אני לא יודעת מה קורה איתי לאחרונה..
מרגישה שאני לא עומדת בקצב החיים.
שהחיים מכתיבים לי ואני כמו עלה נידף ברוח..
מרגישה בכזה בלאגן בראש, בלב.
אין לי בעל במילואים, אבל מרגישה שהלב מתפורר מרוב כאב. אי הבנה.. למה החיילים שלנו שם, מתים יום יום, כשאנחנו מכניסים ציוד הומניטרי ועוזרים לתושבים העזתים להתפנות?
כ"כ פחדתי שהחיילים יכנסו לעזה, ממש. נכון, צריך להוציא את החטופים. אבל רגע, החיים של החיילים שמתים בדרך פחות חשובים מהחיים של החטופים? אני רוצה את כולם פה עכשיו. את החיילים, אנשי המילואים, החטופים. הילדים. שימצאו פתרונות אחרים להוציא משם את החטופים. שרה"מ וגלנט וכל מי שיושב שם- שהם ישלחו את הילדים שלהם להילחם שם. אני מרגישה שהם מתים ולאף אחד בממשלה לא אכפת. והמחשבה שהכי מפחידה אותי- האם משפחות החטופים לא מחכים לחינם? האם כולם חיים שם?
את עדי מרציאנו- חטפו ורצחו.
את יהודית וייס-חטפו ורצחו.
אין לי כוחות יותר.
בעלי אומר לי אל תיכנסי לחדשות אל תשמעי.. אבל רגע. מה ז"א לא לשמוע?? איזו זכות יש לי לא לשמוע? זה העם שלי. המינימום שאני יכולה לעשות זה להצטער עבורם, זה לבכות.
כמה אלמנות, כמה יתומים. כמה לבבות הורים שבורים ורצוצים.
נו איפה הוא המשיח?? עד מתי?
מישהו אמר לי- הנה, את בהריון, מביאה ילדים, זה הניצחון שלנו.
לא. אני לא מרגישה ככה. ההריון הזה אמור להיות תוספת! לא במקום מישהו שהיה עולם ומלואו להורים שלו, לילדים שלו.
ומנגד, לא מצליחה לעשות כלום.
לא להתפלל. לא מצליחה להתפלל. רק פרקי תהילים רנדומליים כאלה..
לא מצליחה לארגן/להתארגן על אוכל לחיילים או איזשהו ציוד/ תרומה.
לא מצליחה לעשות שום דבר למענם.
מרגישה באפיסת כוחות.
גם בחיים האישיים,
יש לי מבחן עוד יומיים. שוב אותו מבחן שאני לא עוברת כבר אינספור פעמים. ופשוט לא מצליחה לשבת ללמוד. לא מצליחה. לא בא לי. הלך המועד. העניין הוא שהמועד הבא זה שבוע אחרי. כמה יעזור לי עוד שבוע??
כועסת על עצמי שאני לא מצליחה ללמוד. אבל לא לומדת.
מין גלגל כזה.. מגיעה הביתה אחרי העבודה, נמצאת עם הילד, הילד נכנס לישון, הבית הפוך, רוצה לסדר, אבל אומרת לעצמי שלא, צריך ללמוד. הבית יחכה. ואז מתיישבת ללמוד ואין לי חשק ושום רצון. מרגישה שזה גדול עליי. הלחץ של הזמן דוחק. ואז יוצא שגם הבית נשאר הפוך וגם לא לומדת כלום.
יש לי כאבי גב, רוצה לעשות תרגילים, לא עושה כלום.
פשוט אין כוחות כבר.
