יש לי בעיה קשה עם חמותי.
היא בנאדם לא קל בכלל.
היא שורטת לי את הילדים- הם נופלים היא מתגלגלת מצחוק, מקבלים מכה, מתגלגלת מצחוק, אוחזת בהם חזק למרות שהם מתנגדים ואומרים לה די.
והיום גם אני נפגעתי ממנה, סיפרתי לה שיש לי חשד לאיזה מחלה והיא התחילה להתגלגל מצחוק. אבל נפגעתי עמוקות. למרות שאני יודעת מי היא ועדיין נפגעתי. מרגישה שאני מנסה לתת לה כבוד ואת המקום אבל היא עם אפס כבוד כלפיי וכלפי ילדיי
לצמצם מגע מול הילדים אם היא עושה דברים שלא נעימים להם
וגם לגבייך - לא לשתף אם את יודעת שהיא לא רגישה וחסרת טקט
צריך להתנהל עם האוהבים והקרובים אלינו בחכמה, ולשים לב איפה הם מחלישים ולוקחים לנו אנרגיה ולהרחיק את המקומות האלה מאיתנו כמה שיותר, אפילו שמשתדלים לשמור על קשר ולכבד
הוא טוען שאני לא משחררת מולה.
ובצדק לדעתי
הוא יודע מי זאת אמא שלו וגם מסכן, אני לא מרחמת עליו עם ביקורות על אמא שלן כל הזמן.
מעמידה אותו במקום לא נוח
לא יודעת למה בצדק
את צריכה להסביר לו שהוא לא יכול לנהל את הקשר שלך מולה. וגם לקבל את זה תודעתית בעצמך.
מותר לא לשתף אותה בכל דבר, בטח לא בדברים שהיא צוחקת עליהם והם ככ רגישים
את לא חייבת לשחרר מולה, את צריכה לכבד אותה אבל קודם כל את עצמך
לא רק אני מולה
לא נותנת לה את הילדים כי לא סומכת עליה וכו.
שוב, לא סומכת וזה מוצדק בעיניי. אני שומרת על הילדים שלי
לא נשמע שיהיה לם טוב איתה לבד לפי מה שסיפרת
אבל זו לא תמונה מלאה אז אני מסייגת
לפעמים )בטח עכשיו שהוא מגויסת ואני לבד איתם( צריכה לצאת להתאוורר, לנשום אבל לא מסוגלת להשאיר אותם איתה.
מרגישה שהיא שורטת להם את הנפש
מה הם לומדים? שכאב שלהם ושל האחר זה דבר מצחיק.
את לא חייבת לרצות אותה בכל מחיר
באמת אבל
אל תהיי מרצה. לא כלפיה ולא כלפי בעלך בעניין הזה
את לא צריכה לתרץ שום דבר לאף אחד.
במצב מלחמה כולם בקצה ומגיבים באופן קיצוני יותר מאשר בד"כ.
ואת הכוחות שלך את צריכה להשפיע כלפי פנים ולא בתהליכים ארוכים.
אבל לטווח ארוך את יכולה ללכת עם בעלך להדרכה מבעלת מקצוע איך להתמודד עם הלקות הזאת.
תלמדו מה יש באפשרותכם להשפיע ומה לא.
תקבלו כלים איך לדבר ולתווך את זה לילדים ומה הם יכולים ללמוד מזה
(קבלת השונה, התייחסות לבעל מוגבלות, הפרדה בין התנהגות לפרשנות להתנהגות, שליטה ברגשות ועוד)
את נסערת מאוד ובצדק, כי אין לך את הכלים הנכונים לשפוט נכון את המציאות ובטח שאין לך כלים להתמודד איתה.
כשאין כלים זה מביא למצוקה מאוד גדולה כמו שאת חווה ובצדק.
אבל שתדעי שהכלים האלה קיימים בעולם.
זה כואב לפתוח את הנושא ולהוציא החוצה את כל התחושות הקשות שהצטברו, אבל בסוף התהליך אפשר להתרפא ולגדול וללמוד ליצור קשר בריא.
קשה לדעת אם בעלך סוחב מזה שריטות עוד מהילדות, אולי הוא יהיה מוכן לפתוח את הנושא אם חשוב לו הקשר של הילדים עם אמא שלו, אולי זה יהיה לו כואב מדי.
את לא גדלת שם, ואולי יהיו בך הכוחות לשנות את המבט לפני שתשרטי בעצמך ברמה שלא תוכלי לצאת ממנה.
גם אם לא, את יכולה למנוע את השריטה של הדור הבא.
אפשר לקבל כלים ולצאת מחוזקים מההתמודדות הזאת.
העניין הוא שצריך להסביר לילדים קודם כל את העובדות, שיקבלו הדרכה ברורה תואמת גיל על התופעה, אז את הפרשנות, אז להציף את התחושות שהסיטואציות מעלות בהם ואז ללמד אותם לשלוט בהם.
ההתמודדות מולה לא צריכה להיות יום יומית, אתם בטח לא נמצאים שם הרבה, אבל חבל לוותר לגמרי על הקשר ולהקשות עליהם להתמודד עם הנושא כשיגדלו.
אם את לא רוצה בטווח הארוך להתמודד עם זה בעצמך, לפחות תשלחי אותם לטיפול שיקבלו כלים וגם המטפלת תוכל לבחון באופן אובייקטיבי איך זה הקשר משפיע עליהם.
ברור שבריאותם השלמה הכי חשובה פה, לטווח קצר וארוך,
אבל לא בהכרח שאפשר למקסם את הדאגה לבריאותם ע"י ניתוק מגע מסבתא, במיוחד שבעלך כן מעוניין שיהיה ביניהם קשר.
תכירי שיש אופציה נוספת.
תרשמי לך את זה באיזה מגירה במוח לזמן אחר רגוע ומתאים יותר שתהיה לכם יותר פניות, כרגע תתעסקי בלשרוד עם המילואים וכל זה.
בהצלחה!
הבן שלי בורח ממנה
והבת שלי רק רואה אותה ומתחילה לבכות
מתואמתחושבת שחמות בדרך כלל זו לא דמות מתאימה לשתף בדאגות על מחלות. גם אני לא אעשה את זה (למרות שהסיבה הפוכה - היא פשוט תדאג מדי וזה יעלה לה בבריאות).
גם בייביסיטר מחמות זה לא תמיד מתאפשר (אצלי למשל זה כיוון שהיא כבר די מבוגרת).
באמת נשמע שחמותך היא אישה לא קלה בכלל. אז אין לך ברירה אלא לשמור על מרחק ממנה. לא לספר לה בכלל שאת זקוקה להתאווררות מדי פעם. לדבר איתה רק שיחות קצרות בטלפון, שבהן את משדרת שהכול בסדר ורק מספרת חוכמות של הילדים. (שוב, גם אני נוהגת כך, למרות שהסיבה אצלי היא לגמרי הפוכה)
מקווה שיש לך בכל זאת את מי לשתף בקשיים ולקבל תגובה אמפתית ♥️
וכמובן - בשורות טובות ושיתברר שהחשד הרפואי הוא כלום!
נראה לי שבדרך כלל פחות משתפים את החמות בדברים אישיים ופנימיים. חמותי באמת באמת מקסימה! ובכל זאת לא אשתף אותה ברגשות שלי כמו שאני משתפת את אמא שלי...
אבל בהחלט יש חמיות שהקשר איתן קרוב כמו קשר של אם ובת, ואז בהחלט אפשר לשתף אותן בכל דבר.
(כתבתי את זה לפותחת כדי לעודד אותה שאף שחמותה חריגה, עדיין זה לא חריג לא לשתף את החמות בדברים אישיים)
איך היא אם אנשים אחרים? האם רק כלפייך וכלפי הילדים היא צוחקת כך?
יש מחלה נוירולוגית ( תסמונת פסאודובולברית)
שאנשים הסובלים ממנה יש להם פרצי צחוק בזמן הלא מתאים.
ואז זה לא אישי נגדך, אלא בעיה שלה ,וזה גם נוירולוגי, אז זה לא קשור בכלל להרגשה שלה כלפייך, ואם היא סובלת מזה, בטח גם לא נעים לה מעצמה...
אם זה ככה,זה ממש מקל.
זה לא צריך לפגוע,
זה בכלל לא צחוק של זלזול.
יש לי חברה טובה שתמיד זה קורה לה במקרים הלא מתאים, והיא פורצת בצחוק בזמנים הכי לא קשורים,ואין לה שליטה על זה, היא לא יכולה להפסיק. אני בתור חברה תמיד ריחמתי עליה וניסיתי לעזור לה בזמנים כאלה.
כותבת לך דוגמא אחת רק כדי להסביר את התופעה- היינו בלוויה של מישהי ממש קרובה לשתינו, והיא באמצע צריכה לצאת החוצה כי היא פרצה בצחוק מתגלגל שלא נפסק כמה דקות.
כשקראתי אותך חשבתי שזה מדהים איך בגלל שהיא חברה אהובה אני מבינה שזה בעיה שלא תלויה בה והצחוק לא אומר עליה כלום ( היא אישה מדהימה , שכל אחת היתה שמחה לכזו חברה רגישה ותומכת),
ואם זו היתה חמותי- איך הייתי עלולה לפרש את הצחוק בצורה שלילית ולהיפגע ממנה, ולהפסיד את הקשר המדהים שיש לנו🤔
אני בוחרת שלא להתמודד עם זה( יש לי מספיק דברים להתמודד) וגם שהילדים שלי לא.
אז מה הפתרון? לנתק מגע לגמריי לגמריי???
אנשים שלא גדלו לתוך הרעיון שכל דבר אפשר לטפל זה בכלל לא במושגים שלהם.
הנקודה היא שהיא לא שמחה בצער שלכם כמו שזה נראה. ועכשיו את יודעת שזו לא שמחה שלה מהכאב שלכם אלא תופעת טבע להסתכל עליה שמישהו צוחק כשבאמת הוא ממש מצטער.
והאמת הייתי מפרידה בין היחס המוזר שלה לילדים לבין היחס שלך אליה מבחינת התנהלות
לפי מה שאת מספרת היא לא כשירה לעשות בייביסיטר לילדים והפ גם מבחינה רגשית לפי התגובה שלהם לא מסוגלים להיות אצלה, אז זה יורד מהפרד. היא לא תהיה בייביסטר
בנוסף, היא לא מסוגלת להכיל כנראה שיתופפים שלך - אז קחי בחשבון שהיא לא חברה שלך, ולא אוזן קשבת.
היא אמא של בעלך.
מכאן, את מחויבת בכבודה
ולכן בפסים פרקטיים - לא הייתי שולחת אליה את הילדים לבד וממש לא משתפת אותה בדברים אישיים, היא גם לא חייבת לדעת שאת משתמשת בבייביסטר. באמת שהא לא, וגם אין לה רוח הקודש כדי לגלות לבד אם לא תעלי את הנושא
מה שכן - לכבד אותה, להבין שהיא לא מסוגלת במקום להיפגע, ללכת מדי פעם עם הילדים ועדיף בנוכחות הבעל
וזהו.
פיסית ונפשית
אם גרים קרוב- לא להגיע הרבה. לא להרבה זמן..
ברור לי שהייתי לוקחת ביביסיטר. לא הייתי משאירה אותם איתה בשום צורה. ואל תגידי לה שאת יוצאת.
לא הייתי משתפת אם זאת התגובה שלה
והייתי מחזקת כמה שאני יכולה אח''כ את הילדים שזה שהוא קיבל מכה, זה כואב ולא נעים ולא צוחקים על זה. שאיך שהיא מגיבה זה תגובה לא נורמאלית.
ולא הייתי מתקשרת הפלאפון. רק לעיתים. לא בתדירות...
זה כבר חציית גבול
הייתי אומרת לה במילים ממש ברורות- את לא יכולה להחזיק בהם ככה. את מכאיבה להם. ואם היא ממשיכה שוב אחרי שאמרת לה, להגיד לה- אנחנו לא נוכל להמשיך להיות איתך אם זה ככה. לפעמים יש אנשים שצריכים שידברו אליהם כמו אל ילדים...
אפשר לרחם עליה אבל את צריכה להסיק את המסקנות שלך ואולי באמת היא לא בייביסיטר מתאימה.
יש לה בעיה בהבנת קודים חברתיים? זה נשמע פשוט לא תואם גיל בשום צורה (אולי תואם ילדות או התבגרות מוקדמת).
היא היתה ככה גם עם ילדיה?
עם אירוע מורכב בדיוק כמו בכי.
צחוק ובכי שניהם תופעות פיזיולוגיות שמגיעות מאותו מקום.
לא זוכרת בדיוק את כל ההסבר,
אבל זה ידוע למשל כשמישהו נופל
יש את זה שקופא
יש את זה שרץ להרים אותו
ידנאת זה שפועל בקור רוח לפי ההוראות (לא להזיז נפגע גב וכו')
יש את אלו שבוכים,
ויש את זה שצוחק.
זה לא נובע מחוסר טאקט, אלא מתגובה פיזיולגית של הגוף.
יש כאלה שמכירים את עצמם ויודעים להתגבר על זה (למשל בנשימות ונשיפות חזקות)
יש את אלו שירוצו למקום מבודד ושם ירשו לצחוק להתפרץ
ויש כאלה שלא מצליחים לשלוט בזה.
מבינה שזה פוגע להיתקל בזה, אבל זה לא נובע מרוע לב.
כדאי ללמוד על זה ולתווך את זה נכון לילדים שאכן לא יפתחו שריטות.
שתהיה לך בריאות איתנה ובשורות טובות בע"ה.
תבקשי ממנה שתתפלל עלייך אולי זה יעזור לך להרגיש שהיא איתך בדאגה.
חח זה הכותרת שמצאתי
כבר שנתיים שאנחנו אצל ההורים שלי בליל הסדר
והשנה ניסע למרכז (אזעקות וכו בעלי ממש חשוב לו)
ודווקא השנה יצא שההורים שלי לבד בחג, לא לבד לבד אלא עם 2 אחים שלי קטנים (10 ו16)
ואמא שלי ממש ביקשה שרק אם זה לא יעשה לי בלגן אם אוכל להגיד לבעלי שנהיה אצליהם כדי שלא יהיו לבד
לא יודעת מה נכון לעשות
מצד אחד ההורים שלי שלא רוצים להיות לבד בליל הסדר
מצד שני בעלי שכבר רוצה ליסוע להורים שלו וגם שם יש אורחים זה לא יהיה לבד כמו אצלינו
אמא שלי ממש לא לוחצת עלי והיא הכי מבינה אבל איזה קשוח זה הבחירות האלה
אצלנו בצד של בעלי הוא היחיד מהאחים (הם שלושה) שאנחנו מגיעים לליל הסדר לחמותי, הגיסים אף פעם לא באים. אנחנו הולכים שנה לפה שנה לפה. אם היינו הולכים תמיד לצד עם פחות אנשים, בחיים לא היינו אצל ההורים שלי בפסח. וגם לא בר"ה וגם תכלס לא בשום חג. לדעתי זה ממש לא פייר.
לדעתי את יכולה לשאול בעדינות אבל ממש ממש לא לקחת קשה אם הוא יסרב, כי באמת זה אומר ששוב לא תהיו אצל הצד שלו.
מתנצלת אם לא הבנתי נכון את הסיטואציה
אצל המשפחה שלך נראה לי יותר הוגן שתהיו אצל המשפחה שלו, לא משנה כמה אנשים יש בכל צד. לדעתי גם אמא שלך תבין את זה...
עם בקשה כזו
כי זה כאילו מטיל את האחריות על זה שהם לבד על בעלך כזה בעקיפין.. בטוחה שהיא לא התכוונה אבל במקומך הייתי אומרת לה : אמא אני לא רוצה להעמיד אותו במצב לא נעים מול ההורים שלו וכבר הודענו להם שאנחנו מגיעים
הכי הוגן לצד שלו השנה.
והם לא לבד! נכון ששני ילדים זה לא אוירה חגיגית ומיוחדת אבל זה ממש לא כמו להיות לבד באמת.
ומיוחדת. זה בכלל לא עניין של כמות.
לא לכולם יש יותר מ2, כל משפחה וההרכב שלה
הניסוח שלי לא היה מדויק.
התכוונתי שיותר חגיגי אם יש אורחים. גם אנחנו "לבד" השנה (הורים ו3 ילדים) והילדים שלי מבואסים מזה.
המקוריתאבל אולי יש כאלה שמנסות ורוצות וכן יכולות להרגיש לא בנוח ולכן כתבתי
ואנחנו לפחות הרגשנו שאורחים זה פחות. בליל הסדר עצמו לפחות.
יצא לי לארח כמה פעמים, היה נחמד והילדים שלי באמת תמיד אוהבים אורחים אבל אנחנו מעדיפים את ההרכב שלנו
אני חושבת שיש פה משהו לא תקין כאילו את צריכה לבחור בין אמא שלך לבין בעלך. אפשר להרגיש ככה וזה שלך (למרות שמומלץ לשנות) אבל עצם זה שאמא שלך משתמשת בזה, אומר שכך היא רואה את זה וזה ממש לא תקין.
בתור התחלה הייתי אומרת לה: אם יש לך משהו לומר לו, מוזמנת להגיד לו בעצמך.
והדגישה שרק אם זה לא עושה בלגאן.
צרם לי הניסוח שלך " מוזמנת להגיד לו בעצמך". לא נראה לי שזה יתרום לשלום בית…
הבקשה של האמא באמת לא הוגנת אבל לא צריך להפוך אותה למפלצת מרושעת…
וגם לא נכון. הזוג צריך להתייחס לעצמו כאל יחידה אחת. האמא אומרת מבין השורות: אני יודעת שאת ילדה טובה שתבוא אליי לחג כי ביקשתי. מי שמפריע זה בעלך ה.... אולי תבקשי ממנו, בבקשה, אם לא קשה לך, שגם הוא יהיה ילד טוב, לשם שינוי.
אבל אולי אני טועה. עצם העובדה שהפותחת מופעלת ומרגישה שזה "קשוח הבחירות האלו" זו נורה אדומה
לק"י
אם מבקשים בעדינות, ויודעים לקבל סירוב.
(במקרה הזה אולי מראש לא הייתי מבקשת, אבל אולי האמא רואה את זה אחרת).
לייצר הפרדה של ברור לי שאת רוצה לבוא לעשות אצלנו,אממה יש לך בעל שמפריע ותוקע את העניין.
יש פער גדול מאודדד בין לומר שאם מתאים לכם נשמח שתבוא אלינו השנה כי לבד לנו, לבין לומר לה לבקש ממנו לוותר. מבקשים מזוג המקבלים תשובה מזוג, לא רלוונטי מה קורה ביניהם באמצע ומי זה שקשה לו.
חושבת שזה מאוד תלוי דינמיקה בינך לבין בעלך.
יש לך אפשרות לשתף אותו באופן פתוח?
בלי שהוא ירגיש מחוייב אלא באמת תשתפי אותו בדילמה כמו ששיתפת אותנו כאן?
אם כן, זה מה שהייתי עושה.
שומע, הורים שלי השנה רק עם שני האחים שלי. אני יודעת שהיינו אצלם כבר בשנתיים האחרונות, ולכן הכי הגיוני שנהיה אצל הורים שלך, אבל זה כן ממש ישמח אותם אם נגיע.
מה אתה חושב?
לא חותמת על הניסוח, אבל משהו כזה.
יותר להתייעץ איתו ולקבל החלטה זוגית מאשר להנחית
אם את חושבת שזה לא ילך, אז לשחרר. כי באמת הוגן שתהיו איתם
דווקא כן הייתי מבקשת מבעלי
לדעתי להשאיר לבד,לא משנה אם הייתם גם עשר שנים שם זה מבאס ממש
ויש מיד אחרי ליל הסדר שבת חוה"מ ואז שביעי של פסח,לא חסרים זמנים להתארח ולאחר ב"ה
זה ערב משפחתי שונה ואחר. בתור ילדה עשינו שנה שנה וזה היה לי מאוד משמעותי..
וזה החג היחיד שאמרתי לבעלי שבו נעשה שנה שנה כי רוצה שהילדים יחוו גם את הצד שלי וגם את הצד שלו.
והקפדתי על זה וילדתי בשנה כשהיינו אצל ההורים שלי(הייתי אצליהם אחרי הלידה)
זה לא שההורים לבד, הם עם 2 אחים
אולי אמא שלך לא ממש התכוונה שתעשו שינוי בתוכניות אלא יותר לשתף/ לפרוק שחסר לה שלא תהיו איתם?
אני מכירה שאצלנו לפעמים שיתוף מגיע בצורה של בקשה לא ממשית (יש כאלה שלא ממש יודעים להגיד קשה לי ש, או חסר לי ש..)
אולי לא נכון במקרה שלך, מעלה כאפשרות..
שנה שעברה היינו אצל חמותי, השנה רצינו להיות בבית.
כל שנה 2 האחים שלי מתארחים אצל ההורים כך שגם אם אנחנו רוצים- אין לנו מקום.
(לא היינו אצל ההורים שלי 7 שנים בליל הסדר! ואנחנו גרים בניין לידם...)
בכל מקרה השנה 2 האחים שלי החליטו שהם לא באים וההורים שלי היו אמורים להשאר לבד.
במקביל גם אצל חמותי - גיסתי שאמורה להיות שם הולכת השנה לחמותה. בעצם יצא להם שכל הנשואים הלכו לצד השני. והם נשארו עם הקטנה לבד (בת 20).
אז אמרנו שנלך להורים שלי, כי הם באמת לבד.
וחשבנו שחמותי אותי תלך לחמותה, אבל בסוף גם הסבתא מתארחת...
בקיצור יצא לא נעים שכאילו "העדפנו" את ההורים שלי.
אבל! ההורים שלי ידעו מראש להגיד לי שהם יהיו לבד. אצל חמותי יש עוד ילדה...
סתם מבאס הקטע הזה. במיוחד שהשנה רצינו לעשות בבית...
ואני חוששת שזה יהיה תקדים לכך שהאחים שלי יראו שיש מי שיהיה עם ההורים אז הם קצת מתנערים מלהתארח.
חשוב לי להגיד שגם אצל חמותי וגם אצל אמא שלי אנחנו מאד נהנים. פשוט רצינו להיות בבית.
וזה שאני הולכת להורים זה בזכות השרשור שהיה כאן בפורום על הכיבוד הורים.
אפשר שתעשי אצל בעלך . שבת אפשר אצל ההורים
לא משנה מה, העיקר מפנק..
וללא קטניות.
תודה
לק"י
אפשר עם שקדי מרק של פסח.
שניצל, פירה וסלט
פנקייקים
כדורי תמרים,
מרצפן , די פשוט להכין לבד (צריך מטחנה קטנה)
שקשוקה,
לטקעס,
חביתת ירק
פשטידה/קיש
לביבות
אורז וקציצות
שניצלים
צ'יפס
ירקות חתוכים
לק"י
אבל כן לפתית.
אנחנו בודקים גם ברכיבים ומקפידים שלא יהיה ממשות של קטניות ממש
אבל גם טונה למשל קניתי השנה בשמן זית אבל הכשרות היא לאוכלי קטניות, ברכיבים אין קטניות בכלל ולכן אנחנו כן אוכלים את זה
זה לא כמו חמץ ממש.
לק"י
או שמא "חשש" תערובת😅
לק"י
דאגתי מראש לדייק את עצמי....
תודה שכתבת!!
ניוקינעם פטריות ושמנת
לחמניות שקדים וסלטים מבושלים
בטטות מוקרמות
3 תפוחי אדמה לשים בתנור מכוסה כשעה וחצי לא מקולף. לקרר ולקלף
בפומפיה לגרר את תפוח"א
חלמון ביצה
להוסיף מלח
1/2 כוס ח.פ קמח תפוח"א לערבב לבצק יש להקפיד לא לערבב יותר מידי
אפשר בטטטה
ובתכלס- טפשר בלי מילוי
ולהכין רוטב עשיר
אם כן אז אפשר בלינצ'סים ממולאים בכל מיני דברים (פירה, ירקות, בשרי, חלבי מלוח, חלבי מתוק)
תפו''א מוקרמים
אבל הייתי ממליצה לך לשאול אותה מה היא אוכלת ולא אוכלת כי לכל משפחה יש את המנהגים שלה (ואני מכירה משפחות שאוכלות בפסח רק מה שהכינו בבית שלהן)
שאתן קוראות פה בפורום משהו שמישהי התעצבנה על בעלה, וחושבות שזה תכלס לא כזה נורא/ אפשר לפתור בקלות/ קצת מגוחך?
אז אני פשוט רותחת ויודעת שתכלס זה כ"כ מגוחך. וגם צריכה לקבל עוד מעט אז בכלל.
אבל קשה לשחרר, במיוחד לפני שבת. בא לי לשבור את הכלים ואני מתעצנת כשאני יודעת שעוד מעט אני ארגע כי זה באמת שטויות. בא לי להתרגז ולהקרבן 😅😅
וגם עומדת לקבל😬
לק"י
בעיקר אם לא מכירים אותך פה.
אז אפשר להשתפך חופשי כמעט....
אבל בעצמי זה מרגיש לי כ"כ אידיוטי
זהו אבל נראה לי התגברתי חחחח שתיתי קפה זה עזר
שזה בגלל שאת אמורה לקבל חחחח
אצלי זה קבוע ככה בימים שלפני המחזור
אבל תרגישי חופשי לפרוק פה
מותר להתלונן על הכל
חוזרים מקניות בן ה 3 מצהיר אני לא עייף אבל היא (אחותו הקטנה יותר) עייפית 😂
הוא הבין שלא מסתדר לו במילה משהו אז ניסה להגיד בכמה צורות עייפה בצורה טובה ולא הלך לו אז אמר שוב ושוב היא עייפית ואני לא עייף
ב"ה אחרי הכפתורים שעשינו נראה שיש שיפור קטן, שימשיך כך...
מה גם שכנראה טוב לו בבית ואין מעון אז רואים את זה בהכל
לק"י
בן ה-3.5 מסביר לי שהתינוק לא עייף: "הוא לא פתח את הפה" (כלומר לא פיהק) 😅
הייתי די עצבנית היום
בן השנתיים שאל אותי
'אמא מה עובר עליך'
ועניתי לו בזעף 'משהו'
אחר כך הוא הלך איזה עשר דקות ואמר
משהו עובר עלינו, משהו עובר עלינו (וואי וואי איזה משהו.. באמת כבר בקצה)
ועוד אחד
סיפרנו בבית הרבה לאחרונה את הסיפור 'מוישי רוצה להיות גדול' למי שמכירה
בן השנתיים הנ"ל מזדהה מאדדדד עם גיבור הסיפור
הבאתי לו שקית בייגלה אז הוא מצהיר
'אני אוכל הכל, ואבקש עוד, ואז אני אהיה גדול גדול'
ויש לו עוד באותו כיוון
הוא חולם על אופניים
מה נעשה שזה לא כל כך מתאים לגילו...
ביקש מאחותו את האופניים שלה והוא מדדה איתם בגינה (מחזיק בכידון והולך לידן)
וכשאני מתקרבת כי זה נראה מעורר רחמים, האופניים יותר גדולות ממנו
הוא אומר 'אני מסתדר, אני מסתדר'
לק"י
הבן שלי בן 3.5 וביקש ממני לבוא איתי לסופר ולמאפיה היום, וסירבתי ואמרתי לו מה הסיבה.
הוא: "זאת לא סיבה".
או יום אחד הוא משך לאחותו בשיערות.
ולשאלתי- למה הוא עשה את זה?
הוא אמר, שהיא אמרה שפרעה קטן, ו"זה מה שקורה".
זה יותר מדי זמן
לא יכולה לראות אותו או לשמוע אותו יותר.
כל היום ביקורת.
מה קראתי. מה שמעתי. מה אני לובשת. מה אני אוכלת.
די די דייייייייי
מתחרטת בכלל שהכרתי אותו.
אם לא היו ילדים בסיפור מזמן הייתי בורחת.
סופגת ומנסה להתרכז בטוב למרות שקשה לי ממש.
😥
הוא עובד? טוב לו?
לפעמים אנשים מוציאים מרמור עצמי בביקורת ומשליכים על הזולת
מציעה לך לשקף. להגיד שזה לא נעים לך. לבקש שיפסיק
מורה.
אז הוא בבית כבר חודש.
זה דברים שיושבים על העבר שלו.
הוא עם או סי די. שיושב על הזוגיות
כל היום עסוק בזוגיות ואיך אני נראית בעיני הסביבה. כי בעצם אני משליכה על איך שרואים אותו.
זה מתיש ברמות.
והוא מתנצל. אבל כבר לא מצליחה לקבל את הסליחות האלה.
מרגיש כמו אחטא ואשוב
אני כבר עייפה ממש
ונשמע שאתם חייבים טיפול זוגי בנוסף
זה מצב לא תקין! ואת באמת לא צריכה לספוג את זה!
חיבוק!
הוא מטופל
עבר מלא מטפלים בתקופת נישואנו
היינו בטיפול זוגי. ותמיד זה נגמר- אנחנו לא צריכים אותך. אין בהתנהלות שלך שום בעיה.
הוא הבעיה וצריך לפתור את העניין מולו
וממשיך במעקב טיפולי?
זה נשמע חמור
וקשה לספוג את זה.
הפסיק
ועכשיו שנינו חוששים שיתחיל שוב כי התופעות קשות ברמה ששובת במיטה
ואין לי כוחות לתפעל פה הכל
לפעמים לוקח זמן עד שנוצרים את המינון והסוג המתאים
אני חושבת שכדאי לנסות להתייעץ שוב
לוקח זמן עד שמוצאים את התרופה הנכונה עם המינון הנכון .
זה בהחלט קשה התאמת הטיפול התרופתי אבל גם האופציה שאת נמצאת בה עכשיו היא לא להיט
אבל הפרעה נפשית מצריכה מעקב רפואי רציף, וטיפול מומלץ אצל פסיכולוג קליני
נשמע שהוא לא במיטבו אבל יש מה לעשות
ואם אין שיפור, לא רואה סיבה לא לעמוד על זה שיטפל בעצמו אם זה בסוף זה פוגע בך באופן יומיומי
חיבוק♥️
והוא טופל גם בצורה הזו
לא עוזר.
היינו בממד, ישבתי קרוב אליו והוא אמר לי שיש לי ריח לא נעים.
עכשיו, זה דברים שאנחנו יכולים לומר זה לזה, קורה, אבל אני למשל משתדלת לומר לו את זה אם נניח אנחנו בבית ועולים לישון והוא מתלבט אם להתקלח. או שאומרת לו שצריך לכבס את המכנסיים אז שישים בכביסה. זאת אומרת בזמן שיש לו מה לעשות עם זה.
עם כל הטרפת של כל הזמן האחרון בקושי יצא לנו להיות קרובים, היום הייתה כבר אזעקה והיינו יחד בממד, הילדים העסיקו את עצמם, רציתי להראות לו משהו אז ישבתי לידו ואז הוא אמר לי. עכשיו מה אני אמורה לעשות עם זה הרי אנחנו בממד... אני לא אצא להתקלח עכשיו.
וכשנצא, לא יודעת אנחנו באמצע ארגונים ןנקיונות, מן הסתם בגלל זה גם יש לי ריח לא משהו, אז שאלך להתקלח ולהחליף בגדים ולהמשיך לנקות? כאילו עד שמצאנו שניה סתם לשבת יחד זה מה שהיה הכי דחוף לומר?
לא יודעת נעלבתי ממש והוא לא מבין למה, אמר שזה משהו שאנחנו אומרים לפעמים אחד לשני. אולי הוא צודק ואני סתם על הקצה אבל ממש נעלבתי
דברים יכולים להישמע כך או אחרת, תלוי מתי ואיך אומרים.
וברור שבסיטואציה שנתת הערות כאלה הן עוד יותר רגישות.
מותר להיעלב, והייתי אומרת לו שאמנם זה משהו שנמצא בשיח שלכם, אבל זה לא היה המקום והזמן להגיד.
חייבים להגיד משהו עכשיו ומיד בלי טאקט
מבינה אותך שנעלבת, גם אני הייתי נעלבת
אבל נשמע שאתם פתוחים אחד עם השניה ומרשים לעצמכם לומר אחד לשניה הכל.
לדעתי זה מבורך🙏
ושמה שמתאים לכם בשגרה יציבה יחסית, עם זמני קירבה רגילים יחסית, פשוט פגע בך בזמן שקשה לייצר קירבה, ושאת על הקצה של המאמצים האפשריים שלך.
ואישה יכולה להגיד את זה לגבר כי הוא יותר מזיע וזה נחשב גברי,
אבל אישה מזיעה זה נחשב לא נשי..
נראה לי שהייתי נמנעת מדיבור ישיר כזה לאיזו תקופה. או לפחות לעדן את זה
משהו בסגנון:
אני יכולה להגיד לך משהו שלא יהיה לך כל כך נעים לשמוע?
הרבה פעמים אתה מריח ממש טוב, אבל עכשיו קצת פחות...
קיצור, יותר עקיפין פחות ישירות
אני הייתי נפגעת עד עמקי נשמתי גם לא בשגרה...
ודוקא בגלל שאתם בטוב עם שיח כזה בשגרה
קחי את זה לאירוע נסיבתי...
כולנו על הקצה
ממש על הקצה
הכל הרבה יותר רגיש
וכולנו עושים מעל ומעבר
וכל אמירה שיש בה איזשהי שמץ של ביקורת
יכולה להקריס- כי אנחנו כל כך מנסות
מה שלי עוזר בתקופה הזאת זה לשחרר את הנסיון הזה לתפוס את כל הכדורים בגאגלינג הנטורך הזה
כן. אני מסריחה בימים אלו
הבית בלאגן
ההספקים בעבודה ממש לא גבוהים
וכן... אני בסדר עם זה
בנוניות זה המצוין החדש!
אבל אני קלה להעלב, בלי קשר.
ואני מאד רגישה לריחות,אז כנראה שהייתי מחליםה בגדים, מצחצחת שיניים, שוטפת ומחדשת דאודורנט
וממשיכה להעליב מבפנים.
ומצד שני, הרבה פעמים מפריע לי ריחות מצד בעלי ואין לי מושג איך ומה לומר, כי אצלנו זה לא בשיח, אז מעניין אותי איך זה עובד אצלכם
את אומרת לו "אתה מסריח לך להתקלח?", ואם זה באמת במקום ובזמן שאין אופציה לעשות עם זה משהו, מבליגים?
מבחינתו אין מציאות שיש לי ריח לא נעים 😅 ואני באמת בעצמי מאוד רגישה לריחות ואם אני מרגישה שאני לא מריחה טוב או מזיעה אני בכלל לא מתקרבת אליו או נותנת לו להתקרב אליי
יוצא לי להגיד לו אם יש לו ריח של זיעה או ריח לא נעים אבל הוא מקבל ושמח בזה כי הוא גם נח מאוד ב"ה וגם הוא עובד עם אנשים אז זה חשוב לו
מסייגת שכמובן זה תלוי בנימה שזה נאמר, אבל יכול להיות שהוא סתם העיר לתשומת ליבך שאחכ תטפלי בזה. לא התכוון להעליב פשוט באותו רגע הרגיש אז אמר, גם מן הסתם הוא מבין שזה מהנקיונות, אבל רצה שתהיי מודעת כדי שאם נגיד תצאי אחכ אז תדעי להתקלח לפני.
אם אומרים את זה ברגיל אז באמת אפשר להבין למה הוא לא ראה את ההבדל
בעלי יכול להגיד לי וואי את צריכה מקלחת
ובאותה שניה להמשיך לחבק אותי ולהיות איתי
כנ"ל הפוך
אני יכולה להגיד לו אתה דביקי מזיעה
ובכל זאת להישאר צמודה אליו....
כי זה לא מפריע לנו בדרך כלל
רק יותר כיף כשנקיים
אבל אם כשהוא אמר את זה הוא התכוון תתרחקי ממני אז זה כבר פחות נעים ומעליב
אז ביו היתר לבדיקות דם של תחילת הריון ביקשתי מהרופאת משפחה להוסיך לי בדיקות עבור הנשירת שיער.
אז הבי12. יצא בתוך הנורמה 216(קרוב לגבול התחתון)
פריטין יצא לי 22(כנל גבול תחתון. אמור להיות מ10 עד 291)
האם הם יכולים להשפיע על נשירה?
הרופא משפחה אמר לקחת תוסף.
הבי 12 נמוך. גם אם הוא בתוך הטווח, אבל בחלק התחתון שלו, זה לא מספיק.
כדאי לקחת כדורים.
עשיתי את הבדיקות של הריון כמובן שהרופאה הביא ואין בתשובות גלוקוז. מה שבודקים בצום. (הייתי בצום)
יכוליות שהאח לא סימן את זה גם במחשב? איך יכוליות
.. בהפניה יש בדקתי.
אין לי כח ללכת שןב בשביל זה. גם כך דחיתי ודחיתי את הבדיקות האלה. בגלל הצום והקימה המוקדמת בכל המצב הזה
עד היום שנתיים אחרי לידה הפריטין שלי ממש נמוך אבל ההמוגלובין שלי גבוה מאוד, 16
הרופאה אמרה לי שפריטין נמוך עושה חולשה
בפועל לא הרגשתי ולא מרגישה את זה.
ויטמין די 50
הפריטין 22
והבי12 216
מנסה להבין אם אלה יכולים לגרום לנשירה החזקה שיש לי
בכל אופן, צריכה לקחת כנראה תוספים. לוקחת רק חומצה פולית
לי היה פריטין 20
בי12 180
הייתה לי חולשה מטורפת, דפיקות לב מהירות,עייפות
אבל לא נשירה
קיבלתי זריקות בי12
אבל המוגלובין היה 10 אז גם עירוי ברזל
ל
המשפחה של בעלי גרה בחו"ל בעיר עם קהילה יהודית לא גדולה, ואחרי החתונה הייתה לנו מחשבה בעבר לגור שם, אבל העדפנו בארץ.
אבל המלחמות פה לא נגמרות וכל הזמן חירום ובלאגנים ויוקר מחייה מטורף ושם יכולה להיות לנו רווחה כלכלית.
זה לא יקרה, אני ממש לא רוצה להתרחק מהמשפחה שלי, אבל בתקופה האחרונה מכרסמת לי בלב תחושה שאולי לחצתי מידי על בעלי להישאר פה והיה עדיף לגור במקום שלו יותר עם ילדות נורמאלית לילדים ועבודות מסודרות ובלי היוקר מחייה הזה.
וזה לא אידיאולוגיית א"י להישאר בארץ כי ההורים של בעלי גרים שם בתור שליחות וקירב יהודים.
סתם פריקה
להתאוורר מהמלחמות,לתת לילדים קצת מנוחה מכל זה ולאפשר להם להיבנות בלי חרדות, ואז תמיד אפשר לחזור.
את לא רוצה להתרחק בגלל משהו ספציפי? ההורים שלך יוכלו לראות את הילדים אונליין? אם זה נגיד באירופה ולא באוסטרליה אז גם להפגש פעם פעמיים בשנה פיזית זה לא כזה מופרך
כמו פחד מחטיפת ילדים
מוציאים הון על הבריאות
לדעתי הדשא של השני סתם נראה ירוק יותר
פי כמה מפה בארץ
ולא להשוות בפחדים שחיים פה לעומת שם..
ואני יודעת על מה אני מדברת בתור עולה מחו"ל
אני חושבת שאם אפשר לעבור ולא להחליט עכשיו אפ זה יהיה זמני או קבוע אז שווה.
לא פשוטה המציאות כאן מהרבה מאוד בחינות
אישית אני בוחרת במודע לחיות פה למרות הכל
אבל יכולה להבין מאוד את אלו שיוצאים לחול
עם הקלות שבה את ככה בהינף מקלדת מעודדת אנשים לרדת מהארץ
לא שאומרת שזה לא הגיוני במצבים מסויימים
אישית חושבת שאיכות החיים שלנו פה מצויינת ולא כל הנוצץ זהב הוא
אני ויתרתי על הרבה דברים נוצצים בשביל לחיות פה בארץ ישראל
אני שמחה ושלימה עם הבחירות שלי
אבל לא לכל אחד זה מתאים.
זה שנולדת למציאות הזאת ואת לא מכירה מציאות אחרת זה לגמרי עושה את ההבדל
שחו"ל יכול להיות טוב
אבל גם בארץ יכול להיות טוב
תלוי איך מתנהלים
(אצלנו טוב גם במלחמות)
ואני לא גרה פה בגלל אידאולוגיה אלא בגלל שזה הבית שלי ואף אחד לא יפחיד או יזיז אותי (עד כה)
היא הבעיה.
יוקר המחיה ביחס לרמת חיים, חינוך (אחת הבעיות הקשות), פוליטיקה קשה שגם אם את לא רואה אותה, היא פוגעת לך בכיס, לשלוח את הילדים בגיל 18 להחזיק נשק במקום לבלות כמו ילדים, שרק תתפללי שלא ישלמו בגוף או בנפש (למרות שעצם זה שהם מחזיקים בנשק בגילם פוגע בנפש).
ואני לא אומרת את זה כדי לעודד הגירה או כדי ללכלך על הארץ, ברור שהכל שווה בשביל הארץ,
אבל עם כזאת סתגלנות לבעיות ועצימת עיניים בטענה ש"שם גרוע יותר" , לא יקרו שום שינויים.
להמשיך?
זה רק בארה"ב ומדובר על חינוך פרטי ולא ציבורי,
והעולם גדול, באירופה זה לא ככה למשל, לא הרפואה ולא החינוך.
אמנם טיפה יותר יקר מהארץ אבל התנאים משמעותית טובים יותר (למשל גג 20 ילדים בכיתה)
דבר שני , צריך לראות יחס של
הכנסות - הוצאות - איכות חיים.
גם ההכנסות בסדרי גודל שונים.
יש תנאי רווחה יותר טובים מארה"ב. אגב מה שאמרת על בית ספר פרטי מול ציבורי בארה"ב, גם ציבורי אצלם מתחיל מגיל 5 ככה שלפני זה כולם צריכים לשלם פרטי או להישאר עם הילד בבית.
ולגבי אירופה, יש שם עכשיו כמות אדירה של מוסלמים ואנטישמיות גואה, שככה שלא בטוח "שווה" שם יותר למרות הרווחה הטובה
חופשת לידה במדינות מסוימות באירופה היא 3 שנים כי אין נשים שיולדות. מספיק.
כבר כתבתי שהבעיה בחינוך הציבורי היא התבוללות. (וזה בלי להזכיר בעיות מודרניות יותר כמו האפשרות לבית ספר ציבורי לתת לילד הורמוני המין השני ללא ידיעת ההורים אם הוא "מזדהה" כמין השני. תקראי את הספר נזק בלתי הפיך של אביגיל שייר)
שוב, למרות הכל ישראל עדיין בטופ 10 במדד האושר העולמי, הרבה יותר ממדינות עם מערכות בריאות וחינוך שהם לכאורה יותר מתקדמות משלנו.
פשוט לא נכון.
אני מכירה אישית כמה בתי ספר בארצות שונות עם 3/4/5 כיתות בכל שכבה כשכל אחת גג 20 תלמידים.
ושכר הלימוד סביר, טיפה יותר מהארץ אבל לא עשרות אלפים כמו בארה"ב.
מה ההיסטוריה של מעמד המורה והחינוך באופן כללי במדינות האלו?
לכל מדינה יש בעיות והיסטוריה ספציפית ושיצרה את הבעיות האלו וכן פתרונות ספציפיים.
להגיד "בחו"ל החינוך יותר טוב" מתעלם מהמון גורמים שגרמו לתנאים שלהם ובכך גם לפתרונות שיכולים לעבוד אצלינו.
אין מדינה מושלמת, אם הם לא מתמודדים עם הבעיות שלנו יש להם בעיות אחרות.
בתחום הזה באמת אנחנו מתקדמים יותר מאקצות אחרות
אבל החינוך הרגיל לאו דווקא
בחו"ל זה אומר לשלם עשרות אלפי דולרים בשנה על בית ספר פרטי, או ללכת לבית ספר ציבורי ולסכן אווירה שהיא לא רק חילונית אלא מלאה בגויים נחמדים להתחתן איתם.
את יודעת למה כל האמריקאים עשירים? כי רק מי שיש לו כסף נשאר יהודי.
חברה שלי שעלתה לארץ אמרה שהגן שהיא הלכה אליו באמריקה עלה להורים שלה 40 אלף דולר בשנה. כנראה שבית ספר עולה יותר. (אני לא מכירה את המספרים המדויקים.)
גם האנטישמיות בחו"ל עולה ועולה ויש הרבה מאוד מקומות שמסוכן ללכת בהם עם כיפה בלשון המעטה.
את יודעת שלבתי כנסת בחו"ל יש מאבטח חמוש? וכבר היו הרבה מקרים שהם היו צריכים לפעול. מי שמע על דבר כזה אצלינו במדינת היהודים.
כל בעיות הביטחון שרואים אצלנו במוקדם באו במאוחר מגיעות לאירופה ואמריקה בגלל ההגירה ההמונית של ערבים מוסלמים שמצביעים בסקרים שהם רוצים להפוך את המדינות האלו למוסלמיות ולהחיל בהם את חוקי השריעה. ובאזורים שאין ערבים את מסתכנת בפרו פלסטינים שמאלנים ובנוצרים אנטישמים ימנים ששניהם לא מתים עלינו במיוחד.
ונכון בני 18 לא צריכים להחזיק נשק, הם צריכים ללמוד קודם כמה שנים בישיבה.
וברצינות, בני 18 הם לא כאלו ילדים קטנים. במדינות אחרות צעירים בגילאים האלו מבזבזים את הזמן במסיבות הוללות בקולג', הצבא מאוד מבגר אנשים, מה שבמיוחד מבגר זה להחזיק נשק כדי להציל את העם שלך. המסגור עושה את כל ההבדל.
למרות כל הבעיות ואפילו במלחמה הנוכחית, ישראל נמצאת במד האושר בטופ 10 המדינות המאושרות בעולם.
יש הרבה דברים בעייתיים במדינה, אבל לברוח ולחשוב שבמקומות אחרים אין את הבעיות שלנו גם כן לא עוזר.
חו"ל זה לא רק ארצות הברית.
וישיבות גם בארץ עולות לא מעט.
ועם כל האנטישמיות בחו"ל, אחוז היהודים שמתו בארץ בעשורים האחרונים גבוהה לא השוואה ביחס לאנטישמיות.
ואין פחד להסתובב ברחובות, גם עם כיפה, זה פחד שהתקשורת מייצרת.
אני לא אומרת לעזוב, ממש לא, אבל אפשר לפחות להיות מודעים למחיר שמשלמים עבור המדינה .
ולא מסכימה עם תרבות ה"הכל הכי טוב וכל העולם גרוע"
גם לא להתלונן תמיד, אבל בסוף הנפש משלמת על עצימת העיניים הזאת, במיוחד כשיש מה לשפר, למשל בתחום החינוך.
יש מספיק עולים חדשים שאפשר לשאול אותם ממקור ראשון על האם אפשר להסתובב בכל מקום בחו"ל עם כיפה. זה בהחלט קורה גם באירופה.
יותר יהודים מתו בארץ כי מדינת ישראל היא הריכוז הגדול ביותר של יהודים. (אחרי ארצות הברית, שרובם מתבוללים, וגם כן לא נהנים מיחס מצויין במיוחד)
והשאלה היותר מעניינת היא כמה יהודים היו מתים אילולי הייתה מדינה (עיינו ערך מה שקרה ליהודים לפני הקמת המדינה)
אני לא מדברת על ישיבות אלא על על מסגרות חינוך יהודי לילדים. בחו"ל גם באירופה, הן עולות הון תועפות.
אני לא מסכימה עם תרבות ה"תראו איזה דפוק במדינה הזאת". שזה משפט שהרבה אנשים אוהבים לומר. אפשר לדבר על בעיות ולפתור אותן בלי לדמיין שיש איזו מדינה נפלאה שבה אין אף בעיה וכל מה שאנחנו צריכים לשפר כבר נפתר. מדינות שבאמת אין להן בעית אלימות חריפה כמו יפן הן מדינות הומוגניות שלא מכניסות מהגרים וסובלות מתרבות עבודה קשוחה ובדידות שמביאה אנשים להתאבד, וגם כן חוסר ילודה. המדינה האידאלית שאין לה אף בעיה לא קיימת, והיא בהחלט לא נמצאת באירופה או באמריקה. וכיהודים, המדינה שהכי טובה לנו היא בהחלט מדינת ישראל.
באירופה
וגרתי בארץ ואחזור לארץ.
ושלחתי את הילדים לכמה מוסדות
לימודים שונים, אז אני יכולה לענות לך יותר טוב מגוגל או מהצאט.
אני לא משלמת הון תועפות, הילדים שלי יכולים להתסובב עם כיפה ואני עם שרשרת של מגן דוד גלויה, ולא רק בעיר שלי, הייתי בערים וארצות שונות באירופה.
יש הפגנות, אבל גם יש הפגנות בארץ בקפלן, האם זה אומר שכל המדינה שמאלנית? ממש לא, זה אומר שהתקשורת נותנת להם הרבה מקום וזהו.
וגם אם תשווי מוות של יהודים בעשורים האחרונים באחוזים, בארץ עדין גבוהה בהרבה, כך שאין קשר לצפיפות.
אני לא חושבת שיש מקום טוב יותר מהארץ, זה חד משמעית המקום הכי טוב ליהודים.
אבל לא מהסיבה *שהתנאים* יותר טובים יותר, אלא כי זאת הארץ שלנו בכל מחיר.
כל הטענות שלי כאן הן לתגובות שמנסות ליפות את כל הקושי בארץ, אפשר להגיד שלמרות הכל אנחנו בוחרים בארץ, אבל לא לטאטא בעיות מתחת לשטיח, הארץ לא טובה על חו"ל בכל הפרמטרים.
ואני מכירה לא מעט משפחות צעירות יהודיות שלא עושות עלייה בגלל התנאים האלה -חינוך ויוקר המחיה בעיקר.
בתי הספר המדוברים הם בתי ספר יהודים פרטים או בתי ספר ציבוריים כללים?
בתי הספר האלו ממוקמים באזור עם אוכלוסיה גדולה כמו עיר של מיליונים או באזור פרברי?
יש עוד הרבה שאלות שאפשר לשאול אבל אין צורך לעשות לך אאוטינג. המטרה היא רק להגיד שיש הרבה פרמטרים משתנים שמשפיעים על נתון כמו מספר ילדים בכיתה.
ואת המידע שלי לא בססתי מגוגל ובהחלט לא מהצ'אט, אלא משיחה עם חברות שהן עולות שגרו בחו"ל. כתבתי את זה.
ברור שיש קשר לצפיפות, אי אפשר השוות לארץ כמות יהודים נרצחים בעיירה קטנה שגם ככה אין בה הרבה יהודים. אבל מה שיותר מעניין זה כמה יהודים מתו כשלא הייתה מדינה יהודית, אני אכתוב את זה בצורה מפורשת: השואה.
לא טענתי שישראל טובה יותר מכל הארצות בכל הפרמטרים, אלא שבכל מדינה קיימות בעיות, ואין מדינה שבה כל הבעיות של ישראל נפתרו בלי מחירים אחרים שצריך לשלם.
ובהחלט יש הרבה תנאים שבהם אנחנו עוקפים הרבה מדינות אחרות, ומה שצריך אצלנו שיפור לא יקרה אם פשוט נגיד "בחו"ל זה יותר טוב".
כלומר ברמת ממ"ד (אם לא יותר) כניסה רק ליהודים, תפילות, תלבושת יהודית, אווירה יהודית, מורים יהודים, צביון יהודי לכל דבר, הם חצי פרטים בכך שלומדים גם מקצועות חול ונגשים לבגרויות כמו כולם, ולכן לא משלמים מחירים הזויים
ואני חושבת להיפך, לא נשפר שום דבר אם נגיד "שבחו"ל יותר גרוע"
לא יקר לי פה
אני יודעת שאומרים שיקר ואולי גם יש נתונים שתומכים
אבל אני מרוויחה מספיק כדי לחיות בנוח (ואני לא עשירה בכלל)
מתרחקת מפוליטיקה (נראה לי בכל מקום יש)
לא רואה בעיה לשלוח לצבא בגיל 18
זה לא הורס את האפשרות לבלות בחיים ולחיות חיים מאושרים
האושר והשלווה נמצאים פנימה ולא תלויים בדברים חיצוניים
(אלא אם יש תנאים קיצוניים
פה בארץ התנאים סבירים עד טובים)
בס"ד
אני חושבת שהחינוך פה מעולה. באמת!!!
ובלי קשר לאיכות ההוראה, העובדה שהם מתחנכים בין יהודים, כולל ברמת ההשכלה הגבוהה לרוב, זה כבר פלוס ענק בעיניי.
הייתי שמחה מאד שתהיה גאולה כבר (באמת!) ושלא נצטרך נשקים וחיילים אבל בעיניי לשרת זאת זכות והיא הופכת את הנוער שלנו לאחראי ובוגר הרבה יותר ממה שקורה בחו"ל, שם בגילאים האלה בעיקר לומדים ומבלים בלי הרבה תחומי אחריות.
ויוקר המחייה הוא בעוד הרבה מקומות.
זה כל-כך מעניין איך שתינו רואות את אותה המציאות בצורה כל-כך שונה 🙂❤️
קודם כל אני אומרת את האמת. יש בחול מקומות מצויינים.
ואמרתי ללכת לחול לתקופה כי המצב לא קל עכשיו.
כמו לצאת לחופשה ארוכה של שנה שנתיים.
אין בזה שום בעיה עקרונית. אף אחד לא חייב להישאר בישראל.
אני בוחרת להישאר כי אני חושבת שזה הדבר הנכון לעשות אבל לא להגיד שמי שבוחר לרדת עושה דבר לא נכון
ולגבי לא כל הנוצץ זהב הוא
זה לא לגמרי נכון
אבל אני חושבת שרק חוצנימים יכולים להבין מה שאני אומרת
באמת יש מקומות מאוד טובים בחול. שהחיסרון הכמעט יחיד שלהם זה שזה לא בארץ ישראל. קהילה רוחניות פרנסה איכות חיים מזג אויר רוגע ידידודית ליהודים וכו
אני ישראלית לגמרי וממש חושבת ככה, גם אם לא יודעת להצביע על הקהילה "המושלמת" שבה מתקיים כל מה שציינת..
אני חושבת שפשוט בציבור הדתי לאומי ששם ערך דתי על מגורים בארץ מאד קשה לאנשים להכיל את זה, וגם אצל הרבה מסורתיים. אבל זה קיים.
אישית אני הייתי עוברת אם היתה לי האפשרות, ואני מאד מאד חריגה בנוף שלי. אבל לחברים שלנו חילוניים זה נורמלי לגמרי והרבה מהם רוצים או כבר עברו.
יש בזה הרבה דעות וגישות
אני יודעת שיש פה ציבור גדול שגדל בגישה כזאת שאין לצאת מהארץ לכן אני לא רוצה להיכנס לדיון הזה לעומק ואני מאוד מעריכה את זה!
אבל בגדול - אם יש סיבה וצורך אין בעיה
(דוגמא לצורך, עובד אצלינו בחברה שאף פעם לא יצא מהארץ כעיקרון, קיבל היתר לצאת לנסיעה לחול להתאווררות אחרי מילואים ארוכים וקשים)
גם אם יש כל מיני דעות ומותר לצאת במצבים שונים, זה לא הופך את זה ל"שום בעיה עקרונית".
לגור בארץ זו מצווה גדולה ויקרה מאוד מאוד ואשרי מי שמוותר על הנוחות והיתרונות שבחו"ל ומתאמץ על ארץ ישראל.
(כמובן שיש מצבים בהם צריך או מותר לצאת).
הבחירה לגור בארץ ישראל היא למרות שזה ממש לא פשוט
לנסות לצייר את זה במשקפיים וררודות זה קצת כמו שמנסים להגיד על אוכל לא כשר שהוא לא טעים
ולפותחת
בעיני את מערבבת פה שני נושאים שונים
יש את הסיבה לעזוב את הארץ כי קשה פה
ויש לעזוב את הארץ לצורף שליחות
תנסי לחדד לעצמך מה מוביל אותך יוצר וזה נראה לי יעזור לך לקבל החלטה
(אם לא ברור- אני ממש לא שופטת!! שיהיה החלטות טובות)
המדינה היחידה בעולם שכשאת חיה בה את מקיימת מצווה. מצוות יישוב הארץ.
ילדות נוחה בעיר יפיפיה.
אבל היינו מסתירים כיפה ומגן דוד.
בתור ילדים היינו מעבירים בראש את השמות של השכנים והחברים הלא יהודים שלנו וחושבים "במקרה של תרחיש כמו השואה, מי מהם יעזור לנו להסתתר ומי מהם ילשין עלינו?".
רוב המשפחה שלנו יהודים שהתבוללו והתחתנו נישואי תערובת.
כשפרצה האינטיפדה השנייה פתאום כל האנטישמיות יצאה החוצה. היינו מתעוררים כל בוקר עם חדשות על עוד בית כנסת שהוצת ועוד יהודים שהותקפו ברחוב. לצערי עברו 20 שנה והמצב לא השתפר. חברה שלי שעדיין שם סיפרה לי שכשאנחנו עושים תרגילים על ירידה למקלטים בבתי הספר שלנו בישראל, הם עושים תרגילים של להסתתר מתחת לשלוחנות בכיתה ולהיות בשקט למקרה ש"גנבים" יגיעו..........
ההורים שלי שיש להם היכרות קרובה עם ארה"ב כל הזמן סיפרו לנו שלעומת אירופה (איפה שגדלתי) בארה"ב יש קבלה אמיתית של היהודים, ושם אפשר ללכת לעבודה עם כיפה או כובע חרדי בלי בעיה. והנה אנחנו רואים בשנים האחרונות שגם זה מתהפך...
מהסתכלות שלי, פה לפחות זה שווה. אנחנו מקדמים תהליכים אדירים. אנחנו נוסעים ברכבת ההסיטוריה, אנחנו חלק מהחזרה לארצנו. אנחנו מגשימים חלום בן אלפי שנים. זה נותן כל-כך הרבה משמעות. אנחנו חיים את החיים היהודיים בצורה חופשיה, לא צריך להצניע שום דבר. חיים באופן גדול ומלא, לא עם מיליון הסתרות. ופה כשבאים ושוחטים אותנו לצערינו, יש פה צבא שנלחם. אנחנו לא נתונים לחסדים של אומה אחרת שיום אחד מוכנה להגן עלינו ולמחרת עלולה להתהפך עלינו.
לרגע לא התחרטתי על הבחירה לעלות לארץ. גם אם לא קל, פה זה הבית, השורשים, המשפחה (עם ישראל) והמשך הסיפור שהולך ונכתב.
חיבוק על התחושות. באמת לא פשוט הכל.
לא משנה מה ההורים שלו עושים שם, ברור שלגור בארץ ישראל מעל זה...
אבל לא נראה לי שאת רוצה את זה באמת
באופן אישי יכולה לומר שבעלי רצה בשנה הראשונה שנייה לנישואין לעשות רילוקיישן ושמתי ווטו רציני. אם הייתי זורמת סביר להניח שהיינו בחול
אני חושבת באופן אישי שאם נניח את העניין ההלכתי בצד (והוא שיקול גם עבורי, היום גם עבור בעלי) - ארץ ישראל זה בית
אז הקהילות היהודיות שם מאוד מגובשות אבל אם נסתכל רגע מהצד - אנחנו העם היחיד שחוזר לארצו מהגולה כשיש מלחמה דווקא
להיות פה,להרגיש חלק, להתגייס למילואים
יש בזה משו חזק שמעיד על המקום הזה בלב של האנשים
ולדעתי זה חלק ממה שמייחד אותנו.
בנוסף, לעבור לארץ אחרת בלי להיות במרחק נסיעה סביר מההורים וסגירות שמיים וכו' - בעיניי זה בלתי
אני לא הייתי מוכנה לוותר על זה למרות שבאמת לא קל פה אבל מצד שני, מבינה את מי שכן
וגם, תארי לך שיתברר שקשה לחיות ליד המשפחה שלו..? חלילה כן? אבל מבאס ממש😅
החלטות טובות בכל אופן,♥️
