הרגשתי ממש בטוח...

יש המון כיתות כוננות והמון אבטחה בכל יישוב. וכמובן להתחזק בתפילות... 

ירגעו והלחץ הבטחוני ישכך ויוציאו מכאן את החיילים... וזה מצב שממש מטריד אותי

השמאל בפוסט טראומה אדיר

והוא לא מעוניין לוותר על הקיבוצים שלו בעוטף

השורדים דורשים נוף לים כדי לחזור הביתה. לא יודעת אם יחזירו את גוש קטיף אבל נראה שימשיכו לשטח

וזה לא קרה ביו"ש

ובעז"ה גם לא יקרה ביו"ש

זה קרה במרכז העצבים של השמאל

בייש את ראשי המערכת

עכשיו הם עירניים

מכסחים חמאסניקים

ביצעו למעלה מ1000 מעצרי חסמינקיםביוש

זו הרתעה 

אותו דבר... החמאס עשו כאן משהו הירואי שבטוח השאר יירצו לחקות

קראתי שצהל שוקל להכניס ליישובים טנקים, רימונים, טילי נ"ט... זה רק מראה את הבעיה שאנחנו נמצאים בה

אבל חשוב לזכור עוד משהו- ביו"ש יש לישראל הרבה יותר שליטה בטחונית מאשר בעזה. הרבה יותר קל להיכנס לכפרים ערבים ביוש ולטפל במחבלים מאשר בעזה, ששם לא הייתה לנו שום שליטה.

ואם צה"ל רוצה להכניס את מה שאמרת ליישובים זה אומר שאולי משהו בהתנהלות שלהם מתחיל להשתנות, וזה דווקא כן משהו טוב

זה ברור

וזה שמכניסים מלחיץ כי זה אומר שיש בסיס, שיש באמת ממה לחשוש

בהתחלה הרגשתי כמוך. למרות שאני בדרך כלל לא בן אדם שמפחד יותר מידי.

מה שקרה בשמחת תורה לגמרי ערער לכולנו את הביטחון. זו היתה המטרה שלהם, וזה הצליח באמת. כי כולנו הבנו שהגנות שמספיקות בדרך כלל מול מחבל בודד (שזה בגדול מה שהיה לנו עד עכשיו) לא יעמדו מול קבוצה של מחבלים שיבואו בבת אחת לתקוף.

אז בהתחלה זה היה מפחיד מאוד.

אבל כל צוותי הביטחון ביישובים מיד נכנסו לפעולה - התארגנו אחרת, גם מבחינת ציוד וגם מבחינת סדרי הכוחות, וגם מבחינת מוכנות לתרחישים שפעם לא העלינו על דעתנו.

ומצד אחד, זה החזיר קצת את תחושת הביטחון, אבל מצד שני, זה חיזק את החששות, כי אם מדברים על תרחישים כאלו סימן שיש באמת ממה לחשוש.

(אצלנו לפני כמה שבועות ביקשו שכל משפחה תעדכן לפני שבת אם הם נמצאים או לא, כדי שאם יתרחש 'אירוע אמת' ידעו מי נמצא ולא יבזבזו זמן לבדוק בתים שבמשפחות נסעו לשבת... אותי הבקשה הזו ממש הלחיצה, כל השבת הייתי ב'כוננות' ובמחשבות מה נעשה אם יהיה משהו...).

אז אני באמת באמת מבינה אותך, ואת הפחד שאת מרגישה.

אבל אני יכולה לשתף שעכשיו אני הרבה יותר רגועה.

כי בהתחלה אולי היה נראה לערבים שמה שהחמאסניקים עשו היה 'הירואי' ומשהו ששווה להם לחזור עליו.

אבל מה שצה"ל עושים עכשיו בעזה זה מחיר כבד מאוד. לא משהו שהם ישושו להסתכן בו. הם כבר קוראים לזה 'הנכבה השניה' (זה מראה שמבחינתם יש פה הפסד ולא ניצחון).

וגם כל ההתארגנות ביישובים, והכנסת ציוד אמיתי להילחם, יגרמו להם להבין שזה באמת לא שווה אפילו להתחיל לנסות.

בכלל יש שינוי גדול בגישה לעומת מה שהיה פעם. ממה שהבנתי, עכשיו כל ערבי שרק מתקרב לגדר של הישוב - יכולים ישר לירות בו. בלי לחכות שהוא 'יוכיח' שיש לו כוונה להרוג.

וחוץ מכל המחשבות האלו, אני באמת מתחזקת באמונה שהקב"ה מנהל פה את העולם, ובעז"ה מתפללת שיצא עוד הרבה טוב ואור מכל הקושי הזה שאנחנו עוברים (חלק מהטוב שיצא מזה כבר אפשר להתחיל קצת לראות, אבל אני מתפללת ומאמינה שיהיה עוד הרבה יותר...).

לא נעים לי להודות אבל גם אני מאלו שחושבים שהייתה בגידה אולי, של ערבים ישראלים שסייעו לעזתים שעבדו אצלם בבתים

נראה שביוש צריך יותר לאבטח את הכבישים. אולי אני  טועה... אם כן מבקשת סליחתך

זה ידוע וברור שהערבים ה'ישראלים' עזרו להם שכל העובדים שעבדו בקיבוצים העבירו מלא מידע וכו'...

מה שאולי לא נעים להגיד זה שמן הסתם גם היתה לנו בגידה ממש מתוך המערכת אבל אין עניין להיכנס לזה עכשיו

בעז"ה אחרי הכל כל מי שצריך ייתן את הדין

ודווקא הבדואים מאוד עזרו לישראלים וסיכנו את עצמם, וגם הם בין הנפגעים מהאירוע.

ערביי ישראל בכלל לא ידעו על התכנית, המחבלים בעצמם ידעו עליה רק בסמוך לביצוע.

על סמך מה את חושבת שברור שהיה סיוע של ערביי ישראל?

(לא שהם לא מסוגלים, אבל במקרה הזה מענין אותי לשמוע מה ההוכחות)

מוחקים עכשיו את החמס

ל"רשות" יש הרבה יותר מה להפסיד.

כבר יצאה שיירת פלסטינים לירדן.

ירדן מדינה חלשה שתלויה במים שאנחנו מזרימים לה.

היא תאלץ לבלוע פליטים (בניגוד למצרים שהתחמשה ומאיימת במלחמה) ולא נראה לי שהם מעוניינים כל כך להתטרנספר כשצה"ל ער ודרוך. אז כעמלק הם מזנבים בכבישים. אבל לחזור על המבצע של חמאס- מה יצא להם מזה?

אבל עכשיו מלחמה אז רק נסנגר על עצמינו, העובדה היא שזה *לא* קרה ביו"ש, זה קרה דווקא לשמאל הקיצוני שהאמין בדו קיום והכניס עזתים אליו הביתה מרוב חמלה טיפל בהם, נתן להם צעצועים של הילדים שגדלו, והעמלק הזה טבח אותם.

אז המציאות היא שעכשיו באמת רוצים למגן חזק את הישובים וטוב מאד שסוף סוף צה"ל יעשה את זה.

הרגשה קשה אבל הגיונית בהתחשב במה שקורה אצלינו ובהפקרות כאן.

ובזלזול בדם שלנו כאילו הוא פחות חשוב.

זוועה

תגברו סיורים של הבטחון, שדרגו נשק לתושבים (אזרחים) וגייסו מתנדבים למג״ב לעזרה בשמירה.

יש הרבה דרכים וגם מובן שיצטרכו להחזיק צבא יותר גדול ומוכן לכל אפשרות.

ואין לנו שליטה על זה.

אפשר גם מחר למות בתאונת דרכים. (לצערנו ראינו לא מעט מזעזעות החודש). להתפלל, להיות אנשים טובים יותר, ולהשתדל לא לחשוב על זה.

זה השחרור שלי בנושא. לא אגיד לך שאני לגמרי כבר לא מפחדת כן? אבל ממש ירד משמעותית. 

וזה לוקח ממני המון כוחות

אין עוד מלבדו והכל מאיתו-  אני בטוחה בזה, אבל יחד עם זאת חוששת על הילדים וחוששת להכנס להריון

מפחיד אותי להביא ילד לעולם כזה. ואני בסרטים שאני לא בהריון. חושבת על החטופה שילדה בעזה...

בקיצור מלאא מחשבות

אני מנסה להתחזק גם בזה שעם ישראל עבר דברים ככ נוראיים. לאורך כל הדורות. ולא התייאשנו אף פעם. המשכנו ללדת ילדים. זה אפילו הניצחון שלנו, על אפם וחמתם של כל השונאים שלנו שאנחנו ממשיכים ללדת ולהתפתח, שאנחנו בסוף עם מדהים שהביא המון לעולם, שאם מנתקים רגע את המלחמה וחוזרים לשגרה- יש לנו פה חיים ממש טובים עם המון אפשרויות.

אגב, זה גם ממש בסדר לחשוב מחדש אם מתאים לכם לחיות בישובים. זה לא לוותר בעיני להחליט שמעדיפים לעבור לאזור אחר. מכירה לא מעט שעשו את זה. וזה לא שחסרים כאן תושבים ב"ה. יש פה איכות חיים מפתה מספיק שעוזרת להתגבר על הפחד אצל חלקם. 

אני גם בעליות וירידות. יש ימים ששונאת את העולם ואת הכל ובוכה על זה שאנחנו חיים בעולם ככ דפוק.

ויש ימים בהם אני בשחרור, מבינה שזה לא בשליטה שלי ו שצריך להפיק את הטוב ביותר ממה שקיים אצלנו.

אולי ישובים ממש בודדים...

מכירה לא מעט ישובים, ובכולם יש צמיחה יפה

ישוב עוד 2000 איש. התמונה של יהודה ושומרון הייתה אחרת. יותר של קביעת עובדה אנחנו פה.. ופחות חשיבה של אתם גרים במקום מסוכן

בה'שיש צמיחה יפה. אבל כדי לתת עובדה בשטח ולא יפנו צריך יותר מזה 

המציאות של פינוי יהודה ושומרון לא עומדת כאופציה לאף מקבל החלטות בישראל.

אני לא יודעת, כנראה אנחנו במציאות מקבילה. כל הישובים סביבי בבניה מטורפת. בחלקם גם מאות יחידות דיור. המחירים יקרים בהגזמה. בונים כבר בניינים.

נראה לי אתן פשוט לא הייתן פה כשזה באמת היתה שממה... בפורפורציה של 30 שנים, מה שקורה פה מדהים. 

כן לי קצת חרה שאמרו פה שלא צריך עוד תושבים ביוש

קצת מנותק מהמציאות

מאוד צריך!

ויש המון יישובים קטנים שמשוועים לעוד תושבים

אמרתי שלא חסר. זה לא שאם הם יעזבו ההתיישבות תתמוטט.

מן הסתם היא לא גרה בישוב קטנטן שזה הם ועוד 5 משפחות. וגם במצב כזה, זה בסדר להגיד-לי זה לא מתאים.

ב'ה אני מאוד מחוברת למציאות, לא רוצה לפרט יותר מדי אבל תסמכי עלי שאני חיה ונושמת את הישובים מגיל לידה וכנראה הקרבתי עבורם הרבה ממה שהרבה כאן הקריבו. 

כן, כנראה שכל הישובים ישרדו אם משפחות בודדות יעזבו.

אבל איכות חיים כמו למשל בית חולים, רכבת ותחבורה ציבורית , כבישים נוחים, מרכז הייטק, קניון

ככל שהאוכלוסייה תגדל הם יתפתחו

וזה ממש בסדר שלא כולם גרים ביש"ע

זה לא בסדר לדעתי שכולם רוצים לגור בין ת"א לנתניה

רובד ציבורי שזה מה שאתן מדברות עליו

ורובד אישי שכן, מי שלא מתאים לו לגור ביו"ש זו לא חובה.. זה אידיאל אחד מתוך רבים שהוא חשוב מאוד! אבל לא על חשבון דברים אחרים...

אני כן חושבת שכל אחד צריך לבחור לגור איפה שנכון לו, וכמו שכתבת- אין מקום מושלם.

כתבתי שזה לא שחסר.

אם הם יבחרו לעזוב, יבואו כנראה אחרים.

בוודאי שמצב בו יפסיקו לגמרי להגיע משפחות חדשות, ויעזבו משפחות קיימות, זה מצב חמור ולא רצוי. אני לא חושבת שאנחנו שם. (וגם יודעת בוודאות שלא לפי כל נותן בסיסי שאפשר לקחת על נתוני הצמיחה) 

בנימין והשומרון בכיוון מזרח חסר

וגם בבקעה כמובן

שם באמת קשה יותר ליישב (מרחק, מזג אויר וכד).

ובאמת גם בנגב וגם בגליל מאוד חסרים תושבים.

פשוט בישובים כמו עפרה, אלקנה, עלי, יקיר... לא חושבת שחסר.

אפשר לחלק את יו"ש לפי מועצות, מועצת בנימין הכי גדולה ובאמת לא חסר תושבים בבנימין.

אבל יש חוץ מבנימין גם את הר חברון, גוש עציון, הבקעה, שומרון. בהרבה מהם יש איזורים ריקים עם ישובים קטנטנים... ממש ממש חסרים מתיישבים.

אם יהיה אוכלוסייה מספיק גדולה יהיה בית חולים למשל וזה יקל מאוד על התושבים שגרים בסביבה

בבנימין רוב היישובים הם עם כמה מאות משפחות ויש כאלה שיותר.

בהר חברון למשל, כל היישובים בסדר גודל של בין כמה עשרות משפחות למאות בודדות.

זה הבדל משמעותי.

ברור שחסרות ערים בכל יו"ש, אם הייתה עיר יהודית בבנימין זה היה מבורך, אבל כשמדברים על ישוב אז עלי הוא ישוב גדול.

זה הסיבה לחוסר בבית חולים.

חסרים משאבים לישובים. זה בין היתר בגלל שהתקציב ים לוקים בחסר ואנחנו לא נחשבים עדיין כמו שאר תושבי המדינה. 

שיש באוניברסיטה באריאל דיבור על הקמת בית חולים בעיר בשיתוף הפקולטה לרפואה באוניברסיטה. אבל אני לא יודעת אם איפה זה עומד כרגע ואם זה בכלל לפרסום

מכאן שיש משמעות דווקא להגדלת ההתיישבות. שתהיה אוכלוסיה מספקת גם בלעדיהםםםם.

לא יודעת גם איפה זה עומד. 

הר חברון והבקעה זה באמת המקומות שההתיישבות פחות משגשגת. כן יש צמיחה, יותר קטנה פשוט.

טוב לא יודעת. כנראה שבאמת יש אזורים בהם יש עומס(בנימין וגם חלק מהשומרון) ובחלק חסר.

אין מה להשוות את אורנית לאלון מורה, למשל, למרות ששניהם אותה מועצה..

ממשיכה לחיות כי אלה החיים שלי וזהו.

אם ה' יבחר אחרת הוא יכול לבחור את זה ממש בכל מקום.. ולהתעסק במה יהיה אם באמת מחליש אותי בעיקר כי אין לי *שום כלי* להתמודד עם זה.

מתפללים שה' יתן ישועה וכוחות לחיילי צהל וכוחות הבטחון להתמקד במה שחשוב כדי שיהיה לנו בטחון פה, וחיים את חיינו....

ואני גרה בשומרון הארד קור, באיזור לא פשוט.. אבל זו הדרך שלי שנכונה לי..

השלך על ה' יהבך, כזה.

מרגישה שאני מכחישה את המצב כשאני  מדחיקה וזה גורם לי להרגיש לא אחראית כלפי הילדים שלי

אני רוצה ללמוד ממך

לא חושבת שאני איזו מבינה גדולה עם איזה סוד גדול...

זו פשוט הדרך שלי להתנהל....

חיים פה ממש ממש בסדר. לא מרגישה שאני מסכנת פה את הילד שלי יותר מכל מקום אחר בארץ.

ותמיד היו פיגועים וחדירות, בסדר גודל שהוא יחסית קטן למה שקרה, אבל זה תמיד היה.

לי תמיד היה חשש, בימים הראשונים של המלחמה הוא התחזק, אבל אח״כ חזר לאותו פחד תמידי שהיה, אין איך למחוק אותו לגמרי, אבל אפשר להשאיר אותו בצד ולהמשיך את החיים, כי זו המציאות שלנו.

מחבל אחד

היום החשש הוא מהמונים

ה' יעזור

אני לא מרגישה פחד..

להיפך

מרגישה שאני חיה בגן עדן. רוב המשפחה שלנו חווה אזעקות ואצלנו שלווה.

כן פוחדת קצת לנסוע לכיוון השומרון אבל זה כבר תקופה ככה, לצערי לא חדש. וגם לא צריכה להתמודד עם זה כי לא נוסעת לשם בד"כ.

והבית שלי הוא הדבר הכי לא מאובטח שיש - בית קרקע בלי סורגים, ואני לא נועלת במשך היום בין אם בבית או יוצאים.

(בלילה נועלים אבל אפשר להכנס בקלות מהחלון. אני עושה את זה אם בעלי נעל ואני חוזרת בלעדיו כי לא מסתובבת עם מפתח).

דרך החלון גם בימי שיגרה במיוחד לא בלילות.

מספיק מישהו אחד עם נשק שיראה ויחשוב שיש חדירה ועלול לקרות אסון..

שווה לשים גם בלי קשר.

לאו דווקא למקרה של חדירה כמו לפורצים וגנבים. 

הדבר האחרון שדואגים ממנו..

אצלנו בבית עד תחילת המלחמה אפילו בלילה לא היינו נועלים את הדלת..

עכשיו כן סוגרים את הנעילה מלמעלה..

זה אחד המקומות עם הבטחון האישי הכי חזק בארץ..

וגם אצלנו נכנסים ויוצאים חופשי מהחלונות...

זה כמו הגישה שבישובים אין חשש להטרדות מיניות........ פחח, הלוואי

ועל ההסתכלות המעניינת

נתתן לי כיוונים לחשוב עליהם

אצלנו בכל מקרה כמעט אין ממתקים אז זה יותר קל, אבל מאמינה שילדה יכולה להתרגל ולשמוח בזה

כשאני אומרת ממתקים אני מתכוונת לשלוק בייגלה בסקוויט, זה המקסימום שיש אצלינו אני לא מכניסה ממתקים הביתה.

הכי קשה זה בשבת אצל המשפחה, אבל גם אצלינו בבית, עם עוגיות שאנ מכינה וכו 

אני מבינה על מה את מדברת, יש ילדים להוטים למתוק.

לדעתי יש שתי אפשרויות, אפשרות אחת להוציא את הממתקים מסל האופציות. פשוט אין בבית / יש רק בשבת / רק בימי הולדת.

אפשרות שניה, אם מבחינתך זה כן לגיטימי לקבל קצת מתוק, להחליט על עיתוי וכמות קבועה, ולהינעל רק על זה. עדיף לא אחרי האוכל. למשל, בשעה 4 מקבלים 2 עוגיות, או כשחוזרים מהגן מקבלים איגלו, או אחרי אמבטיה מקבלים קובית שוקולד או בבוקר אוכלים עוגה... מה שמקובל עליך. עדיף לא אחרי האוכל כדי שתאכל טוב ולא תמהר להכריז שסיימה בשביל הממתק.

שתי האפשרויות האלו מונעות דיונים בנושא, כי זה משפט קצר ברור, עם זמנים ומשמעות שהיא מסוגלת להבין.

לגבי הדיבור, האמת אני שמתי לב שכמה שפחות מתייחסים זה עובר להם וזהו. דווקא אם מתייחסים ועושים עניין, גם אם בחומרה, זה נראה להם מגניב לבדוק שוב את הסיטואציה. כמה שיותר להגיב ביובש, אפשר כמובן לומר 'זו מילה לא נעימה, אנחנו לא רוצים ללכלך את הפה שלנו במילים לא יפות' אבל זהו. לכי תדעי, אולי היא נורא מסתקרנת איך מרגיש פה מלוכלך אז היא צריכה לנסות את זה כדי לבדוק? כמה שפחות עושים מזה עסק, זה יפסיק מעצמו.

אם תכעסי ותעשי סיפור ממילה לא נקיה- היא תמשיך ותנסה כי ככה זכתה ליחס שלך

אם תביאי לה יחס מינימלי להתנהגות שלילית , ובמקביל את תרימי ותעצימי כשהיא מדברת יפה ובנועם או בכללי כל התנהגות טובה- הטוב ימשיך

קל לדבר וקשה ליישם, עבורי לפחות. אני צורחת כשהם מגזימים 🙈

הצחקת אותי 

אני בדיוק קוראת אותך וחושבת לעצמי על כמות הפעמים שאני משננת שילד מחפש תשומת לב גם אם היא שלילית

אבל ברגע האמת??? המוח ריק פירהההה

הממתקים אני ממש מבינה אותך, יש לי גם בן כזה. רמה חריגה של התמכרות למתוק.. למדתי שצריך להחליט על מספר הפעמים המדויק והקבוע בשבוע שהוא מקבל, וכל פעם שמבקש להגיד לו אתה מקבל מתוק בx, y, z. כשיהיה x, בשמחה. ככל שנכנסים לדיונים זה מחרפן אותו יותר

אני משתדלת לא לענות שבבית שלו ככה(אולי גם עליו כועסים? מאיפה לי לדעת? אולי הוא סתם חרטטן.. )

בדכ עונה משהו כמו "אני לא אמא שלו אני אמא רק שלך ויש לי אחריות רק עלייך ועל הבית שלנו. מה שאחרים עושים- שההורים שלהם יחליטו מה להגיד" במילים כאלה ואחרות.

ארתי לה "אוי ואבוי לו אני כועסת עליו1ף

ופתאום שאני כותבת את זה אני מבינה שזה ממש לא קשור ולא מאיים

איזה מאתגר זה חינוך ילדים כמה שתלמדי בסוף תצא טעות

יודעת שהרבה מהסביבה שלנו שונה מאיתנו ושהילדים שלי נמשכים לחלק מהדברים שהם רואים בחוץ ולא מתאימים לנו.

אני לא רוצה לתת להם תחושה שיש גבולות אוניברסליים וזה סבבה לפעול מחוץ להם או שאין לי מושג אם יש מישהו שמתנהג אחרת מאיתנו וזו אפשרות רחוקה. ההיפך, אני יודעת שיש אחרים שמתנהגים אחרת, אולי זה קורה הרבה גם, וזה שהם עושים כך וכך לא הופך את זה לטוב. אנחנו אחרים ומתנהגים אחרת.

כמובן לגבי הדבר הספציפי אין לי מושג אם בבית שלהם זה בסדר, אבל לא ממש אכפת לי, אני משתמשת בזה כדי להעביר מסר 

אז זה המסר שחשוב לי להעביר לילדים שלי- את הילד הזה ההורים שלו יחנכו, בבית שלנו עושים ככה נקודה. מה קורה בבתים אחרים- לא אכפת לי.

החישוב שלי הוא כזה (לא יודעת האם נכון הלכתית)

מה אישה עשתה לפני 200 שנה?

הלכה לסופר פראם כדי לקנות את הדבר הספציפי להוריד עור קשה מכף הרגל? הקפידה להשתמש בליפה הכי ממרקת בבית? הקפידה לקנות את המקל הארוך לגב?

התקלחה. במקרה הטוב. הלכה לנהר (לא מקנא בה), חזרה הביתה.

היום אני עושה מקלחת טובה. עוברת כדי לראות שהכל בסדר. לוקח לי 30-40 דקות בד''כ. מהרגע שאני נכנסת למקווה עד שאני בחוץ 10-15 דקות כתלות בעומס במקווה

(יש ארגונים שאפשר יום קודם, ציפורניים, לק וכו').

מורידה שיערות וגוזרת ציפורניים

אמבטיה של רבע שעה בערך

משפשת את העור של הרגליים שבישיבה של כמה דקות במים מתרכך ויורד בקלות

מקלחת טובה

מסרקת את השיער תוך כדי שלא יהיו קשרים.

צחצוח שיניים וחוט דנטלי

עיון בכל הגוף וזהו

גג 40 דקות

ובמקוה ציק צאק אם אין תור תוך רבע שעה אני בחוץ

גזיזת ציפורניים, גבות, שפם, הסרת שיער - יום לפני

ביום המקווה מקלחת טובה, ניקוי טבור ואזניים במקלחת עצמה, צחצוח שיניים, עיון

אולי קיבלת בהדרכת כלות מנהגים וחומרות שונות?

שווה לבדוק את זה

ולהבין את ההלכה כמו שצריך..

אני אישית קיבלתי הדרכה מהכלה של הרב דוב ליאור והיא נירמלה ואיפסה אותי ואת ההתארגנות ממש.

היום )טוב גם נשואה כמה דקות..( מתארגנת בארבעים דקות גג

תלכי ותשאלי

זה לא אמור להיות מורכב בכלל.

דף A4 עם רשימה ארוכה של כל מה שצריך לעשות… אני עוד לא זוכרת הכל בעצמי.

בסוף זה לא באמת לוקח כל כך הרבה זמן, פשוט לראות את כל הרשימה ההיא, זה מלחיץ…

מי הרב שלכם?

אולי בעלך יכול לתת לו את הרשימה שיסמן מדרג-מה חובה, מה רצוי, מה רק אם נשאר זמן וכח?

כי באמת לא הכל זהה וזה חשוב לדעת.

אותי מדריכת הכלות לימדה שצריך פשוט לעבור על כל הגוף מלמעלה למטה מכל הכיוונים

לא צריך שום רשימה בשביל זה

רק לעבור

ראש- לחפוף, לסרק

פנים-מה שאת מקפידה(בגדןל לרוב הדעות שיערות מחוברות הן לא חציצה). לקנח אף, לצחצח שיניים, לבדוק אוזניים ולהוריד עגילים

חזה, בטן(טבור לפעמים צריך לנקות) גב, ידיים ישבן וכו- לסבן, לשטוף, לעשות עיון שאין חציצות..

וזהו פשוט לעבור על הגוף שלך, בעצמך.

אם עברת על כל הגוף את בע"ה מוכנה לטבילה.

וזה מצטמצם פלאים.

אני הייתי גם כמוך בשנים הראשונות, ואחרי שלמדתי הבנתי שזה לגמרי סתם.

יום לפני מורידה שערות וצפרוניים, נשאר רק להתקלח ולעסור על הגוף שאין כלום.

מקלות אוזניים ושפם קצת זה גם יום לפני.

אין באמת הרבה עשיה.

אבל באמת זה מבהיל בהתחלה. לאט לאט ❣️

כמו שכתבו פה זה לא אמור לקחת יותר מדי זמן

ולא משהו חריג

בגדול להוריד שערות איפה שאת רגילה, ציפורניים ומקלחת טובה.

אפשר לפצל ליומיים וזה מאד מקל.

לי עוזר אחרי המקלחת לעבור על הגוף מלמעלה עד למטה לוודא שעשיתי הכל- שיער אוזניים עיניים שיניים וכן הלאה.

אם אישה שנפלה לנהר נחשב שטבלה או לא. הדיון הוא לגבי האם צריך כוונה בטבילה או לא.

אבל תחשבי שאם יש מקום להגיד שאשה שנפלה, עפ כל הבגדים שלה, בלי לעשות שום הכנה לפני- יכול להיות שנחשב שטבלה אז זה כבר מרגיע קצת.

עכשיו באופן פרקטי- קודם כל ללמוד מחדש את דיני הכנה לטבילה והלכות חציצה. כשלומדים את זה בהדרכת כלות הראש שלנו עסוק בעוד מליון דברים ואנחנו לא עד הסוף קולטות. כשלומדים מחדש פתאום מגלים מה באמת עיקר הדין, מה התווסף וזה מסדר את הראש.

ומצטרפת למה ש @טארקו כתבה.

שימי את הרשימה בצד. תעברי על הגוף מלמעלה למטה.

חפיפה, אוזניים (לנקות את החורים של העגילים אם ככה את נוהגת), פנים נקיות מאיפור. רחיצה של הגוף, הורדת שיערות (אפשר ומומלץ יום לפני.) ציפורניים בידיים וברגליים (גזוזות או נקיות אם את מאריכה).

זהו. לא להשתגע. לא צריך לקחת יותר משעה כולל הכל. רובינו מתקלחות כל יום או כל יומיים. זו לא המציאות שהתקלחו פעם בשבוע אז הצטברו על הגוף לכלוכים שצריך להתאמץ כדי להוריד.

ומציעה גם- לשנות כיוון. אם מתאים לך, אם לא מתחברת- תדפדפי.

את מתכוננת למפגש מחודש עפ בעלך, זמן קצת להשקיע בעצמך.. (אני נגיד בתקופות בלי מקווה מגיעה להורדת שיערות פעם באפעם.. ), אפשר להתפנק באמבטיה כיפית וטובה, אפשר למרוח *אחרי הטבילה* קרמים מפנקים.

במקום צ'ק ליסט מלחיץ- השקעה בעצמי.

במקום לחץ מהיום הזה- ציפייה אליו, ליום שהוא שלי ואני חושבת בו על עצמי ומה עושה לי טוב.

בהצלחה!

מבינה אותך ממש!

חוץ מעל העצות שנתנו פה לפני,

אני רוצה להגיד לך לנשום אוויר ולדעת שזה הולך ומשתפר.

הניסיון הופך את זה ליותר קל.

זה נהיה יותר מוכר.

ואם הזמן עובר ואת בלחצים גדולים וחרדות, אחרי שהתייעצת עם דמות שתעשה לך סדר מה הכרחי, שתדעי שיש לנשמת תכנית ליווי למי שיש לה חרדות סביב ההלכות...

אבל זה ממש לא חייב להיות המקרה שלך.

זה פשוט סיטואציה שחדשה לך וזה בסדר שלוקח זמן להתרגל.

מזכירה את כל זה גם לעצמי 😅

יש דברים שהם לא עיקר הדין ובעקרון כל ההכנות לא אמורות לקחת כולל הכל שעה....

יש היום מקוואות שיש שם גם רשימה לי זה עושה סדר...   אני חושבת שהגן עדן מגיע על הרצוא ושוב, על המרחק , הקושי, פחות על המקווה עצמו😄תנצלי את הימים האלו , שאת עדיין נשואה טריה. תהני מהמקווה, תקחי לשם איפור ,תתפארי אחרי , תפתיעי את עצמך, תני לעצמך להתפנק ביום כזה ...

בהתחלה זה ממש כמו הר.

אחר כך זה נהיה הרבה יותר פשוט.

מה שאת רגילה ביום יום זה מה שאת צריכה להקפיד עליו+ כמה דברים כמו גזיזת ציפרניים.

השאר זה לא חובה,עור קשה ברגל זה לא חציצה לא חייבים להוריד,שערות הם לא חציצה לא חייב להוריד,

ראוי להוריד אם את מקפידה להוריד אבל לכתחילה זה לא חציצה.לצחצח צריך אבל לא לחפור מעבר זה ראוי ומהודר אך זה לא חציצה.

וענו לך נכון הכוונה לעבור על כל הגוף ולראות שבעצם הכל נקי,שזה בעצם עיון ולהתכוון שזה עיון.

אפשר לפצל את ההכנות ליום יומיים לפני.

העיקר שזה יהיה בנחת ברוגע.

וכמובן לוודא שאין חורים ברשתות בחלונות

להרגעה- קרח, פניסטיל, גם להדביק חתיכת סלוטייפ קצת עוזר

אלתוש

די עוזר אפ זוכרים למרוח

אל תקני את האחד בתרסיס, הוא נכנס לנשימה זה נורא..

יש גם את הדוחי יתושים ששמים בשקעים עם נוזל כזה, ויש את הקוטל חרקים (עושה אור סגול שהרחקים נמשכים אליו ואז מתחשמלים ממנו)

אחרי- אלוורה, פניסטיל ג'ל

מעדיפה דברים טבעיים ,

לא אלתוש וכאלו

ויש לערוגות ספריי שמיועד לזה (יש בו ציטרונלה ועוד כמה שמנים)

בדיוק קניתי, מקווה שיהיה מוצלח

לבן שלי הייתה דלקת אוזניים והוא בכלל לא התלונן על כאב, רק היה חום, וכשבאנו לרופאה אחרי 5 ימים (כי היו שישי שבת באמצע אז באנו ביום ראשון) היא ממש נזפה בנו כי זה כבר היה חמור והיה צריך אנטיביוטיקה.

אז לא תמיד הם מראים כאב

אצלנו חופשי מכניסים גם בין לבין, ואני יודעת שבהרבה מרפאות זה ככה

ככה זה אנשים מגיעים לרופא ילדים בלחץ לפעמים... זה לא שאת תמיד יודעת יום מראש. ממש מוזר ומבאס שהתעצבנו עלייך

לגמרי יכול להיות חיידק כלשהו

הרופא לא יגיד לך שאת סתם דאגנית אחרי 5 ימי חום

אצלנו אחרי 3 ימים מבצעים ספירת דם ושתן

לק"י

הייתי בטקס של בעלי עם הילדים, והיה שעמום.

החלק המרגש היה בסוף, כשהם התחלקו לכיתות, וכל אחד קיבל את התעודה שלו.

למדתי לקח להבא, להגיע בסוף.

אז לא היה אפשר להתפצל ככה

מעצבן אותי

למרות שאין לי על מי

אבל אופ

ובאלי להקיא

הסתיים??

בכל מקרה רק רוצה לומר כל הכבוד שאת מוציאה פה כדי להגיע פחות טעונה לבעלך .... מקווה שעזר 

אבל לשמחתי גם בעלי כבר גווע😂

ואחי החמוד הסכים לשמור על הילדה ושנאכל בנחת לפני שחוזרים

אז עכשיו אני אכולה ושבעה ובדרך הביתה

ברוך ה'

תודה לכן!❤️❤️

אחד - היחס של הילדים שלך למשפחות ברוכות ילדים,

השני - היחס של הסביבה למשפחות ברוכות ילדים.

בקשר לעניין השני אין הרבה מה לעשות... אולי רק אם משנים מקום מגורים. (אנחנו גרים בשכונה שבה רוב המשפחות ברוכות ילדים. אנחנו ספציפית גרים בבניין שבו שאר המשפחות מבוגרות יותר ועם פחות ילדים, ובכל זאת אף פעם אין תלונות על הילדים שלנו, פשוט כי זה המקובל פה בסביבה... וגם כי הם שכנים טובים ומתחשבים ב"ה. היו להם רק בקשות ספציפיות וצודקות).

בקשר לעניין הראשון - האם כל הילדים שלך חושבים כך?

יכולה לומר שאני גדלתי במשפחה ברוכה, ותמיד רציתי גם שיהיה לי כך, ואילו האחות שאחריי לא אהבה את זה ותמיד אמרה שלה לא יהיו הרבה ילדים... אז זה לגמרי תלוי באופי, לא ביכולת החינוך של ההורים.

(הילדים שלי בגדול עוד לא לגמרי הביעו רצון ספציפי. כן נראה שטבעי להם שגם להם יהיו משפחות גדולות - שוב, כנראה מכיוון שזה מה שהם מכירים. אמנם יש קרובי משפחה בסגנונות אחרים, אבל עדיין סביבת המגורים משפיעה יותר, כך נראה לי. וכמובן, יש לי עדיין גם ילדים צעירים, אין לדעת מה יחשבו בהמשך)

לא כל הילדים שלי חושבים ככה. וגם כאלה שכן , יחס שלהם משתנה כל הזמן. לפעמים זו דרך שלהם למרוד . או לסחוט משהו. הם טובים בסחיטה רגשית.

לי אישית לא משנה אם יהיה להם ארבעה ילדים או עשרה , העיקר שיהיו בריאים. 

אולי תנסי להראות להם שזה לא מפעיל אותך - תאמרי להם בדיוק מה שכתבת פה, שאת מתפללת לנכדים בריאים ולא משנה מה יהיה מספרם.

ומן הסתם הם עוד יגיעו לדעתם האמיתית כשיהיו מבוגרים...

כשתגדלו תעשו מה שתרצו/ בבית שלכם תעשו מה שתרצו..

זאת אומרת שיש להם בחירה חופשית וזה בסדר לא לרצות משפחה גדולה, לא לכל אחד זה מתאים.

אמא שלי הגיעה ממשפחה ברוכה וממש לא רצתה את זה ואנחנו מעט אחים, אני לא אהבתי שאנחנו קצת ורציתי יותר, גם אם לא משפחה גדולה.

מה הנקודה? כל אחד ומה שמתאים לו! אין מה להתרגש. מותר להם לחשוב אחרת. 

אנחנו גם מעל הממוצע ב"ה
גם מרגישה עיניים כזה בגינה, בבניין...
כל דבר משליכים על זה שאנחנו הרבה ואין תשומת לב לכל ילד.

עם בגדים זה הכי בולט, גם בקרב המשפחה שלי המורחבת.
והאמת? שיחשבו, לא אתחיל לחשוב מה כל אחד חושב.
נכון אני לא יכולה לקחת את הבת ב א' לחוג כי יש לי עוד ילדים, אז היא הולכת לבד ורק עוברת חנייה
ולא יכולה ללכת לסדנאת אימהות של הבן הגדול, כי יש במקביל אסיפת הורים אז אבא הולך לבד וכו...
זה המצב.
 

שאם את תהיי בביטחון מול הנושא הזה זה לא כ"כ יפעיל אותך,

את אשכרה הבאת הרבה חיים לעולם, מעל הממוצע,

עברת הריונות, לידות, את מגדלת אותם מוסרת את גופך ונפשך עליהם, תעופי על עצמך! זה סימן לגדלות, לא סימן לקטנות!

אם את בינך לבין עצמך תהיי עם מצפון שמסכנים שאיםמלי מספיק זמן לכל אחד , אוי מסכנים שהבגדים שלהם תמיד משומשים מאח אחר, אוי מסכנים ש... ווטאבר, אז המשפטים האלו מערערים אותך.

פעם ילדה מתבגרת אמרה לאבא שלה- למה להביא כ"כ הרבה ילדים? מה הקטע? ובא שלה אמר לה - תסתכלי פה על כולם, היה אפשר לוותר על מישהו? וזהו, השתתקה. 

בחיים לא שאלתי אותם דבר כזה, כי הם גם ככה אומרים ביוזמתם שכמה מהאחים שלהם צריכים לעבור דירה

(לפעמים הם שואלים אותי בקול רם למה הייתי חייבת לאמץ את אחד האחים)

משתפת מהמקום שלי כבכורה למשפחה בה מספר דו ספרתי של ילדים-

באמת עזרתי בבית הרבה. מאוד מאוד. ברמה בעיני שהיא לא פרופורציונלית לבת בבית.

ואיכשהו, באיזה קטע מוזר, ההורים שלי לא כ''כ הודו על עזרה בבית.

פעם, ברגע של גילוי לב, אמא שלי שיתפה אותי, שאם היא אומרת לנו תודה היא מודה שעזרתי והיא כאילו לא רוצה להיות בעמדה של מוקירת תודה אלא בעמדה שככה זה צריך להיות וזו החובה שלנו לעזור.  (לא יודעת אם הצלחתי להסביר- היא לא רצתה בגדול להרגיש מצפון כלפי העזרה שלנו ואמירת תודה, מבחינתה, נותנת פתח לתחושה שעשינו לה טובה). וזה מוזר כי גם מי שעושה את תפקידו המוצהר-בעיני צריך להודות לו.

עם השנים עלתה בי תחושה קשה של ניצול בהקשרים מסוימים (תוסיפו אופי מרצה, קושי בשימת גבולות.. היו לי אחים שהצליחו להציב גבול. אני לא.

היו גם מניפולציות רגשיות למיניהן- כמו אחרי שטענתי על עומס למול אחיות אחרות אז ה'עונש' שקיבלתי זה שלא הרשו לי לעזור בבית. בכעס. בהטחה. זה היה לא נעים וכמובן שבתגובה התחננתי לעזור..)

לא אפרט פה דוגמאות מחשש לאאוטינג אבל באמת-

המינון לא היה נכון.

ובעיקר היחס לא היה נכון- ילד (בעיני) צריך להיות *שותף* בבית. ילד לא צריך להחזיק אחריות של ניהול הבית.

עוד דברים קשורים- הרבה אמירות של אמא שלי שבשביל גידול הילדים היא פספסה הזדמנויות בקריירה (והיא עובדת הרבה מאוד בחוץ. והגיינה להישגים ותפקידים.. היא ממש לא עקרת בית). אמירות של ייסורי מצפון כמו שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה על ההורות שלה. אבל, היי! את בחרת ללדת וללדת!!

(צריכה להיות הכרת הטוב של ילד להורה אבל לא מצפון ולא תחושות שבגללו פספסו)

האמת שבתורה נערה היה נחמד ה'שבט' שהיינו. אחרי שנישאנו נהיה קשה- כמעט לא היתה שבת שאפשר היה להגיע להורים ולהרגיש בית. תמיד זה היה עם עוד אחים והרגיש 'סניף' ענק.

כשבקשנו להגיע לבד (כלומר להיות בשבת עם עוד שישה אחים רווקים, כן? זה לא לבד לבד) ההורים לא הסכימו כי חשוב להם הגיבוש המשפחתי. ולכן שנגיע עם עוד זוגות. (ומה עם הרצון שלנו? מה עם להרגיש "ילד"?)

זה ב''ה השתנה.

בגדול הרבה פעמים שהאינדבדואל במשפחה הלך לאיבוד.

כמובן היו גם מלא רגעים יפים וכיף וגיבוש ותחושת עוצמה של משפחה גדולה. וכל מיני מצבים שהשקיעו בי כשהייתי צריכה..

אבל מה שפירטתי פה (ואמאלה מרגישה חשופה) זה כדי לתת איזושהי תמונה של מציאות שעלולה לגרום לתסכול ומרמור של הילדים.

גם אצלי בבית- הילדים עוזרים. ברור. גם אני חושבת שילד הוא חלק מהמערך המשפחתי ולכן שותף בזכויות ובחובות.

אבל הגישה שלי לזה שונה.

אני אומרת הרבה תודה. הרבה משבחת. גם גוערת כמובן כשצריך..(;

משתדלת לזכור שזה שהם הילדים ואנחנו המבוגרים זה משליך גם על הדרישה מאיתנו ועל האחריות שלנו (ולא רק על הזכות שלנו לקבוע ולהחליט).

בעיקר בעיקר משמעותי לי לזכור שהבחירה להוליד אותם היתה שלי בלבד (ושל בעלי)

ואם כמות מסוימת של ילדים או מציאות מסוימת (אצלי אין הרבה ילדים אבל אלו שיש צפופים מאוד) יוצרת איזשהו עומס או קושי או מחיר- זה שלי..

עוד משהו בעניין- ההורים שלי היו הרבה עושים לעצמם דברים. שזה נהדר זוגית. אבל כילדים הרבה הרגשנו בתחום ה''חובה'' בלי ההנאה.

היתה נפרדות לחלוטין. וזה יצר תסכול.

(תחשבי, לדוגמא- הם היו יוצאים מלא לנופש. המוו. ואני, גם לא בנופש וגם *תמיד מחוייבת*  לעשות בייביסיטר על כולם ועוד לחטוף על הראש שאני לא עושה את זה בלב שלם.)

אנחנו בבית שבנינו משתדלים שהילדים יקבלו מאיתנו הרגשה שגם הם בחלקים של ההנאה.

אתן דוגמא-

יום נישואין של ההורים שלי היה יום שהיינו צריכים להרים להם.

יום נישואין שלנו- הוא "יום הולדת של המשפחה". המסר לילדים הוא: בזכות שהתחתנו- יש לנו אתכם! זה לא סותר שהילדים גם מכינים לנו הפתעה (לרוב בעלי נותן להם סכום כסף שיקנו מתנה ומחנכים אותם גם לנתינה) אבל זה בא אצלם בשמחה ואהבה *ותחושת חיבור*. כי האירוע הזה שייך גם להם..

אני מרגישה שיש לי עוד המון מה לכתוב ועוד מיליון דוגמאות

(גילוי נאות הייתי בטיפול על הנושא הזה, ב'ה עזר אבל כמובן שמצריך עבודה תמידית)

השורה התחתונה שאני באה לכתוב-

ילדים יכולים להיות מתוסכלים גם במשפחה של שני ילדים.

[ובאמת חלק מהדוגמאות שנתתי יכלו להתרחש גם במשפחה קטנה.

אבל אין ספק שהגודל של המשפחה שלי הוסיף משמעותית לעומס.

(למשל- אם היו אחרי 2 אחים והיה מצופה ממני להיות בייביסיטר שלהם, זה היה מסתיים אחרי תקופה יחסית קצרה, כשגדלו.

אבל לי היו שנים שנים שנים של מחוייבות לבייביסיטר על עוד ועוד אחים שנולדו)]

ואולי באמת הם נתלים בטענה של "משפחה גדולה" סתם כמשהו להיאחז בו (כמו שכתבת בכל מיני דוגמאות שאפשר לתת כותרות שונות לאותו מקרה)

ורוב התגובות פה היו לא להתייחס ולדעת שילדים לפעמים באנטי וכו..

ויכול להיות שזה סתם ושזה פינוק או עין קשה על המציאות

אבל

בשביל הסיכוי שזה לא סתם

חשפתי כאן מעט מהחוויה שלי (אני מעל 40. תראי כמה שנים זה מלווה אותי. וככל שאני יותר שנים אמא יש דברים שיותר כואבים לי ביחס לילדה שהייתי)

כדי לומר- שווה לעשות בדק בית.

לראות אם המינון של העזרה שלהם בבית הוא תקין,

לראות את החוויה הילדית מהעיניים שלהם,

ובעיקר לראות מה השדר הסמוי שהם מקבלים (ביחס לתפקיד שלהם, ביחס לאחריות שלהם, ביחס לשמחה *שלכם* במשפחה הגדולה למול אולי שדר של "עול",

האם הם מרגישים שהבחירה שלכם במשפחה גדולה היא זכות גם עבורם או בעיקר עול עומס *עליהם*)

את נשמעת אמא קשובה ורגישה

חיבוק וברכת השם עליך!

נתת לי הרבה נקודות לחשוב עליהן, על המינון הנכון בין בקשת עזרה לבין אי ניצול.

(האמת שאת העניין של לא לומר תודה אני מכירה מחמותי - מהכיוון ההפוך. היא לא אוהבת שאנחנו מודים לה על מה שהיא עושה בשבילנו, כי מבחינתה היא "מחויבת" לעשות זאת בשבילנו. אנחנו לעומת זאת מחנכים לומר תודה גם כי זה חשוב לנפש. וכמובן, גם אנחנו משתדלים להודות לילדים שלנו על מה שהם עושים...)

כתבת ממש יפה

אני רק חייבת להגיד שהמון ממה שתיארת אני גם חוויתי

לא הכל, אבל הרבה מאוד

ולא באתי ממשפחה מרובת ילדים

משפחה ממוצעת לגמרי

זה תלוי המון בגישה ובאופי של ההורים

חיבוק גדול

והתחברתי מאוד לגישה שלך, במיוחד על היום נישואין שהוא יומולדת של המשפחה...

לא יודעת אם זה מעודד אבל נשמע שהילדים שלך הרוויחו אמא מיוחדת מהחוויה הקשוחה הזו

נקודה כל כך חשובה.

אני גם ממשפחה ממוצעת לגמרי,6 אחים, ובכל זאת חוויתי לפעמים תחושה כזו.

גם היה אמירה של אמא שלי שהיא לא צריכה לומר לנו תודה ובכלל היא לא צריכה לבקש כי אנחנו שותפים.

רבתי איתה על זה שנים.

בעיני משפחה זה לא קיבוץ.

יש הורים שמנהלים. ילדים עוזרים.

וגם בין בני זוג שכן יש שיתוף מלא אנחנו ממש מקפידים לומר תודה.

והילדים לומדים. גם על דברים שמובנים מאליהם.

חשוב ממש הנקודה שהעלת פה,

וחיבוק על התחושות ❣️

ובעקבות מה שכתבת אני בהחלט אעשה עם עצמי בדק-בית.
כי אני בגישה שהילדים שותפים ולא מחליפים אותנו
אני לפעמים מתביישת לבקש מהגדולות עזרה, כדי לא להכביד עליהן.
באמת צריך למצוא את הגבול של במה לעזור ובמה לא.
וזה ממש נשמע ששנים היית בייביסיטר, כי כל שנה- שנתיים נולד עוד אח, ועוד ועוד...
וואו כנערה היה לך זמן לחברות? לעצמך? לתחביבים? (כן את מתארת שהשקיעו בך...)
תודה על מה שכתבת.
וממש אהבתי את הרעיון ליום - נישואין.

את האמת כאב לי נורא לקרוא שהם היו יוצאים לנופש ומשאירים לך עבודה, ועוד באים בטענות...

אצלנו היינו יוצאים כל המשפחה יחד, ושההורים יצאו לחול זה היה לבד.

אבל אז לא הייתי בייביסיטר אלא הלכנו לסבתות. זו ממש אחריות עצומה בעולם שאין בו פלאפונים והיה מאוד יקר להתקשר לחול.

מעניין אותי לשמוע אם פעם הצפת את מה שהרגשתי מולם.

את יותר מרגישה שמה שעברת בנה אותך או שמה שעברת גרם לך חסך? ואולי גם וגם..?

הגדול שלי עוזר המון. אני גם מודה לו ומשבחת אותו בלי סוף, אבל עדיין- העזרה לא פרופורציונלית בעליל.

אמנם זה זמני, רק בהריונות, אבל זו תקופה לא קצרה, והוא באמת עושה הכל והוא רוצה לעזור באהבה ואפילו מציע לעזור בדברים שלא ביקשתי (לקלח ולחתל את הקטן, והוא מעולם לא עשה את זה אבל הוא רואה שאני לא מתפקדת) הוא ממש אבא שלו ואני במיטה סמרטוט

ואי אין לי מה להגיד ולצערי לא מסוגלת פיזית לשנות משהו, אבל כאב לי😔

מראה על הרגישות והלב הטוב שלו.

מציעה לצ'פר אותו ולפרגן לו בחזרה.

לקנות לו משהו מפנק. לתת לו דמי כיס שיקנה לעצמו משהו במכולת בדרך הביתה. לכתוב לו פתק כמה משמעותית העזרה שלו. 

ואני חושבת שברגע שהיחס שלך כלפיו וכלפי העשיה שלו הוא *לא לקבל את זה כמובן מאליו* רק זה עצמו- יכול מאוד לשנות את הרושם שזה יעשה לו בנפש.

כמו שאמרת- מלא להודות.

להעריך אותו בפניו.

להרים לו.

לא ציינת מה הגיל שלו אבל חושבת שגם בגיל צעיר אפשר להיות מולו באיזושהי שקיפות ולשתף שזה זמני ולא מובן מאליו.

וגם לצ'פר אותו על זה.

אפשר ביום כיף עם אחד ההורים (גם יציאה אישית לגלידה יכולה לתת את תשומת הלב הזו), נסיעה מיוחדת לסבא וסבתא,

איזושהי יציאה לאנשהו,

מתנה קטנה..

מה שנראה ומתאים לכם..

בגדול-

לתת לו תחושת חשיבות

יחד עם הערכה

ויחד עם פרגון מעשי.

חיבוק ובהצלחה

ממש כואב לקרוא.

רק בא לי להגיד לך שזה ממש לא חייב להיות ככה ( אמנם נראה שאת יודעת בעצמך אבל בכל זאת...)

אני גדלתי כבכורה במשפחה ברוכה ( לא דו ספרתי אבל כן גדולה)

הייתי עוזרת אבל ממש לא ברמה ובצורה שאת מתארת. בכלל בכלל לא.

אמא שלי לגמרי ניהלה את הבית ואנחנו ברוב טובנו עזרנו לפעמים. ובלי כל התחושות מסביב שאת מתארת.

וממש השארה לקרוא אותך ואיך את עושה את השינויים בחיים שלך.

ותמיד רצינו עוד.

כולנו.

אנחנו כל המשפחה בתחושה שכמה שיותר ילדים יותר טוב, ומאוהבים במשפחה שלנו.

מקור הכוח של כולנו ב"ה.

ותמיד הרגשנו כך.

אני כותבת את זה למקרה שמישהי תקרא את השרשור ותחשוב שתמיד ילדים למשפחות ברוכות לא נהנים מזה...

אז שתדעו שזה יכול להיות ההפך.

שאני עם מלא מחשבות על זה כבר שנים

כל הזמן בבדיקה

כבר לא מאמינה באידאל נכון יותר

אלא בעיקר בהקשבה פנימית

ואמון בהשגחה פרטית

בעלי גדל במשפחה עם הרבה ילדים והוא וכל האחים שלו ממש בטוב עם זה ומשפחה מהממת. והם עזרו בבית. אבל בפרופורציה..לא במקום לחיות..והעובדה שכולם לאורך כל הנשים מאוד קשורים לבית ולמשפחה ואוהבים אחד את השני ומאודדד מעריכים את ההורים והחינוך שלהם

וזה ממ שנותן לי בטחון לא לקשר בדווקא את המורכבויות ישש עם הילדים דווקא למספר ילדים

אלא להתמקד בעיקר באיכות ,בעבודה הפנימית מולם, ביכולת להעניק מרחב בטוח ואוהב ולהשתדל ולהתפלל...

ולא לשדר את הספק

זה הכי גרוע

י שרגעים שהוא צף

כי אני לא גדלתי ככה בכללל

אבל מה יצא לי מזה נכון לא היה עלי אף עול ותפקיד בבית כילדה

פינקו אותי

אבל יצאתי עם תחושת חוסר מסוגלות מול החיים

ובלי חוסן נפשי

ובעיקר בלי שייכות לבית ולמשפחה ממש לבד בעולם

אז וואלה זה לא יותר עדיף לי

ובאמת מאמינה שכל אחד יש לו את הסיםור המושגח לשו

והילדים שלי הנמשות שלהם רצו דוקא את הסיפור 'לנו

משתדלת לאהוב ללמוד לגדול במרחב ההז של האמהות

מתפללת שה' יתן לנו את הכח ואמן שנהיה ראויים לאמון שנותן בנו כהורים

וגם נכון להיות בהקשבה לכוחות

במתינות

בסבלנות

גם בעלי ממשפחה של מלא ילדים סופר משוחרר ומחובר מאד למשפחה ולאחים.

מה שחשוב בסוף זה לשמור על האווירה, והיא לא מושפעת דווקא ממספר ילדים.

זה שלב בירוקרטי, לא מהותי. הרופא לא יכול להוציא הפניה למי שפיר, רק ליעוץ גנטי, אז הולכים ליעוץ ושם מוציאים לך הפניה למי שפיר. ככה הסבירו לי בזמנו.

אבל בפעם אחרת שעשיתי בגלל גיל ולא בגללל סיכון למום אז עשיתי יעוץ בפגישה וירטואלית כזה רק לסמן וי. וגם כדי לבחור מה אנחנו רוצים לבדוק ומה לא

אם בכל מקרה לא תעשי, אז אין מה לעשות יעוץ.

אני עוד מתלבטת אבל אם כן אלך פרטי. 

זה מה שיגידו לך

אבל רק אחרי זה הקופה תממן לך את המי שפיר 

זה בעיקר בירוקרטי.

בתוצאות לסיכון גבוה בסקר שליש ראשון או שני, בכל אופן יפנו למי שפיר.

זה משמעותי בעיקר לעניין הזכאות לתשלום מהקופה, ויש מקומות שבהם מחייבים ייעוץ גנטי לפני מי שפיר.

אגב, יש בתי חולים שבהם אפשר לקבוע את הייעוץ לפני הבדיקה עצמה, וזה חוסך לך

כדאי לשאול את הרופא המטפל.

אבל אם לא קיבלת הנחיה להפסיק, אני לא חושבת שצריך.

לא כל הגדרה של הריון הסיכון קשורה להפסקת הנקה.

אולי אתן יודעות יש בעיה עם אספירין בהנקה ?

זה הידיעה שיחסי אישות גורמים להתכווצות הרחם הרבה יותר חזקה מאשר הנקה. אז כל עוד אין הנחיה להימנע מיחסים, להבנתי אין בעיה עם הנקה.

אבל אני לא גורם מוסמך או משו.

לא הייתי סומכת בזה לשאול כל רופא, כי רוב הרופאים מחזיקים בדעות מיושנות לגבי הנקה, ומה אכפת להם לומר לך להפסיק, הם לא מפסידים מזה כלום, בעיניהם אם לא יזיק לא יועיל...