ישראל לא יכולה להפציץ בלי הבחנה אוכלוסייה אזרחית.  

אם מסתכלים בתנ״ך רואים שהרבה מהחטאים של מלכים גדולים נבעו לא מרשעות ולא מתאווה ולא מכפירה אלא בדיוק מהדבר הזה שנקרא ״שיקולים בינלאומיים״, למשל שלמה ואחאב שנשאו נשים נכריות מתוך שיקולים בינלאומיים ועוד ועוד דוגמאות לרוב. 

הרבה מהמהלכים שמגיעים מההנהגה המדינית לצערינו מושפעים מדעות שמאלניות, הפך מדעת תורה כלל.

לא צריך לפחד לעשות אמת.

מתוך הפחד מפקירים דמם של חיילים.

אנחנו מדינה מערבית מתקדמת.  

מדינה עם רמת חיים גבוהה, ורצון להמשיך להיות עם כלכלה חזקה ומדינה מובילה בעולם.  

לעבור להיות כמו המדינות האכזריות בעולם - גם הכלכלה שלנו, התעשייה, רמת החיים ואיכות החיים - תהיה כמו של המדינות סביבנו.  

לעולם מבחינת טכנולוגיה, מדע ועוד, מדינות לא יתחשבו במוסריות.

המוסריות זה הfacade, התועלת שרוצים להפיק ממך זה המהות בקשרים בינלאומיים.

זה בלי לקחת בחשבון את הסייעתא דשמיא שיהיה לנו אם נפעל לפי התורה.

הם כבר לא באמת מאמינים בצדקת הדרך כי בעיניהם זה משהו מיושן שלא מדבר עם הלך הרוח הפוסטמודרני.

לכן גם ביו"ש, שם אף אחד לא אומר לפגוע באוכלוסיה אזרחית אלא רק להגביל את חופש התנועה שלה בגלל פיגועים- הם מסרבים לעשות את זה. מתעמרים במתיישבים שמוסרים את הנפש בשביל המדינה הכי הרבה.

בעז"ה בקרוב נראה לא רק בנפילת החמאס אלא גם בנפילתם האישית של ביבי, גלנט, גנץ וכל שאר אלו שפגעו ופוגעים בעמ"י.

ומכנה אותם "דתיים משיחיים" ולא מוכן לשבת איתם. והנה בסוף התברר  לצערנו שהחילוניות המשיחית מסוכנת לנו הרבה יותר.

הדתיים המשיחיים מחוברים למציאות וחולמים להביא אותה למקום טוב יותר, ואילו החילונים המשיחיים מחוברים לחלומות וחושבים שהמציאות כבר במקום טוב יותר.

אז כנראה צריך להיות דתי כדי לדעת לחשוב בשכל קר

אם תהפוך למדינת עולם שלישי. הסיבה שלישראל כיום יש מה להציע זה בגלל שמשקיעים המון כסף במו"פ והייטק. גם המדינה אבל בעיקר בעיקר משקיעים זרים. ברגע שישראל תהפוך למדינה נחשלת, תהיה מפה בריחת מוחות ובריחת כספים.

לישראל אין משאבי טבע להציע לעולם כמו סעודיה.

ועם "סייעתא דישמיא" לא הולכים למכולת. עם כל הכבוד.

זה.

אנשים ישקיעו בטכנולוגיה ובמדע, כל עוד יש לנו שכל.

אני עובד עם מוסד במדינה שאנשים בה נחשבים יחסית אנטישמיים והמוסד כפוף למדינה שם והמדינה יש לה סכסוכים עם ישראל מידי פעם (לא סכסוכים צבאיים, אבל סביב נושא אחר), והם רוצים אותי בגלל השירות שאני נותן להם.

אתה לא מאמין בסייעתא דשמיא, אנחנו כן.

הגאונות שלנו לא עזרה לנו בשנות הגלות כדי לשגשג ולצמוח כמו היום שיש מדינה שמשקיעה בגאונות משאבים. בלי משאבים, גאון ככל שתהיה, לא תצליח לצמוח. ככה זה עובד.

וגם אנשים שכן מאמינים בסייעתא דישמייא ראוי להם לנהל מדינה כאילו אין סייעתא דישמיא. הנה, הממשלה הדתית ביותר בהיסטוריה של המדינה, עם תקציבי שיא ללומדי תורה, תקציבי שיא לישיבות וזהות דתית והתפוצץ לנו בפרצוף כל הסייעתא דישמיא. הייתי מצפה שהפיצוץ הזה יקרה בימי ממשלות אחרות ולא חסר כאלה.

להגיע למקומות מאוד מרכזיים בממשל ולהשפיע רבות, על אף כל השנאה מסביב.

למשל, קולומבוס לא היה מגלה את אמריקה, בלי חכמת האסטרונומיה והמצאות הניווט של רבי אברהם זכות.

אני רואה את נקודת ההבדל של הגלות והגאולה, בנקודה בדיוק בה אנחנו מתווכחים, קרי מחסום הפחד והתעוזה. כשהעזנו ולא פחדנו הצלחנו להקים פה מדינה.

להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש, זה לא מסתכם בהענקת תקציבים לישיבות ואנשים עם כיפות בממשלה. זה הרבה יותר רחב. זה לנהל את כל מערכות הכלל על פי הדרכות וחוקי התורה.

אברהם זכות זאת דוגמא פרטנית. לאורך ההיסטוריה היו יהודים רבים בעלי יכולות. אבל הם תמיד היו אנשים פרטיים ולא היו כקולקטיב שמאחריהם יש מדינה שתשקיע בהם.

ובלי קשר, עיקר התגליות של הניווט הימי הגיע מתור הזהב המוסלמי. בתור הזהב, כשהמוסלמים נהגו כאימפריה אחת, הם הצליחו להגיע להישגים אדירים בכל אספקט ותחומי החיים. מאומנות ואדריכלות ועד למתמטיקה ומדעים.

לא עזרו לך לא אברהם זכות ולא אלברט איינשטיין. ולא שפינוזה. ולא הרמבם כדי לצמוח ולשגשג. אדרבא, המשכנו להיות מדוכאים ונדכאים והובלנו כצאן לטבח בכל נקודה היסטורית חשובה.

בשורה התחתונה, כדי להצליח לשגשג כמדינה בעולם של היום אתה לא יכול להרשות לעצמך להפוך להיות מדינת עולם שלישי. תהפוך למדינת עולם שלישי, הגאונות והשגשוג לא יבואו לידי ביטוי במדינה ומשם לאזרחים שלא יהנו מפירות הגאונות. 

יותר משוכלל מזמן המוסלמים. בזכותו הגיעו לתגליות של ארצות רחוקות. אם תבקר בירח תוכל לבקר במכתש על שמו.

גם כעת שקמנו כלביא בצורה מדינית, יחידים הם אלו שצריכים להוביל. סנדלר עם כל קדושתו לא יגיע להישגים מדעיים וטכנולוגיים שגאון יגיע אליהם.

אתה חושב שאם לא נעיז וניתן לחיילים למות סתם, נגיע למדינת עולם שלישי. אני חושב לגמרי אחרת. אני חושב שצריך להעיז ולעשות את מה שנכון, והמדינות ימשיכו להזרים לנו השקעות וכסף בגלל הכישורים השכליים שלנו.

לא באמת מעניין אותם מוסריות, מעניין אותם תועלת. תספק להם את התועלת הם יזרימו לך כסף והשקעות.

כמו שכבר כתבתי העולם מתנהל בFacade של מוסריות, כשעיקר מה שמניע אותו הוא כסף ותועלת.

אנחנו עם חכם ונבון ויש לנו המון תועלת לתת לעולם, ואנשים ימשיכו לצרוך את זה בלי קשר מה יחשבו עלינו מוסרית.

זה בלי לחשבן את הסייעתא דשמיא שהיא אמתית.

היא לא עזרה ליהודי הגלות כקולקטיב.

ונכון, גם בצורת מדינה, המיעוט הוא הקטר של הצמיחה, אבל את פירות החוכמה והגאונות כולם קוטפים. הסנדלר לא יגיע להישגים מדעיים, אבל הוא משלם מיסים. חוטב העצים משלם מיסים. שואב המים משלם מיסים. ההיטקיסט משלם מיסים. המדינה לוקחת את הכספים ונותנת שירותים לכולם ומהכסף שנשאר היא מעודדת השקעות זרות. ההשקעות הזרות מייצרות מקומות עבודה. נתח המיסים גדל. יש עוד השקעות ועוד המצאות ועוד פיתוחים ועוד ועוד ועוד.

העולם אכן מסתכל על התועלת, אבל לא תהיה לך שום תועלת לתת אם המדינה לא תהיה אטרקטיבית בגלל שיברחו לך מוחות, יברחו לך משקיעים, אף אחד לא ירצה להשקיע במדינת עולם שלישי. תסתכל מסביבך.

מי ששונא אותנו גם ככה שונא אותנו. הנה חמאס ניסה לבצע ג'נוסייד ועדיין כולם מסתכלים עליו בהערצה. אותן מדינות שיש להן אינטרס כאן אמנם תצקצקנה אבל בסוף הריאלפוליטיק מנצח.

גרמנו ל"נכבה" ל"פלסטינים". זוכרים לנו את זה עד היום, אבל אנחנו עדיין חיים קיימים ובועטים.

רוב מדינות המערב שתומכות בנו יסלחו לישראל אחרי תקופה גם אם היא תפעל באופנים קצת פחות הומניים. ויש עוד דרכי פעולה למצות לפני הרג המוני. וגם אם לא יסלחו לנו לגמרי, אם זה יהיה פתרון לטווח הארוך זה שווה לנו את זה. גם ככה בכל מבצע צבאי שלנו מזדעקים בכל העולם על האכזריות שלנו כלפי הפלסטינים האומללים.

אף פעם לא הפצצנו אזרחים בכוונה או אף פעם לא עשינו טרנספר לערבים. הם ברחו לבד בלי שום התערבות אקטיבית שלנו.

(המדינה עשתה פעמיים טרנספר ליהודים. בפינוי סיני ופינוי הגוש)

בכל מקרה זה ברור שהבריחה ההמונית לא הייתה במקרה. הם ברחו מפחד מהכוחות הצבאיים היהודיים שהשתלטו על מקומות בארץ, היו גם שמועות על דיר יאסין.

גם היום לא צריך להפציץ אוכלוסייה אזרחית או לפנות בכוח, מה שקורה שם עכשיו (הפצצות עם התראות, קריאות לפינוי אזורים, מחסור במוצרים חיוניים) זה מספיק. אם היה לעזתים לאן לברוח רובם כבר לא היו כאן.

אלא מדינות ערב הציעו להם לזוז הצידה.

כמה שבועות מלחמה ויהודים לא יהיו כאן...

התוצאה היתה שהיהודים נשארו כאן

והערבים לא.

אז הם המציאו את הנכבה.

אנחנו נלחמים על החיים שלנו ןבמקום לסייע לנו רק מבקרים כמה פשעי מלחמה אנחנו עושים.

מתי מישהו מהעולם עזר לנו באמת? 

למה ביידן היה צריך לשלוח אנשים לבדוק מה קרה בבית חולים ולא האמין לביבי ולמה שהוא הציג?

הכל הכל הכל זה בשביל לבדוק אותנו. שום כוונות אמיתיות

אבל בוא נשים את הדברים על השולחן בבירור...

מתחילת המלחמה ארה"ב שלחה לישראל לפחות 62 מטוסי תובלה מלאים בטילים למטוסים.

אותם טילים שחיל האוויר זורק על העזה.

(וגם. הרבה מהטילים שהיו במחסנים של ישראל אלו טילים אמריקאים)

בלי הטילים האלה, כנראה עשה היתה היום הרבה יותר בנויה

ויש מצב שישראל היתה הרוסה יותר.

ואני בכלל לא מדבר על הרתעה שהיא עושה למדינות אויב שהיא שולחת צי של ספינות-נושאות מטוסים-צוללות וכו'

לא נעים להגיד. אבל יכול להיות שאם לא היתה לנו ארה"ב מאחורינו, יכול להיות שהיום מדינת ישראל היתה נראת אחרת...

וברור לי שזה לא מטוב ליבה. אלא ה' שולח לנו מלאכי שמירה בכל מיני צורות ודמויות.

אבל לדבר סרה נגד ביידן (ארה"ב לדורותיה) זה כפיות טובה.

גם אם הוא עושה את זה מתוך איזה אינטרס. בזכותו מדינת ישראל כרגע עוד עומדת ומתפקדת.

עזרה עם תנאים

הם לא עברו את מה שאנחנו עברנו איך הם יכולים להתערב? ועוד יותר, איך אנחנו בוחרים בחיים של פראי אדם על פני חיים אזרחי המדינה? 

או שיעזרו בתנאים שלנו

ועדיין בגלל שזה לא יכול להתקיים

עדיף שהם יעזרו בתנאים שלהם, מאשר שלא יעזרו בכלל.

מקום לברוח אליו, כמו מצרים או מדינות באירופה הנאורות והרחמניות.

תיאורטית.

בהסכם השלום עם מצריים הם לא הסכימו לקבל אותם עם שטח

אז בלי שטח יסכימו לקבל אותם?

אם היו עושים מאמצים בכיוון הזה סביר להניח שהיו עוד כמה מדינות נוספות.

בסוף כמעט כולם במדינות המערב מודים שהאוכלוסייה האזרחית ה"בלתי מעורבת" לא צריכה לסבול בגלל החמאס והמלחמה בו. מי שאכפת לו מהם יבין שהם צריכים מקום בטוח לגור בו, עם כל הצרכים החיוניים, ובעזה זה לא יקרה בקרוב.

אבל תכלס הגירה מעזה ממש לא עומדת על הפרק אז אולי מיותר לעסוק בזה.

סקוטלנד לא באמת יכולה להחליט לקלוט פליטים.

היא צריכה אישור מהממשל הבריטי. 

ישראל לא רוצה כדי לשמור על השם שלה ברחבי העולם.

עד מתי יהיה אכפת לנו מהעולם יותר מאשר אזרחי המדינה?

בכל מדינה אחרת בעולם כבר מזמן היו משמידים את עזה

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

שהתכוונתי להכניס את המשמעות שהצגת באפשרות 1.

כלומר, החלוקה בעיני היתה בין יחס פעיל למראה, לבין מעבר שלו על פני התודעה.

תוכלי לחדד את ההבחנה הנוספת שאת מציגה? אשמח.

ההגדרה הראשונה שלך נשמעת מתאימה ל"התבוננות", שהיא בנחת, בתשומת לב לפרטים.

אבל בבהיה אין תשומת לב לפרטים, אין בחינה מדוקדקת, ואין נחת ומודעות. אלא הסתכלות לפרק זמן ממושך מהמקובל שמגיעה מתוך רגש חזק פתאומי שהתעורר ממה שעליו מסתכלים. מקווה שהצלחתי להבהיר יותר את כוונתי.

(באתי להצביע 2, אבל בעקבות ההודעה שלך חשבתי שאולי לבהות זה בעצם 'להסתכל בנקודה מסויימת בקיפאון, בלי לזוז או להזיז את המבט'. ככה זה תופס את שתי המשמעויות - גם לבהות באוויר, וגם לבהות במישהו מפתיע או מטיל אימה וכדומה)

מה שמתאים למילה 1 שתיארת זה "התבוננות".

"לבהות" זה להסתכל מבלי להתמקד מנטלית בשום נקודה באופן ספציפי. שים לב, העיניים לא מתרוצצות אלא כן "נמצאות" באיזו נקודה אבל המוח לא ממש מסתכל על הנקודה עליה העיניים נחות. מה שאתה עושה עם עיני הבשר שלך בזמן כשאתה חולם בהקיץ זה נקרא "לבהות".

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

קוראים לזה "צידוק הדין". אתה לא מבין, אתה לא מסכים, אתה לא מקבל - אבל אתה מאמין. במה? בכך שאם אלוהים אומר לך שזה רע, אז זה רע. הוא קבע שאסור, אז אני מקבל את פסק הדין שלו. אני מאמין לו, לאלוהים.
 

ייתכן וזה יוביל אותך לשאלות אחרות על עצמותה של האמונה, ואז במצב כזה צריך ללכת ללמוד על זה. אם זה המצב, הייתי ממליץ בחום לא נורמלי על הספר "המצוי הראשון" של הרב מיכאל אברהם. ואפשר לשלב עם למידה מתוך האתר של מכון ידעיה.