הלב מתפוצץ (מלחמה, פריקה לא רגילה)לידה בימים אלה

פריקה שמחכה לצאת כל-כך הרבה זמן.

אולי גם לה יהיה מקום כאן…

אולי יש עוד שיזדהו איתי. אולי.

(למרות שאני מרגישה ממש חריגה עם הדברים שאני מרגישה).


אז הנה:

הלב שלי מתפוצץ כל הזמן הזה.

לא, בעלי לא מגויס. יש לו פטור ממילואים.

כן, אנחנו בסוג של שקט שגרתי.

ו*זה* אחד הדברים שהכי קשים לי בתקופה הזאת.

אני אוהבת את בעלי הכי בעולם.

אני רוצה שיהיה לו ולנו רק טוב.

וכמובן שאני מבינה שיש לי מזל גדול שהוא בבית.

אבל יחד עם כל זה,

וזה יישמע הזוי אולי,

המצב שלנו לא מסתדר לי.

בעלי ניסה (ועדיין מנסה) כמה כיוונים

כדי לנסות כן להתגייס בצורה כזאת או אחרת

(לא גיוסים ממש מטורפים שישלחו אותו לעזה, או שיוציאו אותו מהבית שבועות שלמים, אבל זה עדיין משהו שאמור לתרום).

אבל הוא הרבה יותר מתון ממני בקטע הזה,

הוא מנסה אמנם, אבל לא בכל הכוח.

הוא מבחינתו יכול להמשיך בשגרה בינתיים,

קצת עם רגשות מעורבים, אבל הוא בסדר עם זה בסה״כ. הרי ״יש ערך גם בזה שהמשק ימשיך לתפקד״ וכו.


ואני? אני כל בתקופה הזאת כמו אריה בסורג.

עם תינוק פיצקי מתוק בן 3 שבועות שלא נותן לי לעשות כל מיני דברים שחשבתי שאוכל להמשיך לעשות אחרי הלידה

עבור החיילים, עבור נשות המגויסים ובשביל המפונים.


קשה לי להיות ברחוב ולראות מילואימניקים גיבורים שחזרו לכמה שעות הביתה.

קשה לי להיות בבית, במקום הפרטי שלי, כשכל-כל הרבה קורה בחוץ.

קשה לי להיות בוואצפ, שמלא כולו בענייני המלחמה.

קשה לי להיות בחדשות כי זה כל-כך כואב, מדאיג ולפעמים גם מקומם (לצד כל הדברים המדהימים שמפורסמים גם שם).

קשה לי לפגוש בני משפחה כי רק אנחנו בשגרה הזאת בעוד במשפחה המורחבת כן מגויסים. וגם כי אני דואגת לכולם כל-כך, ובעיקר לגיסים המתוקים שבחזית.

וגם כי אני נבוכה מול הגיסות הגיבורות.

וגם כי אין מה לעשות, כל הזרקור על המשפחות של הלוחמים (ובצדק) וזה רק מגביר את המבוכה ואת התחושה שאנחנו שונים ולא שייכים למה שקורה כרגע.

קשה לי להיות בפורום, כי אני מרגישה שאני הלא מגויסת היחידה,

כי אני כואבת את הפריקות של המגויסות,

כי אני רוצה שנהיה חלק ואנחנו לא.

וגם כי חלק מההודעות כואבות לי מאד באופן אישי וגורמות לי להרגיש עוד יותר רע עם המקום שלנו.

וקשה לי… עם בעלי המתוק… כי הכל מזכיר לי שבגלל כל מיני בחירות שהוא עשה, אנחנו לא המשפחה שהייתי רוצה שנהיה.

(אני יודעת בשכל שזה לא מדויק ושהכל מאת ה׳. אבל בתחושה אני שם).

אני לא מתנזרת מכל הנ״ל, אבל אלה מקומות עם הרבה קושי בשבילי.

אולי כמו לרצות להיות בהריון (להבדיל !!) ולהתקשות להיות בסביבה של נשים בהריון,

שזה קושי שהכרתי גם,

אבל בצורה הרבה הרבה יותר עמוקה וחזקה ותמידית.


בעלי כאמור ניסה ועדיין מנסה כמה כיוונים.

לא בכל הכוח, אבל כן מנסה.

וגם לי יש איזשהו כיוון שאולי יצליח להחזיר קצת משמעות לחיים שלי בתקופה הזאת.

אבל שום דבר לא בטוח וגם לא מיידי וצריך המון סבלנות בינתיים.

אני מוצאת את עצמי מתפללת שה׳ יפתח לנו את הפתחים הנכונים,

ומיד מוסיפה שיהיה הכל ברכּות ובטוב גלוי, לנו ולכל עם ישראל.

שחס ושלום לא אנחנו ולא אף משפחה אחרת נתווסף למשפחות השכולות או הפצועים או הפוסט-טראומתיים.


בכללי אני כזאת שהכי מוצאת משמעות ביום יום שלי, בגידול ילדיי בנחת, וגם בעבודה שלי. אבל כרגע אני מרגישה שאני פשוט לא במקום שלי.

שזה לא מדויק לי בכלל.

יש בי זעקה אדירה למשהו אחר.

כמה דמעות מתסכול אני שופכת, מדי יום.

בנוסף לכל הדאגה והצער של המלחמה,

יש גם את המקום הלא שקט הזה שבו אני נמצאת.

תמיד הייתי כזאת, נושמת ״עם ישראל״ כזאת. בימים כתיקונם אני מוצאת את עצמי, מוצאת את השליחות הפרטית והשקטה שלי.

אבל עכשיו, כמה שאני מנסה, ואני מנסה מאד (עם התינוק ובכלל), אני לא.

(ברור שה׳ שם אותי במקום המדויק לי.

אבל מצד שני מותר ורצוי לחפש את מה שבאמת נכון לי).

וקשה לי עם עצמי ועם התסכול שלי כמובן.

איך יש לי זכות להיות בתסכול כזה בכלל, מבורכת שכמוני,

כשסביב מתמודדים עם בעיות וקשיים כל-כך יותר גדולים?


הלב מתפוצץ.

הוא רוצה וזקוק כל-כך להיות חלק.

תדעי לך שמדברים היום המוןאיכה

על זה שלכולם קשה, ולגיטמי הקושי גם אם במדדים של העיניים שלנו אי אפשר להשוות בין מישהי שבעלה בעזה לבין מישהי שבעלה ממשיך בשגרה שלו.


התקופה הזו מורכבת נפשית לכולם, ולא משנה איפה בדיוק המצב הזה תופס אותם.

כל אחד וכל אחת חווה כל דבר בצורה אחרת ובעוצמה אחרת ותופס אותם בנקודה אחרת בחיים.


אז קודם כל, תחבקי את עצמך ותקבלי גם חיבוק ממני.

הקושי פוגש גם אותך, וגם הנפש שלך מחוברת לכלל ישראל גם אם מרגיש לך שהיא פחות שייכת.


ובפן הפרקטי,

כדאי לנסות קצת לשחרר את בעלך, זה שלו ובחירות שלו, אי אפשר להכריח אותו להתאמץ מעבר למה שהוא רוצה.


ומעבר לזה, בטוחה שאת יכולה למצוא איפה את תורמת.

אם זה בלהרים שיחת טלפון, לשלוח הקלטה בוואצפ (שאני תמיד אומרת שזה שיחת טלפון שכל אחת מתקדמת איתה כשמתאים לה..) למישהי שצריכה את זה או סתם מישהי שתשמח לשמוע ממך ואת ממנה (כי כאמור, לכולם מאתגר עכשיו)


את יודעת את הכוחות שלך, ומה בדיוק את עושה בבית בימים האלו, אבל אני הייתי חושבת על דברים שלא מטריחים מאוד אותי אבל מקלים על אחרים.

כמו למשל, להכין מרק יותר גדול ולשלוח לשכונה לארוחת ערב (מרק כתום נגיד זה ממש קצת עבודה.. סיר אורז ואפונה וכן הלאה)

להכין כמות רגילה של עוגה (שוקולד, עוגה בחושה - הכי פשוט בארץ) ולחלק לאינגליש קייק ולשלוח למישהי הביתה.

אם יש לך ילדים יותר גדולים מהתינוק הקטן, להציע לחברה שתאספי גם את הילד שלה, זה בקטנה לך ומשמעותי לה..


תודה יקרה!לידה בימים אלה

על ההבנה ועל החיבוק.

עשיתי את הדברים האלה הרבה לפני הלידה ועכשיו מנסה את מה שיכולה אכל אני הרבה יותר מוגבלת גם כי הכוחות עוד לא לגמרי חזרו וגם בגלל הקטני. אבל משתדלת בהחלט. ועדיין…

באמתאיכה

צריך להאמין שאנחנו תורמות הכי הרבה לעם ישראל בזה שאנחנו עסוקות בהבאת חיים לעולם, בלתת לילד הזה, שאת בשבילו הכל את כל מה שצריך..


אולי כדאי ללמוד על זה, ולהתחזק מזה.

והזמן שלך לתרום, ולתת בצורה שתתן לך סיפוק יגיע בע''ה .


את באמת דקה אחרי לידה.. זה הזמן לנוח ולאגור כוחות בשביל הבית שלך.

שולחת לך חיבוקהשקט הזה

דווקא בתור לא מגוייסת בעצמי..


כל אחד מתמודד עם הימים האלה..

אני לא חושבת שיש מישהו שלא קשה לו.

כל אחד עם האתגרים שהקב"ה זימן לו.


ומקווה שתמצאי את הכוחות גם לחבק את עצמך. כי שלושה שבועות אחרי לידה זה ממש הזמן לנוח, להיות עם המתוקי הכל היום ולא לצפות להצליח לעשות שום דבר אחר מעבר.


את רוצה בכל זאת לעשות משהו כדי להרגיש חלק? לא שום דבר פיזי! אולי לשלוח לחברות מגוייסות הודעות חיזוק, אולי מישהי תשמח לדבר איתך בטלפון לפרוק וכו'. .


תודה על הדברים שכתבת…לידה בימים אלה
דווקא משתדלת ממש להתעניין וכו… אבל אני מרגישה שזה טיפה לעומת איפה שהלב שלי.
אמרת שאולי יזדהוnorya

אז כן, מזדהה...

לא עם הכל כמובן, אבל בהחלט עם התחושה הכללית ועם הרצון שיתגייס... וגם על המקום של לא מגוייסת פה בפורום. ובאמת שהרצון הזה מרגיש לי מאוד מוזר ולא הגיוני, אבל הוא קיים.

קראתי פוסט של רביטל ויטלזון, שפתאום נתן מקום ללא מגוייסים ולנשות הלא מגוייסים, וזה נגע לי ממש בלב והרגשתי שפתאום רואים גם אותי.

אין לי מה לומר, רק שולחת חיבוק הזדהות🤗

❤️ חיבוק בחזרה…לידה בימים אלה
אם יש לך את הקטע הזה בהישג יד, אשמח לקרוא.. בעצם אולי כבר קראתי אותו, לא זוכרת כבר… תודה שכתבת.
אין לי אפשרות להכלאורוש3
אבל רק, יקרה- את הרגע מגדלת נשמה חדשה בעם ישראל!!! לא מישהו שכבר יכול להסתדר רגע כשתתנדבי. מישהו שתלוי בך לחלוטין. ואת אחראית לרווחתו הפיזית והנפשית ברמה הכי בסיסית. זה תפקיד ענק ענק ענק! והוא רק שלך עכשיו! ולהתאושש מהלידה כמו שצריך. שישה שבועות מנוחה. כדי שהגוף יחלים ויהיה לו כח לטווח הרחוק לשנים של עשיה. אל תקלי ראש. זו תרומה גדולה. 
תודה על זה. משתדלת. כל עוד הנתונים כפי שהםלידה בימים אלה
ובעלי כאן בערבים ובבקרים לפיזורים למסגרות, הוא על הדברים הטכניים בבית ואני ממש מנסה לנצל את זה להתאוששות פיזית. וכמובן שאני מטפלת בקטני, ומשתדלת בהכי הרבה לב שאני יכולה.
מהממת. זה תפקיד חשוב שאין כמוהו.אורוש3
מזדהה לגמרישירה לב
❤️. תודה שכתבת.לידה בימים אלה
שמעתי שמישהי שאלה את הרב שמואל אליהותודה לה'.

שאלה שקצת מתחברת למה שכתבת ולמה שענו לך..
 

 

תשמעי בדקה 41:00

פתחתי אבל בדקה הזאת מדברים על מסיק ע״י ערבים…לידה בימים אלה
לזה התכוונת?
אוי סליחה *47:00תודה לה'.
תודה רבה! בהחלט מעורר מחשבה…לידה בימים אלה
אבל האשה הזאת מרגישה שמה שהיא באמת צריכה זה שבעלה יהיה קצת יותר, למרות שהיא מבינה את הערך של הלימוד שלו. אני מרגישה אחרת ממנה. אני מרגישה שלי באופן אישי מתאים יותר משהו אחר… לפחות בנפש. בונה על זה שהגוף כבר יסתדר, אם כי אני אולי טועה. ובכל מקרה כרגע אין שום דבר על הפרק אז זה הכל מחשבות בעלמא… תודה שוב, אנסה לקחת מזה את החיזוק הרלוונטי……….❤️
אין לי הרבה דברים חכמים לומר על ההרגשה, אבל בתורבתנועה מתמדת

אשת מגויס, כ"כ שמחתי לקרוא שבעלך איתך!

את שלושה שבועות אחרי לידה... חייבת את העזרה והמנוחה ❤️❤️❤️

ואני ממש שמחה לשמוע שאת לא הוכרחת להיות במציאות הבלתי אפשרית הזו כמונו (וכן, בעלי יצא למילואים כשהייתי בשלב הזה, והיה קשוח ביותר. והייתי שמחה אם הוא היה יכול להישאר איתי)

❤️❤️❤️לידה בימים אלה
בע״ה שיחזור בקרוב, הוא וכולם, בריאים ושלמים, ואחרי ניצחון מוחלט. ושתוכלי סוף סוף לקבל את המנוחה לה את זקוקה.
הלוואי שהיה משהו שיכולתי להגיד או לעשות כדישמן קוקוס

שבעלי יחזור עכשיו הביתה בריא ושלם ולא יצטרך להישאר במילואים.

תנסי לתרום במה שאת יכולה ואל תצטערי לרגע שבעלך לא במילואים...

❤️❤️❤️. חיבוק גדול.לידה בימים אלה
היי יקרה!!אוהבת את השבת

קצת מזדהה

. הרגשתי ככה בעיקר בשבועיים הראשונים...

מה שעזר לי זה כמה דברים..


דבר ראשון והכי חשוב, בעלי הוא לא אני, הוא אדם עצמאי ואחראי על עצמו ואני לא יכולה לשלוח אותה להתנדב ולהילחם על זה שיגייסו אותו..

הוא לא שם אז הוא לא שם..

וכל כניסה לחשבונות עליו רק יוצרת אצלי משקעים עליו ופוגעת בשלום בית וזה בטח לא רצון ה'..


דבר שני, להתמקד במה התפקיד *שלי* ,לא התפקיד *שלו*, מה אני יכולה לעשות?


ולך שאת שלושה שבועות אחרי לידה זה רק להתמקד בקטן, אפילו לא לקרוא חדשות, רק לנוח ולהתאושש נפשית ופיזית )הטלטלה הנפשית אחרי לידה גם ככה עמוסה..( ואז כשתתאוששי טוב והקטן שלך ירגיש טוב כי הוא יקבל טיפול רשגי ופיזי מיטבי תוכלי להשפיע על עם ישראל. אני בטוחה שעם כזה לב גדול יש לך הרבה מה לתרום ולצערי יצטרכו את זה מאוד ולהרבה זמן... ולכן חשוב שתתאוששי טוב כדי שתוכלי לעזור בהמשך..

ובינתיים, העזרה זה רק (ואני אומרת את זה גם לעצמי ולא מצליחה מספיק..) להתפלל,להגיד תהילים להתחנן לקדוש ברוך שישמור על כל החיילים ויביא גאולה וישועות גדולות.


מקווה שהדברים יתיישבו על הלב!!


תודה רבה יקרה. את צודקת.לידה בימים אלה
בעיקר לגבי מה שאת כותבת על הבעל. זה ממש נכון ואני ממש מסכימה. הלב מתקשה אבל משתדלת ליישם, באמת שמשתדלת..


לגבי להתמקד אך ורק בתינוק, זה בגדול מה שאני עושה. לגבי אפילו לא לקרוא חדשות, אני לא יודעת.. אני לא חושבת שזה יעד שמתאים לי במצב הלא רגיל הזה…


לפני הלידה, כשכתבתי פה על משהו קצת דומה, אמרו לי להתמקד אך ורק בלידה הקרבה ובאה. אני קראתי את התגובות והערכתי אותן מאד אבל הרגשתי שלי באופן אישי זה לא נכון ולא מדויק. אז המשכנו עם ההתנדבותיות (לפי הכוחות) וזה היה הכי הכי טוב בשבילי. כמה שזה היה מאמץ והייתי עם צירים וכו׳ ממש הרגשתי בחוש שזה מה שנכון בשבילי. זה מורכב. לפעמים הגוף והנפש לא מתואמים. כמו עכשיו…


אני מחפשת את התפקיד שלי. לטפל בתינוקי זה ברור לי. אבל אני מרגישה ש׳רק׳ זה, זה לא שלם לי 😔.  


אני מאד מעריכה את ההזדהות ואת התגובה ❤️

מבינה אותך יקרהאוהבת את השבת
2 דברים


דבר ראשון מה שהחמאס הארורים האלה עמלקים רצו זה להרוס אותנו בגוף ובנפש, ולגדל תינוק זה ה תשובה לזה , פשוט תשובה ניצחת וחזקה!!!


את המעשים הנוראיים הם דאגו להפיץ כדי להקשות ולהרוס את כולנו מבפנים, שלא נרצה להמשיך לחיות ולהמשיך את החיים והחיים ותינוק והשקעה בו זה הכי ההפך ממה שרצו ..


דבר שני, אולי תנסי עם התינוקי לעשות דברים קטנים בסביבה שלך.. אולי זה ייקל עלייך... לשלוח הודעות למגוייסות אם יצטרכו מכולת או פחים- שבעלך יעשה, אולי אולי .. לשאול מדי פעם מה שלומם השבוע.. אולי אולי מציעה בזהירות עוד שבוע- שבועים ללכת מדי עם התינוק למלון של מפונים, להגיד שבאת לשאול מה שלומן ולשמוע איך הם מרגישים.. אפשר אם עוגיות שתקני.. לעשות מסביב בדגש על מה שאת באמת יכולה..


זה באמת לא סיטואציה שמרגישים שאפשר להתנתק אבל מצד שני אנחנו צריכים להיות קשובים לתפקיד שלנו מאת ה', הוא מכוון אותנו ומחליט מה נעשה ומה הרמה שנוכל לתרום בה..

לגבי הדבר הראשון, את שוב כל-כך צודקת…לידה בימים אלה
לגבי ההתעניינות וכו׳ וגם להציע שבעלי יעזור בדברים, אלה דברים שאני עושה ואנחנו עושים. זה ועוד דברים שלא דורשים מאמץ פיזי גדול. מלונות וכו׳ כרגע זה גדול עלי פיזית. אולי בעתיד, יחד ע״י עוד כמה תוכניות שאני מקווה שנם יצאו לפועל… תודה לך….
אוו איזה טוב שכתבתצמאה

מבינה אותך מאוד מאוד.

פעם אחת העברתי פעילות לשכבה של הבת שלי

כיתה ה' כשעוד לא היו מוסדות חינוך.

ובסוף הן כולן דיברו בהתלהבות אבא שלי, ככה ואבא שלי ככה

כולן גאות בכמה הןא גיבור ונלחם והן לא פגשו וכן פגשו וכו.

והיו שם  בנות שככ לא הרגישו בנח בדיון כי האבות שלהם לא היו מגויסים

וראיתי את זה כ"כ בולט כמה הן מחוץ לדיון וכמה הן סובלות ומתארת לעצמי  שעכשיו כבר חודש וחצי זה מתעצם מאוד. ..

זה טוב שאת מעלה את הנושא, כי אין מה לעשות הוא שרואים חייל במדים מתרגשים זה עושה את זה.

הוא המציל, הגיבור, עליו מוטלת האחריות לנצח.

ואנחנו הנשים מה אנחנו תורמות למאמץ המלחמתי ?

בטוחה מאוד מאוד שאם בעלי לא היה מגויס הייתה מרגישה מה שכתבת בעוצמת יותר חזקה.

ומצד שני התחברתי מאוד למה שכתבת לעצמך

אני גם כל הזמן אומרת לעצמי

תהיי בעשיה- גם זה מה שעושה לי טוב בתקופה הלא נורמלית הזו, וגם באמת יש כ"כ הרבה מה לעשות  

אבל מצד שני לא מגיעה לעשות כלום מעבר לגדל את הילדים

כי זה המון עכשיו. .

ואומרת לעצמי כמה ברכה זה להיות עכשיו בתקופה הזו בחופשת לידה- לא יודעת אם יש לך עוד ילדים גדולים

אבל זה נפלא שאין לי את הלחץ של לצאת לעבוד ,והסטרס של הדרישות של העבודה, אני בנחת עכשיו

זה משהו אחד פחות להתמודד איתו בתקופה כזו מאתגרת


בקיצור מסכימה מאוד עם הברור הזה, מבינה אותו וכן יש לו ממש מקום.

בהצלחה לך למצוא את האיזון בין הרצון לתת, לצורך לנוח ולהתכנס.

וואו.. מה שכתבת על הבנות…לידה בימים אלה

תודה שנתת מקום גם לכאב ולתחושות שלהן. ברור שאי אפשר להשוות עם הכאב והתחושות של הילדות שאבא שלהן לוחם. אבל נגעת בנקודה ממש אמיתית.


יש ילדים יותר גדולים בבית. ובדרך כלל אני כל-כך בתוך חופשת הלידה שהעבודה לא חסרה לי בכלל. אבל הפעם, העבודה שלי, שיש בה הרבה שליחות ומשמעות ואפשרות לנתינה דווקא מאד חסרה לי.


תודה על החיזוק להמשיך בבירור שלי ותודה על כל ההבנה. זה יקר לי.

מזדהה כל כך.חוזרת_שוב

מה שלי עוזר- להתפלל על החיילים.

זה הדבר היחיד שיכולה לעשות במצבי כרגע...

וזאת בחירה של בעלי אם להילחם שיגייסו אותו או לא, אין לי יכולת לשלוט בזה.

אני משתדלת לעשות את הכי טוב שלי עם הילדים ולהתמקד במשימה שלי של הבאת חיים ולהתחזק פיזית כדי שבהמשך יהיו לי כוחות להיות שותפה יותר (כי הלוואי שכל החיילים יחזרו הביתה כמה שיותר מהר, אבל גם לא ברור שזה יקרה, ועם כל המפונים ומה שקורה במדינה בטוח יהיה מה לעזור כשאתחזק, ואולי זה שאני בחופשת לידה יאפשר לי יותר)

תודה רבה על ההזדהות ושכתבת מה שעוזר לךלידה בימים אלה
נראה לי שאנחנו ממש באותה הנקודה… ומנסה גם להתפלל, מה שאני מצליחה…
כל פער בין העולם הרגשי לעולם המעשי הוא כואבהמקורית

אבל אני חושבת שבמקום להילחם בו, כדאי פשוט לקבל אותו ולשמור את האנרגיה לדברים שאת כן יכולה וצריכה לעשות כרגע כי הוא מייסר אותך, ואחרי לידה תהומות הרגש הם אחרים גם כן..


עם הזמן שיעביר מהלידה את תתחזרי בעז"ה ובהמשך תוכלי לתת יותר. את ממש נושמת עם ישראל כרגע בעודך מגדלת ודואגת לעוד תינוק יהודי שבא להאיר ולהוסיף לעולם מול כל אותם שאינם איתנו עוד


לגבי הבעל - מסכימה עם מי שכתבה שמה ששלו שלו. ותדעי לך שהמלחמה פתחה הרבה תיבות פנדורה של 'מה היינו רוצים להיות' מול הקיים. צריך להבין שקודם כל מלחמה זה מצב קיצון. הכל מועצם ומורגש אחרת, גם מידת הנתינה, גם מידת הקרבה לעמ"י, העצב, הכל.. אבל הפער הזה הוא פער שקיים בהמון בתים גם בימים שבשגרה עקב שוני בין אופי הגבר לאישה והפוך, רק שעכשיו הוא מקבל פנים אחרות כי יש באמת תחושה של צו שעה ושל מחויבות לקחת חלק בכל מחיר

ואני אומרת - לא בכל מחיר. זו נקודת מפנה שבה את רואה את הפער, אבל לא צריכה להרוס לך. צריך פשוט למצוא איזונים בין הרצון למעשה כי בסופו של דבר, הבחירות של בעלך הן שלו וצריך לראות איפה כן ניתן למצוא תמימות דעים ביניכם לגבי התרומה במצב, גם אם לא דרך השירות, ומשם לפעול.

למשל - את מתחזקת בעז"ה ותרצי לעזור במקום מסוים או בדבר מסוים. אם הוא יכול שישמור על התינוק נגיד וזה יהיה חלקו.

יש גם במלחמה הזו יצר הרע שנכנס שזה או הכל או כלום. זה לא ככה באמת וחבל להיכנס לייאוש מזה. כל תרומה ועזרה נחשבת. 

תודה רבה, קראתי הכל..לידה בימים אלה
אני מבינה אותך מאודבארץ אהבתי

קודם כל - את באמת מיוחדת. להיות מחוברת כל כך לכלל, גם רגע לפני לידה, וגם מיד אחרי הלידה, כשזה זמן שבאופן טבעי אנחנו צריכות את ההתכנסות שלנו פנימה, זה באמת מיוחד…


באופן אישי אני ממש מבינה את ההרגשה שלך.

בזמן כזה של מלחמה של עם ישראל, מלחמת הטוב ברע, אנחנו רוצות להיות חלק מהדבר הגדול הזה.

אז מי שבעלה מגוייס - אוטומטית היא חלק.

לפעמים גם באופן שהוא מעבר למה שהיא היתה רוצה, ומעבר לכוחות שהיא חשבה שיש בה.

אבל אין פה ספק שהיא חלק מהסיפור הגדול שעובר עלינו… (לפחות לנו מבחוץ זה ברור. לנשים שבתוך זה לפעמים הקושי הטכני מאפיל על הגדוּלה שבמציאות הזו, והעוצמה של המסירות לכלל…).


אני חושבת שצריך קודם כל להשלים עם המציאות שלנו. לקבל את זה שהשותפות שלנו צריכה להיות בדרך אחרת.

ולנבות להבין ולקבל את השליחות המיוחדת שהקב"ה נתן לנו עכשיו. גם אם זה מקום אחר ממה שהיינו רוצים להיות בו.

ובאמת - זה גם כן מאוד חשוב ומשמעותי.

אם כולם כולם היו מגוייסים, כל הנשים היו ב'הישרדות', ולא היה מי שיתמוך ויעזור.

דווקא מי שהבעל שלה בבית, ויש לה קצת יותר אפשרות 'לנשום', יכולה להתפנות לקצת יותר מעבר לדאגה למשפחה הפרטית שלה, וזה מוסיף לכלל כולו (מי שבעלה מגוייס ומצליחה גם להגיע למעבר - מצדיעה לה ממש, אבל זה הכי טבעי שבמצב כזה אין עוד כוחות ופניות להתייחס מעבר…).


האמת שלהיות אחרי לידה זה באמת מוסיף לאתגר.

כי את באמת צריכה עכשיו לנוח. את חייבת את זה לעצמך ולמשפחה שלך.

אז כל דבר שדורש מאמץ פיזי - כרגע לא מתאים. בהמשך החופשת לידה אולי כן (תלוי כמה התינוק שלך יאפשר, כי הוא בעדיפות ראשונה בכל מקרה…).


אבל תמיד יש דברים שאפשר לעשות.

כתבו פה על התעניינות במי שהבעל כן מגוייס. לפעמים מתוך ה'חוסר נוחות' על זה שהבעל שלי לא מגוייס, פחות מרגישים בנוח בכלל לפנות. אבל אם מפנימים שזה המקום שהקב"ה שם אותי בו, והתפקיד שלי הוא להשתמש בכוחות שיש לי כדי לחזק אחרים - אז זה יכול אולי לעזור.


וכיוון אחר שבטוח משמעותי - להגיד תהילים ולהתפלל לזכות עם ישראל.

בשביל זה לא צריך כוח פיזי, צריך רק זמן ופניות. ואם את יכולה להגיד דווקא בלילה - כשרוב מי שממשיך בשגרה לא מצליח להגיד כי צריכים גם זמן שינה כדי להמשיך לשמור על הכוחות שלנו, אבל דווקא אז החיילים בשיא הפעילות שלהם - זה ממש ממש משמעותי…

תודה רבה יקרה.לידה בימים אלהאחרונה
להתעניין ולהתפלל אני משתדלת. תודה שכתבת לגבי התפילות במהלך הלילה. צריכה לחשוב האם ואיך יהיה לי נכון ליישם.
מה עושים עם זה שאני נטרפת מהבן שלי?אונמר

הוא בן 5 וחכם ומקסים.

אבל יש לו קטע שהוא מציק לטונה בת 3 בלי סיבה, סתם כי היא באופציות שלו. וזה מטריף לי את המח.

מתעורר בוקר לוקח לה מוצץ וגרב. היא בוכה, אני קמה, ובלאגן.

אני ממש מרגישה את עצמי כל פעם נכנסת לטירוף. אני משתגעת.

אני יכולה לצרוח עליו או לתפוס לו את היד חזק מידי או לתת סטירה אפילו

ואני כל-כך ממוצפנת אחרי וכל כך שונאת את זה חושבת שזה לא אמור להיות.

אבל הבנתי שאני לא מצליחה שזה לא יפעיל אותי.

בזמנים אחרים אני מרעיפה עליו אהבה וחיבוקים חצילים טובות וביחד, אבל לא מצליחה שלא יקרה בכלל ההתפוצצות הזו שלי על ההתנהגות שלו.

מה אני אמורה כן לעשות?

מרגישה שאם אני אצליח לחשוב אחרת כשאני עוד שומעת שככה הוא מתנהג כרגע אני אצליח להגיע אליו כבר רגועה יותר ולא בכעס כזה גדול, אבל לא מצליחה לחשוב שום דבר חוץ מאיזה ילד בלתי 😔

והוא לא ככה תמיד וזה לא מה שאני חושבת עליו באופן כללי, אבל כשזה כן קורה אני באמת מאבדת את זה.

אני מבינה גם שזה קשור לזה שאני מרגישה חסרת אונים קצת מולו בנושא הזה כאילו אין לי דרך לעצור אותו. או אין לי דרך לשלוט באירוע. לא יודעת למה שזה מרגיש לי ככה כי הוא כן יפסיק כמובן כשאגיע.

אולי עצם זה שהוא עושה את זה רק כדי שאבוא זה מחרפן אותי.

באמת לא יודעת וזה עצוב לי להיות ככה לילד שלי.

ועצוב לי גם להיות ככה לעצמי.

בקיצור עצות יתקבלו ממש בברכה

מבינה אותך מאוד❤️מתואמת

העצה העיקרית שלי היא הדרכת הורים.

העצה השנייה שלי היא לנסות להבין שזה כנראה משהו לא בשליטתו, אף שהוא גדול יחסית. והצעד הבא הוא לנסות להבין ממה זה נובע. אבל זה קשה מאוד מאוד...

תודה.אונמר

מה הכוונה לא בשליטתו?

הוא לא מציק כי הוא רוצה להיות רעמתואמת

הוא מציק כי משהו מציק לו...

אכתוב לך כמה שאלות שאת יכולה לשאול אותו בזמן אמת (ששמעתי מקלינאית תקשורת):

  1. היא עשתה משהו שהפריע לך ולכן אתה מציק לה?

  2. אתה רוצה לשחק איתה, אבל לא יודע איך, ולכן זה יצא בצורת הצקה?

  3. אתה מאוד אוהב אותה, אבל לא יודע איך להביע את האהבה ולכן זה יצא בצורת הצקה?

    כמובן, תתאימי את השאלות לרמה שלו. ועצם זה שתחזיקי בראש את שלוש האפשרויות האלה כבר יוריד לך קצת את רמת הכעס עליו...

אנסה. תודה.אונמר

למרות שקצת מרגיש לי שזה בכלל לא קשור אליה. זה קשור לזה שהוא רוצה שאני יבוא ולא יודע לקרוא לי יפה. יש מצב?

כן, בהחלט!מתואמת

שכחתי עוד שאלה שאפשר לשאול אותו:

משעמם לך? וכשאחותך בוכה נהיה "אקשן"?

אבל נשמע שעלית בעצמך על הסיבה שנכונה אצלו. ועכשיו צריך לחשוב מה אפשר לעשות עם זה...

אולי ליזום פניות אליו לפני שהוא מנסה להסב את תשומת לבך? כמה שיותר פעמים ביום.

אולי זמן אישי רק איתו פעם אחת ביום ימלא את הצורך שלו?

זה הרבה ניסוי וטעייה והרבה עבודה, טכנית ורגשית, ואני מתפללת איתך שתעמדי בזה❤️

ואם בעלך נמצא בחלק מהיום, אז שגם הוא יתגייס למשימה הזו...

אז זהו שבאמת באופן כללי אנחנו עושים את זהאונמראחרונה

נותנים לו יחס אישי ובמשך היום זה כמעט לא קורה,

אבל בבוקר הוא מתעורר ואנחנו עוד ישנים. אז אין לנו איך להיות שם יותר...

נשמע לי מוגזם שמקום כל יום עוד שעה מוקדם כדי למנוע את זה. אני רוצה לתת לו כלים להתמודד עם החיים ולא רק למנוע היתקלויות.

בעז''ה.

חיבוק♥️המקורית

לדעתי חוסר השליטה הוא זה שמוציא אותך מפרופורציות כמו שכתבת, ואולי גם הבכי של הקטנה מטרגר

אני ממליצה להתעכב על זה

מה עובר לך בגוף כשהילדה בוכה? את ככה מול כל הפגנת בכי? ממהרת "לכבות" אותה? קשה לך עם תחושת חוסר אונים?

אם תקראי לו כשהיא בוכה ותגידי לו שאת אוהבת אותו ותתני לו חיבוק ושיחזיר לה ?

אם לא תגיבי דקה ורק תגידי - אני באה ותאספי את עצמך ותוך כדי תחשבי על תגובה?

אני לא מסכימה עם זה שזה לא בשליטתו האמת, אני חושבת שילדים מנסים להשיג כל מיני דברים באמצעות התנהגויות. אולי הוא באמת רוצה להעיר אותה כדי לשחק למשל ולא יודע איך. אולי הוא רוצה להעיר אותך ונעזר בבכי שלה. . גם הבן שלי היה מציק לאחותו כדי להעיר אותה והסברתי לו שזה לא נעים ושיקרא לה בעדינות עד שתקום. והוא יודע לבוא להעחר אותי אם הוא קם מוקדם. גם כשהיה בגיל 5. הוא מתעורר הרבה פעמים לפני כולם?

לדעתי בגלל שזה מגיע למצב של צרחות ואפילו סטירה שזה דבר שהוא מאוד משפיל בעיניי, ובאמת מעיד על סוג של אבדן שליטה טוטאלי בסיטואציה (דווקא כי את מבינה כמה זה באמת לא בסדר), אני רואה צורך בהדרכת הורים/ טיפול סביב התחושות האלה.

עוד חיבוק גיבורה♥️ בטוח לא פשוט לכתוב ככה בפתיחות. שהשם יסייע בידך 🙏

זה בדיוק מה שהתכוונתי ב"לא בשליטתו"מתואמת

שההצקה נובעת ממקום אחר, לא מתוך רצון להציק. אלא שפשוט בלי שליטה זה יוצא בצורת הצקה...

אז לא הבנתי אותך סליחה🙏המקורית

הכול בסדר❤️מתואמת

תודה.אונמר

ממש ללכת להדרכת הורים? נשמע לי רחוק ממני.

אבל באמת אני רוצה.

אברר עם מישהי שאני מכירה בעז''ה שיהיה לי אומץ.

מבינה אותךהמקורית

היתרון בזה הוא שמדריכה טובה משקפת מעיניים של ילד את הסיטואציה ותעזור לך גם עם תיאום ציפיות מולו.

תחשבי על זה

את יכולה גם לבנות לך תכנית התקדמות מסוימת שעד זמן x אם לא חווים שיפור אפשר ללכת.

וככל שהם יגדלו זה ישתפר, מבטיחה♥️

אני חושבתoo

שמוקד ההפעלה הוא בציפייה

את מצפה שילד בן 5 לא יציק בלי סיבה

אבל ילדים

גם יותר גדולים

לא צריכים סיבה להציק

(ויש גם לא מעט מבוגרים כאלה

שמציקים בדרך שמבוגרים מציקים)

אם יוצאים מנקודת הנחה

שילד רשאי להציק

כי הוא צריך לעבור דרך

כדי לראות את העולם במבט רחב

יותר מנקודת המבט שלו

אז ההצקה הרבה פחות מציקה להורה

וכל הצקה יכולה להיות הזדמנות

לדבר איתו אחכ

לשמוע אותו

את נקודת המבט שלו

להסביר לו למה זה מציק

להציע דרכים אחרות לפעולה

אבל להשאר איתו

בצד שלו

להיות ההורה התומך והמנווט

לא השוטר

תודה ♥️♥️אונמר

היתי צריכה לשמוע את זה.

זה באמת הגיוני. בטח כשהוא איתה לבד ואני עוד לא קמתי.

אני צריכה להיות יותר בהבנה שככה זה ילד.

תודה.

מה שמפריע לך שהוא מנהל פה את המצבל666

אין לך אפשרות לא לבוא כי הקטנה היא גם ילדה קטנה וגם לה יש צרכים . אז מה שמעצבן אותך שהוא מפעיל אותך בצורה כזאת. גם אותי דברים כאלו מעצבנים.

אז צריך לקחת ילד ולהסביר לו שאם הוא רוצה שאת תבואי, הוא קורא לך. ובאיזה צורה הוא קורא לך . אבל אם הוא מציק לאחות קטנה , אז תהיה תוצאה לא נעימה. לא יקבל הפתעה , לא ילך לחבר, לא יהיה סרט. ולעמוד בזה.

בזמן הרגוע לדבר כמה זה לא נעים כשמציקים לך

וואי תודה על הדיוק. נכון.אונמר

באמת זה מה שמפריע לי.

שהוא יודע שהוא שהוא בטוח יקבל אותי.

ניסיתי להסביר לו פעם שיבוא להעיר אותי ואני יקום ואני באמת קמה, אבל התפספס. אולי ננסה שוב לחדד את זה עם איזה מבצע.

מזדהה ממששיפור

לא ברמה של סטירה. אבל כן זה מטריף ברמות. גם בין בן 5 ובת 3, הצקות סתם, לא כי כועס. והוא לא עוצר כשאני באה, רק אם אני תופסת אותו או מסיחה את דעתו. אולי זה קשר נורמלי בין אחים בגילאים האלו?

הגיוני שזה תקין.אונמר

אני כן הבנתי מיזה שאני צריכה להיות יותר זמינה באופן מלא

מזמן הבנתי את זה ולכל זה נשאר רק בשעות הבוקר שהם קמים לפני.

ילדים צריכים נוכחות הורית.

היתה תקופהריבוזום

לפני כמה שנים שהבן שלי גם היה מציק ומרביץ לאחותו (הגדולה דווקא), בלי שום פרובוקציה מצדה. וזה באמת היה משגע! אז אני יכולה להזדהות. מצד אחד יש את החינוך שלו, ושם אפשר לומר שנגיד שוב ושוב ואפשר להיות סבלניים אתו וזה יחלחל וכו' - אבל מצד שני יש את האחות, שכאמא שלה יש לי אחריות להגן עליה ולא לתת לה לסבול ממנו. אני חושבת שממש חשוב להבהיר לילד שלא מקובל עלייך שהיא תסבול בגללו ואת חייבת להגן עליה. אבל לא לעשות את זה בכעס עליו או הרחקה שלו - אלה שני דברים נפרדים.

זה דבר ראשון.

דבר שני, באותה תקופה הרגשתי די אבודה מה גורם לו להרביץ לה סתם כך. נרשמתי לקורס קצר של הבית להורות מקרבת "למה הילד שלי מתנהג כך" (או משהו דומה). בגדול הרעיון שהם מביאים הוא שכל התנהגות מגיעה מצורך כלשהוא שמחפש מענה. ולפעמים קשה למצוא בדיוק מה הצורך הזה, אבל חשוב לנסות לחקור: מתי ההתנהגות התחילה? (וזה יכול להיות: מאז שהאחות נולדה, כן?), מתי היא קורית? כשמי נוכח? ועוד ועוד שאלות שיעזרו לנו אולי בסוף להתחקות אחרי הסיבה (אפשר לחפש רשימה של צרכים באינטרנט, יש דברים שאולי אנחנו לא חושבים עליהם). ברגע שנבין מה עומד מאחורי ההתנהגות נוכל לחשוב על דרכים לספק את הצורך שמניע אותה וממילא ההתנהגות השלילית תדעך. ספציפית עם הבן שלי אני חושבת שהיה לו צורך גדול בשליטה כי זו היתה שנה עם המון שינויים: התחלת גן עירייה, הולדת אחות קטנה והמון שינויים שלא בשליטתנו בצוות של הגן (שכולו היה מקסים, אבל הרבה חופשות לידה ועוד). לא יכולה להגיד שהצלחתי מאוד עם לספק את הצורך בדרכים אחרות, כי הרבה מהרגשת הערעור הגיעה מחוץ לבית אבל זה כן עזר שהיה לי קצה חוט מאיפה ההתנהגות הזו מגיעה. ועם הזמן וההתייצבות של הגן גם ההתנהגות שלו נרגעה מאוד.

אולי יוכל לעזור לך. זה באמת מאתגר.

בהצלחה, והרבה נחת מהם!

(חידוד של משהוריבוזום

כתבתי "בלי כעס עליו". אני לא מתכוונת שלא לגעור בו. אני חושבת שכן טוב להיות תקיפים במקרים של אלימות. אבל יש הבדל ענק בין גערה ללא כעס, שמגיעה באופן נקי רק למען חינוך, ובין כעס אמיתי. גם ההורה וגם הילד מרגישים היטב את ההבדל... כאן זו רק דעתי)

נכון. משתדלת ולרוב מצליחהאונמר

אבל לפעמים לא וכן יוצא הכעס...

תודה.

תודה!! אמן.אונמר

מזדהה, אבל אצלי שמתי לב שזה קשור לויסותיום שני

חושי.

לחלק מההצקות כמו לקחת מוצץ - יש תוצאה שתופסים איתו, לוקחים ממנו את המוצץ... מה שנותן מענה לתחושה.

אז אם יש לי יכולת לתת לו אמבטיית קצף או משהו אחר שנותן מענה לתחושה ומרגיע אותו, רמת ההצקות יורדת פלאים

מפה בניק אחר..ברכה כפולה:)

אבל לרגל ההפתעה פתחתי ניק חדש

אז שבוע 7 ראינו דופק והכל,

והיום שבוע 10 הגענו לרופא (בנס שבעלי הגיע גם) והפתעה! יש 2 עוברים. פשוט הלם!!

אז קודם כל הייתי חייבת לפרוק פה

ודבר שני ממש אשמח לשמוע מבעלות נסיון, הרופא אמר שזה הריון מונו בי (אותה שליה) וקצת הרחיב על סיכונים, אז ממש אשמח לשמוע הרגעות שהריון כזה גם יכול להמשיך בטוב.. ובכלל על שבוע לידה, אם צריך שמירה וכו' (אני עובדת בעבודה פיזית)

וגם, עובר אחד התאים לשלב והעובר השני היה קטן בשבוע, קרה למשהי? יש לי ממש פחד שהוא לא יתפתח טוב..

ובכלל כל הרגעות על תאומים יתקבלו בברכה, יש לנו מלא פצפונים בבית תודה לה'!!

וואו מזל טוב! איזה מרגשקנקן שבור

אין לי ניסיון (רק חלום ;))

מקפיצה לך

תודהברכה כפולה:)

האמת שזה ממש לא החלום שלי, אבל ברגע שהרופא אמר את זה שנינו אמרנו מזמור לתחושה בכזאת שמחה😅

זה מופלא.מוריה

לא התנסתי בהריון כמו שלך. אצלנו זה ביבי.

אם ראו מחיצה, המצב יותר טוב.

יש כמובן יותר סיכונים כמו אנמיה, סכרת ורעלת הריון.

סביר להניח שתצאי לשמירת הריון.

ויש בדיקות שלא עושים בהריון כפול.

אישית ילדתי רגע לפני שבוע 37. אבל זה היה הריון תאומים קצת שונה.

היא עוד לא ראה מחיצהברכה כפולה:)אחרונה

רק מהמנח שלהם הוא אמר שזה נראה שהם לא באותו שק ממש.

שמירת הריון כי זה יותר כבד או כי יותר סיכון ללדת מוקדם?

ואם כבר, מתי יוצאת הבטן בהריון הזה? רגילה שעד שבוע 18 בערך אף אחד לא מנחש..

אני מרגישה בגיהנוםמטפחת:)

הפה שלי מלא פצעים-

כבר שבוע. הרופא טוען אפטות. יש לי בערך חמש עשרה חלק על הלשון חלק בחיך.-

כואב לי לדבר, לשתות. לאכול בכלל לא באופציה. הביא משחה זה לא עוזר. פשוט רוצה שירדימו אותי הפה שלי בוער

יאייי. זה נורא!!! 🫂אחת כמוני

אוי ואבוירקאני

תנסי חלב עיזים

וואי. איזה סיוט. מסכנה.רק טוב!

אם אני זוכרת נכון טחינה גולמית על בפצעים גם עוזרת.

ותשאלי את הצאט אולי יהיה לו רעיונות נוספים.

לרופא יש הסבר ממה זה וכמה זמן לוקח לזה לעבור?

וואי, חיבוק!מתואמת

לפני כמה שנים כשהייתה לי קורונה היו לי אפטות נוראיות-נוראיות, ברמה כמו שאת מתארת... (סובלת מדי פעם מאפטות, אבל לא ברמה הזו) ב"ה הן עבאו אחרי כמה ימים (נדמה לי עוד לפני שהחלמתי לגמרי מהקורונה)

יכול להיות שיש לך וירוס? עשית בדיקות דם?

תנסי לקנות עוד תכשירים שאמורים לעזור...

הלוואי שיעבור לך מהר!!❤️

לי אמרו זיהום ובסוף זה היה פטריה.מרימוש!

כשהגיעו לאבחנה הנכונה טיפות ניסטדין וכדו' פלוקנול או משהו כזה פתרו את הבעיה.

לקחו לך משטח? תחזרי לרופאהמקורית

רפואה שלמה♥️

יאא ♥️אונמר

אולי תנסי רופא אחר? איזה כואב זהה

תקחי משככי כאבים, כדי שתוכלי לשתות ולאכולרוח הרים

כמו שצריך. תרגישי טוב!

יש ארטיק מיוחד בשם לימזוררינת 24

שאמור לעזור לפצעים בפה…

החלמה מהירה!!

תודה רבה לכל העונות!מטפחת:)

אני באמת רוצה לחזור הבעיה שיש תור רק בשלישי והרופא תורן יש לי חוויה נוראית ממנו

תרופת סבתא מטורפתתתתותית11

חלב עיזים ישר מהעז, ממש לחלוב ולשתות או לגרגר ישר

היה לי ממש כזה אמנם בגיל יותר צעיר

ברמה שלא יכולתי לדבר

באותו יום הכל נעלם

ממה ששמעתי גם מהסופר זה סבבה.מוריהאחרונה

הבעיה עם חלב עיזים יישר מהעז זה חלילה העברת מחלות.

ירקות/פירות- שמירת טריות בקירורפינק ליידי

איך אתן שומרות על טריות של פירות/ירקות במקרר

מלפפונים. מה ר מאוד נרקבים, מנסה לשים במקרר עטוף בשקית ואז יש אדי מים שמרככים את המלפפונים , בלע שקית הם גם מהר מאוד כבר לא טריים

אני מדברת על טריות של מס ימים לא שבועות....

גם פלפלים קשים מאוד , מהר מאוד לא נראים טוב

הקטע גם שאצחינו אוהבים שהםירות והירקות לא רכים

אשמח לרעיונות איך לשמור את הירקות והפירות במצב מעוחה במקרר

יש חשיבות למיקום בתוך המקרר - במגירות יעודיותאלישבע999

לפירות וירקות.

הירקות בשקיות הניילון מהסופר, כאשר השקיות פתוחות ומאווררות.

המגירות עצמן מיועדות לפירות וירקות (כתוב באנגלית, vegetable and fruit. מקרר סמסונג ישן). אלו שתי המגירות התחתונות במקרר. אין זרימת קור ישירה על הדברים. וגם לכל מגירה, כשהיא סגורה, יש מעין תקרת פלסטיק מחוררת, חציצה ממשבי הקירור שיש במקרר.

זה מקרר עםפינק ליידי

מגירה תחתונה לפירות/ירקות -לא מהדגמים החדשים.

האם נכון, לשים נייר מגבת סביב הפירות ירקות?

כן, זה מה שרציתי להגיד לךאביול

לשים את הטלפונים בשקית עם נייר סופג..זה עוזר, אבל אם יש כמות של מלפפונים אז כדאי לפצל לשתי שקיות.

כמו כן, יש בסטוקים ואושר עד משטחים ירוקים כאלה לפירות וירקות...

מכירה מאוד את מה שאת מתארת

כל ירק צריך אחסון שונהDoughnutאחרונה

ויש סוגי ירקות ופירות שלא כדאי לשים יחד כי סוג אחד משחרר חומרים שמקריבים את השני, יש סרטונים ביוטיוב עם הסברים איך כדאי לאחסן.

ספציפית למלפפונים ששאלת כדאי לשים עטופים בשקית עם נייר סופג, כך הם נשמרים כמה ימים פריכים וטריים.

התלבטות תאורטית על הכנת הגוף ללידההרמה

יש אמצעים והמלצות שונות לקראת הסוף כמו: עלי פטל, עיסוי פרנאום, אמבטיית רוזמרין, נטילת שמן נר הלילה לריכוך הצוואר.

כמה שווה להשקיע בזה ולקחת ריסק שאולי הדברים לא הכי בטיחותיים שיש (בעיקר שמן נר הלילה)

וכמה לשחרר ולהאחז בזה שגוף יודע ללדת כשמגיע הזמן.

אני שומעת דעות לכאן ולכאן וקשה לי לקבל החלטה, אשמח לדעות

אני לא עשיתי כלום מזה האמתהמקורית

כנ"ליעל מהדרום

לק"י

אולי בהריון הראשון ניסיתי קצת לעשות עיסוי.

וטוב שלא התאמצתי לשוא, כי בסוף ילדתי בקיסרי.

ובהמשך גם קראתי שזה לא מומלץ.

ילדתי 4 ילדים בלידות רגילות בשכיבה על הגב, וב"ה רק באחת נקרעתי קצת.

2 לידות עם אפידוראל- באחת מהן נקרעתי קצת.

בשלוש לידות שפכו שמן שקדים בלידה עצמה.

ברביעית נראה לי שלא. או שלא שמתי לב....

(בדיעבד אחרי הלידה נזכרתי שלא הוצאנו את השמן מהתיק. אבל אולי השתמשו בשלהם. לא בטוחה. אבל זה משהו שכן הייתי עושה- זה לא מזיק, ונראה לי עשוי רק להועיל).

תלוי בעיני כמה קריטי לך המטרה (נניח לא להיקרע)ירושלמית במקור

עשיתי קצת עיסוי עם מכשיר פרימאם, וגם את האמבט רוזמרין קצת (בטעות קטפתי ממשהו מרוסס חחח שלא בריא, אבל לא נרשם נזק), והיתה לי לידה מדהימה כמו שרציתי בלי קרע או תפר אבל אין לדעת אם בגלל זה... אז השאלה בעיני כמה קריטי לך המטרה הסופית

נזכרתי שגם פטל לקחתיירושלמית במקור

מהניסיון שלי..חזקה בעורף

בלידה הראשונה ממש הקפדתי לעשות לפני הלידה עיסוי פרנאום, הבאתי ללידה הרבה שמן (שקדים נראלי🤔)

וזו הלידה היחידה שנקרעתי ובגדול🙈

בלידות הבאות, והיו הרבה ב"ה, לא עשיתי כלום ולא היו לי בכלל קרעים🥳 והיו גם תינוקות במשקלים גבוהים יותר💪🏻

קיצר, לא תופסת מזהה בכלל😅

וואי מעניין ממש . השאלה מה היה קורה אם לא הייתהרמה

והאם ילדת עם אפידורל/בלי? אולי היתה יותר הקשה למיילדת? היו תנוחות שונות? שווה קצת להעמיק בזה. זה כל כך מפחיד נשים בליגה הסיפור של הקרעים

לדעתי הפחד מהתפרים יותר גרוע ממה שזה באמתירדנית

והיה לי חתך בלידה ראשונה ובלידות אחרות לא.

כאב במשך שבועיים אבל לא משהו שמפריע לתפקוד, אם זה כואב מדי צריך לבדוק שאין תפר הדוק מדי.

לדעתי להשתגע אחרי כל מיני תכשירים ועיסויים שאולי בפני עצמם לא נעימים, ואז אולי להתאכזב אם בכל זאת יש תפרים זה גם מבאס.

אז תעשי רק מה שטוב ובע"ה יהיה טוב

תראי לי היה סיוטטטטטהרמה

ההחלמה היתה קשה קשה קשה

מתוך 4 לידות 2 היו מאוד קשות מהבחינה הזאת.

השאלה מה אפשר לעשות להמנע במידה ויש נטיה וכמה להשקיע בזה או להשלים עם זה

ובדקו את התפרים כשזה כאב כל כך?ירדנית

מה היה ב2 הלידות האחרות?

יש גם קרעים מאד רציניים..כל הישועות

יש בזה דרגות ומאחלת לכן לא להכיר את הרציניים.

הפחד לא תמיד יותר ממה שזה באמת

ברור שיש קרעים בדרגה גבוההירדנית

שלהם עוד יותר ברור לי שעוד שמן או עיסוי לא יעזרו, אלא עניין גנטי וגודל התינוק..

קרע דרגה 2 לא אמור להיות כזה נורא

לא אמור להיות אבל יכול להיותשמ"פ

מה שכן, מניסיון אם אחרי שבועיים זה לא משתפר ללכת להבדק

במיוחד אם זה מחמיר

ולפותחת - לידה ראשונה עשיתי עיסויים גם עם מכשיר היה לי 3 תפרים בדרגה 2

לידה שנייה עשיתי הרבה פחות נקרעתי פחות למרות שהתינוק היה יותר גדול

בשניהם שפכו לי שמן בכמויות מה שכן בשני לא הפסקתי לחפור להם שממש יעזרו לי עם זה כי בלידה הראשונה תפר אחד הזדהם ותפר אחד לא תפרט טוב והייתי צריכה ניתוח ו

לא צריך לחכות שבועיים, לפני שחרורירדנית

לבקש שיסתכלו אם אפשר לפתוח תפר זה מאוד מקל

אוי היה לי יותר כואב מהצירים והכלנעומית

כאב בסדר הזה

תפרים

הנקה

צירים ולידה

בלידה הזו הייתה בלי אפידורלחזקה בעורף

בכל הלידות אני יולדת על הגב.

חלק עם אפידורל חלק בלי….

הסיבה היחידה שעולה לי, זה אולי בגלל שהעובר היה עדיין מאוד מאוד גבוה, למרות שהייתי בפתיחה מלאה והייתי בלחיצות הרבה מאוד זמן ובשלב מסוים המיילדת עזרה קצת לתינוק, כדי למנוע מצוקה ומשכה אותו. אז הגיוני שזה גרם לקרעים.

מסכימה איתך שהתפרים זה סיוט, בלידה השניה הייתי בהלם מההבדל עם תפרים או בלי תפרים.

לי אישית היה ממש סיוט ומגעיל לעשות עיסוי כל פעם, ואז בזמן אמת ראיתי שזה לא עזר לי בכלל אז לא חשתי שום צורך לעשות בלידות הבאות.

חושבת שאם לא מפריע לך, תעשי, מה תפסידי?

לא הייתי משקיעה בטירוף ובטח לא עושה דברים לא בטיחותיים.

שיהיה בהצלחה ובידיים מלאות, הכי חשוב❤️

אני ממש מאמינה שתה עלי פטל ושמן נר הלילההתייעצות הריון

שהלכתי בכמוסות עזרו משמעותית. אין לי למה להשוות כי בכל הלידות (והיו כמה וכמה) הקפדתי על זה, אבל ב"ה בכולן הצוואר היה רך והלידה התקדמה במהירות

אני אישית לא עשיתי שום דברהשם שלי

והיו לי לידות טובות.

הראשונה היו תפרים, ובאחרות לא.

כל מה שכתבת בטיחותי אם עושים אותו נכוןאמא לאוצר❤

ולא יכול לעשות שום נזק... הוא אולי לא יועיל אבל גם לא יזיק. הכל תלוי כמה זה חשוב לך וכמה השתדלות את רוצה לעשות.... זה דברים שיכולים לעזור ויכולים גם לא❤️ לא ממליצה להשתגע, כן להשתדל בגדר האפשר

לגבי עיסוייעל מהדרום

לק"י

יצא לי לקרוא בפורום שיש מי שאומר שזה לא מומלץ, שזה יכול לגרום לעור להיות פריך יותר ולהיקרע. ושמה שמשפיע זה סוג העור ולא העיסוי שעושים.

לזכרוני כשזה עיסוי ידני.במכשיר (פרימאם למשל) זה לאירושלמית במקור

אה וזוכרת גם שמה שמסוכן קצת זה הבלון (מכשיר אחר)ירושלמית במקור

לא יודעת. במה ששקראתי דובר על עיסוי בכללייעל מהדרוםאחרונה

לק"י

לא פירטו איזה בדיוק.

אני לידה ראשונה עשיתי מלא עיסוייםובסוף ילדתי קיסרידיאן ד.

לידה שניה לא התאמצתי בכלל, היו לי מספיק חששות ופחדים בלידה

ונקרעתי חבל על הזמן (דרגה 2) וההתאוששות היתה די קשה.

אני אישית לא כזה מאמינה שזה עוזר כל הדברים,

בעיניי לנסות ככה בכייף, מה שמרגיש בנח ובסבבה

בלי להיות היסטריים.

שוב לגבי כיתה א'אובדת חצות

אני עדיין מרגישה מעורבבת מהם מאד

יש להם המון חוויות שצריך לשתף ולהכיל , סיפורים לשמוע, עניינים לטפל בהם, שיעורים לעשות.

אנחנו מתמזמזים יחד עם כל המטלות והמאבקים איתם בסדר ערב (לנו יש אידיאל לעשות שיעורים לפני טלויזיה או להתקלח מוקדם ולסיים עם זה- להם יש תוכניות אחרות רוצים זמן מחשב ומסך וכו) ואיכשהו אנחנו גם משקיעים בהם בקריאת ספרון או להביא חבר או לעבוד על קריאה או אנגלית וכל זה מאד לוקח זמן ומגיעים ל11 ועוד לא עשינו כלום ויש כלים בכיור.

פתאום אין לי זמן לספורט אפילו ולדברים שבעבר היה לי זמן.

ושוב אני סביבם מאד ואין לי רגע לעצמי.

אפשר לו"ז ערב עם ילדי כיתה א (מאמהות לילדי בית ספר) בלי להתמזמז אבל גם לא להיות מדי נוקשים? כלומר להביא בחשבון שילד שחזר עייף ורעב מיום שלם וצהרון לא ירצה לעשות שיעורים מייד? אשמח ללו"ז של שעות והצעות מה לעשות בכל זמן מה אתם מאפשרים ומה לא.

סליחה על החפירה ותודה על ההכלה

תודה!!!

מה קשור אנגלית בכיתה א?רינת 24

למה להעמיס סתם?

אצלנו אין כמעט שיעורי בית. רק בשבת יש דף קריאה ובמהלך השבוע 2-3 דפים בחשבון. הילדה עכשיו בכיתה ב' והיא קוראת מצוין אז כנראה שזה עבד…

מציעה לך לדבר עם המורה ולברר איתה מה קריטי בשיעורי בית ומה אפשר לוותר.

הלוז אצלנו:

16- חוזרים מהצהרון

עד 18- חבר/חוג/מסכים/פארק

18- ארוחת ערב

19- שיעורי בית (אם יש, בדרך כלל אין)+ מקלחת

20- זמן התמרחות לצערי…

21- לישון

אצלנו יש המון שיעורי בית ואין חיה כזאת לא לעשות.ואז את תראי

בגלל זה אמרתי לתאם עם המורהרינת 24

לדעתי האישית ומניסיוני עם שני ילדים אין צורך בכל כך הרבה שיעורי בית בכיתה א… זה ממש צער בעלי חיים… חחח

(בניגוד לגילאים גדולים יותר שלדעתי צריך הרבה יותר לתרגל מתמ' למשל ממה שנותנים אצלנו)

הייתי מורידה עומסנעמי28

מילא הייתם שמחים ומאושרים עם ההעשרה הזאת.

אבל נשמע שזה לא עובד לכל הצדדים.

גם ככה עמוס, גם ככה המעבר בין גן לכיתה קשוח, גם ככה תאומים, גם ככה יש אתגרים שלא קשורים, למה להעמיס?

זאת לא שאלה רטורית, תשאלי את עצמך בכנות מה מניע אותך לדחוף אותם לעוד ועוד?

זה דומה לדרך שאת גדלת? זה תנאי בעינייך להצלחה עתידית? זה גורם לך להרגיש אמא משקיעה וטובה יותר (וללוא זה, מזניחה)? , העתיד שלהם מלחיץ אותך?

אולי את דורשת מעצמך הרבה ומצפה דרישה דומה גם מהם?

ולמה?

באמת תשאלי את עצמך מה גורם לך למרדף הזה, כדי שאם העומס קורה שוב, תזהי על מה זה יושב.

אם זה היה בשמחה ובטוב, אז הכל בסדר, אבל זה לא.

הרבה יותר משמעותי בהתפתחות ילדים בגיל הזה זה סביבה רגועה, בית שאפשר להתפרק בו, אמא רגועה, זה נותן ביטחון רגשי שהוא יכתיב את ההצלחה העתידית שלהם יותר מכל תחום העשרה בכיתה א'

רגעים משפחתיים וחוויות חברתיות מעשירות הרבה יותר מכל עוד תוספת לימודית.

היה להם יום ממש עמוס ורווי לימודים, די הגיוני שירצו לפרוק לחץ.

כשאת חוזרת מהעבודה לא מתחשק לך רגע שקט וקפה?

לילדים פי כמה.

אם השיעורים לא ליום שלמחרת, אין צורך כל יום, גם לא נורא אם לא הכל יעשה בשלמות, וכל שאר התוספות להוריד כרגע.

אצלנו היה בערך ככה:טארקו

חוזר ב16 מהצהרון

זמן חופשי, משחקים, מחשב, לצאת החוצה לגן שעשועים וכאלה.. מה שזורם

חמש וחצי בערך אפילו לכיוון שש עשינו ש"ב, לא היו הרבה ולא נמרחנו עם זה אבל גם אם בחר שלא השארנו את המאבק למול המורה ולא מולנו. היה בעיקר בקריאה.

18-18:30 ארוחת ערב(קלה. לרוב משהו מבוסס על פיתות) לוקחת בערך חצי שעה ולפעמים פחות מזה

מקלחות מהירות, יוצאים עד 19 ורבע מקסימום

ולמיטה עם סיפור/פודקאסט/מוזיקה.

פעם בשבוע(לרוב מוצש כדי להתחיל את השבוע בטוב) עוברים על הקלמר והילקוט לראות שהוא מסודר

מערכת לא ממש היה בכיתה א כי פשוט היה צריך להביא חשבון ועברית כל יום והשאר נשאר בכיתה.

אוכל ארגנו אחרי שהוא הלך לישון אבל הוא באמת היה במיטה עד 20 במקסימום.

אני דווקא לא מרגישה שנכון לעשות שיעורי בית מיד כשחוזרים מבית הספר. נכון שככה זה "קל יותר" מצד לזכור ושזה לא ייבלע ביום

אבל ממש רואה אצלנו, וגם זוכרת עלי כילדה ועל אחים שלי, שחוזרים מאוד מוצפים מיום שלם מחוץ לבית שהוא מאמץ מנטלי גדול מאוד

וצריך זמן רגיעה והפסקה לפני מאמץ מנטלי נוסף... יש ילדים שזה בסדר להם אבל לדעתי לרוב הילדים זה נכון ולכן העדפנו שזמן ש"ב יהיה לקראת א.ערב ולא מיד כשחוזרים.

הבת שלי בכיתה א בבית ב2, יש לה ש.ב כל יוםרקלתשוהנ

אבל המורה לא נותנת משהו שלוקח יותר מ10 דקות. אם שתי מורות נותנות, זה רבע שעה מקסימום.

אני לא מבינה את התיאור שלך אז נראה לי שמשהו בתנאי הפתיחה שלכם שונה בהרבה.

מאיפה הגיע האנגלית? הם לומדים אנגלית בכיתה א??

מניחה שאם היתה חוזרת ב4, גמורה מותשת ומוצפת בהרבה, היה לה קשה הרבה יותר לתת מהזמן שנותר לה לשבת שוב ללמוד

לא הייתי עושה שום לוז עם ילדות הכיתה שלה אם היא מגיעה ב4, אין לה שום צורך לראות שוב חברות אלא רק להירגע בבית ולנשום.

יש מקומות שלומדים אנגלית בכיתה א'יעל מהדרום

לק"י

אבל אצל הילדים שלי זה היה קליל. בטח לא כולל חזרות וש.ב.

לוזהמקורית

חוזרים ב16

מסספרים איך היה, מנשנשים משו

משחקים

לפני ארוחת ערב אם יש שיעורים - עוברים על זה (לא יותר מ10 דק רבע שעה בדרכ)

ארוחת ערב+ מקלחות

זמן פטפוטים

20 לישון וביי

אחרי השעה 16 מבחינתי זה הזמן להיות בבית.

לפני שנתיים היה חוג לכל אחד אבל זה היה עמוס מדי

הבת שלי התחילה לבקש להיפגש עם חברות. אני אאפשר לה פעם אחת השבוע, אבל במקביל אבהיר לה שהחברה נמצאת איתה בכיתה כל היום וזה מספיק בעיניי וזה ממש לא הולך לקרות על בסיס שבועי

בעלי דואג להפגיש את הילד למשחק כדורגל עם חברים פעם ב3 שבועות

זהו

אצלנו השב יכולים לקחת 20 דקות, ילד1מנגואיתאחרונה

המורה אמרה שאם לוקח יותר מ20 דקות ,להפסיק ואם קורה כמה פעמים לדבר איתה והיא יכולה להוריד לילדים באופן ספציפי

אנחנו עושים בדרכ שב אחרי ארוחת ערב כי אז גם אני וגם בעלי בבית ונוח שאחד יושב איתו וההורה השני עם השאר/מקלחות וכו

אמהות לצמודים?עיונית

אז מסתבר שאני בהריון.

לא רציתי את זה, מבחינתי מינימוםם עוד שנה...

והתינוק שלי עדיין תינוק! הרגע חגגנו לו שנה, הוא לגמרי יונק ועוד ישן איתי..

השנה הזאת הייתה לי ממש אינטנסיבית עם התינוק. איך עושים את זה כשיש גם פעוט בן עוד לא שנתיים?

אני אשמח לעצות, טיפים, ועידודים שזה שווה את זה 🥲

תזכרי שעוד 9 חודשיםהשקט הזה

התינוקי כבר יהיה ממש פעוט. ירוץ, ידבר במידה מסויימת.. 9 חודשים של הריון זה המון זמן בהתפתחות של תינוק/ פעוט

גם לי קרה, כשהקטן שלפניו היה בן שנה נכנסתיהתייעצות הריון

להריון עם התקן והרגיש לי שהוא ממש תינוקי. היה קשוח באמת, יכולה לעודד אותך שגיל שנה ותשעה חודשים שונה מאוד מאוד מגיל שנה! אמנם עדיין הרגיש לי שהוא תינוק שלי, אבל הוא כבר הלך, דיבר קצת, הבין המון וקיבל את התינוק בשמחה ואהבה.. התינוק שנולד מתוק מדבש, אבל ברור שזה דורש ויחסית צמוד.. תני לעצמך זמן לעכל את האירוע.. מקווה שתתחזקי ותצליחי להכיל את זה בטוב. מוזמנת לפרטי אם תרצי

יש לי צמודים ואחכ לא צמודיםכורסא ירוקה.

ההתחלה עם צמודים קשה, זה ברור, אבל קודם כל את עדיין בתוך הלופ, זה לא להתחיל מאפס עם תינוק (בניגוד ללא צמודים שהיה לי יותר קשה מהבחינה הזאת), ושתיים זה משתלם ממששששששש.

בהתחלה כשאמרו לי שזה משתפר לא האמנתי בכלל, אבל וואו! איזו קרבה ואיזה כיף זה כהורים לראות את הכנופיה הקטנה 🤣 והם ממש חברים ואכפת להם אחד מהשני וחווים חוויות דומות וזה מהמם.

הטיפ הכי טוב הוא לקחת עזרה בהתחלה בלי להתחשבן, לדאוג גם לזמן אישי עם הגדול ולשמוח בעצמך בשבילו על המתנה המופלאה שהוא מקבל שהיא האח החדש (זה ממש לא נאמר כביקורת והגיוני שאת בהלם ומאוכזבת. הכי נורמלי וטבעי. הכוונה היא לא לשמוח שקרתה לך "תקלה", אבל גם אם בשבילך זה קושי בשבילו זה דבר מופלא אז לנסות לראות את הפן הזה ובו להשתדל לשמוח)

אצלי הרווח בדיוק ככהרקאני

וההבדל בין גיל שנה לשנה ו9 הוא ענק

כשילדתי היא כבר ממש הייתה פעוטה

כן זה לא קל

גם הריון עם תינוקת זה לא קל

ובסוף הם כן דורשים שניהם

אבל זה ממש בסדר

הרבה פחות קשה ממה שחשבתי שיהיה

לי יש צמודים במרווח של שנהקל"ת

ההתחלה קשוחה, אבל ב"ה הם גדלים והם החברים הכי טובים😊

לי יש מרווח של שנה וחודשייםהמקורית

זה באמת יהיה קל יותר ככל שיגדלו. עד אז תחעזרי במי שניתן ובמה שניתן

בשעה טובה♥️

שנתיים הפרש זה צמוד?שושנושי

בהתחלה כמובן שהיה מאתגר, בהריון לא היה לי קל בכלל.

אחרי הלידה הייתי חייבת שבעלי יהיה נוכח כי לא הסתדרתי לבד.

היום?

הגדות בן 4, הקטן בן שנתיים - ואני פשוט מודה על הילד הזה שהצטרף אלינו בתזמון הזה.

המון כוחות!

עוד לא מניסיון אבל כמוךאנונימיות

עד עכשיו פערים של שנתיים וחצי ושלוש וחצי.

ופתאום הריון מפתיע .. יהיה ביניהם שנה ו10

אני רק יכולה להגיד שההבדל בין גיל שנה לשנה וחצי ועוד יותר שנה ו9/10 הוא עצום.

ממש פחדתי בתחילת ההריון גם שלי היה הכי תינוק יונק ומשם איתי והוא גדל.

אני כבר מתחילה שישי ומצלילה לראות איך זה קורה.

לפני שלושה שבועות נגמל מהנקה...

ובכללי הרבה יותר עצמאי תקשורתי הוא כבר מבין הכל!

ליooאחרונה

צמודים היה קשוח מדי

על סף הבלתי אפשרי

והעצות שלי

לדעת שזה קשה מדי

לא לצפות להסתדר לבד

לחפש כמה שיותר עזרה וחלוקת עבודה הגיונית

אפשר סקר הריוניות? 😍 איזה שבוע ואיך מרגישות?הרמה

וואי ממש מתסכלשמ"פ

זה אפילו מכעיס, אני התלוננתי גם על כאבי גב בגלים והרופא ממש צחק עלי שאם זה היה צירים הייתי כבר יולדת ושאני היסטרית וזה הרחם שגדלה וכו'... כמה שבועות אחר כך הייתי עם שמירה התמיכה ....

וב"ה שימשיך כך! בע"ה תזכי ללדת בזמן !