מה עם זה שהמושג 'אדם' זה נקרא איש ואשה? כלומר זה שני חלקים שמרכיבים דבר אחד שמשלים זה את זו? גם גברים לא יכולים בלי נשים כי אז לא תהייה ילודה למשל... אנחנו דבר שמתחבר. כמו חלק של פאזל. לא כמו כדור עגול שכלום לא יכול להתחבר אליו גם אם מאוד ירצה... 

הם גם זקוקים לנו

אבל אצלם הכוח השולט ולכאורה הם יכולים לקחת את מה שהם צריכים מאיתנו בכוח

ומסכימה עם הענין של מציאות מדומה, לגמרי

מתוך ההבנה הזו, לא ברור לי למה לוחמות נכנסים קרקעית לעזה 🤷 ללוע של האכזריות כשיודעים מה עשו להן

הכוח הפיזי  שלכאורה להם יש ולך אין?

אני למשל לא רואה את זה בקו ישר את זה שהם חזקים יותר פיזית לשליטה בי... הכוח הפיזי לא מאיים עליי ולא מנהל אותי ביום יום. אני יכולה להיות גם מתוחכמת בדרכיי. לאשה יש כוחות עצומים.

שוב, אני לא בוחרת להתסכל בכישרון/יכולת ספציפיים ממקום של שליטה. אלא של כלי שזכיתי בו, והשליחות שלי זה איך לקדם את העולם בעזרתו.... וממילא אני לא חוששת מכלים וכשרונות שיש לאחרים. 

שלא תטעי, יש לי הרבה כוח ואני משתמשת בו ומנהלת הרבה דברים ואנשים.

גם לנשים שנפגעו בעוטף היה כוח, אבל בסוף באו גברים ופגעו בהן (יותר ממה שפגעו בגברים)

כי בסוף הכוח הפיזי יכול לנצח גם נשים חזקות.

עושים המוסלמים, שבאמת לפי הגישה שלהם הגברים נמצאים מעל הנשים, ולכן יש להם זכות לשלוט בהן ולאמלל אותן ולאנוס אותן.

זו לא הגישה שלנו, כיהודים. אצלנו הגבר והאישה שווים במעלתם, ולכל אחד יש את התפקיד שלו בקיום המשפחה והאומה.

וחלק מהמלחמה שלנו במוסלמים ובחמאס ספציפית עכשיו - זה לא ליפול לגישה המוטעית שלהם. לחזק את התא המשפחתי והלאומי שלנו, שמורכב מגברים ונשים גם יחד.

במוסלמים ובאומות ששונאות אותנו, אנחנו אומה קטנה שצריכה להגן על עצמה.

במצב כזה שחזרנו לימי מלחמה וצורך בהגנה שוטפת, החולשה הנשית בולטת מאד.

כן, לאשה יש פחות יכולת לחימה.

וגם אני עכשיו פתאום מרגישה רצון לדעת להשתמש בנשק.

חושבת שמי שתתאמן ממש ותשקיע יכולה להיות לוחמת טובה לא פחות מגבר,

אם כי סיכוי גבוה שזה יפגע בגוף שלה וביכולות הנשיות שלה (קרי הבאת ילדים בעתיד)

אבל אשה היא לא 'גבר מקוקל' או 'גבר פחות טוב'. היא ההשלמה שלו ולכן היכולות שלה אחרות

אני חושבת שיש יכולות קוגנטיביות שנשים יותר טובות בהם, לנשים יש יותר יצירתיות, יש מלא מחקרים על השונות (לאו דוקא העדיפות) של גברים לעומת נשים.

זה הכי בסיסי הסיפור על בית הספר של החיות- אם אשה מנסה להתחרות בגבר , בגבריות, אז מן הסתם היא צריכה להשקיע יותר בשביל אותן תוצאות.

אבל אם היא תשקיע במה שהיא טובה בו (למשל, מתן תמיכה נפשית ורגשית ללוחמים/פגועים) היא תגיע לתוצאות הרבה יותר טובות.

ברמה האישית אני הרבה שנים התכחשתי לשוני הזה. התעצבנתי, אפילו בהריון, כשגברים היו מציעים לי לסחוב. כאילו, זה שאני אשה לא אומר שאני חלשה.

והיום השלמתי. גם נפשית ורגשית ראיתי שאני באמת שונה מבעלי (אגב בעלי לא חזק ממני פיזית.. אני עושה כושר ויותר זריזה ממנו. בקרב מכות מניחה שאני המנצחת..)

ויש לי צרכים מסוימים. ואני זקוקה לו לפעמים בשביל שייתן לי גב ואוכל להשען עליו, וזה לא מרגיש לי מקטין או מחליש כמו פעם.

והוא לעומת זאת מתמלא מלהיות חזק ולתפקד במצבי קיצון.

האם נכנעתי? חזרתי לתפיסות קדומות? אולי. אבל טוב לי יותר.

אם המלחמה גורמת לך להרגיש שאת לא יודעת להגן על עצמך- קחי קורס באומנויות לחימה, תוציאי רשיון נשק ותשפרי כושר.

אם המלחמה גורמת לחשוב כמה חבל שאת שייכת למין החלש- נדמה לי שאת סתם יורה לעצמך ברגל, כאילו אין לנו מספיק דברים קשים לחשוב עליהם עכשיו

להיות אישה

רק חשבתי שאני חזקה ומסוגלת להרבה ועכשיו אני מבינה שיש נקודות חולשה קריטיות שלא הייתי מספיק מודעת לקיומן.

אני חושבת שהמלחמה הזאת ערערה אצל רובנו ככולנו את תחושת הביטחון שהייתה לנו עד עכשיו (גם כשהביטחון היה יחסי, חיינו הרחק מתודעת הזוועות שהתגלו החל מה-7.10).

תכלס אנחנו מתחילים את החיים האלה פגיעים, בתור תינוקות וילדים, וככה גם נסיים אותם, כאנשים מבוגרים. הפגיעות הזאת היא חלק מהעולם הזה. חיים איתה, מודעים לה ברמה כזאת או אחרת. אבל בעולם מתוקן לא היינו אמורות לחשוב עליה יותר מזה. רק שעכשיו הרוע הגיח בכל עוצמתו ויש לכולנו הרבה לעכל…💔

בסוף בסוף, כמו כל לגבי אסון אפשרי, הכל בידי שמיים. לא משנה גבר / אשה / חזק או חלש.

ומתחברת לכל מי שמציעה להגביר את יכולות ההגנה האישיות. זאת גם תשובה מול חוסר האונים וזאת גם השתדלות (למי שמתאים לה כמובן).

ושה׳ ישמור על כולם ועל כולן, ויכלה את כל הרשעה מן הארץ.

את קוראת לכל הנשים שנשארו מאחור לתפעל את העורף והבית בכינוי חלשות?

הן ממש ממש לא חלשות! הן נדרשות לכוחות אדירים! כוח לא מתבטא רק ביכולת להחזיק נשק... 

עובדות קשה מאד

החולשה ביכולת להגנה עצמית

אבל עדיין המהות של אישה היא לא להילחם, ואני אישית לא רואה צורך להתנגד לזה.

אם יש אישה שקשה לה לא לדעת להילחם, היא בהחלט יכולה ללמוד זאת...

אלא התפכחות לאומית, שכל עוד לא הגיעה הגאולה עלינו ללמוד להגן על עצמנו מפני האויבים הקמים לכלותנו.

הנה, יש עכשיו יחסית הרבה חרדים וביינישים שהתגייסו לראשונה בחייהם, בין השאר בגלל ההתפכחות הזו...

ויש גם נשים שמוציאות רשיון נשק, כך הבנתי.

זו באמת מכה בפרצוף, במובנים מסוימים...

כי האויבים שלנו משתמשים בכוח הגברי כדי לגבור על הנשים.

אנחנו לא כמותם. הגברים שלנו רוצים להגן על כולם, גם על הנשים, והנשים שלנו לא רופסות ומסכנות כמו הנשים אצלן...

לא ממש מצליחה להבין למה זה דווקא חולשה נשית

אשמח שתסבירי

הם בהחלט יותר חזקים, אבל לוחמה פסיכולוגית

אנחנו שמות אותם בכיס הקטן

זה כלי חזק שלהם לצערנו. ומאוד.

הם הפחידו את כולנו. הבעיתו.

משחקים לנו בראש וברגש

זה התחיל עוד מלפני, כשהרשע יימ"ש סינוואר ביקש עוד כסף ועובדים פלסטינים בישראל כדי שנחשוב שזה מה שמרגיע אותו, בזמן שהוא מתכנן פה טבח רבתי.

ממשיך עם סרטוני החטופים ועאלק סיוע הומניטרי, משחקים עם המשא ומתן ועוד ועוד

לא לזלזל בכח של האויב.

ומנגד, לנו יש אמונה וצבא חזק, אבל מקבלי החלטות מוחלשים. צריך לדעת את זה. וזה תיקון חד משמעי שנדרש

העכשווי שהוא זמן מלחמה, כוח פיזי זה כוח שולט.

היה חלק במתקפה שכוון רק לנשים- לאנוס אותם.

כוח פיזי הוא אמיתי בהחלט וממש לא פסיכולוגי, לעומת כוח נשי שיעיל לפעמים ובפעמים אחרות הוא פסיכולוגי בהחלט.

נכון, נשים נאנסו בצורות איומות ונרצחו.

אבל, גם גברים סבלו מאלימות מזעזעת וברוטלית, פגיעה באיברים מוצנעים ועוד דברים שאי אפשר להעלות על הכתב.

הם פשוט ניסו להשפיל ולפגוע בצורות הכי נוראיות שהם הצליחו לחשוב עליהם. ולצערנו הרב, נשים גברים ילדות וילדים בכל הגילאים נפגעו. 

לא רק במימד הפיזי

אז אם הם משתמשים בטרור פסיכולוגי

לנו הנשים יש את החכמה והכח להילחם בזה

כמו במצרים

שהמקרה של ה7.10 היה מאוד מאוד חריג

כלומר, גורם ההפתעה היה מכריע בנוסף למספרים של המחבלים, לאכזריות ולכך שלא היו כוחות צבא באותם איזורים ולא היה ביניהם קשר. זה באמת חסר תקדים

זה שבר לנו הרבה קונספציות על בטחון אישי, לאומי, נשי, מה שתרצי. באמת הכל

אבל אם בא לך קצת אופטימיות, אז באחד הקיבוצים יש רבש"צית שקמה באותו בוקר עם הרגשה רעה אחרי המטח הכבד, והחליטה לא לקחת סיכון, הזניקה כיתת כוננות ופיזרה אותם בצורה טקטית כך שיכלו לגבור עליהם. היא הצילה כך את הקיבוץ. זה סיפור די מפורסם

ויש עוד הרבה כאלה שלא נשמעו על גבורה נשית. שהיא אולי קצת אחרת, לא לוחמה בידיים, אבל בהחלט באה לידי ביטוי.

וגם, לא רק נשים נפגעו. גם גברים. וגם מינית לצערנו. אז לא יודעת אם זה רק עניין נשי

ואני חושבת שאני מצליחה לרדת לסוף דעתך. מקווה לפחות

זה שבסוף כח פיזי מנצח גם נשים חזקות.. ובכן, הוא מנצח גם גברים חזקים. מאוד חזקים ואמיצים.

ויש כאלה שהוא לא ניצח אותם.

למה?

אני מאמינה שזה עניין של השגחה אלוקית.

ברגע שאנחנו מחזיקים בתפיסה שהכח שלנו הוא בלתי מנוצח, בין אם זה נשים ובין אם זה גברים, זו קונספציה שנועדה להישבר בסוף.

לא משנה אגב אם זו מלחמה או לא. רק שהמלחמה מאוד חידדה את זה גם כלפי נשים בגלל הצורה שבה בחרו לפגוע בהן. וזו חלק מהתעוררות כללית שיש בציבור, שמתחברת אגב עם מחדלי אמ"ן,השבכ, המלל וכו' בצד הביטחוני. זו שבירת קונספציה מדינית לאומית אישית.

בצד הנפשי, אם החזקת עד עכשיו מעצמך כאישה חזקה שאיש לא יוכל לה - זה בהחלט אירוע ששובר את הנפש. גם אם צלחנו את זה כנשים עד ה7.10 גם בפן המעשי, משו פה נשבר.

למישהי שמסתובבות בעולם עם רמת מודעות גבוהה לעצמה ולסביבה ומאוד מאמינה בבחירה (כמו שאני תופסת אותך), יש תחושת שליטה במתרחש בכל רגע נתון. כי הכל לבחירתי. וברגע שרואים שקורים דברים נגד הבחירה של האדם, בכח ובאכזריות בכזה היקף - זה מרגיש שאין יותר שליטה.

אבל זה לא נכון באמת.

האמת היא, שלכתחילה יש לנו שליטה רק על מה שתלוי בנו וביכולות שלנו. מתקפה כזו לא יושבת תחת הקריטריונים הללו גם לגברים וגם לנשים.

ועכשיו, מתוך מקום מתבונן אפשר לבחור להסתכל על זה כ- הכח שלי מוגבל כאישה מול סיטואציות כאלה, כמו שכח של גבר מוגבל בסיטואציה הזו. גם אם הוא בתוך טנק וגם אם הוא נושא נשק ומיומן. זה לא רק לנשים העניין הזה.

ואני חושבת שדווקא העובדה שהפגיעות והחטיפות התרחשו הן בנשים והן בגברים, זה לא קשור רק לנשים.

אין כוחנו בעוצם ידינו בלבד, ואין באפשרותנו לשלוט בכל סיטואציה שלא תבוא, רק באלה שאנחנו כבר מכירים. וההכרה בחוסר האונים שבחוסר שליטה שכזה היא באמת כואבת.

יש לאישה כח להתגונן ח"ו מפני אנס?

מפני מפגע בודד?

ז"א, איפה היתה התפיסה של הכוח מונחת ומול מה, זו השאלה שלי

בחיי היומיום הרגילים שלנו, לכל אחת יש הרבה כח. אבל הוא לא כזה שמנצח דברים כאלה כמו שציינתי שקורים בתדירות יותר גבוהה מאירועי ה7.10

אינו בהגנה אלא בעשיה והתנהלות נכונה, בבחירה איך החיים יראו, ביכולת תקשורת גבוהה, במודעות והבנת סיטואציות וכו׳

כל זה שווה הרבה כוח בחיים נטולי מלחמות ומפגעים תמידיים.

מסתבר שהחיים פה השתנו ויש דברים שישתנו לתמיד, כי האירוע שקרה גם אם הוא חד פעמי הוא משנה חיים.

בחיים החדשים שנוצרו הכוח הנשי שווה הרבה פחות. בעיניי לפחות.

אנחנו לא חיים חיים שהם נטולי פגיעות ומלחמות. אנחנו בכל זאת חיים בא"י.

אז אני רוצה להאמין שאצלך בכל אופן זה מקרה אינדיבידואלי שאת משייכת לעולם נשי אבל אני חולקת על התפיסה הכוללת שזה שייך רק לנשים

ועוד משהו, הכח הזה לא ניטל מאיתנו. והוא הייה ושווה המון גם בחיים תחת אש. לדעתי במיוחד תחת אש. כי זה מה שמאפשר את החוסן שלנו לענ"ד.

עדיין יש לנו את הכח לבחור איך החיים שלנו ייראו, ועדיין יש לנו כח לנהל סיטואציות ולתקשר. תבנית תקשורת שהשתמשת בה לפני אולי תצטרך לעבור מודיפיקציה, אבל לא איבדת את היכולת הזאת. זה כח להצליח להגמיש את היכולות שלנו ולהרחיב אותן גם במצבים לא צפויים. וזה לגמרי דבר שניתן ללמוד לעשות גם בעת הזו

בעיניי היו בטוחים, גם שהיו פיגועים וגם שהיו סבבים, לי זה לא פגע בבטחון האישי ולא נגע לבטחון הנשי.

זה לא שהכוח אבד, אבל הוא מרגיש לי פחות משמעותי גם אם אני עושה דברים משמעותיים, הם מרגישים עם פחות משמעות למול אובדן/ חטופים/ פצועים/ פגועים נפשית/ אונס.

וגם בעתיד הדברים שחווינו פה צרובים לחוסר האונים שחווינו גם בכללי ובמיוחד הנשים.

זמן להתאושש, ואנחנו עוד בעיצומה של מערכה.

זה ברור שמשו השתנה.

אבל אני חושבת זאם ניתן לעצמנו להיבלע לתוך זה, יהיה קשה להשתקם.

ואל מול האובדן זה נראה חסר משמעות, אבל זה בעצם קיום ה- במותם ציוו לנו את החיים.

כן הייתי מציעה לך לשאול את עצמך מה כן היה מרגיש בעינייך משמעותי בעשייה היומיומית שלך ולעשות אותו, או לחדד את תחושת המשמעות בדברים שאת עושה בכל זאת .

והכי הכי - לתת לזמן לעשות את שלו

זו האמת. הכי פשוט

אנחנו עדיין בתוך האירוע

בתוך האירוע כי זה לא אירוע, זו המציאות החדשה. גם שיגמרו לנקות את כל הרצועה יצטרכו לשמור שם. גם שיחזרו החטופים ויקברו כל הנעדרים ויחזרו העקורים לבתים ישארו זכרונות כואבים וטראומות רבות שמספיקים להרבה שנים.

כל הדברים המשמעותיים ביותר מתגמדים מול המציאות החדשה.

שעיקר הבעיה שלנו הייתה שחיינו במציאות מדומה בכל הנוגע לתמונת המצב הבטחונית.

ובכל זאת, קחי 50 שנה אחורה - יצא לך לדבר עם אנשים שחוו או לחמו בכיפור ב73'?

זה ממש סיפור דומה.

מודיעין שלא התייחסו אליו, הפתעה, המון הרוגים, שבויים . ממש תמונה דומה רק מול אויב אחר, ואכזריות אחרת כמובן. אבל מוטיבים דומים מאוד

האם לא השתקמנו כעם? החיים של כולם עמדו מלכת מאז? אפילו האנשים של כיפור 73 הופתעו. זה אומר שתחושת הבטחון הייתה והשתקמה

יש לנו את הכוחות לכך, במקביל לאחריות של המדינה לשפר את עמדותיה ואת ההתנהלות.

גם אם זה ייקח זמן,

לא היתה פגיעה באזרחים, בנשים וילדים.

היתה מלחמה קשה.

פה זו גם מלחמה קשה וממושכת וגם פגיעה אנושה באזרחים.

הרבה יותר קשה להתאושש ממנה.

האם נתגבר בסוף? כנראה שכן (אם מתישהו הכל יסתדר) אבל זה יקח הרבה מאד זמן.

לדעתי יישארו לנו הרבה משקעים כעם

יהיו הרבה אנשים פוסט טראומתיים

והרבה כוחות ייאבדו

זה ברמה הלאומית

ואגב יש שוני גדול מאוד בין שני המלחמות.

האכזריות והרוע זה מה שמטלטל כאן. ביום כיפור אכן היתה הפתעה גדולה וכשל במודעין בדיוק כמו כאן. אבל לא חטפו תינוקות ולא התעללו באישה בהריון ולא עשו זוועות שאני מעדיפה לא לכתוב כאן

ולכן הטראומה כל כך עצומה

ולא בטוח שתהיה התאוששות, אולי הכחשה והדחקה

אני מאמינה שגם כאן

והשתקמנו זה לא רק עניין אינדיבידואלי של כל אחד ברור שי מי שיותר ופחות שנפגע בדרכים כאלה ואחרות

להשתקם כעם זה להמשיך להאמין בזכותנו על הארץ, להתגייס להגן על גבולותיה, להמשיך לקים משפחות, לנצצ את הפחד, להמשיך לחכות לביאת משיח

למרות כל הטראומה והקושי

כי התחיל ניצוץ של גאולה (בדמות הקמת מדינת ישראל).

אני מתפללת שעכשיו נראה הרבה יותר מניצוץ של גאולה...

שזה הודגש במובן הפיזי, אבל זה נכון גם במובן הרגשי

ואני חושבת שזה מעבר לזקוקות להגנה.

ושככל שאישה מחוברת למקום העצמי שלה, הן כאישה והן

למהות האישית המיוחדת שלה

(וגם גברים כנל) המציאות נהיית מתוקנת יותר.

בעיני זה הרבה מעבר גם למלחמה הפיזית,

אלא המהות הזכרית שבלהגן ולהסכים להלחם ולמסור את הנפש

כדי לשמור ולהגן על היקרים להם.

יש בזה משהו כל כך מופלא ומדהים בעיני,

בתגונות הגבריות האלה

כמו שלנו כנשים יש משהו מופלא בחיבור למהות הנשית והמדהימה שלנו.

בעיני זה חלק מתיקון העולם החזרה למקום שלנו.

אני לא רואה את זה כחולשה שלנו הנשים,

אלא פשוט כחיבור למהות שלנו. לצורך העניין אישה יכולה לבחור להיות לוחמת, ואפילו להיות לוחמת טובה, אבל בעיני היא במקום מסויים

מתרחקת ממה שנכון לה וממה שהיא באמת.

החוזק שלנו הוא מדהים, אבל הוא לאו דווקא בשדה הקרב

אלא ביכולת להתבונן ולחוות את מציאות,

ביכולת לפתח ולהניע דברים

ביכולת לראות פוטנציאל ולהצמיח אותו ובעוד המון דברים.

זה נכון שאם מסתכלים על חוזק  וכח אך ורק כיכולת לנצח

בשדה הקרב זה נראה חסר סיכוי,

אבל בעיני העולם הוא מורכב,

צריך הרבה סוגים של חוזקות ויכולות,

ולכל אחד יש את המשבצת שנכונה לו ואי אפשר בלעדיה.

בעצם אם מסתכלים על זה ככה אנחנו הבסיס להכל

כח ההשפעה שיש לנו הוא עצום

הכח שלנו בפה, כמו הקול קול יעקב, כך אנחנו

בזכות נשים צדקניות נגאל ולא בזכות מסת שריר

זה באמת קשה לתפוס את זה בעולם שכ"כ מעודד שוויון בין המינים וטשטוש התכונות היחודיות לכל מגדר. 

עכשיו נכון בעיני לא לכתוב אף מילת ביקורת על מי שמסכנת עצמה למען כלל ישראל גם אם יש לי בלב תהיות... אני יודעת שהכוונה שלך טהורה ובכל זאת כאב לי לקרוא... יעל שמחצה את ראש סיסרא הייתה אשה...

כמובן ש אני לא מתכוונת לסתור את דברייך .

רק כאב שפתאום צף

כשחשבתי על הבנות החילוניות שאין להן בחירה אם לשרת או לא

והן בחרו שתצפיתנות שזה יחסית נשי

ונרצחו בכזאת אכזריות..😰

אין בדברי שום דיבור על אף לוחמת ספציפית

ותצפיתניות הן גם באמת לא לוחמות ובתפקיד יותר נשי,

אני לא חושבת שהדברים שלי נודעים אליהן בכל מקרה.

בכל מקרה חלילה אין בדברי שום ביקורת על אף אחת, שלא ישתמע ככה.

כולנו גדלנו וגדלים בעולם שיש בו בלבול עמוק בתחום הזה.

ובהחלט יש בהיסטוריה שלנו את יעל ואת יהודית (שאגב השתמשו ביכולות ותכונות נשיות כדי לעשות מה שעשו)

תודה שאת מאירה את תשומת ליבי.

 הזו מטרידה אותי, שמשהו צריך להגן עלי.

אני לא חושבת שזו המהות הנשית אלא כורח המציאות של האישה להיות מוגנת כי היא חלשה יותר.

נשים שלוחמות הן נשים שיש גם כוח פיזי חזק יותר מרוב הנשים, הן יוצאות דופן. דווקא אותי הן מרשימות מאד.

יותר מגבר במובן הפיזי, שהוא המובן שבסוף שולט בעולם.

לא עלה נידף ולא מחפשת שישמרו עלי, אבל מסתבר שמה שחשבתי שאני חזקה זה טעות. אני יכולה לעשות המון ועדין נתונה לחסדיהם של הגברים במובן הקיומי.

של האישה ללדת, בעיניי היא לא מהות ולא כוח, זו יכולת.

לעומת הכוח הפיזי הגברי שמביא כוח של שליטה.

כח הדיבור?

אישה יכולה לגרום לגבר לעשות הכל! זה לא שליטה?

אני חושבת שיש יותר מידי משקל לכח פיזי בעולם המערבי( והערבי)...

עכשיו זה עדיין מאוד טראומטי

אבל בד"כ, ואת כתבת, זה לא מרגיש כך, נכון?

זה מזעזע והנפש לא יכולה להכיל את זה

אבל מה הסבירות שזה יקרה שוב?

זה אירוע ח"פ שנמר

ולגבי הכח הפיזי הגברי שיכול לשלוט תמיד היה בו שימוש לרעה.

מתוך נסיון להבין את החוויה,

מה מפחיד בלהיות נתונה לחסדיו של גבר (בהנתן שהוא רוצה בטובתך וכו) במובן הקיומי?

אני חושבת שזה גם תלוי בחוויה האם אני צריכה שמישהו יגן עלי כי אני חלשה ולא מסוגלת

או האם יש מישהו שדואג לי ושומר עלי ורוצה להגן עלי עד כדי כך ומוכן גם להסתכן עבורי.

באופן אישי יכולה לשתף שכילדה הייתי סוג של טום בוי,

וגם כנערה היו לי כישורים שאפשר לשייך אותם גם לצד הזה,

ועדיין היום כשבחרתי להתחבר לצדדים אחרים שלי,

למרות שדי ברור לי שהייתי יכולה גם לפתח כישורים אחרים ואפילו

להיות טובה בזה, ומתוך המקום הזה כתבתי לגבי להיות לוחמת

אני במקום הרבה יותר מחובר ונכון ומדוייק לי.

וכשאישה בוחרת במקום של לחימה שהוא באיזשהו מקום מנותק ממקום של הוויה שהוא בריא לה יותר

היא באיזשהו מקום מתנתקת ממשהו בעצמה.

ככה אני רואה את זה, קודם כל מתוך החוויה האישית ודברים שעברתי בעצמי

ומתוך זה למדתי והרחבתי להתסכלות כללית גם.

ומוסיפה לסיום שאם כבר מדברים על נשיות,

בעיני הנקודה כאן היא קודם כל החוויה שלך של הכאב

שאת מרגישה פתאום תלויה וחלשה ונזקקת

וזו יכולה להיות תחושה כואבת ולא פשוטה.

תחבקי את עצמך על זה, התפכחות מכל סוג היא דבר כואב ומטלטל.

ובהמשך מתישהו אם יבוא לך אפשר להתעסק ולהעמיק במשמעות של הדברים ובכל ובהסברים,

אבל מה שמדבר מתוכך עכשיו זה בעיקר הכאב והלב❤️

אני מגדירה את עצמי קודם כול כיהודייה ורק אחר כך כאישה. המהות הלאומית שלי חזקה יותר מהמהות המגדרית.

ועכשיו, כשהמהות הלאומית שלי נלחמת על עצמה, זה לא משנה מה המהות המגדרית שלי. כל חלק בלאום עושה את תפקידו (בדיוק כמו שהלאום מתחלק לימנים ושמאלנים, לדוגמה).

ומעבר לזה - האדם שאני הכי אוהבת בעולם והכי קשורה אליו הוא גבר... אז איך אני יכולה להסתכל על המגדריות בצורה של "אנחנו" ו"הם"? הוא חלק ממני לכל דבר!

אז באמת כרגע הצד הגברי של הלאום שלנו נלחם בצורה פיזית, והצד הנשי נלחם בצורה נפשית (תראי כמה שרשורים פה מתארים כמה שזה קשה!), וביחד - רק ביחד - ננצח בע"ה ונחזור לשלמות המשפחתית המורכבת מזכרים ונקבות גם יחד...

גם את זה המלחמה מדגישה

גברים בחוץ

נשים בבית

אותי זה מדכא

הכח של התפילות והברכות שלנו גדול (וגם של הקללת).

ההשתדלות היא של גברים במלחמה אבל אני מאמינה ש"לא בכח יגבר איש" שהתפילות שלנו פועלות הרבה.

איך היא בתושייה גדולה הצליחה להציל את עצמה ואת בעלה

באחד הבסיסים והניסה את המחבלים.

נכון שהיא אחת בדורה, אבל היא מראה לנו אופציה.

השאלה היא מה כל אחת בוחרת באופן אישי.

אני לגמרי מסכימה איתך שאופציית ההתעללות דרך אונס אכן "מיוחדת" יותר לנשים וזה נורא,

רק לא בטוחה מה אפשר לעשות עם זה חוץ מלהוציא רישיון נשק או לתת לו בעיטה איפה שצריך

ככה זה ההי מאז ומעולם. לנשים יש כוח נפשי יותר חזק, רגשי יותר, ולגברים את הכוח הפיזי. כל אחד צריך את השני. אם העולם היה רק עם הכוח הגברי, זה היה אגרסיבי מדי. ואם היה רק עם הכוח הנשי, זה ההי עדין מדי.

לכן הקב"ה ברא את העולם עם שני כוחות שחייבים זה את זה 

לא יודעת אם זה ידבר אלייך, אבל משתפת במחשבות שזה עורר בי (כותבת מהרהורי ליבי, ומתוך ההסתכלות שלי על העולם. כמובן בהשראת דברים שקראתי ולמדתי, אבל לא משהו ספציפי שאני יכולה להגיד בשם מישהו מסויים..)

לאורך ההיסטוריה, האישה היתה באמת במעמד נחות מאשר האיש. בתקופות קדומות יותר, התלות של האישה באיש היתה הרבה יותר משמעותית, כי העולם היה כזה שלכוח פיזי ולעוד תכונות גבריות היה משקל הרבה יותר משמעותי, וזה הביא למצב של הרבה ניצול והשפלת נשים, כחלק משגרת היום יום.

דווקא בעם היהודי, ביחס לעולם של פעם, היתה הגנה גדולה לנשים. יש הרבה הלכות ששמרו על הנשים מניצול או פגיעה, ויש הרבה מקורות על מעלת הנשים, הרבה נשים עם מקום של כבוד בהיסטוריה היהודית, והרבה הערכה גם לתכונות הנשיות, שפעם לא ידעו כמעט להכיר בהן בעולם.

חז"ל משווים בין האישה לבין הלבנה, ומחברים בין מיעוט הלבנה (המדרש המפורסם מהיום הרביעי לבריאה) לבין המעמד של האישה לעומת האיש.

והם גם מלמדים אותנו שבאחרית הימים האישה תגדל שוב ותאיר אפילו יותר מהאיש - 'נקבה תסובב גבר'.

ואנחנו בתוך התהליך הזה, שבו מעמד האישה עולה לאט לאט, ויוצא מהשפלות שבה הוא היה.

וזה תהליך טוב ומבורך, חלק מתהליך הגאולה.

אבל אנחנו עדיין לא סיימנו. אנחנו עוד לא באחרית הימים.

וזה מתבטא גם בזה שקיים בלבול בעליה של מעמד האישה. לפעמים במקום להעצים את האישה ואת התכונות הנשיות, יש גישה שצריך להראות כאילו אישה היא כמו גבר. וזו מחיקת הנשיות בדרך אחרת. זה לא העלאת מעמד האישה, אלא דחיפת האישה למקומות הגבריים.

ועכשיו ראינו שוב, מכיוון אחר, שהתיקון עוד לא הושלם.

אנחנו אמנם בעולם בו לכוח פיזי יש הרבה פחות משמעות ביום-יום. אבל עכשיו חווינו על בשרנו שבעולם שבו עדיין יש רוע, יש לגברים יתרון פיזי נגד הרוע.

וזה חלק מזה שאנחנו עוד לא בגאולה השלמה.

כי כשתהיה הגאולה השלמה, זה יהיה אחרי שננצח את הרוע. ואז אף אישה לא תצטרך להגן על עצמה, כי לא יהיה מי שיפגע בה.

ואז האישה תאיר כמו הגבר, או אפילו יותר, יהיו שני מאורות גדולים, והאור שלנו ישלים את האור הגברי. בעז"ה שנזכה להגיע לשלב הזה בקרוב בימינו ממש…

גאולה תגיע בעתיד הלא ידוע, בינתיים זו המציאות (נטולת גאולה) שצריך להתמודד איתה.

דווקא כי כל כך התקדמנו ממה שהיה פעם.

אנחנו בתוך תהליך של גאולה, וכחלק מזה מעמד האישה השתנה משמעותית.

פעם אירוע כזה היה הרבה פחות מזעזע, זו היתה מציאות החיים (לפחות אצל הגויים.. עם כל כמה שזה נורא לחשוב על זה).

בדור המכבים היה *חוק* שכל אישה צריכה להיאנס ביום החתונה שלה, ואף אחד לא חשב לערער על זה, עד יהודית...

מה שקרה פה מזעזע בכל קנה מידה. ואנחנו חשים את כל הזעזוע כי אנחנו חיים בעולם שבו ברור לכולם שזה שפל ונוראי ותת אנושי.

זה לא מבטל את מה שכבר התקדמנו.

ואותי זה מעורר להתפלל על הגאולה גם מהמקום הזה.

ואני מאמינה שהמלחמה הזו היא צעד משמעותי. הרוע עולה כדי שנוכל למגר אותו. אני לא יודעת אם אנחנו ראויים שזה יהיה הצעד הסופי, או שנכונים לנו עוד שלבים בדרך, גם על זה ראוי להתפלל, אבל ברור שהמלחמה הזו היא עוד צעד של מחיקת הרוע וחיזוק הטוב בעולם, וזה צעד גדול של גאולה.

אנחנו עוד בתוך התהליך, אי אפשר עדיין לראות את זה מבחוץ, אבל ברור לי שעוד 100 שנה כשיסתכלו על ההיסטוריה, יהיה אפשר לראות הרבה שינויים לטובה במציאות, שהתחילו בעקבות המלחמה הזו.

אפשר להצמיד כל דבר לגאולה, זה הרי דבר שאינו מוגדר. זה נוח לחשוב שגם דבר שאינו נתפס מיישר קו עם הגאולה וממרחק נוכל לראות זאת. זה חינוך שקבלתי בילדות, אבל לא באמת מצליחה להבין איך אפשר להצמיד אירועים מזעזעים, נטולי רוחניות, עם משמעויות נוראיות לגאולה.

שכל דבר במציאות, גם דברים קטנים,

אבל בטח גם דברים גדולים, כאן כדי להצמיח אותנו לקומה הבאה.

לצערנו עד שלא קרה מה שקרה, לא הרגשנו שיש לנו לגיטימציה מוסרית

להלחם ולמוטט את שלטון החמאס ולהלחם מספיק באויבינו.

גם בשואה, לפניה רבים מעמ"י לא האמינו שיש לנו זכות ואפשרות

לחזור לארצנו ולאדמתנו ולהקים מדינה יהודית

(וגם חשבו שאפשר להטמע בגויים ולהפוך לחלק מהם,

שזו גם התעוררות שקיימת גם היום המידה רבה אתל אנשים שהיו רחוקים מזה).

יש לנו יכולת לצמוח מתוך חיבור עצמי לפנימיות למהות ולשייכות שלנו,

ויש לנו למרבה הצער אפשרות לצמוח מתוך כאב,

כי הכאב מפגיש אותנו בדיוק עם ההעדר של מה שאליו אנחנו בתוכנו רוצים

אבל לא מספיק נכונים למדרגה הזאת.

זה נכון גם ברמה האישית באחד לאחד.

וכמובן גם ברמה הלאומית.

וגם כאן, יש לנו אפשרות להתנער מכאבים קטנים,

מנסיון פיגוע, מהסתה

או להגיד לא נורא זה בסדר שמנסים להרוג אותנו

(או נתמודד עם זה שהילד מתחצף/ שהזוגיות רחוקה/ שבעבודה רומסים את זכויותי)

ולרוב המצב יסלים או שנפגוש באותו שורש מכיוון אחר,

עד שבע"ה נצליח לטפס במדרגה הבאה שלנו.

וכל כאב פרטי ואישי אפשר ונכון לקחת לשם,

וודאי שגם כל כאב לאומי,

ומשם מגיעה הצמיחה והתקומה הכי גדולה.

והלוואי שנצמח תמיד מתוך חיבור פנימי ובלי צורך בתזכורות כואבות

המלחמה לא טובה עבורנו, היא לא יכולה למגר את הטרור, והיא מלאה באבדות, אבל פעולה בלתי נמנעת אחרי המתקפה, צריך לנקות את עזה מטרור. אבל הוא יחזור כמו שהוא קיים ביוש ובכל הארץ.

צמיחה מתוך כאב יכולה להיות כשהכאב נורמטיבי והצמיחה אמיתית. פה זה לא זה ולא זה.

ככל הנראה לא תפתור כלום

כי איסלאם רדיקלי זה רעיון, לא אנשים.כנל הרעיון הפלשתיני כביכול

אבל ההתבוננות היא אחרת בעיניי

אני חושבת שהמלחמה באה להעיר אותנו למשהו אחר, כל אחד מול עצמו גם. מלבד ההתעוררות האדירה שלנו כמדינה

למה? ובכן, אני מצליחה לראות כל מיני התעוררויות

בין אם זו התעוררות לתשובה,כפשוטו, הכרה בקיום השם והתחזקות במצוות של האנשים שהיו וחוו וגם של אלה ששומעים את הסיפורים

התעוררות שהחיים הם זמניים, קצרים ולא צפויים. זה הרבה יותר מוחשי היום מאשר בימים רגילים. ענשים מסיקים מזה מסקנות לחיים שלהם בכל מיני תחומים. מפסיקים לרצות, קשובים לעצמם, שואלים את עצמם שאלות. מתבוננים

התעוררות נוספת - גילוי הכוחות הטמונים בי. עליית מדרגה/ קומה  מתוך ההתמודדות.

ממשפחות שעוברות ימים קשים מאוד בגלל קרובים חטחפים, נרצחים או נעדרים.

דרך אנשים פשוטים שהלכו לחלץ בליינים מהנובה, אזרחים נושאי נשק או 'סתם' קרובי משפחה דואגים שהעו מוכנים למסור נפש כדי לחלץ את אהוביהם, עובר בחיילים שנדרשים לאומץ רב בעמק הרשע ומוכנים למסור נפשם על הגנת הארץ

דרך משפחות המפונים שנעקרו מביתם, וכמובן נשות המילואים שמגלות כמה כוחות גוף ונפש יש להן מתוך הקושי

כל אחד חווה משהו מתוך המצב שבסופו של דבר יוביל לשינוי מסוים ולגדילה מסוימת

למה צריך את המלחמה בשביל זה אני לא יודעת, אבל בהחלט יש פה משהו שקורה שמוציא מאיתנו תעצומות נפש שבהכרח יובילו לגדילה

אנחנו כנראה מסתכלות על המציאות בדרכים שונות.

אני עונה בכל זאת, אם תרצי לקרוא. אבל אפשר גם לעצור כאן...

אני רואה את כל המציאות שלנו מתקדמת לעבר הגאולה. מבחינתי הגאולה זה לא משהו ערטילאי ומנותק שמתפללים אליו אלפיים שנה ומקווים שמתישהו הוא יקרה.

זו מציאות שמתרחשת מול עינינו, נבואות שמתגשמות אחרי שבאמת היה קשה להאמין שזה אי פעם יקרה, והיו שכבר איבדו תקווה, ובכל זאת זה קרה וזה קורה.

נכון שעוד לא סיימנו ועוד לא הגענו לסוף. אבל אנחנו לגמרי בתוך גאולה. גם בנושא של עליית מעמד האישה (שגם היום אחרי מה שהיה לא חזרנו אחורה למה שהיה בימי קדם, אני עדיין יודעת לקרוא ולכתוב, ללמוד, יוצאת לעבוד, וכו'..), וגם בהרבה תחומים אחרים (קיבוץ גלויות, ברכה גדולה בתבואת הארץ, ועוד).

ומלחמות, עם כל הכאב שהן נושאות, עושות שינויים גדולים שמקדמים אותנו. אפשר להסתכל אחורה על המלחמות שכבר היו ולראות איך כל מלחמה שינתה את פני ההיסטוריה (אחרי מלחמת העולם הראשונה - הצהרת בלפור, אחרי מלחמת העולם השניה - הקמת המדינה, מלחמת השחרור כמובן היא חלק מתהליך הקמת המדינה, מלחמת ששת הימים שהרחיבה את הגבולות שלנו משמעותית, מלחמת יום כיפור זה יותר מורכב אבל גם בה היה ניצחון גדול שאחריו 50 שנה לא העיזו לתקוף אותנו כמו אז, ואחריה היתה פריחה גדולה של ההתיישבות ביהודה ושומרון, וכו').

אנחנו מתפללים כל יום "בעל מלחמות, זורע צודקות, מצמיח ישועות", מלחמות זו אחת הדרכים של הקב"ה לזרוע צדקות ולהצמיח ישועות.

אני לא יודעת מה יהיה בסוף המלחמה הזו. מאמינה שזה גם מאוד תלוי בתפילות שלנו ובמצב בו העם נמצא, הרבה יותר מאשר במקבלי ההחלטות שם למעלה (שעליהם כבר נאמר 'לב מלכים ושרים ביד ה'').

אבל אני כן מאמינה ורואה שהמלחמה הזו מעוררת ומוציאה מאיתנו הרבה טוב, חושפת בנו את החיבור האמיתי שיש בינינו, וחושפת את העוצמה של מסירות הנפש של היחיד עבור הכלל.

ובעז"ה מתפללת שנזכה לעשות את הצעדים האחרונים של הגאולה, ולראות את הטוב הגדול שיופיע מתוך החושך...

אבל באופן עובדתי המתקפה הנוראה והאיומה הזאת בהחלט הצמיחה הרבה התעוררות והרבה הבנה.

בין אם זה מקום בריא יותר שמבין שלא יתכן לתת ככה לאויבים להתעצם

בין אם אלה אנשים שהתחזקו רוחנית

אנשים שגילו מחדש את היהדות שלהם.

קרה דבר נורא, ומתוכו יש הרבה צמיחה.

האם אנחנו ממצים את פוטנציאל הצמיחה שלנו מהאירוע הזה ככה שלא נגיע שוב למקומות האלה?

הלוואי שהייתי יכולה להגיד שזה המצב

הלוואי ויקרה נס שכן.

אפשר להשוות את הסיטואציה לאישה שהתחתנה עם גבר אלים.

בהתחלה הוא לועג לה וזה מעליב אבל היא אומרת כנראה הייתה לו ילדות קשה

בהמשך הוא לא נותן לה לצאת מהבית כשהיא רוצה והיא מצדיקה אוצו בדרך אחרת

אחר כך הוא מרחיק אותה מהמשפחה

וגם מכופף לה תיד

ותמיד יש לה צידוקים.

עד שיום כחד הוא מתהפך עליה ונותן לה מכות,

והיא בורחת למקלט לנשים מוכות ואומרת

וואי למה לא הבנתי בהתחלה שמשהו פה לא תקין?

אבל אני אגלה לך סוד כואב.

לא מעט נשים חוזרות ממקלטים או לאותו בן זוג מכה,

או למערכת אלימה אחרת,

כי הבעיה היא לא רק הגבר האלים (או אויבינו)

הבעיה היא זה שהאישה הזאת לא רואה בעצמה

אישה שראויה לכבוד, לאהבה, ליחס הולם.

אם היא הייתה במקום הזה כבר בפעם הראשונה היא הייתה פותחת את הדברים

ולא מבליגה.

האם מכות הן דבר מצמיח? תלומ לאן לוקחים אותן.

אם היא תהיה חכמה היא תבין שיש פה 2 בעיות

בן הזוג, אבל עוד לפני כן התודעה שלה, שמאפשרת לה להיות במקום קורבני.

באותה מידה גם אנחנו במידה מסויימת בתודעה גלותית,

והכאב שמפגיש אותנו עם החסרון הגדול שלנו

בשלום, בבטחון, בכבוד לאומי

יכול לעזור לנו להצמיח כאלה במידה מסויימת כמו עכשיו, וגם במידה רבה יותר.

כמו שהכאפה של אותה אישה מוכה

מפגיש אותה עם זה שהיא נמצאת במצב מסוכן ובעייתי

אבל עדיין כדי לצאת ממנו צריך לעבור מעבר פנימי נוסף.

כתבת שצמיחה מתוך כאב יכולה להעשות כשהכאב נורמטיבי והצמיחה אמיתית.

אני לא יודעת למה את קוראת כאב נורמטיבי.

אולי לפיגוע עם "רק" נרצח אחד?

האם באמת צמחנו משם מספיק? האם הבנו את הנקודה הכואבת הזאת

שאנחנו צריכים להוריש את אויבינו?

לצערי לרוב זה לא המצב.

ולעומת זאת מהשואה הנוראה והאיומה שהיא לא כאב נורמטיבי בשום צורה,

צמחה עד היום להרבה אנשים הלגיטימציה שנחיה כאן,

שהיא גם בקומה שבעיני הגיע לגדול ממנה,

של "לעולם לא עוד".

האם לולא השוכה היו היום בארץ כל כל הרבה יהודים ומדינה? קשה לי להאמין.

בתקופה הזאת הייתה באירופה התבוללות שהלכה והתרחבה

יהודים הלכו והתרחקו ונטמעו בגויים

ופתאום הזכירו להם שהם יהודים גם אם הם לא הרגישו שום קשר לדבר הזה וגם אם מבחינתם הם היו ככל העמים

(אגב גם היום יש לא מעט יהודים שחווים את החוויה הזו, בעיקר בעולם ולא בארץ).

זה מצער וקורע ומייסר לצמוח מכאלה מקומות,

ובדיוק לכן אני מקווה ואומרת

הלוואי שנהיה מחוברים למהות שלנו כיהודים גם בלי תזכורות כואבות

הלוואי שנהיה בתודעה לאומית של עם שנושא בשורה לעולם,

ולא של עם שמאפשר לכל אחד להחליש ולהוריד אותו.

הלוואי.

אבל יש לזה גם צד שני

תראי כמה גברים טובים וחזקים יעשו הכול כדי להגן על הנשים והילדים שלהם!

בעיני זה מדהים כמה גבר רוצה להשתמש בכוחות שהטבע וה׳ נתן לו בשביל להיטיב

האם עד עכשיו, לא דאגת אם הלכת לבד באיזור מבודד כשחשוך?

הרי שומעים על מקרי אונס כל שני וחמישי בחדשות. ועל ידי יהודים!

ולצערינו, גם אונס ע"י ערבים קורה, רק זה יותר מגיע לחדשות כשזה מלווה ברצח. ולא צריך לתת דוגמאות.

לדעתי, הדבר היחיד שהשתנה בשנים האחרונות זה חוסר הלגיטימציה לעניין. וזה עדיין נשאר

להתאוורר מהמלחמות,לתת לילדים קצת מנוחה מכל זה ולאפשר להם להיבנות בלי חרדות, ואז תמיד אפשר לחזור.

את לא רוצה להתרחק בגלל משהו ספציפי? ההורים שלך יוכלו לראות את הילדים אונליין? אם זה נגיד באירופה ולא באוסטרליה אז גם להפגש פעם פעמיים בשנה פיזית זה לא כזה מופרך

כמו פחד מחטיפת ילדים

מוציאים הון על הבריאות

לדעתי הדשא של השני סתם נראה ירוק יותר

פי כמה מפה בארץ

ולא להשוות בפחדים שחיים פה לעומת שם..

ואני יודעת על מה אני מדברת בתור עולה מחו"ל

אני חושבת שאם אפשר לעבור ולא להחליט עכשיו אפ זה יהיה זמני או קבוע אז שווה.

לא פשוטה המציאות כאן מהרבה מאוד בחינות 

אישית אני בוחרת במודע לחיות פה למרות הכל 

אבל יכולה להבין מאוד את אלו שיוצאים לחול 

עם הקלות שבה את ככה בהינף מקלדת מעודדת אנשים לרדת מהארץ

לא שאומרת שזה לא הגיוני במצבים מסויימים

אישית חושבת שאיכות החיים שלנו פה מצויינת ולא כל הנוצץ זהב הוא

אני ויתרתי על הרבה דברים נוצצים בשביל לחיות פה בארץ ישראל

אני שמחה ושלימה עם הבחירות שלי

אבל לא לכל אחד זה מתאים.

זה שנולדת למציאות הזאת ואת לא מכירה מציאות אחרת זה לגמרי עושה את ההבדל

שחו"ל יכול להיות טוב

אבל גם בארץ יכול להיות טוב

תלוי איך מתנהלים

(אצלנו טוב גם במלחמות)

ואני לא גרה פה בגלל אידאולוגיה אלא בגלל שזה הבית שלי ואף אחד לא יפחיד או יזיז אותי (עד כה)

היא הבעיה.
 

יוקר המחיה ביחס לרמת חיים, חינוך (אחת הבעיות הקשות), פוליטיקה קשה שגם אם את לא רואה אותה, היא פוגעת לך בכיס, לשלוח את הילדים בגיל 18 להחזיק נשק במקום לבלות כמו ילדים, שרק תתפללי שלא ישלמו בגוף או בנפש (למרות שעצם זה שהם מחזיקים בנשק בגילם פוגע בנפש).
 

ואני לא אומרת את זה כדי לעודד הגירה או כדי ללכלך על הארץ, ברור שהכל שווה בשביל הארץ,

אבל עם כזאת סתגלנות לבעיות ועצימת עיניים בטענה ש"שם גרוע יותר" , לא יקרו שום שינויים.

להמשיך?

זה רק בארה"ב ומדובר על חינוך פרטי ולא ציבורי,

והעולם גדול, באירופה זה לא ככה למשל, לא הרפואה ולא החינוך.

אמנם טיפה יותר יקר מהארץ אבל התנאים משמעותית טובים יותר (למשל גג 20 ילדים בכיתה)

דבר שני , צריך לראות יחס של

הכנסות - הוצאות - איכות חיים.

גם ההכנסות בסדרי גודל שונים.

יש תנאי רווחה יותר טובים מארה"ב. אגב מה שאמרת על בית ספר פרטי מול ציבורי בארה"ב, גם ציבורי אצלם מתחיל מגיל 5 ככה שלפני זה כולם צריכים לשלם פרטי או להישאר עם הילד בבית.

ולגבי אירופה, יש שם עכשיו כמות אדירה של מוסלמים ואנטישמיות גואה, שככה שלא בטוח "שווה" שם יותר למרות הרווחה הטובה

חופשת לידה במדינות מסוימות באירופה היא 3 שנים כי אין נשים שיולדות. מספיק.

כבר כתבתי שהבעיה בחינוך הציבורי היא התבוללות. (וזה בלי להזכיר בעיות מודרניות יותר כמו האפשרות לבית ספר ציבורי לתת לילד הורמוני המין השני ללא ידיעת ההורים אם הוא "מזדהה" כמין השני. תקראי את הספר נזק בלתי הפיך של אביגיל שייר)

שוב, למרות הכל ישראל עדיין בטופ 10 במדד האושר העולמי, הרבה יותר ממדינות עם מערכות בריאות וחינוך שהם לכאורה יותר מתקדמות משלנו.

פשוט לא נכון.

אני מכירה אישית כמה בתי ספר בארצות שונות עם 3/4/5 כיתות בכל שכבה כשכל אחת גג 20 תלמידים.

ושכר הלימוד סביר, טיפה יותר מהארץ אבל לא עשרות אלפים כמו בארה"ב.

מה ההיסטוריה של מעמד המורה והחינוך באופן כללי במדינות האלו?

לכל מדינה יש בעיות והיסטוריה ספציפית ושיצרה את הבעיות האלו וכן פתרונות ספציפיים.

להגיד "בחו"ל החינוך יותר טוב" מתעלם מהמון גורמים שגרמו לתנאים שלהם ובכך גם לפתרונות שיכולים לעבוד אצלינו.

אין מדינה מושלמת, אם הם לא מתמודדים עם הבעיות שלנו יש להם בעיות אחרות.

בתחום הזה באמת אנחנו מתקדמים יותר מאקצות אחרות

אבל החינוך הרגיל לאו דווקא

בחו"ל זה אומר לשלם עשרות אלפי דולרים בשנה על בית ספר פרטי, או ללכת לבית ספר ציבורי ולסכן אווירה שהיא לא רק חילונית אלא מלאה בגויים נחמדים להתחתן איתם.

את יודעת למה כל האמריקאים עשירים? כי רק מי שיש לו כסף נשאר יהודי.

חברה שלי שעלתה לארץ אמרה שהגן שהיא הלכה אליו באמריקה עלה להורים שלה 40 אלף דולר בשנה. כנראה שבית ספר עולה יותר. (אני לא מכירה את המספרים המדויקים.)

גם האנטישמיות בחו"ל עולה ועולה ויש הרבה מאוד מקומות שמסוכן ללכת בהם עם כיפה בלשון המעטה.

את יודעת שלבתי כנסת בחו"ל יש מאבטח חמוש? וכבר היו הרבה מקרים שהם היו צריכים לפעול. מי שמע על דבר כזה אצלינו במדינת היהודים.

כל בעיות הביטחון שרואים אצלנו במוקדם באו במאוחר מגיעות לאירופה ואמריקה בגלל ההגירה ההמונית של ערבים מוסלמים שמצביעים בסקרים שהם רוצים להפוך את המדינות האלו למוסלמיות ולהחיל בהם את חוקי השריעה. ובאזורים שאין ערבים את מסתכנת בפרו פלסטינים שמאלנים ובנוצרים אנטישמים ימנים ששניהם לא מתים עלינו במיוחד. 

ונכון בני 18 לא צריכים להחזיק נשק, הם צריכים ללמוד קודם כמה שנים בישיבה.

וברצינות, בני 18 הם לא כאלו ילדים קטנים. במדינות אחרות צעירים בגילאים האלו מבזבזים את הזמן במסיבות הוללות בקולג', הצבא מאוד מבגר אנשים, מה שבמיוחד מבגר זה להחזיק נשק כדי להציל את העם שלך. המסגור עושה את כל ההבדל.

למרות כל הבעיות ואפילו במלחמה הנוכחית, ישראל נמצאת במד האושר בטופ 10 המדינות המאושרות בעולם.

יש הרבה דברים בעייתיים במדינה, אבל לברוח ולחשוב שבמקומות אחרים אין את הבעיות שלנו גם כן לא עוזר.

חו"ל זה לא רק ארצות הברית.

וישיבות גם בארץ עולות לא מעט.

ועם כל האנטישמיות בחו"ל, אחוז היהודים שמתו בארץ בעשורים האחרונים גבוהה לא השוואה ביחס לאנטישמיות.

ואין פחד להסתובב ברחובות, גם עם כיפה, זה פחד שהתקשורת מייצרת.

אני לא אומרת לעזוב, ממש לא, אבל אפשר לפחות להיות מודעים למחיר שמשלמים עבור המדינה .

ולא מסכימה עם תרבות ה"הכל הכי טוב וכל העולם גרוע"

גם לא להתלונן תמיד, אבל בסוף הנפש משלמת על עצימת העיניים הזאת, במיוחד כשיש מה לשפר, למשל בתחום החינוך.

יש מספיק עולים חדשים שאפשר לשאול אותם ממקור ראשון על האם אפשר להסתובב בכל מקום בחו"ל עם כיפה. זה בהחלט קורה גם באירופה.

יותר יהודים מתו בארץ כי מדינת ישראל היא הריכוז הגדול ביותר של יהודים. (אחרי ארצות הברית, שרובם מתבוללים, וגם כן לא נהנים מיחס מצויין במיוחד)

והשאלה היותר מעניינת היא כמה יהודים היו מתים אילולי הייתה מדינה (עיינו ערך מה שקרה ליהודים לפני הקמת המדינה)

אני לא מדברת על ישיבות אלא על על מסגרות חינוך יהודי לילדים. בחו"ל גם באירופה, הן עולות הון תועפות.

אני לא מסכימה עם תרבות ה"תראו איזה דפוק במדינה הזאת". שזה משפט שהרבה אנשים אוהבים לומר. אפשר לדבר על בעיות ולפתור אותן בלי לדמיין שיש איזו מדינה נפלאה שבה אין אף בעיה וכל מה שאנחנו צריכים לשפר כבר נפתר. מדינות שבאמת אין להן בעית אלימות חריפה כמו יפן הן מדינות הומוגניות שלא מכניסות מהגרים וסובלות מתרבות עבודה קשוחה ובדידות שמביאה אנשים להתאבד, וגם כן חוסר ילודה. המדינה האידאלית שאין לה אף בעיה לא קיימת, והיא בהחלט לא נמצאת באירופה או באמריקה. וכיהודים, המדינה שהכי טובה לנו היא בהחלט מדינת ישראל.

באירופה

וגרתי בארץ ואחזור לארץ.

ושלחתי את הילדים לכמה מוסדות

לימודים שונים, אז אני יכולה לענות לך יותר טוב מגוגל או מהצאט.
 

אני לא משלמת הון תועפות, הילדים שלי יכולים להתסובב עם כיפה ואני עם שרשרת של מגן דוד גלויה, ולא רק בעיר שלי, הייתי בערים וארצות שונות באירופה.
 

יש הפגנות, אבל גם יש הפגנות בארץ בקפלן, האם זה אומר שכל המדינה שמאלנית? ממש לא, זה אומר שהתקשורת נותנת להם הרבה מקום וזהו.
 

וגם אם תשווי מוות של יהודים בעשורים האחרונים באחוזים, בארץ עדין גבוהה בהרבה, כך שאין קשר לצפיפות.
 

אני לא חושבת שיש מקום טוב יותר מהארץ, זה חד משמעית המקום הכי טוב ליהודים.

אבל לא מהסיבה *שהתנאים* יותר טובים יותר, אלא כי זאת הארץ שלנו בכל מחיר.

כל הטענות שלי כאן הן לתגובות שמנסות ליפות את כל הקושי בארץ,  אפשר להגיד שלמרות הכל אנחנו בוחרים בארץ, אבל לא לטאטא בעיות מתחת לשטיח, הארץ לא טובה על חו"ל בכל הפרמטרים.

ואני מכירה לא מעט משפחות צעירות יהודיות שלא עושות עלייה בגלל התנאים האלה -חינוך ויוקר המחיה בעיקר.

בתי הספר המדוברים הם בתי ספר יהודים פרטים או בתי ספר ציבוריים כללים?

בתי הספר האלו ממוקמים באזור עם אוכלוסיה גדולה כמו עיר של מיליונים או באזור פרברי?

יש עוד הרבה שאלות שאפשר לשאול אבל אין צורך לעשות לך אאוטינג. המטרה היא רק להגיד שיש הרבה פרמטרים משתנים שמשפיעים על נתון כמו מספר ילדים בכיתה.

ואת המידע שלי לא בססתי מגוגל ובהחלט לא מהצ'אט, אלא משיחה עם חברות שהן עולות שגרו בחו"ל. כתבתי את זה.

ברור שיש קשר לצפיפות, אי אפשר השוות לארץ כמות יהודים נרצחים בעיירה קטנה שגם ככה אין בה הרבה יהודים. אבל מה שיותר מעניין זה כמה יהודים מתו כשלא הייתה מדינה יהודית, אני אכתוב את זה בצורה מפורשת: השואה.

לא טענתי שישראל טובה יותר מכל הארצות בכל הפרמטרים, אלא שבכל מדינה קיימות בעיות, ואין מדינה שבה כל הבעיות של ישראל נפתרו בלי מחירים אחרים שצריך לשלם.

ובהחלט יש הרבה תנאים שבהם אנחנו עוקפים הרבה מדינות אחרות, ומה שצריך אצלנו שיפור לא יקרה אם פשוט נגיד "בחו"ל זה יותר טוב".

כלומר ברמת ממ"ד (אם לא יותר) כניסה רק ליהודים, תפילות, תלבושת יהודית, אווירה יהודית, מורים יהודים, צביון יהודי לכל דבר, הם חצי פרטים בכך שלומדים גם מקצועות חול ונגשים לבגרויות כמו כולם, ולכן לא משלמים מחירים הזויים

ואני חושבת להיפך, לא נשפר שום דבר אם נגיד "שבחו"ל יותר גרוע" 

לא יקר לי פה

אני יודעת שאומרים שיקר ואולי גם יש נתונים שתומכים

אבל אני מרוויחה מספיק כדי לחיות בנוח (ואני לא עשירה בכלל)

מתרחקת מפוליטיקה (נראה לי בכל מקום יש)

לא רואה בעיה לשלוח לצבא בגיל 18

זה לא הורס את האפשרות לבלות בחיים ולחיות חיים מאושרים

האושר והשלווה נמצאים פנימה ולא תלויים בדברים חיצוניים

(אלא אם יש תנאים קיצוניים

פה בארץ התנאים סבירים עד טובים)

בס"ד

אני חושבת שהחינוך פה מעולה. באמת!!!

ובלי קשר לאיכות ההוראה, העובדה שהם מתחנכים בין יהודים, כולל ברמת ההשכלה הגבוהה לרוב, זה כבר פלוס ענק בעיניי.

הייתי שמחה מאד שתהיה גאולה כבר (באמת!) ושלא נצטרך נשקים וחיילים אבל בעיניי לשרת זאת זכות והיא הופכת את הנוער שלנו לאחראי ובוגר הרבה יותר ממה שקורה בחו"ל, שם בגילאים האלה בעיקר לומדים ומבלים בלי הרבה תחומי אחריות.

ויוקר המחייה הוא בעוד הרבה מקומות.

זה כל-כך מעניין איך שתינו רואות את אותה המציאות בצורה כל-כך שונה 🙂❤️

קודם כל אני אומרת את האמת. יש בחול מקומות מצויינים.

ואמרתי ללכת לחול לתקופה כי המצב לא קל עכשיו.

כמו לצאת לחופשה ארוכה של שנה שנתיים.

אין בזה שום בעיה עקרונית. אף אחד לא חייב להישאר בישראל.

אני בוחרת להישאר כי אני חושבת שזה הדבר הנכון לעשות אבל לא להגיד שמי שבוחר לרדת עושה דבר לא נכון

ולגבי לא כל הנוצץ זהב הוא

זה לא לגמרי נכון

אבל אני חושבת שרק חוצנימים יכולים להבין מה שאני אומרת 

באמת יש מקומות מאוד טובים בחול. שהחיסרון הכמעט יחיד שלהם זה שזה לא בארץ ישראל. קהילה רוחניות פרנסה איכות חיים מזג אויר רוגע ידידודית ליהודים וכו

אני ישראלית לגמרי וממש חושבת ככה, גם אם לא יודעת להצביע על הקהילה "המושלמת" שבה מתקיים כל מה שציינת..

אני חושבת שפשוט בציבור הדתי לאומי ששם ערך דתי על מגורים בארץ מאד קשה לאנשים להכיל את זה, וגם אצל הרבה מסורתיים. אבל זה קיים.

אישית אני הייתי עוברת אם היתה לי האפשרות, ואני מאד מאד חריגה בנוף שלי. אבל לחברים שלנו חילוניים זה נורמלי לגמרי והרבה מהם רוצים או כבר עברו.

יש בזה הרבה דעות וגישות

אני יודעת שיש פה ציבור גדול שגדל בגישה כזאת שאין לצאת מהארץ לכן אני לא רוצה להיכנס לדיון הזה לעומק ואני מאוד מעריכה את זה!

אבל בגדול - אם יש סיבה וצורך אין בעיה

(דוגמא לצורך, עובד אצלינו בחברה שאף פעם לא יצא מהארץ כעיקרון, קיבל היתר לצאת לנסיעה לחול להתאווררות אחרי מילואים ארוכים וקשים) 

גם אם יש כל מיני דעות ומותר לצאת במצבים שונים, זה לא הופך את זה ל"שום בעיה עקרונית".

לגור בארץ זו מצווה גדולה ויקרה מאוד מאוד ואשרי מי שמוותר על הנוחות והיתרונות שבחו"ל ומתאמץ על ארץ ישראל.

(כמובן שיש מצבים בהם צריך או מותר לצאת).

הבחירה לגור בארץ ישראל היא למרות שזה ממש לא פשוט

לנסות לצייר את זה במשקפיים וררודות זה קצת כמו שמנסים להגיד על אוכל לא כשר שהוא לא טעים

ולפותחת

בעיני את מערבבת פה שני נושאים שונים

יש את הסיבה לעזוב את הארץ כי קשה פה

ויש לעזוב את הארץ לצורף שליחות

תנסי לחדד לעצמך מה מוביל אותך יוצר וזה נראה לי יעזור לך לקבל החלטה

(אם לא ברור- אני ממש לא שופטת!! שיהיה החלטות טובות)

המדינה היחידה בעולם שכשאת חיה בה את מקיימת מצווה. מצוות יישוב הארץ.

ילדות נוחה בעיר יפיפיה.

אבל היינו מסתירים כיפה ומגן דוד.

בתור ילדים היינו מעבירים בראש את השמות של השכנים והחברים הלא יהודים שלנו וחושבים "במקרה של תרחיש כמו השואה, מי מהם יעזור לנו להסתתר ומי מהם ילשין עלינו?".

רוב המשפחה שלנו יהודים שהתבוללו והתחתנו נישואי תערובת.

כשפרצה האינטיפדה השנייה פתאום כל האנטישמיות יצאה החוצה. היינו מתעוררים כל בוקר עם חדשות על עוד בית כנסת שהוצת ועוד יהודים שהותקפו ברחוב. לצערי עברו 20 שנה והמצב לא השתפר. חברה שלי שעדיין שם סיפרה לי שכשאנחנו עושים תרגילים על ירידה למקלטים בבתי הספר שלנו בישראל, הם עושים תרגילים של להסתתר מתחת לשלוחנות בכיתה ולהיות בשקט למקרה ש"גנבים" יגיעו..........

ההורים שלי שיש להם היכרות קרובה עם ארה"ב כל הזמן סיפרו לנו שלעומת אירופה (איפה שגדלתי) בארה"ב יש קבלה אמיתית של היהודים, ושם אפשר ללכת לעבודה עם כיפה או כובע חרדי בלי בעיה. והנה אנחנו רואים בשנים האחרונות שגם זה מתהפך...

מהסתכלות שלי, פה לפחות זה שווה. אנחנו מקדמים תהליכים אדירים. אנחנו נוסעים ברכבת ההסיטוריה, אנחנו חלק מהחזרה לארצנו. אנחנו מגשימים חלום בן אלפי שנים. זה נותן כל-כך הרבה משמעות. אנחנו חיים את החיים היהודיים בצורה חופשיה, לא צריך להצניע שום דבר. חיים באופן גדול ומלא, לא עם מיליון הסתרות. ופה כשבאים ושוחטים אותנו לצערינו, יש פה צבא שנלחם. אנחנו לא נתונים לחסדים של אומה אחרת שיום אחד מוכנה להגן עלינו ולמחרת עלולה להתהפך עלינו.

לרגע לא התחרטתי על הבחירה לעלות לארץ. גם אם לא קל, פה זה הבית, השורשים, המשפחה (עם ישראל) והמשך הסיפור שהולך ונכתב.

חיבוק על התחושות. באמת לא פשוט הכל.

לא משנה מה ההורים שלו עושים שם, ברור שלגור בארץ ישראל מעל זה...

אבל לא נראה לי שאת רוצה את זה באמת

באופן אישי יכולה לומר שבעלי רצה בשנה הראשונה שנייה לנישואין לעשות רילוקיישן ושמתי ווטו רציני. אם הייתי זורמת סביר להניח שהיינו בחול

אני חושבת באופן אישי שאם נניח את העניין ההלכתי בצד (והוא שיקול גם עבורי, היום גם עבור בעלי) - ארץ ישראל זה בית

אז הקהילות היהודיות שם מאוד מגובשות אבל אם נסתכל רגע מהצד - אנחנו העם היחיד שחוזר לארצו מהגולה כשיש מלחמה דווקא

להיות פה,להרגיש חלק, להתגייס למילואים

יש בזה משו חזק שמעיד על המקום הזה בלב של האנשים

ולדעתי זה חלק ממה שמייחד אותנו.

בנוסף, לעבור לארץ אחרת בלי להיות במרחק נסיעה סביר מההורים וסגירות שמיים וכו' - בעיניי זה בלתי

אני לא הייתי מוכנה לוותר על זה למרות שבאמת לא קל פה אבל מצד שני, מבינה את מי שכן

וגם, תארי לך שיתברר שקשה לחיות ליד המשפחה שלו..? חלילה כן? אבל מבאס ממש😅

החלטות טובות בכל אופן,♥️

הרופא משפחה אמר לקחת תוסף.

הבי 12 נמוך. גם אם הוא בתוך הטווח, אבל בחלק התחתון שלו, זה לא מספיק.

כדאי לקחת כדורים.

עשיתי את הבדיקות של הריון כמובן שהרופאה הביא ואין בתשובות גלוקוז. מה שבודקים בצום. (הייתי בצום)

יכוליות שהאח לא סימן את זה גם במחשב? איך יכוליות

.. בהפניה יש בדקתי.

אין לי כח ללכת שןב בשביל זה. גם כך דחיתי ודחיתי את הבדיקות האלה. בגלל הצום והקימה המוקדמת בכל המצב הזה

עד היום שנתיים אחרי לידה הפריטין שלי ממש נמוך אבל ההמוגלובין שלי גבוה מאוד, 16

הרופאה אמרה לי שפריטין נמוך עושה חולשה

בפועל לא הרגשתי ולא מרגישה את זה.

ויטמין די 50

הפריטין 22

והבי12 216

מנסה להבין אם אלה יכולים לגרום לנשירה החזקה שיש לי

בכל אופן, צריכה לקחת כנראה תוספים. לוקחת רק חומצה פולית 

הוא עובד? טוב לו?

לפעמים אנשים מוציאים מרמור עצמי בביקורת ומשליכים על הזולת

מציעה לך לשקף. להגיד שזה לא נעים לך. לבקש שיפסיק

מורה.

אז הוא בבית כבר חודש.

זה דברים שיושבים על העבר שלו.

הוא עם או סי די. שיושב על הזוגיות

כל היום עסוק בזוגיות ואיך אני נראית בעיני הסביבה. כי בעצם אני משליכה על איך שרואים אותו.

זה מתיש ברמות.

והוא מתנצל. אבל כבר לא מצליחה לקבל את הסליחות האלה.

מרגיש כמו אחטא ואשוב

אני כבר עייפה ממש

ונשמע שאתם חייבים טיפול זוגי בנוסף

זה מצב לא תקין! ואת באמת לא צריכה לספוג את זה!

חיבוק!

הוא מטופל

עבר מלא מטפלים בתקופת נישואנו

היינו בטיפול זוגי. ותמיד זה נגמר- אנחנו לא צריכים אותך. אין בהתנהלות שלך שום בעיה.

הוא הבעיה וצריך לפתור את העניין מולו

וממשיך במעקב טיפולי?

זה נשמע חמור

וקשה לספוג את זה.

הפסיק

ועכשיו שנינו חוששים שיתחיל שוב כי התופעות קשות ברמה ששובת במיטה

ואין לי כוחות לתפעל פה הכל

לפעמים לוקח זמן עד שנוצרים את המינון והסוג המתאים

אני חושבת שכדאי לנסות להתייעץ שוב

לוקח זמן עד שמוצאים את התרופה הנכונה עם המינון הנכון .

זה בהחלט קשה התאמת הטיפול התרופתי אבל גם האופציה שאת נמצאת בה עכשיו היא לא להיט

וואו איזה נס זה להכנס להריון.

ועל כמה דברים צריך להתפלל עכשיו.

חיכינו לו כל כך הרבה שלא האמנתי שזה אמיתי.

אבל אולי תלוי קופה.

מציעה להתקשר ולברר פשוט אם אפשר לקבוע תור לסקירה/שקיפות וכו'.

ובשעה טובה!

בבריאות שמחה וידיים מלאות.

שנקבע אחרי אולטרסאונד.

אומרים שעדיף לעשות לפני שבוע 9 כי זה יותר מדוייק לקביעת גיל ההריון. אולי באמת לבקש רק הפנייה לאולטרסאונד.

ובחלק מההריונות באמת ביקשתי הפניה לאול' ראשון ולספירת דם מר.משפחה. וככה הגעתי לרופאת נשים אחרי זה.

אם מתקשרים למוקד זימון תורים או במרפאה עצמה (לפחות לי היה ככה). רק צריך לדאוג שיהיה את ההפניה עד לתור

לסביבות שבוע 7-8.

יצא לי גם בשבוע 10.

כשאני קובעת את התור, אני קובעת גם לשקיפות עורפית, כי אחר כך כבר אין תורים.

הרבה פעמים שואלים אותי אם יש הפניה, אבל נותנים לי לקבוע גם בלי.

אם אני יודעת מתי היה הביוץ, אני קובעת לפי זה.

אם אני לא יודעת בדיוק, אני קובעת תאריך שיתאים גם אם ישנו את גיל ההריון.

בטעות הכנסתי כמה ימים לפני והוא כתב לי שבוע 3+6

אז חשבתי שבוע 6 ..

מסתבר שאני בכלל בשבוע ארבע וזה סבבה עם התור לרופאת נשים.

ובכל מקרה קבעתי שקיפות 

עשית פרופיל הורמונלי?

בת כמה את?

מחזורים סדירים?

לא חושבת שיש בעיה, הפסקת מניעה רק לפני 4 חודשים.

חבל ללכת לטיפולים, זה מאוד דורש וב"ה יש לך ילדים. אולי רק מעקב ביוץ אם בכלל.

לדעתי לשחרר את הלחץ

ולנסות לצאת מהמירוץ לילדים- קצת מזכיר לי בתורה את המירוץ של לאה ורחל ללדת את 12 השבטים....

בגיל יחסית מבוגר, לא זוכרת בדיוק אם מעל 40 או קרוב, עם מעקב ביוץ...

שילדו בגיל 44 וגם יותר

יש לך זמן

ואם הקב"ה זה יקרה בעז"ה!

הלחץ לא מועיל אלא להפך

האם הרופאים מודעים לזה?

כי לפעמים זה קורה סתם גם כשהכל תקין

ולפעמים זה סימן למשהו לא תקין בסביבת הרחם שמפריע להתפתחות התקינה כבר בשלבים המרוד ראשונים (תקראי קצת בגוגל על אנדומטריזיס)

היה לי ועם טיפול פשוט וממוקד עבר ונקלטתי להריון תקין ובקלות (אחרי הרבה אכזבות)

לפני חודש כנראה,

לפני שנה, לפני שנה וחצי, אולי גם עוד פעם במהלך השנה הזאת. אני לא יודעת אם זה בהכרח תמיד הריון כימי, לפעמים זה היה פס חלש שהופיע אחרי הרבה זמן...  

לגבי אנדומטריוזיס קראתי, ולא נראה לי שזה המצב.

אין לי ב"ה כאבים או דימומים חריגים, בהריונות קודמים ב"ה הריתי די מיד. השאלה אם יש עוד דברים שיכולים להקשות על השתרשות.

(כתבתי מקודם לא נכון)

באנגלית זה נקרא Endometritis

על פניו אין לי אף אחד מהתסמינים... איך אפשר לבדוק/לודא/לשלול כזה דבר?

רופא הפוריות לא העלה אופציה כזו.  

מהרירית

תשאלי את הרופא על זה.

בעיני זה חלק מהבדיקות שכדאי לעשות לפני שמתחילים טיפולים

תנשמי עמוק ותני לזה קצת זמן..

אני מבינה שאת רוצה כבר יותר זמן אבל עם מניעה זה לא נחשב, וחבל סתם על הכאב לב. אין בעיות ולא צריך לחפש אותם.. עניין של סטטיסטיקה סיעתא דשמיא וזמן..

לק"י

(אבל אצלינו סיימנו עם החדרים. אז נשאר פחות מכם).

אבל יודעת שהלחץ יגיע🙊

וגם לי יש תינוק, ובן בכור בכיתה ה'😅

דוקא עוזר לי שהילדים פה, וגם יכולים לשמור על התינוק, שער רוב היום.
 

כתבתי לאות הזדהות.

בהצלחה לנו!

לא צריך לנקות. לבדוק שאין כזית חמץ. להוציא את הדברים ולהכניס.

מעילים גם, לבדוק כיסים. אפשר להעביר בכיס מגבון ולהשאיר אותו הפוך החוצה להתייבש.

סוודרים- מכונה מייבש.

תנור אנחנו הורדנו השנה. לפעמים מנקים לפעמים לא. יש לנו טוסטר אובן במחסן בדיוק לשנים כאלה. אני לא זוכרת אבל לא חושבת שזה כ''כ יקר. תשקלי את זה.

ואז שבעלך ייקח יום חופש אחד כדי שתוכלו יחד להכשיר כיריים, שיש, לנקות מקרר ופינת אוכל ולשטוף את הבית.

מעולה שהזמנת אוכל

החמודה בכתה ה' ממש יכולה לעזור בחדרים. להבטיח לה מתנה שווה על המאמץ להיות חלק.  

בשביל כל זה אפשר לנצל את חמישי שישי שבת

זה מה שאני מתכוונת לעשות ואניכן אבשל השבת

בשניים יהיה לכם יותר קל

שלא אהיה עייפה מאוד😵‍💫

לגייס את הקטנים להיות מחפשי חמץ, להביא לכל אחד שקית ייעודית ולחפש חמץ בכיסים של סוודרים, מגירות, תיקים, מתחת למיטות, בין הכריות של הספה.... אפשר לתת הפתעה קטנה על כל חתיכת חמץ שמוצאים.

לא נשמע לי סביר שיש חמץ בארגז מצעים.

ואז זה משאיר לך רק מקרר, תנור ושטיפה.

הוא נמצא בהישג ידם של ילדים, והוא מתחת למיטות שילדים יושבים עליהן ואוכלים בהיחבא🤦‍♀️

בקיצור, לפחות אצלנו זה לגמרי מקום שצריך לנקות... אבל אולי באמת אפשר לתת לילדים, ולסמוך על ביטול חמץ בשביל הפירורים...

רק כזית. באמת! צריך להרגיע את זה קצת בציבור.

חחח אוכלים בהחבא. מאוד מקווה שלא קורה אצלנו. 

וגם במגירות נעליים,

מתחת למיטות, ספה, ארונות

מגירות של משחקים

עם ילד בן שנתיים שמסתובב עם חמץ בכל הבית, הכל יכול להיות.

לבין לוודא שאין חמץ.

מכל מה שכתבת, רק מקרר ותנור צריך לנקות.

כל השאר-

בודקים כיסים (בלי לכבס), פותחים מגירה, מזיזים חפצים מצד לצד (כדאי גם לבדוק בתוך הנעליים וכאלה, אבל רק לבדוק), סוגרים.

בספות מרימים את הכריות, מסתכלים, מחזירים.

לא צריך לקחת יותר משעה כל מה שכתבת ביחד (שוב, חוץ מהמקרר ותנור שאין ברירה).

רוצה לעשות את זה ממש מיוחד?

תכיני מראש כמה סוכריות טופי ותחביאי במקומות האלה.

תני לילדה לחפש את החמץ, ואם היא מוצאת סוכריה- היא שלה (אפשר גם מטבע של חצי שקל, או משהו כנ''ל).

מבטיחה לך שככה היא תחפש היטב, ואם יהיה כזית חמץ היא כבר תמצא...

חמץ הרבה פירורים, לכן התיכנון לשאוב שם אבק.

גם ראיתי בקופסאות טושים ומשחקים חמץ, שקדי מרק וחתיכה מחטיף..

בגלל זה אני דואגת לנקות במקומות האלו .

לק"י

ולהוציא טושים חדשים וכו'.

סביר להניח שאין שם כמויות של כזית, ואם כן, אז להוציא ולהרים.

גם אני לא רוצה להתקל בחמץ, גם אם הוא קטן...

אני עדיין עובדת, יום ראשון מסיימת.

הילדים בבית.

בעלי בבית

מאתמול אני גם חולה🤦🏼‍♀️

החדרים תכלס נקיים לפסח, מטבח סלון לא נגענו עדיין.

תנורים נראה לי נעבור בקטנה, ואקנה טוסטר אובן, שווה לי 250 שח בשביל הזמן הזה.

מגירות במטבח מקסימום אעבור ואסגור את כולם, רק מזווה ומקרר ממש לנקות.

ה' יעזור לי..

אני עובדת עד ערב החג ממש

גם אצלי המטבח בהולד עדיין

תודה לכולן.

באמת כמו שמישהי הציעה, יכול להיות שבעלי יקח עוד יום חופש כדי לעזור לי..

שיהיה בהצלחה לכולן!

ואלופה שאת חושבת עליה.

תבדקי, אם לא בדקת, מה האבא חושב על הנזק שזה עושה לה ואם הוא שותף לתחושות האלה.

משם אולי יכול לבוא תיקון, נניח החלטה על הדרכת הורים משותפת.

וזה בלי קשר לטיפול זוגי שנחוץ, בנוסף.

שימי לב שגם אם חלילה מתגרשים עדיין יש צורך עבור כל אחד בנפרד לעבוד על הדפוס הזה של המריבות הפיזיות - כי גם אם בקשר אחר המינון שלהן אולי יהיה נמוך יותר, הן עדין יתקיימו ללא עבודה משמעותית.

בהצלחה ממש! שבע"ה חודש הגאולה יתהפך לטובה גם אצלכם

איזה שאלות כואבות

ילדים בגיל קטן משייכים כל דבר אליהם. אם אמא עצבנית- כנראה בגללי. אם אבא כועס זה בגללי.

היא נשמעת חכמה מאוד ומבינה, אולי כדאי לנסות לקחת אותה לצד אחרי ריב ולהסביר ולתמלל לה מה קרה ואיך היא הרגישה ולתקן עד כמה שאפשר. 'אבא ואמא צעקו נכון? נבהלת? היה מפחיד? אנחנו רוצים לומר לך שזה לא בגללך. אנחנו אוהבים אותך מאוד ואת חשובה לנו, לאבא ואמא לפעמים קשה אבל הם מנסים להתגבר' איזהשהו מסר של הרגעה שמסביר לה את המצב. ילדים יכולים לעבור מצבים קשים מאוד עם תמיכה טובה. זה הכי טוב שאת יכולה לתת לה בתוך הסיטואציה.

לגבי הזוגיות, זה הזמן ללכת לטיפול זוגי טוב. זה יכול לעשות פלאים וזה הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות בשביל הילדה שכאן והילדה שבדרך. לדעת שאת עושה הכל כדי להצליח. אם לא יצליח זה כבר סיפור אחר, אבל לפחות לנסות...

לגבי העוברית, אני מנקודת המבט שלי, מתחננת, תשאירי אותה. זה כאב לב לכל החיים. מכירה מקרוב מאוד מישהי שהייתה צריכה לעשות את זה פעמיים מסיבות רפואיות (כדי לא לסכן את חייה שלה) זב כואב עד היום. היא עצמה הייתה מעבירה מצגות אח"כ של אגודת אפרת בפנימיות בסיכון וכד' כדי לעזור לאחרות לא לעבור את מה שהיא עברה.

יש את אגודת אפרת שמספקת תמיכה וגם את מחלקת אמא בהידברות.

מציעה להעזר בהם

הרבה מתח זוגי שלא ידענו איך להתמודד אתו.

כנ"ל לגבי המבט המפוחד בעיניים של בתנו הבכורה, כואב כואב כואב.

זו תחושה של אשמה גדולה כלפיה, ואותה אשמה עוד יותר מחריפה את סף התסכול הנמוך ממילא.

היו פעמים של מריבות חריפות, שממש רציתי לברוח. מכל המציאות של החיים שלי כן? (לא אהבתי את העבודה שלי, הילדים שלו הגיעו הרבה כי אהבו את אחותם הקטנה ואני סידרתי ובישלתי המון, הוא לא הרוויח הרבה והכל הלך על המזונות, תוסיפי אימהות פעם ראשונה שיש בזה משהו מבהיל כי הכל שם אותך בסטרס)

השנים כן עשו את שלהם, לטובה.

אני הרבה יותר יודעת להפסיק לריב כשהטונים עולים. 

ההתעקשות הזאת להמשיך לריב היא מתוך מצוקה פנימית. זה לא מוביל לכלום. את רוצה לקבל "וודאות" שהוא יעזור לך יותר/שהוא יראה אותך יותר'/ שהוא ישנה את ההתנהגות שלו

אבל הוא מפרש את הצורך שלך בוודאות כניסיון לשלוט בו.

ואחרי זמן הבנתי שגם אני הייתי מפרשת דברים כאלו כניסיון לשלוט בי ("אז אתה אחראי על הכלים מעכשיו? אנ יכולה לסמוך עליך?") 

וזה היה גורם לי אנטי.

אז התחלתי פשוט לבקש. לא לדרוש. להניח לו. להאמין בו שהוא שמע את הבקשה שלי ושהוא רוצה לעזור לי.

אז עכשיו אני מבקשת.

בד"כ בנעימות ולא מתוך תחושה של "אתה חייב לי, כי כבר עשיתי המון!"

זה תמיד מוביל לשיתוף פעולה? זה לרוב מוביל. וזו הדרך היחידה... 

לצעוק עליו, להכריח אותו, לדחוף אותו ל---, להזכיר לו שוב ושוב
זה פשוט לא עוזר.
הוא יהדוף אותך. גם אם יגיד לך "כן כן" או "את צודקת".
הוא יהדוף אותך מהלב שלו.

בדיוק כמו שאת היית הודפת מישהו שכל הזמן מנדנד לך על משהו, גוער או מבקר אותך.

אז ללמוד לבקש. לחפש את המקום הזה בלב שלך שמבקש. ולפעמים זה אומר לתקוע את הראש בקיר מיליון פעם קודם. עד שאת מבינה שגם את צריכה להשתנות במשהו בתוך עצמך.

עוד דבר- לדאוג לעצמך.

להינות מהחיים שלך. לשים לב לכל מה שטוב בחייך, ולשמוח ממנו. לחייך לעצמך. לסלוח לעצמך.

אנחנו רואות מה חסר, או ביקורתיות ושיפוטיות כלפי עצמנו, או לא מספיק טובות כמו שאנחנו

וזה בדיוק מה שאנחנו משדרות לבעל שלנו
ואלו גם הטענות האינסופיות שלנו לגביו. אנחנו ביקורתיות קודם כל לעצמנו ואז גם אליו (וכמובן גם לילדים...)

ועוד דבר-

לשים לו גבול אם הוא לא מכבד אותך.

להתעקש על הכבוד שלך. אני לא מוכנה שתדבר אליי ככה. אני לא מוכנה שתבקר אותי כל הזמן. אני לא מוכנה שתרים עליי את הקול.

תתפלאי כמה כוח יש במשפט שמתחיל ב"אני לא מוכנה".

בלי לאיים עליו בכלום.

בלי להגיד לו מה התוצאות של ההתנהגות שלו.

פשוט להגיד את זה, וזה חודר.

גבר- דברי אתו קצר וברור. לא מגילה, לא לפרט, לא להיכנס לפרטים.
במיוחד בדברים אקוטיים שאת רוצה בהם שינוי מיידי. דברים שהם בגדר "אל תעשה".

ודבר אחרון-

להשקיע בחשק שלך. לא להזניח.
אנחנו כנשים הרבה פעמים מגיעות לזה כדבר האחרון של סוף היום. לסמן וי וגמרנו. עוד מטלה מעיקה. למה צריך את זה בכלל?

והעניין הוא למצוא מחדש את החשק שלך.
לא לתת לו הרגשה שאת עושה את זה בשבילו כי את חייבת.
לרצות מגע ממנו, להרגיש שזה חשוב לך...

וואי יצא ארוך. מקווה שהיה לך לתועלת 

טיפול והרגע. גם זוגי וגם אישי בשבילך (ובשבילו אם הוא יסכים.) לא חושבת שנכון לפרק בית לפני שעובדים עבודה אמיתית בעזרת טיפול רציני.

ולגבי הילדה שבדרך- לא חושבת שיש מה להתלבט אם זה היה נכון להיכנס להריון🤷🏻‍♀️ היא כבר קיימת. כדאי להתמקד בעבודה על איך להביא אותה לבית רגוע יותר, ואחרי הלידה לדאוג למניעה באחוזים גבוהים...

שמתמחה בניהול כעסים

אתם חייבים ללמוד לתקשר בצורה נורמלית, לעזוב את המרחב של השני כשאין יכולת לתקשר ולא להגיע למצבים כאלה

כשהילדה תקבל מכה בגן או תכה, יהיה קשה להסביר לה למה אמא ואבא כן ואת הילדה בגן לא דוחפים

אתם העוגן שלה בחיים. אם אתם מאבדים את זה ביניכם באופן תדיר מולה, גם המון טיפולים לא יעזרו. בית אמור להיות מרחב בטוח. עבורה ועבורכם

את בהריון

הוא דוחף אותך כשאת בהריון? מפעיל עלייך כח? גם כשאת לא בהריון בעצם. אם כן זו אלימות ולא איבוד שליטה, בטח אם זה קורה וחוזר על עצמו

כנל הפוך

אני מצטערת שאני כותבת בחריפות כזו, אבל לא למזער נזק. לפתור אותו. אל תתלבטי וגשו לטיפול אצל מטפל מומחה

אם אין עניין מצד מי מכם - הייתי שוקלת לסיים את הקשר האמת

אנחנו אחרי שלושה טיפולים זוגיים ובליווי של טיפול אישי לי, בעלי היה בעבר.

ועדיין, זו עבודה.

ניסית שיטות שונות של טיפול? יכול להיות שמיציתם שיטה מסוימת, אבל שיטה אחרת תוכל לקדם אותכם עוד קצת.

ולא יודעת אם זה משהו מעשי או שזה תמימות מצידי😅 אבל יש מצב לא לריב ליד הילדה אלא לחכות למתי שהיא תישן? אולי זה יותר קל מלעצור מריבה לגמרי...

והעלת את כל השאלות האלה בטיפול שלך? כי בסופו של דבר את היחידה שיכולה לענות על זה, ולנסות לשנות משהו בחוויה שלך ושל הילדה שלך...

ושלושה טיפולים זה מעט, דברים לוקחים זמן.

ובטח שזו עבודה, לעשות שינויים פנימיים זאת העבודה הכי קשה והכי משתלמת.

וגם להגביר הרבה מגע אוהב לילדה, ובינכם גם לעיניה בגבולות המתאימים לכם. שלא תראה הרבה רק צד של מריבות אלא שיהיה לה ברור לחלוטין שיש גם אהבה וקירבה.

כל הכבוד על המודעות והעבודה. והרבה הצלחה!

משהו שעוזר לנו וששמענו מיועצת זוגית,

יש רגעים בתחילת או באמצע ריב או ויכוח שאפשר להרגיש שזה לא יתקדם לדיון מועיל ופורה. זה יכול להיות קשור לכעס נקודתי או לדברים שעכשיו נראים בצורה מסויימת אבל אם יהיה אפשר לחזור אליהם יותר מאוחר שהצדדים ירגעו יהיה אפשר לפתור אותם או לפחות לדבר על זה באופן הרבה יותר נעים.

אז צריך להגדיר מילה, אפשר מצחיקה או לא קשורה לשום דבר מהיומיום שאם אחד מבני הזוג אומר אותה במהלך ויכוח או מריבה עוצרים.

לא יודעת אם יעזור לכם אבל שווה לנסות.

זה נושא כ"כ רגיש כל הנראות שלנו...

לא ברור למה, ככה ה ברא אותנו... מצד אחד החיצוניות זה כלום ולא משנה, מצד שני זה הנושא הכי רגיש לאישה.

והקטע שבראש את חושבת מה בעלך חושב זה יכול לגמור אותך.. תנסי לא להכנס לזה, הרבה גברים דווקא מאוד נדלקים משומן 😉

מבינה את החוויה שלך, חיבוק גדול! 

אישה שמדברת בצורה נעימה וחמימה לקרובים שלה,

אישה שמחייכת ולא חמוצה,

אישה עם מידות טובות.

מה יעזור לעולם אישה יפה שהמידות שלה רעות?

היא תיראה לך מכוערת.

יש נשים כ"כ יפות אבל עד שהם נותנות איזה חיוך יוצא לך המיץ.

אם את אמא טובה, חמה, אוהבת-

למה שבעלך לא יאהב אותך?

אם את נגישה, נעימה, אשת שיחה -

למה שבעלך לא יתאהב בך?

במיוחד שאת אשת נעוריו.

אל תכניסי את עצמך למחשבות מיותרות.

אין סיכוי שהקב"ה ברא את האישה שמשמינה לאחר לידות ובמהלך החיים ולא יצר את בעלה שיימשך ויאהב אותה גם כך.

האם יש פגם ביצירה של הקב"ה? ברור שלא.

ולכן ברור שאת מסוגלת להאהיב את עצמך על בעלך סכל שלב של החיים.

אני שמנה.

ובאמת שאני ממש ממש יפה.

באמת אבל.

האם זה אובייקטיבי? לא יודעת.

אבל הסוד הוא השלמה עצמית ולא יופי באמת.

באופן אישי אני מקפידה על הגיינה אישית, ריח טוב, ציפורניים, בושם, תכשיטים.

משתדלת להשקיע בעצמי איפה שאפשר.

טיפולי פנים- לא השביל היופי- בשביל ההרגשה.

מסאג'ים אם ניתן.

זמן עם עצמי מול הים או עם מחברת בבית.

הערכה עצמית.

עבודה עצמית על המידות.

עבודה על יחסים משפחתיים טובים (את לא מכירה גיסות יפות אבל מרשעות? אם לא - את מבורכת😆) ובאמת שממש אוהבים אותי במשפחה וזה גם עושה לי טוב, מרים לי ועושה לי הרגשה טובה.

משתדלת לזכור ימי הולדת, להגיד מילה טובה, למצוא נושאי שיחה מרתקים גם אם זה דורש ממני הכנה.

וכן- גם אוכל טוב.

אני אוהבת לאכול.

משתדלת לאכול גם ירקות, פירות.

אבל גם עוגות שוות, שוקולד וכל מה שעושה לי טוב.

בבית לובשת פיג'מות יפות ובחוץ משתדלת להתלבש יפה.

קונה בעיקר בעונות, קרייזי ליין ונקסט.

משתדלת באמת לעשות הרבה דברים שעושים לי טוב, שמרימים לי, שמחזקים אהבה חיצונית ופנימית ובעיקר חיה בתחושה של הודיה.

לא כתבתי את כל המגילה הזאת כדי שתמחאי לי כפיים, כי את לא מכירה אותי גם ככה.

אלא כדי שתדעי שיש דבר כזה שמנה ויפה ויש דבר כזה שמנה וטוב אבל ממש ממש טוב לה.

מקווה שהיה לך לעזר. 

את מצליחה לקנות שמלות? לא יודעת לרוב לא הלך לי וזה מבאס הכסף להחזרה.

כן קונה שם פיג'מות, תחתונים וכו'. 

אגב, מעניין אם זה מה שראית בבית גם?

מנעורים יש לך את התודעה הזאת או שפיתחת אותה עם השנים?

לא רוצה לקנות בגד לחג 

כי ללכת לקניות כבר לא משמח אותי

בעלי אמר שזה מצווה דאוריתא שלו

אמרתי לו שלא יעשה את המצוות שלו על חשבוני.

אמנם אני אחרי לידה (חודשיים וקצת) אבל התחלתי את ההריון שמנה.

נכנסתי לחנות מדדי חצאית במידה הכי גדולה שיש

ואי אפשר לסגור את הרוכסן.

והכי קשה שאני יודעת שזה לא מחיר הלידות

זה מחיר הגלידות וההמבורגר...

וכן יש לי אחיות רזות מקלות עם גנים מהממים שמהחתונה 'רק מרזות בלי להתכוון'

וכל המעצבנות האלההההה

את יכולה לשמוח בתכשיט? אולי במטפחת?

מה שיעשה לך טוב

♥️

אבל את לא הן

את אשתו היקרה אהבת נעוריו שהתפרק לה הגוף כבר כמה פעמים כדי להביא לו ילדים

את בעלת ערך מיוחד שהוא הרבה מעבר לנראות

תאריכי את עצמך ככזו בלי קשר למשקל שלך

את זה תפתרי אחר-כך אם תרצי

ושוב סליחה אם זה לא מה שאת רוצה לשמוע... 

אבל אם היית בעבר ממש רזה אולי כדאי לעשות בדיקות דם לבדוק אם יש חוסרים או מה מצב בלוטת התריס.

ובכל מקרה חיבוק גדול, נשמע מבאס כ''כ.