הבעיה היא בעיקר בציפיות.
את מצפה שיהיה שותף איתך בעול הנפשי לפחות, אבל האמת כמו שהוא לא שותף למאמץ הפיזי ולא נוכח פיזית,
ככה הם גם לא פנויים נפשית, הם גם עוברים דברים לא פשוטים בכלל במלחמה.
ברור שאתה אמירה כוללנית ויכול להיות שחיילים שונים מקבלים את זה שונה, ונשות מילואים שנוהגות לשתף וזה מצליח להם.
אני יכולה להגיד לך מה עובד אצלנו- קודם להבין שכל אחד עובר פה משהו עצום.
כל הסרטונים על העל האש והמסיבות, זה כיסוי למתח שהם חווים במצב מלחמה.
בעלי לוחם אז אולי זה שונה ממי שלא לוחם,
אבל כשהם נכנסים הם יודעים שלא בהכרח כולם חוזרים והם מורעלים בטירוף, אבל כל זה כן גורם לעומס נפשי.
לכן אני לא מצפה בכלל שהוא יבין את הקושי שאני חווה.
ואני אומרת את זה על סמך כמה וכמה צווי 8, רק שהפעם זה ארוך, מורכב וקשה מכל הפעמים הקודמות.
אבל את הטעות של לצפות ממנו להבנה או לתמיכה עשיתי בפעמים קודמות וזה זלל ממני את טיפת האנרגיה שהייתי יכולה להפנות למשאבים יותר זמינים ושילמתי על זה מחיר יקר.
לכן הפעם היה לי ברור:
הוא עם הפנים למלחמה ואת הכוחות שלו הוא יגייס מחברים ומכרים שלו,
אני עם הפנים להתמודדות עם הבית ומגייסת את הכוחות מהסביבה שלי.
כל השיחות שלנו לא נסובות על פורקן נפשי וציפייה לתמיכה. כן משתפים אבל לא ברמת פריקה אמיתית...
לא יודעת איך להסביר את זה, אבל כמו שאני יודעת שמאמא שלי ברגיל אני לא אקבל תמיכה ולכן מספרת את זה יותר טכני, וגם לא מספרת הכל,
אז ככה גם איתו עכשיו.
אני יודעת ומרגישה עליו שמה שמחזק אותו זה שאני חזקה, אז גם כשאני לא חזקה, אני מנסה לשדר חוזק.
למשל שולחת הרבה נקודות אור ונקודות מצחיקות שקרו לנו במהלך היום..
נגיד במהלך פעילות יום הולדת לבת שלי הייתה אזעקה והוא שאל מה איתנו, שלחתי לו תמונות שלה כשהיא מחייכת, לא סיפרתי על הרגעים שהיא בכתה..
או למשל כשסיפרתי שהיא מאוד מאוד רגישה וכל דבר גורם לה לבכות, הוספתי יעבור לה, לא חיכיתי למילות נחמה שלו..
כשקורים כל מיני דברים מצחיקים ביומיום משתפת בזה.. נגיד יום חמישי כל הלילה ושישי בבוקר הבן שלי הקטן צרח וצרח שהוא רוצה את אבא.
אז שיתפתי, אבל לא ממקום מיואש, אלא במן חצי בדיחה כזה שתראה איך הבן שלך אוהב אותך אני מקנאה.. וגם כשהבן שלי היה אבא של שבת והוא צרח בבוקר אז אמרתי לו אתה אבא של שבת, בוא נתלבש יהיה לך כיף,
אז הוא מתוך הצרחות בקושי מצליח לבטא את עצמו, אבל אמר "לא רוצה של שבת, רוצה אבא, רק אבא!!"
אז נגיד שלחתי לבעלי הודעה עם הציטוט ומלא סמיילים.
אז מצד אחד אני משתפת אבל לא ברובד העמוק של ההתמודדות, אלא די בהיבט החיצוני וגם אחרי השיתוף נותנת לזה מקום יותר קליל של קצת לצחוק על המצב אז זה מאפשר לבעלי לשמוע ולא להתפרק מזה.
וככה גם הפוך, הוא משתף אותי מלא בכל מיני דברים יפים ובבדיחות ומחוות ואפילו בדברים שהוא הכי שונא שזה שמעבירים אותם מנקודה לנקודה לנקודה רק כדי לחזור לנקודת ההתחלה וכל זה, אז הוא מקליל את זה קצת ואז יותר קל לי לתמוך בו נגיד אמרתי לו כשהוא היה בפאתי עזה רק כדי לגלות שהמשימה השתנתה:
" לפחות זכית בארבע אמות חדשות בא"י "
או למשל יום שישי אחד הוא שולח תמונה ואומר לי אני בטיילת של עזה, יום יפה היום, רוצה להצטרף?
או שהוא שולח לי תמונה של טמפון וכותב קיבלנו תרומה ואני לא יודע מה עושים עם זה, מישהו פה ייעץ לי לשאול אותך..
כל מיני שטויות כאלו.
אולי זה נשמע כמו זוגיות שטחית, אבל זה מה שמחזיק אותנו.
אפטרים זה באמת הרבה יותר קשה, כי קשה לדבר פנים מול פנים ולא לפתוח עד הסוף הכל. אנחנו משתדלים להסיח את הדעת ולעשות דברים שיקלו עלינו. נגיד אנחנו יכולים לדבר שעה על איזה פרט טכני רק לא להגיע למקומות כואבים מדי, כי אפטר זה לא מספיק זמן שאפשר לפתוח בו דברים כמו שצריך וגם לטפל וגם להתחזק וגם לקום מזה מחדש להמשך.
בקושי שינה ואוכל כמו שצריך מספיקים אז בטח שלא דיבור אמיתי מרפא. לכן כדי לא להישאר עם "פצע פתוח" מעדיפים פשוט לא להסיר את התחבושת.
לי אישית היה גם פרויקט גדול בעבודה שגרם לי למתח נוראי שלא היה לי ברור בכלל איך אני הולכת לבצע אותו עם כל המתח והעיסוק בילדים, אז כשנתנו לו יומיים חופש פשוט ברחתי לעבודה גם לכבות שריפות שם וגם להימנע מחיכוכים מיותרים בבית. (וגם היינו אסורים אחרי מלא מלא זמן שהוא לא יצא ולא ידעתי איך נכיל את זה)
מי שבסביבה שלי שנותן לי כח, יודע שאפטרים זה לא הזמן של פורקן אמיתי לכן תומכים גם בימים האלו, כולם מבינים שזה אומר שהוא עדיין מגוייס.
כשאני כן צריכה אותו אני אומרת לו באופן מאוד מפורש מה הציפייה שלי ממנו.
נגיד הייתה לנו איזה בעיה מול המעון ואני כבר השתגעתי, לא הייתה לי כבר טיפת חמצן.
אז מצד אחד שלחתי כזה רצף של הודעות כועסות, מיואשות, הוצאתי הרבה ג'יפה,
מצד שני סיכמתי במה אני מצפה ממנו לעשות.
איקס, וואי, זד.
אח"כ גם פתחתי קבוצת ווטסטפ שרק שנינו חברים בה וקראתי לקבוצה בשם המשימה והעברתי לשם את כל הטכני שהיה בפרטי שלנו.
בעלי התייחס רק לטכני, לא לקושי שהסיפור הזה גרם לי ועשה רק רבע ממה שביקשתי, אבל לפחות היה לו מפלט מכל ההר געש שפרקתי, אם לא הייתי נותנת לו אפיק טכני לצאת ממנו, הוא לא היה יודע איך להגיב וזה היה מעצבן אותי עוד יותר שהוא מתעלם מהנושא.
בקיצור, השיטה הזאת לגמרי עובדת לנו הפעם בשונה מפעמים קודמות ששילמנו מחיר יקר על הציפיות שלי תוך כדי ואחרי המילואים.
וגם כשהכל ייגמר, המתכון שלי לחזרה לשגרה בריאה, זה שצריך לתת לזה זמן. לפרק הכל לאט לאט לאט.
לא לחכות לו עם סמרטוט ביד או עם חבילת טישו ולפרוק עליו הכל.
צריך להחזיק עוד כמה זמן.
לדעתי קודם לדאוג לשינה ואוכל טוב.
אח"כ לתת לילדים את המקום שלהם לפרוק,
אח"כ שיחזור לעבודה כמה ימים. שיסע להורים שלו עם הילדים ובלי הילדים.
רק אחרי שכל הסביבה טיפה נרגעת, אני מסתכלת עלינו ונותנת יותר מקום לזוגיות.
עד אז אני ממשיכה להחזיק.
אח"כ יש גם יותר פניות בלי הסחות דעת.
אפשר לקחת קצת חופש, לצאת להתאווררות טובה. וגם לו יש יותר פנאי וריכוז בשבילי ויכולת הכלה. מה שפשוט לא נמצא שם לפני כן לא במלחמה ולא בהתאקלמות לשגרה.
מאמינה שאין דרך אחת שהיא נכונה לכולם. שאלת מה עובד אצל אחרים, אז מתוך הניסיון של מה שכשל בפעמים קודמות ודי מצליח עכשיו,
משתפת בתובנות שלי.
מתאים לך תקחי.
לא מתאים, אל תקחי.
בהצלחה, ומקווה שתגיעי לנוסחה שתעזור לכם.
