לא יודעת אם אני נוגעת במה שמעסיק אותך, או שהקושי שלך הוא בכיוון אחר. מוזמנת לכוון אותי...
נראה לי שהקושי הגדול באמונה אחרי אירוע כזה, הוא ליישב את הסתירה בין זה שאנחנו יודעים שהקב"ה הוא טוב מוחלט, ורוצה רק להיטיב לנו, לבין זה שאנחנו יודעים שהקב"ה מכוון ומוביל את המציאות.
וקשה להכיל את הסתירה הזו. אם הקב"ה כיוון את מה שקרה, איך יכול להיות שהוא טוב?
אני לא יודעת אם אני באמת יכולה לענות. יש פה קושי אמיתי כי אנחנו לא רואים את הדברים מלמעלה אלא רק מתוך העולם הזה, שמהווה רק חלק קטן מהתמונה.
אבל אני כן אנסה להתייחס לדברים, איך שאני מסתכלת על המציאות, והרבה על פי שיעורים שונים ששמעתי (של הרב ראובן ששון, הרב דב ביגון, והרב שבתי סבתו).
קודם כל צריך להבין, שהקב"ה לא יוצר את הרע. אבל הוא כן מאפשר אותו. כתוב בפסוק "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע, אני ה' עושה כל אלה" (ישעיהו מ"ה, ז'). הקב"ה בורא רע ולא יוצר או עושה רע, וזה אומר שהוא *מאפשר* לנו להגיע גם לדברים רעים, כחלק ממתן הבחירה החופשית.
אבל כמובן שגם כשיש בחירה חופשית, העולם לא מופקר. הקב"ה יכול לדאוג שגם אם מישהו מנסה לעשות רע, בסוף זה לא יצליח, כי מי שהוא רוצה לפגוע בו לא צריך להינזק עכשיו.
וזו ההשגחה האלוקית על העולם. שמתרחשת בפרט בארץ ישראל, 'ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה'.
אבל לפעמים הקב"ה כן מאפשר לרע לפגוע. כדי לעורר אותנו. כשלומדים תנ"ך זה הדבר הכי בסיסי שרואים שם. כשעמ"י מחובר לקב"ה, הגויים לא מעזים לתקוף אותנו. כשם ישראל מתרחק וחוטא, הרוע פוגע בנו, ואז עם ישראל חוזר בתשובה והקב"ה מושיע אותנו.
יש לרע גם צד שהוא מגדיל את הטוב. 'כאשר יענו אותו - כן ירבה וכן יפרוץ'. לפעמים יש מצב לא מתוקן, שנשאר כמו שהוא. אבל כשהבעיתיות שלו 'מתפוצצת', זה מעורר לתקן אותו מהיסוד, וכך להגדיל את הטוב.
המלחמה הזו, לפי איך שאני רואה את זה, ולפי השיעורים ששמעתי, היא גם מלחמה שנועדה לתקן מציאות של רוע.
ולמעשה, המלחמה הזו, עם כל הכאב שלה, הצילה אותנו מאסון גדול הרבה יותר.
אפשר להמשיל את המצב שלנו לילד שהולך לכיוון האש, ואבא שלו עוצר בעדו, אבל הילד ממשיך ומנסה, ובסוף האבא נותן לו להיכוות, כדי שהוא יבין את הסכנה ולא יכנס כולו לאש.
לאורך שנים היינו שבויים באשליה שהמציאות שלנו פה היא עובדה מוגמרת, שיש לנו צבא חזק ושאף אחד לא יעיז באמת להתעסק איתנו. בזמן שניסינו לשחד את החמאס בכסף ובאישורי כניסה של פועלים לארץ, הם היו שותפים לתכנון כולל להשמדת ישראל.
לאורך השנים הם לא הסתירו את הרוע שלהם. כל פעם שהיה 'סבב' של טילים, הם ניסו באופן ברור להרוג בנו. והקב"ה שמר עלינו, והגן עלינו, וכמעט ולא נפגענו מאלפי הטילים שנשלחו עלינו לאורך השנים.
אבל לא הצלחנו לראות ולהפנים שהם באמת רוצים להשמיד אותנו. אפילו לא בצוק איתן, כשגילינו את המנהרות שלהם שהגיעו ממש לתוך היישובים שלנו - הרסנו את המנהרות וחשבנו שזה מספיק. לא הצלחנו להבין שבאמת יש פה אויב אמיתי שימצא דרכים אחרות להגיע אלינו. המשכנו לרחם על אכזרים.
אז הקב"ה נתן לנו להיכוות מהרוע שלהם. "בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך". היה לנו הסתר פנים, לרגע, שנתן לרוע שלהם להיחשף. בעוצמה נוראית שהיממה אותנו לגמרי.
אבל אפילו זה היה ברחמים (כמה שקשה להגיד את זה על מה שקרה). אם הקב"ה לא היה שומר עלינו פה, הם היו מחכים עוד קצת ועושים את התכנון המקורי שלהם (כך שמעתי מכמה מומחים בנושא, זה לא אני אומרת..) - לבוא בבת אחת גם מהצפון וגם מהדרום, יחד עם עוד מדינות אויב שיצטרפו לחגיגה, ואז אולי גם היו מצטרפים כל הערבים שבתוכנו, ובלי הקב"ה כנראה היינו מושמדים באמת. זו היתה התכנית שלהם - "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים, ביום אחד, ושללם לבוז".
עם כל הכאב העצום, אני מרגישה שממש רואים פה את יד ה'. גם בהצלה מהאסון הגדול יותר שהיה עלול לקרות, וגם בסיפורי הניסים הקטנים ששומעים שהיו בתוך התופת.
רואים איך באמת מתעורר תיקון בעם, בהרבה טעויות ששקענו לתוכם. אני חושבת שמה שקרה לנו מכוון את כולם להתבונן מחדש על המציאות, ולעשות תשובה על דברים שטעינו בהם. ויש כל כך הרבה תשובה עכשיו - קירוב לבבות, יחס חם לדברים של קדושה, אנשים שמבינים שה'קונספציה' שלהם קרסה. אני באופן אישי מרגישה שהתיקון שלי הוא התחזקות בהבנה שרק הקב"ה באמת שומר עלינו, וההשתדלות שלנו היא רק השתדלות (שכמובן צריכים לעשות המקסימום כדי שה' יתן ברכה), אבל רק הקב"ה יחליט מה יקרה למעשה (כתבתי על זה יותר בהרחבה בהודעה אחרת שלי פה בפורום).
לא יודעת אם הדברים מדברים אלייך. מוזמנת להמשיך לשאול...
