ובכלל לא גדלתי בבית "מקשיב"
ככה שהתרגלתי לא לשתף.
הייתי הכותל המערבי של כולם.
האמת היה מעניין לשמוע נבכי נפש של אחרים.
אבל כן זה מוכר כשמישהו נמצא בקצה סקאלה הוא מסגל סוג תקשורת מסויים וקשה לעשות את המעבר בצורה טבעית.
אבל זה בהחלט אפשרי, הרמב"ם דיבר על זה.
"דרך האמצע".
אני חושבת שאצלי השינוי היה כשהתחלתי לדבר עם אנשים אחרים, תוך מודעות שאני רוצה שיח משותף ולא רק להיות כותל, לא עם אלא שהכירו אותי כ"מקשיבה הלאומית"
איתם היה יותר קשה לעשות את הסוויצ
כי שני הצדדים התרגלו לדינמיקה מסויימת.
וגם כתיבה עוזרת לסדר את המחשבות, לי זה לפעמים גם עונה על הצורך.
תנסי להתחיל ככששואלים אותך מה נשמע, לענות משפט שהוא מעבר ל"הכל הסדר"
אבל הוא גם לא כבד מדי
למשל: ב"ה סיימתי בעבודה פרוייקט, איזה כיף להיות אחרי.
או ב"ה, עוד מעט סוף שנה, מתכוננים לחופש הגדול.
או הייתי אתמוח באירוע, היה מעולה וכיף אבל אני עייפה טילים.
כשתתרגלי, תראי שפתאום אנשים שואלים עוד שאלה מתוך עניין ולא רק נימוס וככה לאט לאט יוצרים דינמיקה גם של שיתוף ולא רק של הקשבה.
מן הסתם צריל גם למצוא את האנשים שיש להם תגובות תומכות ולא מייבשות.