בסמיכות לאירוע האמת, ואני חושבת שהחרדה שלה צריכה הכלה פשוט.

זה נורמלי שתרצה לישון במקום המוגן

ונורמלי שתרצה בקרבת ההורים. כי היא קטנטונת וכמו שאנחנו מסתופפים בצל האמונה, כך ילדים רוצים להיכנס תחת כנפי הוריהם. צריך לתת להם פשוט

שמעתי פסיכולוג ילדים שהעביר הדרכה להורים על המצב ודרכים להגברת חוסן, ואחד מהדברים שהוא אמר זה שהחוסן של הילדים הם ההורים. צריך להיות חזקים בשבילם, להכיל את הקושי ולא 'לבטל' אותו, לתת לו אישור. להגיד שזה זמני, שאנחנו פה איתם ולתת תקווה שהכל יהיה בסדר.

ברמה הפרקטית לחרדות שניתן ליישם מיידי - בועות סבון מאוד עוזרות. וניתן לתרגל איתן נשימה ארוכה דרך הנשיפה לתוך המקלון עם העיגול, וזה מפחית מאוד חרדה.

עוד עוזר': לשמור על שגרה ככל הניתן

אולי זו הבעיה, כי אני מרגישה שאני לא יכולה להיות בשבילה מקור החוסן מספק... כי אני בעצמי התערערתי מהאזעקה הזו (ואם התחילו לי מחשבות סוף סוף לצאת להסתובב קצת ולהרחיק מארבע האמות שסביב הבית - אז הן נמוגו...) ואני בעצמי מרגישה לא מספיק חזקה מספיק

מה בכל זאת אני יכולה לומר לה במצבים כאלה? (נשמע ממך שעדיף דווקא לא להסביר לה על כיפת ברזל וכו'...)

שאין בעיה להסביר על כיפת ברזל, אבל מבחינת הילד - זה נחשב מעגל שלישי ורחוק של הגנה, כשהמעגל הראשון הוא בעצם אנחנו. ומה שהילדה צריכה לשמוע זה באמת שאמא פה איתך, אני שומרת עלייך, השם שומר עלינו, ויש לו שליחים שהם החיילים שנלחמים בשם השם.

ואחרי זה לחזור לזה שאמא פה איתך

לחבק ארוכות מפחית חרדה גם כן

ולהיענות לצורך שלה בקרבה גם בלילה

כדאי גם להסיח דעת כדי שזה לא יהיה ה- שיח מולה

ואני מסכימה איתך שהחוסן שלך הוא החוסן הכי חשוב בבית. ולכן, אם כבר - אולי כדאי במקביל להפריח גם את בועות סבון

כנראה שמה שהכי קשה לי זה בלילה, כי אני לא מסוגלת שילדים באים אלינו לחדר וישנים איתנו (שילוב של עייפות ושל חוסר פרטיות ושל איסטיניסטיות). אז בלילה הכי קשה לי להכיל אותה.

אשתדל לעשות את המאמץ...

היא הכי צריכה דבר ראשון תמיכה ותחושת הגנה מאמא

תתני לה לשחרר את כל מה שהיא מרגישה ואז תסבירקי לה במילים שלה שיהיה בסדר וה שומר עלינו

ותחבקי חזק חזק

של הבן שלי -

קודם כל, ההנחייה בטראומה היא לספר מה קרה, תוך תשומת לב להתחלה, אמצע וסוף.

ישבת ושיחקת, היה ממש כיף.

ואז הייתה אזעקה

זה באמת מבהיל

הלכנו למרחב מוגן שלנו

היינו ביחד כל המשפחה

ואז זה הסתיים

וחזרנו לשחק

עיקרון מנחה - יש התחלה, אמצע וסוף. הכי חשוב להדגיש שזה נגמר.

לחזור ולהדגיש, יש לנו כאן מספיק זמן ללכת למרחב המוגן

אמא שומרת עלייך

זו האחריות של אמא או אבא להגיד לך לבוא למרחב מוגן (מוריד פחד ממה יקרה אם לא אשמע, או לא אספיק)

עוד דברים שיכולים לעזור:

1. פעילות. לתת לה להיות בעשייה. משחק, ריקוד, סיפור

2. אחריות. נגיד כשנכנסים למרחב המוגן, היא אחראית לחלק לכולם שוקולד קטן

אני נוהגת לעשות את התמלול הזה לקטנים, שעוד לא יודעים לדבר (גם בחוויות חיוביות), אבל נשמע שזה באמת יכול לעזור גם לה.

ובאמת ננסה לתת לה תפקיד כלשהו לזמן אזעקה (בהנחה שזה יהיה בבית). (אתמול ניסינו לשיר ביחד בזמן האזעקה וההמתנה, אבל זה לא הרגיע אותה...)

הבן שלי בן חמש, והוא מאוד נבהל מהאזעקות אחרי שמחת תורה. הוא היה נכנס לממ"ד ואומר שהוא לא מוכן לצאת במקרה של אזעקה. או פחד לצאת לחצר כי אולי תהיה אזעקה.

אז מאוד עזר התמלול, אחרי אזעקה אנחנו מדברים על זה הרבה. ויש לי משפטים קבועים שאני חוזרת עליהם כמו מנטרה. לא כדי לזלזל בו, אלא כי אני חושבת שזה מגביר ביטחון כשהמסר נשאר קבוע. זה באמת דורש סבלנות, אני לגמרי מבינה את זה.

משפטים כמו:

"זה באמת היה מבהיל, אבל עשינו בדיוק מה שצריך לעשות ועכשיו זה נגמר ואנחנו בטוחים" (אחרי שאזעקה תפסה אותנו בחוץ בלי מרחב מוגן)

"אזעקה זה באמת לא נעים, אבל בדיוק בשביל זה יש לנו בבית מרחב מוגן ואליו אנחנו הולכים"

אלו פחות היותר המסרים הקבועים - אני לא מבטלת רגשות, אבל נותנת כלים להתמודד.

ועוד משהו שעוזר העברת האחריות אליי. נגיד מאוד הדאיג אותו מה יקרה אם הוא לא יישמע את האזעקה, אז אמרתי לו שאני אמא שלו, ואני אחראית לדאוג לו. וזה התפקיד שלי לקרוא לו לממ"ד.

זה גם הקל.

לא הרבה אבל היו.

אני רואה שאחרי אזעקה כמות השאלות עולה, הדיבור על מה קרה עולה. אז אני נותנת לזה מקום ואחרי כמה זמן זה נרגע.

אגב, אני רואה שעוזר גם קצת לתת רקע על המצב הכללי (כמובן כמובן בהתאם לגיל).

הבת שלך יודעת מה קורה?

הייתה לך שיחה מסודרת איתה שהסברת לה על המצב בהתאם לגיל שלה? כי זה גם חשוב, לפעמים ילדים שומעים חצאי משפטים שמייצרים תמונה מבהילה ולא מובנת עבורם. ולכן חשוב לתווך להם את המצב בהתאם לגיל שלהם בצורה מסודרת, ולא לסמוך על זה שיבינו לבד.

לבן ה5 מההתחלה הסברתי שיש מלחמה, אבא הלך לשמור על עם ישראל. אנחנו לא יודעים כמה זמן זה ייקח, אבל אנחנו ביחד כל המשפחה.

לקטן לא חשבתי שצריך ממש להסביר, כי היה נראה לי שהוא עוד לא בגיל (שנתיים וחצי). אבל ראיתי שכמות השאלות מתגברת, גם לא באופן ישיר למצב, אבל המון המון למה ככה ולמה ככה (מעבר לרגיל בגיל הזה😅) אז גם איתו דיברתי קצת והסברתי שיש מלחמה, אבא שומר עלינו ולכן הוא לא בבית וכו'. וגם אצלו זה עזר.

זה נותן להם מסגרת, זה מאפשר לחזור למושגים מוכרים ולהסביר אירועים בקונטקס הכללי. ובסופו של דבר זה נותן ביטחון לילד, מפחית בלבול, יודע לפנות לאמא כשצריך ועוד.

זה נכון בכל גיל אני חושבת, גם כשגדולים. פשוט מתאימים לפי הרמה

אחר כך הסברנו לגדולים בצורה יחסית מפורטת (לפי מה שהם הסכימו לשמוע) ולקטנים רק אמרנו שיש מלחמה רחוק מאיתנו ושבע"ה החיילים שלנו ינצחו.

הם מדברים על זה ביניהם מדי פעם (גם במשחקים), אבל בפועל בזמן אזעקה גם מה שהיא יודעת לא עוזר לה להיכנס לעשתונות...

להגיד, זה שיש כאן שתי התמודדויות.

הן נפרדות, רבל משפיעות אחת על השנייה.

1. פחד בזמן אזעקה, זו התמודדות ספציפית.

2. בלבול, בלאגן ופחד מהמצב באופן כללי.

ואני חושבת שההתמודדות עם 2, משפיעה גם על ההתמודדות עם 1.

זה לא בהכרח קשור, אבל זה בהחלט יכול להשפיע.

זו תקופה שאנחנו מרגישים בה המון חוסר וודאות, וגם הילדים מרגישים את זה.

אז אני מנסה כאמא לתת תחושת ביטחון, לספק מידע אמין מותאם גיל על המצב - שזה עוזר להתמודד באופן כללי. וחוץ מזה, אם מתעוררים קשיים ספציפיים, לעזור גם בהם.

אבל זה לא מנותק אחד מהשני, ולכן אני חושבת שמתן ביטחון כללי, כמה שיותר וודאות לילדים באופן כללי, יכולה לעזור להתמודד גם עם הקושי הספציפי של האזעקה.

אני מרגישה שאצלה זה כן מנותק - היא מצליחה להתמודד יחסית יפה עם המצב הכללי (אם כי חוסר השגרה שיגע אותה), אבל עם האזעקות בכלל לא.

ננסה להמשיך לתווך לה...

לדבר ולפטפט ולספר על מה היה באזעקה,

למשל להתקשר לסבתא לספר לה מה היה באזעקה (אצלנו עושים מזה אירוע, טלפון/הודעה מוקלטת לסבתא איפה היינו באזעקה ומה עשינו ולאן הלכנו ומה עשינו אחכ וכו וכו וכו)

לספר לאחים מה היה (אם לא היו בבית)

לתרגל עם הבובות מה עושים באזעקה

אני רואה אצל הילדים שהדיבור על הדברים משחרר אותם

אגב, @מתואמת שלחתי לך ש.א.

חזרנו לשחק זה משהו חיובי

רק נתתי דוגמה

ובאמת לכאורה אנחנו לא צריכים לדלג מיד למסדרון, אבל זה פשוט מלחיץ - גם אותנו, המבוגרים... (הבת הגדולה שלי באמת הציעה שישנו את הקול של האזעקה לאיזשהו שיר, אבל זה לא יקרה...)

אבל אולי באמת ננסה להפעיל שיר בקולי קולות ככל האפשר ברגע שהאזעקה מתחילה לפעול...

להגיד שגם אתכם הרעש של האזעקה מבהיל, כי הוא באמת חזק.

לדבר על זה שטוב שיש לנו אזעקה, הקב"ה עזר לחיילים הטובים של צה"ל להמציא אזעקה שאומרת לנו מתי להכנס למרחב המוגן, כדי לשמור עלינו. אם את רוצה אפשר להוסיף שלרעים בעזה אין אזעקה, ולכן הם לא יכולים להכנס למרחב מוגן.

לדבר על זה שהאזעקה מאוד חזקה, כי חשוב שכולם ישמעו אותה. גם מי שבאמצע לשמוע שיר, או להתקלח, או לשאוב אבק, או ישן.

להגיד שאתם מאוד קרובים לצופר של האזעקה, לכן באמת בבית שלכם שומעים את האזעקה יותר חזק.

אחר כך אפשר להציע חיבוק למי שרוצה - "נבהלת שפתאום הלילה האזעקה? גם אני! איזה רעש חזק היא עושה! רוצה חיבוק?"

ואם את רוצה, אפשר אחר כך לדמיין איך היינו רוצים שהאזעקה תישמע - "אולי יעשו אזעקה שנשמעת כמו ציוץ של ציפורים? זה יהיה לנו מאוד נעים כל פעם שנשמע אותה! אה, אבל אז איך נדע אם זאת אזעקה או ציפורים אמיתיות?

אז אולי יעשו אזעקה שנשמעת כמו הצליל של המיקרוגל כשהוא מסיים לחמם? ...."

ועוד רעיון - מכירה את זה שאוטמים את האוזניים עם הידיים פותחים, אוטמים ופותחים? אפשר לעשות את זה בזמן האזעקה, אחרי שהגעתם למרחב המוגן, וככה לגרום לאזעקה להישמע מצחיק.

אבל אולי בצורה לא מפורטת כמו שתיארת.

לעשות מזה משחק זה רעיון.

מקווה שלא אשכח את כל העצות פה עד האזעקה הבאה (אם כי עכשיו פיקוד העורף הודיע שאנחנו שוב צהובים ולא ירוקים, אז אולי זה חלילה אוצר משהו )

אפשר גם למשל לתלות רשימת שירים שאפשר לשיר ולתת לה לבחור ממנו.

אפשר לשים סלסלה עם בועות סבון ולתת. או מקטורת. זה גם עוזר לחרדה. גורם לנשום. 

הצליל של האזעקה באמת מלחיץ.

אצלנו בקושי שומעים מהבית (אנחנו דווקא לא רחוקים מבית הספר, אבל רק עם חלונות פתוחים אפשר בכלל לשמוע משהו). אז התקנתי את אפליקציית פיקוד העורף כדי שלא נפספס במקרה הצורך, ואז כשתרגלתי עם הילדים, ראיתי שיש אפשרות לבחור בצליל המועדף עלינו - צליל של אזעקה או קול של 'צבע אדום... צבע אדום', ופה אחד בחרנו את האפשרות השניה, כי הצליל של האזעקה היה מלחיץ מידי (אפילו אני הרגשתי איך הוא גורם ללב שלי להתחיל לפעום מהר יותר, למרות שאני הפעלתי את זה).

מה שאני הייתי מנסה לעשות, זה לעשות איזושהי קונוטציה חיובית לצליל הזה. אולי להמציא שיר ששרים כל פעם כששומעים את האזעקה? זה יכול להיות קשור למלחמה, ויכול להיות בכלל משהו לא קשור.

והייתי עושה חזרות ביחד, יחד עם הצליל האמיתי (אפשר באפליקציית פיקוד העורף).

אולי גם שיהיה איזה הפתעה שמקבלים בחדר מדרגות והיא אחראית לחלק (ממתק או משהו מיוחד, או אולי הפתעות בשקל, או משחק שמשחקים דווקא שם).

אפשר להתחיל להתרגל קודם עם הבובות במשחק פליימוביל ואחר כך להעביר גם אליכם.

שלחה קישור מהמם לסדרה של סדנא הורה ילד על פחדים

מהמם. יש לה על זה תגובות מהממות.

זה סרטון ואז יצירה והצגה כזה של הילד...

כתבו שעשו את זה הכל מיני גילאים.

בחינם לגמרי לגמרי..

אני לא עשיתי אבל סומכת עליה ממש

אולי תסתכלי באתר שלה

או פשוט סליחה שאומרת..לוקחים מהצ'קים שהביאו לכם מראש

אפשר להתיעץ עם עו''ד מה אפשר לעשות אבל ברור לי שאתם לא יכולים להמשיך ככה לספוג זה מממש מתסכל

מממש

תמיד צריך לקחת את כל הצ'קים מראש!

וכמו שכתבו לך למטה, יש עוד כללים שצריך להקפיד עליהם מראש כמו לקחת ערבים ותלושי משכורת. לפי החוק אפשר לקבל את הכסף ישירות מהמעסיק שלהם.

מציעה לכם להתיעץ עם עו"ד לפני שאתם משכירים את הדירה בפעם הבאה…

ולבטח את עצמכם. יש סיבה שדורשים ערבים או ערבות בנקאית וכדו'.

שווה התייעצות עם עו"ד אם אתם לא מבינים בתחום.

מקווה שיסתדר במהרה על הצד הטוב ביותר!

ואגב, לא מבינה בזה אבל צ'קים חוזרים הם לא סיבה לערב הוצאה לפועל? 

זה מאוד מסבך את בעל החשבון, עוד לפני ההוצאה לפועל

הם לא יכולים במשך שנים להחזיק כרטיסי אשראי, לקחת הלוואות בנקאיות ועוד

ולהשכיר רק עם ערבות + הוראת קבע

אתם צריכים לבטח את עצמכם.

בחוזה הבא תקחו עורך דין שיקח את כל הפקדונות הדרושים.

יש חברות כמו ויצ'ק שעושות בדיקות מקיפות על הדיירים ומבטחות אותכם במצב שלא משלמים שכירות.

צ'קים שחוזרים אפשר לקחת להוצאה לפועל אחרי התראה. תגידו להם שאם לא ישלמו עד תאריך מסויים אתם פונים להוצאה לפועל.

להשכיר פחות ממחיר השוק. לדעתי גם לפחות שיכסה את המשכנתא

קודם כל גשו לדירה לשוחח איתם ותראו לאן הרוח נושבת

בנוסף להבא תבקשו תלושי שכר + ערבות בנקאית

ותכתבו בחוזה שבמידה ולא ישולם שכד יותר מחודש אחד,יש לכם זכות לפנות את הדירה (לא יודעת כמה זה חוקי אבל ירתיע)

והאמת, אם לא משלמים - הייתי מפנה להם את החפצים ומוציאה אותם.

שיסתדרו על חשבון מישהו אחר

זה דטרש מידה מסוימת של אכזריות, נכון, אבל אתם מפסידים מזה. אז הייתי שולחת את בעלי לפנות את הדירה ולהחליף מנעול כשהם לא נמצאים. ושיסתדרו עכשיו.

לא ישלמו שילכו להורים

תופעה שצריך להוקיע

שוב, כתבתי מה אני הייתי עושה

הפותחת לא חייבת לקיים אבל זו דעתי

אפשר לפתוח בקשה לפינוי צושכר אבל זה יימשך נצח. רק בכח לפעמים זה עובד🤷

מהקיץ הם לא משלמים כבר.. יכלתם כבר לפתוח הליכים לפינוי

חבל שאתם מחכים עם הדברים האלה. ברגע שלא משלמים חודש אחד, ישר לטפל בזה ולא להאמין לטוב ליבם של אנשים. מי שחשוב לו לשלם פונה מעצמו לבעל הדירה ומבקש ארכה ומתנצל

נראה לי שהם נקלעו לסיטואציה שקשה להם להתמודד

אבל

זה עדיין לא אומר שאתם צריכים לרחם עליהם ולנהוג כלפיהם בסלחנות

כואב הלב

מקווה שתסתדרו איתם במהרה ושיעזבו את הדירה

לשוכרים הבאים תדרשו:

1. תלושי משכורת - 3 חודשים אחרונים

אם השכר נמוך פשוט אל תשכירו להם.

2. דירוג אשראי של השוכרים, אם הדירוג נמוך כנראה שהם לא עומדים בתשלומים ובהתחייבויות

3. צ'קים לשנה קדימה

4. צ'ק ערבות של קרוב משפחה בגובה 3 חודשי שכירות

בהצלחה!!!!

תמיד הייתי רזה בלי להתעסק עם זה בכלל

ממש מבאס וגם מבלבל אותי האם לעשות שינוי במניעה או לא

מניחה שקשור להורמונים.

אבל בהחלט יכול להיות קשור לגיל וריבוי הריונות

האמת שתמיד מנעתי בלי הורמונים

פעם ראשונה שמונעת עם הורמונים (בתחילת הנישואין כן לקחתי קצת הורמונים אבל לא תקופות ארוכות ככ)

אני מצטרפת לבאסה שלך על המשקל

גם אצלי אני חושבת שזה תוצאה של שינויים הורמונליים (הפסקת הנקה)

ובלי שום שינוי באורח החיים פשוט עליתי ועליתי ועליתי

וכמה שניסיתי לעצור את העליה לא הצלחתי.

ועכשיו תקועה במשקל גבוה ולא יודעת מה לעשות עם זה...

יש שם מלאאא עדויות מנשים שעלו ועלו ועלו בגלל ההתקן

הרופאים מכחישים קשר (מעניין למה... 🤨) אבל נשים מספרות שהורידו את ההתקן ותוך זמן קצר ירדו שוב

אני קיבלתי החלטה להוריד

יש לי תור ביום ראשון

והולכת להעיף את זה ממני בעז"ה (אלא אם כן בעלי ישכנע אותי שלא במהלך השבת 😉)

ההתקן מעולה לי בכל בחינה אחרת

אבל המשקל זה ממש משמעותי

במיוחד שאני רוצה בבוא היום להוציא ולהיכנס להריון

לא יכולה להתחיל הריון באובר משקל!!

אצטרך לחשוב מה לעשות בתקופה הקרובה

לא כ"כ באלי לשים התקן לא הורמנלי בגלל ההסתגלות וגם המחיר

אבל אולי אין ברירה..

לי היה תקופה והיה די סבבה

הדבר היחיד שהתבאסתי זה מחזורים קצת יותר קשים וכואבים.

לדעתי זה שווה

בכללי אני נמנעת מאוד מהורמונים מלאכותיים

ניסיתי תקופה גלולות הורמונליים ופשוט הפכתי להיות מפלצת בלתי נסבלת

אז הפסקתי.

ואגב לגבי מניעה,

אם יש מחזור קבוע אני חושבת ששווה לנסות שמ"פ

היה בסדר גמור

רק היה קשה לי המחזור כל חודש למרות ההנקה

לכן הפעם שמתי את מירנה ואין מחזור

הוא כבר בן שנה וחצי ולא יונק

המחזורים שלי מאוד קבועים ובעיקרון אני יכולה למנוע בשמ"פ כי אני מאוד מודעת לגוף ויודעת בדיוק מתי אני פוריה

הבעיה שזה מקצר מאוד את הימים שאפשר להיות יחד

ואם כל חודש יש וסת ועוד כמעט שבועיים עד למקווה ואז זהירות עד הביוץ וכמה ימים אחרי.. כמה ימים נשארו..?

למשל אם לקחת אנטיביוטיקה? זה משפיע על מיקרוביום הקיבה וגם בין היתר על משקל ...

האם את חיה בסטרס לאורך תקופה ארוכה זה גם משפיע ועוד ועוד

צריך להבין יותר רקע בשביל להבין למה זה קורה לך

באמת שאני לא יכולה להצביע על שום שינוי שעשיתי בתקופה

מעבר לזה שאני כל שנה עולה בגיל 😉

ועשיתי בדיקות דם מקיפות והכל היה תקין

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.

זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף

ברור שהם שונים בזוגיות

אבל

השיח לא חייב להיות שונה

אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה

זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר

לי לפחות

בקשר ההבדל

במגע ויחסים

במחויבות

בחלק שלו בחיים שלי

כמו @תהילנה, השיח שלי עם בעלי הרבה יותר פתוח מאשר עם הסביבה שלי וגם עם החברים הקרובים ואפילו עם המשפחה וההורים. יש דברים שלא אגיד לאנשים סביבי ,לפעמים דווקא בשביל לשמור על המרחב שלנו לבד.

תודה על התגובות, העלה לי נק' למחשבה טובה 

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.

בינתיים עוד שאלה בהקשר -

מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?

לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?

אתם שני אנשים שונים שמביעים ומרגישים אהבה בדרכים שונות.

בעיני זה בסדר גמור שזה מגיע רק מצד אחד, ואם יש משהו שאת מרגישה צורך שיהיה מצידו פשוט לבקש...

וחוץ מזה כשהם קטנים זה יותר קשה

כשהוא יגדל אפילו קצת זה כבר יותר קל

ולדעתי בילדים הבאים קצת יותר קל כי קודם כל הגדול קצת מעסיק את השני

וגם יש לך יד נוספת, נגיד את צריכה משהו מהשולחן את מבקשת עזרה מהגדול שיביא לך (כמובן אם הוא זורם חח)

אז לא נהיה יותר קל, אבל זה לא הקושי הנוכחי כפול שתיים.

אבל- גם כשהם גדלים הקושי פוחת, וכשהגדולה הייתה בת שנתיים הרגשתי שאני מסוגלת לעוד הריון

וגם עשיתי תהליך מאוד משמעותי עם ההורות שלי, לקבל את זה שהחופש שלי הלך ושהורות זה אתגר ועכשיו עם שניים הרבה יותר קל לי ממה שהיה לי עם אחת לפני התהליך שעשיתי...

לכל אחד יש כוחות אחרים, וגם התינוקות שלהם אחרים.

יכולה לומר לך שאם הבת השמינית שלי הייתה הבכורה - הייתי מרגישה כמוך... אבל ה' בירך אותי בילדים רגועים בהתחלה וגם בלידות קלות בהתחלה.

אם את מרגישה שאת קורסת, כנראה שהילד שלך יחסית קשה לגידול, אז אל תשפטי את עצמך❤️

ובינתיים תנסי לבדוק איך את יכולה לא לקרוס ואיך אפשר גם לעזור לילד שלך, שיהיה קל וכיף יותר לגדל אותו...

נראה גדול מאוד,

ואם הקושי גדול, לא נראה שאפשר לעבור את זה שוב.

תזכרי באתגרים שהיו לך פעם, תנסי להיזכר בתחושות.

הפעם הראשונה שנסעת בתחבצ לבד

הפעם הראשונה שעשית בגרות

הפעם הראשונה שעלית על ההגה..

כרגע הקטן שלך תינוק ממש, כדאי להשקיע את האנרגיות בלהבין האם ניתן, ואיך ניתן להקל עכשיו, ולא להתעסק באיך עושים זאת שוב

זה שיש כאלה שיולדים צפוף, זה לא הסטנדרט, רוב העולם החופשי שמתכנן ילודה, לא בוחרים ללדת במרווחים קטנים וזה מעיד שאכן לגדל ילד דורש הרבה משאבים ולא מהר נכנסים להרפתקה הזו שוב.

הבדל נוסף הוא כשיש כבר גדולים אז גם מקבלים הרבה פידבק על חווית ההורות מעבר לחיוכים וזה גם נותן כוחות לעוד.

(למשל תהליך שעושים עם ילד והתהליך מצליח, זה מאוד מחזק)

להרגיש קושי ענק עם תינוק קטן

חלק מהאנשים שמביאים ילדים צפופים קורסים/ חיים בהשרדות

יש נשים שמוכנות להיכנס לסחרחורת של חיים סביב ילדים ולידות

ויש שלא

הסטנדרטים והציפייה מהחיים

יכולים להיות שונים מאוד מאישה לאישה

כדאי לך לתכנן את החיים ככה שיתאימו לרצונות והצרכים שלך ולא לפי מה שמתאים לאנשים אחרים 

שילד ראשון היה קשה מאוווווד

זה שינוי כל כך גדול מכל מיני בחינות

וגם התינוק שלי לא היה תינוק הכי קל ונוח

היום עם 5 ילדים אני לא מרגישה ככה!

לעיתים נדירות אני מגיעה לקצה אבל זה בדכ בשילוב הרבה דברים יחד.

למדתי להתאים את החיים שלי למצב הזה, אמא לילדים

זה לוקח זמן אבל אפשרי.

גם אני הייתי בתהייות האלה

והייתי עם יחסית ילד נח מאוד, הרבה עזרה ועדיין הרגשתי חנוקה ממש וקורסת גם פיזית ונפשית

לקח עבודה עצמית להבין שאני לא כמו אלה שמביאות צפופים  ( אולי בעתיד, מי יודע ) ואולי גם יהיה לי פחות ילדים ממה שחשבתי

בפועל רק שהוא היה בן שנתיים יכלתי לחשוב על עוד הריון ולקח עוד כמה חודשים עד שהיה לי אומץ להפסיק מניעה.

לדעתי המעבר לילד ראשון קשוח ממש

גם פעם ראשונה שהגוף עובר את הכל וגם פתאום את כבר לא "חופשייה" וצריך להסתגל לאמהות.

לא ציינת דכדוך וכו' אבל יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

לי היה התפרצות אחרי הלידה של חרדות וגם דיכאון קל וזה היה חלק גדול מהקושי ( אומרת את זה במבט לאחור )

את עובדת?

מניקה?

ישנה טוב? מתאווררת?

תנסי קודם כל לחפש את הנקודה של הקושי ולתת לה מענה. יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

אם מאוד קשה לך לא חייב לחשוב על זה עכשיו. אפשר להשאיר את המחשבות האלה לזמנים אחרים

אני יכולה לומר שלא סבלתי בכלל ב"ה בילד הראשון. אז יש גם חוויות כאלה. ואיך עוד? כי באמת רציתי מזה עוד, אבל אז כן הגיע קושי ועצרתי

ממרחק של שנים יכולה לומר שהשנים הראשונות באמת הכי קשות אבל בדיעבד במחשבה שלי היה לי עדיף הקושי בשביל שניים ולא להישאר עם אחד כי הגיע שלב שהם מעסיקים אחד את השני וזה משמעותי אבל באמת רציתי את זה. וגם הקלתי על עצמי ככל הניתו

חיבוק❤️

לרעש אפשר לקנות אטמי אזניים

כי אם כן, אז מן הסתם האחים שלה הולכים לישון לפניה, ואז לכאורה אמור להיות לה שקט...

בכל אופן, נשמע שהצעתם לה את כל הפתרונות האפשריים, והיא סירבה. אז נשמע שיש כאן משהו עמוק יותר מזה...

עשיתם לה אבחון מסודר למחוננות ובכלל? יש לכם עם מי להתייעץ עליה?

אבל יש לה הרבה מאפיינים ושני ההורים שלה מחוננים, כך שזה מאוד סביר.

איבחון יתן משהו בגיל כזה?

יש הרבה חפצים/ צבעים?

צורך ב"שקט" זה בעצם צורך בהפחתת גירויים,

לאפשר למוח לבצע עיבוד נתונים בלי העמסה של עוד ועוד מידע.

כדאי להציע לה להקשיב להרפיות ודברים מהסוג הזה, זה גם ממסך את הרעש, וגם מאפשר שחרור.

מה יש מתחת למיטת גלריה? אולי אפשר לסגור שם עם וילון ולשים שטיח עם פוף שהיא תוכל לקרוא שם ואז זה סוג של "לקרוא במיטה"

אפשר לנסות לארגן לה באחד החדרים פינת קריאה משלה, עם נוחות של מיטה, גם בלי לישון שם את שנת הלילה (לישון לבד יכול להיות מפחיד בגיל הזה, זה לא אומר שאין לה צורך ב"שקט",

אלא שזה לא הפתרון הנכון לה כי זה מתנגש עם עוד צורך שקיים אצלה)

וגם כמו שהגבתי בשרשור ההוא,

לשקף לה מה היא מרגישה.

לאמירה "הם עושים לי רעש" לא לענות בסגנון של "אבל זה החדר שלהם מותר להם"

אלא לענות, אנחנו מבינים שזה מעמיס עליך ואת רוצה שקט מצד אחד, מצד שני לא רוצה להיות לבד/ רוצה להיות במיטה. זה באמת קשה כשרוצים גם שקט וגם להיות במיטה ואין שקט בחדר. אבל זה החדר שלהם גם והם צריכים להתלבש.

יש לך רעיון מה יעזור לך?

אם היא מתעקשת אז לומר, אני מכבדת את הבחירה שלך לקרוא במיטה. אני מצטערת אם יהיה לך רעש.

אם תרצי לדבר על זה/ לחשוב יחד על פתרון, אני כאן בשבילך. (ולהמשיך את השגרה עם האחים כרגיל. ההבנה לסיטואציה לא מנהלת אותך מבחינת ויתור על הצרכים של השאר, אבל כן מאפשרת חיבור לתחושות שלה)

פתרון שכדאי לשקול אם לא מפריע לך,

לאפשר לה לקרוא במיטה שלך/ בחדר שלכם על פוף או משהו, יש משהו מאוד מנחם ועוטף להיות קרוב למשהו של ההורים, גם אם הם לא בחדר באותו זמן.

אפשר גם שמיכה/ בגד שלך.

כן גם בגיל 5 יש בזה משהו מנחם, לא רק בגיל שנה..

בזמן שהאחים שלה הולכים לישון בחדר, מן הסתם את איתם, לפי הפתרון שהצעת היא אמורה להיות לבד בסלון?

אם כן אני חושבת שאני יכולה להבין למה היא לא התחברה לרעיון, אל תשכחי שזה שהיא יודעת לקרוא לא אומר שהבשלות שלה היא כמו גיל 7,

ובגיל 5 זה הגיוני שפחות אוהבים להיות לבד בשעות החשיכה.

אפשר להקדים את ההתרגעות לשעות האור. כלומר לאפשר לה חלון זמן אחרי הגן שבו היא נרגעת, ואז בשעות הערב היא כבר פחות מוצפת מכל ענייני היום.

בכל אופן, אם היא מתעקשת להיות איתכם בחדר ילדים, אפשר להציע לה להניח עלייך ראש, או להתכרבל עם אח קטן במיטה שלו, אם זה לא מפריע להרדמות,

אוקסיטוצין יכול לסייע לשניהם.

(לה להירגע, לו להירדם, לא תמיד זה עובד, לפעמים זה מפריע, אבל כדאי לבדוק)

בכללי (בלי קשר למה שתיארת) תזכרי שהיא עדיין ממש קטנה.

לפעמים קל לשכוח את זה כי היא חכמה מאוד ומבינה דברים לעומק וגם יש לה שני אחים שקטנים ממנה אז התחושה היא שהיא ממש כבר גדולה.

זה באמת מרגיש כמו שקט במובן של פחות גירויים.

המיטה שלה בצבעים רגועים ואני משתדלת לסדר לה, אבל היא אוהבת לשמור בקצה המיטה חפצים שלה (יש לה מגירה ובכל זאת היא אוהבת) אז המיטה לא לגמרי ריקה מגירויים.

הרפיות זה רעיון טוב, ננסה

ניסיתי לסגור מתחת לגלריה, הילדים לא התחברו. אני אנסה באמת לסדר לה פינת רוגע שוב.

נתת הרבה רעיונות טובים, תודה

באמת חשבתי שהיא לא תרצה להיות לבד, אבל אלה הםתרונות שחשבתי עליהם כדי לתת לה שקט.

ואני תמיד מזכירה לעצמי שהיא רק בת חמש 😅 אז מקווה שאנחנו נותנים לה את המקום להיות קטנה

אולי לקנות לה אוהל?

אולי היא יכולה להיות בשקט בחדר השני ואחר כך לישון בחדר עם האחים?

אולי צריך משחה אנטיביוטית וחבישה

ולא הייתי עושה שום דבר בבית כדי לפוצץ לה את המוגלה. זה יכול חלילה להזדהם

כנראה זה זיהום. טוב וחלילה שלא יתפשט.

(לבעלי היה זיהום ביד ואישפזו אותו כמה ימים כדי שיקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד)

בבית כמו מופירוסין. אם אין לך אופציה לראות רופא בקרוב תתיעצי עם רופא טלפונית ושיתן לך מרשם.

חשוב מאד לטפל בזיהום לפני שמחמיר ומתפשט חלילה.

ו-בשום אופן לא לפוצץ מוגלה!!! זה ממש עלול להחמיר את המצב במיוחד שהיא עם היד על הרצפה

היינו איתה אצל הרופא לפני כשבוע וחצי כי חשבנו שאולי זה הזדהם, והוא אמר שלא אבל שליתר ביטחון נשים לה פולידין/יוד.

קנינו את זה באמת, אבל הרוקח אמר שזה רעיל במאכל, וקצת נלחצנו שהיא תכניס את היד לפה אחרי שנשים לה, אז בפועל שמנו לה פעם אחת בלבד...

יעזור אם נשים עכשיו?

לא נראה לי שנצליח היום להגיע לרופא...

נקווה שישתחררו משם מהר עם הוראות מה לעשות...

(יש לי נקיפות מצפון שלא אני הלכתי איתה, אבל רציתי לסיים לארגן לשבת...)

מצפון. עשית בדיוק מה שנכון לעשות במצב הזה.

בשורות טובות