מה עם זה שהמושג 'אדם' זה נקרא איש ואשה? כלומר זה שני חלקים שמרכיבים דבר אחד שמשלים זה את זו? גם גברים לא יכולים בלי נשים כי אז לא תהייה ילודה למשל... אנחנו דבר שמתחבר. כמו חלק של פאזל. לא כמו כדור עגול שכלום לא יכול להתחבר אליו גם אם מאוד ירצה... 

הם גם זקוקים לנו

אבל אצלם הכוח השולט ולכאורה הם יכולים לקחת את מה שהם צריכים מאיתנו בכוח

ומסכימה עם הענין של מציאות מדומה, לגמרי

מתוך ההבנה הזו, לא ברור לי למה לוחמות נכנסים קרקעית לעזה 🤷 ללוע של האכזריות כשיודעים מה עשו להן

הכוח הפיזי  שלכאורה להם יש ולך אין?

אני למשל לא רואה את זה בקו ישר את זה שהם חזקים יותר פיזית לשליטה בי... הכוח הפיזי לא מאיים עליי ולא מנהל אותי ביום יום. אני יכולה להיות גם מתוחכמת בדרכיי. לאשה יש כוחות עצומים.

שוב, אני לא בוחרת להתסכל בכישרון/יכולת ספציפיים ממקום של שליטה. אלא של כלי שזכיתי בו, והשליחות שלי זה איך לקדם את העולם בעזרתו.... וממילא אני לא חוששת מכלים וכשרונות שיש לאחרים. 

שלא תטעי, יש לי הרבה כוח ואני משתמשת בו ומנהלת הרבה דברים ואנשים.

גם לנשים שנפגעו בעוטף היה כוח, אבל בסוף באו גברים ופגעו בהן (יותר ממה שפגעו בגברים)

כי בסוף הכוח הפיזי יכול לנצח גם נשים חזקות.

עושים המוסלמים, שבאמת לפי הגישה שלהם הגברים נמצאים מעל הנשים, ולכן יש להם זכות לשלוט בהן ולאמלל אותן ולאנוס אותן.

זו לא הגישה שלנו, כיהודים. אצלנו הגבר והאישה שווים במעלתם, ולכל אחד יש את התפקיד שלו בקיום המשפחה והאומה.

וחלק מהמלחמה שלנו במוסלמים ובחמאס ספציפית עכשיו - זה לא ליפול לגישה המוטעית שלהם. לחזק את התא המשפחתי והלאומי שלנו, שמורכב מגברים ונשים גם יחד.

במוסלמים ובאומות ששונאות אותנו, אנחנו אומה קטנה שצריכה להגן על עצמה.

במצב כזה שחזרנו לימי מלחמה וצורך בהגנה שוטפת, החולשה הנשית בולטת מאד.

כן, לאשה יש פחות יכולת לחימה.

וגם אני עכשיו פתאום מרגישה רצון לדעת להשתמש בנשק.

חושבת שמי שתתאמן ממש ותשקיע יכולה להיות לוחמת טובה לא פחות מגבר,

אם כי סיכוי גבוה שזה יפגע בגוף שלה וביכולות הנשיות שלה (קרי הבאת ילדים בעתיד)

אבל אשה היא לא 'גבר מקוקל' או 'גבר פחות טוב'. היא ההשלמה שלו ולכן היכולות שלה אחרות

אני חושבת שיש יכולות קוגנטיביות שנשים יותר טובות בהם, לנשים יש יותר יצירתיות, יש מלא מחקרים על השונות (לאו דוקא העדיפות) של גברים לעומת נשים.

זה הכי בסיסי הסיפור על בית הספר של החיות- אם אשה מנסה להתחרות בגבר , בגבריות, אז מן הסתם היא צריכה להשקיע יותר בשביל אותן תוצאות.

אבל אם היא תשקיע במה שהיא טובה בו (למשל, מתן תמיכה נפשית ורגשית ללוחמים/פגועים) היא תגיע לתוצאות הרבה יותר טובות.

ברמה האישית אני הרבה שנים התכחשתי לשוני הזה. התעצבנתי, אפילו בהריון, כשגברים היו מציעים לי לסחוב. כאילו, זה שאני אשה לא אומר שאני חלשה.

והיום השלמתי. גם נפשית ורגשית ראיתי שאני באמת שונה מבעלי (אגב בעלי לא חזק ממני פיזית.. אני עושה כושר ויותר זריזה ממנו. בקרב מכות מניחה שאני המנצחת..)

ויש לי צרכים מסוימים. ואני זקוקה לו לפעמים בשביל שייתן לי גב ואוכל להשען עליו, וזה לא מרגיש לי מקטין או מחליש כמו פעם.

והוא לעומת זאת מתמלא מלהיות חזק ולתפקד במצבי קיצון.

האם נכנעתי? חזרתי לתפיסות קדומות? אולי. אבל טוב לי יותר.

אם המלחמה גורמת לך להרגיש שאת לא יודעת להגן על עצמך- קחי קורס באומנויות לחימה, תוציאי רשיון נשק ותשפרי כושר.

אם המלחמה גורמת לחשוב כמה חבל שאת שייכת למין החלש- נדמה לי שאת סתם יורה לעצמך ברגל, כאילו אין לנו מספיק דברים קשים לחשוב עליהם עכשיו

להיות אישה

רק חשבתי שאני חזקה ומסוגלת להרבה ועכשיו אני מבינה שיש נקודות חולשה קריטיות שלא הייתי מספיק מודעת לקיומן.

אני חושבת שהמלחמה הזאת ערערה אצל רובנו ככולנו את תחושת הביטחון שהייתה לנו עד עכשיו (גם כשהביטחון היה יחסי, חיינו הרחק מתודעת הזוועות שהתגלו החל מה-7.10).

תכלס אנחנו מתחילים את החיים האלה פגיעים, בתור תינוקות וילדים, וככה גם נסיים אותם, כאנשים מבוגרים. הפגיעות הזאת היא חלק מהעולם הזה. חיים איתה, מודעים לה ברמה כזאת או אחרת. אבל בעולם מתוקן לא היינו אמורות לחשוב עליה יותר מזה. רק שעכשיו הרוע הגיח בכל עוצמתו ויש לכולנו הרבה לעכל…💔

בסוף בסוף, כמו כל לגבי אסון אפשרי, הכל בידי שמיים. לא משנה גבר / אשה / חזק או חלש.

ומתחברת לכל מי שמציעה להגביר את יכולות ההגנה האישיות. זאת גם תשובה מול חוסר האונים וזאת גם השתדלות (למי שמתאים לה כמובן).

ושה׳ ישמור על כולם ועל כולן, ויכלה את כל הרשעה מן הארץ.

את קוראת לכל הנשים שנשארו מאחור לתפעל את העורף והבית בכינוי חלשות?

הן ממש ממש לא חלשות! הן נדרשות לכוחות אדירים! כוח לא מתבטא רק ביכולת להחזיק נשק... 

עובדות קשה מאד

החולשה ביכולת להגנה עצמית

אבל עדיין המהות של אישה היא לא להילחם, ואני אישית לא רואה צורך להתנגד לזה.

אם יש אישה שקשה לה לא לדעת להילחם, היא בהחלט יכולה ללמוד זאת...

אלא התפכחות לאומית, שכל עוד לא הגיעה הגאולה עלינו ללמוד להגן על עצמנו מפני האויבים הקמים לכלותנו.

הנה, יש עכשיו יחסית הרבה חרדים וביינישים שהתגייסו לראשונה בחייהם, בין השאר בגלל ההתפכחות הזו...

ויש גם נשים שמוציאות רשיון נשק, כך הבנתי.

זו באמת מכה בפרצוף, במובנים מסוימים...

כי האויבים שלנו משתמשים בכוח הגברי כדי לגבור על הנשים.

אנחנו לא כמותם. הגברים שלנו רוצים להגן על כולם, גם על הנשים, והנשים שלנו לא רופסות ומסכנות כמו הנשים אצלן...

לא ממש מצליחה להבין למה זה דווקא חולשה נשית

אשמח שתסבירי

הם בהחלט יותר חזקים, אבל לוחמה פסיכולוגית

אנחנו שמות אותם בכיס הקטן

זה כלי חזק שלהם לצערנו. ומאוד.

הם הפחידו את כולנו. הבעיתו.

משחקים לנו בראש וברגש

זה התחיל עוד מלפני, כשהרשע יימ"ש סינוואר ביקש עוד כסף ועובדים פלסטינים בישראל כדי שנחשוב שזה מה שמרגיע אותו, בזמן שהוא מתכנן פה טבח רבתי.

ממשיך עם סרטוני החטופים ועאלק סיוע הומניטרי, משחקים עם המשא ומתן ועוד ועוד

לא לזלזל בכח של האויב.

ומנגד, לנו יש אמונה וצבא חזק, אבל מקבלי החלטות מוחלשים. צריך לדעת את זה. וזה תיקון חד משמעי שנדרש

העכשווי שהוא זמן מלחמה, כוח פיזי זה כוח שולט.

היה חלק במתקפה שכוון רק לנשים- לאנוס אותם.

כוח פיזי הוא אמיתי בהחלט וממש לא פסיכולוגי, לעומת כוח נשי שיעיל לפעמים ובפעמים אחרות הוא פסיכולוגי בהחלט.

נכון, נשים נאנסו בצורות איומות ונרצחו.

אבל, גם גברים סבלו מאלימות מזעזעת וברוטלית, פגיעה באיברים מוצנעים ועוד דברים שאי אפשר להעלות על הכתב.

הם פשוט ניסו להשפיל ולפגוע בצורות הכי נוראיות שהם הצליחו לחשוב עליהם. ולצערנו הרב, נשים גברים ילדות וילדים בכל הגילאים נפגעו. 

לא רק במימד הפיזי

אז אם הם משתמשים בטרור פסיכולוגי

לנו הנשים יש את החכמה והכח להילחם בזה

כמו במצרים

שהמקרה של ה7.10 היה מאוד מאוד חריג

כלומר, גורם ההפתעה היה מכריע בנוסף למספרים של המחבלים, לאכזריות ולכך שלא היו כוחות צבא באותם איזורים ולא היה ביניהם קשר. זה באמת חסר תקדים

זה שבר לנו הרבה קונספציות על בטחון אישי, לאומי, נשי, מה שתרצי. באמת הכל

אבל אם בא לך קצת אופטימיות, אז באחד הקיבוצים יש רבש"צית שקמה באותו בוקר עם הרגשה רעה אחרי המטח הכבד, והחליטה לא לקחת סיכון, הזניקה כיתת כוננות ופיזרה אותם בצורה טקטית כך שיכלו לגבור עליהם. היא הצילה כך את הקיבוץ. זה סיפור די מפורסם

ויש עוד הרבה כאלה שלא נשמעו על גבורה נשית. שהיא אולי קצת אחרת, לא לוחמה בידיים, אבל בהחלט באה לידי ביטוי.

וגם, לא רק נשים נפגעו. גם גברים. וגם מינית לצערנו. אז לא יודעת אם זה רק עניין נשי

ואני חושבת שאני מצליחה לרדת לסוף דעתך. מקווה לפחות

זה שבסוף כח פיזי מנצח גם נשים חזקות.. ובכן, הוא מנצח גם גברים חזקים. מאוד חזקים ואמיצים.

ויש כאלה שהוא לא ניצח אותם.

למה?

אני מאמינה שזה עניין של השגחה אלוקית.

ברגע שאנחנו מחזיקים בתפיסה שהכח שלנו הוא בלתי מנוצח, בין אם זה נשים ובין אם זה גברים, זו קונספציה שנועדה להישבר בסוף.

לא משנה אגב אם זו מלחמה או לא. רק שהמלחמה מאוד חידדה את זה גם כלפי נשים בגלל הצורה שבה בחרו לפגוע בהן. וזו חלק מהתעוררות כללית שיש בציבור, שמתחברת אגב עם מחדלי אמ"ן,השבכ, המלל וכו' בצד הביטחוני. זו שבירת קונספציה מדינית לאומית אישית.

בצד הנפשי, אם החזקת עד עכשיו מעצמך כאישה חזקה שאיש לא יוכל לה - זה בהחלט אירוע ששובר את הנפש. גם אם צלחנו את זה כנשים עד ה7.10 גם בפן המעשי, משו פה נשבר.

למישהי שמסתובבות בעולם עם רמת מודעות גבוהה לעצמה ולסביבה ומאוד מאמינה בבחירה (כמו שאני תופסת אותך), יש תחושת שליטה במתרחש בכל רגע נתון. כי הכל לבחירתי. וברגע שרואים שקורים דברים נגד הבחירה של האדם, בכח ובאכזריות בכזה היקף - זה מרגיש שאין יותר שליטה.

אבל זה לא נכון באמת.

האמת היא, שלכתחילה יש לנו שליטה רק על מה שתלוי בנו וביכולות שלנו. מתקפה כזו לא יושבת תחת הקריטריונים הללו גם לגברים וגם לנשים.

ועכשיו, מתוך מקום מתבונן אפשר לבחור להסתכל על זה כ- הכח שלי מוגבל כאישה מול סיטואציות כאלה, כמו שכח של גבר מוגבל בסיטואציה הזו. גם אם הוא בתוך טנק וגם אם הוא נושא נשק ומיומן. זה לא רק לנשים העניין הזה.

ואני חושבת שדווקא העובדה שהפגיעות והחטיפות התרחשו הן בנשים והן בגברים, זה לא קשור רק לנשים.

אין כוחנו בעוצם ידינו בלבד, ואין באפשרותנו לשלוט בכל סיטואציה שלא תבוא, רק באלה שאנחנו כבר מכירים. וההכרה בחוסר האונים שבחוסר שליטה שכזה היא באמת כואבת.

יש לאישה כח להתגונן ח"ו מפני אנס?

מפני מפגע בודד?

ז"א, איפה היתה התפיסה של הכוח מונחת ומול מה, זו השאלה שלי

בחיי היומיום הרגילים שלנו, לכל אחת יש הרבה כח. אבל הוא לא כזה שמנצח דברים כאלה כמו שציינתי שקורים בתדירות יותר גבוהה מאירועי ה7.10

אינו בהגנה אלא בעשיה והתנהלות נכונה, בבחירה איך החיים יראו, ביכולת תקשורת גבוהה, במודעות והבנת סיטואציות וכו׳

כל זה שווה הרבה כוח בחיים נטולי מלחמות ומפגעים תמידיים.

מסתבר שהחיים פה השתנו ויש דברים שישתנו לתמיד, כי האירוע שקרה גם אם הוא חד פעמי הוא משנה חיים.

בחיים החדשים שנוצרו הכוח הנשי שווה הרבה פחות. בעיניי לפחות.

אנחנו לא חיים חיים שהם נטולי פגיעות ומלחמות. אנחנו בכל זאת חיים בא"י.

אז אני רוצה להאמין שאצלך בכל אופן זה מקרה אינדיבידואלי שאת משייכת לעולם נשי אבל אני חולקת על התפיסה הכוללת שזה שייך רק לנשים

ועוד משהו, הכח הזה לא ניטל מאיתנו. והוא הייה ושווה המון גם בחיים תחת אש. לדעתי במיוחד תחת אש. כי זה מה שמאפשר את החוסן שלנו לענ"ד.

עדיין יש לנו את הכח לבחור איך החיים שלנו ייראו, ועדיין יש לנו כח לנהל סיטואציות ולתקשר. תבנית תקשורת שהשתמשת בה לפני אולי תצטרך לעבור מודיפיקציה, אבל לא איבדת את היכולת הזאת. זה כח להצליח להגמיש את היכולות שלנו ולהרחיב אותן גם במצבים לא צפויים. וזה לגמרי דבר שניתן ללמוד לעשות גם בעת הזו

בעיניי היו בטוחים, גם שהיו פיגועים וגם שהיו סבבים, לי זה לא פגע בבטחון האישי ולא נגע לבטחון הנשי.

זה לא שהכוח אבד, אבל הוא מרגיש לי פחות משמעותי גם אם אני עושה דברים משמעותיים, הם מרגישים עם פחות משמעות למול אובדן/ חטופים/ פצועים/ פגועים נפשית/ אונס.

וגם בעתיד הדברים שחווינו פה צרובים לחוסר האונים שחווינו גם בכללי ובמיוחד הנשים.

זמן להתאושש, ואנחנו עוד בעיצומה של מערכה.

זה ברור שמשו השתנה.

אבל אני חושבת זאם ניתן לעצמנו להיבלע לתוך זה, יהיה קשה להשתקם.

ואל מול האובדן זה נראה חסר משמעות, אבל זה בעצם קיום ה- במותם ציוו לנו את החיים.

כן הייתי מציעה לך לשאול את עצמך מה כן היה מרגיש בעינייך משמעותי בעשייה היומיומית שלך ולעשות אותו, או לחדד את תחושת המשמעות בדברים שאת עושה בכל זאת .

והכי הכי - לתת לזמן לעשות את שלו

זו האמת. הכי פשוט

אנחנו עדיין בתוך האירוע

בתוך האירוע כי זה לא אירוע, זו המציאות החדשה. גם שיגמרו לנקות את כל הרצועה יצטרכו לשמור שם. גם שיחזרו החטופים ויקברו כל הנעדרים ויחזרו העקורים לבתים ישארו זכרונות כואבים וטראומות רבות שמספיקים להרבה שנים.

כל הדברים המשמעותיים ביותר מתגמדים מול המציאות החדשה.

שעיקר הבעיה שלנו הייתה שחיינו במציאות מדומה בכל הנוגע לתמונת המצב הבטחונית.

ובכל זאת, קחי 50 שנה אחורה - יצא לך לדבר עם אנשים שחוו או לחמו בכיפור ב73'?

זה ממש סיפור דומה.

מודיעין שלא התייחסו אליו, הפתעה, המון הרוגים, שבויים . ממש תמונה דומה רק מול אויב אחר, ואכזריות אחרת כמובן. אבל מוטיבים דומים מאוד

האם לא השתקמנו כעם? החיים של כולם עמדו מלכת מאז? אפילו האנשים של כיפור 73 הופתעו. זה אומר שתחושת הבטחון הייתה והשתקמה

יש לנו את הכוחות לכך, במקביל לאחריות של המדינה לשפר את עמדותיה ואת ההתנהלות.

גם אם זה ייקח זמן,

לא היתה פגיעה באזרחים, בנשים וילדים.

היתה מלחמה קשה.

פה זו גם מלחמה קשה וממושכת וגם פגיעה אנושה באזרחים.

הרבה יותר קשה להתאושש ממנה.

האם נתגבר בסוף? כנראה שכן (אם מתישהו הכל יסתדר) אבל זה יקח הרבה מאד זמן.

לדעתי יישארו לנו הרבה משקעים כעם

יהיו הרבה אנשים פוסט טראומתיים

והרבה כוחות ייאבדו

זה ברמה הלאומית

ואגב יש שוני גדול מאוד בין שני המלחמות.

האכזריות והרוע זה מה שמטלטל כאן. ביום כיפור אכן היתה הפתעה גדולה וכשל במודעין בדיוק כמו כאן. אבל לא חטפו תינוקות ולא התעללו באישה בהריון ולא עשו זוועות שאני מעדיפה לא לכתוב כאן

ולכן הטראומה כל כך עצומה

ולא בטוח שתהיה התאוששות, אולי הכחשה והדחקה

אני מאמינה שגם כאן

והשתקמנו זה לא רק עניין אינדיבידואלי של כל אחד ברור שי מי שיותר ופחות שנפגע בדרכים כאלה ואחרות

להשתקם כעם זה להמשיך להאמין בזכותנו על הארץ, להתגייס להגן על גבולותיה, להמשיך לקים משפחות, לנצצ את הפחד, להמשיך לחכות לביאת משיח

למרות כל הטראומה והקושי

כי התחיל ניצוץ של גאולה (בדמות הקמת מדינת ישראל).

אני מתפללת שעכשיו נראה הרבה יותר מניצוץ של גאולה...

שזה הודגש במובן הפיזי, אבל זה נכון גם במובן הרגשי

ואני חושבת שזה מעבר לזקוקות להגנה.

ושככל שאישה מחוברת למקום העצמי שלה, הן כאישה והן

למהות האישית המיוחדת שלה

(וגם גברים כנל) המציאות נהיית מתוקנת יותר.

בעיני זה הרבה מעבר גם למלחמה הפיזית,

אלא המהות הזכרית שבלהגן ולהסכים להלחם ולמסור את הנפש

כדי לשמור ולהגן על היקרים להם.

יש בזה משהו כל כך מופלא ומדהים בעיני,

בתגונות הגבריות האלה

כמו שלנו כנשים יש משהו מופלא בחיבור למהות הנשית והמדהימה שלנו.

בעיני זה חלק מתיקון העולם החזרה למקום שלנו.

אני לא רואה את זה כחולשה שלנו הנשים,

אלא פשוט כחיבור למהות שלנו. לצורך העניין אישה יכולה לבחור להיות לוחמת, ואפילו להיות לוחמת טובה, אבל בעיני היא במקום מסויים

מתרחקת ממה שנכון לה וממה שהיא באמת.

החוזק שלנו הוא מדהים, אבל הוא לאו דווקא בשדה הקרב

אלא ביכולת להתבונן ולחוות את מציאות,

ביכולת לפתח ולהניע דברים

ביכולת לראות פוטנציאל ולהצמיח אותו ובעוד המון דברים.

זה נכון שאם מסתכלים על חוזק  וכח אך ורק כיכולת לנצח

בשדה הקרב זה נראה חסר סיכוי,

אבל בעיני העולם הוא מורכב,

צריך הרבה סוגים של חוזקות ויכולות,

ולכל אחד יש את המשבצת שנכונה לו ואי אפשר בלעדיה.

בעצם אם מסתכלים על זה ככה אנחנו הבסיס להכל

כח ההשפעה שיש לנו הוא עצום

הכח שלנו בפה, כמו הקול קול יעקב, כך אנחנו

בזכות נשים צדקניות נגאל ולא בזכות מסת שריר

זה באמת קשה לתפוס את זה בעולם שכ"כ מעודד שוויון בין המינים וטשטוש התכונות היחודיות לכל מגדר. 

עכשיו נכון בעיני לא לכתוב אף מילת ביקורת על מי שמסכנת עצמה למען כלל ישראל גם אם יש לי בלב תהיות... אני יודעת שהכוונה שלך טהורה ובכל זאת כאב לי לקרוא... יעל שמחצה את ראש סיסרא הייתה אשה...

כמובן ש אני לא מתכוונת לסתור את דברייך .

רק כאב שפתאום צף

כשחשבתי על הבנות החילוניות שאין להן בחירה אם לשרת או לא

והן בחרו שתצפיתנות שזה יחסית נשי

ונרצחו בכזאת אכזריות..😰

אין בדברי שום דיבור על אף לוחמת ספציפית

ותצפיתניות הן גם באמת לא לוחמות ובתפקיד יותר נשי,

אני לא חושבת שהדברים שלי נודעים אליהן בכל מקרה.

בכל מקרה חלילה אין בדברי שום ביקורת על אף אחת, שלא ישתמע ככה.

כולנו גדלנו וגדלים בעולם שיש בו בלבול עמוק בתחום הזה.

ובהחלט יש בהיסטוריה שלנו את יעל ואת יהודית (שאגב השתמשו ביכולות ותכונות נשיות כדי לעשות מה שעשו)

תודה שאת מאירה את תשומת ליבי.

 הזו מטרידה אותי, שמשהו צריך להגן עלי.

אני לא חושבת שזו המהות הנשית אלא כורח המציאות של האישה להיות מוגנת כי היא חלשה יותר.

נשים שלוחמות הן נשים שיש גם כוח פיזי חזק יותר מרוב הנשים, הן יוצאות דופן. דווקא אותי הן מרשימות מאד.

יותר מגבר במובן הפיזי, שהוא המובן שבסוף שולט בעולם.

לא עלה נידף ולא מחפשת שישמרו עלי, אבל מסתבר שמה שחשבתי שאני חזקה זה טעות. אני יכולה לעשות המון ועדין נתונה לחסדיהם של הגברים במובן הקיומי.

של האישה ללדת, בעיניי היא לא מהות ולא כוח, זו יכולת.

לעומת הכוח הפיזי הגברי שמביא כוח של שליטה.

כח הדיבור?

אישה יכולה לגרום לגבר לעשות הכל! זה לא שליטה?

אני חושבת שיש יותר מידי משקל לכח פיזי בעולם המערבי( והערבי)...

עכשיו זה עדיין מאוד טראומטי

אבל בד"כ, ואת כתבת, זה לא מרגיש כך, נכון?

זה מזעזע והנפש לא יכולה להכיל את זה

אבל מה הסבירות שזה יקרה שוב?

זה אירוע ח"פ שנמר

ולגבי הכח הפיזי הגברי שיכול לשלוט תמיד היה בו שימוש לרעה.

מתוך נסיון להבין את החוויה,

מה מפחיד בלהיות נתונה לחסדיו של גבר (בהנתן שהוא רוצה בטובתך וכו) במובן הקיומי?

אני חושבת שזה גם תלוי בחוויה האם אני צריכה שמישהו יגן עלי כי אני חלשה ולא מסוגלת

או האם יש מישהו שדואג לי ושומר עלי ורוצה להגן עלי עד כדי כך ומוכן גם להסתכן עבורי.

באופן אישי יכולה לשתף שכילדה הייתי סוג של טום בוי,

וגם כנערה היו לי כישורים שאפשר לשייך אותם גם לצד הזה,

ועדיין היום כשבחרתי להתחבר לצדדים אחרים שלי,

למרות שדי ברור לי שהייתי יכולה גם לפתח כישורים אחרים ואפילו

להיות טובה בזה, ומתוך המקום הזה כתבתי לגבי להיות לוחמת

אני במקום הרבה יותר מחובר ונכון ומדוייק לי.

וכשאישה בוחרת במקום של לחימה שהוא באיזשהו מקום מנותק ממקום של הוויה שהוא בריא לה יותר

היא באיזשהו מקום מתנתקת ממשהו בעצמה.

ככה אני רואה את זה, קודם כל מתוך החוויה האישית ודברים שעברתי בעצמי

ומתוך זה למדתי והרחבתי להתסכלות כללית גם.

ומוסיפה לסיום שאם כבר מדברים על נשיות,

בעיני הנקודה כאן היא קודם כל החוויה שלך של הכאב

שאת מרגישה פתאום תלויה וחלשה ונזקקת

וזו יכולה להיות תחושה כואבת ולא פשוטה.

תחבקי את עצמך על זה, התפכחות מכל סוג היא דבר כואב ומטלטל.

ובהמשך מתישהו אם יבוא לך אפשר להתעסק ולהעמיק במשמעות של הדברים ובכל ובהסברים,

אבל מה שמדבר מתוכך עכשיו זה בעיקר הכאב והלב❤️

אני מגדירה את עצמי קודם כול כיהודייה ורק אחר כך כאישה. המהות הלאומית שלי חזקה יותר מהמהות המגדרית.

ועכשיו, כשהמהות הלאומית שלי נלחמת על עצמה, זה לא משנה מה המהות המגדרית שלי. כל חלק בלאום עושה את תפקידו (בדיוק כמו שהלאום מתחלק לימנים ושמאלנים, לדוגמה).

ומעבר לזה - האדם שאני הכי אוהבת בעולם והכי קשורה אליו הוא גבר... אז איך אני יכולה להסתכל על המגדריות בצורה של "אנחנו" ו"הם"? הוא חלק ממני לכל דבר!

אז באמת כרגע הצד הגברי של הלאום שלנו נלחם בצורה פיזית, והצד הנשי נלחם בצורה נפשית (תראי כמה שרשורים פה מתארים כמה שזה קשה!), וביחד - רק ביחד - ננצח בע"ה ונחזור לשלמות המשפחתית המורכבת מזכרים ונקבות גם יחד...

גם את זה המלחמה מדגישה

גברים בחוץ

נשים בבית

אותי זה מדכא

הכח של התפילות והברכות שלנו גדול (וגם של הקללת).

ההשתדלות היא של גברים במלחמה אבל אני מאמינה ש"לא בכח יגבר איש" שהתפילות שלנו פועלות הרבה.

איך היא בתושייה גדולה הצליחה להציל את עצמה ואת בעלה

באחד הבסיסים והניסה את המחבלים.

נכון שהיא אחת בדורה, אבל היא מראה לנו אופציה.

השאלה היא מה כל אחת בוחרת באופן אישי.

אני לגמרי מסכימה איתך שאופציית ההתעללות דרך אונס אכן "מיוחדת" יותר לנשים וזה נורא,

רק לא בטוחה מה אפשר לעשות עם זה חוץ מלהוציא רישיון נשק או לתת לו בעיטה איפה שצריך

ככה זה ההי מאז ומעולם. לנשים יש כוח נפשי יותר חזק, רגשי יותר, ולגברים את הכוח הפיזי. כל אחד צריך את השני. אם העולם היה רק עם הכוח הגברי, זה היה אגרסיבי מדי. ואם היה רק עם הכוח הנשי, זה ההי עדין מדי.

לכן הקב"ה ברא את העולם עם שני כוחות שחייבים זה את זה 

לא יודעת אם זה ידבר אלייך, אבל משתפת במחשבות שזה עורר בי (כותבת מהרהורי ליבי, ומתוך ההסתכלות שלי על העולם. כמובן בהשראת דברים שקראתי ולמדתי, אבל לא משהו ספציפי שאני יכולה להגיד בשם מישהו מסויים..)

לאורך ההיסטוריה, האישה היתה באמת במעמד נחות מאשר האיש. בתקופות קדומות יותר, התלות של האישה באיש היתה הרבה יותר משמעותית, כי העולם היה כזה שלכוח פיזי ולעוד תכונות גבריות היה משקל הרבה יותר משמעותי, וזה הביא למצב של הרבה ניצול והשפלת נשים, כחלק משגרת היום יום.

דווקא בעם היהודי, ביחס לעולם של פעם, היתה הגנה גדולה לנשים. יש הרבה הלכות ששמרו על הנשים מניצול או פגיעה, ויש הרבה מקורות על מעלת הנשים, הרבה נשים עם מקום של כבוד בהיסטוריה היהודית, והרבה הערכה גם לתכונות הנשיות, שפעם לא ידעו כמעט להכיר בהן בעולם.

חז"ל משווים בין האישה לבין הלבנה, ומחברים בין מיעוט הלבנה (המדרש המפורסם מהיום הרביעי לבריאה) לבין המעמד של האישה לעומת האיש.

והם גם מלמדים אותנו שבאחרית הימים האישה תגדל שוב ותאיר אפילו יותר מהאיש - 'נקבה תסובב גבר'.

ואנחנו בתוך התהליך הזה, שבו מעמד האישה עולה לאט לאט, ויוצא מהשפלות שבה הוא היה.

וזה תהליך טוב ומבורך, חלק מתהליך הגאולה.

אבל אנחנו עדיין לא סיימנו. אנחנו עוד לא באחרית הימים.

וזה מתבטא גם בזה שקיים בלבול בעליה של מעמד האישה. לפעמים במקום להעצים את האישה ואת התכונות הנשיות, יש גישה שצריך להראות כאילו אישה היא כמו גבר. וזו מחיקת הנשיות בדרך אחרת. זה לא העלאת מעמד האישה, אלא דחיפת האישה למקומות הגבריים.

ועכשיו ראינו שוב, מכיוון אחר, שהתיקון עוד לא הושלם.

אנחנו אמנם בעולם בו לכוח פיזי יש הרבה פחות משמעות ביום-יום. אבל עכשיו חווינו על בשרנו שבעולם שבו עדיין יש רוע, יש לגברים יתרון פיזי נגד הרוע.

וזה חלק מזה שאנחנו עוד לא בגאולה השלמה.

כי כשתהיה הגאולה השלמה, זה יהיה אחרי שננצח את הרוע. ואז אף אישה לא תצטרך להגן על עצמה, כי לא יהיה מי שיפגע בה.

ואז האישה תאיר כמו הגבר, או אפילו יותר, יהיו שני מאורות גדולים, והאור שלנו ישלים את האור הגברי. בעז"ה שנזכה להגיע לשלב הזה בקרוב בימינו ממש…

גאולה תגיע בעתיד הלא ידוע, בינתיים זו המציאות (נטולת גאולה) שצריך להתמודד איתה.

דווקא כי כל כך התקדמנו ממה שהיה פעם.

אנחנו בתוך תהליך של גאולה, וכחלק מזה מעמד האישה השתנה משמעותית.

פעם אירוע כזה היה הרבה פחות מזעזע, זו היתה מציאות החיים (לפחות אצל הגויים.. עם כל כמה שזה נורא לחשוב על זה).

בדור המכבים היה *חוק* שכל אישה צריכה להיאנס ביום החתונה שלה, ואף אחד לא חשב לערער על זה, עד יהודית...

מה שקרה פה מזעזע בכל קנה מידה. ואנחנו חשים את כל הזעזוע כי אנחנו חיים בעולם שבו ברור לכולם שזה שפל ונוראי ותת אנושי.

זה לא מבטל את מה שכבר התקדמנו.

ואותי זה מעורר להתפלל על הגאולה גם מהמקום הזה.

ואני מאמינה שהמלחמה הזו היא צעד משמעותי. הרוע עולה כדי שנוכל למגר אותו. אני לא יודעת אם אנחנו ראויים שזה יהיה הצעד הסופי, או שנכונים לנו עוד שלבים בדרך, גם על זה ראוי להתפלל, אבל ברור שהמלחמה הזו היא עוד צעד של מחיקת הרוע וחיזוק הטוב בעולם, וזה צעד גדול של גאולה.

אנחנו עוד בתוך התהליך, אי אפשר עדיין לראות את זה מבחוץ, אבל ברור לי שעוד 100 שנה כשיסתכלו על ההיסטוריה, יהיה אפשר לראות הרבה שינויים לטובה במציאות, שהתחילו בעקבות המלחמה הזו.

אפשר להצמיד כל דבר לגאולה, זה הרי דבר שאינו מוגדר. זה נוח לחשוב שגם דבר שאינו נתפס מיישר קו עם הגאולה וממרחק נוכל לראות זאת. זה חינוך שקבלתי בילדות, אבל לא באמת מצליחה להבין איך אפשר להצמיד אירועים מזעזעים, נטולי רוחניות, עם משמעויות נוראיות לגאולה.

שכל דבר במציאות, גם דברים קטנים,

אבל בטח גם דברים גדולים, כאן כדי להצמיח אותנו לקומה הבאה.

לצערנו עד שלא קרה מה שקרה, לא הרגשנו שיש לנו לגיטימציה מוסרית

להלחם ולמוטט את שלטון החמאס ולהלחם מספיק באויבינו.

גם בשואה, לפניה רבים מעמ"י לא האמינו שיש לנו זכות ואפשרות

לחזור לארצנו ולאדמתנו ולהקים מדינה יהודית

(וגם חשבו שאפשר להטמע בגויים ולהפוך לחלק מהם,

שזו גם התעוררות שקיימת גם היום המידה רבה אתל אנשים שהיו רחוקים מזה).

יש לנו יכולת לצמוח מתוך חיבור עצמי לפנימיות למהות ולשייכות שלנו,

ויש לנו למרבה הצער אפשרות לצמוח מתוך כאב,

כי הכאב מפגיש אותנו בדיוק עם ההעדר של מה שאליו אנחנו בתוכנו רוצים

אבל לא מספיק נכונים למדרגה הזאת.

זה נכון גם ברמה האישית באחד לאחד.

וכמובן גם ברמה הלאומית.

וגם כאן, יש לנו אפשרות להתנער מכאבים קטנים,

מנסיון פיגוע, מהסתה

או להגיד לא נורא זה בסדר שמנסים להרוג אותנו

(או נתמודד עם זה שהילד מתחצף/ שהזוגיות רחוקה/ שבעבודה רומסים את זכויותי)

ולרוב המצב יסלים או שנפגוש באותו שורש מכיוון אחר,

עד שבע"ה נצליח לטפס במדרגה הבאה שלנו.

וכל כאב פרטי ואישי אפשר ונכון לקחת לשם,

וודאי שגם כל כאב לאומי,

ומשם מגיעה הצמיחה והתקומה הכי גדולה.

והלוואי שנצמח תמיד מתוך חיבור פנימי ובלי צורך בתזכורות כואבות

המלחמה לא טובה עבורנו, היא לא יכולה למגר את הטרור, והיא מלאה באבדות, אבל פעולה בלתי נמנעת אחרי המתקפה, צריך לנקות את עזה מטרור. אבל הוא יחזור כמו שהוא קיים ביוש ובכל הארץ.

צמיחה מתוך כאב יכולה להיות כשהכאב נורמטיבי והצמיחה אמיתית. פה זה לא זה ולא זה.

ככל הנראה לא תפתור כלום

כי איסלאם רדיקלי זה רעיון, לא אנשים.כנל הרעיון הפלשתיני כביכול

אבל ההתבוננות היא אחרת בעיניי

אני חושבת שהמלחמה באה להעיר אותנו למשהו אחר, כל אחד מול עצמו גם. מלבד ההתעוררות האדירה שלנו כמדינה

למה? ובכן, אני מצליחה לראות כל מיני התעוררויות

בין אם זו התעוררות לתשובה,כפשוטו, הכרה בקיום השם והתחזקות במצוות של האנשים שהיו וחוו וגם של אלה ששומעים את הסיפורים

התעוררות שהחיים הם זמניים, קצרים ולא צפויים. זה הרבה יותר מוחשי היום מאשר בימים רגילים. ענשים מסיקים מזה מסקנות לחיים שלהם בכל מיני תחומים. מפסיקים לרצות, קשובים לעצמם, שואלים את עצמם שאלות. מתבוננים

התעוררות נוספת - גילוי הכוחות הטמונים בי. עליית מדרגה/ קומה  מתוך ההתמודדות.

ממשפחות שעוברות ימים קשים מאוד בגלל קרובים חטחפים, נרצחים או נעדרים.

דרך אנשים פשוטים שהלכו לחלץ בליינים מהנובה, אזרחים נושאי נשק או 'סתם' קרובי משפחה דואגים שהעו מוכנים למסור נפש כדי לחלץ את אהוביהם, עובר בחיילים שנדרשים לאומץ רב בעמק הרשע ומוכנים למסור נפשם על הגנת הארץ

דרך משפחות המפונים שנעקרו מביתם, וכמובן נשות המילואים שמגלות כמה כוחות גוף ונפש יש להן מתוך הקושי

כל אחד חווה משהו מתוך המצב שבסופו של דבר יוביל לשינוי מסוים ולגדילה מסוימת

למה צריך את המלחמה בשביל זה אני לא יודעת, אבל בהחלט יש פה משהו שקורה שמוציא מאיתנו תעצומות נפש שבהכרח יובילו לגדילה

אנחנו כנראה מסתכלות על המציאות בדרכים שונות.

אני עונה בכל זאת, אם תרצי לקרוא. אבל אפשר גם לעצור כאן...

אני רואה את כל המציאות שלנו מתקדמת לעבר הגאולה. מבחינתי הגאולה זה לא משהו ערטילאי ומנותק שמתפללים אליו אלפיים שנה ומקווים שמתישהו הוא יקרה.

זו מציאות שמתרחשת מול עינינו, נבואות שמתגשמות אחרי שבאמת היה קשה להאמין שזה אי פעם יקרה, והיו שכבר איבדו תקווה, ובכל זאת זה קרה וזה קורה.

נכון שעוד לא סיימנו ועוד לא הגענו לסוף. אבל אנחנו לגמרי בתוך גאולה. גם בנושא של עליית מעמד האישה (שגם היום אחרי מה שהיה לא חזרנו אחורה למה שהיה בימי קדם, אני עדיין יודעת לקרוא ולכתוב, ללמוד, יוצאת לעבוד, וכו'..), וגם בהרבה תחומים אחרים (קיבוץ גלויות, ברכה גדולה בתבואת הארץ, ועוד).

ומלחמות, עם כל הכאב שהן נושאות, עושות שינויים גדולים שמקדמים אותנו. אפשר להסתכל אחורה על המלחמות שכבר היו ולראות איך כל מלחמה שינתה את פני ההיסטוריה (אחרי מלחמת העולם הראשונה - הצהרת בלפור, אחרי מלחמת העולם השניה - הקמת המדינה, מלחמת השחרור כמובן היא חלק מתהליך הקמת המדינה, מלחמת ששת הימים שהרחיבה את הגבולות שלנו משמעותית, מלחמת יום כיפור זה יותר מורכב אבל גם בה היה ניצחון גדול שאחריו 50 שנה לא העיזו לתקוף אותנו כמו אז, ואחריה היתה פריחה גדולה של ההתיישבות ביהודה ושומרון, וכו').

אנחנו מתפללים כל יום "בעל מלחמות, זורע צודקות, מצמיח ישועות", מלחמות זו אחת הדרכים של הקב"ה לזרוע צדקות ולהצמיח ישועות.

אני לא יודעת מה יהיה בסוף המלחמה הזו. מאמינה שזה גם מאוד תלוי בתפילות שלנו ובמצב בו העם נמצא, הרבה יותר מאשר במקבלי ההחלטות שם למעלה (שעליהם כבר נאמר 'לב מלכים ושרים ביד ה'').

אבל אני כן מאמינה ורואה שהמלחמה הזו מעוררת ומוציאה מאיתנו הרבה טוב, חושפת בנו את החיבור האמיתי שיש בינינו, וחושפת את העוצמה של מסירות הנפש של היחיד עבור הכלל.

ובעז"ה מתפללת שנזכה לעשות את הצעדים האחרונים של הגאולה, ולראות את הטוב הגדול שיופיע מתוך החושך...

אבל באופן עובדתי המתקפה הנוראה והאיומה הזאת בהחלט הצמיחה הרבה התעוררות והרבה הבנה.

בין אם זה מקום בריא יותר שמבין שלא יתכן לתת ככה לאויבים להתעצם

בין אם אלה אנשים שהתחזקו רוחנית

אנשים שגילו מחדש את היהדות שלהם.

קרה דבר נורא, ומתוכו יש הרבה צמיחה.

האם אנחנו ממצים את פוטנציאל הצמיחה שלנו מהאירוע הזה ככה שלא נגיע שוב למקומות האלה?

הלוואי שהייתי יכולה להגיד שזה המצב

הלוואי ויקרה נס שכן.

אפשר להשוות את הסיטואציה לאישה שהתחתנה עם גבר אלים.

בהתחלה הוא לועג לה וזה מעליב אבל היא אומרת כנראה הייתה לו ילדות קשה

בהמשך הוא לא נותן לה לצאת מהבית כשהיא רוצה והיא מצדיקה אוצו בדרך אחרת

אחר כך הוא מרחיק אותה מהמשפחה

וגם מכופף לה תיד

ותמיד יש לה צידוקים.

עד שיום כחד הוא מתהפך עליה ונותן לה מכות,

והיא בורחת למקלט לנשים מוכות ואומרת

וואי למה לא הבנתי בהתחלה שמשהו פה לא תקין?

אבל אני אגלה לך סוד כואב.

לא מעט נשים חוזרות ממקלטים או לאותו בן זוג מכה,

או למערכת אלימה אחרת,

כי הבעיה היא לא רק הגבר האלים (או אויבינו)

הבעיה היא זה שהאישה הזאת לא רואה בעצמה

אישה שראויה לכבוד, לאהבה, ליחס הולם.

אם היא הייתה במקום הזה כבר בפעם הראשונה היא הייתה פותחת את הדברים

ולא מבליגה.

האם מכות הן דבר מצמיח? תלומ לאן לוקחים אותן.

אם היא תהיה חכמה היא תבין שיש פה 2 בעיות

בן הזוג, אבל עוד לפני כן התודעה שלה, שמאפשרת לה להיות במקום קורבני.

באותה מידה גם אנחנו במידה מסויימת בתודעה גלותית,

והכאב שמפגיש אותנו עם החסרון הגדול שלנו

בשלום, בבטחון, בכבוד לאומי

יכול לעזור לנו להצמיח כאלה במידה מסויימת כמו עכשיו, וגם במידה רבה יותר.

כמו שהכאפה של אותה אישה מוכה

מפגיש אותה עם זה שהיא נמצאת במצב מסוכן ובעייתי

אבל עדיין כדי לצאת ממנו צריך לעבור מעבר פנימי נוסף.

כתבת שצמיחה מתוך כאב יכולה להעשות כשהכאב נורמטיבי והצמיחה אמיתית.

אני לא יודעת למה את קוראת כאב נורמטיבי.

אולי לפיגוע עם "רק" נרצח אחד?

האם באמת צמחנו משם מספיק? האם הבנו את הנקודה הכואבת הזאת

שאנחנו צריכים להוריש את אויבינו?

לצערי לרוב זה לא המצב.

ולעומת זאת מהשואה הנוראה והאיומה שהיא לא כאב נורמטיבי בשום צורה,

צמחה עד היום להרבה אנשים הלגיטימציה שנחיה כאן,

שהיא גם בקומה שבעיני הגיע לגדול ממנה,

של "לעולם לא עוד".

האם לולא השוכה היו היום בארץ כל כל הרבה יהודים ומדינה? קשה לי להאמין.

בתקופה הזאת הייתה באירופה התבוללות שהלכה והתרחבה

יהודים הלכו והתרחקו ונטמעו בגויים

ופתאום הזכירו להם שהם יהודים גם אם הם לא הרגישו שום קשר לדבר הזה וגם אם מבחינתם הם היו ככל העמים

(אגב גם היום יש לא מעט יהודים שחווים את החוויה הזו, בעיקר בעולם ולא בארץ).

זה מצער וקורע ומייסר לצמוח מכאלה מקומות,

ובדיוק לכן אני מקווה ואומרת

הלוואי שנהיה מחוברים למהות שלנו כיהודים גם בלי תזכורות כואבות

הלוואי שנהיה בתודעה לאומית של עם שנושא בשורה לעולם,

ולא של עם שמאפשר לכל אחד להחליש ולהוריד אותו.

הלוואי.

אבל יש לזה גם צד שני

תראי כמה גברים טובים וחזקים יעשו הכול כדי להגן על הנשים והילדים שלהם!

בעיני זה מדהים כמה גבר רוצה להשתמש בכוחות שהטבע וה׳ נתן לו בשביל להיטיב

האם עד עכשיו, לא דאגת אם הלכת לבד באיזור מבודד כשחשוך?

הרי שומעים על מקרי אונס כל שני וחמישי בחדשות. ועל ידי יהודים!

ולצערינו, גם אונס ע"י ערבים קורה, רק זה יותר מגיע לחדשות כשזה מלווה ברצח. ולא צריך לתת דוגמאות.

לדעתי, הדבר היחיד שהשתנה בשנים האחרונות זה חוסר הלגיטימציה לעניין. וזה עדיין נשאר

איזה תכשיט ואיזה נעליים 😭

יש שאלון אונליין של 12 צעדים לבדוק האם אתה מכור.

דבר ראשון תבדקו האם מדובר בהתמכרות או שמדובר בהרגל שיש לו שליטה עליו.

כי הטיפול והיחס שונים לגמרי.

אבל יש משהו באופי שלו שמתמכר ( אימפולסיבי כזה ) מהר

ב"ה לא מעשן או שותה

אבל אני מחורפנת

הוא קם לשירותים הולך לישון

בא לי לצרח עליו, באמת

ואני מנסה להשאר שמחה בשביל הילדים

יש התמכרויות ספציפיות, משחקי מחשב זה לגמרי אחד מהם.

יש תוכנית ייעודית למכורי משחקי מחשב.

אפשר לבדוק את זה בקלות, כדאי באמת אחרי החג.

אם מדובר במכור, תדעי שכל עוד הוא לא מטופל אין לו שליטה על עצמו, כמו מכור לסמים.

זה לא אמור להוריד מהכעס שלך, מהפגיעה בך ומלקיחת אחריות שלו

אבל כן יתן לכם כלים אחרים כי זאת התמודדות אחרת לגמרי, מניסיון❤️

כנסי לחדר

תשתי קפה עם שוקולד, תדאגי רגע לעצמך, את לגמרי צודקת, זה מעצבן וחייב להיפסק.

תעשי את זה בשבילך, לא בשבילו, כדי לשמור על האנרגיה שלך ולדאוג לעצמך.

יש תקופות ( אחרי שאני ממש נשברת וניההית היסטרית ) שהוא מפסיק

אז זה לא שהוא לא יכול לשלוט על עצמו זה פשוט כיף לו

שאלון 20 השאלות של מכורי גיימינג אנונימיים (GAA - Gaming Addicts Anonymous) הוא כלי לבדיקה עצמית שנועד לעזור לך להבין אם הרגלי המשחק שלך חצו את הגבול להתנהגות כפייתית או להתמכרות. [1]

להלן השאלון המלא, מתורגם ומאורגן בצורה מסודרת לפי קטגוריות: [1, 2]

שליטה וניסיונות הפסקה

• הצבת גבולות: האם אי פעם קבעת לעצמך כללים או מגבלות זמן לגבי משחק, ואז הפרת אותם ושיחקת זמן רב מהמתוכנן?

• ניסיונות פרישה: האם אי פעם נשבעת להפסיק לשחק, מחקת משחק, אך חזרת אליו מאוחר יותר?

• החלפת משחקים: האם ניסית להגביל את זמן המשחק שלך על ידי מעבר למשחקים אחרים?

• חוסר שליטה: האם היה לך רגע שבו באמת רצית להפסיק לשחק כדי לעשות משהו אחר, אך פשוט לא הצלחת?

• חזרה חסרת שליטה: האם לקחת אי פעם הפסקה מגיימינג, וכשחזרת שיחקת בבולמוס חסר שליטה? [1, 2]

השפעה על הבריאות ואורח החיים

• הזנחה עצמית: האם השימוש במשחקים מוביל אותך להזניח את ההיגיינה האישית, התזונה, הבריאות הפיזית או מטלות יומיות חשובות אחרות?

• חוסר שינה: האם אתה מפסיד שעות שינה רבות בגלל גיימינג?

• כאבים פיזיים: האם סבלת מכאבים פיזיים כלשהם (כמו כאבי גב, עיניים או פרקי כפות הידיים) בעקבות משחק אינטנסיבי?

• שינויי משקל: האם עלית או ירדת במשקל באופן משמעותי מאז שהפכת לגיימר? [1, 2]

רגשות ומצב נפשי

• זהות וירטואלית: האם אתה מעדיף את הזהות של הדמות שלך במשחק על פני הזהות שלך בחיים האמיתיים?

• בריחה מהמציאות: כשאשר אתה עצוב, חרד או מדוכא, האם אתה מרגיע את עצמך באמצעות משחקים או תוכניות לשחק?

• אשמה ובושה: האם אתה מרגיש אשמה, חרטה או בושה לאחר בולמוס משחק?

• שעמום מהחיים: האם אתה מוצא את עצמך משועמם מכמעט כל דבר אחר בחיים שאינו קשור לגיימינג?

• תסמיני גמילה: האם אתה מרגיש עצבני, חסר מנוחה או מוסח כאשר אתה רחוק מהמשחקים למשך זמן מה? [1, 2, 3]

מערכות יחסים, חברה ותפקוד

• פגיעה במחויבויות: האם אתה שוכח או מזניח פגישות, משימות או דדליינים בעבודה, בלימודים או במשפחה בגלל הגיימינג?

• הסתרה ושקרים: האם אתה מסתיר או משקר לגבי כמות הזמן שאתה מבלה במשחקים?

• התרחקות חברתית: האם הקשר שלך עם חברים ובני משפחה מהחיים האמיתיים הצטמצם באופן משמעותי מאז שהתחלת לשחק?

• ויתור על תוכניות: האם ביטלת או פספסת תוכניות חברתיות בחיים האמיתיים שציפית להן, רק כדי להמשיך לשחק?

• דאגת הסביבה: האם האנשים הקרובים בחייך הביעו דאגה לגבי כמות המשחק שלך?

• משחק במצבים לא מתאימים: האם שיחקת במצבים לא מתאימים או לא בטוחים (במהלך שיעור, בזמן עבודה, או בזמן נהיגה)? [1, 2, 3]

על חלק מהשאלות כדי להיחשב למכור (כדאי לעשות את זה עם איש מקצוע)

העניין עם מכור זה - שזה כפייתי.

הוא יכול מאוד לרצות לעזור לך, לשנוא את עצמו שהוא משחק שעות, לשנוא את עצמו שהוא מכאיב לך ולא מצליח לעזור לך ועדיין באופן כפייתי לא להצליח להפסיק.

התוכנית מלמדת לשלוט על המנגנונים האלה.

זה אומר שמבעד לניתוק התגובה הקיצונית שלך כן מצליחה לבקוע שם משהו ולגרום לו להתחבר לכאן ועכשיו.

כמו ששיכור שנוהג גם אם קריאת הסכנות בדרך מטושטשת, עדיין יכול לקלוט שני פנסי משאית דוהרים לקראתו ולהגיב לפני שיש תאונה חזיתית.

זה לא אומר שהוא לא נוהג בשכרות וזה לא אומר שכיף לו "לטייל" בכביש ולנהוג בחוסר זהירות.

הבעיה עם החרפת התגובות הקיצוניות של הסביבה (שלך במקרה הזה)

זה שהוא לומד להסתגל מחדש לתגובה הזאת ואז צריך להעלות ולהעלות את התגובה כדי שתצליח לבקוע מחדש

ואין לזה סוף.

רק שיהיה ברור שאת לשניה לא אשמה במשהו, זה לא פשוט וצריך עזרה. כדאי לך אחרי החג להתייעץ בצורה מסודרת עם אנשי מקצוע איך לגשת לזה.

זה מרגיש כאילו כיף לו

אבל האמת היא שהמשחק הוא הדרך שלו לווסת את עצמו ממשהו במציאות שגדול עליו להרגיש.

הזמן לשיחות עומק עם כל העומס שיש. אם אין זה אחלה

אני כן חושבת אבל שאת צריכה להגיד לו שאת פגועה ממנו ושאת רוצה לדבר על זה אחרי החג

אל תצפי שיבין אותך רק מההתנהגות שלך או שיזכור הבטחות. דברי ברחל בתך הקטנה

חסר לי הזמן איתך. אני רוצה שיהיה לנו זמן רק שלנו בערב בלי מפריעים. אני רוצה מתנה לחג בערב החג ולא אחרי כי זו לא אותה חוויה ואני לא רוצה לרדוף אחרי זה, אני רוצה שזה יבוא ממך

לא פשוט

חיבוק♥️

אני פשוט לא מסוגלת

זה פשוט קשה לי שהוא ידע שזה מה שיקרה

ובכל זאת בחר

וגם אמרתי לו, חשוב לי שהלך לישון ביחד, חשוב לי שהיום תחוה עם הילדים בבוקר

זה לא ניחושים

רק שהמשחק ניצח במקומי

חגי שיקום ודברי איתו ותגידי לו שאת מאוכזבת ופגועה

שאת מרגישה שאת לא חשובה לו אחרי שתיאמת איתו ציפיות וביקשת שיהיה איתך כדי לקחת חלק בהכנות והוא בכל זאת המשיך. שרצית שיקום ויהיה איתך כי זה חלק מהשותפות בזוגיות.

לחילופין את יכולה לבקש ממנו לקום לעזור

אגב זה נשמע קלאסי לקשב. גם לבעלי היה קושי בלראות קדימה/ לאמוד השלכות. אימפולסיביות. משיכה אינסופית למסך. גם הוא פרפר לילה

כי לא הייתי חושבת קשב אבל שאר הדברים דומים לפי מה שאמרת

הוא לא פרפר לילה. זה רק הזמן שהוא בבית ויכול לשחק

אם יש לו זמן בבוקר זה שם

בלילות הוא גמור ולא עושה כלום זה לא שיש לו אנרגיות

אבל מסכים יוצרים פעילות מוחית כמו של קשב לפי מחקרים

מכל מקום אני לא חושבת שהתפקיד שלך לאבחן, אלא להציף מה את מרגישה ולבקש ממנו שיטפל בעצמו ויעשה מה שצריך כדי שיהיה לך בעל מתפקד בבית

ואז תביני שהפרשנות שלך שגויה

ואז לא תתעצבני על הדברים הלא נכונים

ואז לא תעשי טעויות שיחריפו את המצב

ואז תוכלו לגשת לטיפול מסודר

ואז אולי זה יצליח ואולי לא

אבל תהיה לך וודאות ובהירות בחיים.

ההתמכרות הזאת לא אומרת שאת בעדיפות תחתונה, זה אומר שהוא חייב את זה בשביל להשיג שקט נפשי.

זה מורעב ולא באמת אפשר להסביר (וגם לא חושבת אני מבינה מספיק בשביל להסביר)

אבל תדמייני שיש לו לחץ פנימי, או מחשבות טורדניות או משהו בתוך הראש שלו שלא מאפשר לו להיות נוכח.

צריך לפרק את זה בזהירות ובהדרגה.

כרגע את פועלת כדי לעצור את הדבר היחיד שנותן לו שקט.

נכון הוא לא רואה אותך ולא מתנה, ולא הכנות לחג.

תארי לך שהיית סובלת מבחילות איומות, והייתה לך תרופה בהישג יד רק שהייתה גורמת לך לא להיות נוכחת 4 שעות, ובעלך היה מנסה לדבר לשכל שלך ומדבר על ההשלכות (ספויילר הוא יודע הכל, את לא מחדשת לו כלום)

כשהדבר היחיד שאת רואה זה את הגוף שלו שחוסם אותך מלהגיע לתרופה שאת זקוקה לה בכאן ועכשיו.

אל תהיי במקום המטיף הזה, אל תתפוצצי עליו, הוא לא יקשיב לך הוא רק יראה בך מפלצת שמפריעה לו בדרכו.

לא כי הוא לא אוהב אותך, לא כי הוא חושב שהוא צודק, אלא כי הוא לא מצליח לנהל את זה.

אני בטוחה שהוא אדם טוב. ויש לו מצפון שהוא פוגע בך ובמדפחה ובגללו דברים נדפקים, המצפון הזה לא עוזר לו להתגבר. הוא צריך כלים להתמודד וזה לא פשוט.

במקום לבזבז על זה אנרגיות,

תתמקדי במה שאת יכולה לעשות ולהכין. מה שאת יכולה, מצויין.

מה שלא, להרפות.

מה היית עושה אם היה מחליק ומתפנה באמבולנס? תעשי אותו דבר.

זה שאין ביטוי פיזי לקושי לא אומר שהוא לא קיים.

קחי בחשבון שיומיים חג בלי מחשב עלולים לגרום לו ליותר עצבנות.

זה יכול מצד שני להיות הזמן להתקרבות. אי אפשר לדעת.

תחבקי ותפנקי את עצמך על המקום הזה שנשארת לד במערכה על ההכנות לחג!

את מלכה וזו התמודדות סופר לא פשוטה!

❤️❤️

אחרי שהוא הודה לפני כמה שנים שהיה צופה בפורנו שהיינו בטיפול

המטפל טען שהוא לא מכור וזה פשוט דחף וכו'

מרגישה שזה אותו דבר כאן

ואני יודעת שברגע שאני יעלה את זה אני מתפוצץ

יצאתי מהבית עם הילדים

מאתמול בבוקר חשבתי על מכתב לכתוב לו לראש השנה על הדברים שאני מעריכה בו ואיך שהוא המשענת שלי ואני פשוט לא מסוגלת

וזה עצוב לי

ואני גם כועסת

חוץ מזה שאני על גלולות שנראה לי עושים לי רע ומסלימים את התגובה שלי

ואני לא מושלמת

וגם נשאבת למסך אבל לא באות צורה בכלל

יש לי את הבעיות שלי ואני מודעת והייתי בטיפול

אבל אני עצבנית

ואחרי הרבה עוגמת נפש של שניםם והרבה כסף ואנרגיה שהלכו למטפלים שונים שלא ידעו לאבחן.

לכו למטפל שמתמחה במכורים!

אם הוא מכור, הוא לא חייב להיות מכור לעוד דברים כמו פורנו, כמו שמכור לסמים לא בהכרח מכור לאלכוהול.

קשה לפעמים לקבל את זה כי זה "מסיר מעליו אחריות " כי זה לא הם זאת ההתמכרות.

ולנפגעים יותר קל להישאר בעמדת המאשים והקורבן ולא לקבל את זה שגם הוא קורבן וחולה (זה באמת מעצבן בטירוף, שהוא גם הפוגע וגם הקורבן)

אבל אם הוא מכור ונשמע ככה (אבל מי אני, תבדקו באופן מבוקר)

תהיו חייבים לעשות סוויצ' בראש ולהסתכל על התמונה אחרת.

זה לא מסיר מעליו אחריות בשום שלב ולא מצמצם את הפגיעה בך בשום שלב.

לאבחן כדי לדייק את הטיפול.

בעיני זה לא משנה אם זה התמכרות או דחף,

בשניהם יש קושי עצום להתגבר (תקראי לזה יצר הרע אם זה יותר מקובל בעינייך)

זה לא עוזר להגיד לבן אדם שעושה פעם אחר פעם את אותה הטעות שהוא טועה.

צריך להבין מה מניע אותו, איך לטפל בזה מבפנים.

ובשביל זה צריך טיפול.

אם זה היה משהו שבידיים שלך לשנות, זה היה קורה מזמן.

גם אם צריך לעבוד על קבלת אחריות ובחירה, זה מול מטפל.

תראי גם בכל נושא של אשה מוכה או כתות וכד'

יש את האבחנה המקצועית אבל יש גם סקאלה של איפה אדם מונח והאם יש לו באמת בחירה חופשית בכל רגע נתון או שלא, וצריך לעזור לו לקחת שליטה על הנושא.

למשל בטיפול באשה שסובלת מאלימות ברמה כזו או אחרת, עושים איתה המון סימולציות אז על איך להגיב.

יכול להיות שהוא צריך תרגול איך להתגבר.

מאוד קשה לי להאמין שהוא עושה את זה שוב ושוב ושוב כי לא אכפת לו או כי הוא לא מודע להשלכות או חושב שיהיה בסדר.

ויודעת מה, גם אם זה זה, עדיין עדיף שתשמעו את זה ממישהו מקצועי מאשר נקודת ההנחה שזה רק זה וסה"כ רק אם נסביר ונדבר על זה, ההתנהגות תשתנה.

אבל ברור שרק את מכירה את המצב אצלכם, אולי זה לא כמו שנשמע.

בכל אופן הרבה כוחות 🤗

נכון שאנחנו לא רוצות לכעוס בערב ראש השנה, ובטח שלא בחג, תנסי לנשום עמוק כמה שאפשר, מה שעוזר לי במצבים כאלה לדמיין שאני לבד בבית והוא במילואים/ בעבודה/ בטיול או ווטאבר , שלמעשה זה עוזר לי כי אז אני לא מצפה לכלום ממש.

גם אם לא יהיה ממש נקי ולא ממש מאכלים, תנשמי עמוק.

אבל כשיהיה לך זמן פנוי, אני אגיד לך את האמת לפעמים צריך בזוגיות לשתוק ולוותר אבל יש מצבים, כמו זה למשל, לדעתי, שאת ממש לא אמורה להבליג. לא צריך לצרוח עליו, אבל תחשבי טוב מה יכול להניע אותו לפעולה להתעורר על עצמו כי זה ממש אבל ממש לא לעניין להתנהג ככה כשיש לך אישה, בית, ילדים. לא מגיע לך חיים כאלו ולא יחס כזה. אני בטוחה שהוא לא עושה זאת מכוונה רעה , אבל את חייבת לעשות צעד שיאלץ לעשות סטופ. את מכירה אותו ואת חכמה מספיק לחשוב מה יעזור, להכנס לשתיקה ולהתעלמות זה כלי אכזרי אבל תשקלי לפעמים צריך להשתמש בכלי הזה. או להעמיד אותו בגבול שאו שהוא מוחק את המשחקים או שנרשם לטיפול ועד אז... כך וכך.

שולחת לך ים כוחות, זה ניסיון קשה מאוד בערב חג ומעליב ביותר, אני איתך❤️

חזרתי לבית והוא היה ער אמרתי לו שאני הולכת לנוח

נכנסתי לחדר ופשוט התפרקתי והוא נכנס אחרי

הוא אמר שהוא לא הלך לישון ב3 רק ב1:30 ואז קם שוב לשעה כי לא הצליח להירדם אז זה לא ששיחק עד 3 בלה בלה ( זה דפוס חוסר שלפעמים קשה לו להרדם אחר 20 דק' קם לשחק ואז ברור שלא יירדם, לא הבנתי )

הוא אמר שהוא מבקש סליחה והאם אני עדיין עצבנית

אמרתי לו אני, עצבנית ? למה ? בגלל שחשבתי שאני יקום מאוחר יותר הולך לקנות תכשיט ובמקום זה הייתי ערה מ5 ותפעלתי את כולם כשאני מנסה להשאר חזקה ושמחה ( טוב, לא הצלחתי להשאר שמחה אבל לפחות הייתי רגועה עם הילדים )

אמרתי לו שאני רוצה שאחרי החג הוא יילך לאבחון. הרי הוא בן אדם טוב יודע כמה המשחקים פוגעים בי ובזוגיות שלנו ואני חוששת שזה התמכרות כי אם לא למה הוא היה ממשיך

הוא ממש התנצל ואמר שאם זה מה שאני רוצה זה בסדר ואני יכולה להשים סיסמא למחשב כדי שאני אצטרך לאשר ( לא תודה, יש לי ילדים אני לא אמא שלך )

הציע ששבוע הבא נקנה משהו

אבל אני עדיין פגועה

והבית מסריח ואני השלמתי עם זה

יש לי אשכרה ערמות של בגדים על הרצפה,שירותים מלוכלכים וכיורות מלאים ואין בי טיפת אנרגיה

לפחות אני שומעת אותו עושה כלים עכשיו

הוא בעל טוב עוזר עם הילדים, בישולים וכו' אבל הדבר הזה גומר אותי

תזכרי במשך החג שהחיים ימשיכו אחרי

לא נגמר העולם היום.

ואחרי החג הוא יעשה איבחון ובעז''ה תגיע ישועה.

ותהיי גאה בעצמך שהובלת לזה.

ותמשיכי להיות קשובה לעצמך. זה באמת לא נעים בכלל

זה נשמע ממש התמכרות

ודבר החשוב בעיני

זה להבין

שהוא לא אוהב את זה. לא עף על זה.

יותר נשמע כמו לא ממש שולט בזה.

אז בעז''ה ילמד לשלוט.

חג שמח יקרה ♥️

הלוואי שהצער והבדידות שאת חווה יהיו לכפרת עוונות, תחל שנה וברכותיה.

אתם נמצאים בלופ שבו לכל אחד מכם יש תפקיד קבוע, הסוף ידוע מראש ומסבב לסבב המצב מסלים.

משחקי המחשב ומטלות הבית הם רק טריגר, הסיפור האמיתי הוא שלכל אחד מכם יש אסטרטגיה הפוכה להתמודדות עם הטריגר - שבאופן טרגי דוחקת את בן הזוג עמוק יותר לאסטרגיית ההתגוננות שלו.

בעלך בתפקיד הנמנע (נסוג) - כשהוא מוצף הוא נסוג מהסיטואציה לתוך משחקי המחשב, וזה עוזר לו לווסת את עצמו. הוא רגיש מאד לביקורת ממך, וכשהוא מרגיש שאת מצפה ממנו או כל דבר אחר שמטרגר אותו הוא חייב לווסת את עצמו - כמובן דרך התרחקות (ונסיגה לתוך משחקי המחשב). הוא לא כל כך טוב בלהבין את מצב הרוח שלך או מה את מרגישה וצריכה.

את בתפקיד הרודפת - רגישה מאד להתקרבות והתרחקות שלו, ולמצבי הרוח שלו. כשאת מרגישה שהוא לא איתך את חייבת לרדוף אחריו כדי להחזיר אותו שלא תישארי לבד.

יכול להיות שהוא כבר מכור בהגדרה, אני לא יודעת ובעיני זה לא מאד משנה. בעיני המפתח לשבור את הלופ הוא להתחיל להבין באיזה צורה כל אחד מאיתנו מטורגר ומדוע, ולתקשר דרך הלב ולא דרך ההתנהגות.

זה להפסיק להתייחס להתנהגות הבלתי נסבלת שלו - להעז לדבר על הבדידות שאת חווה. אבל רק מעומק הלב, מהמקום העמוק והפגיע ביותר, לא מהרציונל - מה שישר יקבל גוון של ביקורת ויחזיר אתכם ללופ.

מאד קשה ואפילו בלתי אפשרי בתוך קשר לא מספיק בטוח לפתוח את העומק הזה, שהרבה פעמים אפילו לעצמי אין מערכת יחסים איתו..

לכן ממליצה מאד על טיפול זוגי EFT.

אם הוא מכור זה משנה את כל התמונה.

למכור באופן נוירולוגי אין שליטה. מי שחווה יבין.

טיפולים למיניהם רק יגבירו את התסכול.

בדיוק כמו ילד עם קושי פיזי או מוחי שמכריחים אותו לבצע משהו שאין לו את היכולת הזאת.

כמובן אין מה לרתום את הסוסים לפני העגלה יכול להיות שהוא בכלל לא.

אבל כתבת שזה לא משנה בעינייך.

אז זה משנה מאוד.

כי זה ערב חג האנשים בחופש ולא נוסעים על הבוקר.

התור בשעה של פקקים?

שיהיה בהצלחה!!

הקטע שבעלי במאוחדת ואני כללית.

אם נלך למעבדת גבריאל הם מקבלים ישר? הם מבינים את הדחיפות?

מניחה שנגיע בזמן בסוף אבל לא רוצה שזה יפול על זה..

אבל שתדעי שכם למצוא בשערי צדק חניה זה לא פשוט...

זה בסדר גם אם לוקח קצת יותר זמן. אפילו שעתיים כנראה שיקבלו..

אין לנו תור. אמרו לנו לבוא כמה שיותר מוקדם בבוקר. זה היה די מהרגע להרגע כי טבלתי אתמול עשיתי היום בדיקת דם ואולטרסאונד והביוץ מחר כנראה אז לא רצינו לפספס..

אם מגיעים עד השעה 9 אז יחסית עוד פנוי בחניון. אחכ יותר עמוס

ושישי, מקווה שיהיה בסדר

תבדקי גם שיש לך את כל ההתחיבויות הנדרשות

כי בעלי שם.

כן

והאמת שברוב המעבדות יש גם חדר שאפשר להשתמש בו...

וחניה בטוח תמצאי בחניון התת קרקעי..

בהצלחה רבה!!

לנו אמרו שאומרים להביא תוך שעה כדי שזה יהיה בסדר שיבאו תוך שעה וחצי ואפילו שעתיים.

גם אחרי שמטפלים בזרע במעבדה יש 4 שעות שאפשר להשתמש בו. זה הרבה פחות לחוץ.

בהצלחה. ותזכרו שבסופו של דבר עם כל ההשתדלות, הסיכויים של הזרעה לא באמת גבוהים משמעותית מיחסים רגילים בהנחה שאין בעיה ידועה.

בזרע אני מניחה שזה כן מועיל..

יודעת לאיזה מחלקה בכלל מגיעים שם?

איך היה?

אני מקווה שעכשיו אתם אחרי.

חג שמח!

אחי וגיסתי נקלטו בהזרעה ראשונה

הבעיה היתה לא ידועה אצלהם הכל היה תקין 😊 בקרוב אצלך שהשנה החדשה תביא לך הריון תקין 🙏

זה הפרעת קשב

אבל לא חייב שזה הפרעת קשב.

את נהינת מהעבודה?

את מסופקת?

יש לך רקע נוסף?שאת פחות שמה דגש עליו בקשר לעבודה,כמו רגישות לבדים מסוימים רגישות לרעש?

או שאת נורא נפגעת גם מדברים?

פשוט מה שאת מתארת יכול להתאים גם לרגישות יתר hsp.

ולא מאבחנים את זה כהפרעת קשב.

דבר נוסף יכול להיות שסוג העבודה הספציפי שלך לא מתאים לאופי שלך גם אם נהינת מהלימודים שלו,ואז בפועל מה שאת עושה זה לרחף על העבודה ולא להיות בתוכה?

גם אם כשלמדתי מקצוע לא היה לי בעיה לשבת שעות ולהקשיב להרצאות?

אני בכלל לא עם קפיצים, להיפך, יושבת שעות באותה תנוחה לא צריכה לזוז, יכולה לגלוץ כל היום.

אין לי רגישות מיוחדים למגע או בדים או רעש

אני לא נהנית מהעבודה, אבל כי אני מרגישה בעיקר תסכול מההתנהלות שלי

אני חושבת שאם אוכל לחוות הצלחות, ולא רק נשיפות בעורף לדד ליינים שמתקרבים אז אני כן אוכל לחוות סיפוק.

נמאס לי מזה שאני לא מצליחה לגרום לעצמי לעבוד ולעשות דברים. בעיקר בעבודה אבל גם בבית.

אני בהייטק, אז אין לי שעות שסופר לי שעות עבודה, ואני עובדת הרבה מהבית, אז אני ביום, כשהילדים במוסדות מבזבזת זמן ואומרת אעבוד בערב כשהם ישנו, בערב פותחת מחשב ורוצה לעבוד אבל בפועל לא עושה כלום ואומרת אקום מוקדם, לא קמה מוקדם וכו וכו פשוט לופ של אי עשיה ודחיינות.

ואני לא מצליחה לצאת מזה

נסי לעבוד מהמשרד...

קצת יותר טוב, אבל המסך שלי מכוון כך שרק אני רואה אותו, אז זה לא באמת מספיק יעיל

אבל גם להיות עם מחשב מול כולם זה מרגיש לי חשוף נורא, גם כשאני עובדת ממש..

חוץ מזה שאני מחפשת פתרון שישפיע על כל תחומי החיים שלי.

מרגיש לי שאני צריכה משהו עמוק יותר.

חדשים יש השפעה על המח בדיוק כמו קשב וריכוז. אני קוראת לזה על עצמי - הרעלת מסך. קורים לי דברים דומים לשלך כשאני חשופה הרבה למסך. זה באמת פוגע ביכולת שלנו להיות אנחנו כך אני מאמינה

במקומך הייתי מבקשת מצוות המחשוב שיחסמו לך את האינטרנט פשוט לכמה ימים ותראי אם יש שיפור

אני מנסה כל מיני דברים כמו לקום להליכה של 10 דקות כל שעה וחצי למשל, או לקום לעשות משו בבית

אבל זה רק אחרי שאני עושה את העבודה

יש בזה סיפוק מטורף, להצליח לעמוד בזה ולאט לאט זה הופך להרגל ואני פחות תלויה ומושפעת מהמסך

אז סביר להניח שההפרעת הקשב לא הפריעה לך.

אבל בהחלט יכול להיות שלעבוד בזה זה כבר משהו אחר,פחות סיפוק פחות הנאה וזה דבר שגורר דבר.

לא בהכרח שזה הפרעת קשב בכלל.

זה הרבה פעמים, אולי ברוב מוחלט של המקרים, תסמין של מערכת עצבים שתקועה בבהלה גבוהה.

הבהלה לא מתבטאת כפי שהיא אמורה להתבטא - ולכן אינה מורגשת, אבל התפקוד של הגוף תקוע במצב הישרדותי וכישורי ארגון וניהול וכמובן קשב נמצאים בתחתית הרשימה, כי הגוף כרגע מצפה לתקיפת אריה בג'ונגל ולא פנוי להתרכז בכתיבת קוד..

הרבה פעמים אפשר לזהות עוד דרכים שבהן המח מנסה לשחרר את הסטרס: כסיסת ציפרניים, תנועות חוזרניות (למשל התעסקות בשיער), טיקים, תנועתיות מוגברת, הידוק לסתות ועוד ועוד.

זה מתחבר לחוויית החיים שלך?

אם כן, הפתרון לא יהיה בכיוונים התנהגותיים (ללמוד מיומנויות, להתחיל בקטן וכו'),

אלא ביצירת סביבת חיים בטוחה שתאפשר למח לאט לאט להוריד בהלה: להפחית עומס, להשקיע ביצירת מערכות יחסים בטוחות, להוסיף הנאה פעילה לחיים שלך, הרבה יציאה לטבע.

לשים לב למצב של הגוף, מתי הוא מתוח ואיפה, ולהרפות במודע. לשים לב מה בחיים שלך מעורר מתח ולנקות אותו.

מיינדפולנס מאד עוזר!

כל אלה יכולים מאד לעזור, ואולי תרצי גם לשקול טיפול טוב שיעזור לך לרדת לשורש הבהלה התקועה ולשחרר אותה.

ב''ה הלכתי לטיפול (עו''ס קלינית בגישת cbt, אני קיבלתי דרך הקופה) והשתנו לי החיים. ממליצה ממש.

מזדהה עם כל מילה

עוקבת

זה אולי קושי בקבלת החלטות שגורם לדשדוש, כי את לא בטוחה מה כדאי לך לעשות עכשיו ואז נתקעת במקום.

קשה לך בכללי עם החלטות?

ממש לא יודעת אם זה הכיוון, אבל אולי ייגע בך.

חוץ מהנקודה האחרונה זה נראה בשיוק אני

אין לי עצות, רק הזדהות

אני מאוד מזדהה עם מה שאת כותבת כי גם אני נאלצתי לפתח הרגלי "ניהול עצמי" רק כבוגרת וזה מאוד לא פשוט.

אז כאן בעיניי הדבר הנכון הוא להתחיל מצעדים קטנים, קטנטנים, בוני אמון בינך לבין עצמך.

מה אני מתכוונת?

היום כשאת מחליטה לעשות משהו, זה לא ממש קורה.

נכון?

נניח את מחליטה לעשות משימה של העבודה ובפועל נמרחת ואת עושה את זה ברגע האחרון.

כלומר כשאת אומרת לעצמך "אני אעשה כך וכך, יש בך איסה קול, מודע או לא, שמגחך לעצמו ויודע שזה לא יקרה בזמן שקבעת לעצמך (אם בכלל קבעת וזה לא נשאר באוויר).

ולכן אני קוראת לזה "צעדים בוני אמון", את צריכה להאמין לעצמך שאת תצליחי להגשים את מה שאת מבטיחה לעצמך, וזה לא משנה אם את מבטיחה לעצמך לסדר את החדר או להתקשר לקולגה מהעבודה.

ההתחלה היא בצעדים ממש ממש קטנים.

את אומרת לעצמך "עוד 2 דקות אני אקום מהספה" ובאמת לקום מהספה.

לא אחרי חמש דקות אלא שתי דקות, כי זה מה שאת החלטת.

על כל ניצחון קטנטן כזה, תרימי לעצמך.

משימות גדולות פרקי למשימות קטנות, שימי לעצמך זמן לביצוע ותתלהבי מבפנים על כל צעד קטן שקבעת לעצמ לעשות ועשית.

במשימות "גדולות" שמורכבןת מהרבה משימות קטנות אבל אפשר לעשות הכול בפרק זמן קצר, אני אוהבת לשים לעצמי טיימר, על כל המשימה או חלקים ממנה.

זה עוזר לי להתמקד ולהתעודד שזה רק עוד איקס זמן

ואני מבטיחה לעצמי שאחרי הטיימר ניקח הפסקה (ובאמת לחזור מההפסקה למשימה הבאה! אבל זה לאט לאט אחרי הרבה צעדים בוני אמון)

ותהיי גאה בעצמך על הצלחות.

אם את רוצה עזרה מקצועית, בעיניי אימון אישי יכול להתאים פה מאוד.

אה ועוד משהו, שדי סותר את השרשור הזה אבל בכל זאת... תתנתקי מכל הפורומים, הרשתות החברתיות וכו', זה שואב ברמות.

גם לזה את יכולה לקבוע לעצמך דד ליין ולעמוד בו, נגיד עד יום שני ב14:00 להתנתק מהרשתות החברתיות, בערב יום כיפור ב16:00 להתנתק מפורומים, סתם דוגמה ללו"ז כזה.

רק כותבת שאני מצאתי פודקאסט שקצת התכתב עם זה, קוראים לו אנשי הקשב ..

ועוד משהו קטן, אני רואה את זה על עצמי כמו התמכרות, ואני יודעת שלהתנקות מהדופמין שזה מייצר לוקח לפחןת שבועיים, אני גם במאבק תמידי על זה , ומחפשת פתרון. מחזקת אותך!! ושתדעי שהאשמה זה חלק מהמעגל הזה ... בזבוז זמן, אשמה ,חוסר הצלחה

הדחיינות הזאת מתבטאת בעוד נושאים בחיים?

ושרשרת אליי בטעות?

מה שעזר לי -

להיות סלחנית כלפי עצמך. זו את כרגע, רגשי אשמה ויסורי מצפון על כל יום ויום לא מקדמים. מותר לפעמים להימרח ולהיות פחות יעילים. מותר לטעות ומותר להודות שאנחנו לא יודעים משהו. זו עבודה בשינוי החשיבה, אבל זה אפשרי.

למצוא מה הזמנים היעילים שלך. כשאת כן יעילה, באיזו שעה ביום זה קורה? אצלי זה ב10-15. אני מראש לא מתחילה לשבת על דברים קשים לפני וברגע שאני רואה שעברתי את שלב היעילות אני נותנת לעצמי הפסקה ארוכה. אחר כך לפעמים יש עוד זמן יעיל, אם נחים מספיק.

לכתוב על דף את המשימות שצריך לעשות היום ולהרים לעצמך על כל משימה שסיימת. גם אם היו 20 משימות וסיימת 5, זו הצלחה. לאט לאט תלמדי את עצמך לסיים יותר משימות וגם להיות ריאלית בכמות שאפשר להספיק ביום.

לזהות מתי הגלישה היא התחמקות ממשימה, לנשום עמוק ולהגיד לעצמך "אני מתחמקת מלהתקשר לשמוליק ולכן מוסחת" ולבצע את המשימה שהתחמקת ממנה. אפילו דבר קטן כמו לנסח טיוטה לבקשה משמוליק. העיקר להפסיק להתחמק

לא מכניסה את זה הביתה בשיגרה ולכן תקוע לי בראש שזה ממש ממש לא בריא

מכירה הרבה שבהריון לא מסתדרות עם מים ומיץ כן עובד להם. נכון שזה לא בריא אבל בהריון זורמים עם מה שהגוף דורש🙂

שתיתי כל יום 3 ליטר פטל,

ואחרי תקופה נהיו לי שיניים ורודות....

יתן לך ויטמין סי

אפשר גם סודה, חלב, בירה שחורה

חליטות של תה ללא קפאין (לואיזה, אפרסק, תפוח מה שאת אוהבת) ולשתות קר.

אפשר גם לקנות תפוזים סחוט

או סיידר תפוחים - תרכיז טבעי ללא תוספת סוכר

אפ אין סכרת הריון עדיף לשתות ממותק, זה מסוכן להתייבש!

כדאי למצות עוד אפשרויות -

תה קר

חליטות

מים עם לימון

ואת עם מניעה?

קטעים שלא תכננת

אחלה מתנה לשנה החדשה

תודה על הנקודת מבט!! הייתי צריכה את זה מאוד ❤️

נכנסתי גם להריון עם התקן לא הורמונלי..

מונעת עם דיאפרגמה 😉

חשוב לעקוב שההריון בתוך הרחם ולא חוץ רחמי

הריון חוץ רחמי שכיח עם התקן

רק טוב

כאמור, דיאפרגמה 😅

אם אפשר לשאול

איך מנעת עם הדיאפרגמה?

הלכת למתאמת? השתמשת בקוטל יחד?

כי אני גם עם דיאפרגמה ורוצה לדעת מה הסיכויים שזה יקרה לי 🙃

מוציאה רק 6 שעות אחרי...

ממש מקפידה וזה עובד לי מעולה כבר כמה שנים 😉

פירטתי למטה מה השתנה הפעם 🙈

ולי בדיקות של לייף היו אמינות.

אם את אומרת שיומיים לפני איחור היה שלילי ועכשיו חיובי, זה אומר שכנראה היה ביוץ מאוחר, ואז יכול להיות שלא השתמשת מתישהן בדיאפרגמה כי חשבת שאת כבר אחרי ביוץ?

בכל מקרה, בהחלט הפתעה. בהצלחה בעיכול🩷

משתמשת בדיאפרגמה בדרך כלל עד שבוע אחרי המקווה - ואז מפסיקה

(מהיכרותי עם המחזוריות שלי, הביוץ תמיד יום יומיים לפני/אחרי המקווה)

במחזור שעבר השתמשתי בפרימולט לכמה ימים

ובמבט לאחור זה כנראה שיבש לי גם את הביוץ הבא...

קיצר טיפשי שלא חשבתי על זה מראש

אבל כנראה שזה מה שקרה 🙈