הרגשתי ממש בטוח...

יש המון כיתות כוננות והמון אבטחה בכל יישוב. וכמובן להתחזק בתפילות... 

ירגעו והלחץ הבטחוני ישכך ויוציאו מכאן את החיילים... וזה מצב שממש מטריד אותי

השמאל בפוסט טראומה אדיר

והוא לא מעוניין לוותר על הקיבוצים שלו בעוטף

השורדים דורשים נוף לים כדי לחזור הביתה. לא יודעת אם יחזירו את גוש קטיף אבל נראה שימשיכו לשטח

וזה לא קרה ביו"ש

ובעז"ה גם לא יקרה ביו"ש

זה קרה במרכז העצבים של השמאל

בייש את ראשי המערכת

עכשיו הם עירניים

מכסחים חמאסניקים

ביצעו למעלה מ1000 מעצרי חסמינקיםביוש

זו הרתעה 

אותו דבר... החמאס עשו כאן משהו הירואי שבטוח השאר יירצו לחקות

קראתי שצהל שוקל להכניס ליישובים טנקים, רימונים, טילי נ"ט... זה רק מראה את הבעיה שאנחנו נמצאים בה

אבל חשוב לזכור עוד משהו- ביו"ש יש לישראל הרבה יותר שליטה בטחונית מאשר בעזה. הרבה יותר קל להיכנס לכפרים ערבים ביוש ולטפל במחבלים מאשר בעזה, ששם לא הייתה לנו שום שליטה.

ואם צה"ל רוצה להכניס את מה שאמרת ליישובים זה אומר שאולי משהו בהתנהלות שלהם מתחיל להשתנות, וזה דווקא כן משהו טוב

זה ברור

וזה שמכניסים מלחיץ כי זה אומר שיש בסיס, שיש באמת ממה לחשוש

בהתחלה הרגשתי כמוך. למרות שאני בדרך כלל לא בן אדם שמפחד יותר מידי.

מה שקרה בשמחת תורה לגמרי ערער לכולנו את הביטחון. זו היתה המטרה שלהם, וזה הצליח באמת. כי כולנו הבנו שהגנות שמספיקות בדרך כלל מול מחבל בודד (שזה בגדול מה שהיה לנו עד עכשיו) לא יעמדו מול קבוצה של מחבלים שיבואו בבת אחת לתקוף.

אז בהתחלה זה היה מפחיד מאוד.

אבל כל צוותי הביטחון ביישובים מיד נכנסו לפעולה - התארגנו אחרת, גם מבחינת ציוד וגם מבחינת סדרי הכוחות, וגם מבחינת מוכנות לתרחישים שפעם לא העלינו על דעתנו.

ומצד אחד, זה החזיר קצת את תחושת הביטחון, אבל מצד שני, זה חיזק את החששות, כי אם מדברים על תרחישים כאלו סימן שיש באמת ממה לחשוש.

(אצלנו לפני כמה שבועות ביקשו שכל משפחה תעדכן לפני שבת אם הם נמצאים או לא, כדי שאם יתרחש 'אירוע אמת' ידעו מי נמצא ולא יבזבזו זמן לבדוק בתים שבמשפחות נסעו לשבת... אותי הבקשה הזו ממש הלחיצה, כל השבת הייתי ב'כוננות' ובמחשבות מה נעשה אם יהיה משהו...).

אז אני באמת באמת מבינה אותך, ואת הפחד שאת מרגישה.

אבל אני יכולה לשתף שעכשיו אני הרבה יותר רגועה.

כי בהתחלה אולי היה נראה לערבים שמה שהחמאסניקים עשו היה 'הירואי' ומשהו ששווה להם לחזור עליו.

אבל מה שצה"ל עושים עכשיו בעזה זה מחיר כבד מאוד. לא משהו שהם ישושו להסתכן בו. הם כבר קוראים לזה 'הנכבה השניה' (זה מראה שמבחינתם יש פה הפסד ולא ניצחון).

וגם כל ההתארגנות ביישובים, והכנסת ציוד אמיתי להילחם, יגרמו להם להבין שזה באמת לא שווה אפילו להתחיל לנסות.

בכלל יש שינוי גדול בגישה לעומת מה שהיה פעם. ממה שהבנתי, עכשיו כל ערבי שרק מתקרב לגדר של הישוב - יכולים ישר לירות בו. בלי לחכות שהוא 'יוכיח' שיש לו כוונה להרוג.

וחוץ מכל המחשבות האלו, אני באמת מתחזקת באמונה שהקב"ה מנהל פה את העולם, ובעז"ה מתפללת שיצא עוד הרבה טוב ואור מכל הקושי הזה שאנחנו עוברים (חלק מהטוב שיצא מזה כבר אפשר להתחיל קצת לראות, אבל אני מתפללת ומאמינה שיהיה עוד הרבה יותר...).

לא נעים לי להודות אבל גם אני מאלו שחושבים שהייתה בגידה אולי, של ערבים ישראלים שסייעו לעזתים שעבדו אצלם בבתים

נראה שביוש צריך יותר לאבטח את הכבישים. אולי אני  טועה... אם כן מבקשת סליחתך

זה ידוע וברור שהערבים ה'ישראלים' עזרו להם שכל העובדים שעבדו בקיבוצים העבירו מלא מידע וכו'...

מה שאולי לא נעים להגיד זה שמן הסתם גם היתה לנו בגידה ממש מתוך המערכת אבל אין עניין להיכנס לזה עכשיו

בעז"ה אחרי הכל כל מי שצריך ייתן את הדין

ודווקא הבדואים מאוד עזרו לישראלים וסיכנו את עצמם, וגם הם בין הנפגעים מהאירוע.

ערביי ישראל בכלל לא ידעו על התכנית, המחבלים בעצמם ידעו עליה רק בסמוך לביצוע.

על סמך מה את חושבת שברור שהיה סיוע של ערביי ישראל?

(לא שהם לא מסוגלים, אבל במקרה הזה מענין אותי לשמוע מה ההוכחות)

מוחקים עכשיו את החמס

ל"רשות" יש הרבה יותר מה להפסיד.

כבר יצאה שיירת פלסטינים לירדן.

ירדן מדינה חלשה שתלויה במים שאנחנו מזרימים לה.

היא תאלץ לבלוע פליטים (בניגוד למצרים שהתחמשה ומאיימת במלחמה) ולא נראה לי שהם מעוניינים כל כך להתטרנספר כשצה"ל ער ודרוך. אז כעמלק הם מזנבים בכבישים. אבל לחזור על המבצע של חמאס- מה יצא להם מזה?

אבל עכשיו מלחמה אז רק נסנגר על עצמינו, העובדה היא שזה *לא* קרה ביו"ש, זה קרה דווקא לשמאל הקיצוני שהאמין בדו קיום והכניס עזתים אליו הביתה מרוב חמלה טיפל בהם, נתן להם צעצועים של הילדים שגדלו, והעמלק הזה טבח אותם.

אז המציאות היא שעכשיו באמת רוצים למגן חזק את הישובים וטוב מאד שסוף סוף צה"ל יעשה את זה.

הרגשה קשה אבל הגיונית בהתחשב במה שקורה אצלינו ובהפקרות כאן.

ובזלזול בדם שלנו כאילו הוא פחות חשוב.

זוועה

תגברו סיורים של הבטחון, שדרגו נשק לתושבים (אזרחים) וגייסו מתנדבים למג״ב לעזרה בשמירה.

יש הרבה דרכים וגם מובן שיצטרכו להחזיק צבא יותר גדול ומוכן לכל אפשרות.

ואין לנו שליטה על זה.

אפשר גם מחר למות בתאונת דרכים. (לצערנו ראינו לא מעט מזעזעות החודש). להתפלל, להיות אנשים טובים יותר, ולהשתדל לא לחשוב על זה.

זה השחרור שלי בנושא. לא אגיד לך שאני לגמרי כבר לא מפחדת כן? אבל ממש ירד משמעותית. 

וזה לוקח ממני המון כוחות

אין עוד מלבדו והכל מאיתו-  אני בטוחה בזה, אבל יחד עם זאת חוששת על הילדים וחוששת להכנס להריון

מפחיד אותי להביא ילד לעולם כזה. ואני בסרטים שאני לא בהריון. חושבת על החטופה שילדה בעזה...

בקיצור מלאא מחשבות

אני מנסה להתחזק גם בזה שעם ישראל עבר דברים ככ נוראיים. לאורך כל הדורות. ולא התייאשנו אף פעם. המשכנו ללדת ילדים. זה אפילו הניצחון שלנו, על אפם וחמתם של כל השונאים שלנו שאנחנו ממשיכים ללדת ולהתפתח, שאנחנו בסוף עם מדהים שהביא המון לעולם, שאם מנתקים רגע את המלחמה וחוזרים לשגרה- יש לנו פה חיים ממש טובים עם המון אפשרויות.

אגב, זה גם ממש בסדר לחשוב מחדש אם מתאים לכם לחיות בישובים. זה לא לוותר בעיני להחליט שמעדיפים לעבור לאזור אחר. מכירה לא מעט שעשו את זה. וזה לא שחסרים כאן תושבים ב"ה. יש פה איכות חיים מפתה מספיק שעוזרת להתגבר על הפחד אצל חלקם. 

אני גם בעליות וירידות. יש ימים ששונאת את העולם ואת הכל ובוכה על זה שאנחנו חיים בעולם ככ דפוק.

ויש ימים בהם אני בשחרור, מבינה שזה לא בשליטה שלי ו שצריך להפיק את הטוב ביותר ממה שקיים אצלנו.

אולי ישובים ממש בודדים...

מכירה לא מעט ישובים, ובכולם יש צמיחה יפה

ישוב עוד 2000 איש. התמונה של יהודה ושומרון הייתה אחרת. יותר של קביעת עובדה אנחנו פה.. ופחות חשיבה של אתם גרים במקום מסוכן

בה'שיש צמיחה יפה. אבל כדי לתת עובדה בשטח ולא יפנו צריך יותר מזה 

המציאות של פינוי יהודה ושומרון לא עומדת כאופציה לאף מקבל החלטות בישראל.

אני לא יודעת, כנראה אנחנו במציאות מקבילה. כל הישובים סביבי בבניה מטורפת. בחלקם גם מאות יחידות דיור. המחירים יקרים בהגזמה. בונים כבר בניינים.

נראה לי אתן פשוט לא הייתן פה כשזה באמת היתה שממה... בפורפורציה של 30 שנים, מה שקורה פה מדהים. 

כן לי קצת חרה שאמרו פה שלא צריך עוד תושבים ביוש

קצת מנותק מהמציאות

מאוד צריך!

ויש המון יישובים קטנים שמשוועים לעוד תושבים

אמרתי שלא חסר. זה לא שאם הם יעזבו ההתיישבות תתמוטט.

מן הסתם היא לא גרה בישוב קטנטן שזה הם ועוד 5 משפחות. וגם במצב כזה, זה בסדר להגיד-לי זה לא מתאים.

ב'ה אני מאוד מחוברת למציאות, לא רוצה לפרט יותר מדי אבל תסמכי עלי שאני חיה ונושמת את הישובים מגיל לידה וכנראה הקרבתי עבורם הרבה ממה שהרבה כאן הקריבו. 

כן, כנראה שכל הישובים ישרדו אם משפחות בודדות יעזבו.

אבל איכות חיים כמו למשל בית חולים, רכבת ותחבורה ציבורית , כבישים נוחים, מרכז הייטק, קניון

ככל שהאוכלוסייה תגדל הם יתפתחו

וזה ממש בסדר שלא כולם גרים ביש"ע

זה לא בסדר לדעתי שכולם רוצים לגור בין ת"א לנתניה

רובד ציבורי שזה מה שאתן מדברות עליו

ורובד אישי שכן, מי שלא מתאים לו לגור ביו"ש זו לא חובה.. זה אידיאל אחד מתוך רבים שהוא חשוב מאוד! אבל לא על חשבון דברים אחרים...

אני כן חושבת שכל אחד צריך לבחור לגור איפה שנכון לו, וכמו שכתבת- אין מקום מושלם.

כתבתי שזה לא שחסר.

אם הם יבחרו לעזוב, יבואו כנראה אחרים.

בוודאי שמצב בו יפסיקו לגמרי להגיע משפחות חדשות, ויעזבו משפחות קיימות, זה מצב חמור ולא רצוי. אני לא חושבת שאנחנו שם. (וגם יודעת בוודאות שלא לפי כל נותן בסיסי שאפשר לקחת על נתוני הצמיחה) 

בנימין והשומרון בכיוון מזרח חסר

וגם בבקעה כמובן

שם באמת קשה יותר ליישב (מרחק, מזג אויר וכד).

ובאמת גם בנגב וגם בגליל מאוד חסרים תושבים.

פשוט בישובים כמו עפרה, אלקנה, עלי, יקיר... לא חושבת שחסר.

אפשר לחלק את יו"ש לפי מועצות, מועצת בנימין הכי גדולה ובאמת לא חסר תושבים בבנימין.

אבל יש חוץ מבנימין גם את הר חברון, גוש עציון, הבקעה, שומרון. בהרבה מהם יש איזורים ריקים עם ישובים קטנטנים... ממש ממש חסרים מתיישבים.

אם יהיה אוכלוסייה מספיק גדולה יהיה בית חולים למשל וזה יקל מאוד על התושבים שגרים בסביבה

בבנימין רוב היישובים הם עם כמה מאות משפחות ויש כאלה שיותר.

בהר חברון למשל, כל היישובים בסדר גודל של בין כמה עשרות משפחות למאות בודדות.

זה הבדל משמעותי.

ברור שחסרות ערים בכל יו"ש, אם הייתה עיר יהודית בבנימין זה היה מבורך, אבל כשמדברים על ישוב אז עלי הוא ישוב גדול.

זה הסיבה לחוסר בבית חולים.

חסרים משאבים לישובים. זה בין היתר בגלל שהתקציב ים לוקים בחסר ואנחנו לא נחשבים עדיין כמו שאר תושבי המדינה. 

שיש באוניברסיטה באריאל דיבור על הקמת בית חולים בעיר בשיתוף הפקולטה לרפואה באוניברסיטה. אבל אני לא יודעת אם איפה זה עומד כרגע ואם זה בכלל לפרסום

מכאן שיש משמעות דווקא להגדלת ההתיישבות. שתהיה אוכלוסיה מספקת גם בלעדיהםםםם.

לא יודעת גם איפה זה עומד. 

הר חברון והבקעה זה באמת המקומות שההתיישבות פחות משגשגת. כן יש צמיחה, יותר קטנה פשוט.

טוב לא יודעת. כנראה שבאמת יש אזורים בהם יש עומס(בנימין וגם חלק מהשומרון) ובחלק חסר.

אין מה להשוות את אורנית לאלון מורה, למשל, למרות ששניהם אותה מועצה..

ממשיכה לחיות כי אלה החיים שלי וזהו.

אם ה' יבחר אחרת הוא יכול לבחור את זה ממש בכל מקום.. ולהתעסק במה יהיה אם באמת מחליש אותי בעיקר כי אין לי *שום כלי* להתמודד עם זה.

מתפללים שה' יתן ישועה וכוחות לחיילי צהל וכוחות הבטחון להתמקד במה שחשוב כדי שיהיה לנו בטחון פה, וחיים את חיינו....

ואני גרה בשומרון הארד קור, באיזור לא פשוט.. אבל זו הדרך שלי שנכונה לי..

השלך על ה' יהבך, כזה.

מרגישה שאני מכחישה את המצב כשאני  מדחיקה וזה גורם לי להרגיש לא אחראית כלפי הילדים שלי

אני רוצה ללמוד ממך

לא חושבת שאני איזו מבינה גדולה עם איזה סוד גדול...

זו פשוט הדרך שלי להתנהל....

חיים פה ממש ממש בסדר. לא מרגישה שאני מסכנת פה את הילד שלי יותר מכל מקום אחר בארץ.

ותמיד היו פיגועים וחדירות, בסדר גודל שהוא יחסית קטן למה שקרה, אבל זה תמיד היה.

לי תמיד היה חשש, בימים הראשונים של המלחמה הוא התחזק, אבל אח״כ חזר לאותו פחד תמידי שהיה, אין איך למחוק אותו לגמרי, אבל אפשר להשאיר אותו בצד ולהמשיך את החיים, כי זו המציאות שלנו.

מחבל אחד

היום החשש הוא מהמונים

ה' יעזור

אני לא מרגישה פחד..

להיפך

מרגישה שאני חיה בגן עדן. רוב המשפחה שלנו חווה אזעקות ואצלנו שלווה.

כן פוחדת קצת לנסוע לכיוון השומרון אבל זה כבר תקופה ככה, לצערי לא חדש. וגם לא צריכה להתמודד עם זה כי לא נוסעת לשם בד"כ.

והבית שלי הוא הדבר הכי לא מאובטח שיש - בית קרקע בלי סורגים, ואני לא נועלת במשך היום בין אם בבית או יוצאים.

(בלילה נועלים אבל אפשר להכנס בקלות מהחלון. אני עושה את זה אם בעלי נעל ואני חוזרת בלעדיו כי לא מסתובבת עם מפתח).

דרך החלון גם בימי שיגרה במיוחד לא בלילות.

מספיק מישהו אחד עם נשק שיראה ויחשוב שיש חדירה ועלול לקרות אסון..

שווה לשים גם בלי קשר.

לאו דווקא למקרה של חדירה כמו לפורצים וגנבים. 

הדבר האחרון שדואגים ממנו..

אצלנו בבית עד תחילת המלחמה אפילו בלילה לא היינו נועלים את הדלת..

עכשיו כן סוגרים את הנעילה מלמעלה..

זה אחד המקומות עם הבטחון האישי הכי חזק בארץ..

וגם אצלנו נכנסים ויוצאים חופשי מהחלונות...

זה כמו הגישה שבישובים אין חשש להטרדות מיניות........ פחח, הלוואי

ועל ההסתכלות המעניינת

נתתן לי כיוונים לחשוב עליהם

סביר להניח שיביאו אנט', ואח"כ יטפלו בשן.

לדעתי

אפילו פרטי אם יש אופציה 

חשוב לפנות בהקדם כי זה עלול להחמיר ממש

אגב זה לא ממש כואב לו כי זה נפוח.כרגע שמתנפח זה כבר פחות כואב

הייתי מדברת על רופא אונליין או קופצת מיד על הבוקר לעזרה ראשונה לצילום וקבלת אנטיביוטיקה לפני שבת

רפואה שלמה!

ממה שאני מכירה

לא לחכות לביקורת רנדומלית. הילד סובל וצריך טיםול. הייתי הולכת איתו לחירום האמת

זה מיועד בדיוק למקרים כאלה, ורק רופא שיניים. זה מה שכואב לו ורופא משפחה לא מטפל בשיניים..

ולא הייתי מעבירה שבת בלי לראות רופא האמת. לא בשביל להלחיץ אני אומרת, כי שוב, סביר להניח שזו דלקת, אבל חבל שהילד יסבול כשאפשר שלא וכאבי שיניים זה סיוט

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

שובר לגלידה שיכול לצאת עם חבר

אם הוא בקטע אז אולר

אם יש לו תחביבים אז משהו שקשור אליהם

אחים שלי עונים להגדרה הזו

מה ישמחו לקבל- וואו מלא.

משקפי שמש

ארנק

שובר ליציאה לאוכל (רק לשים לב שזה בכשרות המקובלת אבל בירושלים נניח יש המון מבחר)

פעם קנינו לאחים שלי מתנה כניסה לחדר בריחה הם נהנו ברמות! זה קצת יקר, לא כתבת תקציב..

אפשר שובר לאטרקציות שונות ומגוונות

אגב סוודר יפה גם יתקבל בברכה (אבל צריך להכיר גם את הטעם וגם את המקובלות)

בקבוק טרמוס איכותי (ששומר על חום באמת יותר משעה-שעתיים)

מקציף חלב לקפה.

חפתים (בחורים שאוהבים אלגנט מחזיקים קולקציה יורת גדולה מאוצר העגילים שלי)

עניבה

צעיף/כפפות

נעלי בית חמות

פיז'מה חמה

גאדג'טים לפי תחומי ענין, צריך להכיר את הבחור המדובר.

לידיעה- חרדים לא כל כך קונים ספרים.

ספרי לימוד- בחור ישיבה אז יש לו בישיבה

ספרי קריאה- לוקחים מספריה

ספרי עיון- זה יכול להיות שכן, אבל מאד אינדיווינדואלי כל אחד לפי טעמו מה יקנה.

אנחנו לא חרדים, אבל אפשר לומר שקרובים לשם (חרד"ל/דת"ל תורני), ואין דבר שישמח יותר את הבנים שלי מאשר ספרים חדשים (ספרי קודש, הכוונה, אבל גם ספרי קריאה) וגם את בעלי, בעיקרון, אבל הוא כבר למד למנן את עצמו, כי הספריות אצלנו מתפוצצות...

מה שכן, צריך לדעת מה בדיוק הם רוצים וצריכים. בעבר הייתי קונה לבעלי ספרים ולא קולעת לטעם שלו🙈 אז למדתי לתת לו לקנות לעצמו...

אבל אצל הבנים שלי - המתנות הכי שוות שקיבלו לבר מצווה היו שוברים לקנייה בחנות ספרים. הם התלבטו שעות אילו ספרים לבחור, כמו שנשים מתלבטות איזה בגד לקנות...

בעלי והילדים (חרדים) לא קונים כמעט ספרי קודש

יש להם מספיק ממה שקבלו/ קנו בעבר

יש לי ילד אחד שקונה ספרי קריאה וילד שני שלא אוהב לקרוא

אז לא יהיה לו מה לעשות עם שוברים לספרים

והמתנה הכי טובה בעיניי לבחור ישיבה חרדי היא כסף מזומן שיקנה מה שהוא רוצה

או שוברים שאפשר לקנות בהם הרבה סוגי דברים

כי זה גיל שהטעם האישי מאד ספציפי וגם אם מכירים אותו

לא בטוח שקולעים לטעם

הבנים שלי ממשיכים לקנות אף שהמדפים שלהם מתפוצצים מספרים🤭

בכל אופן, הפתרון שהצעת בסוף הוא טוב לכל מי שלא יודעים מה לקנות לו🙂

וגם בילדות

אבל ספר זה מהדברים הלא שווים לחובבי קריאה

תמיד גמרתי את הספר ביום או בלילה שקניתי אותו.

כן היה לנו מנוי לכל ספריה אפשרית..

לק"י

ספרים טובים. כאלה שאני קוראת הרבה.

חבל רק שאין הרבה כאלה...

(ואוהבים לקנות ספרים זה לא בהכרח כל חובבי הקריאה).

לא יילך לחדר בריחה או מסעדות

מאוד למדן

לא יסתובב עם משקפי שמש

חגורה, סוודר, מחברת, מנורת לילה  

גאדג'טים שקשורים לתחביבים שלי כמו ציור/ נגינה / קריאה 

תלוי מה התקציב

אבל הייתי משקיעה בבקבוק תרמי טוב (בשביל שתיה קרה/חמה/גם וגם). אם תרצי אשלח לך המלצה.

תקני בצבע בנאלי. נגיד שחור.

משהו שלא מסובך גם לנקות.

כיף לקחת ללימודים, ולא צריך בשביל זה טעם אישי מי יודע מה.

את יודעת איזה כיף זה שהשתיה החמה לא מתקררת בגלל שהתרכזת שעה? ואפשר להביא מהבית קפה טעים ולא את הקפה-חדר-מורים שבישיבה.

או משהו אחר שקשור, לא מספיק יודעת מה מותאם לבחור ישיבה:

תיק ללימודים (צריך לדעת איזה גודל בערך הוא צריך)

סטנדר נוח ללמידה עצמה?

אם הוא מסכם/כותב לעצמו הערות אז מחברת מעולה עם עטים טובים.

בעצם, אם אוהב קפה או תה אז אפשר להביא מגוון של תה/קפה שווה. (משהו איכותי)

לספרים.

אין מצב שיוצאים לקניות ולא חוזרים עם ספרים....

וזה ככה ברוב המשפחה שלי.

וזה בנוסף כמובן להשאלה מהספריה של 9 ספרים לשבוע

זה פשוט לא מספק אותנו...

אין  כמו ספר חדש טרי מהחנות

ולפותחת-

הכי טוב זה להביא סכום כסף או שובר מתנה כמו גיפטא

אם דווקא מתנה

אז:

ארנק

מברשת לכובע- אפשר לחרוט שם

עט עם חריטה

צעיף

אוזניות בלוטוס

מה הוא אוהב לעשות בזמנו הפנוי?

זה לא קשור רק למגזר, גם בתוך מגזרים לכל אינדיבידואל יש העדפות משלו.

סוודר שווה

פיג'מה חורפית

סטנדר

בהמשך שהגוף יתרגל כבר לא יהיה ככה אל תדאגי.

זה לא נחשב מינון גבוה הוא כבר גדול

אבל איך גיליתם רק עכשיו? מה היה בשנים קודמות?

הוא רגיל למשאפים בכללי?

הבן שלי מקבל מינון הרבה יותר גבוה (בן 3 עוד מעט) ואין לו תופעות כי הוא כל הזמן על זה 

לגבי השינה אני לא מכירה תופעת לוואי כזאת.

יודעות בערך תוך כמה זמן עוברות תופעות הלוואי?

וזה נכון שזה ממכר ושאחר כך אי אפשר להפסיק?

סטרואידים זה לא ממכר, אבל יש תופעות לוואי ידועות. לצערנו אם יש מחלה שדורשת טיפול לפעמים זה הטיפול היחיד המתאים והוא מציל חיים.

אם את חוששת אפשר לקבוע תור לרופא ריאות לילדים

איזה תופעות לוואי?

לא ראינו אצלה עצבנות במהלך השימוש במשאפים

ובטוחה שהרופא אמר לקח 2 לחיצות המכחול פעמיים ביום?

בעיקרון הכחול עד כמה שידוע לי הוא רק לזמן התקף..

לבת שלי היו התקפים חמורים שהיא הכחילה ונסענו איתה כמה פעמים למיון והכי הרבה אמרו לנו פעמיים לחיצה אחת מהכתום, ובזמן התקף פעם או פעמיים מהכחול

אולי זה מינון גבוה אם רק עכשיו התחילו לתת משאפים כי בדכ מתחילים עם 2 ליחצות מהכתום בלי הכחול/אפור.

אנחנו לקחנו תקופה ארוכה 4 לחיצות מהכתום ומהכחול יותר -בילד קטן יותר אז המינון לא חריג.

אבל- כן כדאי להתייעץ עם רופא ריאות טוב!! לא סתם רופא ריאות , לצערי יש לי ניסון מר עם רופאים סנדלרים...

גם אצלנו זה המינון שניתן כבר פעמיים

ובזמן התקף אפשר משאף כחול בלי הגבלה.

פעם אחת קיבלנו גם 3 פעמים ביום מינון כזה.

פשוט יש לו כל הזמן צפצופים מהריאות (בסטטוסקופ, לא בנשימה),

והמון דלקות ריאות חוזרות.

לגבי העצבנות בוודאי

לגבי השינה דווקא הרבה פעמים זה עושה הפרעות בשינה אבל בטח גם קשור לפחות בעקיפין

אבל אם הוא מקבל סטרואידים אז חד משמעית

זה משפיע מאד.

לא מכירה בשביל להציע תחליף, אבל זה תרופה חזקה ביותר

אם כן איך נותנים אותו בחופשיות ככה?

לנו נתנו הנחיה לתת חודשיים 4 לחיצות ערב , 4 בוקר למנוע התקפים וזה לא עזר

אם זה כזה חזק איך נותנים ככ הרבה והיד קלה על ההדק? 

זה החומר של הסטרואידים?

כי זה זולל כוחות מהגוף

ילד בן 7 הוא עדיין קטן ושיקול הדעת שלו לא רחב במיוחד

הוא כנראה ראה בזה סוג של משחק

אין מה ממש לכעוס

הייתי אומרת בפשטות שאסור לסגור ילד אחר בחדר וכמובן שאסור לקשור אותו וזהו

להשגיח עליו שלא יעשה

וגם להמשיך לומר מה מותר ומה אסור

בסוף זה אמור לחלחל

ילד בן שנתיים צריך השגחה מפני בן 7

זה הגיוני לגמרי 

לא יודעת מה הייתי אומרת לו אבל הייתי דואגת שאם שניהם בבית תמיד אחד מהם יהיה בטווח ראיה של מישהו בוגר.

יודעת שזה קשה על גבול הלא ישים, אבל ילד שמסוגל לעשות דבר כזה יכול לעשות גם משהו מסכן חיים שהוא לא מבין שזו המשמעות, ונראה לי שההשגחה פה מהותית.

סליחה אם אני מלחיצה

ואגב לדעתי ההתנהגות הזאת לא הכי תקינה לגיל. חוץ מההצקות לקטן הוא מתנהג בסדר? וההצקות הן ברמה הזאת? 

ודווקא עם דברים מסוכנים הוא ממש נזהר

כנראה שכאן הוא לא הבין את המשמעות של מה שהוא עושה 

אני חושבת שצריך להזהר לא להכניס כאלה רעיונות לראש של עצמינו

חברה אמרה לי שהיא לא הולכת לשירותים כשהיא לבד עם הילדים

וואלה לא נשמע לי תקין בעליל.

אמא היא גם בן אדם עם צרכים.

גם לי יש ילד שובב מאד מאד מאד

והוא קטן ולא מבין סכנה

ועדיין יותר הייתי חושבת איך למנוע מצבי סכנה לא עי השגחה מתמדת שלי

(אלא אם כן השגרה אצלכם זה ש2 ההורים בבית, ואפילו אז)

יש לי ילד בן 6. גם בת השלוש וחצי שלי מבינה מה הכוונה מסוכן

אז הייתי מסבירה שלקשור זה מסוכן.

מה שמסוכן הוא רק ברשות ובהשגחה של אמא. כמו לגזור, לחתוך, לקלף..

(אגב אצלינו יש מלא דברים מסוכנים באמת בגלל הקטן. גם מטריה זה מסוכן- כי בקלות משתחרר שם שפיץ דוקר. ועוד שלל דברים בסגנון. וגם גומיות קטנות זה מסוכן. ושקיות מכולת. ועוד ועוד.)

ואגב לשכב ככה 5 דקות ואפילו 10 זה לא כיף אבל לא מסוכן

ואני חושבת שיש פער בין לא ללכת חמש דקות לשירותים וכשאת יוצאת לוודא שאף אחד לא עשה משהו קיצוני לבין לתת להם להסתובב בבית חצי שעה-שעה ואז לגלות ילד כפות בחדר סגור.

וגם עם הפער, וואלה יש ילדים שאי אפשר ללכת איתם לשירותים. עם הגדול שלי ממש לא הבנתי למה אי אפשר להגיד לילד "שב פה רגע עם ספר אני תיכף חוזרת" בגיל שנה וחצי. וגם אני בזמנו חשבתי שהוא ילד ממש ממש שובב.

עם השניה שלי גיליתי מה זה שובב בקיצון (ואני אפילו לא יודעת אם באמת גיליתי איתה את הקיצון). בגיל גם יותר קטן וגם יותר גדול באמת פחדתי ללכת לשירותים, ולפעמים הרשיתי לעצמי ומצאתי אותה במצב מלחיץ. אז גם אם משהו נראה לא ישים, האלטרנטיבה היא לפעמים מחיר שאת לא רוצה לשלם  וכן יש מצבים וילדים שדורשים ממך למתוח את הגבול ואם צריך גם להביא בייביסיטר שתהיה איתך בבית.

השובב שלי הוא השלישי

וכן הוא מלמד אותי דברים שלא ידעתי..

על סיכונים וסכנות

ואנחנו ממגנים את הבית

אבל המחשבה שלי זה איך הבית יהיה בטיחותי ולא איך יהיה לי כל הזמן זוג עיניים עליו

אני באמת לא מתרחקת ממנו לחצי שעה.

בגדול שהילדים בבית אני איתם כל הזמן

אבל היא מדברת על ילד בן שבע! השובב שלי בן שנה וחצי ואכן אין שכל אין דאגות ויש צרות

(למשל, למדו בגן שאש חם ומסוכן0 אז הוא רוצה להכניס יד לאש לבדוק אם חם..)

בגיל 7 אמור להיות הבנה של סכנה.

ועם בן השש שלי, וגם בת השלוש וחצי- כן אני מצפה שדברים מסוכנים לא ייעשו.

דברים אסורים קורים מעת לעת.. 

פעם הם שחקו בשרוכים והכינו שרשראות וקשרו לצוואר

הסברתי שחוטים על גוף זה מסוכן

ואסור לקשור על יד על צוואר או על רגל.

וזה גם גרם לי להעלות את החוטים למקום לא נגיש לפעוט כי הוא לא מבין סכנות...

שימי לב שאמרה שעושה מה שאסור (סבבה לצערי גם שלי) אבל מה שמסוכן לא

לכן הדגשתי שאפשר להרחיב את מטריית הסכנות.

לא נרשמו נזקים לטווח הרחוק 😅

אחים עושים שטויות, לא הייתי הולכת ללא תואם גיל-אלא להבין מה קורה ביניהם, ולהעלים דברים מסוכנים.

(אקדח סיכות למשל, אני מכירה מישהו שהידק את אח שלו הקטן, והוא היה מעל גיל 7)

לא יודעת אם זה גרוע יותר או פחות אבל בעיניי זה מזעזע. וממש יכול להישאר עם ילד לכל החיים.

אני גם חושבת שזה מאד תלוי מה הגיל של הילד שעשו לו את זה, כמה הוא מבין שזה בצחוק (וגם כמה זה באמת בצחוק), ואיך הקשר בין שני הצדדים - אם מדובר באחים שהם חברים ברגיל זה יעבור הרבה יותר בקלות מאשר אם כמו שהפותחת תיארה שהילד הקטן כבר רגיל שהגדול מציק לו.

ולגבי הסיכות, זה שזה קרה חא הופך את זה לנורמטיבי.. נשמע ששם זה נגמר בסדר ואני שמחה בשבילו, אבל הידוק יכול להיגמר ממש רע. זה ממש ממש מסוכן

לכן אמרתי שצריך לדאוג שלא יהיו נגישים דברים מסוכנים ללא השגחה, כולל דברים כמו דלגית-שמעתי על אח שהחליט שאח שלו הקטן זה כלב וצריך להוציא אותו לטיול, בנס נגמר בטוב!

הקשר נורמטיבי בין אחים זה קשר שמציקים בו הרבה וגם משחקים ביחד.... וכשההפרש גדול-יותר מציקים😅

גם לילדים בני 7 אין יותר מדיי שיקול דעת...

יכול להיות שיש גם קושי אצל הילד, וצריך לדבר על הדברים, אבל גם לזכור שאחים מציקים ואין להם יותר מדיי שיקול דעת 

אבל בקשר נורמטיבי הם בגיל כזה כבר מבינים מה פוגע ומה לא.

גם אנחנו הלכנו מכות, אבל לעולם לא מכות כואבות. ואני מסכימה ששיקול הדעת מעורער אבל יש דברים שנראה לי צריכים להיות ברורים, לא מאליהם אלא כי ילדים נתקלים בסיטואציות ושומעים את התגובה של מבוגרים אליהם - ילדים מנסים להכנס לקופסאות/ארונות למשל, אז עד גיל 7 הם שומעים מספיק פעמים (בטח אם יש אחים קטנים) שזה מסוכן, וידעו שנגיד להכניס ילד למזוודה ולסגור זה דבר מסוכן, גם אם הם לא מבינים מה בדיוק הסכנה.

אותו דבר קשירה של ילד, בגפיים או בצוואר, נראה לי שעד גיל 7 ילד נתקל/מתנסה במספיק שטויות כדי לדעת שזה מסוכן ושזה משהו שלא ייעשה.

בחוויה שלי ההצקות הן יותר דווקא בין גילאים קרובים. אולי בגלל שזה מה שחוויתי זה מה שנראה לי נורמטיבי, לא יודעת.. כשאני קואה הצקות בהפרשי גיל גדולים זה נראה לי סימן לדינמיקה לא בריאה בכללי ולבעיה שמסתתרת תחת מעטה תמים ולא להצקות נורמליות

המכות שילדים הולכים הרבה פעמים כואבות

לא בהכרח שבגיל 7 יודעים שקשירה היא פגיעה

יש מלא הצקות בהפרשי גילאים כמו שיש חברויות בהפרש גילאים

אישית אני מצפה מילד בן 7 להבין על דברים ספציפיים שהם פוגעים, אבל אולי במקרה קיצון באמת יש ילד שהגיע לגיל 7 בלי לשמוע מעולם שזה מסוכן  ואז הייתי בודקת טוב טוב מה גרם לו בגיל 7 להחליט לראשונה בחייו לקשור מישהו .

ילדים הולכים מכות כואבות. אמרתי שאצלנו בבית דאגנו לא להכאיב כשזה היה הצקות סתם. זה היה דוגמא לזה שאם ילד יודע שמשהו פוגע הוא *אמור* לדעת לא לעשות אותו

ברור שיש הצקות בהפרשי גילאים. הנקודה שלי היתה שהצקות כאלה, ברמה מסויימת ובטח אם הן סדרתיות, *לדעתי* מעידות על דינמיקה בעייתית

זה נשמע מזעזע אבל הוא לא רואה את זה כמו שאת רואה.

הייתי מסבירה שלא תקין ובו זמנית מפקחת קצת יותר, כמה שאפשר כמובן. 

נשמע לי שזה משהו שהוא שמע או ראה - מספיק שראה תמונה שמתארת את הגולים לבבל, וכבר הראש שלו חשב איך להמחיש את זה במציאות... ומי יותר טוב בשביל המחשה מאשר האח הקטן וחסר האונים?

בכל אופן, אמרת לו נכון, שזה משהו שגויים רשעים עושים, ולא אחים שאוהבים זה את זה.

נראה לי שבשיחה איתו תדגישי יותר את האהבה והאחווה שביניהם, וגם תנסי לנתב אותו שיסביר לך מה קורה לו לאחרונה, למה הוא מציק הרבה לאח הקטן. נשמע לי שבזה טמון הפתח לשיפור המצב, כך שלא יישנה מקרה כזה.

ואם את רואה שהוא לא מבין כשמסבירים לו דברים כגון אלה, אולי כדאי לבדוק לעומק אם ההתנהגות שלו תואמת גיל או לא...

ובינתיים כמובן כמה שאפשר להשגיח ולהגן על הקטן. (ומי כמוני יודעת כמה זה קשה, מאוד קשה......)

אבל מה שעושים, מסבירים שזה אסור. ואם חלילה *זה חוזר* הייתי משתפת את הפסיכולוגית של הבית ספר... פעם אחת זה מעשה שטות... פעם שניה זה כנראה חיקוי וצריך להתערב יותר... נראה לי לפחות

אני חושבת שחשוב להסביר לו למה זה לא בסדר, חוץ מלהגיד לו שזה לא בסדר

לנסות לחשוב איתו ביחד מה אחיו הקטן הרגיש כשהוא היה סגור בחדר לבד ולא יכל לזוז 

בעזרת ה' אדבר איתו על זה שוב ביישוב הדעת.

כמובן שעכשיו אני רגועה יותר ויכולה לחשוב על זה בצורה יותר שקולה

שהוא ידע שהוא מציק לו.

ואסור בשום אופן להציק אח קטן