לעשות במצב הזה.

בשורות טובות

החלמה מהירה

מה מתאים לכוויות

טוב עורכת....

רואה שכבר לא רלוונטי.... תרגישו טוב

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.

זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף

ברור שהם שונים בזוגיות

אבל

השיח לא חייב להיות שונה

אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה

זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר

לי לפחות

בקשר ההבדל

במגע ויחסים

במחויבות

בחלק שלו בחיים שלי

כמו @תהילנה, השיח שלי עם בעלי הרבה יותר פתוח מאשר עם הסביבה שלי וגם עם החברים הקרובים ואפילו עם המשפחה וההורים. יש דברים שלא אגיד לאנשים סביבי ,לפעמים דווקא בשביל לשמור על המרחב שלנו לבד.

תודה על התגובות, העלה לי נק' למחשבה טובה 

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.

בינתיים עוד שאלה בהקשר -

מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?

לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?

אתם שני אנשים שונים שמביעים ומרגישים אהבה בדרכים שונות.

בעיני זה בסדר גמור שזה מגיע רק מצד אחד, ואם יש משהו שאת מרגישה צורך שיהיה מצידו פשוט לבקש...

תכלס

כל אחד עושה מחוות אחרות גדולות או קטנות יותר

אנחנו מצרפות במחשבה את המחוות של כולם ויוצרים גבר מושלם שלא קיים.

ולגבי מה ששאלת, ברור שיש פער.

באופן כללי בין גברים לנשים, ולכל זוג.

(אני ממש לא מצטטת את הפסוק הבא כאידאל, אלא כתיאור מסוים של המציאות: אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך....)

כתבתי כאן על מחוות

זה קודם כל דברים טכניים, שאני למדתי לפרש כאהבה

וכשאני נתתי לזה את הפרשנות הזו ופרגנתי או שמחתי בזה, זה גם הלך והתגבר.

וגם, זה ממש עניין של אופי ושל איך אתה "מדבר אהבה"

וזה גם עניין לדעת באיזו שפה בן הזוג שלך רוצה לשמוע אהבה, אבל זה גם עניין ללמוד את השפה שבה בן / בת הזוג מדבר ולזהות את זה כמשהו שהוא מעבר לטכני.

1. יש את כל העניין של "שפות האהבה" שצריך ללמוד אותן. וכשבעלי מחליף לי מצעים/ מתדלק לי את האוטו/ שוטף כלים אני "סופרת" את הדברים האלו כמחוות על אף שאני טיפוס יותר רומנטי.

2. עם השנים יותר לומדים ומתרגלים גם את השפה של הצד השני. אז למרות שעדיין אני יוזמת יותר מחוות אני רואה עם הזמן ( אנחנו נשואים 5 שנים) שהוא גם "לומד" דברים.

בעיניי צריך להחזיק את 2 הקצוות, מצד אחד לקבל ולאהוב את איך שהוא ולא לדרוש שינויים ומצד שני להאמין שאנשים הם דבר דינמי לומד ככה שבפרספקטיבה רואים שינויים והתקדמויות.

וכמובן לדבר על זה! על הצורך בקשר ביומיום, על איך היית רוצה שיהיה וגם לשמוע אותו. איך הוא מרגיש? מה עושה לו טוב? באיזו דרך הוא אוהב לתת ובאיזו לקבל? וכו' וכו'...