שאלת את הרב אם מותר לכם להתחבק?

ראיתי כמה וכמה פסקים שמתירים במצב כזה.

בטוחה שיש דעות אחרות גם, אבל אם את מרגישה שאץ צריכה אולי שווה לפחות לבדוק ולהסביר לרב את התחושות שלך

הפסקים שראיתי מדברים על בני זוג שבודאות אסורים

הפסיקה של מכון פוע"ה היא לא 'מאוד מחמירה'.

כמעט כל רב שישאלו אותו את השאלה הזו, עם כל הכאב והקושי העצום שעומד מאחוריה, יאמר שאין דרך להתיר לבני זוג מגע בזמן שהם אסורים.

כך מורים מכון פוע"ה, וכך גם יורו רוב הרבנים.

פסיקה שכן מתירה מגע בזמן כזה היא פסיקה חדשנית ומקלה. הפסיקה הפשוטה היא לא ה'מחמירה'.

אני לא כותבת את זה כדי לזלזל או לפגוע ברבנים שמתירים, ובטח לא בנשים שהולכות בעקבות הפסיקה הזו.

אבל כן היה לי חשוב לכתוב את זה, בשביל כל מי שנוהגת כפי שמורים רוב הרבנים, ועומדת בניסיון העצום והקשה הזה.

לשמוע שמה שהיא עושה זה על פי פסיקה 'מאוד מחמירה' יכול עוד יותר להקשות על הניסיון, ולכן אני מוחה על הביטוי הזה.

ואני מעתיקה תשובה שכתב ברגישות רבה הרב איתיאל גלעדי, על מגע לפני יציאה לקרב בזמן שני הזוג אסורים (שמחה מאוד שלפותחת זה לא רלוונטי, ב"ה…) -

שלום וברכה

שאלה רגישה מאוד, סהדי במרומים, שהנני נרגש ומשיב בעיניים דומעות.

אסור.

נגיעה של חיבה בין בני זוג, אסורה, גם ובמידה ובני הזוג לא יגיעו לידי אישות.

לדעת השולחן ערוך, נגיעה או חיבוק הינם בתוקף של איסור תורה.

לפיכך יש להימנע.

אין ספק שזה נסיון גדול, ורק בורא עולם יודע נסתרות מכיר את גודל המורכבות והקושי.

כולי תפילה שזכות שמירת הלכות ההרחקה, ימליץ בעדך, והיא תשמש כ"קמיע" לשמירה בעזרת ה'.

תמצאו מילות ברכה ותפילה אחד לשני לפני היציאה, וכך תזכו שבורא עולם יתלווה בדרכך.

צאתך לחיים ולשלום.

חזקי ואימצי, גיבורת החיל!

בברכה

הרב איתיאל כץ.

אני הבנתי את הדברים כך-

הפותחת אמרה שיש כתמים

אני10 הציעה לבדוק לגבי חיבוק במצב כזה (של כתמים)

טארקו דייקה שהפותחת בקשר עם מכון פועה ואם הם אומרים שהם אסורים אז אין מקום לשאול על חיבוק.

בלי קשר לחיבוק, הפסיקה של מכון פועה כן נחשבת לפעמים מחמירה יותר. (לצורך העניין חושבת שראיתי פעם באתר שלהם שכתם יאסור אם הוא כבר יותר מחצי כרטיס אשראי ולפי הפסיקה של הרב שלי רק כזה ברמה של דימום כמו במחזור זה יאסור אותנו)

ושכל אחת תתייעץ עם רבותיה בעניין.

כלומר ברור שזה יותר מורכב,

אבל אני מתכוונת כמו שיש איסורי דאורייתא אחרים שמותרים בשעת מלחמה, אז גם בהלכות נידה יש פסיקה שונה לזמן מלחמה.

אני באופן אישי, שיתפתי רב באיזה קושי לוגיסטי שהיה לנו שקשור לנושא, והרב ואשתו עזרו לי מאוד למצוא פתרון לקושי הלוגיסטי, ובכלל הרב לא רמז על איזשהי אי נוחות הלכתית שאני אעשה מה שתכננתי לעשות אלא להיפך עזרו מאוד מאוד שזה יצא לפועל,

ואח"כ ראיתי שזה יכול להיות בעייתי הלכתית מה שעשיתי.

אם הייתי קוראת את הדעה הזאת מראש לא בטוח בכלל שהיה לי אומץ לפעול בכיוון הזה אולי הייתי מוותרת מראש.

אז חשוב מאוד גם להשמיע את הקול הזה שבזמן מלחמה הפסיקה היא מאוד לא רגילה, כי כל הסיטואציה מאוד לא רגילה. כשמרימים גבה על זה, זה יכול להחליש.

לא יודעת מי בשרשור פה בעלה מגוייס ומי לא, אבל גם לא דומה מי שקרבי למי שלא, מי שעכשיו בלחימה פעילה למי שלא,

מי שמוזנק בהתראה של דקות בודדות למי שיוצא לאפטר.

אז מצד אחד מבינה את התמיהה,

מצד שני צריך לשים לב שהתמיהה הזאת לא תחליש את מי שבמצב שצריך להתיר את זה כי ההחלטה להימנע יכולה לגרום יותר נזק מתועלת, לכן בדיוק יש רבנים שזה תפקידם להבין את המכלול ולפסוק במצבים מורכבים.

לא מפתיע שיש קשת של גישות ופסיקות שונות, זה באמת מצב לא רגיל עם השלכות לא רגילות לכאן ולכאן.

בעצם, יודעת,

שיש פער עצום בין פסיקה פרטנית שמישהי מקבלת

(גם אם היא בוחרת לשאול רב ספציפי שיודעת שיכול לעזור לה להתיר)

לבין פסק כללי כזה, עמום.

לא סתם יש פוסקי הלכה.

ההלכה לא נכתבה כפסק חתום אלא בצורה שבכל דור דור

יש אנשים, גדולים,

שלמדו מספיק

ויש להם די אומץ!!! לקחת על הכתפיים שלהם

מורכבויות

החלטות לא פשוטות

כל הקלה- היא החמרה במקום אחר.

תאמיני לי, לא קל להיות רב בימי מלחמה...

תמיד אפשר לענות למישהי כדאי שתשאלי

אפשר אפילו לומר לה

כדאי לך לשאול רב איקס, אם זה מקובל עליכם כזוג (בסוף פסיקה בהלכות נידה היא זוגית)

אבל פסקים שמסתובבים ככה בפורומים

כן, פסיקה כללית- צריכה להגיע מרבנים מסוימים

יש מעמד כזה.

היה שנים שהתירו דברים מרחיקי לכת.

היה לנו סנהדרין.

היום אין לנו אבל יש לנו גדולי דור, רבנים ראשיים..

כל אחת לפי דרכה

זה לא אומר שרב אחר הוא גדול יותר או פחות

ואני מכירה רבני שכונה 

שליבם גדול כמו כל ארץ ישראל ומקדישים שעותתת להתיר באופן פרטני לפונים אליהם כל מה שאפשר להתיר

ויש להם ס"ד וזה אורמ שד' מרוצה מהם ומהפסקים שלהם...

אומרים שהכח הכי גדול של רב הוא כח ההיתר.

אבל באמת לא חושבת שהם מתכוונים שפסק שלהם יפורסם ברבים

במיוחד שבדרך כלל הוא פרטני 

ממש כמו שאמרת

אין להשוות בים אנשים- במצב נפשי שונה

בין לוחמים- כולם מגויסים אבל זה לא אותו דבר..

וספציפית לגבי נידה-

בטוחה שזה הדבר הכי קשה בעולם.

לא הייתי בסיטואציה, ב"ה, שלא נתנסה.

אבל שמעתי מחברה קרובה שהיתה עם בעלה

במצב שהיה ברור שאלו שעותיו האחרונות

והיו אסורים..

ואמרה לעצמה- מה, ככה ניפרד??

ואז ענתה לעצמה: כן, ככה ניפרד.

וככה נפרדו

זה לא דומה!!!!!!! בשום או]ן ללוחם שיוצא לקרב

שיש מה לחזק את רוחו ופשו

לדעת שיש אשה, וחיבוק, שממתינים לו בבית

ויש אשה בבית

שממתינה לבעלה

וצריכה את החיבוק הזה בשביל לשרוד אחר כך עוד יום, ועוד שעה..

אבל נידה זה דבר חמור.

יותר מלנסוע בשבת.

לפי רב הדעות- גם חיבוק חמור יותר.

ולכן, רק רב יכול להתיר דברים כאלו.

ומחזקת ידי כל אשה במשפט האלמותי שנאמר כאן אינספור פעמים בכל הקשר שהןוא

תשאלי, תמיד עדיף לשאול מאשר לאסור לבד.

תני לרב את האחריות הזו על הכתפיים שלו...

יצא ארוך.. סליחה...

מתפללת שהמילים שלי לא תפגענה באף אחת ולא יגרמו שום נזק...

המון המון נשים פונות אליהם כי הם מאד מוכרים (גם אני) ולא כי הופעלה יותר מדי מחשבה בנושא.

דוקא חשוב לדעת שיש גם מקומות אחרים שאפשר לפנות, לזוגות שמתאים לפי השקפת עולמם.

(יכול להיות שלזה התכוונת אבל גם יכול להיות ההיפך )

אני לא מאמינה! זה היה נראה הזוי! טוב שלא אסרתי את עצמי!! חייבת להגיד

עכשיו רק נותר לי לקוות בלב מלא שהוא יצא בקרוב🙏🙏

ההלכה היא שבני זוג אסורים בחיבוק.

יש מעט רבנים בזרם הליברלי שמנסים לטעון שמכיוון שלדעת חלק מהדעות חיבוק הוא איסור דרבנן, אז במקרה שבו הוא לא אמור להביא לביאה ומכיוון שיש צורך נפשי מאוד גדול עד כדי פיקוח נפש בחיבוק לפני יציאה למלחמה, אז מותר להתחבק.

מחילה מכבוד אותם רב וחצי (שמעולם לא שמעתי את שמם עד עכשיו, לא מדובר בגדולי הדור) הפסק הגורף הזה הוא ממש ממש לא ההלכה הרווחת,ולפרסם כאילו זה הדבר הפשוט זה מטעה את הציבור ומפתח ציפיות שהרבנים יתירו דברים שלדעת דעות רבות הם דאורייתא.

בעיני יש פה 2 פספוסים: א. אנחנו נלחמים את מלחמתו של ה, דווקא בזמן מלחמה צריך להתחזק בקדושה וטהרה, בשעה שעיני ישראל נשואות למקום הם מנצחים במלחמות.

ב. רובנו לא במצב נפשי מורכב מאוד. ברור שלכולנו קשה, אנחנו לא בתקופה קלה, אבל הנפש שלנו חזקה ומסוגלת לעמוד בזה, בעם ישראל במשך כל הדורות מסרו את הנפש על טהרת המשפחה, יש לנו את המסוגלות לזה. התשובה שאני ראיתי לא הגבילה כלום, נגיד לגברים שאמורים להכנס לעזה, הרי הרבה ממשרתי המילואים בכלל לא בדרום.

כן בררתי אם יש מצבים שבהם ניתן להתיר חיבוק, ואמרו לי למשל על מקרה שאח של מישהי נהרג, אז רב גדול התיר בזמן הלוויה כשיש לידם עוד אנשים, או מקרה שאשה היתה מאושפזת במחלקה סגורה והיתה זקוקה לחיבוק, אז אם מישהי נמצאת במצב מורכב יוצא דופן חשוב לדעת שיש מקום לשאול על זה, אבל זה במצבים מורכבים יוצאי דופן, לדעת רוב רוב רבני ישראל זה לא אמור להיות פסק גורף לכל מי שבעלה במילואים.

לא מקום שלנו בפורום לחלק ציונים או להציב את הרבנים בדתומטר, וצריך מאוד להיזהר מזה.

צודקת, סליחה אם זה היה נשמע מזלזל

כתבתי רב וחצי כי זו הכמות. יותר מדויק רב אחד.

לא יודעת מי הוא, אולי הוא תלמיד חכם,

אני מכירה רבנים מכל המגזרים ומכבדת גם רבנים שלא משתייכים בדיוק לזרם שלי, השם שלו לא היה לי וזה מעיד על משהו כי באמת אני מכירה הרבה רבנים ומעריכה הרבה מהרבנים ה'ליברלים', אבל השם שלו באמת לא מוכר.

וכתבתי שהוא לא מגדולי הדור, לא במובן המזלזל, יש הרבה מאוד רבנים תלמידי חכמים, וזה בסדר בעיני להגיד שהם לא גדולי הדור (אין לי בעיה לומר את המשפט הזה גם על הראש ישיבה של בעלי, הוא רב תלמיד חכם, הוא לא גדול הדור), לא בודקת גודל של רבנים, אבל כן לעניות דעתי בדברים כל כך משמעותיים צריך מלהזהר מלסמוך על פסר בודד של רב לא מוכר.

ולא פעם ראשונה ששמעתי עליהם.

אני כן מסכימה שצריך פסיקה פרטנית.

ופסיקה פרטנית יכולה להיות גם מרב קהילה או ראש ישיבה וכו..

וזו הייתה אמירה גם כלפייך אבל בעיקר בכללי לשים לב לזה בשרשור לא להידרדר לשם. לא ערכתי לך כי כתבת אפור... אבל השיח בקלות יכול להידרדר לזה בעקבות האמירה שלך ולכן כתבתי.

כל רב וחצי רב מהם למד ושימש הרבה יותר ממך,אני בטוחה.

ויש הרבה מכל הקשת עם פסיקות שונות

זלזול בלומדי תורה לא יוסיף זכויות לעם ישראל . אולי אפילו יותר גרוע מפסיקה מקלה 

רב. ואת יודעת מה על בשרי למדתי שלפעמים יש מצבים שאסור להחמיר בהם וצריך לחפש,את הקולה כדי לשמור על שפיות הנפש .

אומרת את זה מניסיון כואב מאוד אישי שלי.

כן אני הוחכת לפי הרבנים המוכרים עם הפסיקה הרגילה אבל הגעתי למצב ולא אפרט כאן למה בדיוק שאם לא אקל לפחות זמנית בחלק מהדברים ואלך על פי םסיקה מקילה שהיא לא מלכתחילה אני אפגע בנפש שלי או שיפגע השלום בית שלנו חלילה..

ואגב רוב מהפסיקות המקילות שלא מקובלות בכלל בכלל הן על פי רבנים מאוד מוכרים גדולי דור שראו את הצורך שלי ואמרו לי מפורשות שזו לא פסיקה גורפת אבל במצב איקס,אפשר להקל באיקס..

מיותר לציין שכשהרגשצי מספיק חזקה שוב בזכות אותה הקלה מעצמי חזרתי לפסיקה המקובלת..

אה ואני אדם יציב לא עם קשיים נפשיים כאלו ואחרים..

אני לא מעודדת לזלזל בהלכה הפוך . לפעמים הקלה היא זו שתגרום שלא יעברו על משהו חמור באמת..

שלום וברכה

📌 *מגע של חיבה בזמן נדה לפני יציאה לשירות צבאי:*

שאלה רגישה מאוד, סהדי במרומים, שהנני נרגש ומשיב בעיניים דומעות.

אסור.

נגיעה של חיבה בין בני זוג, אסורה, גם ובמידה ובני הזוג לא יגיעו לידי אישות.

לדעת השולחן ערוך, נגיעה או חיבוק הינם בתוקף של איסור תורה.

לפיכך יש להימנע.

אין ספק שזה נסיון גדול, ורק בורא עולם יודע נסתרות מכיר את גודל המורכבות והקושי.

כולי תפילה שזכות שמירת הלכות ההרחקה, ימליץ בעדך, והיא תשמש כ"קמיע" לשמירה בעזרת ה'.

תמצאו מילות ברכה ותפילה אחד לשני לפני היציאה, וכך תזכו שבורא עולם יתלווה בדרכך.

צאתך לחיים ולשלום.

חזקי ואימצי, גיבורת החיל!

בברכה 

לא הצלחתי לעקוב אחרי הכל.

עברתי סוף שבוע קשה מאוד. חבר טוב נהרג ובעלי עדיין לא זמין...

אבל... חייבת להעלות משהו. בעקבות השירשור חששתי מאוד מהתשובה של מכון פועה.. אולי הם באמת מחמירים מידי?! וחייבת להגיד שהייתי בהלם. מאמינה שהמצב אצלי שבו אנחנו לא אסורים, קשור למלחמה. יש מצב שבזמן רגיל הרב היה אומרים שאנחנו אסורים.

אחד הרבנים בעצמו אמר לי שהם מתירים בתקופה הזו דברים שלא חשבו אי פעם שיהיה אפשר, שייצטרכו להתמודד איתם.

(הרגשתי שהפעם הראשונה דיברתי עם רב שממש חשש להתיר, הוא אמר לי שיש ספק גדול מאוד, וביקש לעקוב ולפנות מחר, במילא בעלי לא בבית אז לא היה לי דחוף. למחר פניתי ורב אחר שמע את הכל (כולל ההתלבטות של הרב לפניו..) והתיר.)

מה שחשוב לי  להגיד שאם יש למישהי ספק, שתפנה!!!! שלא תאסור את עצמה סתם. יש שם אנשי רוח גדולים מאוד, שמתמודדים עם סוגיות גדולות. אל תחששו לנסות, לבדוק, אפילו אם נראלכן שאין כמעט סיכוי.

שנשמע בשורות טובות בקרוב!

השני

זה שהקשיב לכל הצדדים וידע לשים לב בזמן מלחמה לדקויות ולתת לך הרגשה טובה ובריאה.

כמובן רק אם את מרגישה בנוח, אבל בעיני זה חשוב..

כמובן את הרב הראשון אל תכתבי.

ושמחתי לקרוא אותך.

וגם אם הייתי יודעת לא הייתי כותבת. פניתי אליהם כרבני מכון פועה, לא לרב ספציפי, כי אני מאמינה שהגוף הזה שנקרא "מכון פועה" הוא הכתובת שלנו לשאלות כאלה.

וכתבת לא לכתוב את שם הרב הראשון, אולי אני טועה, אך מרגיש שזה מכיוון שאת חושבת שהוא פעל בצורה לא נכון (תקני אותי אם אני טועה)

ולהפך, אני דווקא מרגישה המון הערכה כלפיו, הוא ניצב מול שאלה לא פשוטה בכלל, שהכיוון היה כנראה שלילי, אך מכורח המציאות לא רצה לפסוק שאסור, ביקש ממני לבדוק שוב ולהתייעץ עם עוד רב, אני חושבת שזה מעלה מאוד גדולה, ענווה ורגישות למציאות. כנראה הרב השני עם "כתפיים יותר רחבות" בהלכה (מרגיש לי לא נכון לכתוב ככה ובכ"ז...) ולכן התיר..

לא כי אני חושבת שהוא רב יותר או פחות טוב

אבל גם בתוך הגוף הזה יש רבנים שונים.

החישוב שלי הוא כזה (לא יודעת האם נכון הלכתית)

מה אישה עשתה לפני 200 שנה?

הלכה לסופר פראם כדי לקנות את הדבר הספציפי להוריד עור קשה מכף הרגל? הקפידה להשתמש בליפה הכי ממרקת בבית? הקפידה לקנות את המקל הארוך לגב?

התקלחה. במקרה הטוב. הלכה לנהר (לא מקנא בה), חזרה הביתה.

היום אני עושה מקלחת טובה. עוברת כדי לראות שהכל בסדר. לוקח לי 30-40 דקות בד''כ. מהרגע שאני נכנסת למקווה עד שאני בחוץ 10-15 דקות כתלות בעומס במקווה

(יש ארגונים שאפשר יום קודם, ציפורניים, לק וכו').

מורידה שיערות וגוזרת ציפורניים

אמבטיה של רבע שעה בערך

משפשת את העור של הרגליים שבישיבה של כמה דקות במים מתרכך ויורד בקלות

מקלחת טובה

מסרקת את השיער תוך כדי שלא יהיו קשרים.

צחצוח שיניים וחוט דנטלי

עיון בכל הגוף וזהו

גג 40 דקות

ובמקוה ציק צאק אם אין תור תוך רבע שעה אני בחוץ

גזיזת ציפורניים, גבות, שפם, הסרת שיער - יום לפני

ביום המקווה מקלחת טובה, ניקוי טבור ואזניים במקלחת עצמה, צחצוח שיניים, עיון

אולי קיבלת בהדרכת כלות מנהגים וחומרות שונות?

שווה לבדוק את זה

ולהבין את ההלכה כמו שצריך..

אני אישית קיבלתי הדרכה מהכלה של הרב דוב ליאור והיא נירמלה ואיפסה אותי ואת ההתארגנות ממש.

היום )טוב גם נשואה כמה דקות..( מתארגנת בארבעים דקות גג

תלכי ותשאלי

זה לא אמור להיות מורכב בכלל.

דף A4 עם רשימה ארוכה של כל מה שצריך לעשות… אני עוד לא זוכרת הכל בעצמי.

בסוף זה לא באמת לוקח כל כך הרבה זמן, פשוט לראות את כל הרשימה ההיא, זה מלחיץ…

מי הרב שלכם?

אולי בעלך יכול לתת לו את הרשימה שיסמן מדרג-מה חובה, מה רצוי, מה רק אם נשאר זמן וכח?

כי באמת לא הכל זהה וזה חשוב לדעת.

אותי מדריכת הכלות לימדה שצריך פשוט לעבור על כל הגוף מלמעלה למטה מכל הכיוונים

לא צריך שום רשימה בשביל זה

רק לעבור

ראש- לחפוף, לסרק

פנים-מה שאת מקפידה(בגדןל לרוב הדעות שיערות מחוברות הן לא חציצה). לקנח אף, לצחצח שיניים, לבדוק אוזניים ולהוריד עגילים

חזה, בטן(טבור לפעמים צריך לנקות) גב, ידיים ישבן וכו- לסבן, לשטוף, לעשות עיון שאין חציצות..

וזהו פשוט לעבור על הגוף שלך, בעצמך.

אם עברת על כל הגוף את בע"ה מוכנה לטבילה.

וזה מצטמצם פלאים.

אני הייתי גם כמוך בשנים הראשונות, ואחרי שלמדתי הבנתי שזה לגמרי סתם.

יום לפני מורידה שערות וצפרוניים, נשאר רק להתקלח ולעסור על הגוף שאין כלום.

מקלות אוזניים ושפם קצת זה גם יום לפני.

אין באמת הרבה עשיה.

אבל באמת זה מבהיל בהתחלה. לאט לאט ❣️

כמו שכתבו פה זה לא אמור לקחת יותר מדי זמן

ולא משהו חריג

בגדול להוריד שערות איפה שאת רגילה, ציפורניים ומקלחת טובה.

אפשר לפצל ליומיים וזה מאד מקל.

לי עוזר אחרי המקלחת לעבור על הגוף מלמעלה עד למטה לוודא שעשיתי הכל- שיער אוזניים עיניים שיניים וכן הלאה.

אם אישה שנפלה לנהר נחשב שטבלה או לא. הדיון הוא לגבי האם צריך כוונה בטבילה או לא.

אבל תחשבי שאם יש מקום להגיד שאשה שנפלה, עפ כל הבגדים שלה, בלי לעשות שום הכנה לפני- יכול להיות שנחשב שטבלה אז זה כבר מרגיע קצת.

עכשיו באופן פרקטי- קודם כל ללמוד מחדש את דיני הכנה לטבילה והלכות חציצה. כשלומדים את זה בהדרכת כלות הראש שלנו עסוק בעוד מליון דברים ואנחנו לא עד הסוף קולטות. כשלומדים מחדש פתאום מגלים מה באמת עיקר הדין, מה התווסף וזה מסדר את הראש.

ומצטרפת למה ש @טארקו כתבה.

שימי את הרשימה בצד. תעברי על הגוף מלמעלה למטה.

חפיפה, אוזניים (לנקות את החורים של העגילים אם ככה את נוהגת), פנים נקיות מאיפור. רחיצה של הגוף, הורדת שיערות (אפשר ומומלץ יום לפני.) ציפורניים בידיים וברגליים (גזוזות או נקיות אם את מאריכה).

זהו. לא להשתגע. לא צריך לקחת יותר משעה כולל הכל. רובינו מתקלחות כל יום או כל יומיים. זו לא המציאות שהתקלחו פעם בשבוע אז הצטברו על הגוף לכלוכים שצריך להתאמץ כדי להוריד.

ומציעה גם- לשנות כיוון. אם מתאים לך, אם לא מתחברת- תדפדפי.

את מתכוננת למפגש מחודש עפ בעלך, זמן קצת להשקיע בעצמך.. (אני נגיד בתקופות בלי מקווה מגיעה להורדת שיערות פעם באפעם.. ), אפשר להתפנק באמבטיה כיפית וטובה, אפשר למרוח *אחרי הטבילה* קרמים מפנקים.

במקום צ'ק ליסט מלחיץ- השקעה בעצמי.

במקום לחץ מהיום הזה- ציפייה אליו, ליום שהוא שלי ואני חושבת בו על עצמי ומה עושה לי טוב.

בהצלחה!

מבינה אותך ממש!

חוץ מעל העצות שנתנו פה לפני,

אני רוצה להגיד לך לנשום אוויר ולדעת שזה הולך ומשתפר.

הניסיון הופך את זה ליותר קל.

זה נהיה יותר מוכר.

ואם הזמן עובר ואת בלחצים גדולים וחרדות, אחרי שהתייעצת עם דמות שתעשה לך סדר מה הכרחי, שתדעי שיש לנשמת תכנית ליווי למי שיש לה חרדות סביב ההלכות...

אבל זה ממש לא חייב להיות המקרה שלך.

זה פשוט סיטואציה שחדשה לך וזה בסדר שלוקח זמן להתרגל.

מזכירה את כל זה גם לעצמי 😅

יש דברים שהם לא עיקר הדין ובעקרון כל ההכנות לא אמורות לקחת כולל הכל שעה....

יש היום מקוואות שיש שם גם רשימה לי זה עושה סדר...   אני חושבת שהגן עדן מגיע על הרצוא ושוב, על המרחק , הקושי, פחות על המקווה עצמו😄תנצלי את הימים האלו , שאת עדיין נשואה טריה. תהני מהמקווה, תקחי לשם איפור ,תתפארי אחרי , תפתיעי את עצמך, תני לעצמך להתפנק ביום כזה ...

בהתחלה זה ממש כמו הר.

אחר כך זה נהיה הרבה יותר פשוט.

מה שאת רגילה ביום יום זה מה שאת צריכה להקפיד עליו+ כמה דברים כמו גזיזת ציפרניים.

השאר זה לא חובה,עור קשה ברגל זה לא חציצה לא חייבים להוריד,שערות הם לא חציצה לא חייב להוריד,

ראוי להוריד אם את מקפידה להוריד אבל לכתחילה זה לא חציצה.לצחצח צריך אבל לא לחפור מעבר זה ראוי ומהודר אך זה לא חציצה.

וענו לך נכון הכוונה לעבור על כל הגוף ולראות שבעצם הכל נקי,שזה בעצם עיון ולהתכוון שזה עיון.

אפשר לפצל את ההכנות ליום יומיים לפני.

העיקר שזה יהיה בנחת ברוגע.

אחד - היחס של הילדים שלך למשפחות ברוכות ילדים,

השני - היחס של הסביבה למשפחות ברוכות ילדים.

בקשר לעניין השני אין הרבה מה לעשות... אולי רק אם משנים מקום מגורים. (אנחנו גרים בשכונה שבה רוב המשפחות ברוכות ילדים. אנחנו ספציפית גרים בבניין שבו שאר המשפחות מבוגרות יותר ועם פחות ילדים, ובכל זאת אף פעם אין תלונות על הילדים שלנו, פשוט כי זה המקובל פה בסביבה... וגם כי הם שכנים טובים ומתחשבים ב"ה. היו להם רק בקשות ספציפיות וצודקות).

בקשר לעניין הראשון - האם כל הילדים שלך חושבים כך?

יכולה לומר שאני גדלתי במשפחה ברוכה, ותמיד רציתי גם שיהיה לי כך, ואילו האחות שאחריי לא אהבה את זה ותמיד אמרה שלה לא יהיו הרבה ילדים... אז זה לגמרי תלוי באופי, לא ביכולת החינוך של ההורים.

(הילדים שלי בגדול עוד לא לגמרי הביעו רצון ספציפי. כן נראה שטבעי להם שגם להם יהיו משפחות גדולות - שוב, כנראה מכיוון שזה מה שהם מכירים. אמנם יש קרובי משפחה בסגנונות אחרים, אבל עדיין סביבת המגורים משפיעה יותר, כך נראה לי. וכמובן, יש לי עדיין גם ילדים צעירים, אין לדעת מה יחשבו בהמשך)

לא כל הילדים שלי חושבים ככה. וגם כאלה שכן , יחס שלהם משתנה כל הזמן. לפעמים זו דרך שלהם למרוד . או לסחוט משהו. הם טובים בסחיטה רגשית.

לי אישית לא משנה אם יהיה להם ארבעה ילדים או עשרה , העיקר שיהיו בריאים. 

אולי תנסי להראות להם שזה לא מפעיל אותך - תאמרי להם בדיוק מה שכתבת פה, שאת מתפללת לנכדים בריאים ולא משנה מה יהיה מספרם.

ומן הסתם הם עוד יגיעו לדעתם האמיתית כשיהיו מבוגרים...

כשתגדלו תעשו מה שתרצו/ בבית שלכם תעשו מה שתרצו..

זאת אומרת שיש להם בחירה חופשית וזה בסדר לא לרצות משפחה גדולה, לא לכל אחד זה מתאים.

אמא שלי הגיעה ממשפחה ברוכה וממש לא רצתה את זה ואנחנו מעט אחים, אני לא אהבתי שאנחנו קצת ורציתי יותר, גם אם לא משפחה גדולה.

מה הנקודה? כל אחד ומה שמתאים לו! אין מה להתרגש. מותר להם לחשוב אחרת. 

אנחנו גם מעל הממוצע ב"ה
גם מרגישה עיניים כזה בגינה, בבניין...
כל דבר משליכים על זה שאנחנו הרבה ואין תשומת לב לכל ילד.

עם בגדים זה הכי בולט, גם בקרב המשפחה שלי המורחבת.
והאמת? שיחשבו, לא אתחיל לחשוב מה כל אחד חושב.
נכון אני לא יכולה לקחת את הבת ב א' לחוג כי יש לי עוד ילדים, אז היא הולכת לבד ורק עוברת חנייה
ולא יכולה ללכת לסדנאת אימהות של הבן הגדול, כי יש במקביל אסיפת הורים אז אבא הולך לבד וכו...
זה המצב.
 

שאם את תהיי בביטחון מול הנושא הזה זה לא כ"כ יפעיל אותך,

את אשכרה הבאת הרבה חיים לעולם, מעל הממוצע,

עברת הריונות, לידות, את מגדלת אותם מוסרת את גופך ונפשך עליהם, תעופי על עצמך! זה סימן לגדלות, לא סימן לקטנות!

אם את בינך לבין עצמך תהיי עם מצפון שמסכנים שאיםמלי מספיק זמן לכל אחד , אוי מסכנים שהבגדים שלהם תמיד משומשים מאח אחר, אוי מסכנים ש... ווטאבר, אז המשפטים האלו מערערים אותך.

פעם ילדה מתבגרת אמרה לאבא שלה- למה להביא כ"כ הרבה ילדים? מה הקטע? ובא שלה אמר לה - תסתכלי פה על כולם, היה אפשר לוותר על מישהו? וזהו, השתתקה. 

בחיים לא שאלתי אותם דבר כזה, כי הם גם ככה אומרים ביוזמתם שכמה מהאחים שלהם צריכים לעבור דירה

(לפעמים הם שואלים אותי בקול רם למה הייתי חייבת לאמץ את אחד האחים)

משתפת מהמקום שלי כבכורה למשפחה בה מספר דו ספרתי של ילדים-

באמת עזרתי בבית הרבה. מאוד מאוד. ברמה בעיני שהיא לא פרופורציונלית לבת בבית.

ואיכשהו, באיזה קטע מוזר, ההורים שלי לא כ''כ הודו על עזרה בבית.

פעם, ברגע של גילוי לב, אמא שלי שיתפה אותי, שאם היא אומרת לנו תודה היא מודה שעזרתי והיא כאילו לא רוצה להיות בעמדה של מוקירת תודה אלא בעמדה שככה זה צריך להיות וזו החובה שלנו לעזור.  (לא יודעת אם הצלחתי להסביר- היא לא רצתה בגדול להרגיש מצפון כלפי העזרה שלנו ואמירת תודה, מבחינתה, נותנת פתח לתחושה שעשינו לה טובה). וזה מוזר כי גם מי שעושה את תפקידו המוצהר-בעיני צריך להודות לו.

עם השנים עלתה בי תחושה קשה של ניצול בהקשרים מסוימים (תוסיפו אופי מרצה, קושי בשימת גבולות.. היו לי אחים שהצליחו להציב גבול. אני לא.

היו גם מניפולציות רגשיות למיניהן- כמו אחרי שטענתי על עומס למול אחיות אחרות אז ה'עונש' שקיבלתי זה שלא הרשו לי לעזור בבית. בכעס. בהטחה. זה היה לא נעים וכמובן שבתגובה התחננתי לעזור..)

לא אפרט פה דוגמאות מחשש לאאוטינג אבל באמת-

המינון לא היה נכון.

ובעיקר היחס לא היה נכון- ילד (בעיני) צריך להיות *שותף* בבית. ילד לא צריך להחזיק אחריות של ניהול הבית.

עוד דברים קשורים- הרבה אמירות של אמא שלי שבשביל גידול הילדים היא פספסה הזדמנויות בקריירה (והיא עובדת הרבה מאוד בחוץ. והגיינה להישגים ותפקידים.. היא ממש לא עקרת בית). אמירות של ייסורי מצפון כמו שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה על ההורות שלה. אבל, היי! את בחרת ללדת וללדת!!

(צריכה להיות הכרת הטוב של ילד להורה אבל לא מצפון ולא תחושות שבגללו פספסו)

האמת שבתורה נערה היה נחמד ה'שבט' שהיינו. אחרי שנישאנו נהיה קשה- כמעט לא היתה שבת שאפשר היה להגיע להורים ולהרגיש בית. תמיד זה היה עם עוד אחים והרגיש 'סניף' ענק.

כשבקשנו להגיע לבד (כלומר להיות בשבת עם עוד שישה אחים רווקים, כן? זה לא לבד לבד) ההורים לא הסכימו כי חשוב להם הגיבוש המשפחתי. ולכן שנגיע עם עוד זוגות. (ומה עם הרצון שלנו? מה עם להרגיש "ילד"?)

זה ב''ה השתנה.

בגדול הרבה פעמים שהאינדבדואל במשפחה הלך לאיבוד.

כמובן היו גם מלא רגעים יפים וכיף וגיבוש ותחושת עוצמה של משפחה גדולה. וכל מיני מצבים שהשקיעו בי כשהייתי צריכה..

אבל מה שפירטתי פה (ואמאלה מרגישה חשופה) זה כדי לתת איזושהי תמונה של מציאות שעלולה לגרום לתסכול ומרמור של הילדים.

גם אצלי בבית- הילדים עוזרים. ברור. גם אני חושבת שילד הוא חלק מהמערך המשפחתי ולכן שותף בזכויות ובחובות.

אבל הגישה שלי לזה שונה.

אני אומרת הרבה תודה. הרבה משבחת. גם גוערת כמובן כשצריך..(;

משתדלת לזכור שזה שהם הילדים ואנחנו המבוגרים זה משליך גם על הדרישה מאיתנו ועל האחריות שלנו (ולא רק על הזכות שלנו לקבוע ולהחליט).

בעיקר בעיקר משמעותי לי לזכור שהבחירה להוליד אותם היתה שלי בלבד (ושל בעלי)

ואם כמות מסוימת של ילדים או מציאות מסוימת (אצלי אין הרבה ילדים אבל אלו שיש צפופים מאוד) יוצרת איזשהו עומס או קושי או מחיר- זה שלי..

עוד משהו בעניין- ההורים שלי היו הרבה עושים לעצמם דברים. שזה נהדר זוגית. אבל כילדים הרבה הרגשנו בתחום ה''חובה'' בלי ההנאה.

היתה נפרדות לחלוטין. וזה יצר תסכול.

(תחשבי, לדוגמא- הם היו יוצאים מלא לנופש. המוו. ואני, גם לא בנופש וגם *תמיד מחוייבת*  לעשות בייביסיטר על כולם ועוד לחטוף על הראש שאני לא עושה את זה בלב שלם.)

אנחנו בבית שבנינו משתדלים שהילדים יקבלו מאיתנו הרגשה שגם הם בחלקים של ההנאה.

אתן דוגמא-

יום נישואין של ההורים שלי היה יום שהיינו צריכים להרים להם.

יום נישואין שלנו- הוא "יום הולדת של המשפחה". המסר לילדים הוא: בזכות שהתחתנו- יש לנו אתכם! זה לא סותר שהילדים גם מכינים לנו הפתעה (לרוב בעלי נותן להם סכום כסף שיקנו מתנה ומחנכים אותם גם לנתינה) אבל זה בא אצלם בשמחה ואהבה *ותחושת חיבור*. כי האירוע הזה שייך גם להם..

אני מרגישה שיש לי עוד המון מה לכתוב ועוד מיליון דוגמאות

(גילוי נאות הייתי בטיפול על הנושא הזה, ב'ה עזר אבל כמובן שמצריך עבודה תמידית)

השורה התחתונה שאני באה לכתוב-

ילדים יכולים להיות מתוסכלים גם במשפחה של שני ילדים.

[ובאמת חלק מהדוגמאות שנתתי יכלו להתרחש גם במשפחה קטנה.

אבל אין ספק שהגודל של המשפחה שלי הוסיף משמעותית לעומס.

(למשל- אם היו אחרי 2 אחים והיה מצופה ממני להיות בייביסיטר שלהם, זה היה מסתיים אחרי תקופה יחסית קצרה, כשגדלו.

אבל לי היו שנים שנים שנים של מחוייבות לבייביסיטר על עוד ועוד אחים שנולדו)]

ואולי באמת הם נתלים בטענה של "משפחה גדולה" סתם כמשהו להיאחז בו (כמו שכתבת בכל מיני דוגמאות שאפשר לתת כותרות שונות לאותו מקרה)

ורוב התגובות פה היו לא להתייחס ולדעת שילדים לפעמים באנטי וכו..

ויכול להיות שזה סתם ושזה פינוק או עין קשה על המציאות

אבל

בשביל הסיכוי שזה לא סתם

חשפתי כאן מעט מהחוויה שלי (אני מעל 40. תראי כמה שנים זה מלווה אותי. וככל שאני יותר שנים אמא יש דברים שיותר כואבים לי ביחס לילדה שהייתי)

כדי לומר- שווה לעשות בדק בית.

לראות אם המינון של העזרה שלהם בבית הוא תקין,

לראות את החוויה הילדית מהעיניים שלהם,

ובעיקר לראות מה השדר הסמוי שהם מקבלים (ביחס לתפקיד שלהם, ביחס לאחריות שלהם, ביחס לשמחה *שלכם* במשפחה הגדולה למול אולי שדר של "עול",

האם הם מרגישים שהבחירה שלכם במשפחה גדולה היא זכות גם עבורם או בעיקר עול עומס *עליהם*)

את נשמעת אמא קשובה ורגישה

חיבוק וברכת השם עליך!

נתת לי הרבה נקודות לחשוב עליהן, על המינון הנכון בין בקשת עזרה לבין אי ניצול.

(האמת שאת העניין של לא לומר תודה אני מכירה מחמותי - מהכיוון ההפוך. היא לא אוהבת שאנחנו מודים לה על מה שהיא עושה בשבילנו, כי מבחינתה היא "מחויבת" לעשות זאת בשבילנו. אנחנו לעומת זאת מחנכים לומר תודה גם כי זה חשוב לנפש. וכמובן, גם אנחנו משתדלים להודות לילדים שלנו על מה שהם עושים...)

כתבת ממש יפה

אני רק חייבת להגיד שהמון ממה שתיארת אני גם חוויתי

לא הכל, אבל הרבה מאוד

ולא באתי ממשפחה מרובת ילדים

משפחה ממוצעת לגמרי

זה תלוי המון בגישה ובאופי של ההורים

חיבוק גדול

והתחברתי מאוד לגישה שלך, במיוחד על היום נישואין שהוא יומולדת של המשפחה...

לא יודעת אם זה מעודד אבל נשמע שהילדים שלך הרוויחו אמא מיוחדת מהחוויה הקשוחה הזו

נקודה כל כך חשובה.

אני גם ממשפחה ממוצעת לגמרי,6 אחים, ובכל זאת חוויתי לפעמים תחושה כזו.

גם היה אמירה של אמא שלי שהיא לא צריכה לומר לנו תודה ובכלל היא לא צריכה לבקש כי אנחנו שותפים.

רבתי איתה על זה שנים.

בעיני משפחה זה לא קיבוץ.

יש הורים שמנהלים. ילדים עוזרים.

וגם בין בני זוג שכן יש שיתוף מלא אנחנו ממש מקפידים לומר תודה.

והילדים לומדים. גם על דברים שמובנים מאליהם.

חשוב ממש הנקודה שהעלת פה,

וחיבוק על התחושות ❣️

ובעקבות מה שכתבת אני בהחלט אעשה עם עצמי בדק-בית.
כי אני בגישה שהילדים שותפים ולא מחליפים אותנו
אני לפעמים מתביישת לבקש מהגדולות עזרה, כדי לא להכביד עליהן.
באמת צריך למצוא את הגבול של במה לעזור ובמה לא.
וזה ממש נשמע ששנים היית בייביסיטר, כי כל שנה- שנתיים נולד עוד אח, ועוד ועוד...
וואו כנערה היה לך זמן לחברות? לעצמך? לתחביבים? (כן את מתארת שהשקיעו בך...)
תודה על מה שכתבת.
וממש אהבתי את הרעיון ליום - נישואין.

את האמת כאב לי נורא לקרוא שהם היו יוצאים לנופש ומשאירים לך עבודה, ועוד באים בטענות...

אצלנו היינו יוצאים כל המשפחה יחד, ושההורים יצאו לחול זה היה לבד.

אבל אז לא הייתי בייביסיטר אלא הלכנו לסבתות. זו ממש אחריות עצומה בעולם שאין בו פלאפונים והיה מאוד יקר להתקשר לחול.

מעניין אותי לשמוע אם פעם הצפת את מה שהרגשתי מולם.

את יותר מרגישה שמה שעברת בנה אותך או שמה שעברת גרם לך חסך? ואולי גם וגם..?

ותמיד רצינו עוד.

כולנו.

אנחנו כל המשפחה בתחושה שכמה שיותר ילדים יותר טוב, ומאוהבים במשפחה שלנו.

מקור הכוח של כולנו ב"ה.

ותמיד הרגשנו כך.

אני כותבת את זה למקרה שמישהי תקרא את השרשור ותחשוב שתמיד ילדים למשפחות ברוכות לא נהנים מזה...

אז שתדעו שזה יכול להיות ההפך.

לק"י

הייתי בטקס של בעלי עם הילדים, והיה שעמום.

החלק המרגש היה בסוף, כשהם התחלקו לכיתות, וכל אחד קיבל את התעודה שלו.

למדתי לקח להבא, להגיע בסוף.

אז לא היה אפשר להתפצל ככה

מעצבן אותי

למרות שאין לי על מי

אבל אופ

ובאלי להקיא

הסתיים??

בכל מקרה רק רוצה לומר כל הכבוד שאת מוציאה פה כדי להגיע פחות טעונה לבעלך .... מקווה שעזר 

זה שלב בירוקרטי, לא מהותי. הרופא לא יכול להוציא הפניה למי שפיר, רק ליעוץ גנטי, אז הולכים ליעוץ ושם מוציאים לך הפניה למי שפיר. ככה הסבירו לי בזמנו.

אבל בפעם אחרת שעשיתי בגלל גיל ולא בגללל סיכון למום אז עשיתי יעוץ בפגישה וירטואלית כזה רק לסמן וי. וגם כדי לבחור מה אנחנו רוצים לבדוק ומה לא

אם בכל מקרה לא תעשי, אז אין מה לעשות יעוץ.

אני עוד מתלבטת אבל אם כן אלך פרטי. 

זה מה שיגידו לך

אבל רק אחרי זה הקופה תממן לך את המי שפיר 

זה בעיקר בירוקרטי.

בתוצאות לסיכון גבוה בסקר שליש ראשון או שני, בכל אופן יפנו למי שפיר.

זה משמעותי בעיקר לעניין הזכאות לתשלום מהקופה, ויש מקומות שבהם מחייבים ייעוץ גנטי לפני מי שפיר.

אגב, יש בתי חולים שבהם אפשר לקבוע את הייעוץ לפני הבדיקה עצמה, וזה חוסך לך

כדאי לשאול את הרופא המטפל.

אבל אם לא קיבלת הנחיה להפסיק, אני לא חושבת שצריך.

לא כל הגדרה של הריון הסיכון קשורה להפסקת הנקה.

אולי אתן יודעות יש בעיה עם אספירין בהנקה ?

זה הידיעה שיחסי אישות גורמים להתכווצות הרחם הרבה יותר חזקה מאשר הנקה. אז כל עוד אין הנחיה להימנע מיחסים, להבנתי אין בעיה עם הנקה.

אבל אני לא גורם מוסמך או משו.

לא הייתי סומכת בזה לשאול כל רופא, כי רוב הרופאים מחזיקים בדעות מיושנות לגבי הנקה, ומה אכפת להם לומר לך להפסיק, הם לא מפסידים מזה כלום, בעיניהם אם לא יזיק לא יועיל...

ראיתי מנסיוני שכשאמא מביאה הם בוכים וכשאבא או מישהו אחר הם נפרדים בקלות יותר.

בהצלחה בהחלטות

אבל את מכירה את הילד שלך ואנשי הצוות הגי טוב כמובן. הוא בוכה רק בכניסה או גם במשך היום?

אם זה בכי של דקה בפרידה ונרגע נראה לי שעדיף עם חברים

הוא גדול מדי בשביל הקודמת לדעתי וכנראה ישתעמם

החברים מהגן יהוו לו עוגן

ואם זה מנחם גם הבת שלי הייתה בוכה בכניסה לגן הרבה. תכף מסיימת כיתה א וב"ה כבר לא. הפרידה קשה להם וצריך להכיל

♥️

יש לנו בסלון גם שולחן כתיבה, שמשמש לאחסון ולא עובדים עליו.

זה פשוט לא נצרך

הילדים שלי אמנם לא מרבים להכין שיעורי בית, אבל אם כן עושים את זה - אז זה בסלון/פינת אוכל.

ואני חושבת שזה מבורך.. חוץ מהפן הפרקטי שאני זמינה יותר לעזור להם, אחרי צהריים זה הזמן שלנו יחד, אצלנו חדרי השינה כשמם כן הם. משמשים בעיקר בלילה.

אצל הבת שלי, מביאים לכיתה את כל הספרים והמחברות בתחילת השנה ושומרים שם.

מביאים הביתה רק כשיש שיעורי בית או כשמסיימים ספר.

אצל הבן שלי שומרים את הספרים שלא בשימוש בבית, וכל פעם מביאים לכיתה ספר חדש שמתחילים.

צריך שיהיה מקום למכשירי כתיבה ומחברות ספייר, שיהיו עוד למקרה הצורך.

זה תלוי כמה אתם קונים מראש, וכמה תוך כדי השנה.

לנו יש סלסלה עם כל הציוד. בינתיים זה מספיק לשני ילדים.

יש לי מדף בארון לכלי כתיבה ספייר ומחברות וכד' של כל המשפחה 

ואין שולחן כתיבה בחדר אלא כולם עובדים בסלון, גם הגדולות כולל תיכוניסטיות אוהבות לשבת בסלון ולעבוד

על הרצפה \ שולחן אוכל.

מבחינתנו פינת עבודה מיוחדת זה מיותר.

גם ככה בכיתה א' הם יצטרכו ליווי צמוד ממך בשיעורי הבית, אז זה הכי נוח.

לדעתי כדאי מדף למחברות ולספרים, ומגירה עבורך למכשירי כתיבה ומשם כל פעם תתני להם (כל הזמן חסר משהו בקלמר)

קנינו לה כשהתחילה כיתה א'. אחר כך הבנו שבגיל הזה ממש אין צורך בשולחן כתיבה, כי נוח להם יותר לעבוד בסלון ליד אמא ולהיעזר בה...

אצלנו לבנים כמעט אין שיעורי בית בגיל הבוגר. בגיל הצעיר הם עובדים בסלון.

לבת השנייה יש שולחן מתקפל קטנטן ליד המיטה, ולבת השלישית (בכיתה א') יש שולחן ילדים מעץ שבעלי בנה לה פעם. היא דווקא אוהבת לפעמים לעבוד בו, לאו דווקא על שיעורי בית אבל גם עליהם. אבל היא חריגה לגילה...

אז לא צריך לקנות שולחן כתיבה (ואם קונים, אז אפשר לקנות אחד רחב), כן כדאי לחשוב כבר עכשיו איפה יאוחסנו הספרים והילקוטים שלהם (במקום שבהישג ידם).

הבת שבכיתה ז לפעמים יושבת לעבוד לבד בחדר.

לפני זה, זה לא רלוונטי לדעתי

זה לא באמת כיף להם לשבת בחדר לבד

וגם בכיתה א לא עובדים ככ הרבה זמן רצוף בישיבה במקום אחד

שולחן מסודר וכיסא וכו מעצמלה
בפועל- עבדו רק בשולחן בפינת האוכל.
עם הקטנים יותר שעכשיו בבית הספר, אין לנו מכתבה. הכל בפינת אוכל.
יש להם רק מדפים מסודרים לספרים ומחברות...

ומגירות אישיות

אבל

שיעורי בית הן אוהבות להכין בשולחן של פינת האוכל (קניתי מפה שקופה-שעוונית, שמיועדת להכנת ש"ב ויצירות)

בגלל שהן שתיים ורוצות להרגיש שאני נמצאת עם שתיהן, יותר נח להן וגם לי בשולחן האוכל.

אבל באמת הקטנים יותר שצריכים עזרה בשיעורים כן יושבים בסלון

רק לקראת כיתות ט-י הילדים עברו ללמוד בחדרים.

עד אז- רק בסלון.

אז בעיני מיותר לכיתה א'.

אחסון ספרי לימוד- אני גם מפנה לכל ילד מדף בסלון (מאחורי דלת, כי זה מתבלגן...).

שם שמים ספרים שלא בשימוש, מחברות ספייר, וכל מיני דפים במצב ביניים (כמו הטבלה של 'מבצע פסח' במהלך החופשה).

אני אוהבת שזה בסלון ונגיש, כי זה מקל עלי לארגן איתם יחד מערכת (בתחילת היסודי זה מאתגר לבד), ולדחוך לשם פריטים שונים ששייים להם ומסתובבים בסלון.

עם מדפים לספרי לימוד ומגירות לקישקושים וכלי כתיבה

אני רוב הזמן נהננתי ללמוד על הרצפה בחדר עד לכיתה ז

ואחותי היתה במטבח/סלון , היתה צריכה עזרה או נהננתה מהרעש

בכיתה א הבן שלי היה צריך אותי ממש צמוד ולכן היה הכי נוח בספה או במטבח

בכיתה ב בקושי שב וגם אז זה קריאה או טיפה דפי עבודה והוא במטבח או בספה 

אז יש ילדים שיותר צרכים שקט ויש את אלה שתמיד יהיו בסלון. יסודי ממש אין צורך.

יש שולחן מטבח, סלון, שולחן יצירות קטן, רצפה, כל אחד מתיישב איפה שהוא רוצה. בכתה א' זה בגדול בעיקר תרגול קריאה אז זורם לגמרי בספה.

יותר תחשבו על מקום לחוברות, תיקים, כלי כתיבה שאפשר לקחת כשחסר. 

לא הלכתי להתאמה חוזרת (לא לוקחת אחריות כמובן)

כן אני מוודאת כל פעם שאני מכניסה את הדיאםרגמה שצוואר הרחם מכוסה ושהיא יציבה.

הלכתי לפגישת התאמה אחרי לידה, זה היה זול יותר כי התאמה ראשונה עשיתי אצל מישיהי שעושה ב2 פגישות,

תכלס לעתיד יכול להיות שלא אלך. היא בדקה מה שאני בודקת בעצמי כמעט (כן עברה גם על כל ההיקף ואני לא מצליחה לעבור ממש על הכל) ולא כמו המתאמת הראשונה שלי שממש עשתה התאמה הרבה יותר מקיפה.

1. לא

2. לא יודעת, אבל אחרי לידות תמיד ביקשתי מהרופאה שתבדוק אם זה עדיין מתאים ואף פעם לא השתנתה במידה למרות שעליתי וירדתי הרבה במהלך השנים

3. אף פעם לא הלכתי למתאמת שעלתה כסף, רק רופאה בקופה.

לרצפת האגן ודרך כללית מושלם אפשר לקבל החזר

היא מהרצליה

אם מעניין אותך תכתבי לי באישי

לא הלכתי

לוקחים סכום מופחת

תלכי על מיינקס, זו דיאפרגמה טובה בפער מהאחרות

אמרה לי את זה המתאמת והרגשתי בעצמי

תקשיבי זה נשמע סכום עהק אבל לרוב זו השקעה חד פעמית

ושווה את ההשקעה בגוף כדי להיות בלי הורמונים...

אבל אל תלמדי ממני

1. לא

התאמתי לראשונה לפני 9 שנים ו4 לידות, מאז לא התאמתי שוב. משתמשת באותה דיאפרגמה.

3. בטוח שלא.

לא בגלל הדיאפרגמה.

מותק של ילדים, אגב.

שאני פה בזכות זה שאמא שלי לא הלכה להתאים😅

אז אם זה לא בתכנון שלך כרגע הייתי ממליצה לך בחום להתאים שוב ליתר בטחון

ותודה להוריי שהביאוני עד הלום😂

זה באמת החסרונות המשמעותיים של דיאפרגמה שאני מרגישה שלא מספיק נותנים עליו את הדעת, כי הרבה מאוד נשים עולות ויורדות בטווח של ארבע קילו לכאן ולכאן.

אני אישית ממש נדנד בהנקה וזה וואחד חיסרון!!

השתנתה לי המידה פעמיים

תלוי במתאמת

לא כמו אבל לא זול בכלל ממש סכום ואז את גם צריכה לקנות דיאפרגמה חדשה!🤦 קיצור סיוט

בגלל המשקל?

היית בודקת כל פעם כשאת מכניסה עד כמה שאת יכולה לבדוק בעצמך?