אבל אם תפתחי נוסחאות וגירסאות של משניות תראי שהרוב בסגול.

בנוסף הברכות בכללי הם בלשון הווה (בורא ולא ברא, המוציא ולא שהוציא וכו').

וגם נהיה בפתח זה מלשון נהי בכי וקינה (משלי פרק ג מובא נהיה בפתח במשמעות זאת).

חלק מהאשכנזים עושים ככה היום

הרב קוק עשה ככה

אף ספרדי לא עושה ככה

ודי ניכר שהוא פוסק אותה להלכה.

קצת עמוק אבל נקווה שיובן:

מקור ברכת "שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ" הוא בפסוק בתהלים (תהלים לג, ו): "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם". וכדברי הגמרא במגילה כא ע"ב: "בראשית נמי מאמר הוא, דכתיב דבדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם", ובכלל כל העשרה מאמרות שבהם נבראו העולם (משנה אבות ה, א). כמו שאומר הבראשית רבה (ג, א אלבק): "ר' ברכיה בשם ר' [יהודה בר'] סימון פתח בדבר י"י שמים נעשו וברוח פיו וגו' (תהלים לג ו) לא בעמל וביגיעה אלא בדבר".

כמו שכותב רבינו בחיי (בראשית ב, א): "בהבראם. דרשו רבותינו ז"ל: (מנחות כט ב) בה' בראם. וע"ד הפשט: בלא עמל ויגיעה, שאין לנו אות בכל האותיות שלא יצטרך אדם לקפוץ בה את פיו חוץ מאות ה"א שאדם יכול לאמרה ברוח פיו, ובלא קפיצת פיו ושפתיו כלל ובלא שום עמל, כך הקב"ה ברא את עולמו בלא עמל ויגיעה אלא ברוח פיו, שנאמר: (תהלים לג, ו) "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם", אע"פ שהזכיר בכל מעשה בראשית לשון עשייה, למדך כאן כשאמר נעשה שאותה עשייה אינה אלא ברוח פיו, וזהו שאמר בדבר ה' שמים נעשו, והזכיר תכף: וברוח פיו כל צבאם."

פשטות המקורות לעיל שהעולם נברא במאמר פיו של ה'.

אמנם בספר חובות הלבבות הוא אומר שהדיבור זה בעצם מורה על הרצון (שער ב - שער הבחינה פרק ה):

"כמה אנו חייבין שתגדל תמיהתנו על בורא שמים וארץ וכל אשר בהם מבלי יגיעה וטורח, ולא ליאות ועמל מאין דבר ולא על דבר ולא בדבר אלא ברצונו וחפצו, כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם".

כך מופיע במורה הנבוכים  (א, סה)

"שאלו המאמרות כלם אמנם הם רצוניים לא מאמריים, כי מאמרי הצווי אמנם יהיו לנמצא יקבל הצווי ההוא, כן אמרו בדבר ה' שמים נעשו, כמו וברוח פיו כל צבאם, וכמו שפיו ורוח פיו השאלה כן דברו ומאמרו השאלה, והענין שהם נמצאו בדעתנו וברצונו".

דודי רבי ומורי הביא בנוסח המשנה כגרסת הגר"א 'נִהְיֶה' זאת אומרת ש-ה' מהווה את עולמו בכל רגע ורגע וזה כדברי הזוהר בבראשית (לג ע"ב): "וברוח פיו כל צבאם כלהו תתאי 'קיימין' ברוח". זאת אומרת שכל מעשה התחתונים קיימים ברוח פיו של ה' באופן תמידי.

אמנם הספרדים ועוד אומרים "נהיָה" בדברו. בפשטות זה על פי הרמב"ם במורה נבוכים (ב, יז) שהעולם נברא רק בהתחלת בראשית, ולא מתהווה תמיד.

אפשר לתלות את המחלוקת הזאת במחלוקת לעיל. אם המאמרות הם רצונו של ה' כדברי החובות הלבבות וה'מורה נבוכים', אז ה' מגלה את עיקר רצונו פעם אחת בתחילת הבריאה, כי רצון ה' לא משתנה. אבל הזוהר שאומר בכמה מקומות שהמאמרות הם דיבור ממש, אז ה' ממשיך לקיים את העולם על ידי הנפיחה של דיבור של ה' בעולם כדברי הרוקח בספר סודי רזיי (א אות א):"וברוח פיו כל צבאם (תהלים לב, ו), והרוח נשמת חיים, לכך נוצר בא' הרוח שאין אדם יכול לומר אה כי אם בפתיחת פיו כשמוציא הרוח". סודי רזיי (ב, א): "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם (תהלים לג, ו), מלמד שבדבורו נבראו שמים וארץ, ומנפיחת רוח קדשו נבראו כל צבא מעלה". סודי רזיי חלק ב (הלכות הכבוד): "בדבר ה' שמים נעשו (תהלים לג, ו), לימד אותנו כי בדברו וברוח פיו ובקריאתו נעשו הממשים ונבראו בבת אחת כהרף עין, בנפיחה אחת נעה במהרה נעשה כל העולם, ונתחדש במאמרו וברוח פיו כל צבאם, מנשמת אל יתן קרח". סודי רזיי חלק ב (הלכות הנבואה) "אלקים חיים שבדבריו חיים ונבראים, (תהלים לג, ו) וברוח פיו כל צבאם, זהו (דברים ה, כג) אלקים חיים שבדבריו חיים, וזהו ודבריו חיים וקיימים שאנו אומרים באמת ויציב".

זאת אומרת שהרוקח סובר שדברי ה' הממשיים הם מחיים ומקיימים את העולם בכל רגע.

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!

לספור את העומר 49 יום