לא יודעת מה מצבך וגילך... ומה האופי שלך, מה עושה לך יותר טוב? לחכות? להיות בעשיה?

יכול להיות שאני הייתי קובעת לעצמי איזשהוא דדליין שבה אני מנסה רק לשפר תזונה לתזונה לשחלות פוליציסטיות וקצת כושר ואם לא נקלטת בתקופה הזאת מתחילה במעקב.

אבל ממש עבדתי על זה לא סתם בקטנה וה לא עזר, לא הצלחתי גם להתמיד הרבה מידיי זמן.

אני 25+

אני רוצה להיות בעשייה בנידון אבל לא רוצה ללהתחיל מוקדם מידייי

בהצלחה בהחלטות!

ואולי התזונה שניסית לא הייתה מתאימה לך.. אולי כדאי לנסות משהו אחר. ממה שאני יודעת זה צריך להיות הטיפול הראשוני בשחלות פוליציסטיות. לצערי ברפואה היום אין מספיק מענה בנושא הזה

וכבר אין לי כח נפשי לנסיונות של רפואה אלטרנטיבית תודה בכולופן.

אז יש הסבר, למה לא מוגדרים?

ולעיקר, אם יש לך מחזור כנראה עד גם ביוץ, אני הייתי מנסה כמה חודשים ואז מתחילה מעקבים.. התינוק/ת שלך פיצי אם איתך בבית זה גם מסרבל קצת את המעקבים אז אני כן הייתי נותנת צ'אנס טבעי..

אני גם עם שחלות פוליציסטיות אבל לא היה לי ביוץ.. בדיוק במחשבות מתי נכון לנו לחזור לניסיונות (לא היה בא בחשבון הריון אז אני עם גלולות למרות שגם מניקה) גם הטבעיים וגם טיפולים

בלי לדעת אם יש ביוץ ואם כן מתי הוא? נראלי חסר סיכוי....

ולא באלי להתחיל עם המקלונים של הביוץ יש למה בכלל?

במקלונים או במעקב זקיקים...

בלי לרוץ קדימה, שלב שלב..

את בטח יודעת שאם יש מחזור זה לא בהכרח אומר שיש ביוץ

אבל נשמע שדווקא המחזור שלך יחסית סדיר עכשיו, אז סיכוי גבוה שאת כן מבייצת.. ואם יש ביוץ תקין אפשר קודם לנסות טבעי לפני שרצים קדימה ונסחפים לטיפולים..

ובשחלות פוליציסטיות דווקא מאוד נפוץ שאחרי לידה או שינוי הורמונלי קיצוני אחר(למשל הפסקת גלולות), דברים משתנים ויש שיפור או חלילה ההפך.. אז זה בכלל לא מופרך שאת כן מבייצת והכל תקין ופשוט תנסו להיות יחד בביוץ...

אני ממש לא עוברת מיד לטיפולים אפילו שיש לי כמה מוקפאים.

השאלה שלי הא מתי היית מתחילה לבדוק ביוץ במעקב זקיקים? כי זה סרט ועכשיו עם ילד בכלל פרוצדורה לקבוע תורים לא"ס ולרוץ מוקדם בבוקר לבדיקות,

מצד שני יש מצב שאנחנו לא נמצאים יחד בביוץ בכלל...

כאילו אני אחרי הבכור שלי לקח לי תקופה עד שבכלל הייתי מסוגלת לחשוב על הריון שני(ואז הקב"ה דאג שנחשוב על זה טוב עוד הרבה שנים עד שנשתוקק לזה מאוד מאוד...)

אבל זו לא שאלה שיש פה מישהי שיכולה לענות לך עליה.

זו שאלה שתלויה ביכולות הטכניות והרגשיות שלך בלבד.

הגוף שלך נפלא, נכנסת להריון וזה כי הגוף שלך יודע מה לעשות (כן, אפילו אחרי כמה וכמה שנות טיפולים)

וההריון התפתח וילדת, כי הגוף שלך יודע בדיוק מה לעשות.

לדעתי, אני הייתי מגדירה מה הוא X זמן שבו את נותנת לטבע לעשות את שלו, ואחרי זה פונה לטיפולים....

אבל לדעתי גם בשבילך, קחי פסק זמן, בלי כל הבלאגנים, פשוט להינות מהרגע. יש לך תינוק קטן ויש לך זוגיות טובה.

לפני כל הטיפולים וההורמונים והריצות, קחי פסק זמן פשוט להינות מכל השפע שכבר יש לך עכשיו.

כי אני כבר בשלב הבא, לא באלי להילחם עוד 5 שנים על עוד ילד 

המתנה מורטת עצבים להיון וילד נוסף

כי אם אלך עם המשוואה שאמרת לא בטוח שיהיו לי הרבה ילדים אם בכלל...

אולי לגדולים באמונה

לא אפרט יותר על הגישה שלי, אבל זה חלק מזה.

אם המתנת עכשיו 5 שנים, זה כי היית/הייתם צריכה/ים לעבור תהליך מסוים עד שהגיע הזמן הנכון. וזה לא אומר שהילד הבא גם יהיה ככה.

יש לנו דחיפה חברתית להביא הרבה ילדים, מצד שני יש הרבה שזו לא מציאות החיים שלהם מכל מיני סיבות. צריך לשחרר תלות מהתוצאות, לפעול במה שאפשר ולזכור שילדים זה מה'.

ברור שקשה לשחרר תלות מהתוצאות, את רוצה את זה מאוד מאוד. אבל תנסי בכל זאת לשחרר תלות מהתוצאה

אבל אני חייבת לשאול אותך, המתנת פעם לילד? לא חודשיים, המתנה של ציפייה ובירורים, קרה לך???

עם כמה ילדים בבית

ולא מתקרבת לקרסוליים של אישה שהמתינה שנה אחרי שנה אחרי שנה

אני אומרת לך שבמציאות כמעט ואי אפשר לעשות את זה בפועל

זה לבקש מבן אדם להיות מלאך

ואנחנו לא מלאכים וגם לא שואפים לזה.

ולא התנסיתי בזה

כן המתנה אבל לא מאוד בוער לי ובלי שום התערבות.

ברור שקשה להיות בתוך זה, והאינטנסיביות של כל חודש, זה אולי מה שהכי קשה. בדיוק בגלל זה אם זו הייתי אני, הייתי מגדירה זמן שבו אני בוחרת שלא להתעסק בזה.

ואם זה לא יגיע טבעי אז אפנה להתחלת התהליך הזה שוב.

דווקא כי בעיניי הזמן הרגוע בלי כל הסטרס שמסביב מאוד חשוב וחיוני לנפש שלנו. 

וברור שאי אפשר לדעת מה יהיה, אם היא מתחילה טיפולים מחר, האם ההריון יהיה עוד חודש או עוד שנה?

אבל בעיניי ההרפייה תעניק לה כבר שלווה נפשית, מה שמאוד סביר שטיפולים יקחו ממנה מהשנייה הראשונה. כך שלדעתי בהחלט יש חשיבות להגדיר זמן שבו לא מתעסקים בזה כלל.

ומסכימה שקשה לשחרר תלות בתוצאות כשמדובר במשהו שהוא בנפשך (וזה כן משהו שהתנסיתי בו) והסוד בזה לדעתי הוא לרדת לשורש הקיום שלך, ששם רק את נמצאת ושם את שלמה בדיוק כפי שאת.

בין אם זה מה שהתפללתי עבורו או לא

אני עוברת תהליך, בין אם התוצאה תתרחש או לא. התהליך הוא המטרה.

הכל לטובה, לפעמים ה' רוצה שנגדל, שנעבור משהו, ובגלל זה יהיה עיכוב. וזה תמיד יהיה בדבר שאנחנו הכי רוצים, הכי חשוב לנו

אז צריך לשחרר את התלות בתוצאה, כי אין לנו באמת שליטה על זה, ולהיות מוכנים באמת לעבור את התהליך ולפעול בשביל זה

לעשות את ההשתדלות שאפשר, בלי תלות בתוצאה.

למשל אני הולכת לטיפולים, אבל מקבלת את זה שאולי זה לא יצליח, אבל עושה מה שיכולה.

ואז אין סטרס

עניין ה'עושה מה שיכולה',

או מה ההשתדלות הנצרכת מצידה עכשיו, זו בדיוק ההתלבטות.

כל אחת פה ייעצה לה לפי מה שהיא רואה לנכון.

הפותחת צריכה לחשוב מה יעשה לה טוב. אנחנו לא יכולים להגיד לה מה לעשות.

היא יכולה להגיד כן זה טיעון טוב, ים... צודקת, אולי אחכה עד שהילד יהיה בן שנה ורק אז אחשוב מה הלאה

או היא יכולה להגיד ים.. בכלל לא מבינה אותי, אני קופצת עכשיו למים העמוקים והולכת על זה בכל הכוח.

זו החלטה שלה

לעצם העניין אני גם חושבת שהגיוני לקחת עוד כמה חודשים להנות מהקטן בשקט, אבל זה משהו שבאמת כל אחת צריכה להחליט לעצמה. 

לא אומרת מתוך תרעומת חלילה אלא מתוך מה שאני מרגישה.

אין מרתיח מזה, הרפיה, שלוות נפש, רוגע, אל לחץ וכו וכו אלו מילים יפות שכל מטופלת פוריות תשמע שהיא צריכה לעשות

ואז אווו אז יגיע הרגע המיוחל ואם הוא לא יגיע מיד אחריי, הוא בוודאי יעזור לה להתקדמות.

בבקשה, ההצעות האלה, הן לא רלוונטיות, מי שלא התנסתה בהמתנה מורטת עצבים ונסיונות בתחום הפוריות שלא תציע להירגע.

שוב, אני יודעת שזה נשמע מתלהם, אבל זה פשוט בוער לי, אני לא יוצאת עלייך חלילה, מקווה שתקראי את זה נכון, ואם לא, סליחה.

להרפות, לא כדי שזה יגיע.

אלא שתהיה לה שלווה. בלי לבדוק כי הנה אולי עכשיו הרי הרפיתי אז אולי זה עבד.

אלא שתקח לה עכשיו נגיד 3 חודשים שהיא בכלל לא מנסה, שהיא משקיעה בשלוות הנפש שלה.

ואם היה אפשר לעשות טיפולים באותו stat of mind זה מה שהייתי אומרת, אני לא חושבת שזה אפשרי

ששווה לך להגדיר פרק זמן שבו את מנסה בלי התערבות. כלומר, תנסי לזהות ביוץ ולתזמן

אבל תני לגוף צאנס

אני מכירה כמה פוליציסטיות שילדו ללא שום התערבות אחרי שילדו פעם אחת

כמה זמן לתת

ואיך לזהות את הביוץ? מקלונים? אמינים מספיק?

ותתחילי עם מקלונים מהבית

אם באלך קצת יותר התעסקות אז תעשי מעקב זקיקים עם בקופה

אבל אפשר בהחלט להתחיל ממקלונים בבית עם

ממליצה על האתר 'בזמנו'

יש שם בדיקות במחיר יחסית טוב

והמשלוח חינם

ואז את מתחילה לבדוק מהיום ה9-10 של המחזור, כל יום פעם ביום לפחות

לא על השתן הראשון, יותר לקראת 11 בבוקר.

כל בדיקה את שומרת, אולי תעשי לך מחברת ותרשמי של איזה יום כל בדיקה.

כשאת רואה שהפס השני מתחיל יותר להתכהות, ממליצה לך לעבור לשתי בדיקות ביום

אחת בוקר ואחת ערב, 5-6 בערב.

סיכוי טוב שככה תתצליחי לתפוס את הזמן של הביוץ

סביב זה תשתדלו לקיים יחסים

לא חייבים לקיים בדיוק ביום הביוץ, גם יום יומיים לפני זה מצויין

בהצלחה ובשורות טובות. 

ולא מתאבדת על "לתפוס את הביוץ".

את המשאבים הדרושים למעקב זקיקים הייתי משקיעה בחשק כדי לשמור על יחסים בתדירות של פעמיים-שלוש בשבוע.

לגבי פרק הזמן - שנה מאז שהפסקת להיניק.

ואני ממש ממליצה לנסות את שיטת אביבה בהקשר של שחלות פוליציסטיות.

לי זה רק גרם להרבה יותר מתח ובלאגן. 

כמה זמן לתת זה שאלה שרק את יכולה לענות.

את עדיין צעירה אז השעון לא מתקתק לך....

אם את מאד רוצה אז כדאי לך להתחיל מעקב זקיקים ולא מקלונים

את ממש רוצה עוד ילד,ב"ה זה רצון בריא ומבורך!

אם כבר חיכיתם הרבה שנים,למה לחכות עוד?

כי יש סיפורי "מופתים " על נשים שאחרי הריון מטיפולים נכנסו להריון טבעי?

יש לי קצת קושי עם הסיפורים האלה, כי כולם יספרו על אלו שבאורח ניסי נכנסו להריון, אבל לא יספרו על כל אלה שלא נכנסו להריון...

כמו שתמיד מספרים על האישה באנגליה שילדה בגיל 60 ,שזה מקרה בודד,

אבל לא יספרו על כל הנשים הצעירות יותר שהשעון הפוריות שלהם תקתק מהר,וכבר בגיל 30 הם פחות פוריות. שזה הרבה הרבה יותר סיפורים🙁

כבר חיכיתם כמה שנים, חבל לחכות שוב ושוב,

ב"ה שהקב"ה נתן לרופא רשות לרפא-ומצאתם דרך להכנס להריון, תלכי על זה,

במקום לחשוב על סיפור כלשהו שאולי אולי יכול לקרות, תעשי את ההשתדלות שלך  בדרך שכבר הצליחה פעם אחת.

אל תהססי מלהיכנס למעקבים וכו' דווקא אם תינוק קטן זה יותר קל לתמרן, עם ילדים גדולים זה כבר יותר מסובך, אבל עדיין לא סיבה לא ללכת על זה.

בסוף ה"תוצאה " משמחת את כולם - גם אתכם שהשקעתם בזה מאמץ וגם בתינוקי הקטן שישמח לאחים קרובים אליו.

לגבי הסוף שכתבת- בא לך להכנס להריון כמו נשים רגילות,

לענ"ד זה עניין של התבוננות שלנו.

רגילים לקרוא להריון בלי טיפולים- הריון "טבעי".

הרמב"ן בפרשת בא כותב "אין בהם טבע ומנהגו של עולם... עד שנאמין בכל דברינו ומקרנו שכולם ניסים"

צריך להתבונן בעולם איך הטבע הוא נס של ה', רק בגלל שאנחנו רגילים לראות אותו, זה נראה לנו טבע, אבל גם הטבע הוא נס!

כל הריון הכי טבעי, שבא הכי בקלות- הוא נס מה'.

ה' ברא אותך בצורה כזו שכדי להכנס להריון תעזרי ברפואה- אז זה הטבעי בשבילך!

תנצלי את השפע שה' הוריד לעולם דרך הרפואה ,ותשתמשי בו.

בהצלחה, ובשורות טובות במהרה ❤️

אני חושבת שזו השקעה שמאד כדאית,

ובמבחן התוצאה לא התחרטנו לרגע על ההשקעה שהשקענו.

וברור שכל הריון הוא נס

אם צריך טיפולים זה מה שעושים אבל טבעי זה לא. יותר קרוב למעל הטבע ומסירות נפש

למה לא נעים?

כתבתי מה אני התבוננתי , וכתבתי בפרוש לענ"ד,

זו הרגשתי לאחר התבוננות שעשיתי בעניין,אותי ההתבוננות שעשיתי חיזקה.

כמובן שלא חייבים להסכים איתי, אבל לא רואה מה כאן לא נעים.

ממש מחמם את הלב 3>

ולקח המון זמן להיכנס להריון ראשון. אחר כך הריון שני היה בקלות ב״ה (לא בשנה הראשונה, יש לי רווח גדול יותר).

ממליצה מאוד על דיקור! מאמינה שזה מה שעזר לי בפעם הראשונה, וכנראה גם השנייה, למרות שאצלי אחרי הלידה המחזורים נהיו סדירים והביוצים מורגשים

או פשוט סליחה שאומרת..לוקחים מהצ'קים שהביאו לכם מראש

אפשר להתיעץ עם עו''ד מה אפשר לעשות אבל ברור לי שאתם לא יכולים להמשיך ככה לספוג זה מממש מתסכל

מממש

תמיד צריך לקחת את כל הצ'קים מראש!

וכמו שכתבו לך למטה, יש עוד כללים שצריך להקפיד עליהם מראש כמו לקחת ערבים ותלושי משכורת. לפי החוק אפשר לקבל את הכסף ישירות מהמעסיק שלהם.

מציעה לכם להתיעץ עם עו"ד לפני שאתם משכירים את הדירה בפעם הבאה…

ולבטח את עצמכם. יש סיבה שדורשים ערבים או ערבות בנקאית וכדו'.

שווה התייעצות עם עו"ד אם אתם לא מבינים בתחום.

מקווה שיסתדר במהרה על הצד הטוב ביותר!

ואגב, לא מבינה בזה אבל צ'קים חוזרים הם לא סיבה לערב הוצאה לפועל? 

זה מאוד מסבך את בעל החשבון, עוד לפני ההוצאה לפועל

הם לא יכולים במשך שנים להחזיק כרטיסי אשראי, לקחת הלוואות בנקאיות ועוד

ולהשכיר רק עם ערבות + הוראת קבע

אתם צריכים לבטח את עצמכם.

בחוזה הבא תקחו עורך דין שיקח את כל הפקדונות הדרושים.

יש חברות כמו ויצ'ק שעושות בדיקות מקיפות על הדיירים ומבטחות אותכם במצב שלא משלמים שכירות.

צ'קים שחוזרים אפשר לקחת להוצאה לפועל אחרי התראה. תגידו להם שאם לא ישלמו עד תאריך מסויים אתם פונים להוצאה לפועל.

להשכיר פחות ממחיר השוק. לדעתי גם לפחות שיכסה את המשכנתא

קודם כל גשו לדירה לשוחח איתם ותראו לאן הרוח נושבת

בנוסף להבא תבקשו תלושי שכר + ערבות בנקאית

ותכתבו בחוזה שבמידה ולא ישולם שכד יותר מחודש אחד,יש לכם זכות לפנות את הדירה (לא יודעת כמה זה חוקי אבל ירתיע)

והאמת, אם לא משלמים - הייתי מפנה להם את החפצים ומוציאה אותם.

שיסתדרו על חשבון מישהו אחר

זה דטרש מידה מסוימת של אכזריות, נכון, אבל אתם מפסידים מזה. אז הייתי שולחת את בעלי לפנות את הדירה ולהחליף מנעול כשהם לא נמצאים. ושיסתדרו עכשיו.

לא ישלמו שילכו להורים

תופעה שצריך להוקיע

שוב, כתבתי מה אני הייתי עושה

הפותחת לא חייבת לקיים אבל זו דעתי

אפשר לפתוח בקשה לפינוי צושכר אבל זה יימשך נצח. רק בכח לפעמים זה עובד🤷

מהקיץ הם לא משלמים כבר.. יכלתם כבר לפתוח הליכים לפינוי

חבל שאתם מחכים עם הדברים האלה. ברגע שלא משלמים חודש אחד, ישר לטפל בזה ולא להאמין לטוב ליבם של אנשים. מי שחשוב לו לשלם פונה מעצמו לבעל הדירה ומבקש ארכה ומתנצל

נראה לי שהם נקלעו לסיטואציה שקשה להם להתמודד

אבל

זה עדיין לא אומר שאתם צריכים לרחם עליהם ולנהוג כלפיהם בסלחנות

כואב הלב

מקווה שתסתדרו איתם במהרה ושיעזבו את הדירה

לשוכרים הבאים תדרשו:

1. תלושי משכורת - 3 חודשים אחרונים

אם השכר נמוך פשוט אל תשכירו להם.

2. דירוג אשראי של השוכרים, אם הדירוג נמוך כנראה שהם לא עומדים בתשלומים ובהתחייבויות

3. צ'קים לשנה קדימה

4. צ'ק ערבות של קרוב משפחה בגובה 3 חודשי שכירות

בהצלחה!!!!

תמיד הייתי רזה בלי להתעסק עם זה בכלל

ממש מבאס וגם מבלבל אותי האם לעשות שינוי במניעה או לא

מניחה שקשור להורמונים.

אבל בהחלט יכול להיות קשור לגיל וריבוי הריונות

האמת שתמיד מנעתי בלי הורמונים

פעם ראשונה שמונעת עם הורמונים (בתחילת הנישואין כן לקחתי קצת הורמונים אבל לא תקופות ארוכות ככ)

אני מצטרפת לבאסה שלך על המשקל

גם אצלי אני חושבת שזה תוצאה של שינויים הורמונליים (הפסקת הנקה)

ובלי שום שינוי באורח החיים פשוט עליתי ועליתי ועליתי

וכמה שניסיתי לעצור את העליה לא הצלחתי.

ועכשיו תקועה במשקל גבוה ולא יודעת מה לעשות עם זה...

יש שם מלאאא עדויות מנשים שעלו ועלו ועלו בגלל ההתקן

הרופאים מכחישים קשר (מעניין למה... 🤨) אבל נשים מספרות שהורידו את ההתקן ותוך זמן קצר ירדו שוב

אני קיבלתי החלטה להוריד

יש לי תור ביום ראשון

והולכת להעיף את זה ממני בעז"ה (אלא אם כן בעלי ישכנע אותי שלא במהלך השבת 😉)

ההתקן מעולה לי בכל בחינה אחרת

אבל המשקל זה ממש משמעותי

במיוחד שאני רוצה בבוא היום להוציא ולהיכנס להריון

לא יכולה להתחיל הריון באובר משקל!!

אצטרך לחשוב מה לעשות בתקופה הקרובה

לא כ"כ באלי לשים התקן לא הורמנלי בגלל ההסתגלות וגם המחיר

אבל אולי אין ברירה..

לי היה תקופה והיה די סבבה

הדבר היחיד שהתבאסתי זה מחזורים קצת יותר קשים וכואבים.

לדעתי זה שווה

בכללי אני נמנעת מאוד מהורמונים מלאכותיים

ניסיתי תקופה גלולות הורמונליים ופשוט הפכתי להיות מפלצת בלתי נסבלת

אז הפסקתי.

ואגב לגבי מניעה,

אם יש מחזור קבוע אני חושבת ששווה לנסות שמ"פ

היה בסדר גמור

רק היה קשה לי המחזור כל חודש למרות ההנקה

לכן הפעם שמתי את מירנה ואין מחזור

הוא כבר בן שנה וחצי ולא יונק

המחזורים שלי מאוד קבועים ובעיקרון אני יכולה למנוע בשמ"פ כי אני מאוד מודעת לגוף ויודעת בדיוק מתי אני פוריה

הבעיה שזה מקצר מאוד את הימים שאפשר להיות יחד

ואם כל חודש יש וסת ועוד כמעט שבועיים עד למקווה ואז זהירות עד הביוץ וכמה ימים אחרי.. כמה ימים נשארו..?

למשל אם לקחת אנטיביוטיקה? זה משפיע על מיקרוביום הקיבה וגם בין היתר על משקל ...

האם את חיה בסטרס לאורך תקופה ארוכה זה גם משפיע ועוד ועוד

צריך להבין יותר רקע בשביל להבין למה זה קורה לך

באמת שאני לא יכולה להצביע על שום שינוי שעשיתי בתקופה

מעבר לזה שאני כל שנה עולה בגיל 😉

ועשיתי בדיקות דם מקיפות והכל היה תקין

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.

זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף

ברור שהם שונים בזוגיות

אבל

השיח לא חייב להיות שונה

אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה

זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר

לי לפחות

בקשר ההבדל

במגע ויחסים

במחויבות

בחלק שלו בחיים שלי

כמו @תהילנה, השיח שלי עם בעלי הרבה יותר פתוח מאשר עם הסביבה שלי וגם עם החברים הקרובים ואפילו עם המשפחה וההורים. יש דברים שלא אגיד לאנשים סביבי ,לפעמים דווקא בשביל לשמור על המרחב שלנו לבד.

תודה על התגובות, העלה לי נק' למחשבה טובה 

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.

בינתיים עוד שאלה בהקשר -

מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?

לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?

אתם שני אנשים שונים שמביעים ומרגישים אהבה בדרכים שונות.

בעיני זה בסדר גמור שזה מגיע רק מצד אחד, ואם יש משהו שאת מרגישה צורך שיהיה מצידו פשוט לבקש...

וחוץ מזה כשהם קטנים זה יותר קשה

כשהוא יגדל אפילו קצת זה כבר יותר קל

ולדעתי בילדים הבאים קצת יותר קל כי קודם כל הגדול קצת מעסיק את השני

וגם יש לך יד נוספת, נגיד את צריכה משהו מהשולחן את מבקשת עזרה מהגדול שיביא לך (כמובן אם הוא זורם חח)

אז לא נהיה יותר קל, אבל זה לא הקושי הנוכחי כפול שתיים.

אבל- גם כשהם גדלים הקושי פוחת, וכשהגדולה הייתה בת שנתיים הרגשתי שאני מסוגלת לעוד הריון

וגם עשיתי תהליך מאוד משמעותי עם ההורות שלי, לקבל את זה שהחופש שלי הלך ושהורות זה אתגר ועכשיו עם שניים הרבה יותר קל לי ממה שהיה לי עם אחת לפני התהליך שעשיתי...

לכל אחד יש כוחות אחרים, וגם התינוקות שלהם אחרים.

יכולה לומר לך שאם הבת השמינית שלי הייתה הבכורה - הייתי מרגישה כמוך... אבל ה' בירך אותי בילדים רגועים בהתחלה וגם בלידות קלות בהתחלה.

אם את מרגישה שאת קורסת, כנראה שהילד שלך יחסית קשה לגידול, אז אל תשפטי את עצמך❤️

ובינתיים תנסי לבדוק איך את יכולה לא לקרוס ואיך אפשר גם לעזור לילד שלך, שיהיה קל וכיף יותר לגדל אותו...

נראה גדול מאוד,

ואם הקושי גדול, לא נראה שאפשר לעבור את זה שוב.

תזכרי באתגרים שהיו לך פעם, תנסי להיזכר בתחושות.

הפעם הראשונה שנסעת בתחבצ לבד

הפעם הראשונה שעשית בגרות

הפעם הראשונה שעלית על ההגה..

כרגע הקטן שלך תינוק ממש, כדאי להשקיע את האנרגיות בלהבין האם ניתן, ואיך ניתן להקל עכשיו, ולא להתעסק באיך עושים זאת שוב

זה שיש כאלה שיולדים צפוף, זה לא הסטנדרט, רוב העולם החופשי שמתכנן ילודה, לא בוחרים ללדת במרווחים קטנים וזה מעיד שאכן לגדל ילד דורש הרבה משאבים ולא מהר נכנסים להרפתקה הזו שוב.

הבדל נוסף הוא כשיש כבר גדולים אז גם מקבלים הרבה פידבק על חווית ההורות מעבר לחיוכים וזה גם נותן כוחות לעוד.

(למשל תהליך שעושים עם ילד והתהליך מצליח, זה מאוד מחזק)

להרגיש קושי ענק עם תינוק קטן

חלק מהאנשים שמביאים ילדים צפופים קורסים/ חיים בהשרדות

יש נשים שמוכנות להיכנס לסחרחורת של חיים סביב ילדים ולידות

ויש שלא

הסטנדרטים והציפייה מהחיים

יכולים להיות שונים מאוד מאישה לאישה

כדאי לך לתכנן את החיים ככה שיתאימו לרצונות והצרכים שלך ולא לפי מה שמתאים לאנשים אחרים 

שילד ראשון היה קשה מאוווווד

זה שינוי כל כך גדול מכל מיני בחינות

וגם התינוק שלי לא היה תינוק הכי קל ונוח

היום עם 5 ילדים אני לא מרגישה ככה!

לעיתים נדירות אני מגיעה לקצה אבל זה בדכ בשילוב הרבה דברים יחד.

למדתי להתאים את החיים שלי למצב הזה, אמא לילדים

זה לוקח זמן אבל אפשרי.

גם אני הייתי בתהייות האלה

והייתי עם יחסית ילד נח מאוד, הרבה עזרה ועדיין הרגשתי חנוקה ממש וקורסת גם פיזית ונפשית

לקח עבודה עצמית להבין שאני לא כמו אלה שמביאות צפופים  ( אולי בעתיד, מי יודע ) ואולי גם יהיה לי פחות ילדים ממה שחשבתי

בפועל רק שהוא היה בן שנתיים יכלתי לחשוב על עוד הריון ולקח עוד כמה חודשים עד שהיה לי אומץ להפסיק מניעה.

לדעתי המעבר לילד ראשון קשוח ממש

גם פעם ראשונה שהגוף עובר את הכל וגם פתאום את כבר לא "חופשייה" וצריך להסתגל לאמהות.

לא ציינת דכדוך וכו' אבל יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

לי היה התפרצות אחרי הלידה של חרדות וגם דיכאון קל וזה היה חלק גדול מהקושי ( אומרת את זה במבט לאחור )

את עובדת?

מניקה?

ישנה טוב? מתאווררת?

תנסי קודם כל לחפש את הנקודה של הקושי ולתת לה מענה. יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

אם מאוד קשה לך לא חייב לחשוב על זה עכשיו. אפשר להשאיר את המחשבות האלה לזמנים אחרים

אני יכולה לומר שלא סבלתי בכלל ב"ה בילד הראשון. אז יש גם חוויות כאלה. ואיך עוד? כי באמת רציתי מזה עוד, אבל אז כן הגיע קושי ועצרתי

ממרחק של שנים יכולה לומר שהשנים הראשונות באמת הכי קשות אבל בדיעבד במחשבה שלי היה לי עדיף הקושי בשביל שניים ולא להישאר עם אחד כי הגיע שלב שהם מעסיקים אחד את השני וזה משמעותי אבל באמת רציתי את זה. וגם הקלתי על עצמי ככל הניתו

חיבוק❤️

לרעש אפשר לקנות אטמי אזניים

כי אם כן, אז מן הסתם האחים שלה הולכים לישון לפניה, ואז לכאורה אמור להיות לה שקט...

בכל אופן, נשמע שהצעתם לה את כל הפתרונות האפשריים, והיא סירבה. אז נשמע שיש כאן משהו עמוק יותר מזה...

עשיתם לה אבחון מסודר למחוננות ובכלל? יש לכם עם מי להתייעץ עליה?

אבל יש לה הרבה מאפיינים ושני ההורים שלה מחוננים, כך שזה מאוד סביר.

איבחון יתן משהו בגיל כזה?

יש הרבה חפצים/ צבעים?

צורך ב"שקט" זה בעצם צורך בהפחתת גירויים,

לאפשר למוח לבצע עיבוד נתונים בלי העמסה של עוד ועוד מידע.

כדאי להציע לה להקשיב להרפיות ודברים מהסוג הזה, זה גם ממסך את הרעש, וגם מאפשר שחרור.

מה יש מתחת למיטת גלריה? אולי אפשר לסגור שם עם וילון ולשים שטיח עם פוף שהיא תוכל לקרוא שם ואז זה סוג של "לקרוא במיטה"

אפשר לנסות לארגן לה באחד החדרים פינת קריאה משלה, עם נוחות של מיטה, גם בלי לישון שם את שנת הלילה (לישון לבד יכול להיות מפחיד בגיל הזה, זה לא אומר שאין לה צורך ב"שקט",

אלא שזה לא הפתרון הנכון לה כי זה מתנגש עם עוד צורך שקיים אצלה)

וגם כמו שהגבתי בשרשור ההוא,

לשקף לה מה היא מרגישה.

לאמירה "הם עושים לי רעש" לא לענות בסגנון של "אבל זה החדר שלהם מותר להם"

אלא לענות, אנחנו מבינים שזה מעמיס עליך ואת רוצה שקט מצד אחד, מצד שני לא רוצה להיות לבד/ רוצה להיות במיטה. זה באמת קשה כשרוצים גם שקט וגם להיות במיטה ואין שקט בחדר. אבל זה החדר שלהם גם והם צריכים להתלבש.

יש לך רעיון מה יעזור לך?

אם היא מתעקשת אז לומר, אני מכבדת את הבחירה שלך לקרוא במיטה. אני מצטערת אם יהיה לך רעש.

אם תרצי לדבר על זה/ לחשוב יחד על פתרון, אני כאן בשבילך. (ולהמשיך את השגרה עם האחים כרגיל. ההבנה לסיטואציה לא מנהלת אותך מבחינת ויתור על הצרכים של השאר, אבל כן מאפשרת חיבור לתחושות שלה)

פתרון שכדאי לשקול אם לא מפריע לך,

לאפשר לה לקרוא במיטה שלך/ בחדר שלכם על פוף או משהו, יש משהו מאוד מנחם ועוטף להיות קרוב למשהו של ההורים, גם אם הם לא בחדר באותו זמן.

אפשר גם שמיכה/ בגד שלך.

כן גם בגיל 5 יש בזה משהו מנחם, לא רק בגיל שנה..

בזמן שהאחים שלה הולכים לישון בחדר, מן הסתם את איתם, לפי הפתרון שהצעת היא אמורה להיות לבד בסלון?

אם כן אני חושבת שאני יכולה להבין למה היא לא התחברה לרעיון, אל תשכחי שזה שהיא יודעת לקרוא לא אומר שהבשלות שלה היא כמו גיל 7,

ובגיל 5 זה הגיוני שפחות אוהבים להיות לבד בשעות החשיכה.

אפשר להקדים את ההתרגעות לשעות האור. כלומר לאפשר לה חלון זמן אחרי הגן שבו היא נרגעת, ואז בשעות הערב היא כבר פחות מוצפת מכל ענייני היום.

בכל אופן, אם היא מתעקשת להיות איתכם בחדר ילדים, אפשר להציע לה להניח עלייך ראש, או להתכרבל עם אח קטן במיטה שלו, אם זה לא מפריע להרדמות,

אוקסיטוצין יכול לסייע לשניהם.

(לה להירגע, לו להירדם, לא תמיד זה עובד, לפעמים זה מפריע, אבל כדאי לבדוק)

בכללי (בלי קשר למה שתיארת) תזכרי שהיא עדיין ממש קטנה.

לפעמים קל לשכוח את זה כי היא חכמה מאוד ומבינה דברים לעומק וגם יש לה שני אחים שקטנים ממנה אז התחושה היא שהיא ממש כבר גדולה.

זה באמת מרגיש כמו שקט במובן של פחות גירויים.

המיטה שלה בצבעים רגועים ואני משתדלת לסדר לה, אבל היא אוהבת לשמור בקצה המיטה חפצים שלה (יש לה מגירה ובכל זאת היא אוהבת) אז המיטה לא לגמרי ריקה מגירויים.

הרפיות זה רעיון טוב, ננסה

ניסיתי לסגור מתחת לגלריה, הילדים לא התחברו. אני אנסה באמת לסדר לה פינת רוגע שוב.

נתת הרבה רעיונות טובים, תודה

באמת חשבתי שהיא לא תרצה להיות לבד, אבל אלה הםתרונות שחשבתי עליהם כדי לתת לה שקט.

ואני תמיד מזכירה לעצמי שהיא רק בת חמש 😅 אז מקווה שאנחנו נותנים לה את המקום להיות קטנה

אולי לקנות לה אוהל?

אולי היא יכולה להיות בשקט בחדר השני ואחר כך לישון בחדר עם האחים?

אולי צריך משחה אנטיביוטית וחבישה

ולא הייתי עושה שום דבר בבית כדי לפוצץ לה את המוגלה. זה יכול חלילה להזדהם

כנראה זה זיהום. טוב וחלילה שלא יתפשט.

(לבעלי היה זיהום ביד ואישפזו אותו כמה ימים כדי שיקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד)

בבית כמו מופירוסין. אם אין לך אופציה לראות רופא בקרוב תתיעצי עם רופא טלפונית ושיתן לך מרשם.

חשוב מאד לטפל בזיהום לפני שמחמיר ומתפשט חלילה.

ו-בשום אופן לא לפוצץ מוגלה!!! זה ממש עלול להחמיר את המצב במיוחד שהיא עם היד על הרצפה

היינו איתה אצל הרופא לפני כשבוע וחצי כי חשבנו שאולי זה הזדהם, והוא אמר שלא אבל שליתר ביטחון נשים לה פולידין/יוד.

קנינו את זה באמת, אבל הרוקח אמר שזה רעיל במאכל, וקצת נלחצנו שהיא תכניס את היד לפה אחרי שנשים לה, אז בפועל שמנו לה פעם אחת בלבד...

יעזור אם נשים עכשיו?

לא נראה לי שנצליח היום להגיע לרופא...

נקווה שישתחררו משם מהר עם הוראות מה לעשות...

(יש לי נקיפות מצפון שלא אני הלכתי איתה, אבל רציתי לסיים לארגן לשבת...)

מצפון. עשית בדיוק מה שנכון לעשות במצב הזה.

בשורות טובות