הרגשתי ממש בטוח...

יש המון כיתות כוננות והמון אבטחה בכל יישוב. וכמובן להתחזק בתפילות... 

ירגעו והלחץ הבטחוני ישכך ויוציאו מכאן את החיילים... וזה מצב שממש מטריד אותי

השמאל בפוסט טראומה אדיר

והוא לא מעוניין לוותר על הקיבוצים שלו בעוטף

השורדים דורשים נוף לים כדי לחזור הביתה. לא יודעת אם יחזירו את גוש קטיף אבל נראה שימשיכו לשטח

וזה לא קרה ביו"ש

ובעז"ה גם לא יקרה ביו"ש

זה קרה במרכז העצבים של השמאל

בייש את ראשי המערכת

עכשיו הם עירניים

מכסחים חמאסניקים

ביצעו למעלה מ1000 מעצרי חסמינקיםביוש

זו הרתעה 

אותו דבר... החמאס עשו כאן משהו הירואי שבטוח השאר יירצו לחקות

קראתי שצהל שוקל להכניס ליישובים טנקים, רימונים, טילי נ"ט... זה רק מראה את הבעיה שאנחנו נמצאים בה

אבל חשוב לזכור עוד משהו- ביו"ש יש לישראל הרבה יותר שליטה בטחונית מאשר בעזה. הרבה יותר קל להיכנס לכפרים ערבים ביוש ולטפל במחבלים מאשר בעזה, ששם לא הייתה לנו שום שליטה.

ואם צה"ל רוצה להכניס את מה שאמרת ליישובים זה אומר שאולי משהו בהתנהלות שלהם מתחיל להשתנות, וזה דווקא כן משהו טוב

זה ברור

וזה שמכניסים מלחיץ כי זה אומר שיש בסיס, שיש באמת ממה לחשוש

בהתחלה הרגשתי כמוך. למרות שאני בדרך כלל לא בן אדם שמפחד יותר מידי.

מה שקרה בשמחת תורה לגמרי ערער לכולנו את הביטחון. זו היתה המטרה שלהם, וזה הצליח באמת. כי כולנו הבנו שהגנות שמספיקות בדרך כלל מול מחבל בודד (שזה בגדול מה שהיה לנו עד עכשיו) לא יעמדו מול קבוצה של מחבלים שיבואו בבת אחת לתקוף.

אז בהתחלה זה היה מפחיד מאוד.

אבל כל צוותי הביטחון ביישובים מיד נכנסו לפעולה - התארגנו אחרת, גם מבחינת ציוד וגם מבחינת סדרי הכוחות, וגם מבחינת מוכנות לתרחישים שפעם לא העלינו על דעתנו.

ומצד אחד, זה החזיר קצת את תחושת הביטחון, אבל מצד שני, זה חיזק את החששות, כי אם מדברים על תרחישים כאלו סימן שיש באמת ממה לחשוש.

(אצלנו לפני כמה שבועות ביקשו שכל משפחה תעדכן לפני שבת אם הם נמצאים או לא, כדי שאם יתרחש 'אירוע אמת' ידעו מי נמצא ולא יבזבזו זמן לבדוק בתים שבמשפחות נסעו לשבת... אותי הבקשה הזו ממש הלחיצה, כל השבת הייתי ב'כוננות' ובמחשבות מה נעשה אם יהיה משהו...).

אז אני באמת באמת מבינה אותך, ואת הפחד שאת מרגישה.

אבל אני יכולה לשתף שעכשיו אני הרבה יותר רגועה.

כי בהתחלה אולי היה נראה לערבים שמה שהחמאסניקים עשו היה 'הירואי' ומשהו ששווה להם לחזור עליו.

אבל מה שצה"ל עושים עכשיו בעזה זה מחיר כבד מאוד. לא משהו שהם ישושו להסתכן בו. הם כבר קוראים לזה 'הנכבה השניה' (זה מראה שמבחינתם יש פה הפסד ולא ניצחון).

וגם כל ההתארגנות ביישובים, והכנסת ציוד אמיתי להילחם, יגרמו להם להבין שזה באמת לא שווה אפילו להתחיל לנסות.

בכלל יש שינוי גדול בגישה לעומת מה שהיה פעם. ממה שהבנתי, עכשיו כל ערבי שרק מתקרב לגדר של הישוב - יכולים ישר לירות בו. בלי לחכות שהוא 'יוכיח' שיש לו כוונה להרוג.

וחוץ מכל המחשבות האלו, אני באמת מתחזקת באמונה שהקב"ה מנהל פה את העולם, ובעז"ה מתפללת שיצא עוד הרבה טוב ואור מכל הקושי הזה שאנחנו עוברים (חלק מהטוב שיצא מזה כבר אפשר להתחיל קצת לראות, אבל אני מתפללת ומאמינה שיהיה עוד הרבה יותר...).

לא נעים לי להודות אבל גם אני מאלו שחושבים שהייתה בגידה אולי, של ערבים ישראלים שסייעו לעזתים שעבדו אצלם בבתים

נראה שביוש צריך יותר לאבטח את הכבישים. אולי אני  טועה... אם כן מבקשת סליחתך

זה ידוע וברור שהערבים ה'ישראלים' עזרו להם שכל העובדים שעבדו בקיבוצים העבירו מלא מידע וכו'...

מה שאולי לא נעים להגיד זה שמן הסתם גם היתה לנו בגידה ממש מתוך המערכת אבל אין עניין להיכנס לזה עכשיו

בעז"ה אחרי הכל כל מי שצריך ייתן את הדין

ודווקא הבדואים מאוד עזרו לישראלים וסיכנו את עצמם, וגם הם בין הנפגעים מהאירוע.

ערביי ישראל בכלל לא ידעו על התכנית, המחבלים בעצמם ידעו עליה רק בסמוך לביצוע.

על סמך מה את חושבת שברור שהיה סיוע של ערביי ישראל?

(לא שהם לא מסוגלים, אבל במקרה הזה מענין אותי לשמוע מה ההוכחות)

מוחקים עכשיו את החמס

ל"רשות" יש הרבה יותר מה להפסיד.

כבר יצאה שיירת פלסטינים לירדן.

ירדן מדינה חלשה שתלויה במים שאנחנו מזרימים לה.

היא תאלץ לבלוע פליטים (בניגוד למצרים שהתחמשה ומאיימת במלחמה) ולא נראה לי שהם מעוניינים כל כך להתטרנספר כשצה"ל ער ודרוך. אז כעמלק הם מזנבים בכבישים. אבל לחזור על המבצע של חמאס- מה יצא להם מזה?

אבל עכשיו מלחמה אז רק נסנגר על עצמינו, העובדה היא שזה *לא* קרה ביו"ש, זה קרה דווקא לשמאל הקיצוני שהאמין בדו קיום והכניס עזתים אליו הביתה מרוב חמלה טיפל בהם, נתן להם צעצועים של הילדים שגדלו, והעמלק הזה טבח אותם.

אז המציאות היא שעכשיו באמת רוצים למגן חזק את הישובים וטוב מאד שסוף סוף צה"ל יעשה את זה.

הרגשה קשה אבל הגיונית בהתחשב במה שקורה אצלינו ובהפקרות כאן.

ובזלזול בדם שלנו כאילו הוא פחות חשוב.

זוועה

תגברו סיורים של הבטחון, שדרגו נשק לתושבים (אזרחים) וגייסו מתנדבים למג״ב לעזרה בשמירה.

יש הרבה דרכים וגם מובן שיצטרכו להחזיק צבא יותר גדול ומוכן לכל אפשרות.

ואין לנו שליטה על זה.

אפשר גם מחר למות בתאונת דרכים. (לצערנו ראינו לא מעט מזעזעות החודש). להתפלל, להיות אנשים טובים יותר, ולהשתדל לא לחשוב על זה.

זה השחרור שלי בנושא. לא אגיד לך שאני לגמרי כבר לא מפחדת כן? אבל ממש ירד משמעותית. 

וזה לוקח ממני המון כוחות

אין עוד מלבדו והכל מאיתו-  אני בטוחה בזה, אבל יחד עם זאת חוששת על הילדים וחוששת להכנס להריון

מפחיד אותי להביא ילד לעולם כזה. ואני בסרטים שאני לא בהריון. חושבת על החטופה שילדה בעזה...

בקיצור מלאא מחשבות

אני מנסה להתחזק גם בזה שעם ישראל עבר דברים ככ נוראיים. לאורך כל הדורות. ולא התייאשנו אף פעם. המשכנו ללדת ילדים. זה אפילו הניצחון שלנו, על אפם וחמתם של כל השונאים שלנו שאנחנו ממשיכים ללדת ולהתפתח, שאנחנו בסוף עם מדהים שהביא המון לעולם, שאם מנתקים רגע את המלחמה וחוזרים לשגרה- יש לנו פה חיים ממש טובים עם המון אפשרויות.

אגב, זה גם ממש בסדר לחשוב מחדש אם מתאים לכם לחיות בישובים. זה לא לוותר בעיני להחליט שמעדיפים לעבור לאזור אחר. מכירה לא מעט שעשו את זה. וזה לא שחסרים כאן תושבים ב"ה. יש פה איכות חיים מפתה מספיק שעוזרת להתגבר על הפחד אצל חלקם. 

אני גם בעליות וירידות. יש ימים ששונאת את העולם ואת הכל ובוכה על זה שאנחנו חיים בעולם ככ דפוק.

ויש ימים בהם אני בשחרור, מבינה שזה לא בשליטה שלי ו שצריך להפיק את הטוב ביותר ממה שקיים אצלנו.

אולי ישובים ממש בודדים...

מכירה לא מעט ישובים, ובכולם יש צמיחה יפה

ישוב עוד 2000 איש. התמונה של יהודה ושומרון הייתה אחרת. יותר של קביעת עובדה אנחנו פה.. ופחות חשיבה של אתם גרים במקום מסוכן

בה'שיש צמיחה יפה. אבל כדי לתת עובדה בשטח ולא יפנו צריך יותר מזה 

המציאות של פינוי יהודה ושומרון לא עומדת כאופציה לאף מקבל החלטות בישראל.

אני לא יודעת, כנראה אנחנו במציאות מקבילה. כל הישובים סביבי בבניה מטורפת. בחלקם גם מאות יחידות דיור. המחירים יקרים בהגזמה. בונים כבר בניינים.

נראה לי אתן פשוט לא הייתן פה כשזה באמת היתה שממה... בפורפורציה של 30 שנים, מה שקורה פה מדהים. 

כן לי קצת חרה שאמרו פה שלא צריך עוד תושבים ביוש

קצת מנותק מהמציאות

מאוד צריך!

ויש המון יישובים קטנים שמשוועים לעוד תושבים

אמרתי שלא חסר. זה לא שאם הם יעזבו ההתיישבות תתמוטט.

מן הסתם היא לא גרה בישוב קטנטן שזה הם ועוד 5 משפחות. וגם במצב כזה, זה בסדר להגיד-לי זה לא מתאים.

ב'ה אני מאוד מחוברת למציאות, לא רוצה לפרט יותר מדי אבל תסמכי עלי שאני חיה ונושמת את הישובים מגיל לידה וכנראה הקרבתי עבורם הרבה ממה שהרבה כאן הקריבו. 

כן, כנראה שכל הישובים ישרדו אם משפחות בודדות יעזבו.

אבל איכות חיים כמו למשל בית חולים, רכבת ותחבורה ציבורית , כבישים נוחים, מרכז הייטק, קניון

ככל שהאוכלוסייה תגדל הם יתפתחו

וזה ממש בסדר שלא כולם גרים ביש"ע

זה לא בסדר לדעתי שכולם רוצים לגור בין ת"א לנתניה

רובד ציבורי שזה מה שאתן מדברות עליו

ורובד אישי שכן, מי שלא מתאים לו לגור ביו"ש זו לא חובה.. זה אידיאל אחד מתוך רבים שהוא חשוב מאוד! אבל לא על חשבון דברים אחרים...

אני כן חושבת שכל אחד צריך לבחור לגור איפה שנכון לו, וכמו שכתבת- אין מקום מושלם.

כתבתי שזה לא שחסר.

אם הם יבחרו לעזוב, יבואו כנראה אחרים.

בוודאי שמצב בו יפסיקו לגמרי להגיע משפחות חדשות, ויעזבו משפחות קיימות, זה מצב חמור ולא רצוי. אני לא חושבת שאנחנו שם. (וגם יודעת בוודאות שלא לפי כל נותן בסיסי שאפשר לקחת על נתוני הצמיחה) 

בנימין והשומרון בכיוון מזרח חסר

וגם בבקעה כמובן

שם באמת קשה יותר ליישב (מרחק, מזג אויר וכד).

ובאמת גם בנגב וגם בגליל מאוד חסרים תושבים.

פשוט בישובים כמו עפרה, אלקנה, עלי, יקיר... לא חושבת שחסר.

אפשר לחלק את יו"ש לפי מועצות, מועצת בנימין הכי גדולה ובאמת לא חסר תושבים בבנימין.

אבל יש חוץ מבנימין גם את הר חברון, גוש עציון, הבקעה, שומרון. בהרבה מהם יש איזורים ריקים עם ישובים קטנטנים... ממש ממש חסרים מתיישבים.

אם יהיה אוכלוסייה מספיק גדולה יהיה בית חולים למשל וזה יקל מאוד על התושבים שגרים בסביבה

בבנימין רוב היישובים הם עם כמה מאות משפחות ויש כאלה שיותר.

בהר חברון למשל, כל היישובים בסדר גודל של בין כמה עשרות משפחות למאות בודדות.

זה הבדל משמעותי.

ברור שחסרות ערים בכל יו"ש, אם הייתה עיר יהודית בבנימין זה היה מבורך, אבל כשמדברים על ישוב אז עלי הוא ישוב גדול.

זה הסיבה לחוסר בבית חולים.

חסרים משאבים לישובים. זה בין היתר בגלל שהתקציב ים לוקים בחסר ואנחנו לא נחשבים עדיין כמו שאר תושבי המדינה. 

שיש באוניברסיטה באריאל דיבור על הקמת בית חולים בעיר בשיתוף הפקולטה לרפואה באוניברסיטה. אבל אני לא יודעת אם איפה זה עומד כרגע ואם זה בכלל לפרסום

מכאן שיש משמעות דווקא להגדלת ההתיישבות. שתהיה אוכלוסיה מספקת גם בלעדיהםםםם.

לא יודעת גם איפה זה עומד. 

הר חברון והבקעה זה באמת המקומות שההתיישבות פחות משגשגת. כן יש צמיחה, יותר קטנה פשוט.

טוב לא יודעת. כנראה שבאמת יש אזורים בהם יש עומס(בנימין וגם חלק מהשומרון) ובחלק חסר.

אין מה להשוות את אורנית לאלון מורה, למשל, למרות ששניהם אותה מועצה..

ממשיכה לחיות כי אלה החיים שלי וזהו.

אם ה' יבחר אחרת הוא יכול לבחור את זה ממש בכל מקום.. ולהתעסק במה יהיה אם באמת מחליש אותי בעיקר כי אין לי *שום כלי* להתמודד עם זה.

מתפללים שה' יתן ישועה וכוחות לחיילי צהל וכוחות הבטחון להתמקד במה שחשוב כדי שיהיה לנו בטחון פה, וחיים את חיינו....

ואני גרה בשומרון הארד קור, באיזור לא פשוט.. אבל זו הדרך שלי שנכונה לי..

השלך על ה' יהבך, כזה.

מרגישה שאני מכחישה את המצב כשאני  מדחיקה וזה גורם לי להרגיש לא אחראית כלפי הילדים שלי

אני רוצה ללמוד ממך

לא חושבת שאני איזו מבינה גדולה עם איזה סוד גדול...

זו פשוט הדרך שלי להתנהל....

חיים פה ממש ממש בסדר. לא מרגישה שאני מסכנת פה את הילד שלי יותר מכל מקום אחר בארץ.

ותמיד היו פיגועים וחדירות, בסדר גודל שהוא יחסית קטן למה שקרה, אבל זה תמיד היה.

לי תמיד היה חשש, בימים הראשונים של המלחמה הוא התחזק, אבל אח״כ חזר לאותו פחד תמידי שהיה, אין איך למחוק אותו לגמרי, אבל אפשר להשאיר אותו בצד ולהמשיך את החיים, כי זו המציאות שלנו.

מחבל אחד

היום החשש הוא מהמונים

ה' יעזור

אני לא מרגישה פחד..

להיפך

מרגישה שאני חיה בגן עדן. רוב המשפחה שלנו חווה אזעקות ואצלנו שלווה.

כן פוחדת קצת לנסוע לכיוון השומרון אבל זה כבר תקופה ככה, לצערי לא חדש. וגם לא צריכה להתמודד עם זה כי לא נוסעת לשם בד"כ.

והבית שלי הוא הדבר הכי לא מאובטח שיש - בית קרקע בלי סורגים, ואני לא נועלת במשך היום בין אם בבית או יוצאים.

(בלילה נועלים אבל אפשר להכנס בקלות מהחלון. אני עושה את זה אם בעלי נעל ואני חוזרת בלעדיו כי לא מסתובבת עם מפתח).

דרך החלון גם בימי שיגרה במיוחד לא בלילות.

מספיק מישהו אחד עם נשק שיראה ויחשוב שיש חדירה ועלול לקרות אסון..

שווה לשים גם בלי קשר.

לאו דווקא למקרה של חדירה כמו לפורצים וגנבים. 

הדבר האחרון שדואגים ממנו..

אצלנו בבית עד תחילת המלחמה אפילו בלילה לא היינו נועלים את הדלת..

עכשיו כן סוגרים את הנעילה מלמעלה..

זה אחד המקומות עם הבטחון האישי הכי חזק בארץ..

וגם אצלנו נכנסים ויוצאים חופשי מהחלונות...

זה כמו הגישה שבישובים אין חשש להטרדות מיניות........ פחח, הלוואי

ועל ההסתכלות המעניינת

נתתן לי כיוונים לחשוב עליהם

כרגע

במצב של החודש האחרון, שיש עומס של החיים בצורה די קיצונית, הכל ביחד

פלוס זה שאני אדם רגיש

מוציא ממני משהו מאוד דומה למה שאת מתארת

משהו כמו הקש ששבר את גב הגמל רק בצורה יומיומית

דברים קטנים שמהם נשברים אבל בגלל שהעומס הכללי הוא ענק

אני אסביר

בתור אדם רגיש מאוד,  כל דבר שסביבי הולך איתי.

בקשת העזרה של השכן

הילד שחורק עם הכסא

אם אני צריכה לגעת בדברים שאני לא מסוגלת לגעת בהם או להרגיש את המגע שלהם 

כמות העומס שעלי מורגשת והולכת איתי

ואז כל דבר קטן, יכול להיות הצעקת 'די אני כבר לא יכולה יותר'

וזה יכול לבוא לידי ביטוי ב'איזה טפט גרוע' וב 'אוף על איקס ואי זד'

לחיות כבנאדם רגיש זה דורש עבודה ולימוד

מאוד קשה להיות הבת זוג/בן זוג של אדם שקשה לו להכיל את המציאות. שמורכב לו. אני מודה...

מעריכה ממש את בעלי וגם הוא משתגע מזה לפעמים

אני יודעת שכשאני מעל המים מבחינת שינה, אוכל, זמן לעצמי, זמן זוגי- אני לא לוקחת קשה..

וגם אני גם מנסה להכיר במתנות שיש ברגישות הזאת, כמו יכולת הזדהות, הבנה עמוקה של דברים ועוד

זה מה שיש לי לכתוב

ממש כל הכבוד לך, אני באמת מעריכה את הצד השני של אנשים כמונו

ובתור אני מנסה ללמוד להקליל, להבין שהחיים מורכבים ולא הכל חייב להיות במאה אחוז דיוק

זה קשה (ממש)

וגם לעבוד על לבקש את הצורך שלי כדי לקבל אותו

ושלא יתבטא בעצבנות כללית כזאת כי אף אחד לא מבין מזה שיש כאן צורך שלא מולא

אבל זה הקטע

אנחנו חיים במקום בלי אזעקות כמעט

אומנם הילדים בבית ואני עובדת כרגיל אבל הוא במילואים! דווקא במילואים אצלו יותר נחת מהעבודה ( בדכ עובד מאוד קשה)

אז למה הפתיל הקצר הזה?

ובכל אופן, מה לדעתך החלק שלי בסיפור?

אני לא ככ יודעת איך להתייחס לזה..

מצד אחד צריך פה הכלה כנראה

מצד שני לא מוכנה לקבל האשמות

הצורך ללמוד מקום חדש

או ליצור קשרים חברתיים חזקים חדשים במילואים

או אדם שלא מסתדרים איתו במילואים

או הנסיעות 

או כל דבר שאת חווה כמשהו קטן ומעצבן ולאדם רגיש מאוד ולא מספיק בטוח בעצמו יכול להשפיע מאוד על מצב הרוח

החלק שלך

קודם כל לדעת ש'את' לא הסיפור פה... לא מאשימים אותך, אלא את המציאות ואת הקושי

ולשקף שזה מאוד לא נעים

אם הוא באמת אדם רגיש מאוד הוא יתנצל ויקח לתשומת ליבו

אחכ לנסות לדייק מה הצורך שלא ממומש אצלו או מה יושב עליו

אלופה ממש!

כי חיפשתי ל@טוט את השרשור על המקווה 😅 אגב לא מצאתי.. באסה.

זאת אני אל דאגה❤️

כמה הוא זכה בך!!

ואיזה כיף למשוע שגם את בו!!

כותבת בקצרה כי אני ביום מעוך אז הראש לא עובד..

יכול להיות שיש לו "פוסט טראומה " קלה מהמילואים?

זה ממש הגיוני .. ולפעמים מגיע באופן קל..

אבל בסוף השנתיים וחצי האחרונות מטורפות לגמרי...

מקווה שזה בסדר לכתוב...

בכל מקרה חיבוק ענק

ובע"ה שתהיה לכם מלא סיעתא דשמיא להיחלץ ולהתעלות מהכל!!

על פניו לא נראה לי...

מצד שני גם אם כן- אין לי ככ מה לעשות עם זה... הוא טיפוס שלא מוכן ללכת לשום טיפול, בטח אם אין טריגר מסויים שהוא מרגיש אותו... מה שאני באה לומר זה שבאן כללי הוא לא ילך לשום טיפול בלי שהוא ירגיש צורך. וגם אז זה רק כשזה יבוא לגמרי ממנו...

כרגע הוא לא מרגישככ בעיה לדעתי למרות שניסיתי קצת לשקף לו (גם בזהירות. כי איזה לא כיף זה לשמוע יותר מידי שאתה עצבני כל הזמן...)

ולא צריכה לספוג את כל זה בשקט.

אבל אם זה ממשיך נגיד אחרי החג, תמצאי זמן רגוע ותפתחי את זה איתו בצורה נעימה.

ובזכות עכבס בלוטוס גיגלתי אתמול...

וואלה באמת יש מצב!

באמת גם יש לו קטע עם רעשים קצת, ובכלל כל מיני דברים שכתובים שם.

מצד שני זה לא היה ככה חזק תמיד....

וגם. שוב מחזיר אותי לשאלה מה החלק שלי בסיפור.

בנות כותבות פה וזה עוזר.

אם יש לך עוד תובנות אשמח לשמוע❤️

לפי כמה אני טרודה/עצבנית

אבל אני לא חושבת שיש לך כ''כ איך לעזור לו, זה יותר שלו מול עצמו.

תמיד אוהבת לקרוא אותך.

לא יודעת אם מתאים, אבל פעם @אמאשוני כתבה על שפת הפה לעומת שפת הלב בהקשר של ילדים ואני משתמשת בזה המון איתם וזה עוזר להבין את הדברים שנאמרים בהקשר האמיתי שלהם.

הכוונה שיש את מה שיוצא מהפה ויש את מה שהלב מרגיש.

ילד יכול לראות חבר שלו עם משחק חדש ולהגיד לו כמה זה משחק דפוק ומשעמם כשבעצם הוא רק מרגיש קנאה והיה מאוד שמח במשחק כזה.

נשמע שבעלך לא מספיק יודע להביע במילים בדיוק מה הוא מרגיש (לא איש של מילים..), קל לו יותר להטיח בך דברים.

במקום להגיד: זלדה, אני ככ מבואס שיצא כזה מכוער ועוד עבדתי על זה ככ קשה ואיזה חבל שלא יצאתי בעצמי לקנות סוג אחר של טפט

הוא אומר לך: זאת את, את אשמה, את שוכחת, את מתעלמת ממני ומהבקשות שלי

כשלומדים לשמוע את שפת הלב מבין המילים הכל נראה אחרת.

וואו תודה זה כיף לשמוע.

אני באמת מרגישה שיש פה את שפת הלב שאת אומרת.... אבל זה גם קצת משגע אותי. כאילו יאללה... אתה בנאדם בוגר. זה מעייף אותי ככה כל הזמן.. כי כאמור התדירות ממש גברה..

וגם. מודה שיש בי צד אגןאיסט שברגע שאני מקבלת האשמות אני עוברת להגנה ולא מוכנה לשמוע את הביקורת או הקושי שלו ש"אני מתעלמת מהבקשות שלו". כשאני חושבת על זה, הוא גם באמת אמר את זה לאחרונה שאני הרבה פעמים לא מספיק עונה לו ומתעלמת. ואני בהחלט הרבה יותר משתדלת לענות אבל חשבתי על זה, וזה מגיע בעיקר כי הדרך שהוא מדבר לא נותנת מקום לצד שני (למשל- לא הספקתי לשטוף, תצטרכי להביא בייביסיטר שתשמור על הילדים ואת תשטפי. אז לא היתה פה בקשה, או שאלה מה דעתי, אלא קביעת עובדה. אז מבחינתי קצת הרגשתי שלא ראה אותי/כיבד אותי. ובכל מצב קבע עובדה אז מה יש לי לענות? תוסיפי לזה גם טון קצת עצבני.. ואז הוא אומר לי- למה את לא עונה? בקיצור.....

ברור לי שיש פה צורך בלתי ממומש שלו

וגם קושי שלי לתת מענה כי נפגעת מהדרך שהוא מביע את זה

גם אני נוטה להיות חסרת סבלנות ולהאשים לפעמים.

לא נעים לי להגיד, אבל עוזר לי שמקרקעים אותי קצת.

(היי מותק, אני מבין שלא נעים לך, אבל ממש לא נעים לי שאת מאשימה אותי ככה

או זה באמת מכוער, מתנצלת, אבל דיברנו על זה כבר, אני אשמח שלא נדבר על זה כל היום).

כן הבנתי שזה קצת נצרך...

גם אחרי סיפור הטפט אמרתי לו את זה. שהעצבים שלו לדעתי חסרי פרופורציה לאירוע שזה.

זה אומנם קצת הפסיק את הויכוח, אבל לא הרגשתי שהוא הפנים את זה באמת...

התפקיד שלך זה לדבר עלייך ומה את מרגישה עם מה שהיה ועם ההתנהגות שלו. כל עוד את מכילה ומוציאה את עצמך מהתמונה או מדברת עליו רק - זה  מפספס את הנקודה שלך פה בעצם.

ומצטרפת לנכתב פה, את זהב לא פחות♥️

סבתא שלי היתה קוראת לזה "שפת האני"....

תודה על התזכורת❤️

שאת מחליקה בחיים.

אם את אומרת שזה משהו שהשתנה נשמע כמו קלאסי קשור למילואים, מלחמה. אנשים על הקצה, עצבניים.

כן, קשוח לחיות לידם.

ואת צודקת שאת יכולה להיות מכילה אבל עד האשמה אלייך. לא לאפשר לזה לקרות. יכול לחטוף כריזה, אני אכיל... אבל להפיל את האשמה עליי ועוד בחוסר פרופורציה. לא. לא. אני לא שק חבתות.

כן יכולה להזדהות איתו שדברים קטנים יכולים לגרום לי לעצבים מוגזמים. חיבוק

בגלל שאני יותר "פלואידית"- יותר יכולה ללכת לקראת ויותר מרגישה את האחר, וגם אין לי כמעט דרישות מהזולת

אז אני יותר רגישה לתחושות של ניצול או של מרמור.

כביכול אם הזולת רוצה משהו אני חייבת להיענות לו. בלי לבדוק אם רציתי בכלל. ויש תחושה של אשמה כבדה אם לא עשיתי.

כל ציפייה של האחר מכניסה אותי קצת ללחץ.

ויכול להיות שגם בעלך לא רוצה את הטפט

או שהוא רוצה להרגיש שהוא לא חייב לשים אותו. ושהוא חופשי להגיד לך לא. ואם הוא שם מתוך כפייה (גם אם פנימית ולא מצידך)- הוא ירגיש מרמור

ויכול להיות שהןא מרגיש שאפילו הבקשות של השכנים מחייבות אותו.

ואז הוא גם אשם כלפיהם שלא עזר.

או שהוא מרגיש אשמה ונחיתות כלפיי עצמו- אחרים נרתמו בכיף ואני לא. איזה מן בן אדם אני?

בקיצור הערך העצמי לא חזק דיו כדי להרגיש שלם עם הבחירות שלי.

לאנשים כאלה הכי טוב לפעול דרך מרחב ושחרור.

והרבה מחמאות וחיזוקים שהם טובים גם אם לא עשו כמו הציפייה מהם.

ממש כל מה שכתבת. ואני מודעת לזה.

ונותנת יםם של מרחב ושחרור. כנל על החיזוקים.

יש מצב שכשזה קשור אלי אני יותר מצפה/רגילה שהוא כן עושה.. ואז כשלא זה יותר קשה לי.

אבל אני באמת משתדלת המון לתת לו את כל הכבוד לומר שמשהו לא מתאים לו. ולכבד את זה.

חושבת שבאמת יש שיפור בנושא... אבל אולי גם בגלל הוא יותר כועס בזמן האחרון? מרגיש לי שזה גם חלק מהלהביא את עצמו כמו שהוא ולא לשמור הכל בפנים ולהיות מרצה.... ובכל זאת... אני מצפה שיגיד "לא מתאים לי" בענייניות ואולי גם נדבר על זה. אבל לא לעצבים לא קשורים...

טוב  מבינה שיש דרך ולמרות שהןא מושלם הוא כנראה לא. ואולי טוב שכך.....

על הריצוי והאשמה - בעלי היה ככה (עדיין אבל הוא כן הלך לכמה מפגשים עם מישהו והוא במודעות)

אני חושבת שמאוד מאוד משמעותי פה שלא תקחי עלייך את הבלאגן הפנימי שלו, אני הרגשתי תקופה ארוכה שאסור לי להביע רגשות של תסכול לידו כי ישר אפילו אם זה בדקות הוא נכנס ללופ ממש לופ מתגונן וכמובן גם מאשים ואין איך לעצור אותו.

עד שלמדתי כן לשים לב הרבה יותר לעיתוי אם אני באמת מעוניינת בשיח שיוביל לאנשהו ולעשות הרבה הקדמות, ועדיין אם הוא יוצא מפרופורציה וזה קורה לו בהחלט הרבה יותר בתקופות לחוצות - אני אומרת לעצמי ברור את ההפרדה - ועם הזמן גם הוא למד להגיד לי אותה בעצמו שזה לא שייך אליי וזה רק הוא שלא מסוגל להכיל כלום עכשיו.

אבל זה באמת אחרי הרבה זמן של עבודה דו צדדית.

בהתחלה הוא היה כמו דובי לא לא חחח , כל בקשה שלי הוא היה בודק עם עצמו אם הוא עושה את זה כי הוא רוצה - מטריף

אבל הבנתי שזה שלב ושמחתי מזה כי עכשיו אחרי התהליך הרבה יותר כיף ונעים איתו, הוא נותן והוא חושב מה הוא רוצה לתת ולשים פה ולא כי הוא מרגיש חייב.

(אצלם בבית לאמא שלהם היה רצון מאודדדד חזק ולא היה כדאי שהיא תצא לא מרוצה )  

אני כן אומרת בזהירות שאם אני הייתי מנסה בכח להימנע לגמרי מפיצוצים -לא היינו מגיעים למודעות והקרבה של היום -פשוט הייתי מתרחקת וזהו, ותסמכי עליו שאם הוא אדם טוב לב ורגיש כמו שאת מתארת הוא יעשה את שלו ויתקדם בעז"ה .

וזה שאת נותנת את הכבוד אין טוב מזה - יכול להיות שזה בדיוק מה שמאפשר לו להרגיש סוף סוף בבית להרגיש רגשות ולעשות שינויים בעצמו שלא היו מתאפשרים קודם . 

זה עניין של ביטחון עצמי.

נדרשו לי הרבה שנים כדי להביא את עצמי לקשר. היה חי הרבה יותר קל להקשיב לבעלי ולהשתתף אתו בעולם שלו, מאשר להביא את עצמי.

גם כי לא ראיתי טעם בסתם לשתף כשהוא לא יכול לעזור לי (דברים מהעבר שלי)

וגם כי לא הייתי מספיק בטוחה שזה יעניין אותו.

היום יש לי כבר יותר ביטחון עצמי בקשר, כי גם פיתחתי יותר את העולם שלי, ואני מרגישה שיש לי עניין בתוך עצמי.

אבל פיתוח הביטחון העצמי זה מסע.

בתור בת זוג באמת להחמיא ולפרגן זה הכי חשוב. ככל שהוא יאמין שהוא חשוב לך, שאת מסתפקת בו כמו שהוא. שהוא כמו שהוא זה וואו, שהוא מספיק לך ואת אוהבת אותו-

הוא ירגיש יותר בטוח להביא את העולם שלו.

לאנשים שאין להם מספיק ביטחון עצמי ושלא עודדו אותם מהבית להגיד הכל בחופשיות, ולא שידרו להם קבלה עמוקה של מי שהם-

הנטייה הראשונית היא לברוח. לנוס.

האסטרטגיה הראשונה היא להדוף כל מתקפה על הסף.

גם אני כזאת. הודפת כל ביקורת ממני. כי המחשבה שאני פגומה בעיניו היא ממש קשה לי. זה נתפס לי כאיום על הבסיס, ולא כביקורת של מישהו שאוהב אותי מאוד, אבל בסה"כ רוצה שאתקן דברים קלים.

עם הזמן למדתי פחות לענות ויותר להקשיב. לא לפחד לשהות ברגש. לא לפחד להכיר בחסרונות שלי. להסכים לקבל אותם, ואותי כמו שאני.

הדיפת הביקורת היא מאוד מתסכלת עבורך, אני לגמרי מבינה, אבל זה נטו ממצוקה שלו. הוא כ"כ רוצה להיות מושלם עבורך, ורוצה להאמין שהוא יכול להיות מושלם עבורך.

בעיניו, אם הוא לא מושלם, אולי את תחפשי מישהו יותר מושלם ממנו... (שזה כמובן קשקוש, אבל ככה מדבר מוחצשל אדם כזה)

כתבו פה על אדם רגיש מאוד.

בתור אחת כזו - אני לא חושבת שזה הדבר היחיד שמציק לו. כלומר, יכול להיות שהוא אדם רגיש מאוד, אבל על זה התלבש משהו נוסף שמעצים הכול. (מצטרפת לרעיון שאולי זה קשור למילואים. זה בהחלט משהו שיכול להציף אנשים רגישים...)

כתבת שהוא לא יהיה מוכן ללכת לטיפול. אולי ביחד איתך הוא כן יהיה מוכן? ואם לא - אז אולי ללכת בעצמך לטיפול שיעזור לך בהתמודדויות איתו?

הרבה הצלחה, אישה יקרה❤️

לתחזוקה ולטיפול

פותחי סתימות וחומרים לתחזוק

יש בסופר

זה לא מוריד הכל אבל גורם לזה שלא יהיו סתימות (חומר חריף מאוד)

יש בנוזל ויש באבקה ששמים עליה מים

הדברים הגדןלים לרוב נשארים בסיפון אפשר לפתוח אותו ולנקות.

השאר נשטף לצנרת ושם הבעיה של הסתימות, אז כמן שעכבר בלוטוס אמרה, כדאי להשתמש בסודה קאוסטית. אנחנו משתמשים בנוזל מוכן שנקרא אינסטלטור נוזלי, זה קיים בסופר. אפשר גם להשתמש באבקה אבל צריך לערר עם מים ורק אז לשפוך פנימה, יותר התעסקות. וזה חומר ממש מסוכן עם הוראות שימוש שצריך להקפיד (גם הנוזל וגם האבקה) אז אני אישית מעדיפה פשוט להשתמש בנוזל. פחות כאב ראש.

לשפוך את זה פעם בחודש חודשיים אמור לשמור על הצנרת

גם צריך לחכות לפני ואחרי.

תקני אחד ותעשי לפי מה שכתוב עליו.

ןחשוב לשתמש בכפפות

הגיוני שאם זה חומר חריף זה הורס את הצנרת.

פחות מתאים לנירוסטה 

לכל דבר שצריך להוריד

בכל מקרה אם זה מקום שלא פותחים בשגרה אין צורך לנקות שם וגם לא לבדוק

זה לא בהגדרה של 'ידו מגעת'

(כל מה שצריך להבריג כדי לנקות עונה להגדרה הזו)

אינסטלטור נוזלי קוראים לזה

לחלופין להחליף סיפון לא עולה יקר

שתראי ותרגישי ניסים גלויים!

כל כך לא פשוט.

מתפללת בשבילך...

בעז"ה שתראו ישועות בקרוב!

אם תרצי לתת שם לתפילה בפרטי - מוזמנת בשמחה. אם מתאים לך...

מתפללת בעבורכם לחירות אמיתית מכל המיצרים❤️

שתזכו לראות את ידו הגדולה של הקב"ה!

שיהיו ניסים ודברים יסתדרו בדרך ומעל הטבע!

שכבר לא תרגישי חנוקה ♡♡♡

הקטנה שלי אוהבת בעיקר לחם ופיתה וכמובן ממתקים🙈 לפעמים אוכלת גם פריכיות. בירקות מבושלים היא אוכלת רק תפו"א בצורת צ'יפס.

אנחנו ננסה לתת לה מהמצות, אבל אם היא לא תסכים - אז נקנה פיתות ולחמניות מקמח תפו"א (הן לא בהכשר לפסח שאנחנו אוכלים, אבל לא תהיה ברירה).

והיא תזלול הרבה במבה (מזל שאנחנו ספרדים...)

גם קניידלך יש סיכוי שהיא תאהב, אני מקווה. (היא אוהבת פלאפל וכדורי פירה)

מקווה שהילדים הבררניים של כולנו לא ירעבו🤷‍♀️

בחג עצמו אנחנו מתארחים

מקווה שיהיה שם דברים לאלתר לה

אין לי תנור של פסח...

מערבבים הכל על הגז עד לאיחוד

על נייר אפייה ליצור עיגולים ללחמניות

ולאפות על 180 עד שמזהיב קצת לצערי לא זוכרת כמה זמן.. 

קשוח בלי שרויה..

אפשר פנקייקים מקמח תפוח אדמה 

כשאני רוצה שתאכל בשרי אני מערבבת לה טוב באורז או בקוסקוס וגם אז לפעמים היא מסננת את זה

אבל הם בסוף מסתדרים!!

אגב,

אפשר להשרות חתיכות קטנות של מצה במים כמה דק' ואז לסנן ולהכין עם זה מצה ברייט עם קצת חלב, זה מרקמית מאוד מזכיר פתיתים.

גם קניידלך זה אחלה. 

קינואה אתם אוכלים?

במקרה שממש לא מוצאת הייתי מתייעצת עם רב אם אפשר להקדיש סיר לבישולים שלה ולהכין לה פסטה קטניות ואורז..

עד גיל שנתיים בוודאי התירו לי לתת קטניות

אפשר גם מקמח מצה וגם מקמח תפוחי אדמה

מצה מפוררת עם חלב וסוכר או שוקו אחרי כמה זמן קצת מתרכך

מצה טוסט במחבת

אני מכינה אותו מראש לעניין, ברמה ששאלתי אותו "אתה זוכר מה זה ליל הסדר?" והוא ענה: "כן, החג שאין בו פסטה." 😂

לא שאני חושבת שההכנב הזו תעזור...

מקרה דומה - ילד שלא אוכל וממש בורר.

כן אמרו להכין בסיר נפרד ולא בסיר שישמש גם אותנו.

אפשר גם מצב מטוגנת, קציצות ירקות פירה

זה בערך מה שמתכננת להכין כל יום כל היום 

אבל אנחנו קונים הרבה חטיפים לפסח.

ביסלי, וופלים, ציפס. זה בלי קטניות ומשביע במידה מסוימת. 

אולי תצאו ביחד לקנות?

יכול לעזור? 

מותק!! חיבוק גדול גדול גדול!!!!

ואם זה בסדר להוסיף..

נשמע שמשהו בתקשורת שלכם חסר..

ושהקשר בכלל מאוד מבקש ודורש תחזוק, טיפול 10,000...

וטיפול זוגי יכול להיות ממש מתנה ענקית והקפצה מטורפת לקשר!

או השקעה אחרת אם את מעדיפה..

אבל להבין שיש כאן ששר שנשמע היה נורא חזק וקיבלתי ממנו הרבה ועכשיו דורש השקעה כדי לחזור למה שהיה ואפילו עלות עוד למעלה...

באופן אישי יכולה להמליץ לך מניסיון על @נגמרו לי השמות  שמאוד קיבלנו ממנה הרבה !!

בהצלחה גדולה יקרה!!

ואם יורשה לי - ברגע שהצהרת שקנית לעצמך, אולי הוא הבין שזה מיותר כי סגרת לו פינה?

מבינה ממש את הצורך הבסיסי הזה בהרגשה של יחס וזאת מוערכת

לדעתי זה יושב על עוד דברים וזה רק טריגר שמפוצץ הכל, אז מעודדת אותך לצלול פנימה לכאב ולטפל במוגלה

וגם,עוד לא מאוחר. חנויות התכשיטים יהיו פתוחות היום וגם מחר. תגידי לו ברחל ביתך הקטנה - בעלי אני רוצה להרגיש חשובה, אני מבקשת ממך שתלך לקנות לי תכשיט לחג, אני רוצה שתשמח אותי בזה. ככה ממש. "תפילי" עליו את הציפיות שלך כדי שיוכל לספק אותן

לא עזר

כן היום הגיע עם מאפה פלצני בשבילי

לא יודעת למה כל כך לא מזיז לו לא לקנות לי תכשיט או משהו לחג או סתם מכתב לבבי שגם עליו אני קודחת לו בלי סוף

אין לי מושג מה הסיפור

אם זה ספציפית כאן בעניין של תכשיט או מכתב לקראת החג, או שזו תחושה שיש לך גם במקרים נוספים.

נשמע שאת מאוד מאוד מתוסכלת, עושה השוואה בין רמת ההקפדה שלו על מצוות לבין איך הוא משמח אותך.

השאלה היא אם זה באמת דברים ברי השוואה

את מדברת על זה שהוא מקפיד כשנוח לו (מצוות אחרות) ומחפף שלא נוח לו (לקנות לך תכשיט)

האם לקנות לך תכשיט זה מצווה או עניין זוגי של הערכה ואהבה?

האם מה שמפריע לך זה החיפוף הזה, כי את באמת חושבת שאלו מצוות שוות?

או שאת ממש זקוקה ורוצה שהוא יראה אותך ואת פשוט מרגישה שאת מתחננת לכך והוא לא עושה עם הבקשות שלך מה שאת רוצה, ואז את מרגישה שהוא עוד יותר לא רואה אותך?

את לא חייבת לענות כמובן

פשוט לי עוזר קודם כל להבין על מה הקושי

האם את באמת כועסת על עבודת ה' שלו

או שאת פגועה ומאוכזבת ממנו מבחינה זוגית

כי אלו שני קשיים נפרדים, עם דרכים שונות לפתרון

ברור שמה שמפריע לי ברגע הזה זה שלא חשוב לו לקנות לי משהו ולהעריך ולהביע אהבה

אבל בוודאי שזה גורם לי לזלזל בדברים האחרים שהוא ככ מנסה להקפיד כמו מניין ספיציפי שמרגיש מתפללים בו יותר בדבקות.

מטריף אותי וגורם לי לרצות לבעוט בהכל

לפעמים עצם הציפייה גורמת להם לאבד את זה. בעלי פעם אמר לי אחרי איזה שנה שהוא לא קנה שהוא לא ידע מה להביא לי שאני גם יאהב.. לפעמים זה גם חלק מהעניין

אבל במקומך בהחלט הייתי אומרת - תודה על המאפה, ושואלת אם זה מבחינתו במקום תכשיט ועוד פעם פותחת את זה

גברים לא בהכרח מבינים את החשיבות והערך הרגשי של הדבר הזה. חבל להיכנס לערב חג עם מועקה כזו. הייתי אומרת שוב, אבל זה מאוד תלוי בדינמיקה ביניכם. יש כאלה שזה ימאיס עליהם ויבאס אותם

עבר עריכה על ידי הריון ולידה בתאריך י"ג בניסן תשפ"ו 13:50

באמת תוהה מה מניע אותו ככה לא לרצות לקנות

חושבת שאולי זה באמת ממאיס אותו על זה 

אבל מה אני אעשה? אני מבהירה ואז מרגישה שאולי אם אזכיר לו עוד אז זה יקרה

ברור שאני רוצה את זה נטו בשביל להרגיש אהובה ומוערכת (ומגיע לי הכי בעולם!!!!!) 

וכבר הסברתי לו שגם תכשיט בהכל בדולר יעשה לי את זה אם צריך והעיקר המחשבה 

ולא יודעת אם הוא לא מכיר בערך של זה

הרי בהתחלה הוא ממש היה קונה ומשקיע מעצמו 

התגובות שלו נורמליות, לא אפאאי, מגיב כמו שהוא בדכ?

אם כן אני חושבת שזה מסםיק.

לא בטוח שהיא תשלח אחרי ככ הרבה שעות, תלוי רופאה אני חושבת.

ועכשיו הוא נרדם

מותר לישון אחרי שנפל?

אוף אני לא מאמינה שזה קרה לי

מכיוון שכנראה זה קרה מזמן נשמע לי הגיוני שזה בסדר שירדם. מצד שני אני לא רופאה..

מבינה אותך, העייפות הזאת בלתי בלתי נסבלת...

במצב דומה לשלך הצמדתי את המיטה שלי לקיר כדי שזה לא יקרה, ופעם אחת כשהשתמשתי במתחברת ולא יכלתי, שמתי אחרי המתחברת שידה קטנה כמעט בגובה המיטה עם מזרן קטן עליה שאם יתגלגל לא יפול חזק אלא יפול לשם

כנראה שעכשיו הלול גם בלם את הנפילה

הלול צמוד למיטה שלי וכשהוא נפל הלול התרחק מהמיטה

ותבדקי אם יש אפשרות לנעול את הרגליים של הלול או להצמיד לקיר בין המיטה שלך לקיר כדי שלא יהיה ללול לאן לזוז. אפשר גם מתחברת ואז הוא יתגלגל פנימה אליה

ואולי נפל לפני שבכה ולא מיד בכה?

אןף

אני מכניסה את עצמי לסרטים, אני אלופה בזה

כנראה לא שם קיבל מכה

אני מתלבטת אם ללכת לרופא או להתקשר

ותוהה לעצמי אם יש סיכוי שתגיד משהו אחר חוץ מללכת למיון

כי אני נמצאת המון בבתי חולים עם אחד מילדי

שומעת המון דברים

אבל כדאי שרופא יראה אותו, כנראה שהכל בסדר! מלא ילדים נופלים מהמיטה

וזה מלחיץ אבל ברוב הפעמים הכל בסדר

אז אולי אני הצד הלא נחמד עכשיו

לגבי אישונים מורחבים- קחי פנס של פלאפון ותכווני לעין אם את רואה שהאישון מתקטן לגודל קטנטנן זה סימן מעולה 

לק"י

רגיל. לרופא יש פנס אחר.

@פה לקצת קרה לנו גם פעם באמצע הלילה עם תינוקת בת כמה חודשים.

נסענו למיון, ושם בדקו ושחררו עם סימני אזהרה למה לשים לב. עכשיו בבוקר אפשר ללכת לרופא.

בגדול, הסכנה היא מנפילה מגובה של פי 2 או 3 מהגובה של התינוק.

וחיבוק, זה באמת מלחיץ.

היא לא שלחה למיון. שאלה כמה שאלות לגבי ההתנהגות שלו, ואמרה שאם אני לא רואה משהו חריג אז אפשר להישאר בבית.

אותי זה מרגיע להתייעץ עם גורם רפואי...

וחיבוק, זה בטח היה ממש מלחיץ❤️

עכשיו חזרנו מהרופאה, היא אמרה שב"ה הכל נראה בסדר ורק להמשיך לעקוב.

ואני מנסה לחשוב מה אני עושה שפעם הבאה זה לא יקרה וגם אם חלילה ארדם הוא לא יפול.

המיטה שלי צמודה לקיר ומהצד השני הלול של התינוק.

אני לא אניק בלי להישען כי זה גם מסוכן, אז במקום להשען על הקיר אשען על הלול.

או שלא הבנתי נכון?

לק"י

את יודעת להניק בשכיבה?

אני מניקה בשכיבה, והתינוק ישן בין הקיר לביני. אבל אנחנו ישנים ביחד.

בישיבה הייתי נרדמת...

(כם בשכיבה אני נרדמת אבל התינוק לא יכול ליפול)

עשיתי את זה עם הגדולים אבל זה גורם שכל הלילה הם ינקו כי כל פעם היינו נרדמים

אבל באמת רעיון לנסות איתו, שכחתי מזה

מעדיפה להניק כל הלילה מאשר שיפול שוב

שאם הוא יפול שוב זה יהיה למקום רך

התמונה שלו זרוק על הרצפה לא יוצאת לי מהראש

תודה לה' שזה עבר בשלום!

יש טיפים להנקה בשכיבה כדי שלא נרדם לפני שמסיים לאכול?

או שאצל כולן זה ככה? כשאני מניקה בשכיבה מרגיש לי שאני מניקה כל הלילה כי הוא נרדם כשמתנתק ואז מתעורר אחרי כמה זמן להמשיך ככה כל הלילה.