הרגשתי ממש בטוח...

יש המון כיתות כוננות והמון אבטחה בכל יישוב. וכמובן להתחזק בתפילות... 

ירגעו והלחץ הבטחוני ישכך ויוציאו מכאן את החיילים... וזה מצב שממש מטריד אותי

השמאל בפוסט טראומה אדיר

והוא לא מעוניין לוותר על הקיבוצים שלו בעוטף

השורדים דורשים נוף לים כדי לחזור הביתה. לא יודעת אם יחזירו את גוש קטיף אבל נראה שימשיכו לשטח

וזה לא קרה ביו"ש

ובעז"ה גם לא יקרה ביו"ש

זה קרה במרכז העצבים של השמאל

בייש את ראשי המערכת

עכשיו הם עירניים

מכסחים חמאסניקים

ביצעו למעלה מ1000 מעצרי חסמינקיםביוש

זו הרתעה 

אותו דבר... החמאס עשו כאן משהו הירואי שבטוח השאר יירצו לחקות

קראתי שצהל שוקל להכניס ליישובים טנקים, רימונים, טילי נ"ט... זה רק מראה את הבעיה שאנחנו נמצאים בה

אבל חשוב לזכור עוד משהו- ביו"ש יש לישראל הרבה יותר שליטה בטחונית מאשר בעזה. הרבה יותר קל להיכנס לכפרים ערבים ביוש ולטפל במחבלים מאשר בעזה, ששם לא הייתה לנו שום שליטה.

ואם צה"ל רוצה להכניס את מה שאמרת ליישובים זה אומר שאולי משהו בהתנהלות שלהם מתחיל להשתנות, וזה דווקא כן משהו טוב

זה ברור

וזה שמכניסים מלחיץ כי זה אומר שיש בסיס, שיש באמת ממה לחשוש

בהתחלה הרגשתי כמוך. למרות שאני בדרך כלל לא בן אדם שמפחד יותר מידי.

מה שקרה בשמחת תורה לגמרי ערער לכולנו את הביטחון. זו היתה המטרה שלהם, וזה הצליח באמת. כי כולנו הבנו שהגנות שמספיקות בדרך כלל מול מחבל בודד (שזה בגדול מה שהיה לנו עד עכשיו) לא יעמדו מול קבוצה של מחבלים שיבואו בבת אחת לתקוף.

אז בהתחלה זה היה מפחיד מאוד.

אבל כל צוותי הביטחון ביישובים מיד נכנסו לפעולה - התארגנו אחרת, גם מבחינת ציוד וגם מבחינת סדרי הכוחות, וגם מבחינת מוכנות לתרחישים שפעם לא העלינו על דעתנו.

ומצד אחד, זה החזיר קצת את תחושת הביטחון, אבל מצד שני, זה חיזק את החששות, כי אם מדברים על תרחישים כאלו סימן שיש באמת ממה לחשוש.

(אצלנו לפני כמה שבועות ביקשו שכל משפחה תעדכן לפני שבת אם הם נמצאים או לא, כדי שאם יתרחש 'אירוע אמת' ידעו מי נמצא ולא יבזבזו זמן לבדוק בתים שבמשפחות נסעו לשבת... אותי הבקשה הזו ממש הלחיצה, כל השבת הייתי ב'כוננות' ובמחשבות מה נעשה אם יהיה משהו...).

אז אני באמת באמת מבינה אותך, ואת הפחד שאת מרגישה.

אבל אני יכולה לשתף שעכשיו אני הרבה יותר רגועה.

כי בהתחלה אולי היה נראה לערבים שמה שהחמאסניקים עשו היה 'הירואי' ומשהו ששווה להם לחזור עליו.

אבל מה שצה"ל עושים עכשיו בעזה זה מחיר כבד מאוד. לא משהו שהם ישושו להסתכן בו. הם כבר קוראים לזה 'הנכבה השניה' (זה מראה שמבחינתם יש פה הפסד ולא ניצחון).

וגם כל ההתארגנות ביישובים, והכנסת ציוד אמיתי להילחם, יגרמו להם להבין שזה באמת לא שווה אפילו להתחיל לנסות.

בכלל יש שינוי גדול בגישה לעומת מה שהיה פעם. ממה שהבנתי, עכשיו כל ערבי שרק מתקרב לגדר של הישוב - יכולים ישר לירות בו. בלי לחכות שהוא 'יוכיח' שיש לו כוונה להרוג.

וחוץ מכל המחשבות האלו, אני באמת מתחזקת באמונה שהקב"ה מנהל פה את העולם, ובעז"ה מתפללת שיצא עוד הרבה טוב ואור מכל הקושי הזה שאנחנו עוברים (חלק מהטוב שיצא מזה כבר אפשר להתחיל קצת לראות, אבל אני מתפללת ומאמינה שיהיה עוד הרבה יותר...).

לא נעים לי להודות אבל גם אני מאלו שחושבים שהייתה בגידה אולי, של ערבים ישראלים שסייעו לעזתים שעבדו אצלם בבתים

נראה שביוש צריך יותר לאבטח את הכבישים. אולי אני  טועה... אם כן מבקשת סליחתך

זה ידוע וברור שהערבים ה'ישראלים' עזרו להם שכל העובדים שעבדו בקיבוצים העבירו מלא מידע וכו'...

מה שאולי לא נעים להגיד זה שמן הסתם גם היתה לנו בגידה ממש מתוך המערכת אבל אין עניין להיכנס לזה עכשיו

בעז"ה אחרי הכל כל מי שצריך ייתן את הדין

ודווקא הבדואים מאוד עזרו לישראלים וסיכנו את עצמם, וגם הם בין הנפגעים מהאירוע.

ערביי ישראל בכלל לא ידעו על התכנית, המחבלים בעצמם ידעו עליה רק בסמוך לביצוע.

על סמך מה את חושבת שברור שהיה סיוע של ערביי ישראל?

(לא שהם לא מסוגלים, אבל במקרה הזה מענין אותי לשמוע מה ההוכחות)

מוחקים עכשיו את החמס

ל"רשות" יש הרבה יותר מה להפסיד.

כבר יצאה שיירת פלסטינים לירדן.

ירדן מדינה חלשה שתלויה במים שאנחנו מזרימים לה.

היא תאלץ לבלוע פליטים (בניגוד למצרים שהתחמשה ומאיימת במלחמה) ולא נראה לי שהם מעוניינים כל כך להתטרנספר כשצה"ל ער ודרוך. אז כעמלק הם מזנבים בכבישים. אבל לחזור על המבצע של חמאס- מה יצא להם מזה?

אבל עכשיו מלחמה אז רק נסנגר על עצמינו, העובדה היא שזה *לא* קרה ביו"ש, זה קרה דווקא לשמאל הקיצוני שהאמין בדו קיום והכניס עזתים אליו הביתה מרוב חמלה טיפל בהם, נתן להם צעצועים של הילדים שגדלו, והעמלק הזה טבח אותם.

אז המציאות היא שעכשיו באמת רוצים למגן חזק את הישובים וטוב מאד שסוף סוף צה"ל יעשה את זה.

הרגשה קשה אבל הגיונית בהתחשב במה שקורה אצלינו ובהפקרות כאן.

ובזלזול בדם שלנו כאילו הוא פחות חשוב.

זוועה

תגברו סיורים של הבטחון, שדרגו נשק לתושבים (אזרחים) וגייסו מתנדבים למג״ב לעזרה בשמירה.

יש הרבה דרכים וגם מובן שיצטרכו להחזיק צבא יותר גדול ומוכן לכל אפשרות.

ואין לנו שליטה על זה.

אפשר גם מחר למות בתאונת דרכים. (לצערנו ראינו לא מעט מזעזעות החודש). להתפלל, להיות אנשים טובים יותר, ולהשתדל לא לחשוב על זה.

זה השחרור שלי בנושא. לא אגיד לך שאני לגמרי כבר לא מפחדת כן? אבל ממש ירד משמעותית. 

וזה לוקח ממני המון כוחות

אין עוד מלבדו והכל מאיתו-  אני בטוחה בזה, אבל יחד עם זאת חוששת על הילדים וחוששת להכנס להריון

מפחיד אותי להביא ילד לעולם כזה. ואני בסרטים שאני לא בהריון. חושבת על החטופה שילדה בעזה...

בקיצור מלאא מחשבות

אני מנסה להתחזק גם בזה שעם ישראל עבר דברים ככ נוראיים. לאורך כל הדורות. ולא התייאשנו אף פעם. המשכנו ללדת ילדים. זה אפילו הניצחון שלנו, על אפם וחמתם של כל השונאים שלנו שאנחנו ממשיכים ללדת ולהתפתח, שאנחנו בסוף עם מדהים שהביא המון לעולם, שאם מנתקים רגע את המלחמה וחוזרים לשגרה- יש לנו פה חיים ממש טובים עם המון אפשרויות.

אגב, זה גם ממש בסדר לחשוב מחדש אם מתאים לכם לחיות בישובים. זה לא לוותר בעיני להחליט שמעדיפים לעבור לאזור אחר. מכירה לא מעט שעשו את זה. וזה לא שחסרים כאן תושבים ב"ה. יש פה איכות חיים מפתה מספיק שעוזרת להתגבר על הפחד אצל חלקם. 

אני גם בעליות וירידות. יש ימים ששונאת את העולם ואת הכל ובוכה על זה שאנחנו חיים בעולם ככ דפוק.

ויש ימים בהם אני בשחרור, מבינה שזה לא בשליטה שלי ו שצריך להפיק את הטוב ביותר ממה שקיים אצלנו.

אולי ישובים ממש בודדים...

מכירה לא מעט ישובים, ובכולם יש צמיחה יפה

ישוב עוד 2000 איש. התמונה של יהודה ושומרון הייתה אחרת. יותר של קביעת עובדה אנחנו פה.. ופחות חשיבה של אתם גרים במקום מסוכן

בה'שיש צמיחה יפה. אבל כדי לתת עובדה בשטח ולא יפנו צריך יותר מזה 

המציאות של פינוי יהודה ושומרון לא עומדת כאופציה לאף מקבל החלטות בישראל.

אני לא יודעת, כנראה אנחנו במציאות מקבילה. כל הישובים סביבי בבניה מטורפת. בחלקם גם מאות יחידות דיור. המחירים יקרים בהגזמה. בונים כבר בניינים.

נראה לי אתן פשוט לא הייתן פה כשזה באמת היתה שממה... בפורפורציה של 30 שנים, מה שקורה פה מדהים. 

כן לי קצת חרה שאמרו פה שלא צריך עוד תושבים ביוש

קצת מנותק מהמציאות

מאוד צריך!

ויש המון יישובים קטנים שמשוועים לעוד תושבים

אמרתי שלא חסר. זה לא שאם הם יעזבו ההתיישבות תתמוטט.

מן הסתם היא לא גרה בישוב קטנטן שזה הם ועוד 5 משפחות. וגם במצב כזה, זה בסדר להגיד-לי זה לא מתאים.

ב'ה אני מאוד מחוברת למציאות, לא רוצה לפרט יותר מדי אבל תסמכי עלי שאני חיה ונושמת את הישובים מגיל לידה וכנראה הקרבתי עבורם הרבה ממה שהרבה כאן הקריבו. 

כן, כנראה שכל הישובים ישרדו אם משפחות בודדות יעזבו.

אבל איכות חיים כמו למשל בית חולים, רכבת ותחבורה ציבורית , כבישים נוחים, מרכז הייטק, קניון

ככל שהאוכלוסייה תגדל הם יתפתחו

וזה ממש בסדר שלא כולם גרים ביש"ע

זה לא בסדר לדעתי שכולם רוצים לגור בין ת"א לנתניה

רובד ציבורי שזה מה שאתן מדברות עליו

ורובד אישי שכן, מי שלא מתאים לו לגור ביו"ש זו לא חובה.. זה אידיאל אחד מתוך רבים שהוא חשוב מאוד! אבל לא על חשבון דברים אחרים...

אני כן חושבת שכל אחד צריך לבחור לגור איפה שנכון לו, וכמו שכתבת- אין מקום מושלם.

כתבתי שזה לא שחסר.

אם הם יבחרו לעזוב, יבואו כנראה אחרים.

בוודאי שמצב בו יפסיקו לגמרי להגיע משפחות חדשות, ויעזבו משפחות קיימות, זה מצב חמור ולא רצוי. אני לא חושבת שאנחנו שם. (וגם יודעת בוודאות שלא לפי כל נותן בסיסי שאפשר לקחת על נתוני הצמיחה) 

בנימין והשומרון בכיוון מזרח חסר

וגם בבקעה כמובן

שם באמת קשה יותר ליישב (מרחק, מזג אויר וכד).

ובאמת גם בנגב וגם בגליל מאוד חסרים תושבים.

פשוט בישובים כמו עפרה, אלקנה, עלי, יקיר... לא חושבת שחסר.

אפשר לחלק את יו"ש לפי מועצות, מועצת בנימין הכי גדולה ובאמת לא חסר תושבים בבנימין.

אבל יש חוץ מבנימין גם את הר חברון, גוש עציון, הבקעה, שומרון. בהרבה מהם יש איזורים ריקים עם ישובים קטנטנים... ממש ממש חסרים מתיישבים.

אם יהיה אוכלוסייה מספיק גדולה יהיה בית חולים למשל וזה יקל מאוד על התושבים שגרים בסביבה

בבנימין רוב היישובים הם עם כמה מאות משפחות ויש כאלה שיותר.

בהר חברון למשל, כל היישובים בסדר גודל של בין כמה עשרות משפחות למאות בודדות.

זה הבדל משמעותי.

ברור שחסרות ערים בכל יו"ש, אם הייתה עיר יהודית בבנימין זה היה מבורך, אבל כשמדברים על ישוב אז עלי הוא ישוב גדול.

זה הסיבה לחוסר בבית חולים.

חסרים משאבים לישובים. זה בין היתר בגלל שהתקציב ים לוקים בחסר ואנחנו לא נחשבים עדיין כמו שאר תושבי המדינה. 

שיש באוניברסיטה באריאל דיבור על הקמת בית חולים בעיר בשיתוף הפקולטה לרפואה באוניברסיטה. אבל אני לא יודעת אם איפה זה עומד כרגע ואם זה בכלל לפרסום

מכאן שיש משמעות דווקא להגדלת ההתיישבות. שתהיה אוכלוסיה מספקת גם בלעדיהםםםם.

לא יודעת גם איפה זה עומד. 

הר חברון והבקעה זה באמת המקומות שההתיישבות פחות משגשגת. כן יש צמיחה, יותר קטנה פשוט.

טוב לא יודעת. כנראה שבאמת יש אזורים בהם יש עומס(בנימין וגם חלק מהשומרון) ובחלק חסר.

אין מה להשוות את אורנית לאלון מורה, למשל, למרות ששניהם אותה מועצה..

ממשיכה לחיות כי אלה החיים שלי וזהו.

אם ה' יבחר אחרת הוא יכול לבחור את זה ממש בכל מקום.. ולהתעסק במה יהיה אם באמת מחליש אותי בעיקר כי אין לי *שום כלי* להתמודד עם זה.

מתפללים שה' יתן ישועה וכוחות לחיילי צהל וכוחות הבטחון להתמקד במה שחשוב כדי שיהיה לנו בטחון פה, וחיים את חיינו....

ואני גרה בשומרון הארד קור, באיזור לא פשוט.. אבל זו הדרך שלי שנכונה לי..

השלך על ה' יהבך, כזה.

מרגישה שאני מכחישה את המצב כשאני  מדחיקה וזה גורם לי להרגיש לא אחראית כלפי הילדים שלי

אני רוצה ללמוד ממך

לא חושבת שאני איזו מבינה גדולה עם איזה סוד גדול...

זו פשוט הדרך שלי להתנהל....

חיים פה ממש ממש בסדר. לא מרגישה שאני מסכנת פה את הילד שלי יותר מכל מקום אחר בארץ.

ותמיד היו פיגועים וחדירות, בסדר גודל שהוא יחסית קטן למה שקרה, אבל זה תמיד היה.

לי תמיד היה חשש, בימים הראשונים של המלחמה הוא התחזק, אבל אח״כ חזר לאותו פחד תמידי שהיה, אין איך למחוק אותו לגמרי, אבל אפשר להשאיר אותו בצד ולהמשיך את החיים, כי זו המציאות שלנו.

מחבל אחד

היום החשש הוא מהמונים

ה' יעזור

אני לא מרגישה פחד..

להיפך

מרגישה שאני חיה בגן עדן. רוב המשפחה שלנו חווה אזעקות ואצלנו שלווה.

כן פוחדת קצת לנסוע לכיוון השומרון אבל זה כבר תקופה ככה, לצערי לא חדש. וגם לא צריכה להתמודד עם זה כי לא נוסעת לשם בד"כ.

והבית שלי הוא הדבר הכי לא מאובטח שיש - בית קרקע בלי סורגים, ואני לא נועלת במשך היום בין אם בבית או יוצאים.

(בלילה נועלים אבל אפשר להכנס בקלות מהחלון. אני עושה את זה אם בעלי נעל ואני חוזרת בלעדיו כי לא מסתובבת עם מפתח).

דרך החלון גם בימי שיגרה במיוחד לא בלילות.

מספיק מישהו אחד עם נשק שיראה ויחשוב שיש חדירה ועלול לקרות אסון..

שווה לשים גם בלי קשר.

לאו דווקא למקרה של חדירה כמו לפורצים וגנבים. 

הדבר האחרון שדואגים ממנו..

אצלנו בבית עד תחילת המלחמה אפילו בלילה לא היינו נועלים את הדלת..

עכשיו כן סוגרים את הנעילה מלמעלה..

זה אחד המקומות עם הבטחון האישי הכי חזק בארץ..

וגם אצלנו נכנסים ויוצאים חופשי מהחלונות...

זה כמו הגישה שבישובים אין חשש להטרדות מיניות........ פחח, הלוואי

ועל ההסתכלות המעניינת

נתתן לי כיוונים לחשוב עליהם

הספרים הראשונים קלילים ובסדר, בהמשך הסדרה הופכת לטיפשית ונכתבה בבירור ע"י AI (לא ממקור רשמי, רק לפי ההרגשה). לא זכור לי יחסים חד - מיניים, אבל יכול להיות שיש וזה לא מרכזי. בת כמה הבת שלך? יש שם הרבה עיסוק במי יהיה החבר של הגיבורה, אבל בצורה נקייה יחסית

היא בכיתה ז'.

עד איזה ספר הוא קליל ובסדר?

מהספר הרביעי בערך זה מאוד מורגש שהוא נופח ע"י AI. הפסקתי לקרוא בספר השביעי, כי נמאס לי

ובסדרה הזו לא הרגשתי בכלל

מה גם שכשספר 7 יצא הAI עוד היה בחיתוליו... או שבקושי נולד

כי ספר 7 יצא באנגלית ב2018.

אני מאד מאד אהבתי את הסדרה מלבד הספר 8.5 שהיה מיותר

9.5 גם יכלו לוותר עליו, אבל היה יותר טוב

אולי משהו בתרגום? אני לא זוכרת עכשיו דוגמאות אבל זה ממשהרגיש לי ככה

כאלו מן הספר.

אני אהבתי את הסדרה, אבל לבת שלי לא נתתי לקרוא.

חשבתי לתת לה השנה, אבל החלטתי לחכות עוד קצת.

אבל היא עד עכשיו קראה רק ספרות חרדית, אז אני כנראה לא פונקציה....

קראת את כל הסדרה?

מסכימה לשתף למה לא נתת לה לקרוא? בת כמה היא?

היא גדולה.. מאד, 17+

תולעת ספרים שלא נראתה כמוה בעולם, אבל היא אף פעם לא קראה ספרות לא חרדית

בעקרון אני חושבת שזו סדרה מצוינת, ממש נקייה

בגלל שכן יש טיפה ענייני זוגיות חשבתי לתת לה רק בשנה הקרובה.

היא אמנם צעירה ברוחה אבל לגמרי לא עונה להגדרה של נוער צעיר

על חשבונך?

אעאהרעהאעאהההה😭😭😭😭😭😭😭😭

לוקחת על חשבוני אבל יש עבודה שאיאפשר לא לעשות

מקווה שיעבור בטוב♥️

אני גם עובדת חול המועד, אבל פחות שבשגרה, דווקא השנה מרגיש לי סבבה כי יש חול המועד ארוך

אופ

לא עובר לי

דווקא כשזה ארוך זה מורגש

הילדות בבית

כולם בטיולים

זה לא יוציים בקושי מספיקים ללכת לפארק ונגמר

יש מקומות שמורידים על חול המועד רק חצי יום.

זה באמת מבאס מאוד מאוד

מבינה אותך ממש

אני יודעת שלא כולם יסכימו איתי אבל אני אישית כשמחפשת עבודה דואגת להתנות את ההסכם בזה שלא עובדת בחול המועד ואם אין אפשרות אז פשוט לא הולכת לשם. כבר ככה כל הימים והזמן והכוחות שלנו הולכים על עבודה אז לפחות שהחגים ישארו לי לנשימה

מעודדת אותך לא לוותר ולנסות כן לקבל משהו

לא נעים לי לבקש חריגנ כלשהי

גם ככה אני יולדת תשעה חודשים אחרי שנכנסתי לעבודה

גם ככה אני כבר במינוס של יומיים וקצת

אולי להוציא מחלה? זה בריאות הנפש 🫣

מה אם יש מספיק ימי חופש והבוס לא מאשר? 🤦‍♀️

חישבתי את ימי החופש שלי באדיקות שיספיקו לי לימים באוגוסט, חול המועד ונופש שבעלי קבע, ועכשיו הבוס אומר שהוא לא מאשר לי את החופש לנופש 🤦‍♀️

למרות שהודעתי לו כבר באוגוסט, הוא אמר שהוא לא זוכר. חבל שלא שלחתי לו מייל מסודר. הוא אמר שהוא לא חייב לאשר כל חופש, והוא צודק, אבל זה ממש מעצבן. ולא תגידו שאני הולכת מחר, זה עוד חודש, ובכל זאת זה לא מספיק לו כי יש עבודה חשובה

לדעתי אם זה עובד לך ואת מתכננת מניעה של יותר משנה הייתי מנסה את זה שוב,

במקביל לוקחת ברזל וB12 ומקפידה שהם יהיו על הצד היותר גבוה של הטווח הרצוי כי זה מאוד משפיע על אורך הדימום, וגם לוקחת ביופלונאידים.

מהיום השלישי לדימום הייתי שותה מיץ לימון טבעי- פעמיים ביום כל פעם לימון אחד, שותה המון מים

ובימי הדימום שוטפת את האזור עם מים בצורה תכופה (לפחות 5 פעמים ביום בשרותים)

נובה רינג יכול לעשות השפעות הורמונליות, יש נשים שזה טוב להן יותר מגלולות ויש הרבה שלא.

לא מצאתי משהו אחר שמשתווה לאיכות חיים איתו

כנו שכתבת, אישה נורמלית, עם חשק, שמחה ימרוצה בסך הכל

ולא גוש הורמונים עצבני ;)

מסייגת שאצלי הדימום במחזור כן בד"כ כרגיל, הפסק ביום החמישי גג שישי.

אם את יוצאת עם תובנות תשתפי, אשמח להחכים

מניעה מקומית שלא משפיעה על כלום

בשימוש נכון מונע באחוזים גבוהים

לפי הסיפורים שאני שומעת עם התקנים לא הורמונליים נראה לי שזה כבר די דומה מבחינת האחוזים..

מבחינה מסויימת בקטע של השימוש.

אבל זה בהחלט אופציה טובה למי שהתקן ממש לא טוב לה

יש ככ הרבה סיפורים של נשים שנקלטו עם התקן

או התקן שזז או נפלט ולא שמו

אם הולכים למתאמת אני חושבת שהאחוזים ממש גבוהים

אני אישית משתמשת בזה בלית ברירה ונורא חששתי מזה כי אני בלי מניעה נקלטת מיידי (נדיר שקרה שהייתי בחי מניעה ולא נקלטתי..)

ובינתיים זה מןנע כבר כמה חודשים

כך שבלי ספק זה עושה את העבודה

המניעה של התקנים, וגם בין התקנים יש הבדלים...

ובע"ה את תהיי שייכת לאחוזים הרבים שזה מונע להן מצוין

על התקנים

שמעתי ככ הרבה סיפורים שזה לא הגיוני האחוזים שמדברים עליו

אני אבל יכולה להבין שזה באחוזים יותר גבוה מדיאפרגמה אבל עדיין כנראה שההורמונלי או הורמונים בכללי (גלולות, טבעת וכד) כנראה קצת יותר יעילים מהתקן נחושת

התקנים בראש הרשימה בצורה מובהקת.

זה היה 3 סקרים בשנים שונות.

אז גם אם הדיאפגרמה ממוקמת באחוזי מניעה פחותים מהתקן אין סיבה להחליף, זה לא אומר שבדיוק את תהיי מהאחוז שזה לא היה המניעה המספקת...

כאילו כל חודש לוקחת הימור (בשלב זה בחיים זה בסדר מבחינתי ההימור הזה)

אבל ככל שעובר הזמן אני חושבת שזה באמת מונע טוב כי ברור לי שבלי מניעה כבר הייתי נקלטת מזמן.. (כמובן הכל בידיים של ה' אבל מנסיון עבר)

בשונה מנרות ושקפים שזה באמת הימור, למרות שגם זה יש נשים שזה עובד להם יופי במשך כמה שנים.

לפספס כמו גלולה או דיאפרגמה?

לפעמים אפילו לא קולטות שדילגו על גלולה

כך שהמנייה עצמה כן מונעת טוב הבעיה זה בשימוש שלה

חוץ מדרך המניעה (כלומר איך הסוג מניעה מונע את ההריון) חלק נכבד ממה שמשפיע על איכות המניעה זה כמה סיכויים שהשימוש במניעה לא יהיה טוב.

למשל התקן בלרינה הוא התקן לא מומלץ כי הוא נפלט/זז מהמקום הכי הרבה פעמים בגלל הצורה של ההתקן שאומנם חוסכת את הדלקות שקורה הרבה פעמים עם התקן אבל זז יותר בקלות.

גלולה זה לא רק לדלג, זה גם אם היה נניח וירוס בבטן אז יש טווח זמן של בערך שבוע שרמת ההשפעה של הגלולות יורדת וצריך להשתמש במניעה וספת או לא לקיים יחסים

גם דיאפגרמה עלולה אחרי תקופה לא ממש להתאים וכו' בלי ששמים לב...

לכן מאוד חשוב בכל סוג של מניעה זה ממש להקפיד על ההוראות, וחוץ מזה להחליט על מניעה לפי רמת הדחיפות במניעה

תודה!

אבל להרבה נשים זה משפיע על אורך הדימום, כתמים, כאבים ברחם

אז הדיאפרגמה במקרה כזה לא חושבת שזה משהו שההתעסקות איתו אמורה להרתיע.

כמו להגיד שבוסת צריך להתעסק עם פדים וכד' אפילו פחות מזה..

זה משהו ככ בקטנה ומהיר וקל שבאמת לא מפריע לכלום

ואם את מזהה ביוץ בכלל אפשר לשים רק בימים הפוריים

אבל כן חשוב לי לכתוב שוב שחייבים לשאול על זה רב לפני כי הבנתי שיש פסיקות שונות בנוגע לשימוש בזה (אצלי הרב התיר אחרי שכל האופציות האחרות לא באו בחשבון בשום צורה)

זה בסדר

טיפה הכתמות פה ושם ופעם ב מאריך לי את הווסת ביום יומיים. חוץ מזה שום דבר אקוטי.

כן אכתוב שיש לי חברות שמאוד השתנה אצלן איך שההתקן תפקד מפעם לפעם (מהתקנה אחת להתקנה אחרי לידה אחרת), אז אם זה אופציה לנסות שוב ואם לא ילך לחשוב איזה עוד סוגי מניעה אפשריים, אולי שווה לשקול את זה

זה גרם לי לדלקות

3 התקנים שונים

נובה טי

גנפיקס

ומירנה

כנראה שאני רגישה לחומרים שיש בזה.

אולי בעתיד כשאסיים את הילודה אשקול לנסות שוב כי אז אין את הפחד של פגיעה בפוריות

זה בד"כ הולך יחד, רגישות למתכת. (יש הרבה שרגישות לעגילים ולא להתקנים אבל אין הרבה שרגישות להתקנים ולא לעגילים)

ואם בעתיד יהיה לך צורך לנסות שוב התקן הייתי מנסה פלקס-טי מהסוג שמצופה פלסטיק כי יש יותר סיכוי שיעבור אצלך בשקט בלי דלקות.

זהב או מצופה זהב

מי ישמע שאני כזאת עשירה חח.. פשוט הולכת עם כמה עגילים קבועים כמה שנים ומידי פעם בעלי קונה לי חדשות ואם כבר קונה אז משקיע..

אבל ממש מעניין לגבי ההתקן עם הפלסטיק אני אברר את העניין בהחלט לפעם אחרת

וההתקן בסדר גמור לי

@פרח חדש וואו לא הכרתי שההתקן גורם לכאלה דברים, אויש מבאס ממש

כי תכלס זה האופציה הכמעט יחידה של שגר ושכח באמצעי מניעה

היה לי ממש כיף עם המירנה לא לקבל מחזור..

ממש באסה

הייתה בעיה עם ההתקן! איפה המידע הזה נמצא ?

אולי צריכים להמציא התקן מפלטינה כי איתה אני חיה בשלום🤭

😅

ההורמונים בו משמעותית פחות מגלולות

וזה גם בהפרשה מקומית

יתכן ולא ישפיע בכלל על המצב רוח

הענין הוא שעד שלא מנסים לא יודעים

יש למשל בנות שהג'נפיקס או הבלרין ( אם אני לא טועה שניהם לא הורמונליים) גרמו להן לפחות תופעות לוואי מהנובה טי

מה ההבדל בין ההתקנים האלה, הם כולם נחושת?

כי ניסיתי רק את הנובה טי הרגיל.

אבל אולי תפתחי שרשור נפרד על התקנים לא הורמונליים...

מה שכן, נשמע שלא שווה לך לוותר על היתרונות של אמצעי לא הורמונלי אחרי שזה היה כ"כ משמעותי אצלך

1. צורה- נובה טי/פלקס טי הם בצורת עוגן חלק מהפלקס-טי מצופים חומר פלסטיקי שהגוף מגיב לזה אחרת, בלרינה- כדורי נחושת שמסודרים בצורת כדור וזה לא פוצע את הרחם, ג'ניפיקס צורה קצת שונה יותר דומה לשרשרת וזה ממוקם אאל"ט בדופן הרחם

2. גודל- כל התקן הוא בגודל שונה, יש סוגים שיש להם כמה דגמים

3. רמת גמישות שונה לכל דגם וממילא הגוף מתייחס לזה אחרת.

נחשב פחות מאריך ומכביד ווסתות

אבל בסוף זה אינדיבידואלי וגם תלוי בהנקה

ורק פרטי

ומסתבר שיש חשד לשארית שיליה

אוף איזה סרט.. אמרו לי לבוא עוד שבוע לראות איך זה

ובנתיים אישרה לי להתחיל נובהרינג אבל לא התקן

קחי בחשבון שזה יכול לגרום לך לדימום שוב

ואז עוד פעם לעשות הפסק ולטבול וכו

הנובהרינג או הבדיקה?

מאתמול בלילה יש לי דימום, חשבתי שזה מחזור אבל היום באולטרסאונד לא היו בטוחים אם זה ווסת או שהרחם מנסה להתנקות מ(אולי) שארית שיליה

האמת ששבועיים עכשיו לא היה לי כלום והספקתי כבר לטבול, ואני זוכרת מלידות קודמות שאני קבוע מקבלת מחזור בזמן הזה אז לדעתי זה כן מחזור

ולא תצטרכי פרוצדורה אח"כ להוציא אותם

בע"ה שילך חלק

לא צימר

בד"כ הצימרים הפנים לא כזה מרווח בטח לא הסלון

יותר שמים דגש על מרחב חוץ

ווילה יש בה בד"כ גם שטח פנים מרווח, פינת אוכל גדולה וכו

צימרים יש המון ביישובים סביב בית שמש, היינו בכמה אבל כולם לא עם סלון גדול בכלל

לא יודעת למה יצא לי צימר

שהיה בו גם חדר אוכל גדול ומרווח שבו ישבנו כולנו.

יכולה לתת פרטים בפרטי בשמחה. היינו בשני מקומות כאלו, שניהם באזור בית שמש.

ולא צימר. מתחם שיש בו גם מקום לערוך שולחן.

אין לי מושג אם ואיפה יש דבר כזה... אבל אולי המיקוד יעזור לך בחיפוש.

בהצלחה!

שכבר ניסינו שני חוגים לכל אחד

וההתנהגות שלהם והעקשנות והסירובים לעזור/להתקלח/מאבקים

אני יכולה לישון מוקדם ולהשאיר את הבית נוסע או שוב לא להכין שיעורים למחר ולהיות בלחץ לעבודה שלי

או שהכל יהיה פיקס ולישון מאוחר מאד

להיות במיטות, ומשם ללכת אחורה לכל משימה ועוד קצת מרווח להתמרחויות.

יש לי ילד בכיתה א בשעה 19 הוא אחרי מקלחת אוכל. אם את צריכה זמן להתאושש אחרי עבודה אז ממש לא לרשום לחוגים.

באיזה שעה אתם חוזרים הביתה?

כשהם ילכו לישון בשעה סבירה זה ישפיע גם על היכולת שלהם לשתף פעולה ( לא פותר את כל הבעיות, אבל עוזר מאוד), יישאר לך זמן למטלות הבית ותוכלי לישון בשעה סבירה ולחזור פחות גמורה מהעבודה.

הודעות ששולחים בשעות מאוחרות, האמת? שולחת פתק שלא עשינו כי קיבלנו את ההודעה מאוחר ולהעלות את העניין באסיםת הורים.

אני לאט לאט למדתי שתחילת שנה זו הצפה והרבה הודעות ולהחזיק ראש, יודעת שאחרי החגים דברים נראים אחרת

ואני אומרת לא הם ממש בכו וצרחו

יצא לי החשק להזמין להם

ומצד שני מבינה את הצורך החברתי

אבל התגובה שלהם הפתיעה אותי

שמתי להם מסך והלכתי לנוח שעה

וכשקמתי לאחד הייתה ציפיה שאזמין חבר

והשני רצה ללכת לגינה

ושניהם צרחו והיו לא מווסתים

ונראה לי שהזדקנתי בשנה

לא הייתי חד משמעית איתם והתבלבלתי שהיה

איך אתן מתנהלות מול זה?

הרצונות שלהם זהנחמד אבל זה צריך להתאים גם לי. בטח במשו לא אקוטי כמו לפגוש חבר

אמרת לא והוא מתבאס? תני לו. לא חייב לרצות אותו. הוא יצרח עד שיירגע,תתני לו חיבוק ותמשיכו הלאה בחיים

אני גם תמיד מסכימה להזמין ללכת, אפילו שיש לי ילדים גדולים שיכולים ללכת לבד ולחזור לבד אם אני מרגישה שזה ישבש את הלוז ולא מתאים לי, אז לא

ובכללי התחלות חדשות

הם חוזרים ממש מוצפים

וטלוויזיה זה עוד יותר מציף

אז לא אומרת לא להביא אם את צריכה רגע לנוח, פשוט להבין שזה התוצאה של אחרי ולנשום עמוק לקראת זה

אני מעדיפה לשבת איתם רגוע כשהם חוזרעם ואז להוציא משחק שלא הוצאנו מלא זמן- פליימוביל, מגנטים

ולשכב על הספה לידם כשהם נכנסים לקטע

קופסאות אוכל- הכנתי איתם ביחד טבלה של מה מכינים כל יום. הם החליטו מה כל יום, רק דברים שהם אוהבים. שוקולד מסכימה ביום שישי. ואז זה ממש מסודר לנו ולהם

קופסאות אוכל מכינה בערב

ושיעורי בית אצלנו זה בקטנה עכשיו.. אז לפעמים כשחוזר מהבית ספר ולפעמים בערב כשרגועים יותר

מה עם בעלך? אנחנו מנסים לסדר את הבית תוך כדי המקלחות וההרדמות ומה שנשאר אז אחרי שנרדמים

לק"י

אלא אם כן, יש להם רצון להכין בעצמם. וגם אז צריך להכין איתם או לבדוק שהכינו נכון.

יבוא יום והם יכינו. תורידי מעצמך דברים מיותרים.

היה צהרון

וחוג אחד בשבוע לכל ילד ונגמרתי

אם את שואלת אותי זה נחמד אבל לא מאסט. יותר חשוב בעיניי לשבת איתם על שיעורים ולצאת לגינה/ לעשות ערב בבית. החיים עמוסים וסה קשוח אחרי יום עבודה להתחיל חוגים גם, בטח כשאת ככ עמוסה. אז הייתי חושבת על זה שוב, מבחינת תדירות וכמות ונחיצות

מעירה מוקדם משכיבה מוקדם

מערכת אני דואגת להם כי לא ציפיתי מהם לדאוג לזה בטח לא בתחילת שנה

לדעתי הבעיה היא שאת עובדת גם אחרי שעות העבודה, והרבה. זה גוזל ממך מלא אנרגיות וזמן

הייתי הולכת לכיוון של הפחתת עבודה יומיומית מהבית ככל הניתן. את גם בנאדם.

מה יש להם חוץ מחשבון ועיברית?

אצלי הם לוקחים כמעט הכל כל יום ודי.

לא הייתי משדלת אותם להכין איתך. אפשר לחכות עם זה.

אוכל - תחליטי איתם תוכנית מראש לכמה ימים ותכיני להם זריז לבד.

תודיעי להם שחברים תזמינו רק בהמשך אחרי החגים.

ומסכימה שזה עמוס ומלא דברים קטנים ומעצבנים בבת אחת. אחכ זה מתאזן לדעתי.

לק"י

אבל אני בהחלט מכינה לה בעצמי.

לפעמים היא רוצה להכין, אז מכינות ביחד.

וגם אם יש, זה דברים שנשארים בתא לא?

וגם אם אין תא, בכיתה א' אין קיצושע או חומש הכל חוברות דקות

לק"י

אצליכם לומדים רק קריאה וחשבון?

לא נראה לי שהם משאירים הכל בכיתה.

ואם לוקחים הכל כל יום- זה יכול להיות עוד 3-4 חוברות+ מחברות. וזה מכביד...

אבל שאר הדברים אין מה לקחת הביתה משאירים הכל בתא.

לא זכור לי שהיה ש''ב בא' חוץ מבחשבון וקריאה

לא היה הבנה לזה שהילקוט ממש ממש כבד אם לוקחים כל יום ה-כ-ל

בסוף הצלחתי להגיע לפשרה שחלק מהספרים משאירים בכיתה, לא היה מושלם אבל לפחות היה פחות כבד.

רק מה שיש שיעורי בית מחזירים הביתה. וזה משהו אחד כל יום

זה מוריד הרבה.. לעשות מערכת בגיל כזה נראלי קשוח

זה בהחלט שינוי משמעותי, ולוקח זמן להתניע את זה. זה הכי הגיוני וטבעי שעד שזה יכנס לשיגרה יותר מוכרת והמשימות יקחו הרבה פחות אנרגיה- זה יהיה איטי ומעצבן ודורש ריכוז גבוה ויותר כוחות כדי להשתלט.

לא כיף, חיבוק גדול, בעזרת השם אחרי תקופת הסתגלות לחוצה יותר זה אמור להסתדר.

עד אז, להיות בחמלה כלפי עצמך וכלפי כולכם. לא להצליף בעצמך על כל טעות, גם לך קשה ומותר להיות אובדת עצות 😉, טעויות הן חלק מהחיים והן מדייקות אותנו ומציבות לנו מטרות שיש דרכים להתקדם אליהן. לחבק את הילדים ולהיות איתם בזה גם אם אמרתם להם לא, ואגב, לגמרי יש בהם כוחות לשרוד כשאומרים להם לא.

ובבקשה, אל תשמעי את זה בטון מנוסה ומתנשא, כל כך מכירה שהתקופה הראשונה של שינוי גדול היא כבדה פי שמונה מהשיגרה שתגיע. ומה שרובנו חוות כל פעם עם ילד אחד- אצלכם זה כפול! אז זה באמת נורמלי ההרגשה שדברים יצאו מאיזון ואני מעריכה שתוך שבועיים שלושה זה יהיה בעזרת ה' מאחוריכם. בהצלחה יקרה, זה באמת לא פשוט.

משאירים הכל במגירה בכיתה, חוץ מחוברת קריאה שחוזרת הביתה לשיעורי בית כל יום. אין אצלכם מגירה בכיתה להשאיר חוברות?

ולא בסדר ששלחו שיעורי בית ב6, הייתי מוותרת באותו יום...

לא חייב חוגים אם זה מעמיס. השנה לא רשמתי אף ילד לחוג כי הרגיש שזה יותר מדי בשבילי.

כל החוסר ויסות הרגשי ישתפר עם הזמן. הגיוני שהם עדיין מוצפים מתחילת שנה.

ולגבי אוכל, לא להתרגש מזה שלא אוכלים. חבל, זה יוצר לחץ סביב האוכל. אולי תעקבי בשביל עצמך כדי לראות מה אוכלים ומה פחות (נגיד שמתי לב על אחד הילדים שלי שאם אני מביאה לו אותו כריך יומיים ברציפות אז ביום השני הוא פחות אוכל ומאז אני יותר משתדלת לגוון) אבל אל תדאגי, הם לא ירעבו...

אצלינו הדבר היחיד שהשתנה בלוז צהריים בתחילת כיתה א' זה 10 דקות שיעורי בית שהתווספו.

אתם ממש בתחילת שנה, לאט לאט תלמדו איך לסדר את הלוז בצורה יותר יעילה, וכולם יסתגלו ויהיו יותר רגועים. אל תרגישי שהמצב כרגע זה המצב הנתון לכל השנה. שיהיה בהצלחה!

תמיד ההתחלה קשה, אחר כך הם מתרגלים ואת מתרגלת והסדר יום החדש כבר יותר זורם.

בשלב הזה לא צריך לדרוש מהם לסדר את התיק.

אם זה בא מהם, אז מצוין, אבל אם לא- יותר קל לארגן לבד מלרדוף אחריהם.

בהמשך הם ילמדו לקחת אחריות ולסדר את התיק.

לגבי האוכל, אני מבינה שזה חדש לך כי בגן עם קיבלו אוכל.

לא צריך יותר מידי להשתגע.

אם הם אוהבים משהו מסויים ואין להם צורך בגיוון, אפשר לשלוח כל יום אותו דבר.

וגם אם הם לא אכלו, לא להילחץ מזה.

אפשר לנסות אפשרויות שונות ולמצוא מה הם אוכלים, אבל בלי לחץ.

אם יותר קל לך, אפשר להכין את האוכל מהערב.

אם שולחים שיעורי בית רק בערב זה לא תקין, וכדאי להגיד למטרה.

אפשר לשאול את הילדים מה היה לשיעורי בית, יכול להיות שהם ידעו מעצמם, או לבדוק אם סימנו עמודים בחוברת.

פעילויות אחר הצהריים, זה תלוי ביכולת שלך.

את יכולה להסביר להם שבתחילת השנה לוקח זמן להתרגל, ולכן כדאי פחות ללכת לחברים וכד'. ובהמשך תוכלו לחזור לפעילות אחר הצהריים.

מתי הילדים חוזרים הביתה?

יש הבדל אם מסיימים מוקדם, או שיש צהרון.

אצלינו לא היה לוז ממש קבוע.

היינו חוזרים הביתה בסביבות 14:15 אוכלים ארוחת צהריים.

לפעמים מייד אחרי זה היה שיעורי בית, לפעמים זה היה יותר מאוחר.

לפעמים היינו בבית, לפעמים יצאנו לגן שעשועים.

אחר כך ארוחת ערב, מקלחת השינה.

תתכנני את הזמן כך שהם ילכו לישון בזמן ולא יתעכבו.

ממש שומעים את העומס הטכני והרגשי ממה שכתבת.

כל שינוי דורש הסתגלות.

המח שלנו פועל על אוטומטים כדי לחסוך באנרגיה, וכל שינוי בשגרה דורש ממנו חיווטים חדשים ולכן ההתחלה תמיד דורשת יותר אנרגיה - גם אם זה שינוי משמח. תחשבי - מעבר דירה, חתונה, עבודה חדשה. בהתחלה כל דבר לוקח המון זמן ואנרגיות ונגמרים מוקדם בערב, או כבר בצהריים... ועם הזמן הרבה מרכיבי שגרה הופכים לאוטומטיים ואנחנו יכולים להמשיך בשגרה תוך כדי שמתפנה לנו אנרגיה להשקיע בדברים אחרים.

אז דבר ראשון להבין שבשבועות האלה את מסתגלת לשנה חדשה בעבודה יחד עם ילדים בבית ספר, את מושקעת בזה ולכן חייבת להניח בצד כל מה שלא דחוף - להוריד סטנדרטים בבית, לקחת עזרה, כל מה שיכול לעזור. לאפשר לעצמך מנוחה במשך היום וממש ממליצה להכניס ללו"ז פעילויות משחררות - יציאה לטבע, ריקוד, אומנות, בלי הילדים או איתם מה שיותר נגיש העיקר שתיהני. ולהחזיק בראש שעם הזמן יהיה קל יותר.

עם שאת, אם שגרת העבודה שלך דורשת יותר מידי אנרגיות - צריך לעשות שם שינוי: הקטנת היקף משרה, אימון מקצועי שיעזור לך להיות יותר יעילה או אפילו הסבה מקצועית.

דבר שני לגבי הילדים.

גם הם מסתגלים כמובן... גם להם יש עומס גדול של צוות חדש, חברים חדשים, הסעות... הרבה דרישות חלקן מתסכלות, לפעמים יש בכיתה מורים קשוחים או מריבות אלימות שאלה דברים שגורמים לילדים הרבה מתח גם אם הם רק צופים מהצד.

אז את כל החוויות האלה הם צוברים וצוברים, כי בית הספר דורש תפקוד והתנהגות נאותה, ולכן עולה מגננה שגורמת להרגיש פחות. וכשמגיעים הביתה זה צריך לעבור עיבוד ולהתפרק מהגוף, ולכן חייבים לוודא שאחר הצהריים מותאם לעיבוד ופריקה רגשית.

טלוויזיה זה עוד קלט, היא רק דוחה עוד את הפריקה.

חוגים זה עוד מטלה (בדרך כלל), ועוד זמן שילד מחזיק את עצמו ועושה מה שצריך, ועוד לחץ ועומס על ההורה. אפשר אבל לשקול טוב אם זה שווה את זה, ולא להעמיס. במיוחד לילדים שנמצאים בצהרון.

מה כדאי לעשות אחר הצהריים:

1. הכי חשוב - מרחב של זמן. לא להפוך את אחר הצהריים לשורת משימות שצריך להספיק. במרחב הזה המח של הילד יוכל להוביל אותו לעבד מה שצריך ואיך שהוא צריך.

2. משחקים פיזיים - טרמפולינה, כדור, יציאה החוצה, משחקי תנועה (המלך אמר, ים יבשה וכו'). אם את מזהה תסכול ואגרסיביות אז משחקים יותר אגרסיביים - מלחמת כריות/נודלים (האלה של הבריכה), היאבקות וכו'. להכניס צחוק למשחק, כמה שיותר זה מאד משחרר.

3. משחקי דמיון - פליימוביל, תחפושות, יצירה חופשית, הצגות, אחד ממציא התחלה של סיפור השני ממשיך וכו'.

4. אחרון והכי חשוב - בכי. בכי הוא הפורקן האולטימטיבי של עומס רגשי. הוא מאפשר ריפוי עמוק של תסכול ומקדם הסתגלות. אני מזמינה אותך להתיידד עם הבכי, לצפות שהוא יגיע בתקופה הזאת יום יום ואפילו להזמין אותו - כמו שעשית בלי כוונה כשאמרת "היום אין חבר". עשרת לילד להרגיש את התסכול ובעקבותיו באו הדמעות שלא היה אפשר לשחרר בבית הספר. אלה דמעות מבורכות, תשמחי בהן! תשמחי בשביל הילדים שלך שיש להם בית שאפשר להרפות בו.. זה כל כך משמעותי.

את כל הדרישות והמטלות של השגרה - שיעורי בית, התארגנות וכו' - להנמיך ציפיות, למנן, הכל בסדר. ילדים משוחררים ורגועים לומדים בקלות.

שמחה שעזר

ושמחה שכתבת לי

איזו הכלה !

לגבי הבכי של הילד אני חושבת שלא הייתי ברורה הוא הבין ממני שאולי הם יוזמנו אחרי המסך ואז הוא התנהג יפה לכאורה נתן לאמא לנוח וראה מסך וכשאני קמתי עייפה ומבולבלת ציפה שאזמין וכשאמרתי שלא- הוא התאכזב אותי גם ממני כי לא שללתי ולא אישרתי ולא קיימתי מבחינתו את החוזה.

עוד דבר בגלל שאחה"צ הפך לעומס טכני לי שידרתי פתאום כבדות וחרדה, איפה התיק? מה השיעורים? בואו נארגן אותו למחר ופתאום שמחת החיים נעלמה ממני ובהתאמה גם להם ולמה??? הם רק לפני שניה היו ילדים שיורדים לגינה. עצוב שפתאום המחויבות הזו מתווספת לי ולהם.

אם היית מסרבת מוקדם יותר, היית מקבלת כנראה את אותו בכי בדיוק - פחות המצפון שלך שאולי זה בגלל שגרמת לו לצפות ולהתאכזב.

והחלק השני זה החלק החשוב יותר

אחר הצהריים צריך להיות זמן כיף, רגוע ומשוחרר, זה מה שמאפשר את ההחזקה של הבוקר בלימודים ובעבודה. והתשומת לב שלך לתחושות שעוברות בך נותנת לך מצפן לבחון את זה.