הַמְנַמֵּר אֶת שָׂדֵהוּ וְשִׁיֵּר קְלָחִים לַחִים —
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
מֵאֶחָד עַל הַכֹּל.
וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי עֲקִיבָא:
בְּזוֹרֵעַ שֶׁבֶת אוֹ חַרְדָּל בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת,
שֶׁהוּא נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.
(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
הר"ש מפרש את שיטת רבי עקיבא: "מכל א' וא'. כשחוזר ללקט מה ששייר דנימור מפסיק דלאו אתחלתא דקצירה חשיבא".
זאת אומרת שהקלחים שנשארים נחשבים שדה אחד, אבל מה שנשאר לא נחשב קצירה אחת לדעת רבי עקיבא, לכן מפרישים פאה מכל קלח.
הטעם הזה כבר מבואר בגמרא במנחות עא ע"ב, לגבי הקוצר לקליות, רק נחלקו שם האם כאשר משאירים לאוצר זה נחשב תחילת קצירה, ואז במקרה הזה תחילת הקצירה מצרף את הקלחים.
חכמים יסברו שבל מקרה זה נחשב תחילת קצירה או שהשדה האחת מצרף את הקצירות.
ניתן גם להסביר בסיפא בדין זורע שבת או חרדל בשלושה מקומות שזה גם דין שהקצירה נחלקת וגם חכמים יודו פה שזה לא קצירה אחת.
רש"י כותב בנידה נא ע"א בד"ה "מודים חכמים לרבי עקיבא"- "להכי נקט הני שאין דרכן לעשות מהן ערוגה אלא זורען לתבלין בעלמא בשנים ושלשה מקומות".
נראה שאין להם דין שדה כלל, לכן גם חכמים יודו כאן, שהקצירות לא מצטרפות.
נחלקו בירושלמי כאן (ג, א): "שמואל אמר מפני שאין הראשון ממתין לאחרון שבהן ור' יוחנן אמר מפני שדרכן ליזרע ערוגות ערוגות על דעתיה דשמואל מפריש מכל קלח וקלח ע"ד דר' יוחנן מפריש מכל ערוגה וערוגה".
נראה בדעת שמואל שמכיוון שכל קלח צומח לבד זה לא נחשב קצירה אחת.
שמואל מסביר את הסיבה למה זה לא נחשב קצירה אחת, כי הם לא גדלים כאחד. רש"י מסביר למה הם לא נחשבים שדה, כי זורעים אותם כתבלין בעלמא בכמה מקומות ולכן חכמים יודו כאן שאין כאן דין שדה לצרף את הקצירות, שלא כברישא.
לפי רבי יוחנן אכן הסיפא לא מדבר על חילוק בקצירה, אלא שהם נחשבים שדות שונים, כי כל ערוגה נחשבת שדה.
יש באוצר מדרשים (אייזנשטיין) פסיקתא עמוד 487: "ואף רבא ור' זירא עסקו בספר יצירה ונברא להם עגל ושחטוהו, וכן ר' חנינא ור' אושעיא כל מעלי יומא דשבתא אברא להם עגלא תילתא והם אוכלין הלשון בחרדל כדי ללות המלכה"
הגמרא בסנהדרין סה ע"ב כבר מביאה: "רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה ומיברו להו עיגלא תילתא ואכלי ליה".
בגמרא בפשטות משמע שהיו בוראים את העגל לצורך אכילה בשבת.
במדרש משמע שבראו את העגל בערב שבת לצורך מלווה מלכה, רק לא עשו את זה בשבת, מדין בונה או נולד.
זה מעניין להשוות לגמרא בשבת קיט ע"ב: "ר' אבהו הוה עבדין ליה באפוקי שבתא עיגלא תילתא הוה אכיל מיניה כולייתא כי גדל אבימי בריה א"ל למה לך לאפסודי כולי האי נשבוק כולייתא ממעלי שבתא שבקוהו ואתא אריא אכליה".
שם רבי אבהו הכין את העגל במוצאי שבת.
האכילה בחרדל במדרש זה בפשטות כדי לתת טעם לעגל בסעודת מלווה מלכה, אבל אפשר לתת טעם לטעם החרדל שכאשר השבת יוצאת אז יש מקום ל-דלות, לכן צריך לנחם את השבת ולמלא את החסר במלוה מלכה.
חר-דל. חר גימטריא "נחמו נחמו", את ה'דל'.
ברור שבכך יש איסור חמור
)