פריקה שמחכה לצאת כל-כך הרבה זמן.
אולי גם לה יהיה מקום כאן…
אולי יש עוד שיזדהו איתי. אולי.
(למרות שאני מרגישה ממש חריגה עם הדברים שאני מרגישה).
אז הנה:
הלב שלי מתפוצץ כל הזמן הזה.
לא, בעלי לא מגויס. יש לו פטור ממילואים.
כן, אנחנו בסוג של שקט שגרתי.
ו*זה* אחד הדברים שהכי קשים לי בתקופה הזאת.
אני אוהבת את בעלי הכי בעולם.
אני רוצה שיהיה לו ולנו רק טוב.
וכמובן שאני מבינה שיש לי מזל גדול שהוא בבית.
אבל יחד עם כל זה,
וזה יישמע הזוי אולי,
המצב שלנו לא מסתדר לי.
בעלי ניסה (ועדיין מנסה) כמה כיוונים
כדי לנסות כן להתגייס בצורה כזאת או אחרת
(לא גיוסים ממש מטורפים שישלחו אותו לעזה, או שיוציאו אותו מהבית שבועות שלמים, אבל זה עדיין משהו שאמור לתרום).
אבל הוא הרבה יותר מתון ממני בקטע הזה,
הוא מנסה אמנם, אבל לא בכל הכוח.
הוא מבחינתו יכול להמשיך בשגרה בינתיים,
קצת עם רגשות מעורבים, אבל הוא בסדר עם זה בסה״כ. הרי ״יש ערך גם בזה שהמשק ימשיך לתפקד״ וכו.
ואני? אני כל בתקופה הזאת כמו אריה בסורג.
עם תינוק פיצקי מתוק בן 3 שבועות שלא נותן לי לעשות כל מיני דברים שחשבתי שאוכל להמשיך לעשות אחרי הלידה
עבור החיילים, עבור נשות המגויסים ובשביל המפונים.
קשה לי להיות ברחוב ולראות מילואימניקים גיבורים שחזרו לכמה שעות הביתה.
קשה לי להיות בבית, במקום הפרטי שלי, כשכל-כל הרבה קורה בחוץ.
קשה לי להיות בוואצפ, שמלא כולו בענייני המלחמה.
קשה לי להיות בחדשות כי זה כל-כך כואב, מדאיג ולפעמים גם מקומם (לצד כל הדברים המדהימים שמפורסמים גם שם).
קשה לי לפגוש בני משפחה כי רק אנחנו בשגרה הזאת בעוד במשפחה המורחבת כן מגויסים. וגם כי אני דואגת לכולם כל-כך, ובעיקר לגיסים המתוקים שבחזית.
וגם כי אני נבוכה מול הגיסות הגיבורות.
וגם כי אין מה לעשות, כל הזרקור על המשפחות של הלוחמים (ובצדק) וזה רק מגביר את המבוכה ואת התחושה שאנחנו שונים ולא שייכים למה שקורה כרגע.
קשה לי להיות בפורום, כי אני מרגישה שאני הלא מגויסת היחידה,
כי אני כואבת את הפריקות של המגויסות,
כי אני רוצה שנהיה חלק ואנחנו לא.
וגם כי חלק מההודעות כואבות לי מאד באופן אישי וגורמות לי להרגיש עוד יותר רע עם המקום שלנו.
וקשה לי… עם בעלי המתוק… כי הכל מזכיר לי שבגלל כל מיני בחירות שהוא עשה, אנחנו לא המשפחה שהייתי רוצה שנהיה.
(אני יודעת בשכל שזה לא מדויק ושהכל מאת ה׳. אבל בתחושה אני שם).
אני לא מתנזרת מכל הנ״ל, אבל אלה מקומות עם הרבה קושי בשבילי.
אולי כמו לרצות להיות בהריון (להבדיל !!) ולהתקשות להיות בסביבה של נשים בהריון,
שזה קושי שהכרתי גם,
אבל בצורה הרבה הרבה יותר עמוקה וחזקה ותמידית.
בעלי כאמור ניסה ועדיין מנסה כמה כיוונים.
לא בכל הכוח, אבל כן מנסה.
וגם לי יש איזשהו כיוון שאולי יצליח להחזיר קצת משמעות לחיים שלי בתקופה הזאת.
אבל שום דבר לא בטוח וגם לא מיידי וצריך המון סבלנות בינתיים.
אני מוצאת את עצמי מתפללת שה׳ יפתח לנו את הפתחים הנכונים,
ומיד מוסיפה שיהיה הכל ברכּות ובטוב גלוי, לנו ולכל עם ישראל.
שחס ושלום לא אנחנו ולא אף משפחה אחרת נתווסף למשפחות השכולות או הפצועים או הפוסט-טראומתיים.
בכללי אני כזאת שהכי מוצאת משמעות ביום יום שלי, בגידול ילדיי בנחת, וגם בעבודה שלי. אבל כרגע אני מרגישה שאני פשוט לא במקום שלי.
שזה לא מדויק לי בכלל.
יש בי זעקה אדירה למשהו אחר.
כמה דמעות מתסכול אני שופכת, מדי יום.
בנוסף לכל הדאגה והצער של המלחמה,
יש גם את המקום הלא שקט הזה שבו אני נמצאת.
תמיד הייתי כזאת, נושמת ״עם ישראל״ כזאת. בימים כתיקונם אני מוצאת את עצמי, מוצאת את השליחות הפרטית והשקטה שלי.
אבל עכשיו, כמה שאני מנסה, ואני מנסה מאד (עם התינוק ובכלל), אני לא.
(ברור שה׳ שם אותי במקום המדויק לי.
אבל מצד שני מותר ורצוי לחפש את מה שבאמת נכון לי).
וקשה לי עם עצמי ועם התסכול שלי כמובן.
איך יש לי זכות להיות בתסכול כזה בכלל, מבורכת שכמוני,
כשסביב מתמודדים עם בעיות וקשיים כל-כך יותר גדולים?
הלב מתפוצץ.
הוא רוצה וזקוק כל-כך להיות חלק.
