תפילה היא עבודה שבלב, היא לא יכולה לבוא בכוח.

תני ללב להיפתח בדרכו שלו, תחפשי את דרך החיבור, לא בכוח איפה שאת מרגישה שלא מצליח.

גם לאור נרות יש כח לפתוח לבבות. תנסי מול נרות החנוכה ונרות שבת- להסתכל, להתחבר, לחשוב, להתייחד.

אני גם לא מתפללת שנים.

אין לי פנאי זמני בלוז של היום.

לפעמים מצליחה בשבת ולפעמים גם זה לא  

וזה כואב לי מאוד

זה ברצון שלי בהוויה בשאיפה

אבל כמו שאת אומרת התמודדות

אולי היצר ההרע.

אולי מרחק נפשי.

אווי כמה חולמת להיות אמא כזו שמתפללת

מצד שני יש לי סלידה מכאלו מנותקת רוחניות כאלו שיתפללו על חשבון דברים שצריך לעשות...

הלוואי ויחכימו אותנו מי שמצליחה לעשות זה בשילוב נכון

מסלול ראשון תפילה של 3-5 דקות, מסלול שני 4-8 וכו

אני גם לא התפללתי שניהם, וכשקיבלתי את הסידור הזה, זה ממש נתן לי מוטיבציה להתפלל. זה רק חמש דקות..

לי זה עבד, עכשיו אחרי הלידה אני צריכה לחזור לזה שוב…

תיכף אשלח צילום מבפנים. 

לא כולם סוברים חיוב בקרבן תמיד או עלינו לשבח

וגם לגבי שמונה עשרה יש דעות (כמובן שאם אפשר - ברור שראוי)

מה זה?

והתפללתי בתור נערה בבית ספר

זה מה שאני הכרתי ולכן רשמתי שאני הולכת לפי זה..

אני מכירה

ברכות השחר.

ברכות התורה

קריאת שמע (בלי השאר)

תפילת עמידה

רציתי לדעת מה יותר מקוצר מזה

ברכות השחר כולל ברכות התורה

פסוק ראשון של קריאת שמע

העמוד הראשון, שמונה עשרה ושש זכירות. 

כביכול לגנאי

תפילה אחת לוקחת בערך 10 דקות מהיום מבחינת זמן. בגלישה יש לנו שעות..

פניות זה משהו אחר, אבל זמן הוא פחות בעיה להרבה נשים, לא לכולן

ומי שיש לה פניות להתפלל 10 דקות היא לא מנותקת בכלל לדעתי

לא מפסידה בחיים שחרית ומנחה, אבל הכוונה אוי הכוונה

מתחברת מאוד למה שכתבת וממש כואבת יחד איתך

ועוד יותר אכפת לי כי אני כבר מפנה זמן ומתפללת אז למה לעשות את זה קר יבש ולא מחובר???

וכל פעם מחדש מתמלאת מצפונים

וקיבלתי על עצמי אלפי פעמים להתחזק בזה, ונאדה...

קיוויתי שהמלחמה הנוראית הזאת תזיז בי משו, ולא קרה....

אני יודעת שיש לי בעל וילד שצריכים את התפילות שלי, ועדיין לא מצליחה להתפלל בכוונה.

מה שכן עוזר, וקצת מעודד אותי, שבמהלך היום אני הרבה פעמים מתקשרת עם הקב"ה בלב שלי...

אפילו מילים כמו: הקב"ה בבקשה אתה יודע שאני חייבת להשלים שעות בעבודה, בבקשה שפיצפי ירדם בקלות ומהר... או כשבעלי חוזר הביתה תודה אבא אהוב שזיכית אותי בבעל כ"כ מדהים וכמובן גם אוףףף ה' למה?? למהה כלום לא הולך לי... כאלו פטפוטים.

דברים פיציים... דיבורים קטנים ביני לבינו, שאני מרגישה שמשמרים את הקשר.

וזה באלי לי יותר בקלות ובטבעיות מלהצליח להתחבר למילים של חז"ל בתפילות.

אז אני ממשיכה להתפלל, כי יודעת שיש משמעות למילים גם בלי הכוונה. ומתפללת שאצליח להתפלל טוב יותר. הלוואי.

ותזכירי לעצמך שהעבודת ה האמיתית שלך כשאת עם ילדים, זה לאהוב אותם, ולהיות האמא הכי טובה בשבילם. הקשר שלך עם הקב"ה לא יכול להתנתק אף פעם. ואת מגדלת לו את הילדים האהובים שלו!!!

אבל מה זה וזר?? לדבר כשאני צריכה????

וכיף לך שאת לא מפספת שחרית ומנחה, אמנם בלי כונה אבל לפחות תפילה, יש מאיפה להתקדם!!!

לי אין סבלנות לזה זה כמו איזה משימה מעצבנת.

אבל כשהתחילה המלחמה??? מזה תפילה!!! עם דמעות!!! נו יופי,  3 תפילות ביום!! נו יופי... כמה ימים ועבר

ויש לי ב"ה ילדה אחת, אחרי הרבה דמעות, עליה התפללתי כי כאב לי וויש לי זמן להתפלל...

אני קצת הבנתי שזה באמת גדול עלי

יש לי קש"ר קשה וכשלא מטופל אני לא יכולה להתפלל

זה אחד המצוות הכי בלתי עבירות בשבילי

להתרכז בשיחה כשאין משוב בצד השני

(שבכל מקרה קשה לי להתרכז בשיחה..)

מצד שני כשבאה תפילה וואו איזה הקלה!

תתפללי אחרת.

תגידי להשם

השם אני רוצה לדבר איתך

כל פעם שמתחילה להתפלל זה התפילה הראשונה שלי

השם אני רוצה לדבר איתך בבקשה תעזור לי!

צריכה בשביל זה כל כך הרבה עזרה.

וחמלה עצמית, קצת חמלה עצמית מגיע לך.

חיבוק.

אבל לא פותחת אותו, אני אומרת לו שחאלסס באלי כבר להתפלל,

אבל מרגישה שזה לא מספיק, זה ככה כבר שניםם

תפילה מתוך סידור - לצערי לרוב זה פעם בשבוע אצלי, בשבת. לא מצליחה יותר מזה מאז שאני אמא. (בתחילת המלחמה התפללתי מנחה כל יום, אבל גם זה נמוג...)

וגם שאני מתפללת - לצערי לרוב אני לא מצליחה באמת להתרכז ולכוון בתפילה. רק כשיש טריגר משמעותי אני מצליחה קצת...

אבל יש תפילות שהן "אוטומטיות", שפשוט יוצאות מעצמן, בלי מילים מסודרות.

"ה', תעזור לי לעבור את היום הזה".

"ה', תן לי כוח לשמוע את הילדה הזו עכשיו".

ולפעמים גם תפילות כלליות יותר: "ה', שהמלחמה הזאת תיגמר כבר..."

גם זה לא תמיד קורה, והרבה פעמים אני צריכה להזכיר לעצמי להפוך את הדאגות ואת התלונות לתפילות, אבל זה בכל זאת קצת יותר קל...

ובאמת לפעמים "פשוט" צריך להתפלל שיהיו לנו את הכוחות להתפלל...

לפחות

וכמה פרקי תהילים לא יזיקו,

ועל התבודדות.... וואוו חלום שלי.

כרגע בלתי אפשרי עבורי

לא סתם נשים, ובעיקר אימהות, פטורות מן התפילה לפי רוב הדעות (כמדומני).

אני מסתפקת בברכות השחר (כדי שאוכל בכלל לברך ולעסוק בדברים שבקדושה) ובפרקי תהילים כשאני מצליחה (משתדלת לומר לפי היום בחודש. הרבה פעמים משלימה בשבת). ובשבת מתפללת קבלת שבת ותפילת מנחה (שלרוב לא מצליחה להיות בכוונה ובריכוז...)

וזהו. אפשר למצוא פינות "התבודדות" במהלך היומיום של הבית. אפילו כשאת מטפלת בתינוקת או מדיחה כלים. לא צריך לצאת ליער בשביל זה... וגם אפשר להסתפק במשפט תפילה אחד בכל פעם...

קודם כל- שכל אחת תלך לפי הפסיקה שלה מה החיוב.

אבל אני לגמרי מאמינה שאם נחליט שזה בלתי אפשרי זה באמת יהיה בלתי אפשרי.

אני אמנם עוד לא במצבך, אבל גם שתי בנות קטנות זה די תובעני וחוץ מתקופות שממש אחרי לידה עם כל העייפות וזה שחוזרת לישון ברגע שאפשר אני מצליחה להתפלל ברוב הימים שתי תפילות ביום.

ואמא שלי שתהיה בריאה במשך כל השנים התפללה שתי תפילות גם כשהיו בבית שמונה ילדים

זה פשוט היה לה מספיק חשוב בשביל לקום קצת יותר מוקדם בבוקר כדי להתפלל וכשהייתה עוצרת באמצע היום ומתפללת מנחה למדנו לחכות עד שתסיים.

בקיצור, אני חושבת שזה עניין של החלטה ודירוג בסדר עדיפויות

אבל מצד שני - כל אישה שונה מרעותה, ולכל אחת יש יכולות אחרות.

ונקיפות מצפון לא מובילות אף אחת למקום טוב יותר...

אז למעשה הפותחת לא הייתה צריכה לפתוח את השרשור, אלא לשבת עם עצמה ועם ההלכה שהם נוהגים לפיה, ולראות למה היא מסוגלת, בלי השוואה לאחרות.

ושנזכה להוסיף טוב ומצוות כפי כל יכולותינו...

ולפותחת @שירה_11 שחרית זה באמת בזמן הכי לחוץ ביממה, אבל מנחה זה הרבה יותר אפשרי. חמש דקות, רק עמידה. אם זה חשוב לך, אפשר בהפסקה בעבודה, אפשר רגע לפני שאת לוקחת את הילדה בצהריים. בטוח יש לך חמש דקות פנויות מתישהו בין 12 ל16:40. זה לא הרבה זמן, ממליצה להתפלל מנחה גדולה, מיד כשאפשר ולא לחכות לשקיעה.

אבל האמת היא שלמרות שאני מתפללת שחרית כל יום, יכולים לעבור שבועות שלמים בלי שדיברתי עם ה' בכלל קראתי את השאלה שלך וחשבתי שלזה את מתכוונת, לשתף את ה' לבכות אליו, להודות לו... למשל במלחמה הזאת, אני כל הזמן אומרת חייבים תפילות, אבל לא מצליחה להתפלל כמעט בכלל... 

הכל ביחד אי אפשר, אם רק אחד אפילו אי אפשר

מתחילים בקטן.

אין לך זמנים 'מתים' ביום? אין לך פניות רגשית לזה? השאלה היא באמת איפה הדברים לא מסתדרים. ואני גם מחזיקה בדעה ועברתי ימים של - בקול דממה דקה. היו לי תקופות ארוכות כאלה

רציתי להתפלל ולא יצאו לי המילים. אז ביקשתי מהשם שיחשיב את הרצון. כי הוא מכיר אותי ויודע מה בליבי

לפעמים גם צריך הכנה.  אני למשל שומעת שירים שמחברים אותי לזה. משתדלת מאוד לא לגשת לזה כלאחר יד כשאני כבר מתפללת, אבל יודעת שיש ימים שזה גם יהיה ככה. וזה בסדר. כי יש יצר הרע.

דייני

ואני לא חושבת שאני מכוונת גבוה, אני מדברת על זמנים שהנה אני יושבת עם סידור ביד כדי להתפלל, אבל בוהה, קמה חצי שעה אחרכך בלי כלום.

והדלקת נירות שבת?? איזה זמן גדול!! ואני מדליקה כאילו הצתתי סיגריה, מברכת מהר ונעלמת מהמקום בלי להשאיר ראיות....

את מצליחה לחוות רגעים? להנות מרגע?

או שאת כל הזמן ממהרת. יש מה להספיק?

כי זה משהו שאפשר לעבוד עליו אם זה ככה. וזה לא בהכרח קשור לתפילה 

אם חושבים על זה לעומק.... לוידעת... יש מצב שלא, אני צריכה לנתח את עם עצמי, לא יודעת לענות 

לשיר ולרקוד את "וזכני לקבל שבתות"

אפשר לשים מוזיקה לפני ההדלקה עצמה,

בשאיפה בהמשך להצליח להיות נוכחת גם לאחר מכן.

את בורחת אחרי ההדלקה כי יש דברים לעשות/ ילדים שצריכים אותך או שמיצית את הפעולה אז אין מה להישאר אחרי?

תנסי למקד את עצמך מה בדיוק מפריע לך - האם זה אורך התפילה וחוסר הזמן? חוסר יכולת לכוון? מה בדיוק הבעיה?

אם זה הדברים האלו למשל, למה שלא תקצרי מאוד - רק ברכות השחר, שזה תודה לה' שקמנו בבוקר, וברכות התורה כדי שיהיה אפשר ללמוד תורה, ולבסוף שמע וואהבת שזה קבלת מלכות ה' עלינו?

ובמשך תקופה תנסי להתמיד, ואז תראי.

ו4 פרקי תהלים ביחד עם קבוצה שמסיימת ספר כל יום.

ק"ש על המיטה ..

זה בדרך כלל.....

לא תמיד מצליחה עמידה וכו וזה ממש חורה לי

אבל לדבר כפשוטו - כל הזמן, בכל סיטואציה

יש בזה הרבה יצר הרע לצערנו. לדעתי זה לא שאין זמן, כי זה לא לוקח הרבה זמן, תפילה אחת ביום

זו הדעת שמוסחת

ואני חופשי יוצאת מחנויות עם דמעות בעניים אחרי שמדדת את כל החצאיות שראות עליי פשוט מושלםםם אבל נשארות בתא מדידה

ברכות השחר

קריאת שמע

תפילת עמידה (של שחרית או מנחה, תלוי מה הספקתי)

בשבת קצת יותר

לבקש ממנו?

להודות לו?

לשבח אותו?

כי זה הרבה יותר קל וספונטני

אני משתדלת ממש תפילה ביום שחרית / מנחה

לא תמיד מצליחה, אחרי לידה או בתקופות עמוסות פחות...

לפי הפסיקה שלנו מספיק לי ברכות השחר אבל כן חשוב לי לנסות יותר

מסכימה עם הבנות שכתבו כאן שזה עניין של סדר עדיפויות למרות שבאמת לפעמים זה נורא קשה למצוא זמן / פניות .

..

אז לי עוזר להזכיר לעצמי שזה חשוב לי ולמה זה חשוב לי ולפנות זמן לחשוב איך אני אעשה את זה יותר טוב...

מתי, איפה, איך...

מה יעזור לי להתכוון? ולא רק לסמן וי שהתפללתי ( אני מאמינה שתפילה אמורה גם לתת כח ולא לשאוב כח)

למצוא עצות קטנות ולנסות אם זה עוזר...

קיצור לנסות קצת להשקיע בזה.

אני משתדלת להתבודד כל שבוע פעם אחת במשך שעה שלמה (בדכ בשבת )

אומרת לא כדי לספר על עצמי

אני חושבת שחשוב לדבר על זה

דווקא כי זה נשמע חלום רחוק ולא אפשרי

זה בערך הדבר שהכי מחייה אותי בשגרה של החיים

מבחינת זמן-

אני חושבת שכמו שיכולתי (ברוב הזמנים הנורמלים) למצוא זמן לצאת לחוג שעה בערב, או ללכת לטיפול פעם בשבוע... ככה אני יכולה למצוא זמן לצאת להתבודד שעה אחת.. אם אני מרגישה שזה חשוב ומתכננת את זה מראש... זה לגמרי אפשרי!

מכירה אימהות עם יותר ילדים ממני שמתבודדות באופן קבוע או לא קבוע...

זה מהמם לדבר עם ה' תוך כדי החיים

אבל יש משהו בשיחה עם ה' שהיא יותר ממשפט אחד.

יש זמן לדבר, להקשיב לעצמך , לרגשות שלך, להבין מה עובר עליך, מה את רוצה, לבקש ממנו , להודות לו... קיצור זה תהליך ונולדים שם דברים מופלאים.

יש משהו בישוב הדעת הזה שאין בדברים אחרים.. קיצור הלוואי שאם מדבר אליך  פשוט תנסי!!

יש לזה יצר הרע מטורף של מניעות אבל כל מה שבסוף מצליחים בעיני זה יקר ממש ממש ...

כי לתפילה מסידור יש יעד מוגדר, וכנ"ל לפגישת טיפול (שאותה המטפלת מנחה בדרך כלל).

אבל מה בהתבודדות? איך המחשבות לא בורחות למליוני כיוונים אחרים? יש סדר מסוים שאת עושה בהתבודדות?

מתחילה כמובן בהודאה, אחרכך תפילה ובקשה וגם חזרה בתשובה, 

אני מאמינה שהעניין הוא לפתוח את הלב לדיבור

לפעמים זה ממש הרגשה של למצוא את המפתח הנכון.. לא תמיד מצליחה ולא תמיד התבודדות היא וואו..

כל פעם זה משהו אחר.

אז בדרכ אני באה עם מה שאני מרגישה עכשיו

ומתוך זה כשהלב נפתח זה זורם לעוד דברים...

מתוך הקשבה ...

נגיד אני באה בטוב-

אז מתחילה להגיד תודות.. ואחכ עוברת לבקשות רגשות ורצונות אחרים..

אם קשה לי אני פשוט מתחילה עם הרגשות הקשים.. בדרכ גם מזה מגיעה אחכ לעוד דברים..

אני חושבת שאחת העצות הטובות זה גם לבקש מה' שיפתח לי את הלב לדבר איתו... כמו שכתבו כאן.

אז יש המון מה ללמוד על זה ואיך לעשות ואיך לגוון..

ממליצה ממש על

לב העולם אתה- הרב ארז משה דורון

אדם שיש לו שעה-חיה הרצברג

יש לה גם קו טלפון עם שיעורים שהיא מדברת הרבה על התבודדות

עלי דרך התבודדות- קלפים עם כלים ממש טובים.

גם @שירה_11

אפשר לומר שאני עושה לפעמים התבודדות בכתיבה... כי באמת קשה לי (אפילו עם בני אדם ) לדבר שיחה ארוכה בעל פה.

יש לי יומן, והוא סופג הרבה הרהורים והתפרקויות שלי, שהרבה פעמים מופנות אל ה'...

וזה זמן שהוא גם שלי, לקבל בו כח

כי כמה כבר יוצא לנו לעצור הכל ולהתבונן ולנתח סיטואציות או לפרק אותן ממש?

מתחילה בהודיה, ויש ככ הרבה על מה.. שלפעמים זו כל ההתבודדות שלי. וזה מאוד נותן פרופורציות מול קשיים

יש זמנים שזו זעקה מעומק הלב

יש זמנים שזו בקשה להתקרב ולקבל כח

ממש תפילה מבחינתי

גם תפילה 'רגילה' מסידור חשובה לי, אבל יש הרבה מניעות

ואיפה את עושה את ההתבודדות?

כי אני מרגישה שאם אנסה לעשות משהו כזה בבית, במקום הרגיל, אז מהר מאוד הדעה שלי תהיה מוסחת לכל עניניי הבית...

(אבל באמת כנראה לי פשוט קל יותר לעשות התבודדות בכתיבה...)

וגם הייתי מפחדת ללכת לשם לבד

אבל כל אחת ואחפה שהיא מוצאת את השם יתברך

צריך להתפלל למצוא מקום כזה.

כמי שגרה בעיר גדולה זה מאוד קשה למצוא..יש לי ים אבל גם שם תמיד יש אנשים שעוברים

הבעיה שלי היא לא הזמן, היא הרצון אני רוצה אבל כנראה שלא מספיק

ןזה חד משמעית חיים אחרים, לגמרי!!!

אני אכתוב לך מה שאני חושבת לא בטוח שהבנתי אותך נכון

אבל זה נשמע שיש לך רצון

את לוקחת סידור ויושבת...

את פותחת כאן דיון וזה מעסיק אותך ...

זה סימן שיש לך רצון

הייתי חושבת אולי על כיוון של מניעה אחרת...

זה קצת דורש התבוננות אולי לדבר עם חברה או בעלך...

כיוונים שהייתי חושבת-

מה את מרגישה מול הקב''ה ? יש לך בכלל רצון לדבר איתו?

את מרגישה שהדיבור שלך בתפילה משמעותי?..

אולי בכללי הראש שלך עסוק בהמון דברים וקשה להתרכז? מה יכול לעזור לך לפנות את המחשבה ולהיכנס למרחב יותר פנוי של התפילה?

אולי לנסות ללמוד על תפילה ולראות אם יש כיוון שמדבר אליך .

אני חושבת שעצם זה שזה מעסיק אותך זה אומר שזה חשוב לך ולא התייאשת וזה עוד יפתח בע''ה!

זה נושא שמאד מאד קשה לי מאז שאני אמא, גם במהותי יותר, כל הקשר עם השם שעובר טלטלה והפיכה בהרגשה שלי, וגם ב"טכני" של פשוט להצליח להתפלל בתדירות שהייתי רוצה, מה שמרגיש לי בלתי אפשרי

וברור שגם יש קשר בינהם

פעם פתחתי פה שרשור על נושא דומה

האמת הוא היה מחזק מעניין אם יש לי איך למצוא אותו כי החיפוש באתר בכלל לא עובד.

(אם מישהי זוכרת/מצליחה לחפש, אשמח!😘)

ובאלי להגיד שלא נעים לי לומר אבל השרשור הזה ממש הוריד לי🙈 כי אני באמת ניסיתי תקופות ארוכות וזה באמת חשוב לי ואני מרגישה שזה פשוט קשה עד בלתי אפשרי כאמא, בטח ל2, בטח שהם צפופות ובבית

מרגישה שזה פשוט לא ביכולות שלי

והאמת, לא בטוחה שזה בכלל צריך להיות ההשתדלות שלי בכזאת רמה.

אם תמיד אפשר לקפוץ מעל הפופיק?

כמעט תמיד אפשר

אם זה מה שהשם רוצה ממנו?

וואלה, ממש ממש לא בטוחה

זה לא הגיע מכלום לפטור נשים/אמהות מתפילה.

אז זה אולי תינוקי אבל היה לי ממש קשה לשמוע על כל הנשים פה שכן מצליחות בקביעות כי זה מחזיר לי את הייסורי מצפון ואת ההרגשה שאני לא בסדר ואני כן צריכה להשתדל מעבר מעבר מעבר ליכולות

לא יודעת

חיבוק בכל אופן🩷

אני אישית מרגישה שכל הקשר כאמא מול השם הוא הרבה יותר מורכב

וזה קשה לי....

ורק רוצה להוסיף שעצם השאלה, ועצם זה שזה ככה מפריע לך ומטריד אותך זה כבר מעלה גדולה ותעריכי את עצמך עליה, גם זה מאד לא מובן מאליו

😘

את אומרת שאת עמוסה ומלאה, זו בדיוק הסיבה (חלק לפחות) שאישה לא חייבת בכל התפילות.

הקושי שלי הוא זה שיש לי זמן לתפילה ואני לא עושה את זה.

אז זה אחר.

אז תרימי לך בחזרה בבקשה

וזה הזוייי לי

זה לא רק זמן

זה פניות

זה כוחות

לא כתבתי בשרשור הזה קודם כי חשבתי אולי אני כבר מוצר מוזיאוני... כמה נשים כמוני כבר עסוקות כל היום עם הילדים...באמת מהשרשור היה נשמע שהרבה נשים מצליחות למצוא זמן.אבל בגלל שכתבת שזה הוריד לך,אכתוב כדי שנעלה יחד

אני הולכת לפי החפץ חיים.

לפי הנהגת החפץ חיים בעצמו,ולא מה שהוא כתב במשנה ברורה, כי מה שהוא כתב במשנה ברורה נכתב עבור נשים לא בשלב שלנו בחיים.

אני נוהגת לפי העדות של הבן שלו, שאמר שכשהיו ילדים אמא שלו כמעט ולא התפללה!ואביו - החפץ חיים אמר לה שהיא פטורה מהתפילה.

מצרפת כאן תשובה של הרב מלמד שמצטט את הסיפור הזה, וגם מחדד את הפטור שלנו כנשים בשנים האלו לעומת חיוב נשים בשלבים אחרים בחיים.וגם מתייחס שם לטרדה שמונעת כוונה בתפילה,זה נראה לי יכול ליישב לך את השאלה @שירה_11.

גם אני התחלתי להרגיש לא נעים...

ובאמת - גם כשיש לכאורה זמן לתפילה, אז פניות נפשית לא תמיד יש: הגוף כואב (מהיריונות, הנקות, סתם עבודות בית לא נגמרות), המחשבות עסוקות כל הזמן בילדים ובמשימות שיש לעשות, הריכוז כבר לא מה שהיה פעם...

לכן בעיניי עדיף תפילה קצרה או תפילה פעם בשבוע - אבל שתהיה איכותית ככל האפשר (מודה שגם זה לא תמיד הולך לי ), מאשר תפילות קבועות כל יום...

ושוב, כל אישה לגופה, ואי אפשר להשליך מאחת לאחרת, גם אם לכאורה נתוני החיים דומים. לכל אחת יש על מי לסמוך...

( נשמט לי מההודעה למעלה ולא מצליחה לערוך)

https://www.yeshiva.org.il/ask/33178

רבי נחמן אמר על התבודדות שזה כמו דרך לא סלולה, דרך אישית שלך ויותר קשה ליצר הרע להפריע מאשר בתפילות מהסידור שכבר מוכרות ליצר הרע והוא עורב לך שם (הן גם חשובות מאוד אבל קשה להתרכז באמת מילה במילה ולהתכוון).

יוצא לי לעשות התבודדות פעמיים בשבוע(השבוע עוד לא יצא לי וחסר לי כמו אוויר) לי יותר קל במקום שקט בטבע או בבוקר מוקדם. חצי שעה של יישוב דעת, של לנשום, לרוב אני חוזרת על אותם משפטי חיזוק כמו "תחדש אותי" "תן לי כח להתחיל הכל מחדש" "תן לי דעת" "תן לי רצון לעשות את רצונך" ואפילו לשתוק ולרצות קשר זה טוב.

טכנית מגיעה לעבודה לפני הזמן ויש שם פארק קרוב שאני יושבת לקפה לפגישה עם בורא עולם

הייתי רוצה יותר, פעם הייתי קמה מוקדם בבוקר בשביל זה. בתקופה אחרונה מאוד קשה לי לקום מוקדם שה' יעזור לי

בלימוד היומי 'והאר עינינו' של הרב ראובן ששון.

נראה לי שאפשר לקחת את הדברים פה גם לתפילה מתוך הכתב וגם לתפילה במילים שלנו - כל אחת ומה שנכון עבורה...

"והאר עינינו" - לימוד יומי באמונה // יום רביעי, א' טבת,  נר שישי של חנוכה

*להתפלל כשהשכינה נסתרת*

✨ השורש העמוק לכל הקשיים שלנו בתפילה הוא צמצום אורה של השכינה. התפילה אמורה להמשיך את האור לעולמות התחתונים, וללא הופעת השכינה – מלאכה זו נעשית קשה מאוד, בגלל רוב החושך וההסתר בעולם.

🔶 *השורש העמוק של הקושי להתפלל*

התפילה באה במקום המקדש. כשחרב הבית באה התפילה תחתיו, ככתוב "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע יד ג). ודרשו חכמים (מדרש רבה במדבר יח):

"'וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ', אמרו ישראל ריבונו של עולם, בזמן שבית המקדש קיים היינו מקריבים קרבן ומתכפר ועכשיו אין בידינו אלא תפלה".

התפילה והמקדש קשורים לאותו העניין. כמו שמצינו שבית המקדש נקרא מקום התפילה, ועל שמה נקרא "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיה נו ז), להורות לנו שהתפילה והקרבנות עומדים בבחינה אחת, ושניהם נוגעים לעניין הדבקות וההתקשרות בה'.

התפילה נעוצה בעניין הארת השכינה בעולם. הלב של המקדש הוא השראת השכינה ונוכחות ה' בחיינו, וזהו גם כן הלב של התפילה ועבודתה. אמנם, דבר זה מלמד על כך שהתפילה היא עבודה קשה מאוד, כי אם הסתלק אור המקדש, ממילא קשה יהיה גם לעבוד את עבודת התפילה שהיא דוגמתו. אכן, מעת החורבן נסתלק האור, ונוכחות השכינה היא בהעלם גדול, וממילא כל המשכת האור לעולמות התחתונים נעשה קשה, מחמת ריבוי ההסתרות, הקליפות והזוהמה החומרית. זה מה שנאמר שבחורבן נפגעה התפילה, כאומרו "סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה" (איכה ג מד).

המקדש הוא צינור להמשכת האור לתחתונים, ובגלות באה התפילה במקומו. על כן היא מלאכה קשה, כי היא פועלת להחדיר קרני אורה למקום חושך ואפלה, ולהעלות את החלקים הנפולים בכובד החטאים אל מרומי האורה. זה הקושי של התפילה לעומת התורה, שהיא אור עליון, ועל כן אין עיקרה עניין מלאכה של הרמת החלקים השבורים, וכוחה יפה בכל עת.

🔶 *הקושי לעורר את הלב*

עניין עמוק זה בא לידי ביטוי באופן פשוט מאוד - התפילה היא עבודה שבלב, ואילו התורה היא עבודה שבמוח. קשה יותר לעורר את הלב, להאירו, להחדיר בו שפע וברכה ולהרימו מתרדמתו ומעפרוריותו. קל לדבר, לומר מחשבות ורעיונות, אך ההשבה אל הלב, ההחדרה אל עומקי העומקים, התעוררות הנפש ברגש וחוויית חיים, היא קשה מאוד.

כמו כן, הקושי לעמוד נוכח פני ה', להרגיש את הדיבור עם ה' יתברך, הוא קשה מאוד. הלב הוא חומרי, מרגיש את העולם הזה, ניזון מהחושים. על כן התפילה קשה עליו מאוד. האמת הפנימית, שהאדם עומד בתפילה ממש לפני ה', היא יסוד שקשה מאוד להרגיש אותו באמת ובתמים.

🔶 *תיקון התפילה מביא להעלאת השכינה*

כל הקשיים של עבודת התפילה הם תוצאה של מיעוט השכינה וירידתה למטה. זוהמת החומריות וסילוק האור מהרבדים החיצוניים באים לידי ביטוי בקושי של עבודת התפילה. מכאן נבין כי דווקא משום כך יש בתפילה סגולה עצומה לתקן את כל הקלקולים הללו. התפילה לוחמת בחושך שכיסה את הארץ, תוקפת את הקליפה והערלה האופפים את הלב, מנסה להחדיר נטפי אורה ללב האדם, וממילא לעולמות החומריים, אשר לב האדם הוא מרכז הווייתם. התפילה פועלת במקום החושך, בעפר בו נתונה השכינה.

נשמת איש ישראל היא ניצוץ מאור השכינה, והאדם הוא עולם קטן. והיינו שעבודתו להאיר את אור נשמתו בתוך מערכות חייו, היא ממש דוגמת עבודת השכנת השכינה בעולם. לב האדם הוא מקום משכן השכינה, וכשהלב בגלות, מחשבותיו ורצונותיו נמשכים אחר החומר, ואהבת ה' והדבקות בו, הצימאון והגעגוע, מכוסים בעפר של תאווה וחומרנות, זה ממש מעין עניין השכינה, השוכבת מכוסה בעפר, במושגי נוכרים וברוח תרבויות זרות. מלחמת האדם בשעת התפילה, לכוון, להרגיש רצון אמיתי ועמוק, להתעורר ברוח טהרה, לחוש את עמידתו לפני בוראו, היא ממש מלחמה להרים את השכינה מהעפר, להוציאה מגלותה, לייחד ולכוון את הלב אליה.

אם כן, כיוון שעומק הקושי להתפלל נעוץ בירידת השכינה, כפי שלמדנו לעיל, מאמצינו להתפלל על אף הקשיים מסוגלים לעורר את השכינה מחדש. המאמץ לגלות את עומק חיי התפילה, ואת עבודת הרצון הקדוש והווייתו, הוא המאמץ לכונן את אור חיי המקדש, במובנו הפנימי והשורשי. כי כמו המשכן הראשון, כן המקדש האחרון. הראשון התחיל מתוך נדבת לבבם של כל אחד ואחד מישראל, וכן האחרון יבוא מתוך הלב של כל איש ישראל.

עילוי הרצון וחיזוקו יהיה עילוי השכינה. כי מקום משכן השכינה הוא בעומק נקודת הרצון של האיש הישראלי, וככל שהרצון מתעלה, כן השכינה מאירה ונוכחת. אמנם ודאי שעילוי הרצון תלוי בכל עבודת האדם, במידות ומעשים טובים, במצוות ובדקדוקה של הלכה, בהתמדת התורה ועבודת ה'. אך התפילה היא עבודה מיוחדת, הפועלת על עצם נקודת הרצון. היא העבודה על השורש, שממנו תוצאות חיים, לכל הענפים של המעשים, המידות והפעולות. עבודת התפילה, בלב נאמן, מחזקת את הרצון הנשמתי שבקרבנו, ומגבירה את נוכחות ה' בחיינו.

על כן, כדי שנוכל לקרב את בניין המקדש, מוכרחים אנו לחדש ולהרים את התפילה מעפרה. כי הרמת התפילה מעפר היא היא הרמת השכינה מעפר. כי התפילה היא השכינה, סוד "וַאֲנִי תְפִלָּה" (תהלים קט ד), ובתקומתה ירום שורשה העליון, וישוב לחידושו ולרעננותו.

📝*לסיכום-*

צמצום הופעת אור השכינה מקשה על התפילה. התיקון לכך יכול לבוא מהכיוון הנגדי – על ידי המאמץ להתגבר על קשיי התפילה, יגבר אור השכינה וישוב להופיע.

"והאר עינינו" - לימוד יומי באמונה // יום רביעי, ב' טבת,  נר שביעי של חנוכה

*התפילה מקרבת את בניין המקדש*

✨ התפילה נחוצה כדי לשוב לבית המקדש, כי כרגע המקדש ומושגיו נראים רחוקים מאיתנו. רק על ידי בניית הרצון והכיסופים בתוכנו, נרצה באמת להשיב את בניין המקדש וסדר עבודתו.

🔶 *לחזור לעולם המושגים של המקדש*

"אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח" (פיוט מעוז צור). ימי החנוכה מעוררים בנו את הכיסופים לבית המקדש, לאור המנורה, להופעת הקדושה והטהרה בישראל. רצונם העז של מתתיהו ובניו לשוב לבית המקדש, לטהרו מכל טומאה ולחדש את עבודת הקודש, מתעורר בימים אלה גם בליבנו. ויש לדעת כי אחת הדרכים לשוב ולחדש את בית המקדש היא דרך התפילה.

אי אפשר לבקש את המקדש מתוך עומק הווייתנו בלי שנהיה שייכים למושגיו הפנימיים. משל לילד צעיר שאינו בשל עדיין לחיי זוגיות. הכי יחשוק באשת נעורים? הכי יבקש שיחה נעימה ושותפות אמת וכריתת ברית? הלוא פעוטים וצעירים הם מושגי חייו, ולא הכיר ולא ידע מה הן אהבת אמת ואשת ברית. כך גם המקדש וסדרי חייו. המקדש הוא נקודת ביטוי לעומק של קשר, למדרגה של חיים. כדי שדרישת המקדש תהיה חיה ורעננה בקרבנו, מנקודה פנימית ואמיתית הנוגעת בעומק תוכנו, צריכים אנו להיות בעלי לב, אנשי רגש וגעגוע, אשר מתק הדבקות הא־להית חי ורענן בקרבנו. ודבר זה אין האדם משיג אלא בעבודת התפילה.

🔶 *חידוש המקדש דרך חידוש התפילה*

התפילה, "מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן" (שיר השירים ד טו), היא מעוררת את הצינור הפנימי, נקודת הערגה הנשמתית, ומכוחה נחשף האדם לדבקות הא־להית הפנימית, עד שהיא הופכת להיות עניין ממשי ונוכח בחייו. הזיקה לא־להים בעומק הוויית הנפש תבוא מכוח רעננות התפילה ועומק עבודתה. אם הלב אטום, והפה ממלמל את מילות התפילה בלא חיים ובלא אורה, הרי שהאדם מגושם, לבבו נעוץ באהבות החומר, ואין לו שייכות לחיי טוהר ועומק דבקות. ממילא לא יחוש בחסרון המקדש ובעומק כאב היעדרותו.

הרגשת החיסרון מתחילה מבפנים, לא מהסכמה חיצונית והודאת פה. כדי לחוש את עומק חסרונו ואת גודל משמעות היעדרו של המקדש, אנו צריכים להשתייך למושגי החיים שלו. אדם שלא טעם טעמה של דבקות עמוקה, התנוצצות מרוח של קדושה וטהרה, לא יחוש את חסרון המקדש ביום הכיפורים או בשלושת הרגלים. מבחינתו, חג הפסח המהודר מתבטא במצות נאות, במפה לבנה ובנרות דולקים על שולחן. הוא עשוי לחוש בחסרונם של אתרוג מהודר או יין מבושם לקידוש, אך לא יוכל לחוש את החיסרון בנהרת הקודש הבאה אל קִרבנו באכילת כזית מקורבן פסח, ובשמחת כלל עם ישראל על גגות ירושלים לאחר מכן.

כשכל איש ישראל ידע להיות בעל תפילה, ידע לעמוד לפני ה' באהבה ובכוונה פנימית, אזי יתעורר חשק עצום לכונן מקדש, להכין בית תפילה, נקודת מרכז לשמחת ישראל בעושיו, ומקום ביטוי לכיסופיו. זו התפילה, שהיא מכוננת ומחדשת את המקדש. ברצוננו לומר, שבניין המקדש צריך לבוא מתוך כיסופים פנימיים, בחינת "אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ". אך כדי שנכסוף אליו באמת, עלינו להיות שייכים למושגים הפנימיים של המקדש, למדרגת החיים שהיתה בו. כי בחיצוניות נראה המקדש כבית יפה ומהודר, וסדר העבודה נראה כשחיטת פרים וזריקת דם. ועלול האדם לראות זאת בחיצוניות בלבד. אך באמת תוכו רצוף אהבה, וכל הסדרים המעשיים הללו טמנו בחובם אורות עצומים, ועומקים אדירים של רגשות ערגה ואהבה, סליחה והתפייסות, דבקות והתעלות. בכוחה של התפילה להשיב אותנו אל המושגים הללו, עד שנשתוקק לחידושם.

🔶 *להתחדש ולחדש את התפילה*

לאור דברים אלו נראה לומר, שהשעה ראויה לחדש את עבודת התפילה, להשיב את כל האבדות שאבדו לנו מעת אשר גלינו מארצנו. סדרי עבודת התפילה בעת שהיינו בארצנו היו שונים בתכלית מהתפילה בגולה. שכן לימדונו חכמים, שבעת החורבן איבדנו הון רוחני גדול, ולא נותרו לנו אלא ד' אמות של הלכה (ברכות ח א). אחד מהנכסים הרוחניים העצומים שנפגעו קשות בגלות הוא התפילה עם כל עומקיה. והוא אומרו "סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה" (איכה ג מד). והוא פשוט, כי המקדש הוא מקום התפילה, ובחורבנו חרבה התפילה, בחינת עבודת הרצון הקדוש.

כללו של דבר, חידוש התפילה הוא הוא חידוש המקדש. זהו חידוש פנימי, שיכונן את החידוש החיצוני, את התביעה אחר הבית הגדול והקדוש, את הנכונות ללחום כנגד כל מכשול בחיצוניות, עד שיהיה בנוי בהר הקודש בירושלים.

📝 *סיכום לימוד השבוע:*

הקב"ה מופיע בעולם באור מקיף, אור עליון ומרומם, ובאור פנימי, שהוא השכינה המתגלה בעולם הזה. עיקר אור השכינה הופיע בבית המקדש, וכעת נותרה ממנו ההארה המופיעה בתפילה.

בית המקדש הוא ליבם של ישראל, והתפילה היא השריד ממנו. בה מתרחשת עבודת הלב, הרצון והכיסופים הפנימיים.

בית המקדש נועד להכין מקום לה', כך שאורו ישרה בעולם בדרך קבע, וכך גם בתפילה אנו מכינים כלים לאור הא-להי, שיופיע בנו ובעולם כולו לא באקראי אלא באופן קבוע.

הקושי להתפלל נעוץ בצמצום אור השכינה מעת הגלות. התיקון לכך יכול לבוא מהכיוון הנגדי – על ידי המאמץ להתגבר על קשיי התפילה, יגבר אור השכינה וישוב להופיע.

התפילה נחוצה לשובו של בית המקדש, כי רק על ידי עבודת הרצון, הגעגוע והכיסופים, נתחבר למושגיו העמוקים ונרצה את בניינו באמת.

רצף אירועים ממש מרגיזים ועוד מלווים בהרגשה של חוסר התחשבות

חיבוק

או לשאול, או להגיע מראש שבעים...

אבל זה אחד המבאסים גם להיות באירוע ולא לאכול וגם הקטע שלא מתחשבים...

אמרה שהוא ידאג לנו.

היא גם הרשתה לעצמה לאכול משהו בטענה שזה טבעוני, אני לא חושבת שהיתה אוכלת אם היתה יודעת שהוא אוכל טרף

בסוף הוא יודע הכל

מבינה שציפיתי יותר מידי

לדעתי לא יפה לעשות אירוע בבית, להזמין אנשים, ךהכין כיבוד ולא לדאוג שהם יוכלו לאכול.

זה חוסר התחשבות

כמו שתיארת איך התאמצת שיהיה משהו טבעוני מכל דבר

לק"י

בטח כשלא מדובר בחילוני גמור שמנותק לגמרי מאנשים דתיים.

הוא לא יודע שדתיים צריכים אוכל כשר?... ולא אוכלים בכל מקום?

נשמע סופר קשוח, ובפרט שכשארחת כל כך טרחת והתחשבת..

אני בסיטואציות כאלו דואגת להביא איתי משהו- סלט/ פשטידה/ עוגה שאני אוהבת (אפילו קנוי...) ואז יודעת שבכל מצב יהיה לנו משהו לנשנש...

האמת אני חושבת שצריך לדבר איתו ברחל בתל הקטנה. בסוף הוא גדל כדתי והוא מכיר את ההלכות. אז נראה לי בסיסי שאם הוא מארח את המשפחה הדתית שלו הוא יתחשב.

(אצלינו במשפחה גם יש דתל"ש שמארח ודואגים שהכל יהיה כשר... אולי ההבדל הוא שהוא דתל"ש כבר מעל 30 שנה ועבר מזמן את הקטע של לעשות דווקא.)

וזה בלי לדבר על הקטע של להתארח אצל זוג לא נשוי אבל זה כבר עניין שלכם...

קיצור, אני חושבת שאפשר לדבר איתו כאדם בוגר בתקוה להבנה

בסוף כשבעלי אמר לו שיש בעיה עם זה שהוא מחמם בתנור הוא נעצר, אבל זה היה מאוחר מידי.

אני לא חושבת שזה היה דווקא כמו פשוט חוסר מחשבה עלינו.

ולגבי זה שהם זוג לא נשוי- יש דברים מורכבים בין משפחות...

יש צפרדעים שבולעים

בואי, גם זה שהיא קונסרבטיבית זה לא מציאה, אפילו שהיא חמודה ממש

וזה שהיא מסיתה אותו שמאלה שמאלה שמאלה

מצב קשוח.

ומנסים לאזן, די למען כיבוד הורים/חמים

ולתזכר אותו ....

ובאמת נשמע מצב מאתגר, בהצלחה!!

אתם אלופים שהלכתם, ונתתם הרגשה טובה.

חושבת שאת צודקת שלא עשו לכם דווקא, יש לך הסתכלות של עין טובה וזה מקסים בעיני.

בפעם הבאה כדאי לתאם איתם מראש איך מתנהלים עם האוכל.מניחה שבאמת אם הוא דתלש הרבה זמן הוא שכח כבר את ענין התנור.גם לי יש דתלשים במשפחה שממש מתחשבים, אבל חושבת שגם הם לא היו שמים לב לענין החימום בתנור.

לק"י

למשפחה קרובה מן הראוי לדאוג.

זה גם לא מישהו בודד ששומר כשרות. מן הסתם שהיו לא מעט.

לק"י

לי יש אחות טבעונית, אז הכי הגיוני שאני אדאג לה לאוכל באירועים. לא חייבים שיהיה לה הכל, אבל שיהיה מה.

היא משפחה קרובה, לא איזה סבתא של הבת דודה מהצד השני.

ותחשבי שהייתי במצבים כאלו עם ילדים שצריך לומר להם לא לגעת בכלום

למדתי להאכיל את כולם לפני (קונה להם פיצות אז הם מאושרים)  ולשמוח ביחד המשפחתי

גם אצלינו נושאי שיחה זה קשוח ביותר בטח מאז הבלאגנים של הרפורמה ועוד יותר מאז המלחמה בעזה, אני מנסה למצוא נושאי שיחה לא נפיצים, להחמיא על מה שאפשר, לשתוק הרבה גם כששומעת דברים כואבים וללכת הביתה בידיעה שעשיתי מה שיכולתי.

משערת שגם לצד השני יש מה לומר עלינו כי כל אחד רגיש לדברים אחרים.

ולבקש להתחשב או להגיע שבעים או להביא פיצה בעצמכם

אצלנו השיח במשפחה על הכשרות פתוח, לא אוכלים טרפות ב"ה אבל לא ברמה שלנו אז מדברים על מה כן ומה לא, כשברור לנו שזה שיח לגיטימי

אתם התחשבתם עם האקדח, לגיטימי שיתחשבו בדברים אחרים שחשובים לכם. לא רואה סיבה להשאיר את זה לא פתור ולצבור מרמורים

אצלנו אחרי תקופה קצת מתוחה בהתחלה פתחתי שיח ומאז עובר בטוב והכל בסדר

מה נשמע עם אנשים.

בחיים לא הייתי מכבדת בקשה כזו. אני לא אגיד לך אפילו לבוא עם חולצה עם שרוול ולא גופיה.

על האקדח אתה בא עלי??

לק"י

(חולצה עם שרוולים, לא מחשוף גדול, מכנסיים לא קצרים).

לא מבקשת אולי, אבל כן ברור לי שאמורים לכבד. למרות שמאנשים שמבקשים ממני לא לבוא עם אקדח, בהחלט אפשר לבקש לבוא עם לבוש מכבד. מבחינתם זה כנראה ממש דת, הפציפזם הזה (לא שאני מסכימה איתם כמובן. אבל יש מצבים שעדיף לכבד כדי לשמור על יחסים תקינים. בטח אם מדובר בביקור של פעם ב...).

אבל גם כוללת את הרתיעה מהנוכחות שלו במרחב האישי שלהם, רתיעה מכך שהוא חלק מחיי היומיום (במגוריהם כביכול אין סיבה לנשק), העובדה שהוא בתוך בית עם ילדים, והצורך להסביר להם. מבחינתם שהילד גם לא ילך לצבא... יש למשל הורים פציפיסטיים שמסרבים לחשוף את הילדים למשחקים עם אלימות וכיבוש, אפילו משחקי קופסה, אז הם לא ירצו מראה של הכלי הזה עצמו בבית.

(חושבת על הקבלה של אולי לבוא במעיל פרוות שועל לבית טבעוני)

(כמובן שאני אישית לא מזדהה, רק מסבירה את העמדה שיכולה להיות, ותמיד שווה שהפותחת זו שתסביר, או שתשאל את קרובי מהשפחה הפציפיסטיים אם אינה יודעת)

מהשאלה שלך, שווה לך לגגל פציפיזם. חנוכה שמח!

לק"י

לא נשמע לי שזה קשור לחשש מתקלות עם הנשק.

אלא לזה שהם נגד מלחמות (חיים בסרט. אבל שיהיה).

ילד בן 7 הוא עדיין קטן ושיקול הדעת שלו לא רחב במיוחד

הוא כנראה ראה בזה סוג של משחק

אין מה ממש לכעוס

הייתי אומרת בפשטות שאסור לסגור ילד אחר בחדר וכמובן שאסור לקשור אותו וזהו

להשגיח עליו שלא יעשה

וגם להמשיך לומר מה מותר ומה אסור

בסוף זה אמור לחלחל

ילד בן שנתיים צריך השגחה מפני בן 7

זה הגיוני לגמרי 

לא יודעת מה הייתי אומרת לו אבל הייתי דואגת שאם שניהם בבית תמיד אחד מהם יהיה בטווח ראיה של מישהו בוגר.

יודעת שזה קשה על גבול הלא ישים, אבל ילד שמסוגל לעשות דבר כזה יכול לעשות גם משהו מסכן חיים שהוא לא מבין שזו המשמעות, ונראה לי שההשגחה פה מהותית.

סליחה אם אני מלחיצה

ואגב לדעתי ההתנהגות הזאת לא הכי תקינה לגיל. חוץ מההצקות לקטן הוא מתנהג בסדר? וההצקות הן ברמה הזאת? 

ודווקא עם דברים מסוכנים הוא ממש נזהר

כנראה שכאן הוא לא הבין את המשמעות של מה שהוא עושה 

אני חושבת שצריך להזהר לא להכניס כאלה רעיונות לראש של עצמינו

חברה אמרה לי שהיא לא הולכת לשירותים כשהיא לבד עם הילדים

וואלה לא נשמע לי תקין בעליל.

אמא היא גם בן אדם עם צרכים.

גם לי יש ילד שובב מאד מאד מאד

והוא קטן ולא מבין סכנה

ועדיין יותר הייתי חושבת איך למנוע מצבי סכנה לא עי השגחה מתמדת שלי

(אלא אם כן השגרה אצלכם זה ש2 ההורים בבית, ואפילו אז)

יש לי ילד בן 6. גם בת השלוש וחצי שלי מבינה מה הכוונה מסוכן

אז הייתי מסבירה שלקשור זה מסוכן.

מה שמסוכן הוא רק ברשות ובהשגחה של אמא. כמו לגזור, לחתוך, לקלף..

(אגב אצלינו יש מלא דברים מסוכנים באמת בגלל הקטן. גם מטריה זה מסוכן- כי בקלות משתחרר שם שפיץ דוקר. ועוד שלל דברים בסגנון. וגם גומיות קטנות זה מסוכן. ושקיות מכולת. ועוד ועוד.)

ואגב לשכב ככה 5 דקות ואפילו 10 זה לא כיף אבל לא מסוכן

זה נשמע מזעזע אבל הוא לא רואה את זה כמו שאת רואה.

הייתי מסבירה שלא תקין ובו זמנית מפקחת קצת יותר, כמה שאפשר כמובן. 

ילדתי שניים בינתיים ב"ה

הכל בסדר והמספר לא חזר ב"ה 

כמו הרבה דברים אחרים, זה עניין מאוד אישי.

אני עשיתי את הניתוח שנחשב קשה יותר (לא זוכרת עכשו את השם) ובגדול היתה לי החלמה קלה. מה זה אומר? שלא היו לי כאבים בכלל, אבל כן לקחתי בערך שבועיים וחצי חופש מהעבודה כי לא ראיתי טוב ולא רציתי לאמץ את העיניים (אני עובדת מול מחשב אז זה קריטי).

אחותי עשתה את אותו הניתוח כמה חודשים לפני - סבלה כמה ימים מכאבים מטורפים. ולדעתי חזרה לעבודה מהר יותר כי לא היתה לה גמישות כמו לי.

ככה שאני לא יודעת איך ניסיון של אחרים יכול להועיל פה... כי אין הבטחה מה יקרה.

מה שכן, כדאי להיערך ולבחור תקופה שבה יש יותר אפשרות לנוח, בטח כמה ימים, של חופש מהעבודה ועזרה בבית.

יומיים כאבים חזקים ממש בעיניים.

אח''כ ללא כאבים אבל ראיה מטושטשת שהלכה והתייצבה עם הזמן, כל הזמן היה שיפור.

חושבת שחודשיים-שלושה אחרי ראיתי 6/6 ב"ה.

שעשתה קצת אחרי לידה שלישית.

בערך שנתיים אחרי הלידה השישית (יותר משבע שנים אחרי הניתוח) חזר לה מספר של חצי בשתי העיניים, שלםני זה היה לה יותר מ4

וגם לא באמת חזר לה מספר גבוה, היא מסתדרת בקלות גם בלי משקפיים

אחרי 3 לידות ב"ה כל פיקס

רואה 6/6

היה מספר ממש גבוה, עשיתי לפני החתונה ומלכתחילה נשארה מידה נמוכה. אני חושבת שעלה לי עוד קצת אחרי, אבל אני עדיין לא משתמשת במשקפיים

מבחינת ההחלמה היה לי כמה ימים קשים. אני חושבת שאי אפשר לדעת מראש איך יהיה אז כדאי להיערך מראש לכמה ימים- שבוע של תפקוד נמוך יותר ועזרה בבית עם הילדים.

עכשיו יש 1-2.

אגב רואה ששאלת לגבי ניתוח נוסף, אני עשיתי בקייר לייזר והם מתחייבים שאם המידה עולה ומבחינה רפואית אפשר לעשות עוד ניתוח הם עושים ניתוח חוזר חינם...

עשיתי לפני החתונה בגיל 19, אחרי לידה רביעית חזר לי למספר הקודם. 

באסותא טוענים שהמחקרים מראים שאין קשר ללידות (קשה לי להסכים איתם)

בכל מקרה עכשיו מחכה לפני שאעשה ניתוח נוסף.

חייבת לציין שלא מתחרטת. היה שווה להיות בלי משקפיים 11 שנה...

עלה המספר

במספר שלם..

אז חוששת מאוד לעשות לייזר ושיחזור לי...

למי שיש הסדר עם הקופ"ח? נכון לתקופה זו..

והאם אפשר לשלם בתשלומים? 

בביטוח שיש בקופת חולים

ובהסכם של קופת חולים עם המקום

הפער לאותו ניתוח באותו מקום בין השתתפות קופות חולים יכול להגיע לאלפי שקלים (מניסיון), אז צריך לברר ספציפית.

שעשתה

המספר עלה לה ובמהלך הזמן גם הסתבך ונהיה קרע ברשתית

מורכבת עם הראייה

עכשיו יותר בסדר אבל כן זקוקה לטיפות קבוע

והנזק לרשתית הרופאים אמרו לה שזה כנראה וודאי מהניתוח

יש פה עניין של סיכוי מול סיכון

זה גם תופעה שהחלה הרבה דיי הרבה שנים מהניתוח אבל ממה שהבנתי ממנה זה אחת מהסיכונים לטווח רחוק של הניתוח

במשקפי קריאה..

קצת מוקדם יותר מאנשים ללא משקפיים..

אולי הגיל קצת משתנה אבל ממה שהבנתי זה די מחייב שיהיה 

לוקח זמן להתאושש

תלוי אם שן היה תחתונה או עליונה

תחתונה זה יותר זמן להתאושש

אני לרוב סבבה במחלות/כאבים, וגם אחרי העקירות (כירורגיות) תוך יום יומיים הייתי בסדר.

בעלי חולה הרבה יותר בקלות וכל כאב חמור יותר אצלו ולדעתי לקח לו שבוע פלוס אחרי עקירה כזאת.

מאד הזהירו אותי אבל תכלס עבר בשלום.

עם משככי כאבים לא הרגשתי כלום.

הרופא אמר לי שזה נורא משתנה משן אחת לשניה, תלוי מה י ש מתחת לשורש. לפעמים עובר שם משהו חשוב.

בנוסף מה זכן משמעותי אולי זה שי שהרבה הגבלה באכילה, ולפעמים נוטלים אנטיביוטיקה שזה בעצמו מחליש.

בעקירה אחת לקחתי משכך כאבים שחזרתי הביתה וממחרת לא הרגשתי כלום

בעיקרה אחרת, אצל אותו רופא, היו ביומיים הראשונים כאבים חזקים שהצריכו משככי כאבים ועוד כשבוע+ כאבים שהסתדרתי בלי משכך.

תלוי איפה השן..

ממליצה להיערך עם מלא משככי כאבים, אוכל קר ורך..

אחרי 3 ימים בדרכ הרגשתי יותר טוב.. לבעלי השן הייתה באלכסון ולקח המון זמן לעקור אותה וההתאוששות הייתה ממש קשה.. 

לי היתה עקירה ממש פשוטה, יצאתי מהעבודה, הלכתי לעקירה וחזרתי מיד לעבוד... לדעתי אפילו לא לקחתי שום משכך כאבים

זו שן עליונה, והיא לגמרי בחוץ אז מקווה שזה יעבור בטוב 🙏

לא אכפת לי לקחת משככי כאבים, אני פשוט זוכרת את עצמי אחרי פעם אחרת שעקרתי שהגעתי הביתה וישנתי שעות. אבל אני לא זוכרת איך הרגשתי בימים שאחרי 🙃

מתארגנת על אוכל רך וקר בעזרת ה'.

חוששת איך אסתדר עם הילדים... לא להרים בן שנתיים וחצי זה קצת קשוח 

לא לדבר ולא לצעוק עוד יותר קשוח עם ילדים בחופש 😆

כמה אפשרי לקחת אקמול ולהסתדר ?

בעל במילואים וכו..

אין זמן ביניים שהם משועממים.

קמים, מתלבשים, יוצאים.

אם יש לי ארגונים מעבר, משתדלת לעשות לפני שהם קמים 

הילדים שלי קמים מאד מוקדם, עםה שמש.

בחורף זה סבבה אבל בקיץ בחמש ועשרה כולם ערים (זה לא קשור לאור זה קשור לשמש, כי החדר חשוך לגמרי)

זה לא תמיד בשליטתינו כמה זמן בוקר יש

(אכן הבוקר אצלינו ארוך וזמן מופלא שהם משחקים בו בכיף. אני מלבישה ממש בסוף, אחרי שהתיקים ארוזים ואני מוארגנת להוציא אותם/בעלי.

כי אין לי כח לעצבים של ילדים מאורגנים שעכשיו צריך להישמר שיישארו ככה ובגד מתלכלך וכו')

שום דבר אחר

קמים, מתארגנים, ויושבים לשחק או לקרוא נגיד

אוכלים משהו

ויוצאים

זה משבש מאד את ההורמון הטבעי של היום/לילה (מלטונין)

מצד שני בוקר באמת זמן מאתגר.

בכנות זה ענין של הרגל

מבינה לגמרי שאחרי שהתרגלת לזה וגם הם, קשה להחזיר את הגלגל אחורנית.

מצד שני אני לא נותנת בכלל מסך לילדים.. אז אני לא הבן אדם לענות על זה (יש לי עוד קטנים, ומשתדלת להשאיר את זה כמה שאפשר מחוץ לתחום. יודעת שזה בלתי נמנע בסוף)

במקרה חירום של ילדון צורח ואני באיחור כן אתן לו לראות איזה סרטון של שיר בפלאפון ל5 דקות, אבל זה לא חלק מסדר בוקר שלנו. ראה?

אם בעלי בבית, עושים תורנות מי מתארגן ומי שומר על הילדים. אם הוא לא, אז מתמרנים... מנסה לנצל רגע שהם משחקים יפה לרוץ להתלבש, או שמה להם צלחת עם אוכל ורצה. לומדים להתארגן בצ'יק.

פעם הייתי קמה לפניהם ומעירה אותם כשכבר הייתי מוכנה לגמרי. היום הם משכימים קום לפניי אז זה לא עובד.

(בשעה אפשר להספיק גם להעיר, גם להלביש, גם להתארגן וגם לשלוח כבר למוסדות...)

אנחנו מפעילים לפעמים סרטונים בטלפון לילדונת, אבל היא היחידה שאנחנו עושים לה את זה, כי היא מאתגרת מאוד-מאוד בהתארגנות בבוקר (על הרצף האוטיסטי) ואנחנו מחפשים כל דרך להקל. בכל אופן, מדובר בלא יותר מרבע שעה, שתוך כדי אנחנו מנסים לארגן אותה.

לשאר הילדים אנחנו מפעילים לפעמים שירים כדי לעורר אותם. לעתים רחוקות מי שכבר מאורגן זוכה לצפות בסרטון, אבל זה לא בשגרה.

(אני לא כזו אלופה בהישמרות ממסכים... לצערי הילדים שלי רואים יותר מדי מסכים במהלך היום. אבל איפה שאפשר משתדלת להמעיט...)

זה לא ממש בריא לפתוח את הבוקר עם כל כך הרבה גירויים..

אני אודה ששנה שעברה הייתי עם היפראמזיס ובעל במילואים ונפלתי גם למלכודת של מסכים בבוקר.

וזה מאוד נח וקשה להפסיק

אבל ברגע שהחלטתי עם עצמי שדי בכל מחיר אז מאוד מהר הן התרגלו שאין.

היום הן פשוט מתארגנות (קצת יותר בנחת) ומשחקות.

בהתחלה הן היו מבקשות והיום הן כבר לא מבקשות יודעות שזו לא אופציה.

אצלי יש "תחנות"

נטילת ידיים

להתלבש, לא יוצאים מחדר עד שמתלבשים אלא אם כן צריכים להתפנות..

שטיפת פנים וצחצוח שיניים

קרם פנים וסידור שיער.. מי שרוצה מקבל נשנוש בוקר או כריך.. מי שלא יש דפים ועפרונות ציבעוניים בשולחן (כמות קטנה) עד שהם יוצאים..

לפעמים אוכלות פחות מהלחץ

לפעמים מנוהלות מספיק כדי שלמור על בריאות גם בעומס

מבינה את התסכול

אבל לא יודעת איך זה עוזר לך

עזבי את זה ותתרכזי במה נכון וטוב ואפשרי לך

ומאמינה שיש גם את הבודדות שיכולות גם לעמוד בעומס וגם להתמיד באוכל בריא והתעמלות, אבל אותן אני פחות רואה סביבי...

במשרות בכירות לרוב יהיה תכונות אישיות גבוהות

מה שעזר להם להגיע למשרה

וזה גם מה שעוזר להם לתזונה נכונה ומשקל תקין

מודעות תכנון ושליטה עצמית

בנוסף אם לומדים ניהול זמן ואנרגיה נכונים

אפשר להספיק בחיים גם קריירה וגם אורח חיים בריא (וגם עוד דברים)

1. הגדרת מטרות

2. תכנון זמן/ כוח ריאלי לכל מטרה

3.תיעדוף משימות לפי רמת החשיבות

4. שיבוץ המשימות באופן יומי/ שבועי/ חודשי וכו

5. להשאיר מקום בלו"ז לבלתמים והפסקות

6. לעשות בקרה תקופתית על עלות תועלת של ביצוע המשימות לעומת הזמן והאנרגיה שהן לקחו

במידת הצורך לחזור שוב על הסעיפים מחדש

שאני לא מחשבת נכון זמנים

כמו באג כזה חח

ובכלל אני לא זריזה

לחשב זמנים באופן מדויק

אני תמיד מוסיפה זמן נוסף מעבר למה שחשבתי

נניח משימה שלוקחת שעה אני נותנת לה שעתיים

כי כמעט תמיד יש בלתמים

וחוסר דיוק בתכנון

על זריזות אפשר להתאמן

לא לעשות יותר מהר

אלא יותר יעיל

אני תמיד מחפשת את הדרך הקצרה ביותר שנותנת את התוצאה הטובה ביותר 

שסוגר את התאבון..

וגם - יש אנשים שעומס ועשייה עושה להם טוב וממקד אותם, יש אנשים שפחות. השאלה היא איפה את נמצאת בסקאלה.

כשלך יש עומס את אוכלת לא מסודר. לא לכל הנשים זה ככה. כשלי יש עומס אני בקושי אוכלת, יכולה לעבור גם ימים שלמים בלי אוכל או עם ארוחה אחת ביום. זה משתנה בין כל אדם, ולכן זה שהן במשרה בכירה או שיש להן הרבה עומס לא משפיע על הרצון שלהן.

גם זה שהן במשרה בכירה לא אומר שהן עמוסות יותר. יכול להיות שכמו שכתבו פה הן יודעות לתכנן זמנים נכון, או שלהן יש פחות דברים בחיים האישיים שמעמיסים עליהן או שיש להן יותר עזרה
וזה גם אופי של אנשים כמה הם מרגישים עומס וסטרס או שהם נהנים ופורחים מזה