עד לפני המלחמה הרגשתי חזקה ללא צורך בהגנה גברית.
חשבתי שהימים בהם כוח פיזי שלט חלפו.
ואז המלחמה שהתחילה במתקפה של גברים, הפגיעה בנשים והלחימה שמבוצעת בעיקר ע״י גברים, הביאה את ההבנה שהכוח הפיזי מאז ומעולם שלט, שולט וימשיך לשלוט.
הייתי כותבת שחזרנו אחורה, אבל מסתבר שזה לא היה שינוי אמיתי אלא מציאות מדומה. נשים היו ויהיו חלשות מגברים וזקוקות להגנה שלהם.
לי זה מאד עצוב וקשה לתפיסה.
מה עם זה שהמושג 'אדם' זה נקרא איש ואשה? כלומר זה שני חלקים שמרכיבים דבר אחד שמשלים זה את זו? גם גברים לא יכולים בלי נשים כי אז לא תהייה ילודה למשל... אנחנו דבר שמתחבר. כמו חלק של פאזל. לא כמו כדור עגול שכלום לא יכול להתחבר אליו גם אם מאוד ירצה...
הם גם זקוקים לנו
אבל אצלם הכוח השולט ולכאורה הם יכולים לקחת את מה שהם צריכים מאיתנו בכוח
ומסכימה עם הענין של מציאות מדומה, לגמרי
מתוך ההבנה הזו, לא ברור לי למה לוחמות נכנסים קרקעית לעזה 🤷 ללוע של האכזריות כשיודעים מה עשו להן
הכוח הפיזי שלכאורה להם יש ולך אין?
אני למשל לא רואה את זה בקו ישר את זה שהם חזקים יותר פיזית לשליטה בי... הכוח הפיזי לא מאיים עליי ולא מנהל אותי ביום יום. אני יכולה להיות גם מתוחכמת בדרכיי. לאשה יש כוחות עצומים.
שוב, אני לא בוחרת להתסכל בכישרון/יכולת ספציפיים ממקום של שליטה. אלא של כלי שזכיתי בו, והשליחות שלי זה איך לקדם את העולם בעזרתו.... וממילא אני לא חוששת מכלים וכשרונות שיש לאחרים.
שלא תטעי, יש לי הרבה כוח ואני משתמשת בו ומנהלת הרבה דברים ואנשים.
גם לנשים שנפגעו בעוטף היה כוח, אבל בסוף באו גברים ופגעו בהן (יותר ממה שפגעו בגברים)
כי בסוף הכוח הפיזי יכול לנצח גם נשים חזקות.
עושים המוסלמים, שבאמת לפי הגישה שלהם הגברים נמצאים מעל הנשים, ולכן יש להם זכות לשלוט בהן ולאמלל אותן ולאנוס אותן.
זו לא הגישה שלנו, כיהודים. אצלנו הגבר והאישה שווים במעלתם, ולכל אחד יש את התפקיד שלו בקיום המשפחה והאומה.
וחלק מהמלחמה שלנו במוסלמים ובחמאס ספציפית עכשיו - זה לא ליפול לגישה המוטעית שלהם. לחזק את התא המשפחתי והלאומי שלנו, שמורכב מגברים ונשים גם יחד.
במוסלמים ובאומות ששונאות אותנו, אנחנו אומה קטנה שצריכה להגן על עצמה.
במצב כזה שחזרנו לימי מלחמה וצורך בהגנה שוטפת, החולשה הנשית בולטת מאד.
כן, לאשה יש פחות יכולת לחימה.
וגם אני עכשיו פתאום מרגישה רצון לדעת להשתמש בנשק.
חושבת שמי שתתאמן ממש ותשקיע יכולה להיות לוחמת טובה לא פחות מגבר,
אם כי סיכוי גבוה שזה יפגע בגוף שלה וביכולות הנשיות שלה (קרי הבאת ילדים בעתיד)
אבל אשה היא לא 'גבר מקוקל' או 'גבר פחות טוב'. היא ההשלמה שלו ולכן היכולות שלה אחרות
אני חושבת שיש יכולות קוגנטיביות שנשים יותר טובות בהם, לנשים יש יותר יצירתיות, יש מלא מחקרים על השונות (לאו דוקא העדיפות) של גברים לעומת נשים.
זה הכי בסיסי הסיפור על בית הספר של החיות- אם אשה מנסה להתחרות בגבר , בגבריות, אז מן הסתם היא צריכה להשקיע יותר בשביל אותן תוצאות.
אבל אם היא תשקיע במה שהיא טובה בו (למשל, מתן תמיכה נפשית ורגשית ללוחמים/פגועים) היא תגיע לתוצאות הרבה יותר טובות.
ברמה האישית אני הרבה שנים התכחשתי לשוני הזה. התעצבנתי, אפילו בהריון, כשגברים היו מציעים לי לסחוב. כאילו, זה שאני אשה לא אומר שאני חלשה.
והיום השלמתי. גם נפשית ורגשית ראיתי שאני באמת שונה מבעלי (אגב בעלי לא חזק ממני פיזית.. אני עושה כושר ויותר זריזה ממנו. בקרב מכות מניחה שאני המנצחת..)
ויש לי צרכים מסוימים. ואני זקוקה לו לפעמים בשביל שייתן לי גב ואוכל להשען עליו, וזה לא מרגיש לי מקטין או מחליש כמו פעם.
והוא לעומת זאת מתמלא מלהיות חזק ולתפקד במצבי קיצון.
האם נכנעתי? חזרתי לתפיסות קדומות? אולי. אבל טוב לי יותר.
אם המלחמה גורמת לך להרגיש שאת לא יודעת להגן על עצמך- קחי קורס באומנויות לחימה, תוציאי רשיון נשק ותשפרי כושר.
אם המלחמה גורמת לחשוב כמה חבל שאת שייכת למין החלש- נדמה לי שאת סתם יורה לעצמך ברגל, כאילו אין לנו מספיק דברים קשים לחשוב עליהם עכשיו
להיות אישה
רק חשבתי שאני חזקה ומסוגלת להרבה ועכשיו אני מבינה שיש נקודות חולשה קריטיות שלא הייתי מספיק מודעת לקיומן.
אני חושבת שהמלחמה הזאת ערערה אצל רובנו ככולנו את תחושת הביטחון שהייתה לנו עד עכשיו (גם כשהביטחון היה יחסי, חיינו הרחק מתודעת הזוועות שהתגלו החל מה-7.10).
תכלס אנחנו מתחילים את החיים האלה פגיעים, בתור תינוקות וילדים, וככה גם נסיים אותם, כאנשים מבוגרים. הפגיעות הזאת היא חלק מהעולם הזה. חיים איתה, מודעים לה ברמה כזאת או אחרת. אבל בעולם מתוקן לא היינו אמורות לחשוב עליה יותר מזה. רק שעכשיו הרוע הגיח בכל עוצמתו ויש לכולנו הרבה לעכל…💔
בסוף בסוף, כמו כל לגבי אסון אפשרי, הכל בידי שמיים. לא משנה גבר / אשה / חזק או חלש.
ומתחברת לכל מי שמציעה להגביר את יכולות ההגנה האישיות. זאת גם תשובה מול חוסר האונים וזאת גם השתדלות (למי שמתאים לה כמובן).
ושה׳ ישמור על כולם ועל כולן, ויכלה את כל הרשעה מן הארץ.
את קוראת לכל הנשים שנשארו מאחור לתפעל את העורף והבית בכינוי חלשות?
הן ממש ממש לא חלשות! הן נדרשות לכוחות אדירים! כוח לא מתבטא רק ביכולת להחזיק נשק...
עובדות קשה מאד
החולשה ביכולת להגנה עצמית
אבל עדיין המהות של אישה היא לא להילחם, ואני אישית לא רואה צורך להתנגד לזה.
אם יש אישה שקשה לה לא לדעת להילחם, היא בהחלט יכולה ללמוד זאת...
אלא התפכחות לאומית, שכל עוד לא הגיעה הגאולה עלינו ללמוד להגן על עצמנו מפני האויבים הקמים לכלותנו.
הנה, יש עכשיו יחסית הרבה חרדים וביינישים שהתגייסו לראשונה בחייהם, בין השאר בגלל ההתפכחות הזו...
ויש גם נשים שמוציאות רשיון נשק, כך הבנתי.
זו באמת מכה בפרצוף, במובנים מסוימים... 
כי האויבים שלנו משתמשים בכוח הגברי כדי לגבור על הנשים.
אנחנו לא כמותם. הגברים שלנו רוצים להגן על כולם, גם על הנשים, והנשים שלנו לא רופסות ומסכנות כמו הנשים אצלן...
לא ממש מצליחה להבין למה זה דווקא חולשה נשית
אשמח שתסבירי
הם בהחלט יותר חזקים, אבל לוחמה פסיכולוגית
אנחנו שמות אותם בכיס הקטן
זה כלי חזק שלהם לצערנו. ומאוד.
הם הפחידו את כולנו. הבעיתו.
משחקים לנו בראש וברגש
זה התחיל עוד מלפני, כשהרשע יימ"ש סינוואר ביקש עוד כסף ועובדים פלסטינים בישראל כדי שנחשוב שזה מה שמרגיע אותו, בזמן שהוא מתכנן פה טבח רבתי.
ממשיך עם סרטוני החטופים ועאלק סיוע הומניטרי, משחקים עם המשא ומתן ועוד ועוד
לא לזלזל בכח של האויב.
ומנגד, לנו יש אמונה וצבא חזק, אבל מקבלי החלטות מוחלשים. צריך לדעת את זה. וזה תיקון חד משמעי שנדרש
העכשווי שהוא זמן מלחמה, כוח פיזי זה כוח שולט.
היה חלק במתקפה שכוון רק לנשים- לאנוס אותם.
כוח פיזי הוא אמיתי בהחלט וממש לא פסיכולוגי, לעומת כוח נשי שיעיל לפעמים ובפעמים אחרות הוא פסיכולוגי בהחלט.
נכון, נשים נאנסו בצורות איומות ונרצחו.
אבל, גם גברים סבלו מאלימות מזעזעת וברוטלית, פגיעה באיברים מוצנעים ועוד דברים שאי אפשר להעלות על הכתב.
הם פשוט ניסו להשפיל ולפגוע בצורות הכי נוראיות שהם הצליחו לחשוב עליהם. ולצערנו הרב, נשים גברים ילדות וילדים בכל הגילאים נפגעו.
לא רק במימד הפיזי
אז אם הם משתמשים בטרור פסיכולוגי
לנו הנשים יש את החכמה והכח להילחם בזה
כמו במצרים
שהמקרה של ה7.10 היה מאוד מאוד חריג
כלומר, גורם ההפתעה היה מכריע בנוסף למספרים של המחבלים, לאכזריות ולכך שלא היו כוחות צבא באותם איזורים ולא היה ביניהם קשר. זה באמת חסר תקדים
זה שבר לנו הרבה קונספציות על בטחון אישי, לאומי, נשי, מה שתרצי. באמת הכל
אבל אם בא לך קצת אופטימיות, אז באחד הקיבוצים יש רבש"צית שקמה באותו בוקר עם הרגשה רעה אחרי המטח הכבד, והחליטה לא לקחת סיכון, הזניקה כיתת כוננות ופיזרה אותם בצורה טקטית כך שיכלו לגבור עליהם. היא הצילה כך את הקיבוץ. זה סיפור די מפורסם
ויש עוד הרבה כאלה שלא נשמעו על גבורה נשית. שהיא אולי קצת אחרת, לא לוחמה בידיים, אבל בהחלט באה לידי ביטוי.
וגם, לא רק נשים נפגעו. גם גברים. וגם מינית לצערנו. אז לא יודעת אם זה רק עניין נשי
ואני חושבת שאני מצליחה לרדת לסוף דעתך. מקווה לפחות
זה שבסוף כח פיזי מנצח גם נשים חזקות.. ובכן, הוא מנצח גם גברים חזקים. מאוד חזקים ואמיצים.
ויש כאלה שהוא לא ניצח אותם.
למה?
אני מאמינה שזה עניין של השגחה אלוקית.
ברגע שאנחנו מחזיקים בתפיסה שהכח שלנו הוא בלתי מנוצח, בין אם זה נשים ובין אם זה גברים, זו קונספציה שנועדה להישבר בסוף.
לא משנה אגב אם זו מלחמה או לא. רק שהמלחמה מאוד חידדה את זה גם כלפי נשים בגלל הצורה שבה בחרו לפגוע בהן. וזו חלק מהתעוררות כללית שיש בציבור, שמתחברת אגב עם מחדלי אמ"ן,השבכ, המלל וכו' בצד הביטחוני. זו שבירת קונספציה מדינית לאומית אישית.
בצד הנפשי, אם החזקת עד עכשיו מעצמך כאישה חזקה שאיש לא יוכל לה - זה בהחלט אירוע ששובר את הנפש. גם אם צלחנו את זה כנשים עד ה7.10 גם בפן המעשי, משו פה נשבר.
למישהי שמסתובבות בעולם עם רמת מודעות גבוהה לעצמה ולסביבה ומאוד מאמינה בבחירה (כמו שאני תופסת אותך), יש תחושת שליטה במתרחש בכל רגע נתון. כי הכל לבחירתי. וברגע שרואים שקורים דברים נגד הבחירה של האדם, בכח ובאכזריות בכזה היקף - זה מרגיש שאין יותר שליטה.
אבל זה לא נכון באמת.
האמת היא, שלכתחילה יש לנו שליטה רק על מה שתלוי בנו וביכולות שלנו. מתקפה כזו לא יושבת תחת הקריטריונים הללו גם לגברים וגם לנשים.
ועכשיו, מתוך מקום מתבונן אפשר לבחור להסתכל על זה כ- הכח שלי מוגבל כאישה מול סיטואציות כאלה, כמו שכח של גבר מוגבל בסיטואציה הזו. גם אם הוא בתוך טנק וגם אם הוא נושא נשק ומיומן. זה לא רק לנשים העניין הזה.
ואני חושבת שדווקא העובדה שהפגיעות והחטיפות התרחשו הן בנשים והן בגברים, זה לא קשור רק לנשים.
אין כוחנו בעוצם ידינו בלבד, ואין באפשרותנו לשלוט בכל סיטואציה שלא תבוא, רק באלה שאנחנו כבר מכירים. וההכרה בחוסר האונים שבחוסר שליטה שכזה היא באמת כואבת.
יש לאישה כח להתגונן ח"ו מפני אנס?
מפני מפגע בודד?
ז"א, איפה היתה התפיסה של הכוח מונחת ומול מה, זו השאלה שלי
בחיי היומיום הרגילים שלנו, לכל אחת יש הרבה כח. אבל הוא לא כזה שמנצח דברים כאלה כמו שציינתי שקורים בתדירות יותר גבוהה מאירועי ה7.10
אינו בהגנה אלא בעשיה והתנהלות נכונה, בבחירה איך החיים יראו, ביכולת תקשורת גבוהה, במודעות והבנת סיטואציות וכו׳
כל זה שווה הרבה כוח בחיים נטולי מלחמות ומפגעים תמידיים.
מסתבר שהחיים פה השתנו ויש דברים שישתנו לתמיד, כי האירוע שקרה גם אם הוא חד פעמי הוא משנה חיים.
בחיים החדשים שנוצרו הכוח הנשי שווה הרבה פחות. בעיניי לפחות.
אנחנו לא חיים חיים שהם נטולי פגיעות ומלחמות. אנחנו בכל זאת חיים בא"י.
אז אני רוצה להאמין שאצלך בכל אופן זה מקרה אינדיבידואלי שאת משייכת לעולם נשי אבל אני חולקת על התפיסה הכוללת שזה שייך רק לנשים
ועוד משהו, הכח הזה לא ניטל מאיתנו. והוא הייה ושווה המון גם בחיים תחת אש. לדעתי במיוחד תחת אש. כי זה מה שמאפשר את החוסן שלנו לענ"ד.
עדיין יש לנו את הכח לבחור איך החיים שלנו ייראו, ועדיין יש לנו כח לנהל סיטואציות ולתקשר. תבנית תקשורת שהשתמשת בה לפני אולי תצטרך לעבור מודיפיקציה, אבל לא איבדת את היכולת הזאת. זה כח להצליח להגמיש את היכולות שלנו ולהרחיב אותן גם במצבים לא צפויים. וזה לגמרי דבר שניתן ללמוד לעשות גם בעת הזו
בעיניי היו בטוחים, גם שהיו פיגועים וגם שהיו סבבים, לי זה לא פגע בבטחון האישי ולא נגע לבטחון הנשי.
זה לא שהכוח אבד, אבל הוא מרגיש לי פחות משמעותי גם אם אני עושה דברים משמעותיים, הם מרגישים עם פחות משמעות למול אובדן/ חטופים/ פצועים/ פגועים נפשית/ אונס.
וגם בעתיד הדברים שחווינו פה צרובים לחוסר האונים שחווינו גם בכללי ובמיוחד הנשים.
זמן להתאושש, ואנחנו עוד בעיצומה של מערכה.
זה ברור שמשו השתנה.
אבל אני חושבת זאם ניתן לעצמנו להיבלע לתוך זה, יהיה קשה להשתקם.
ואל מול האובדן זה נראה חסר משמעות, אבל זה בעצם קיום ה- במותם ציוו לנו את החיים.
כן הייתי מציעה לך לשאול את עצמך מה כן היה מרגיש בעינייך משמעותי בעשייה היומיומית שלך ולעשות אותו, או לחדד את תחושת המשמעות בדברים שאת עושה בכל זאת .
והכי הכי - לתת לזמן לעשות את שלו
זו האמת. הכי פשוט
אנחנו עדיין בתוך האירוע
בתוך האירוע כי זה לא אירוע, זו המציאות החדשה. גם שיגמרו לנקות את כל הרצועה יצטרכו לשמור שם. גם שיחזרו החטופים ויקברו כל הנעדרים ויחזרו העקורים לבתים ישארו זכרונות כואבים וטראומות רבות שמספיקים להרבה שנים.
כל הדברים המשמעותיים ביותר מתגמדים מול המציאות החדשה.
שעיקר הבעיה שלנו הייתה שחיינו במציאות מדומה בכל הנוגע לתמונת המצב הבטחונית.
ובכל זאת, קחי 50 שנה אחורה - יצא לך לדבר עם אנשים שחוו או לחמו בכיפור ב73'?
זה ממש סיפור דומה.
מודיעין שלא התייחסו אליו, הפתעה, המון הרוגים, שבויים . ממש תמונה דומה רק מול אויב אחר, ואכזריות אחרת כמובן. אבל מוטיבים דומים מאוד
האם לא השתקמנו כעם? החיים של כולם עמדו מלכת מאז? אפילו האנשים של כיפור 73 הופתעו. זה אומר שתחושת הבטחון הייתה והשתקמה
יש לנו את הכוחות לכך, במקביל לאחריות של המדינה לשפר את עמדותיה ואת ההתנהלות.
גם אם זה ייקח זמן,
לא היתה פגיעה באזרחים, בנשים וילדים.
היתה מלחמה קשה.
פה זו גם מלחמה קשה וממושכת וגם פגיעה אנושה באזרחים.
הרבה יותר קשה להתאושש ממנה.
האם נתגבר בסוף? כנראה שכן (אם מתישהו הכל יסתדר) אבל זה יקח הרבה מאד זמן.
לדעתי יישארו לנו הרבה משקעים כעם
יהיו הרבה אנשים פוסט טראומתיים
והרבה כוחות ייאבדו
זה ברמה הלאומית
ואגב יש שוני גדול מאוד בין שני המלחמות.
האכזריות והרוע זה מה שמטלטל כאן. ביום כיפור אכן היתה הפתעה גדולה וכשל במודעין בדיוק כמו כאן. אבל לא חטפו תינוקות ולא התעללו באישה בהריון ולא עשו זוועות שאני מעדיפה לא לכתוב כאן
ולכן הטראומה כל כך עצומה
ולא בטוח שתהיה התאוששות, אולי הכחשה והדחקה
אני מאמינה שגם כאן
והשתקמנו זה לא רק עניין אינדיבידואלי של כל אחד ברור שי מי שיותר ופחות שנפגע בדרכים כאלה ואחרות
להשתקם כעם זה להמשיך להאמין בזכותנו על הארץ, להתגייס להגן על גבולותיה, להמשיך לקים משפחות, לנצצ את הפחד, להמשיך לחכות לביאת משיח
למרות כל הטראומה והקושי
כי התחיל ניצוץ של גאולה (בדמות הקמת מדינת ישראל).
אני מתפללת שעכשיו נראה הרבה יותר מניצוץ של גאולה...
המקוריתשזה הודגש במובן הפיזי, אבל זה נכון גם במובן הרגשי
ואני חושבת שזה מעבר לזקוקות להגנה.
ושככל שאישה מחוברת למקום העצמי שלה, הן כאישה והן
למהות האישית המיוחדת שלה
(וגם גברים כנל) המציאות נהיית מתוקנת יותר.
בעיני זה הרבה מעבר גם למלחמה הפיזית,
אלא המהות הזכרית שבלהגן ולהסכים להלחם ולמסור את הנפש
כדי לשמור ולהגן על היקרים להם.
יש בזה משהו כל כך מופלא ומדהים בעיני,
בתגונות הגבריות האלה
כמו שלנו כנשים יש משהו מופלא בחיבור למהות הנשית והמדהימה שלנו.
בעיני זה חלק מתיקון העולם החזרה למקום שלנו.
אני לא רואה את זה כחולשה שלנו הנשים,
אלא פשוט כחיבור למהות שלנו. לצורך העניין אישה יכולה לבחור להיות לוחמת, ואפילו להיות לוחמת טובה, אבל בעיני היא במקום מסויים
מתרחקת ממה שנכון לה וממה שהיא באמת.
החוזק שלנו הוא מדהים, אבל הוא לאו דווקא בשדה הקרב
אלא ביכולת להתבונן ולחוות את מציאות,
ביכולת לפתח ולהניע דברים
ביכולת לראות פוטנציאל ולהצמיח אותו ובעוד המון דברים.
זה נכון שאם מסתכלים על חוזק וכח אך ורק כיכולת לנצח
בשדה הקרב זה נראה חסר סיכוי,
אבל בעיני העולם הוא מורכב,
צריך הרבה סוגים של חוזקות ויכולות,
ולכל אחד יש את המשבצת שנכונה לו ואי אפשר בלעדיה.
בעצם אם מסתכלים על זה ככה אנחנו הבסיס להכל
כח ההשפעה שיש לנו הוא עצום
הכח שלנו בפה, כמו הקול קול יעקב, כך אנחנו
בזכות נשים צדקניות נגאל ולא בזכות מסת שריר
זה באמת קשה לתפוס את זה בעולם שכ"כ מעודד שוויון בין המינים וטשטוש התכונות היחודיות לכל מגדר.
עכשיו נכון בעיני לא לכתוב אף מילת ביקורת על מי שמסכנת עצמה למען כלל ישראל גם אם יש לי בלב תהיות... אני יודעת שהכוונה שלך טהורה ובכל זאת כאב לי לקרוא... יעל שמחצה את ראש סיסרא הייתה אשה...
כמובן ש אני לא מתכוונת לסתור את דברייך .
רק כאב שפתאום צף
כשחשבתי על הבנות החילוניות שאין להן בחירה אם לשרת או לא
והן בחרו שתצפיתנות שזה יחסית נשי
ונרצחו בכזאת אכזריות..😰
אין בדברי שום דיבור על אף לוחמת ספציפית
ותצפיתניות הן גם באמת לא לוחמות ובתפקיד יותר נשי,
אני לא חושבת שהדברים שלי נודעים אליהן בכל מקרה.
בכל מקרה חלילה אין בדברי שום ביקורת על אף אחת, שלא ישתמע ככה.
כולנו גדלנו וגדלים בעולם שיש בו בלבול עמוק בתחום הזה.
ובהחלט יש בהיסטוריה שלנו את יעל ואת יהודית (שאגב השתמשו ביכולות ותכונות נשיות כדי לעשות מה שעשו)
תודה שאת מאירה את תשומת ליבי.
הזו מטרידה אותי, שמשהו צריך להגן עלי.
אני לא חושבת שזו המהות הנשית אלא כורח המציאות של האישה להיות מוגנת כי היא חלשה יותר.
נשים שלוחמות הן נשים שיש גם כוח פיזי חזק יותר מרוב הנשים, הן יוצאות דופן. דווקא אותי הן מרשימות מאד.
יותר מגבר במובן הפיזי, שהוא המובן שבסוף שולט בעולם.
לא עלה נידף ולא מחפשת שישמרו עלי, אבל מסתבר שמה שחשבתי שאני חזקה זה טעות. אני יכולה לעשות המון ועדין נתונה לחסדיהם של הגברים במובן הקיומי.
של האישה ללדת, בעיניי היא לא מהות ולא כוח, זו יכולת.
לעומת הכוח הפיזי הגברי שמביא כוח של שליטה.
כח הדיבור?
אישה יכולה לגרום לגבר לעשות הכל! זה לא שליטה?
אני חושבת שיש יותר מידי משקל לכח פיזי בעולם המערבי( והערבי)...
עכשיו זה עדיין מאוד טראומטי
אבל בד"כ, ואת כתבת, זה לא מרגיש כך, נכון?
זה מזעזע והנפש לא יכולה להכיל את זה
אבל מה הסבירות שזה יקרה שוב?
זה אירוע ח"פ שנמר
ולגבי הכח הפיזי הגברי שיכול לשלוט תמיד היה בו שימוש לרעה.
מתוך נסיון להבין את החוויה,
מה מפחיד בלהיות נתונה לחסדיו של גבר (בהנתן שהוא רוצה בטובתך וכו) במובן הקיומי?
אני חושבת שזה גם תלוי בחוויה האם אני צריכה שמישהו יגן עלי כי אני חלשה ולא מסוגלת
או האם יש מישהו שדואג לי ושומר עלי ורוצה להגן עלי עד כדי כך ומוכן גם להסתכן עבורי.
באופן אישי יכולה לשתף שכילדה הייתי סוג של טום בוי,
וגם כנערה היו לי כישורים שאפשר לשייך אותם גם לצד הזה,
ועדיין היום כשבחרתי להתחבר לצדדים אחרים שלי,
למרות שדי ברור לי שהייתי יכולה גם לפתח כישורים אחרים ואפילו
להיות טובה בזה, ומתוך המקום הזה כתבתי לגבי להיות לוחמת
אני במקום הרבה יותר מחובר ונכון ומדוייק לי.
וכשאישה בוחרת במקום של לחימה שהוא באיזשהו מקום מנותק ממקום של הוויה שהוא בריא לה יותר
היא באיזשהו מקום מתנתקת ממשהו בעצמה.
ככה אני רואה את זה, קודם כל מתוך החוויה האישית ודברים שעברתי בעצמי
ומתוך זה למדתי והרחבתי להתסכלות כללית גם.
ומוסיפה לסיום שאם כבר מדברים על נשיות,
בעיני הנקודה כאן היא קודם כל החוויה שלך של הכאב
שאת מרגישה פתאום תלויה וחלשה ונזקקת
וזו יכולה להיות תחושה כואבת ולא פשוטה.
תחבקי את עצמך על זה, התפכחות מכל סוג היא דבר כואב ומטלטל.
ובהמשך מתישהו אם יבוא לך אפשר להתעסק ולהעמיק במשמעות של הדברים ובכל ובהסברים,
אבל מה שמדבר מתוכך עכשיו זה בעיקר הכאב והלב❤️
אני מגדירה את עצמי קודם כול כיהודייה ורק אחר כך כאישה. המהות הלאומית שלי חזקה יותר מהמהות המגדרית.
ועכשיו, כשהמהות הלאומית שלי נלחמת על עצמה, זה לא משנה מה המהות המגדרית שלי. כל חלק בלאום עושה את תפקידו (בדיוק כמו שהלאום מתחלק לימנים ושמאלנים, לדוגמה).
ומעבר לזה - האדם שאני הכי אוהבת בעולם והכי קשורה אליו הוא גבר... אז איך אני יכולה להסתכל על המגדריות בצורה של "אנחנו" ו"הם"? הוא חלק ממני לכל דבר!
אז באמת כרגע הצד הגברי של הלאום שלנו נלחם בצורה פיזית, והצד הנשי נלחם בצורה נפשית (תראי כמה שרשורים פה מתארים כמה שזה קשה!), וביחד - רק ביחד - ננצח בע"ה ונחזור לשלמות המשפחתית המורכבת מזכרים ונקבות גם יחד...
גם את זה המלחמה מדגישה
גברים בחוץ
נשים בבית
אותי זה מדכא
הכח של התפילות והברכות שלנו גדול (וגם של הקללת).
ההשתדלות היא של גברים במלחמה אבל אני מאמינה ש"לא בכח יגבר איש" שהתפילות שלנו פועלות הרבה.
איך היא בתושייה גדולה הצליחה להציל את עצמה ואת בעלה
באחד הבסיסים והניסה את המחבלים.
נכון שהיא אחת בדורה, אבל היא מראה לנו אופציה.
השאלה היא מה כל אחת בוחרת באופן אישי.
אני לגמרי מסכימה איתך שאופציית ההתעללות דרך אונס אכן "מיוחדת" יותר לנשים וזה נורא,
רק לא בטוחה מה אפשר לעשות עם זה חוץ מלהוציא רישיון נשק או לתת לו בעיטה איפה שצריך
ככה זה ההי מאז ומעולם. לנשים יש כוח נפשי יותר חזק, רגשי יותר, ולגברים את הכוח הפיזי. כל אחד צריך את השני. אם העולם היה רק עם הכוח הגברי, זה היה אגרסיבי מדי. ואם היה רק עם הכוח הנשי, זה ההי עדין מדי.
לכן הקב"ה ברא את העולם עם שני כוחות שחייבים זה את זה
לא יודעת אם זה ידבר אלייך, אבל משתפת במחשבות שזה עורר בי (כותבת מהרהורי ליבי, ומתוך ההסתכלות שלי על העולם. כמובן בהשראת דברים שקראתי ולמדתי, אבל לא משהו ספציפי שאני יכולה להגיד בשם מישהו מסויים..)
לאורך ההיסטוריה, האישה היתה באמת במעמד נחות מאשר האיש. בתקופות קדומות יותר, התלות של האישה באיש היתה הרבה יותר משמעותית, כי העולם היה כזה שלכוח פיזי ולעוד תכונות גבריות היה משקל הרבה יותר משמעותי, וזה הביא למצב של הרבה ניצול והשפלת נשים, כחלק משגרת היום יום.
דווקא בעם היהודי, ביחס לעולם של פעם, היתה הגנה גדולה לנשים. יש הרבה הלכות ששמרו על הנשים מניצול או פגיעה, ויש הרבה מקורות על מעלת הנשים, הרבה נשים עם מקום של כבוד בהיסטוריה היהודית, והרבה הערכה גם לתכונות הנשיות, שפעם לא ידעו כמעט להכיר בהן בעולם.
חז"ל משווים בין האישה לבין הלבנה, ומחברים בין מיעוט הלבנה (המדרש המפורסם מהיום הרביעי לבריאה) לבין המעמד של האישה לעומת האיש.
והם גם מלמדים אותנו שבאחרית הימים האישה תגדל שוב ותאיר אפילו יותר מהאיש - 'נקבה תסובב גבר'.
ואנחנו בתוך התהליך הזה, שבו מעמד האישה עולה לאט לאט, ויוצא מהשפלות שבה הוא היה.
וזה תהליך טוב ומבורך, חלק מתהליך הגאולה.
אבל אנחנו עדיין לא סיימנו. אנחנו עוד לא באחרית הימים.
וזה מתבטא גם בזה שקיים בלבול בעליה של מעמד האישה. לפעמים במקום להעצים את האישה ואת התכונות הנשיות, יש גישה שצריך להראות כאילו אישה היא כמו גבר. וזו מחיקת הנשיות בדרך אחרת. זה לא העלאת מעמד האישה, אלא דחיפת האישה למקומות הגבריים.
ועכשיו ראינו שוב, מכיוון אחר, שהתיקון עוד לא הושלם.
אנחנו אמנם בעולם בו לכוח פיזי יש הרבה פחות משמעות ביום-יום. אבל עכשיו חווינו על בשרנו שבעולם שבו עדיין יש רוע, יש לגברים יתרון פיזי נגד הרוע.
וזה חלק מזה שאנחנו עוד לא בגאולה השלמה.
כי כשתהיה הגאולה השלמה, זה יהיה אחרי שננצח את הרוע. ואז אף אישה לא תצטרך להגן על עצמה, כי לא יהיה מי שיפגע בה.
ואז האישה תאיר כמו הגבר, או אפילו יותר, יהיו שני מאורות גדולים, והאור שלנו ישלים את האור הגברי. בעז"ה שנזכה להגיע לשלב הזה בקרוב בימינו ממש…
גאולה תגיע בעתיד הלא ידוע, בינתיים זו המציאות (נטולת גאולה) שצריך להתמודד איתה.
דווקא כי כל כך התקדמנו ממה שהיה פעם.
אנחנו בתוך תהליך של גאולה, וכחלק מזה מעמד האישה השתנה משמעותית.
פעם אירוע כזה היה הרבה פחות מזעזע, זו היתה מציאות החיים (לפחות אצל הגויים.. עם כל כמה שזה נורא לחשוב על זה).
בדור המכבים היה *חוק* שכל אישה צריכה להיאנס ביום החתונה שלה, ואף אחד לא חשב לערער על זה, עד יהודית...
מה שקרה פה מזעזע בכל קנה מידה. ואנחנו חשים את כל הזעזוע כי אנחנו חיים בעולם שבו ברור לכולם שזה שפל ונוראי ותת אנושי.
זה לא מבטל את מה שכבר התקדמנו.
ואותי זה מעורר להתפלל על הגאולה גם מהמקום הזה.
ואני מאמינה שהמלחמה הזו היא צעד משמעותי. הרוע עולה כדי שנוכל למגר אותו. אני לא יודעת אם אנחנו ראויים שזה יהיה הצעד הסופי, או שנכונים לנו עוד שלבים בדרך, גם על זה ראוי להתפלל, אבל ברור שהמלחמה הזו היא עוד צעד של מחיקת הרוע וחיזוק הטוב בעולם, וזה צעד גדול של גאולה.
אנחנו עוד בתוך התהליך, אי אפשר עדיין לראות את זה מבחוץ, אבל ברור לי שעוד 100 שנה כשיסתכלו על ההיסטוריה, יהיה אפשר לראות הרבה שינויים לטובה במציאות, שהתחילו בעקבות המלחמה הזו.
אפשר להצמיד כל דבר לגאולה, זה הרי דבר שאינו מוגדר. זה נוח לחשוב שגם דבר שאינו נתפס מיישר קו עם הגאולה וממרחק נוכל לראות זאת. זה חינוך שקבלתי בילדות, אבל לא באמת מצליחה להבין איך אפשר להצמיד אירועים מזעזעים, נטולי רוחניות, עם משמעויות נוראיות לגאולה.
שכל דבר במציאות, גם דברים קטנים,
אבל בטח גם דברים גדולים, כאן כדי להצמיח אותנו לקומה הבאה.
לצערנו עד שלא קרה מה שקרה, לא הרגשנו שיש לנו לגיטימציה מוסרית
להלחם ולמוטט את שלטון החמאס ולהלחם מספיק באויבינו.
גם בשואה, לפניה רבים מעמ"י לא האמינו שיש לנו זכות ואפשרות
לחזור לארצנו ולאדמתנו ולהקים מדינה יהודית
(וגם חשבו שאפשר להטמע בגויים ולהפוך לחלק מהם,
שזו גם התעוררות שקיימת גם היום המידה רבה אתל אנשים שהיו רחוקים מזה).
יש לנו יכולת לצמוח מתוך חיבור עצמי לפנימיות למהות ולשייכות שלנו,
ויש לנו למרבה הצער אפשרות לצמוח מתוך כאב,
כי הכאב מפגיש אותנו בדיוק עם ההעדר של מה שאליו אנחנו בתוכנו רוצים
אבל לא מספיק נכונים למדרגה הזאת.
זה נכון גם ברמה האישית באחד לאחד.
וכמובן גם ברמה הלאומית.
וגם כאן, יש לנו אפשרות להתנער מכאבים קטנים,
מנסיון פיגוע, מהסתה
או להגיד לא נורא זה בסדר שמנסים להרוג אותנו
(או נתמודד עם זה שהילד מתחצף/ שהזוגיות רחוקה/ שבעבודה רומסים את זכויותי)
ולרוב המצב יסלים או שנפגוש באותו שורש מכיוון אחר,
עד שבע"ה נצליח לטפס במדרגה הבאה שלנו.
וכל כאב פרטי ואישי אפשר ונכון לקחת לשם,
וודאי שגם כל כאב לאומי,
ומשם מגיעה הצמיחה והתקומה הכי גדולה.
והלוואי שנצמח תמיד מתוך חיבור פנימי ובלי צורך בתזכורות כואבות
המלחמה לא טובה עבורנו, היא לא יכולה למגר את הטרור, והיא מלאה באבדות, אבל פעולה בלתי נמנעת אחרי המתקפה, צריך לנקות את עזה מטרור. אבל הוא יחזור כמו שהוא קיים ביוש ובכל הארץ.
צמיחה מתוך כאב יכולה להיות כשהכאב נורמטיבי והצמיחה אמיתית. פה זה לא זה ולא זה.
ככל הנראה לא תפתור כלום
כי איסלאם רדיקלי זה רעיון, לא אנשים.כנל הרעיון הפלשתיני כביכול
אבל ההתבוננות היא אחרת בעיניי
אני חושבת שהמלחמה באה להעיר אותנו למשהו אחר, כל אחד מול עצמו גם. מלבד ההתעוררות האדירה שלנו כמדינה
למה? ובכן, אני מצליחה לראות כל מיני התעוררויות
בין אם זו התעוררות לתשובה,כפשוטו, הכרה בקיום השם והתחזקות במצוות של האנשים שהיו וחוו וגם של אלה ששומעים את הסיפורים
התעוררות שהחיים הם זמניים, קצרים ולא צפויים. זה הרבה יותר מוחשי היום מאשר בימים רגילים. ענשים מסיקים מזה מסקנות לחיים שלהם בכל מיני תחומים. מפסיקים לרצות, קשובים לעצמם, שואלים את עצמם שאלות. מתבוננים
התעוררות נוספת - גילוי הכוחות הטמונים בי. עליית מדרגה/ קומה מתוך ההתמודדות.
ממשפחות שעוברות ימים קשים מאוד בגלל קרובים חטחפים, נרצחים או נעדרים.
דרך אנשים פשוטים שהלכו לחלץ בליינים מהנובה, אזרחים נושאי נשק או 'סתם' קרובי משפחה דואגים שהעו מוכנים למסור נפש כדי לחלץ את אהוביהם, עובר בחיילים שנדרשים לאומץ רב בעמק הרשע ומוכנים למסור נפשם על הגנת הארץ
דרך משפחות המפונים שנעקרו מביתם, וכמובן נשות המילואים שמגלות כמה כוחות גוף ונפש יש להן מתוך הקושי
כל אחד חווה משהו מתוך המצב שבסופו של דבר יוביל לשינוי מסוים ולגדילה מסוימת
למה צריך את המלחמה בשביל זה אני לא יודעת, אבל בהחלט יש פה משהו שקורה שמוציא מאיתנו תעצומות נפש שבהכרח יובילו לגדילה
אנחנו כנראה מסתכלות על המציאות בדרכים שונות.
אני עונה בכל זאת, אם תרצי לקרוא. אבל אפשר גם לעצור כאן...
אני רואה את כל המציאות שלנו מתקדמת לעבר הגאולה. מבחינתי הגאולה זה לא משהו ערטילאי ומנותק שמתפללים אליו אלפיים שנה ומקווים שמתישהו הוא יקרה.
זו מציאות שמתרחשת מול עינינו, נבואות שמתגשמות אחרי שבאמת היה קשה להאמין שזה אי פעם יקרה, והיו שכבר איבדו תקווה, ובכל זאת זה קרה וזה קורה.
נכון שעוד לא סיימנו ועוד לא הגענו לסוף. אבל אנחנו לגמרי בתוך גאולה. גם בנושא של עליית מעמד האישה (שגם היום אחרי מה שהיה לא חזרנו אחורה למה שהיה בימי קדם, אני עדיין יודעת לקרוא ולכתוב, ללמוד, יוצאת לעבוד, וכו'..), וגם בהרבה תחומים אחרים (קיבוץ גלויות, ברכה גדולה בתבואת הארץ, ועוד).
ומלחמות, עם כל הכאב שהן נושאות, עושות שינויים גדולים שמקדמים אותנו. אפשר להסתכל אחורה על המלחמות שכבר היו ולראות איך כל מלחמה שינתה את פני ההיסטוריה (אחרי מלחמת העולם הראשונה - הצהרת בלפור, אחרי מלחמת העולם השניה - הקמת המדינה, מלחמת השחרור כמובן היא חלק מתהליך הקמת המדינה, מלחמת ששת הימים שהרחיבה את הגבולות שלנו משמעותית, מלחמת יום כיפור זה יותר מורכב אבל גם בה היה ניצחון גדול שאחריו 50 שנה לא העיזו לתקוף אותנו כמו אז, ואחריה היתה פריחה גדולה של ההתיישבות ביהודה ושומרון, וכו').
אנחנו מתפללים כל יום "בעל מלחמות, זורע צודקות, מצמיח ישועות", מלחמות זו אחת הדרכים של הקב"ה לזרוע צדקות ולהצמיח ישועות.
אני לא יודעת מה יהיה בסוף המלחמה הזו. מאמינה שזה גם מאוד תלוי בתפילות שלנו ובמצב בו העם נמצא, הרבה יותר מאשר במקבלי ההחלטות שם למעלה (שעליהם כבר נאמר 'לב מלכים ושרים ביד ה'').
אבל אני כן מאמינה ורואה שהמלחמה הזו מעוררת ומוציאה מאיתנו הרבה טוב, חושפת בנו את החיבור האמיתי שיש בינינו, וחושפת את העוצמה של מסירות הנפש של היחיד עבור הכלל.
ובעז"ה מתפללת שנזכה לעשות את הצעדים האחרונים של הגאולה, ולראות את הטוב הגדול שיופיע מתוך החושך...
אבל באופן עובדתי המתקפה הנוראה והאיומה הזאת בהחלט הצמיחה הרבה התעוררות והרבה הבנה.
בין אם זה מקום בריא יותר שמבין שלא יתכן לתת ככה לאויבים להתעצם
בין אם אלה אנשים שהתחזקו רוחנית
אנשים שגילו מחדש את היהדות שלהם.
קרה דבר נורא, ומתוכו יש הרבה צמיחה.
האם אנחנו ממצים את פוטנציאל הצמיחה שלנו מהאירוע הזה ככה שלא נגיע שוב למקומות האלה?
הלוואי שהייתי יכולה להגיד שזה המצב
הלוואי ויקרה נס שכן.
אפשר להשוות את הסיטואציה לאישה שהתחתנה עם גבר אלים.
בהתחלה הוא לועג לה וזה מעליב אבל היא אומרת כנראה הייתה לו ילדות קשה
בהמשך הוא לא נותן לה לצאת מהבית כשהיא רוצה והיא מצדיקה אוצו בדרך אחרת
אחר כך הוא מרחיק אותה מהמשפחה
וגם מכופף לה תיד
ותמיד יש לה צידוקים.
עד שיום כחד הוא מתהפך עליה ונותן לה מכות,
והיא בורחת למקלט לנשים מוכות ואומרת
וואי למה לא הבנתי בהתחלה שמשהו פה לא תקין?
אבל אני אגלה לך סוד כואב.
לא מעט נשים חוזרות ממקלטים או לאותו בן זוג מכה,
או למערכת אלימה אחרת,
כי הבעיה היא לא רק הגבר האלים (או אויבינו)
הבעיה היא זה שהאישה הזאת לא רואה בעצמה
אישה שראויה לכבוד, לאהבה, ליחס הולם.
אם היא הייתה במקום הזה כבר בפעם הראשונה היא הייתה פותחת את הדברים
ולא מבליגה.
האם מכות הן דבר מצמיח? תלומ לאן לוקחים אותן.
אם היא תהיה חכמה היא תבין שיש פה 2 בעיות
בן הזוג, אבל עוד לפני כן התודעה שלה, שמאפשרת לה להיות במקום קורבני.
באותה מידה גם אנחנו במידה מסויימת בתודעה גלותית,
והכאב שמפגיש אותנו עם החסרון הגדול שלנו
בשלום, בבטחון, בכבוד לאומי
יכול לעזור לנו להצמיח כאלה במידה מסויימת כמו עכשיו, וגם במידה רבה יותר.
כמו שהכאפה של אותה אישה מוכה
מפגיש אותה עם זה שהיא נמצאת במצב מסוכן ובעייתי
אבל עדיין כדי לצאת ממנו צריך לעבור מעבר פנימי נוסף.
כתבת שצמיחה מתוך כאב יכולה להעשות כשהכאב נורמטיבי והצמיחה אמיתית.
אני לא יודעת למה את קוראת כאב נורמטיבי.
אולי לפיגוע עם "רק" נרצח אחד?
האם באמת צמחנו משם מספיק? האם הבנו את הנקודה הכואבת הזאת
שאנחנו צריכים להוריש את אויבינו?
לצערי לרוב זה לא המצב.
ולעומת זאת מהשואה הנוראה והאיומה שהיא לא כאב נורמטיבי בשום צורה,
צמחה עד היום להרבה אנשים הלגיטימציה שנחיה כאן,
שהיא גם בקומה שבעיני הגיע לגדול ממנה,
של "לעולם לא עוד".
האם לולא השוכה היו היום בארץ כל כל הרבה יהודים ומדינה? קשה לי להאמין.
בתקופה הזאת הייתה באירופה התבוללות שהלכה והתרחבה
יהודים הלכו והתרחקו ונטמעו בגויים
ופתאום הזכירו להם שהם יהודים גם אם הם לא הרגישו שום קשר לדבר הזה וגם אם מבחינתם הם היו ככל העמים
(אגב גם היום יש לא מעט יהודים שחווים את החוויה הזו, בעיקר בעולם ולא בארץ).
זה מצער וקורע ומייסר לצמוח מכאלה מקומות,
ובדיוק לכן אני מקווה ואומרת
הלוואי שנהיה מחוברים למהות שלנו כיהודים גם בלי תזכורות כואבות
הלוואי שנהיה בתודעה לאומית של עם שנושא בשורה לעולם,
ולא של עם שמאפשר לכל אחד להחליש ולהוריד אותו.
הלוואי.
אבל יש לזה גם צד שני
תראי כמה גברים טובים וחזקים יעשו הכול כדי להגן על הנשים והילדים שלהם!
בעיני זה מדהים כמה גבר רוצה להשתמש בכוחות שהטבע וה׳ נתן לו בשביל להיטיב
האם עד עכשיו, לא דאגת אם הלכת לבד באיזור מבודד כשחשוך?
הרי שומעים על מקרי אונס כל שני וחמישי בחדשות. ועל ידי יהודים!
ולצערינו, גם אונס ע"י ערבים קורה, רק זה יותר מגיע לחדשות כשזה מלווה ברצח. ולא צריך לתת דוגמאות.
לדעתי, הדבר היחיד שהשתנה בשנים האחרונות זה חוסר הלגיטימציה לעניין. וזה עדיין נשאר
שכל לפעם צריכה לשאול
זה כשר?🤓🤓🤓
(כלומר, יש לי לפעמים לקוחות חילונים, אבל אני לא אוכלת איתם
)
אבל יש לי קרובי משפחה חילונים.
מכיוון שהם קרובים שלנו (של אמא שלי, שחזרה בתשובה), הם יחסית בקיאים בפרטים, אבל עדיין קורים דברים על גבול המצחיקים.
פעם אחת דודה שלי שאלה אותי: "והרבנים לא מרשים לכם להפסיק להביא ילדים או לעשות הפסקות מדי פעם?" (לכי תסבירי לה שהרב שלנו בכלל אומר שאנחנו לא צריכים לשאול רב על מניעה...)
ופעם אחרת במפגש עם הורים של דודה שלי (אשתו של דוד שלי), אמא שלה לא הושיטה את היד ללחיצה לבעלי, בעל הזקן הארוך, אבל כן הושיטה יד לאחי, שבלי זקן. הוא התנצל ואמר, "אמנם אין לי כיפה גדולה כמו שלו, אבל גם אני לא לוחץ יד לנשים..." (דווקא אח של דודה שלי כן רצה ללחוץ לי יד לפרדה, והיה צורך להסביר לו שדתיות לא לוחצות ידיים לגברים...)
אבל הסיפור הכי מצחיק שהיה לי לאחרונה - כלומר לא ממש לי, אלא בפודקסט ששמעתי:
אחד מהדוברים בפודקסט רצה להשוות ספרייה של סרטים בבית של מישהו לספרייה של ספרי קודש (מבחינת הכמות), ואמר: "זה היה ממש כמו להיכנס לבית של דתיים, עם כל הספרים של קאסוטו וכל אלה..." (מישהו צריך להסביר לו שדווקא דתיים *לא* לומדים קאסוטו🤦♀️)
זהו, אמרתי את זה.
הוא מתיש אותנו, סוחט אותנו.. פשוט לא כיף איתו. כל האווירה בבית נהייתה סיוט בגללו.
היינו אצל פסיכולוגית טיפול ארוך עזר קצת והכל חזר שוב. ועכשיו אנחנו מחפשים הדרכת הורים טיפולית.
ועצוב לי נורא. הוא הילד שלי, אבל כשהוא נכנס הביתה אני לא שמחה.
אני אמא נוראית, אוף.
לא יודעת אם את מחפשת גם המלצות, אבל אם כן, אז לא מנסיון לצערי אבל מדריכת הורים שאני מאד אוהבת ועוקבת אחריה נקראת מיכל אופנהיים. הרבה מהדברים שהיא אומרת עוזרים לי אפילו בהבנה מחודשת.
ילד מאתגר זה באמת מאתגר, והוא מכניס אותנו למתח תמידי מפני ההתפרצות הבאה, ולכן באמת קשה להיות בנחת כשהוא נמצא.
מציעה לך - רק אם את מסוגלת - לעשות לעצמך רשימה של דברים טובים בו. תנסי לחפור מתחת לאדמה. אפילו רק לכתוב - יש לו עיניים יפות ודברים בסגנון. זה יכול קצת לעזור להרגשה שלך מולו.
ומחזקת אותך באמת לחפש הדרכת הורים טובה❤️
דווקא איפה שההתבוננות היא מעמיקה מוצאים אוצרות יקרים מפז.
אם מה שגורם לך חשש זה השלוף אז לגמרי תרגישי בנוח.
תנסי להיאחז בדברים הקטנים.
וגם לייצר זמן נקי משיפוטיות להיות יחד. זה יכול להיות גם 5 דקות. אבל שאתם נטולי הפרעות וחסמים.
תאמיני שאתם מסוגלים לצלוח את הריחוק ויבואו ימים טובים יותר
🤗
זה קשה ממש להרגיש את ההרגשה הזו שאין כוח לילד שלך, ואת לא אמא נוראית, לאמא נוראית זה לא היה מזיז!!!
דבר שני, אם תרצי לכתוב מאיפה את אולי אוכל לסייע במציאת פסיכולוגית מתאימה
ברוך ה' הבייבי ישן כאן לידי. מסתכלת ולא מאמינה שהחיים השתנו בצורה כל כך משמעותית ועד לפני שמונה ימים הוא היה בתוכי ולא הכרתי את הדבר המופלא הזה.
אז לידה שניה, בבית ילד בן שנתיים.
כל ההריון התפללתי ללידה טבעית בגלל שאת הגדול ילדתי בשבוע 42 עם זרוז, ובעצם לא חוויתי את ההרגשה של צירים טבעיים.. שבוע 39 פלוס 3 נכנסת לשרותים ורואה הפרשה קצת צמיגית, אבל כל ההריון היו לי הפרשות אז לא ידעתי אם זה אומר או לא. בכל אופן מעדכנת את אמא שלי ומכינה סוף סוף תיק ללידה.
למחרת סובלת קצת מכאבים, ובערב כשאני משכיבה את הגדול פתאום קולטת שזה שאני מרגישה צורך לשרותים כל כמה דקות זה בעצם ציר. מתרגשת ומתחילה לתזמן, זה כל רבע שעה בערך. הכאב עצמו של הציר כמעט לא מורגש ומה שבעיקר אני מרגישה זה לחץ רציני.. לא זוכרת שהיה לי את זה בצירים של הזירוז וזה מוזר לי.
הולכת לישון ומעדכנת את אמא שלי שכנראה זה יקרה בימים הקרובים. אמא שלי קבעה נופש לשלושה ימים הקרובים ואמרה מראש שהיא תצא באמצע אם אצטרך.. חבל לי שתפסיד ואני ממש מקווה שהלידה תחכה שלוש ימים. קראתי פה בפורום על הרבה נשים שלפני לידה היו להם כמה ימים של צירים ואני חושבת שזה יהיה המצב אצלי.
שוכבת במיטה ומתמודדת עם הציר שמגיע בעזרת נשימות. בהריון הזה לא היה לי כח ומוטיבציה לעשות קורס הכנה ללידה וההכנה היחידה שעשיתי זה לקרוא פה על דרכים להתמודדות עם צירים, השיטה של הנשימות של @בארץ אהבתי נראה לי.
מנמנמת קצת, ובערך בחמש הצירים נעשים קצת יותר כואבים ואני מתעוררת מכל ציר וממשיכה לנמנם ביניהם.
בערך בשבע הצירים מתחזקים ומצטופפים, אני מעדכנת את אמא שלי שאולי היום זה היום ומבקשת שתיקח לי את הגדול כדי שלא יראה אותי עם צירים. אחרי כמה דקות הוא קם ואני מחבקת אותו חזק חזק ומתרגשת כל כך כשאני חושבת על השינוי שאנחנו עומדים לעבור.. פתאום יש ציר, אני סוגרת עיניים חזק ומתחילה בנשימות ומחכה לעבור כמה שיותר מהר את הנשימה השניה - שלישית שהיא שיא הכאב ומשם הענינים מתחלשים.. הבן שלי רואה אותי נושמת בקולניות ומוציאה אויר בקול נמוך, נבהל ומטפס עלי מנשק ומחבק ומרגיש שמשהו לא תקין קורה. אני אורזת לו מהר בגדים בשקית ומתקשרת לאמא שלי שתבוא לקחת אותו, מתפללת שזה יהיה לפני הציר הבא.
אמא שלי לוקחת אותו ועכשיו אני פנויה נפשית לחוות את הדבר המרגש שקורה, אני במצברוח מצויין, מרגישה באורות כזה, קצת כמו על איזה סם. נכנסת להתקלח ובטוחה שזה יעזור לי מאד כמו שתמיד מים משככים כאבים, בפועל האמבטיה עושה לי עצבים וקוצר רוח, אני לא יודעת למה ואיך אבל מהרגע שנכנסתי רק בא לי לצאת ואני אחת שמאד אוהבת אמבטיות ארוכות.. מחליטה לזרום עם התחושות שלי ויוצאת. שמה ניגוני חבד להרפיה, מחשיכה את כל הבית ומתחילה להתנסות בתנוחות שיקלו עלי את הצירים. מנסה להעזר במשקופים, בקירות, על הצד במיטה ומשום מה הגוף שלי רוצה רק להיות על הרצפה אבל זה לא נוח לי כי אני לא מצליחה לנמנם תוך כדי והייתי עייפה.. המוזיקה והחושך משרים עלי תחושת שינה.
כל ציר שמגיע אני מעבירה בחמש נשימות וכל נשימה חושבת על דבר אחר שאני רוצה להודות עליו לה' - על בעלי, ההורים שלי הילד שכבר יש לי והילד שעתיד לבוא, על הלידה שקורית בצורה טבעית כמו שכל כך רציתי, על הבריאות, הבית והחיים.
אני מתיישבת בשלב כולשהוא על הספה ומשום מה נוח לי להעביר שם את הצירים. הצירים מתחזקים ובכל ציר יש לי לחץ חזק מאד מאד למטה. משהו בלב שלי אומר לי שהעוצמה של הלחץ חריגה.
בנתיים אני בקשר כל הזמן עם אמא שלי ואנחנו מסכמות שתגיע בעשר להעביר איתי את הזמן. הניגונים מרגשים האווירה נעימה מאד ואני ממש מרגישה שאני מתקדמת.
בעשר אמא שלי מגיעה ואנחנו מנהלות שיחה נעימה שכל כמה דקות אני פשוט מתנתקת ומעבירה את הציר, מקפידה מאד להיות רפויה ולחשוב רק על הציר הנוכחי.
באחד עשרה הסבלנות שלי נגמרת ואני מבקשת מאמא שלי לצאת לבית רפואה כי אני רוצה שמשהו יזוז. אמא שלי טוענת שאני ממש לא נראית עם צירים משמעותיים ושאולי כדאי לחכות אבל אנימרגישה שמשהו צריך לזוז וחייב לעשות פעולה משמעותית כדי להזיז אותו.
אנחנו נוסעות רבע שעה לבית רפואה, בדרך יש כמה צירים שאני מעבירה בצורה טובה ברכב ואז עוד איזה עשר דקות מחפשות חניה.
נכנסות לקבלה ולוקחות מספר, הכל לוקח הרבה מאד זמן ואני תוהה מה עושים עם מישהי שמגיעה במצב קרוב יותר ללידה, האם היא גם צריכה לחכות בתור? אני מעבירה בקלות יחסית את הצירים אבל יודעת שהם יותר כואבים ומשמעותיים ממה שנראה מבחוץ. מקבלים אותנו ומבקשים לחכות שוב בחדר ההמתנה, שם אני יושבת על כדור פיזיו וזה מקל מאד. מחכות עוד איזה חצי שעה ואז מקבלים אותנו לחדר ואחות מעצבנת מגיעה ומודיעה שמתחילים מוניטור, אני אומרת לה שיש לי צירים כאובים ואיך אני יעביר צירים בשכיבה אבל היא אומרת אז תתרוממי קצת ויוצאת מהחדר.
אני מחכה חצי שעה, בכל ציר אני נשכבת על הצד ומעבירה את הציר, הוא כואב אבל נסבל ברוך ה'. אחרי חצי שעה אמא שלי הולכת לקרוא לאחות אבל הן עמוסות ואומרות לחכות.. אחרי שעה ועשרים שאני במוניטור מגיעה סוף סוף אחות לשחרר אותי. היא מעיפה מבט על המוניטור ואומרת שזה צירים לא כל כך רציפים, והאם אני מרגישה צירים.. אני אומרת לה שבטח ומבקשת לבדוק אותי. היא מכניסה את היד ואז הפנים שלה משתנות והיא אומרת את בפתיחה 4 וחצי כבר מחיקה 80 90 אחוז, זה מעולה.
אני מתרגשת מאד. הלידה שחלמתי עליה מתקרבת ואני שואלת את האחות על האופציות שמתאפשרות אצלם בלידה. היא מסבירה לי שיש מרכז לידה טבעי ששם אין שום התערבות ואי אפשר לקבל גז צחוק או משהו אחר, זה מתקיל אותי כי כן תכננתי ללדת בלי אפידורל אבל עם גז צחוק אבל אני זורמת ואומרת לה שאני רוצה לנסות לידה במים.
זה נראה שהיא קצת מתפלאה, מספרת לעוד כמה אחיות ואז אומרת לי שאני צריכה לקבל אישור מהרופאה. נכנסת לחדר עם שתי רופאות והן צוחקות עלי שאני ממש לא נראית בפתיחה 4. אני רגועה רגועה, במצב רוח מצויין, צוחקת איתן, ורק כל כמה דקות כאילו מתנתקת ומעבירה ציר עם נשימות חזקות.
הרופאה בודקת את הנתונים שלי ורואה שעשיתי הערכת משקל רק בשבוע 32 והן צריכות הערכת משקל עדכנית יותר. הרוםאה מבקשת שאשכב כדי שתוכל לעשות לי הערכת משקל אבל מיד כשהיא מתחילה היא פולטת קריאת התלהבות ואומרת שהראש של התינוק ממש ממש למטה והיא לא יכולה להעריך בצורה כזאת. עכשיו אני מבינה מה זה הלחץ החזק שאני מרגישה ושמחה שבעזרת ה' לא אצטרך ללחוץ הרבה זמן. אני עוברת לטכנאית שתנסה לעשות היא הערכת משקל והיא מנסה מה שהיא יכולה ואומרת לי מראש שהנתונים לא מדויק כי התינוק ממש למטה. הוא יוצא קטן יחסית וזה בסדר.
הרופאה מסבירה לי שנכנסים למים מפתיחה 6, ושולחת אותי להעביר עוד צירים בחדר עם מקלחת. בהתחלה אני מעבירה את הצירים על כדור פיזיו.. אמא שלי משכנעת אותי בכל ציר לדמיין איך התינוק יורד ולעשות תנועות עם האגן כדי שיתברג טוב אבל אני משום מה קשה לי לחשוב בציר על התינוק זה מרכז אותי בכאב ואני מעדיפה לדמיין דברים אחרים לגמרי כדי להסיח את הדעת מהכאב. מדמיינת את הפנים המתוקות של הבן שלי, את ההרגשה כשהוא נותן לי נשיקות, את החיוך שלי, חושבת ומודה לה' על דברים טובים שקרו לי בחיים ובאופן כללי המאמץ על מה לחשוב בכל נשימה עוזר לי ממש להעביר את הציר. אחרי עשרים דקות בערך אני נכנסת למקלחת. בהתחלה המים באמת מטשטשים ועוזרים לצירים אבל מהר מאד הצירים נהיים כואבים יותר והמים כבר לא עוזרים. בכל ציר יש לי בערך 3,4 שניות שבהם הכאב גדול מנשוא ואני לא יכולה יותר, בשניות האלה אני מרגישה שדי. די. די. אני לא יכולה לעבור את זה יותר, והרגע אפידורל. אני עוברת את הכמה שניות האלה ואז ההרגשה היא אחרת שאני יכולה ומסוגלת, אבל הכמה שניות האלה פשוט מפחידות אותי בכל ציר מחדש..
אחרי חצי שעה בערך אני אומרת לאמא שלי שאני ממצה את המקלחת ואחרי זה נבדקת, אם יש פתיחה משמעותית אני הולכת על לידה במים ואם לא אני אקח אפידורל..
הצירים כבר כואבים ממש ממש. כל ציר זה קצת כמו מלחמה לעבור אותו. הנה עברתי עוד אחד. עוד אחד. ועוד. לפעמים אני מצליחה להתמודד עם הצירים עם מחשבות טובות ואז אני מרגישה ניצחון ולפעמים הציר פשוט מפרק אותי ואז אני מתייאשת..
יוצאת מהמקלחת ומבקשת להבדק, מגיעה רופאה ובודקת ואומרת שאני בפתיחה 5 והעובר התמקם קצת יותר טוב אבל צריך עוד כמה צירים טובים משמעותיים כאלה כדי להעלות פתיחה. זה מייאש אותי ממש במיוחד שאני שמה לב שמרוב הכאב הגוף שלי כבר לא מצליח להיות משוחרר ואני קפוצה ולחוצה.
אני מודיעה לאמא שלי שאני רוצה אפידורל ומיד כשמוציאה את המילים האלה מתחילה להתרגש. בלידה של הגדול האפידורל היה החלק הכיף של הלידה, בלי הכאבים, נמנמתי שרתי וצחקתי בפתיחה רצינית מאד. ואני אומרת לאמא שלי יאללה לוקחים אפידורל הכיף מתחיל..
אמא שלי הולכת להודיע לאחיות, הם נראות מאוכזבות שאחרי שעברתי את כל התהליך ויש לי כבר אישור מהרופא זה מה שאני בוחרת אבל אני ממש שלמה עם עצמי ומרגישה שזה יהיה לי טוב. אמא שלי הולכת להביא מדבקות מהקבלה ואני מרגישה שברגע שהחלטתי על אפידורל אין טעם בעוד רגע אחד לסבול.
אני מתקדמת עם המיילדת לחדר לידה, בדרך תוקף אותי ציר עוצמתי אני נכנסת לחדר לידה ומיילדת מבוגרת מקבלת אותי ומבקשת ממני להחליף בגדים אחרי כמה שניות תוקף אותי ציר מטורף מטורף ופתאום אני צועקת צעקות גדולות כמו בכל סיפורי הלידה הקלאסיים. מרגישה לחץ מטורף למטה ובטוחה שאני חייבת לעשות שרותים הרגע, מדדה לשרותים ופתאום עוד ציר. אני יושבת על האסלה ומפחדת שיפול לתוכה התינוק שלי. הלחץ חזק חזק חזק.
אמא שלי מגיעה ואני בוכה לה שהצירים נהיו לא נורמליים ואין מצב שאני עוברת את זה. באמצע הדיבור תוקף אותי עוד ציר עוצמת אני צורחת מכאבים ומתחננת לקבל אפידורל הרגע. המיילדת אומרת בנחת שהיא קראה למרדימה וזה יקח זמן. אני מרגישה בכל ציר שאני הולכת למות ומליון סכינים מבתרים אותי בבת אחת, מרגישה לחץ לעשות צואה, מרגישה ממש שעומד לצאת לי.
המיילדת אומרת פתאום שזה יקח לפחות עוד חצי שעה עד שהאפידורל יגיע כי צריך שהבדיקות דם שלי יגיעו מהמעבדה. אלא אם כן יש לי משהו עדכני מהשבועיים האחרונים. אני מרגישה שעוד רגע אני באמת מתה ואומרת לה שיש לי למרות שאני יודעת שעשיתי בדיקות דם לפני חודש. בין הצירים מתאמצת לפתוח את האפליקציה של כללית ולא מוצאת את הבדיקות. הצרחות כאב שלי מסבירות לה כשנראה שאין אפשרות לחכות עוד והיא מעלימה עין מהעניין. סוף סוף המרדימה מגיעה ואניצורחת לה שבבקשה תביא לי אפידורל דחוף. הכאבים כל כך עזים שאי אפשר לתאר ובעיקר אני מרגישה לחץ מטורף למטה. היא אומרת באדישות שהיא הולכת להביא את הציוד שלה ואז תוקף אותי ציר מטורף אני כורעת ואומרת לאמא שלי שאני הולכת לעשות כאן על הרצפה ולא אכפת לי שזה ילכלך הכל. משום מה לא מצליחה להבין שהרגשה כזאת זה אומר שהתינוק עוד רגע יוצא. אני צורחת להם שאני לוחצת לא אכפת לי מה קורה וברוך ה' הציר עןבר אבל מיד אחריו מגיע ציר נוסף.
המרדימה מגיעה ואני בוכה לה שבבקשה תזדרז אני חייבת אפידורל, היא מבקשת ממני לשבת על המיטה ואני בקושי מצליחה אבל הצורך העז באפידורל גורם לי לעשות את הבלתי יאמן. היא מזריקה ואני תופסת חזק בידיים של אמא שלי כי אני באמצע ציר נורא ואז היא אומרת לי שהיא שמה קצת למעלה ויכול להיות שיהיו לי כאבי ראש אחרי הלידה. באותו רגע לא מעניין אותי כלום, אני בקושי שומעת אותה רק מחכה שיעבור כבר. מגיע ציר את חציו הראשון אני מרגישה בעוצמת ואת החצי השני כבר פחות מרגישה. הכאב מתעמם מייד וסוף סוף אני יכולה לנשום ולהרגע. אחרי פחות מדקה המוניטור מתחיל לצפצף. המיילדת מעיפה מבט דואג במוניטור ואז מבקשת לבדוק אותי כי יש האטות בדופק וזה אומר או שיש בעיה או שהתינוק כבר יוצא. ובאמת אני בפתיחה מלאה. מסתבר שכל הדקות האחרונות היו כבר בצירי לחץ וזה מרגיע אותי להבין אתזה.
אמא שלי מתרגשת ומתחילה לבכות. היא אומרת לי הנה התינוק שלך מגיע.. אבל אני צריכה קצת לנוח אחרי הדקות האחרונות ומבקשת עוד לא להתחיל בלחיצות.
אחרי כמה דקות אני לוחצת ומרוב כל המתח של זמן הזה לא מצליחה ללחוץ טוב, המיילדת מנסה לכוון אותי ואני פשוט מודעת לזה שמשהו לא הולך לי. אחרי כמה לחיצות כאלה המיילדת מתייאשת מתיישבת על הכסא ואומרת לי ולאמא שלי כנראה שזה יקח עוד הרבה זמן.. בלב שלי אני יודעת שזה לא נכון ושכמה לחיצות ממוקדות יוציאו את התינוק. ובאמת מגיע ציר אני לוחצת ולוחצת ועוד ציר קטן ופתאום מרגישה משהו יוצא ממני וזה התינוק שלי. אני אפילו לא רואה את הפנים שלו אבל מחזיקה אותו הפוך רק בגב וכל כך מאושרת תודה לה' תינוק בריא ושלם כמו שהתפללתי. פחות משעה אחרי שהייתי בפתיחה חמש.
אחרי כל המאורעות האחרונים אני מרגישה שחייבת לנוח, התינןק לא כל כך בקטע לינוק והמיילדת מנסה לעזור לי עד שמתייאשת. אני מבקשת שיקחו לי את התינוק ונחה קצת, יש לי קרע קטנטן פנימי ותופרים אותי לוחצים לי על הרחם וזה כואב אבל מוציא כמויות של קרישי דם ומעבירים אותי לחדר התאוששות.
המשך סיפור האשפוז עוד מעט
מזל טוב!! איזו גיבורה את!!!!
ואיזה כיף להיות אחרי!
כתבת ממש יפה ומרגש..
נשמע ממש חוויה לא פשוטה הצירים שבאו פתאום ככה. הזדהתי מאד עם הצירים הסיוטיים בזמן האפידורל..
יאללה מחכה להמשך..
מזל טוב!!
כל הכבוד לך כמה כוחות נפש!!
רק.. סליחה אשני אומרת- אבל איך הם לא הבינו שזה צירי לחץ???😉 זה ההכי קלאסי לש צירי לחץ מה שתיארת .. ובדר''כ בודקים פתיחה לפני אפידורל ולא נותנים בפתיחה מלאה לרוב..
ואם זורם לך לכתוב בפרטי איפה ילדת?
רצו לבדוק אותי האמת אבל צרחתי שאני עולה למיטה רק בשביל אפידורל
ילדתי באסף הרופא
ומיילדת מנוסה אמורה לזהות שכשמישהי שהתמודדה מהמם כמוך עם צירים כל הזמן פתאם יצשתפנית לשתצעקות ולחץ והיסטריה לאפידורל והרגע
זה 99אחוז אומר פתיחה מלאה עכישו או בעוד 2 דקות
ברור שאם את בוחרת באפידורל זה זכותך המלאה
אבל בשלב הזה לרוב מיילדות יציעו לנסות כבר לבד כי י ש מצב ש3 לחיצות הוא בחוץ ועד שהאפידורל משפיע.. לפעמים לוקח יותר זמן
קיצר
מטורף הסיפור שלך ועכשיו קראתי על האשפוז אימאלה איהז סרטטטט
את באמת גיבורה אמיתית
ואגב.. מישהי המליצה לי לפני הלידה הקודמת שלי על הבי''ח ההז.. ולפי מה שתיארת הוא נשמע לי יחסית עמוס- גישה לא טבעית...או שזה סתם נדמה לי?
ילדתי שם ובשערי צדק. אסף הרופא היו משמעותית טובים יותר.
בשערי צדק היה לי סיבוך שראו כבר בהריון ואחרי הלידה החמיר. אף רופא לא בדק אותי כל האשפוז. אני התחננתי לאחיות שיקראו לרופא שיראה אותי וכל פעם מחדש הן הופתעו שאף אחד עוד לא הגיע. בסוף סרבתי להשתחרר עד שיבדקו אותי. אחרי שסוף סוף הגיע רופא הייתי מאושפזת עוד שבוע עד שהסיבוך נפתר.
באסף הרופא, בלידה הראשונה באמת לא ידעתי לדרוש דברים והיה פחות מוצלח. לא דחפו התערבות, אבל היה פחות יחס כי לא נראתי כאובה וכשלקחו את התינוקת לתינוקיה לא הסכימו להביא לי אותה עד הבוקר (9 שעות מהלידה) כי לא היה מקום בביות מלא. אבל בלידה השניה ידעתי לעמוד על שלי ולא היו דברים כאלו. ובשתי הלידות היה ביקור רופא פעם ביום והעברת מידע בין צוותים רפואיים
אבל באסף הרופא אני תמיד שומעת סיפורים לכאן ולכאן יש כאלה שממש ממש לא מרוצות ויש כאלה שממש כן
אם מישהו לוקח ממני את התינוק ולא נותן לי- בלי סיבה רפואית אמיתית..זה מבחינתי ממש הדבר שהכי מרתיח אותי ברמת המוכנה לתבוע אותם כי אין זכות למנוע מאמא להיות צמודה לתינוק שלה אם היא רוצה . אז מה אם אין מקום בביות מלא? אז תשהיה איתך איפה שאת. זה לא אמור לפגוע בך אם להם אין מקום.
לקחו אותה לבדיקות ואז עד שקיבלתי חדר לקח זמן.
כשבעלי הלך לקחת את התינוקת אמרו לו שבלילה אי אפשר והוא פשוט הלך הביתה 🫣
כשביקשתי שוב אחרי שעה הם רצו שאבוא לקחת לבד ולא יכלתי לקום עד שאחות תבוא לעזור לי (נהלים) ואף אחות לא היתה פנויה למלא זמן.
אבל כמו שכתבתי, בלידה השניה למדתי להתעקש על דברים והיה ממש טוב שם. לידה טבעית, חדר עם שניים, התינוק היה איתי כמה שרציתי, בדיקות לכל מה שצריך ואחיות נגישות.
ולא מכבדים את הבקשה שלך
ממש רגיש
ומדהים שלמדת לבקש ולדאוג לעצמך זה מהמם
ומעניין ..בכללי י ש להם גישה טבעית או פחות?
והעומס 'ם- זה ככה לרוב שעמוס?(תמיד יכל להיות ..אבל יש בתי חולים יותר עמוסים ויש פחות)
בעלי מגיע עם מגש סושי ענק, אנחנו נחים קצת בהתאוששות, התינוק ישן.
מביאים אותי לחדר, חדר פרטי וענק. ביקשתי להיות באפס הפרדה. אני מצליחה להניק את התינוק ברוך ה' ועונה קצת לאנשים בוואצפ.
הולכת לישון וקמה עם כאבי ראש מטורפים, מרגישה כאילו הניחו לי בית על הראש. כאילו הרדימו לי את הראש. לא מצליחה להזיז אותו לא מצליחה להסתכל למטה כלפי התינוק, לא מצליחה בקושי לקום מהמיטה. אבל ברגע שאני מניחה את הראש ישר על המיטה בלי כרית אפילו הכאב נעלם.
מעדכנת את האחות מגיעים לבדוק אותי, בדיקות דם וכו' ואחרי כמה שעות מגיעה רופאה מרדימה לדבר איתי.
מסתבר שבגלל שלקחתי אפידורל בפתיחה מלאה היתה סטיה וזה גרם לנוזל מחוט השדרה לנזול לראש. הרופאה אומרת שזה קורה לפעמים וזה סיבוך די נפוץ של האפידורל ושאפשר להכנס למן ניתוח כזה שבו מחדירים דם מהוריד למקום של האפידורל וזה יוצר קריש דם וסותם את החור. או שאחכה שבועיים בערך עד שיעבור בעצמו.
אני מותשת, סחוטה נפשית ופיזית ואין לי כח לשום סיבוכים, באופן כללי פרוצדורות רפואיות מאיימות עלי מאד. אני אומרת לרופאה שאני מעדיפה לחכות ולא רוצה לקחת סיכון.
הרופאה הולכת ואני בוכה ובוכה, לא יכולה לזוז בכלל מרגישה כל כך מוגבלת, התינוק ישן ושקט ומוסיף לי יסורי מצפון. מתקשרת לרופאה קרובת משפחה להתייעץ והיא ממליצה לעשות את הניתוח הזה.
כמה שעות בלתי נסבלות עוברות. אני לא יכולה לקום מהמיטה, לא יכולה לזוז בכלל, מניקה בלי לראות את התינוק. מגיעים לעשות לו את הבדיקה שבכף הרגל ועני לא יכולה אפילו להיות לידו מרוב הכאב.
באיזשהו שלב החלטתי שאני רוצה לעבור את הניתוח הזה והודעתי לאחות היא עדכנה את הרופאה ותוך כמה שעות כבר הורידו אותי לחדר ניתוח.אני יומיים אחרי לידה, צריכה להפרד מהתינוק החדש שלי, מרגישה כל כך מבואסת שגם לקחתי אפידורל שלא ממש עזר לי ובאמת את כל הלידה עברתי בלעדיו, וגם נפלתי על הסטטיסטיקה של אלה שהאפידורל מסתבך להם.
נותנים לי חלוק, מורידים את כל החפצים האישיים ואני כל כך לבד. האווירה של חדר ניתוח מאיימת וקרה, אני רק רוצה שיגמר.
מכניסים אותי לחדר ניתוח, ממש כמו בכל הסיפורים עם מנורות גדולות מעלי והמנתחת מסבירה שזה לא בהרדמה כללית, אני פשוט צריכה לא לזוז ולהגיד לה מתי שאני מרגישה לחץ חזק. אני רועדת כולי, מרגישה חשופה ומפוחדת. כבר לא יודעת אם באמת כואב לי או שאני מדמיינת שכואב. בוכה בלי הפסקה ובאופן כללי מרגישה שקילפו מעלי את כל השנים שלי וחזרתי להיות ילדה קטנה.
הניתוח נגמר, אני צריכה לשכב שעתיים על הגב, מכניסים אותי לחדר התאוששות ואני מעבירה את הזמן בלהקשיב לכל סיפורי הניתוחים הקיסריים של הנשים בחדר. ברוך ה' הזמן עובר מהר ומחזירים אותי למחלקה, המלאך הקטן שלי ישן כל הזמן ולא היה רעב כמו שחששתי.
אני מנסה בזהירות לקום מהמיטה וברוך ה' הכאבי ראש עברו לגמרי! מרגישה שקיבלתי את החיים מחדש. לא מפסיקה להודות לה' על הנס הזה. פתאום מרגישה כמו יולדת רגילה, קצת חלשה אבל חיה ומתפקדת. אנחנו נשארים במחלקה עוד לילה ולמחרת בבוקר משתחררים בשמחה.
אני הולכת לבית החלמה לכמה ימים להתאושש והחוויה מוזרה אבל אני נחה כמו שצריך וחוזרת מיד לברית שמחה בריאה ומאושרת.
לא רצתי לכתוב קודם כדי לא לבאס וגם ילדתי רק קיסרי, מרשה לעצמי כי כבר כתבת את הבאסה. זה ממש היה נשמע לא להיט שנתנו לך אפידורל בשלב הזה ורק מלקרא סיפורי לידה היה די ברור לי שאת בסוף אז הן בטח אמורות לדעת.. וגם סתם לא היו נשמעים סופר קשובים ואת היית ממש מלכה מודעת לעצמך ברמות. מזל שעשית את הניתוח הזה מה שזה לא היה ושזה הועיל ושהצלחת אח''כ לנוח ולהתאושש ולהיות בטוב. רק בריאות ונחת.
קשוח
ב"ה שעכשיו אתם בסדר
ואיזה באסה עם הסיבוך!!! זה באמת סיבוך נפוץ אבל סיוטי🤦 טוב שאת אחרי!!🩷 התאוששות קלה וטובה💓
אחרי מעשה קלטתי שהם באמת לא היו קשובים
וגם לא התנצלו אפילו פעם אחת על האפידורל שהם שמו לא טוב..
קראתי בנשימה עצורה
הרבה מזל טוב!!!
שלום. אשמח לעצתכן..
אנחנו זו''צ, עוברים עוד מעט דירה ומתלבטים בין 2 אופציות...
א. דירה קטנה וחמודה, היתרון שזה קומת קרקע, החיסרון שזה חדר וסלון.
ב. דירה גדולה, 3 חדרים, חסרון שזה קומה 3...
מבחינת כשיהיה הריון ואח''כ תינוק, מה עדיף? לסבול קומה 3 בלי מעלית אבל יהיה עוד חדר או להסתדר כמה שאפשר עם תינוק בחדר ובלי שידת החתלה וכו'?
או שיש עוד נקודות שלא חשבתי עליהן?
ואם הדירה של החדר וסלון- עד איזה גיל של התינוק זה עדיין אפשרי ואם יש טיפים איך לסדר את זה...
תודה!!
יש לנו כיסוי מיטה שפורסים על המיטה בבוקר, ועליו אני מחתלת (וגם שמה משטח התחלה חד"פ מתחת לילד - משתמשת בו כמו רב פעמי עד שכבר מתלכלך או מתבלה...)
גם אני אף פעם לא הרגשתי שחסר לי שידת התחלה...
שאלתי רב אם צריך לצום והוא הפנה לרופאה שלא ממליצה
ומפה מתלבטת מה לעשות כי באופן כללי היא לא בעד צום בהריון.
מישהי שגם פסקו לה בהריון עם סכרת לא לצום?
גם לא ביום כיפור
אבל אולי זה תלוי כמה את מאוזנת
צום עם סוכרת הוא מסוכן, וצום עם סוכרת בהיריון הוא מסוכן כפול 2.
בכל ספר הלכה שפתחתי סוכרתיים הם הדוגמה הראשונה לחולה שפטור מצום..
יש סיכון לנפילת סוכר, או התייבשות שתביא לצירים מוקדמים.
בתשעה באב אין שיעורים, אז לפחות תשתי כמו שצריך.
ואוכל יכולה להסתפק במינימום שצריך.
בע"ה בבריאות ובשמחה!
אפילו ביום כיפור אני שותה ואוכלת לשיעורים..
אם תצטרכי תפני למכון פועה, יש להם הנחיות מסודרות.
גם לי הנחו בסוכרת הריון לאכול לשיעורים גם ביום כיפור, זה קצת מוזר אבל ידעתי שזה בשביל העובר.
כולל כיפור שלא צמתי בו.
הרב הנחה אותי איך לאכול לשיעורין.
והיתה לי סכרת מאוזנת.
אני גם מכירה שלא צמים בכלל כמו שהשאר כתבו פה
ביום כיפור שיעורים, צריך הדרכה של רב ורופא ירא שמיים איך
שזה לפעמים תלוי ב''עד כמה חמורה הסכרת"
היו פעמים שצמתי כיפור
והיתה פעם ששתיתי לשיעורים מרק טחון
בשני המקרים הייתי על דיאטה בלבד, ללא הזרקת אינסולין
בשניהם.
חידשו לי..
לקראת כיפור אתייעץ בע"ה
של אטתה שנה, והסוכר שלי ירד נמוך.
כששברתי את הצום באזור 11-12 על משהו ממש סביר (כריך מלחם מלא) הסוכר קפץ ממש גבוה.
זו הסיבה שסכרתיים צריכים לאכול כל 3 שעות.
אז התיעצתי עם רב והוא אמר בכיפור לצום בלילה ולשתות שיעורים מרק מזין בבוקר.
אבל בהריון שלפני כן עם סכרת הריון לא היתה לי בעיה כזו, וכיפור עבר מצוין. וגם ההריון שלפני לפני.
כנראה המצב החמיר באחרון...
לכן זה ממש לא גורף.
מי שמזריקה אינסולין זה יותר בעייתי לצום למיטב ידיעתי.
הכי טוב להתיעץ עם רב לפי המצב שלך.
בהנקה למשל אני צמה רק בלילה
בהריון אני צמה כי יחסית קל לי לצום
מי מצטרפת?
תינוקי תירדם כבר!
הרדמתי את התינוק והתחלתי לנקר, אז הלכתי למיטה באמצע הצהריים עם הילדים... ישנתי שעה, התינוק ישן, בן שנתיים וחצי נימנם לידי והגדול העסיק את עצמו וגם קצת נימנם בספה...
היה נצרך כל כך!
בהצלחה לנו בהשכבות אחרי זה 😉
וואי מ19:00 אני מנסה להרדים אותה
הילדה הצטננה האף סתום היא לא מצליחה לשתות בקבוק
צרחות ועצבים
התינוק מצטרף אליה
עשיתי היום העמסה של מאה.
ויצאו לי תוצאות גבוליות שבשום הריון לא יצא לי ככה. מבאס ברמות.
לא מצליחה להתרומם מזה שנכנסתי לסכרת. ובדיקות ומעקבים . איך שורדים את זה???
בדיקה ראשונה יצא 92(צריך עד 95)
בדיקה שניה יצא 163 (צריך עד 180)
בדיקה שלישית יצא 141( צריך עד 155)
בדיקה רביעית זה אקבל מחר תשובה .
אבל הבדיקה בצום! אוף אוף אוףףף
זהו זה נקרא סכרת?
למרות שהייתי בהריון בסיכון מאלף סיבות באמת משמעותיות מהסכרת הכי התבאסתי
בפועל זה היה הריון שירדתי מלא במשקל ולא עליתי כמעט וכולם החמיאו לי שאני נראית מהמם, וב"ה התלחתי להיות מאוזנת לגמרי עם תזונה
שזה מהמם ברור
אבל קשה לי לעכל את זה
ובכלל תפנה אותי בטח להריון בסיכון וזה כבר אין ליד הבית ויטרטר אותי יותר ובכללי מרגיש לי שהכל נהיה מסובך
זו לא סכרת כי את צריכה שתי חריגות
ממני, שרק לפני יומיים גיליתי על סכרת ועכשיו בגמילה מסוכר 😔
כן אבל הראשונה גבוה ממש
לכן אני לחוצה
זה השתנה ומספיקה חריגה אחת כדי לתת אבחנה של סכרת
שכל דבר עונה בטון מעצבן: בסדררר אמא.
🤦♀️🤦♀️🤦♀️🤦♀️
ממליצה על הסדרה מתבגרת של עידן ניידיץ.
אזהרת צניעות.
אבל היא בת ארבע...
משהו נוראי.
ב"ה התמדה בזמן איכות איתה עשתה פלאים לדיבור הכללי המתלונן מקטר ולטון הבלתי אפשרי
כי דבר מלווה בבכי , טריקת דלתות ושכיבה על הרצפה
🙄
כל תשובה זה
יאללה יאללה
זה פשוט עולם אחר, לחוות את זה כמורה
ןלחוות את זה כאמא.
אמנם זה נתן לי הרבה כלים לקראת השלב האימהי,
אבל כמורה את הרבה פחות מתערבבת ממה שעובר עליהן..
לא קיים בכלל, רק אצלך
אצל כל השאר הילדים מושלמים
(תקראי כמובן בטון ציני)
לכולם יש קשיים עם הילדים, זה תקין, נורמלי תואם גיל.
העיקר לנשום, לדעת שזה תקין חלק מהבנייה של הזהות מצריך התנגדות למבוגרים
אחרי שאת מתאמצת להקשיב ולא להתרגז על החוצפה של כל הטענות והמענות "את בכלל מקשיבה לי??"
ארררר
"אבל מה עשיתי" ?? בטון כזה
והכי מעצבן שהם מנותקים מהמציאןת לגמרייי 😡
כאילו אתה באמת לא מבין מה עשית ולמה התעצבנתי??
כמו: אמא זה ממש מעצבן שלמלפפון יש טעם של מלפפון.(בת 16)
עוד פנינה:עצבנית עצבנית טוענת שאוף צאו לי מהחייםּ הציורים שלי יוצאים זוועה,(ציור ריאליסטי שנראה תמונה ממש רק הגוונים היא לא אהבה,מה לעשות שזה מה שבחרת לצייר?)
עוד אחת: (בת 17)
אין לי כח ללכת לקנות בגדים בחנות ולמדוד זה מוציא את כל החשק לנתלבש בכלל
אני: אין בעיה אל תלכי לקנות
היא:אני אזמין משיין
אחרי שעה :אוף אין שום דבר נורמלי שם
אחרי עוד שעה :אמא מצאתי כמה דברים
אני:איך?
היא: כתבתי בגדים של זקנות🤣
הוא14) זה ממש נורא הבית הזה.
אני: מה עכשיו?
אתם אף פעם לא מסדרים כאן,מאת המבלגן הראשי
ממש עצלנות.
כל דבר הוא:כן ,כן,עוד שתי דקות.
בערב שים דבר לא קרה הוא:כן,כן אמרתי עוד שתי דקות מקודם
הוא(19)אף פעם לא מבינים כאן דברים בססיים
אני: אוקיי תן דוגמה
הוא:אין לי עכשיו(אף פעם אין לו אבל זה משפט שיוצא לו הרבה)
איזו ילדה קורעת!
בת ה-17 שלי כל הזמן אומרת שהיא צריכה להעסיק מישהי שתקנה לה בגדים, כי אין לה סבלנות לחפש.
הוא: כל דבר את לא מרשה
אני: אומלל
הוא: מאיפה למדת את המילים האלה
אני 😂
המתבגרת (15) כל הזמן צועקת על הקטנים שלא יתקדמו, שלא ירוצו, שיזהרו מזה ומזה...
אני אומרת לה- אני אחראית עליהם.
היא- אבל את לא באמת אחראית.
אני- לך לא היתה אחות גדולה שדאגה לך, ובכל זאת איכשהו יצאת בסדר.
היא- מי אמר שיצאתי בסדר?
ואיזה לחץ הם ילכו לאיבוד הם יעלמו....
תרגעי נשמה גם את עשית את זה
חוזר הביתה בלי אחיו הקטן.
שואלת איפה הקטן?
עונה: למטה
אני יורדת לחפש אותו, הולכת לסוף הרחוב, לצד שני, לפארק, לא מוצאת. חוזרת הביתה לראות אולי חזר לבינתיים.
הבחור אומר לי: אבל הסברתי לך שהוא למטה בשביל ליד המדרגות מאחורי המבנה..
אני מסתכלת עליו בהלם: אתה אמרת מילה א-ח-ת
אמרת: למטה!! הצלחת להגות רק מילה אחת מתוך המשפט.
וואי שיהיו בריאים עם האוצר מילים השופע שלהם 😄😄
והיה לו חוג באותו יום
התקשרתי למלמד, חיפשתי ברכב ברגל איפה לא
בסוף הלכתי לשכנים לשאול אם ראו אותו והוא היה שם
אמאלה נלחצתי ברמות באותו יום
אם הבנות שלי מאחרות הן ישר יתקשרו מחברה או אמא שיראו בסביבת ביה"ס... הוא קצת יותר משוחרר... מעניין העניין הזה
אמרתי לבעלי שממש קשה לי להכין בגדים לשבוע שחל בו, כי זה יוצא השנה יותר מדי ימים (כן, ספרדייה מפונקת🤭 אבל פעם הייתי אשכנזייה!).
אז הוא ניסה לשאול בעדינות אם אני מסוגלת ללבוש את אותו בגד כמה ימים.
מיד הגיב המתבגר בן ה-14: "מה הבעיה ללבוש אותו בגד כמה ימים? אני עושה את זה בלי בעיה!"
(כן, ואתה גם מריח בהתאם🤦♀️ סתם, ב"ה עוד אין לו הרבה ריח, חוץ מהרגליים, שזה יכול להיות איום ונורא...)
בת 10 שאני אגדל אני אחנך את הילדים שלי שלא יתחצפו ויהיו ילדים טובים
בת 17: נראה לך,כמוך(קרי אין חצופה יותר ממך(
בת10:כן יהיו לי רק 2 ילדים והם יהיו מחונכים
בת17:בטח הם יהיו כל כך מפונקים ובלתי נסבלים שזה ממש עוול להביא אותם לעולם בכלל
