מדברות עם השם? משתפות אותו? מבקשות??
כי אני לא.
זה נראיל היצר הרע הכי גדול שלי.
אין לי סבלנות לזה, אני מתחילה להתפלל יש לי נרבים, אבל זה כל היום בראש שלי, לא נותן לי מנוח
לא טוב לי עם זה שאני לא מתפללת לא טוב לי!!!!
אני יעשה הכל ולא יקום להתפלל,
ולא באלי לקבל כאפה ואז להתעורר, ואני גם יודעת שחייב חייב חיייבבבב תפילה בחיים האלה חיייבבב
תפילה היא עבודה שבלב, היא לא יכולה לבוא בכוח.
תני ללב להיפתח בדרכו שלו, תחפשי את דרך החיבור, לא בכוח איפה שאת מרגישה שלא מצליח.
גם לאור נרות יש כח לפתוח לבבות. תנסי מול נרות החנוכה ונרות שבת- להסתכל, להתחבר, לחשוב, להתייחד.
אני גם לא מתפללת שנים.
אין לי פנאי זמני בלוז של היום.
לפעמים מצליחה בשבת ולפעמים גם זה לא
וזה כואב לי מאוד
זה ברצון שלי בהוויה בשאיפה
אבל כמו שאת אומרת התמודדות
אולי היצר ההרע.
אולי מרחק נפשי.
אווי כמה חולמת להיות אמא כזו שמתפללת
מצד שני יש לי סלידה מכאלו מנותקת רוחניות כאלו שיתפללו על חשבון דברים שצריך לעשות...
הלוואי ויחכימו אותנו מי שמצליחה לעשות זה בשילוב נכון
מסלול ראשון תפילה של 3-5 דקות, מסלול שני 4-8 וכו
אני גם לא התפללתי שניהם, וכשקיבלתי את הסידור הזה, זה ממש נתן לי מוטיבציה להתפלל. זה רק חמש דקות..
לי זה עבד, עכשיו אחרי הלידה אני צריכה לחזור לזה שוב…
לא כולם סוברים חיוב בקרבן תמיד או עלינו לשבח
וגם לגבי שמונה עשרה יש דעות (כמובן שאם אפשר - ברור שראוי)
מה זה?
והתפללתי בתור נערה בבית ספר
זה מה שאני הכרתי ולכן רשמתי שאני הולכת לפי זה..
אני מכירה
ברכות השחר.
ברכות התורה
קריאת שמע (בלי השאר)
תפילת עמידה
רציתי לדעת מה יותר מקוצר מזה
ברכות השחר כולל ברכות התורה
פסוק ראשון של קריאת שמע
העמוד הראשון, שמונה עשרה ושש זכירות.
כביכול לגנאי
תפילה אחת לוקחת בערך 10 דקות מהיום מבחינת זמן. בגלישה יש לנו שעות..
פניות זה משהו אחר, אבל זמן הוא פחות בעיה להרבה נשים, לא לכולן
ומי שיש לה פניות להתפלל 10 דקות היא לא מנותקת בכלל לדעתי
לא מפסידה בחיים שחרית ומנחה, אבל הכוונה אוי הכוונה
מתחברת מאוד למה שכתבת וממש כואבת יחד איתך
ועוד יותר אכפת לי כי אני כבר מפנה זמן ומתפללת אז למה לעשות את זה קר יבש ולא מחובר???
וכל פעם מחדש מתמלאת מצפונים
וקיבלתי על עצמי אלפי פעמים להתחזק בזה, ונאדה...
קיוויתי שהמלחמה הנוראית הזאת תזיז בי משו, ולא קרה....
אני יודעת שיש לי בעל וילד שצריכים את התפילות שלי, ועדיין לא מצליחה להתפלל בכוונה.
מה שכן עוזר, וקצת מעודד אותי, שבמהלך היום אני הרבה פעמים מתקשרת עם הקב"ה בלב שלי...
אפילו מילים כמו: הקב"ה בבקשה אתה יודע שאני חייבת להשלים שעות בעבודה, בבקשה שפיצפי ירדם בקלות ומהר... או כשבעלי חוזר הביתה תודה אבא אהוב שזיכית אותי בבעל כ"כ מדהים וכמובן גם אוףףף ה' למה?? למהה כלום לא הולך לי... כאלו פטפוטים.
דברים פיציים... דיבורים קטנים ביני לבינו, שאני מרגישה שמשמרים את הקשר.
וזה באלי לי יותר בקלות ובטבעיות מלהצליח להתחבר למילים של חז"ל בתפילות.
אז אני ממשיכה להתפלל, כי יודעת שיש משמעות למילים גם בלי הכוונה. ומתפללת שאצליח להתפלל טוב יותר. הלוואי.
ותזכירי לעצמך שהעבודת ה האמיתית שלך כשאת עם ילדים, זה לאהוב אותם, ולהיות האמא הכי טובה בשבילם. הקשר שלך עם הקב"ה לא יכול להתנתק אף פעם. ואת מגדלת לו את הילדים האהובים שלו!!!
אבל מה זה וזר?? לדבר כשאני צריכה????
וכיף לך שאת לא מפספת שחרית ומנחה, אמנם בלי כונה אבל לפחות תפילה, יש מאיפה להתקדם!!!
לי אין סבלנות לזה זה כמו איזה משימה מעצבנת.
אבל כשהתחילה המלחמה??? מזה תפילה!!! עם דמעות!!! נו יופי, 3 תפילות ביום!! נו יופי... כמה ימים ועבר
ויש לי ב"ה ילדה אחת, אחרי הרבה דמעות, עליה התפללתי כי כאב לי וויש לי זמן להתפלל...
אני קצת הבנתי שזה באמת גדול עלי
יש לי קש"ר קשה וכשלא מטופל אני לא יכולה להתפלל
זה אחד המצוות הכי בלתי עבירות בשבילי
להתרכז בשיחה כשאין משוב בצד השני
(שבכל מקרה קשה לי להתרכז בשיחה..)
מצד שני כשבאה תפילה וואו איזה הקלה!
תתפללי אחרת.
תגידי להשם
השם אני רוצה לדבר איתך
כל פעם שמתחילה להתפלל זה התפילה הראשונה שלי
השם אני רוצה לדבר איתך בבקשה תעזור לי!
צריכה בשביל זה כל כך הרבה עזרה.
וחמלה עצמית, קצת חמלה עצמית מגיע לך.
חיבוק.
אבל לא פותחת אותו, אני אומרת לו שחאלסס באלי כבר להתפלל,
אבל מרגישה שזה לא מספיק, זה ככה כבר שניםם
תפילה מתוך סידור - לצערי לרוב זה פעם בשבוע אצלי, בשבת. לא מצליחה יותר מזה מאז שאני אמא. (בתחילת המלחמה התפללתי מנחה כל יום, אבל גם זה נמוג...)
וגם שאני מתפללת - לצערי לרוב אני לא מצליחה באמת להתרכז ולכוון בתפילה. רק כשיש טריגר משמעותי אני מצליחה קצת...
אבל יש תפילות שהן "אוטומטיות", שפשוט יוצאות מעצמן, בלי מילים מסודרות.
"ה', תעזור לי לעבור את היום הזה".
"ה', תן לי כוח לשמוע את הילדה הזו עכשיו".
ולפעמים גם תפילות כלליות יותר: "ה', שהמלחמה הזאת תיגמר כבר..."
גם זה לא תמיד קורה, והרבה פעמים אני צריכה להזכיר לעצמי להפוך את הדאגות ואת התלונות לתפילות, אבל זה בכל זאת קצת יותר קל...
ובאמת לפעמים "פשוט" צריך להתפלל שיהיו לנו את הכוחות להתפלל...
לפחות
וכמה פרקי תהילים לא יזיקו,
ועל התבודדות.... וואוו חלום שלי.
כרגע בלתי אפשרי עבורי
לא סתם נשים, ובעיקר אימהות, פטורות מן התפילה לפי רוב הדעות (כמדומני).
אני מסתפקת בברכות השחר (כדי שאוכל בכלל לברך ולעסוק בדברים שבקדושה) ובפרקי תהילים כשאני מצליחה (משתדלת לומר לפי היום בחודש. הרבה פעמים משלימה בשבת). ובשבת מתפללת קבלת שבת ותפילת מנחה (שלרוב לא מצליחה להיות בכוונה ובריכוז...)
וזהו. אפשר למצוא פינות "התבודדות" במהלך היומיום של הבית. אפילו כשאת מטפלת בתינוקת או מדיחה כלים. לא צריך לצאת ליער בשביל זה... וגם אפשר להסתפק במשפט תפילה אחד בכל פעם...
קודם כל- שכל אחת תלך לפי הפסיקה שלה מה החיוב.
אבל אני לגמרי מאמינה שאם נחליט שזה בלתי אפשרי זה באמת יהיה בלתי אפשרי.
אני אמנם עוד לא במצבך, אבל גם שתי בנות קטנות זה די תובעני וחוץ מתקופות שממש אחרי לידה עם כל העייפות וזה שחוזרת לישון ברגע שאפשר אני מצליחה להתפלל ברוב הימים שתי תפילות ביום.
ואמא שלי שתהיה בריאה במשך כל השנים התפללה שתי תפילות גם כשהיו בבית שמונה ילדים
זה פשוט היה לה מספיק חשוב בשביל לקום קצת יותר מוקדם בבוקר כדי להתפלל וכשהייתה עוצרת באמצע היום ומתפללת מנחה למדנו לחכות עד שתסיים.
בקיצור, אני חושבת שזה עניין של החלטה ודירוג בסדר עדיפויות
אבל מצד שני - כל אישה שונה מרעותה, ולכל אחת יש יכולות אחרות.
ונקיפות מצפון לא מובילות אף אחת למקום טוב יותר...
אז למעשה הפותחת לא הייתה צריכה לפתוח את השרשור, אלא לשבת עם עצמה ועם ההלכה שהם נוהגים לפיה, ולראות למה היא מסוגלת, בלי השוואה לאחרות.
ושנזכה להוסיף טוב ומצוות כפי כל יכולותינו...
מתואמת (יש סיכוי שיש פה דוגמה אישית... אז אשריכן!)ולפותחת @שירה_11 שחרית זה באמת בזמן הכי לחוץ ביממה, אבל מנחה זה הרבה יותר אפשרי. חמש דקות, רק עמידה. אם זה חשוב לך, אפשר בהפסקה בעבודה, אפשר רגע לפני שאת לוקחת את הילדה בצהריים. בטוח יש לך חמש דקות פנויות מתישהו בין 12 ל16:40. זה לא הרבה זמן, ממליצה להתפלל מנחה גדולה, מיד כשאפשר ולא לחכות לשקיעה.
אבל האמת היא שלמרות שאני מתפללת שחרית כל יום, יכולים לעבור שבועות שלמים בלי שדיברתי עם ה' בכלל 
קראתי את השאלה שלך וחשבתי שלזה את מתכוונת, לשתף את ה' לבכות אליו, להודות לו... למשל במלחמה הזאת, אני כל הזמן אומרת חייבים תפילות, אבל לא מצליחה להתפלל כמעט בכלל...
הכל ביחד אי אפשר, אם רק אחד אפילו אי אפשר
מתחילים בקטן.
אין לך זמנים 'מתים' ביום? אין לך פניות רגשית לזה? השאלה היא באמת איפה הדברים לא מסתדרים. ואני גם מחזיקה בדעה ועברתי ימים של - בקול דממה דקה. היו לי תקופות ארוכות כאלה
רציתי להתפלל ולא יצאו לי המילים. אז ביקשתי מהשם שיחשיב את הרצון. כי הוא מכיר אותי ויודע מה בליבי
לפעמים גם צריך הכנה. אני למשל שומעת שירים שמחברים אותי לזה. משתדלת מאוד לא לגשת לזה כלאחר יד כשאני כבר מתפללת, אבל יודעת שיש ימים שזה גם יהיה ככה. וזה בסדר. כי יש יצר הרע.
דייני
ואני לא חושבת שאני מכוונת גבוה, אני מדברת על זמנים שהנה אני יושבת עם סידור ביד כדי להתפלל, אבל בוהה, קמה חצי שעה אחרכך בלי כלום.
והדלקת נירות שבת?? איזה זמן גדול!! ואני מדליקה כאילו הצתתי סיגריה, מברכת מהר ונעלמת מהמקום בלי להשאיר ראיות....
את מצליחה לחוות רגעים? להנות מרגע?
או שאת כל הזמן ממהרת. יש מה להספיק?
כי זה משהו שאפשר לעבוד עליו אם זה ככה. וזה לא בהכרח קשור לתפילה
אם חושבים על זה לעומק.... לוידעת... יש מצב שלא, אני צריכה לנתח את עם עצמי, לא יודעת לענות
לשיר ולרקוד את "וזכני לקבל שבתות"
אפשר לשים מוזיקה לפני ההדלקה עצמה,
בשאיפה בהמשך להצליח להיות נוכחת גם לאחר מכן.
את בורחת אחרי ההדלקה כי יש דברים לעשות/ ילדים שצריכים אותך או שמיצית את הפעולה אז אין מה להישאר אחרי?
תנסי למקד את עצמך מה בדיוק מפריע לך - האם זה אורך התפילה וחוסר הזמן? חוסר יכולת לכוון? מה בדיוק הבעיה?
אם זה הדברים האלו למשל, למה שלא תקצרי מאוד - רק ברכות השחר, שזה תודה לה' שקמנו בבוקר, וברכות התורה כדי שיהיה אפשר ללמוד תורה, ולבסוף שמע וואהבת שזה קבלת מלכות ה' עלינו?
ובמשך תקופה תנסי להתמיד, ואז תראי.
ו4 פרקי תהלים ביחד עם קבוצה שמסיימת ספר כל יום.
ק"ש על המיטה ..
זה בדרך כלל.....
לא תמיד מצליחה עמידה וכו וזה ממש חורה לי
אבל לדבר כפשוטו - כל הזמן, בכל סיטואציה
יש בזה הרבה יצר הרע לצערנו. לדעתי זה לא שאין זמן, כי זה לא לוקח הרבה זמן, תפילה אחת ביום
זו הדעת שמוסחת
ואני חופשי יוצאת מחנויות עם דמעות בעניים אחרי שמדדת את כל החצאיות שראות עליי פשוט מושלםםם אבל נשארות בתא מדידה
ברכות השחר
קריאת שמע
תפילת עמידה (של שחרית או מנחה, תלוי מה הספקתי)
בשבת קצת יותר
לבקש ממנו?
להודות לו?
לשבח אותו?
כי זה הרבה יותר קל וספונטני
אני משתדלת ממש תפילה ביום שחרית / מנחה
לא תמיד מצליחה, אחרי לידה או בתקופות עמוסות פחות...
לפי הפסיקה שלנו מספיק לי ברכות השחר אבל כן חשוב לי לנסות יותר
מסכימה עם הבנות שכתבו כאן שזה עניין של סדר עדיפויות למרות שבאמת לפעמים זה נורא קשה למצוא זמן / פניות .
..
אז לי עוזר להזכיר לעצמי שזה חשוב לי ולמה זה חשוב לי ולפנות זמן לחשוב איך אני אעשה את זה יותר טוב...
מתי, איפה, איך...
מה יעזור לי להתכוון? ולא רק לסמן וי שהתפללתי ( אני מאמינה שתפילה אמורה גם לתת כח ולא לשאוב כח)
למצוא עצות קטנות ולנסות אם זה עוזר...
קיצור לנסות קצת להשקיע בזה.
אני משתדלת להתבודד כל שבוע פעם אחת במשך שעה שלמה (בדכ בשבת )
אומרת לא כדי לספר על עצמי
אני חושבת שחשוב לדבר על זה
דווקא כי זה נשמע חלום רחוק ולא אפשרי
זה בערך הדבר שהכי מחייה אותי בשגרה של החיים
מבחינת זמן-
אני חושבת שכמו שיכולתי (ברוב הזמנים הנורמלים) למצוא זמן לצאת לחוג שעה בערב, או ללכת לטיפול פעם בשבוע... ככה אני יכולה למצוא זמן לצאת להתבודד שעה אחת.. אם אני מרגישה שזה חשוב ומתכננת את זה מראש... זה לגמרי אפשרי!
מכירה אימהות עם יותר ילדים ממני שמתבודדות באופן קבוע או לא קבוע...
זה מהמם לדבר עם ה' תוך כדי החיים
אבל יש משהו בשיחה עם ה' שהיא יותר ממשפט אחד.
יש זמן לדבר, להקשיב לעצמך , לרגשות שלך, להבין מה עובר עליך, מה את רוצה, לבקש ממנו , להודות לו... קיצור זה תהליך ונולדים שם דברים מופלאים.
יש משהו בישוב הדעת הזה שאין בדברים אחרים.. קיצור הלוואי שאם מדבר אליך פשוט תנסי!!
יש לזה יצר הרע מטורף של מניעות אבל כל מה שבסוף מצליחים בעיני זה יקר ממש ממש ...
כי לתפילה מסידור יש יעד מוגדר, וכנ"ל לפגישת טיפול (שאותה המטפלת מנחה בדרך כלל).
אבל מה בהתבודדות? איך המחשבות לא בורחות למליוני כיוונים אחרים? יש סדר מסוים שאת עושה בהתבודדות?
מתחילה כמובן בהודאה, אחרכך תפילה ובקשה וגם חזרה בתשובה,
אני מאמינה שהעניין הוא לפתוח את הלב לדיבור
לפעמים זה ממש הרגשה של למצוא את המפתח הנכון.. לא תמיד מצליחה ולא תמיד התבודדות היא וואו..
כל פעם זה משהו אחר.
אז בדרכ אני באה עם מה שאני מרגישה עכשיו
ומתוך זה כשהלב נפתח זה זורם לעוד דברים...
מתוך הקשבה ...
נגיד אני באה בטוב-
אז מתחילה להגיד תודות.. ואחכ עוברת לבקשות רגשות ורצונות אחרים..
אם קשה לי אני פשוט מתחילה עם הרגשות הקשים.. בדרכ גם מזה מגיעה אחכ לעוד דברים..
אני חושבת שאחת העצות הטובות זה גם לבקש מה' שיפתח לי את הלב לדבר איתו... כמו שכתבו כאן.
אז יש המון מה ללמוד על זה ואיך לעשות ואיך לגוון..
ממליצה ממש על
לב העולם אתה- הרב ארז משה דורון
אדם שיש לו שעה-חיה הרצברג
יש לה גם קו טלפון עם שיעורים שהיא מדברת הרבה על התבודדות
עלי דרך התבודדות- קלפים עם כלים ממש טובים.
וזה זמן שהוא גם שלי, לקבל בו כח
כי כמה כבר יוצא לנו לעצור הכל ולהתבונן ולנתח סיטואציות או לפרק אותן ממש?
מתחילה בהודיה, ויש ככ הרבה על מה.. שלפעמים זו כל ההתבודדות שלי. וזה מאוד נותן פרופורציות מול קשיים
יש זמנים שזו זעקה מעומק הלב
יש זמנים שזו בקשה להתקרב ולקבל כח
ממש תפילה מבחינתי
גם תפילה 'רגילה' מסידור חשובה לי, אבל יש הרבה מניעות
ואיפה את עושה את ההתבודדות?
כי אני מרגישה שאם אנסה לעשות משהו כזה בבית, במקום הרגיל, אז מהר מאוד הדעה שלי תהיה מוסחת לכל עניניי הבית...
(אבל באמת כנראה לי פשוט קל יותר לעשות התבודדות בכתיבה...)
(עשיתי את זה מעט פעמים - לא רק התבודדות אלא גם זמן ליצירה - אבל באמת זה לא משהו זמין...)וגם הייתי מפחדת ללכת לשם לבד
אבל כל אחת ואחפה שהיא מוצאת את השם יתברך
צריך להתפלל למצוא מקום כזה.
כמי שגרה בעיר גדולה זה מאוד קשה למצוא..יש לי ים אבל גם שם תמיד יש אנשים שעוברים
הבעיה שלי היא לא הזמן, היא הרצון אני רוצה אבל כנראה שלא מספיק
ןזה חד משמעית חיים אחרים, לגמרי!!!
אני אכתוב לך מה שאני חושבת לא בטוח שהבנתי אותך נכון
אבל זה נשמע שיש לך רצון
את לוקחת סידור ויושבת...
את פותחת כאן דיון וזה מעסיק אותך ...
זה סימן שיש לך רצון
הייתי חושבת אולי על כיוון של מניעה אחרת...
זה קצת דורש התבוננות אולי לדבר עם חברה או בעלך...
כיוונים שהייתי חושבת-
מה את מרגישה מול הקב''ה ? יש לך בכלל רצון לדבר איתו?
את מרגישה שהדיבור שלך בתפילה משמעותי?..
אולי בכללי הראש שלך עסוק בהמון דברים וקשה להתרכז? מה יכול לעזור לך לפנות את המחשבה ולהיכנס למרחב יותר פנוי של התפילה?
אולי לנסות ללמוד על תפילה ולראות אם יש כיוון שמדבר אליך .
אני חושבת שעצם זה שזה מעסיק אותך זה אומר שזה חשוב לך ולא התייאשת וזה עוד יפתח בע''ה!
זה נושא שמאד מאד קשה לי מאז שאני אמא, גם במהותי יותר, כל הקשר עם השם שעובר טלטלה והפיכה בהרגשה שלי, וגם ב"טכני" של פשוט להצליח להתפלל בתדירות שהייתי רוצה, מה שמרגיש לי בלתי אפשרי
וברור שגם יש קשר בינהם
פעם פתחתי פה שרשור על נושא דומה
האמת הוא היה מחזק מעניין אם יש לי איך למצוא אותו כי החיפוש באתר בכלל לא עובד.
(אם מישהי זוכרת/מצליחה לחפש, אשמח!😘)
ובאלי להגיד שלא נעים לי לומר אבל השרשור הזה ממש הוריד לי🙈 כי אני באמת ניסיתי תקופות ארוכות וזה באמת חשוב לי ואני מרגישה שזה פשוט קשה עד בלתי אפשרי כאמא, בטח ל2, בטח שהם צפופות ובבית
מרגישה שזה פשוט לא ביכולות שלי
והאמת, לא בטוחה שזה בכלל צריך להיות ההשתדלות שלי בכזאת רמה.
אם תמיד אפשר לקפוץ מעל הפופיק?
כמעט תמיד אפשר
אם זה מה שהשם רוצה ממנו?
וואלה, ממש ממש לא בטוחה
זה לא הגיע מכלום לפטור נשים/אמהות מתפילה.
אז זה אולי תינוקי אבל היה לי ממש קשה לשמוע על כל הנשים פה שכן מצליחות בקביעות כי זה מחזיר לי את הייסורי מצפון ואת ההרגשה שאני לא בסדר ואני כן צריכה להשתדל מעבר מעבר מעבר ליכולות
לא יודעת
חיבוק בכל אופן🩷
אני אישית מרגישה שכל הקשר כאמא מול השם הוא הרבה יותר מורכב
וזה קשה לי....
ורק רוצה להוסיף שעצם השאלה, ועצם זה שזה ככה מפריע לך ומטריד אותך זה כבר מעלה גדולה ותעריכי את עצמך עליה, גם זה מאד לא מובן מאליו
😘
את אומרת שאת עמוסה ומלאה, זו בדיוק הסיבה (חלק לפחות) שאישה לא חייבת בכל התפילות.
הקושי שלי הוא זה שיש לי זמן לתפילה ואני לא עושה את זה.
אז זה אחר.
אז תרימי לך בחזרה בבקשה
וזה הזוייי לי
זה לא רק זמן
זה פניות
זה כוחות
לא כתבתי בשרשור הזה קודם כי חשבתי אולי אני כבר מוצר מוזיאוני... כמה נשים כמוני כבר עסוקות כל היום עם הילדים...באמת מהשרשור היה נשמע שהרבה נשים מצליחות למצוא זמן.אבל בגלל שכתבת שזה הוריד לך,אכתוב כדי שנעלה יחד
אני הולכת לפי החפץ חיים.
לפי הנהגת החפץ חיים בעצמו,ולא מה שהוא כתב במשנה ברורה, כי מה שהוא כתב במשנה ברורה נכתב עבור נשים לא בשלב שלנו בחיים.
אני נוהגת לפי העדות של הבן שלו, שאמר שכשהיו ילדים אמא שלו כמעט ולא התפללה!ואביו - החפץ חיים אמר לה שהיא פטורה מהתפילה.
מצרפת כאן תשובה של הרב מלמד שמצטט את הסיפור הזה, וגם מחדד את הפטור שלנו כנשים בשנים האלו לעומת חיוב נשים בשלבים אחרים בחיים.וגם מתייחס שם לטרדה שמונעת כוונה בתפילה,זה נראה לי יכול ליישב לך את השאלה @שירה_11.
גם אני התחלתי להרגיש לא נעים...
ובאמת - גם כשיש לכאורה זמן לתפילה, אז פניות נפשית לא תמיד יש: הגוף כואב (מהיריונות, הנקות, סתם עבודות בית לא נגמרות), המחשבות עסוקות כל הזמן בילדים ובמשימות שיש לעשות, הריכוז כבר לא מה שהיה פעם...
לכן בעיניי עדיף תפילה קצרה או תפילה פעם בשבוע - אבל שתהיה איכותית ככל האפשר (מודה שגם זה לא תמיד הולך לי 
), מאשר תפילות קבועות כל יום...
ושוב, כל אישה לגופה, ואי אפשר להשליך מאחת לאחרת, גם אם לכאורה נתוני החיים דומים. לכל אחת יש על מי לסמוך...
( נשמט לי מההודעה למעלה ולא מצליחה לערוך)
רבי נחמן אמר על התבודדות שזה כמו דרך לא סלולה, דרך אישית שלך ויותר קשה ליצר הרע להפריע מאשר בתפילות מהסידור שכבר מוכרות ליצר הרע והוא עורב לך שם (הן גם חשובות מאוד אבל קשה להתרכז באמת מילה במילה ולהתכוון).
יוצא לי לעשות התבודדות פעמיים בשבוע(השבוע עוד לא יצא לי וחסר לי כמו אוויר) לי יותר קל במקום שקט בטבע או בבוקר מוקדם. חצי שעה של יישוב דעת, של לנשום, לרוב אני חוזרת על אותם משפטי חיזוק כמו "תחדש אותי" "תן לי כח להתחיל הכל מחדש" "תן לי דעת" "תן לי רצון לעשות את רצונך" ואפילו לשתוק ולרצות קשר זה טוב.
טכנית מגיעה לעבודה לפני הזמן ויש שם פארק קרוב שאני יושבת לקפה לפגישה עם בורא עולם
הייתי רוצה יותר, פעם הייתי קמה מוקדם בבוקר בשביל זה. בתקופה אחרונה מאוד קשה לי לקום מוקדם שה' יעזור לי
בלימוד היומי 'והאר עינינו' של הרב ראובן ששון.
נראה לי שאפשר לקחת את הדברים פה גם לתפילה מתוך הכתב וגם לתפילה במילים שלנו - כל אחת ומה שנכון עבורה...
"והאר עינינו" - לימוד יומי באמונה // יום רביעי, א' טבת, נר שישי של חנוכה
*להתפלל כשהשכינה נסתרת*
✨ השורש העמוק לכל הקשיים שלנו בתפילה הוא צמצום אורה של השכינה. התפילה אמורה להמשיך את האור לעולמות התחתונים, וללא הופעת השכינה – מלאכה זו נעשית קשה מאוד, בגלל רוב החושך וההסתר בעולם.
🔶 *השורש העמוק של הקושי להתפלל*
התפילה באה במקום המקדש. כשחרב הבית באה התפילה תחתיו, ככתוב "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע יד ג). ודרשו חכמים (מדרש רבה במדבר יח):
"'וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ', אמרו ישראל ריבונו של עולם, בזמן שבית המקדש קיים היינו מקריבים קרבן ומתכפר ועכשיו אין בידינו אלא תפלה".
התפילה והמקדש קשורים לאותו העניין. כמו שמצינו שבית המקדש נקרא מקום התפילה, ועל שמה נקרא "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיה נו ז), להורות לנו שהתפילה והקרבנות עומדים בבחינה אחת, ושניהם נוגעים לעניין הדבקות וההתקשרות בה'.
התפילה נעוצה בעניין הארת השכינה בעולם. הלב של המקדש הוא השראת השכינה ונוכחות ה' בחיינו, וזהו גם כן הלב של התפילה ועבודתה. אמנם, דבר זה מלמד על כך שהתפילה היא עבודה קשה מאוד, כי אם הסתלק אור המקדש, ממילא קשה יהיה גם לעבוד את עבודת התפילה שהיא דוגמתו. אכן, מעת החורבן נסתלק האור, ונוכחות השכינה היא בהעלם גדול, וממילא כל המשכת האור לעולמות התחתונים נעשה קשה, מחמת ריבוי ההסתרות, הקליפות והזוהמה החומרית. זה מה שנאמר שבחורבן נפגעה התפילה, כאומרו "סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה" (איכה ג מד).
המקדש הוא צינור להמשכת האור לתחתונים, ובגלות באה התפילה במקומו. על כן היא מלאכה קשה, כי היא פועלת להחדיר קרני אורה למקום חושך ואפלה, ולהעלות את החלקים הנפולים בכובד החטאים אל מרומי האורה. זה הקושי של התפילה לעומת התורה, שהיא אור עליון, ועל כן אין עיקרה עניין מלאכה של הרמת החלקים השבורים, וכוחה יפה בכל עת.
🔶 *הקושי לעורר את הלב*
עניין עמוק זה בא לידי ביטוי באופן פשוט מאוד - התפילה היא עבודה שבלב, ואילו התורה היא עבודה שבמוח. קשה יותר לעורר את הלב, להאירו, להחדיר בו שפע וברכה ולהרימו מתרדמתו ומעפרוריותו. קל לדבר, לומר מחשבות ורעיונות, אך ההשבה אל הלב, ההחדרה אל עומקי העומקים, התעוררות הנפש ברגש וחוויית חיים, היא קשה מאוד.
כמו כן, הקושי לעמוד נוכח פני ה', להרגיש את הדיבור עם ה' יתברך, הוא קשה מאוד. הלב הוא חומרי, מרגיש את העולם הזה, ניזון מהחושים. על כן התפילה קשה עליו מאוד. האמת הפנימית, שהאדם עומד בתפילה ממש לפני ה', היא יסוד שקשה מאוד להרגיש אותו באמת ובתמים.
🔶 *תיקון התפילה מביא להעלאת השכינה*
כל הקשיים של עבודת התפילה הם תוצאה של מיעוט השכינה וירידתה למטה. זוהמת החומריות וסילוק האור מהרבדים החיצוניים באים לידי ביטוי בקושי של עבודת התפילה. מכאן נבין כי דווקא משום כך יש בתפילה סגולה עצומה לתקן את כל הקלקולים הללו. התפילה לוחמת בחושך שכיסה את הארץ, תוקפת את הקליפה והערלה האופפים את הלב, מנסה להחדיר נטפי אורה ללב האדם, וממילא לעולמות החומריים, אשר לב האדם הוא מרכז הווייתם. התפילה פועלת במקום החושך, בעפר בו נתונה השכינה.
נשמת איש ישראל היא ניצוץ מאור השכינה, והאדם הוא עולם קטן. והיינו שעבודתו להאיר את אור נשמתו בתוך מערכות חייו, היא ממש דוגמת עבודת השכנת השכינה בעולם. לב האדם הוא מקום משכן השכינה, וכשהלב בגלות, מחשבותיו ורצונותיו נמשכים אחר החומר, ואהבת ה' והדבקות בו, הצימאון והגעגוע, מכוסים בעפר של תאווה וחומרנות, זה ממש מעין עניין השכינה, השוכבת מכוסה בעפר, במושגי נוכרים וברוח תרבויות זרות. מלחמת האדם בשעת התפילה, לכוון, להרגיש רצון אמיתי ועמוק, להתעורר ברוח טהרה, לחוש את עמידתו לפני בוראו, היא ממש מלחמה להרים את השכינה מהעפר, להוציאה מגלותה, לייחד ולכוון את הלב אליה.
אם כן, כיוון שעומק הקושי להתפלל נעוץ בירידת השכינה, כפי שלמדנו לעיל, מאמצינו להתפלל על אף הקשיים מסוגלים לעורר את השכינה מחדש. המאמץ לגלות את עומק חיי התפילה, ואת עבודת הרצון הקדוש והווייתו, הוא המאמץ לכונן את אור חיי המקדש, במובנו הפנימי והשורשי. כי כמו המשכן הראשון, כן המקדש האחרון. הראשון התחיל מתוך נדבת לבבם של כל אחד ואחד מישראל, וכן האחרון יבוא מתוך הלב של כל איש ישראל.
עילוי הרצון וחיזוקו יהיה עילוי השכינה. כי מקום משכן השכינה הוא בעומק נקודת הרצון של האיש הישראלי, וככל שהרצון מתעלה, כן השכינה מאירה ונוכחת. אמנם ודאי שעילוי הרצון תלוי בכל עבודת האדם, במידות ומעשים טובים, במצוות ובדקדוקה של הלכה, בהתמדת התורה ועבודת ה'. אך התפילה היא עבודה מיוחדת, הפועלת על עצם נקודת הרצון. היא העבודה על השורש, שממנו תוצאות חיים, לכל הענפים של המעשים, המידות והפעולות. עבודת התפילה, בלב נאמן, מחזקת את הרצון הנשמתי שבקרבנו, ומגבירה את נוכחות ה' בחיינו.
על כן, כדי שנוכל לקרב את בניין המקדש, מוכרחים אנו לחדש ולהרים את התפילה מעפרה. כי הרמת התפילה מעפר היא היא הרמת השכינה מעפר. כי התפילה היא השכינה, סוד "וַאֲנִי תְפִלָּה" (תהלים קט ד), ובתקומתה ירום שורשה העליון, וישוב לחידושו ולרעננותו.
📝*לסיכום-*
צמצום הופעת אור השכינה מקשה על התפילה. התיקון לכך יכול לבוא מהכיוון הנגדי – על ידי המאמץ להתגבר על קשיי התפילה, יגבר אור השכינה וישוב להופיע.
"והאר עינינו" - לימוד יומי באמונה // יום רביעי, ב' טבת, נר שביעי של חנוכה
*התפילה מקרבת את בניין המקדש*
✨ התפילה נחוצה כדי לשוב לבית המקדש, כי כרגע המקדש ומושגיו נראים רחוקים מאיתנו. רק על ידי בניית הרצון והכיסופים בתוכנו, נרצה באמת להשיב את בניין המקדש וסדר עבודתו.
🔶 *לחזור לעולם המושגים של המקדש*
"אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח" (פיוט מעוז צור). ימי החנוכה מעוררים בנו את הכיסופים לבית המקדש, לאור המנורה, להופעת הקדושה והטהרה בישראל. רצונם העז של מתתיהו ובניו לשוב לבית המקדש, לטהרו מכל טומאה ולחדש את עבודת הקודש, מתעורר בימים אלה גם בליבנו. ויש לדעת כי אחת הדרכים לשוב ולחדש את בית המקדש היא דרך התפילה.
אי אפשר לבקש את המקדש מתוך עומק הווייתנו בלי שנהיה שייכים למושגיו הפנימיים. משל לילד צעיר שאינו בשל עדיין לחיי זוגיות. הכי יחשוק באשת נעורים? הכי יבקש שיחה נעימה ושותפות אמת וכריתת ברית? הלוא פעוטים וצעירים הם מושגי חייו, ולא הכיר ולא ידע מה הן אהבת אמת ואשת ברית. כך גם המקדש וסדרי חייו. המקדש הוא נקודת ביטוי לעומק של קשר, למדרגה של חיים. כדי שדרישת המקדש תהיה חיה ורעננה בקרבנו, מנקודה פנימית ואמיתית הנוגעת בעומק תוכנו, צריכים אנו להיות בעלי לב, אנשי רגש וגעגוע, אשר מתק הדבקות הא־להית חי ורענן בקרבנו. ודבר זה אין האדם משיג אלא בעבודת התפילה.
🔶 *חידוש המקדש דרך חידוש התפילה*
התפילה, "מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן" (שיר השירים ד טו), היא מעוררת את הצינור הפנימי, נקודת הערגה הנשמתית, ומכוחה נחשף האדם לדבקות הא־להית הפנימית, עד שהיא הופכת להיות עניין ממשי ונוכח בחייו. הזיקה לא־להים בעומק הוויית הנפש תבוא מכוח רעננות התפילה ועומק עבודתה. אם הלב אטום, והפה ממלמל את מילות התפילה בלא חיים ובלא אורה, הרי שהאדם מגושם, לבבו נעוץ באהבות החומר, ואין לו שייכות לחיי טוהר ועומק דבקות. ממילא לא יחוש בחסרון המקדש ובעומק כאב היעדרותו.
הרגשת החיסרון מתחילה מבפנים, לא מהסכמה חיצונית והודאת פה. כדי לחוש את עומק חסרונו ואת גודל משמעות היעדרו של המקדש, אנו צריכים להשתייך למושגי החיים שלו. אדם שלא טעם טעמה של דבקות עמוקה, התנוצצות מרוח של קדושה וטהרה, לא יחוש את חסרון המקדש ביום הכיפורים או בשלושת הרגלים. מבחינתו, חג הפסח המהודר מתבטא במצות נאות, במפה לבנה ובנרות דולקים על שולחן. הוא עשוי לחוש בחסרונם של אתרוג מהודר או יין מבושם לקידוש, אך לא יוכל לחוש את החיסרון בנהרת הקודש הבאה אל קִרבנו באכילת כזית מקורבן פסח, ובשמחת כלל עם ישראל על גגות ירושלים לאחר מכן.
כשכל איש ישראל ידע להיות בעל תפילה, ידע לעמוד לפני ה' באהבה ובכוונה פנימית, אזי יתעורר חשק עצום לכונן מקדש, להכין בית תפילה, נקודת מרכז לשמחת ישראל בעושיו, ומקום ביטוי לכיסופיו. זו התפילה, שהיא מכוננת ומחדשת את המקדש. ברצוננו לומר, שבניין המקדש צריך לבוא מתוך כיסופים פנימיים, בחינת "אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ". אך כדי שנכסוף אליו באמת, עלינו להיות שייכים למושגים הפנימיים של המקדש, למדרגת החיים שהיתה בו. כי בחיצוניות נראה המקדש כבית יפה ומהודר, וסדר העבודה נראה כשחיטת פרים וזריקת דם. ועלול האדם לראות זאת בחיצוניות בלבד. אך באמת תוכו רצוף אהבה, וכל הסדרים המעשיים הללו טמנו בחובם אורות עצומים, ועומקים אדירים של רגשות ערגה ואהבה, סליחה והתפייסות, דבקות והתעלות. בכוחה של התפילה להשיב אותנו אל המושגים הללו, עד שנשתוקק לחידושם.
🔶 *להתחדש ולחדש את התפילה*
לאור דברים אלו נראה לומר, שהשעה ראויה לחדש את עבודת התפילה, להשיב את כל האבדות שאבדו לנו מעת אשר גלינו מארצנו. סדרי עבודת התפילה בעת שהיינו בארצנו היו שונים בתכלית מהתפילה בגולה. שכן לימדונו חכמים, שבעת החורבן איבדנו הון רוחני גדול, ולא נותרו לנו אלא ד' אמות של הלכה (ברכות ח א). אחד מהנכסים הרוחניים העצומים שנפגעו קשות בגלות הוא התפילה עם כל עומקיה. והוא אומרו "סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה" (איכה ג מד). והוא פשוט, כי המקדש הוא מקום התפילה, ובחורבנו חרבה התפילה, בחינת עבודת הרצון הקדוש.
כללו של דבר, חידוש התפילה הוא הוא חידוש המקדש. זהו חידוש פנימי, שיכונן את החידוש החיצוני, את התביעה אחר הבית הגדול והקדוש, את הנכונות ללחום כנגד כל מכשול בחיצוניות, עד שיהיה בנוי בהר הקודש בירושלים.
📝 *סיכום לימוד השבוע:*
הקב"ה מופיע בעולם באור מקיף, אור עליון ומרומם, ובאור פנימי, שהוא השכינה המתגלה בעולם הזה. עיקר אור השכינה הופיע בבית המקדש, וכעת נותרה ממנו ההארה המופיעה בתפילה.
בית המקדש הוא ליבם של ישראל, והתפילה היא השריד ממנו. בה מתרחשת עבודת הלב, הרצון והכיסופים הפנימיים.
בית המקדש נועד להכין מקום לה', כך שאורו ישרה בעולם בדרך קבע, וכך גם בתפילה אנו מכינים כלים לאור הא-להי, שיופיע בנו ובעולם כולו לא באקראי אלא באופן קבוע.
הקושי להתפלל נעוץ בצמצום אור השכינה מעת הגלות. התיקון לכך יכול לבוא מהכיוון הנגדי – על ידי המאמץ להתגבר על קשיי התפילה, יגבר אור השכינה וישוב להופיע.
התפילה נחוצה לשובו של בית המקדש, כי רק על ידי עבודת הרצון, הגעגוע והכיסופים, נתחבר למושגיו העמוקים ונרצה את בניינו באמת.
גיסתי (לא בדיוק, האישה של גיסי)
ואני
משוערות לאותו שבוע אני ליום ראשון והיא לחמישי
כבר בתשיעי אבל יש עוד קצת עד המשוער
אנחנו חברות טובות דווקא
אבל הבוקר כתבה לי שיש לה צירים מהלילה ימחכה שיצטופפו לראות אם זה לידה
וואלה עצבן אותי חח
כזה אופ נו מה נו
גם כי אני גם רוצה כבר ללדת
וגם כי, סיבה מטופשת אבל מה אני אעשה, אני מפחדת שאז לא חתייחסו אליי כשאלד… אופ
והיא ילדה 3 שבועות לפני 🤭🤭
זה שלב כזה שאת מתה ללדת...
ויוצאות לך העיניים מכל מי שכבר סוף סוף אחרי זה.
אבל אם קשה את יכולה להגיד לה שזה מלחיץ אותך
העיקר בעיתו ובזמנו.
ולהיפך, את תלדי אחריה אז היחס יעבור אלייך לא?
ממני שלא רצתה ללדת ותמיד רציתי שישארו עוד בבטן, בשביל ההרגשה והכיף, בעיקר באחרון.
וכולם נולדו רגיל וטבעי עם צירים בשבוע 37...
גם לי זה היה.
משמים בסוף כל התיזמונים האלה...
השם ישלח לך מה שהכי טוב לך ❤️
בשלב הזה את רק רוצה כבר להיות עם תינוק מתוק ביד וכל מי שעוקפת אותך זה מעצבן😅
בקיצור, תכילי את עצמך, מותר לך
ותחשבי איזה כיף יהיה לבני הדודים עוד כמה שנים להיות כל כך קרובים בגיל
גיסתי היית צריכה ללדת שבועיים אחרי וילדה כמה ימים לפני.
וכן התעצבנתי חח
כשאת מוצפת הורמונים הכל הגיוני
הייתי אמורה ללדת חודש אחרי התל"מ האחרון של גיסתי (כאילו שבוע 42) בסוף ילדתי יום אחריה
ושתינו עשינו ברית.
האמת היה קצת מעצבן כי מהצד של בעלי רק חמי וחמותי הגיעו כי כולם הרגישו שיצאו ידי חובה בברית יום לפני
אבל בפועל הם נולדו 3 שבועות הפרש. כך שהייתה ברית ויום אחכ פידיון. כולם הגיעו גם לזה וגם לזה (אבל אולי גם בגלל שפדיון זו מצווה שלא תמיד עושים, וזה גם היה אחהצ, בניגוד לברית שהיא בבוקר)
זה יכול להיות גם עניין של משפחות ומיקוםשימושיתוכו'
נחיה כנראה מה יקרה בסוף
לק"י
(אני דוקא לא מאלה שרק מחכות ללדת כבר. אבל מבינה את החלק הרגשי המשוגע בהריון....).
אףפעם לא הגעתי לתאריך ותמיד יולדת מוקדם.
הפעם גיסתי הייתה צריכה ללדת שבועיים וחצי לפני וכולם אמרו שבטח אלד לפניה. אז נכון שכבר הייתי בביח יום לפני שילדה אבל בסוף שחררו אותי. ילדתי 5 ימים אחריה וממש הייתי רוצה הפרש גדול יותר.
נראה לי באף לידה לא רציתי ללדת אבל מסתבר שהילדים שלי כבר רוצים לצאת...
שאני רוצה לסחוב כי אףפעם לא הגעתי לתאריך ואני לא יודעת איך זה...
כבר לא בטוחה שאוכל לנסות ולבדוק איך זה ..
אבל כנראה שאת ממש מיוחדת, כי גם כשעברת את התאריך, את עדיין אוהבת😉
לגבי השורה האחרונה שלך, קרה לי גם, ילדתי כמה ימים אחרי גיסתי וזה גרם רק להתרגשות שיא מצד המשפחה של בעלי. זה לא הוריד להם מההתרגשות בכלל
ילדתי פעמיים כמה ימים אחרי גיסתי, ולא הרגשתי שזה. השפיע על היחס של המשפחה.
זה מאוד הגיוני לרצות כבר ללדת ולקנא במי שכבר יולדת...
לא הבנתי למה הסקת מזה שאת אדם רע
את לא רוצה שלא יהיה לה
את פשוט רוצה כבר גם..
אבל נשמע שזה פחות עושה לך טוב התקשורת האינטנסיבית איתה כרגע, אז תכתבי לה משהו נעים שיאפשר לך מרחק
(אגב היא לחלוטין כן גיסתך חח)
והיא מסכנה עבר לה…
כל היום היתה עם ציר כל שעה ובערב הפסיק…
אשמח לשמוע אתכן
אני מוצאת את עצמי מסתבכת בסיטואציות של קידוש קהילתי או להכין עוגה ליולדת/מגויסת,
בגלל שלא נעים לי להכין סתם עוגה בחושה פשוטה, אני מרגישה שזה צריך להיות מספיק שווה ואז אני נתקעת....
לקידושים יצא לי להביא בעיקר עוגת שוקולד עם קרם וסוכריות ואז זה מרגיש לי גם פשוט וגם אטרקטיבי (למרות שמקווה שהורים לא מקללים אותי בלב על הלכלוך;),
ולמשפחות זה רק כשיש לי זמן וכוח להכין עוגיות יותר מושקעות.
בכללי מלחיץ אותי להביא אוכל לאחרים כי מי יודע איך יצא, למרות שאפיה זה בגדול דבר שאני טובה בו...
אשמח לשמוע מה מקובל להביא אצלכן,
מה תרגישו בנוח להביא או תשמחו לקבל
כדי לקבל איזו תחושה מה נורמלי ואולי רעיונות לעוד אפשרויות שיקלו עלי את החיים.
תודה
גם יפה וגם קל וגם כמעט אף פעם לא מתפקשש
לשכבה הבסיסית
3 כוסות קמח
¾ כוס סוכר
1 ביצה L
1 שקית אבקת אפייה
1 כוס שמן קנולה
לשכבת השוקולד
2 כפות שטוחות אבקת קקאו
½ כוס מים
½ כוס שמן קנולה
¼ כוס סוכר
2 ביצים L
מחממים תנור ל־180 מעלות.
מכינים את השכבה הבסיסית: מערבבים בקערה את הקמח, הסוכר ואבקת האפייה.
מוסיפים ביצה ושמן ומערבבים עד שמתקבלת תערובת אחידה.
מעבירים חצי מהתערובת לתבנית ומשטחים החצי השני מכניסים למקפיא.
מכינים את שכבת השוקולד: מערבבים בקערה את הקקאו, המים, השמן, הסוכר והביצים עד לקבלת תערובת חלקה.
יוצקים את תערובת השוקולד מעל השכבה הבסיסית ומשטחים בעדינות.
מפוררים מעל המלית שוקלד את החצי השני של השכבה הבסיסית
אופים בתנור שחומם מראש עד שהעוגה מתייצבת וקיסם יוצא עם מעט פירורים לחים.
מצננים היטב לפני החיתוך.
אגב שבוע שעבר שלחתי עוגת תפוזים לשכנה בערב שבת כדי לשמח אותה והיא עפה עליה לדבריה
אם קשהלך עוגה אפשר עודיות
אבל כל מה שכתבת נשמע מעולה ואל תזלזלי בעוגת שוקולד עם קרם שוקולד מלמעלה!!! זה מעדן מלכים ובאופן אישי זה הגילטי פלז'ר שלי ומזל שאת לא בקהילה שלי🤭
כי יודעת שלא אצליח להכין משהו טעים ושווה מספיק. (וגם כי קשה לי אפילו להכין לעצמנו דברים, אז אני לא יכולה להתחייב לאחרים...)
אני לא שמחה מהמצב הזה, אבל זה מה יש🤷♀️
ובתור מגויסת ויולדת הייתי שמחה לקבל, אבל כן מעדיפה כמה שפחות מלכלך ומתפורר.
זה את הטורט הפשוטות
הכל מתקבל בברכה
יש כאלה ששולחות אלפחורס ועוגות גבינה
אפשר לקשט קצעת מלמעלה בשקדים פרוסים אם זה מתאים לעושה או אבקת סוכר תמיד משדרגת את המראה.
וככה עוגה הכי פשוטה שיש נראית מרשימה בהרבה.
הרבה פעמים במקום בחושה ממש אני עושה בחושה משודרגת
נגיד עוגת שוקולד פירורים/ריבה פירורים
בראוניז עם אגוזים למעלה
....
וממש לא צריך עוגה מתוחכמת, פס עוגה בחושה זה מהמם
את יכולה לקנות תבניות פס מקרטון שהן יותר יפות
ואם את שמה בשקית צלופן אז בכללל...
אני אופה גם עוגה קטנה בתבנית מאפינס, וטועמת אותה. אם יוצא טוב, אני מביאה את הגדולה למי שרציתי.
ומסכימה עם מה שטארקו אמרה
אנחנו רוצים בקרוב לנסות, אבל מפחיד לחשוב על מה עלול לקרות לילדים שלנו פה…
אני מפחדת שמישהו יפגע בהם, מפחדת שהם יפגעו באחרים, מפחדת שלא אצליח לחנך אותם בדרך שאני מאמינה בה. לא רק מבחינה דתית, מבחינת להיות בני אדם. מפחדת שלא אהיה אמא מספיק טובה בשבילם.
וכן, יש את הפחד של ההריון והלידה וכל זה, אבל בעיקר על החינוך שלהם… אז כן, מתפללים על זה המון. ונעשה הכי טוב שאפשר.
מה אתן חושבות?
אני כבר הרבה אחרי השלב הזה
אבל באופן כללי
פחד זה לא דבר שמנהל את חיי
כי פחד יכול להיות המחסום הכי גדול להגשמת חלומות ורצונות
כלומר, הרצון להבאת ילדים לא יושב על ההיגיון הפשוט, אלא על הלב ועל יצר החיים.
זה טבע העולם.
ואם אדם לא מרגיש את זה באופן טבעי, אז אני חושבת שכדאי לטפל בזה, לבדוק מה יושב שם בעומק, למה הפחד משתלט על יצר החיים הטבעי.
בכל אופן, תפילות הן הפתרון הכי טוב לכל דבר שלא תלוי רק בידיים שלנו
ואני מאוד רוצה, זה מרגיש כבר צורך מרוב שאני רוצה.
אבל הפחד כן קיים ואני מנסה להבין מה עושים עם זה. כי תכלס, אנחנו מביאים ילדים לעולם רע. כן, יש אנשים טובים. אבל גם הרבה אנשים רעים, שפוגעים באחרים, ומפחיד להביא אותם למקום כזה. מעבר באמת לזה שמי אמר שיצאו מחונכים כמו שצריך?
ולא לחשוב יותר מדי. כלומר, לחשוב רק על האושר שבהבאת ילדים לעולם, על האמונה שבע"ה הגאולה קרובה והילדים שלך יגדלו בעולם טוב ושלם, על זה שהם ואתם מושגחים בידיו של הקב"ה...
ואם לא מצליחים לעשות זאת לבד - אז הולכים לטיפול...
יש בו המון דברים קשים, וזאת כן התמודדות בשבילי. אבל במהותו הוא טוב. הוא גילוי של ה'.
שהמחשבות האלה הן דרך של הנפש לאותת לנו שאנחנו לא בנויים כרגע לילד או לעוד ילד.
אם את כבר רוצה אולי יעזור לך טיפול סביב הנושא אבל מאמינה שכשתוכלי נפשית את פשוט לא תהיי מוטרדת מזה
שלמרות כל הטעויות שההורים שלי עשו בגידו שלי
ולמרות הקשיים שעברתי בחיים
אני שמחה שהם בחרו להביא אותי לעולם...
מאמינה שכל אחד שתשאלי יגיד לך ככה
גם כאלה שעברו דברים יותר קשים ממני
אני משתדלת להחזיק בראש שאני עושה את ההשתדלות שלי ומתפללת לה' שיעזור, ובסופו של דבר מה יקרה זה בידיים שלו.
אבל אחרי שיש לי אני יכולה להבין על מה את מדברת
וזה לא פשוט. בכלל
אבל זה ממלא אותי באושר גדול.
אבל הזכרת לי מאד את החששות שהיו לי.
בסוף, אצלי, רק כשהרגשתי שאני מוכנה גם לתרחיש תיאורטי שבו הילד הופך למבוגר בעייתי מוקצן, נניח חלילה מתמכר לסמים קשים ובמובן מסויים אני מאבדת אותו, והשלמתי עם תרחיש כזה, הסכמתי להתחיל.
כן היה לנו ברור שאם אחד אז שניים כי לא פייר לגדול לבד.
שאביא ילדים לעולם כזה
מאז יש לנו עוד שתיים.. ברוך ה'
מה שאני מנסה לומר- שבסוף יצר החיים גובר על ההישרדותיות
בסוף רוב העולם הוא טוב, ולתת חיים זו מתנה
לי גם עזר שקראתי איפשהוא שהנשמה מחכה לרדת לעולם. היא מחכה ואת גואלת אותה
לא עושה לה רע שהורדת אותה לעולם, אלא הטבת איתה
לא זוכרת מקור, אולי מישהי כאן תדע
מפחיד אותי דברים אחרים כמו שמשהו יקרה להם וכזה, אבל לא מפחיד אותי שהם יהפכו לאנשים רעים או שהחינוך שלהם לא יצא טוב.
אני משתדלת להיות האמא הכי טובה שאני יכולה להיות, ולחנך אותם למה שאני מאמינה בו. אני מכירה בזה שחינוך והורות טובה זה תהליכים שקורים לאורך כל החיים, ואני משתדלת להתקדם ולהשתפר כל הזמן.
ואם כשהם יגדלו הם יבחרו אחרת, בחירות שאני לא מאמינה בהם או חושבת שהם פוגעות בהם, אני מקווה שאני יצליח להכיר בזה שהם בני אדם נפרדים ממני ויכולים לבחור אחרת, ולהמשיך לאהוב אותם ולתמוך בהם בכל מצב.
"להביא ילד לעולם זו החלטה משמעותית. זה לבחור בכך שלנצח הלב שלך יתהלך מחוץ לגוף שלך"
(אליזבת סטון, סופרת אמריקאית)
אני מרגישה שזה ממש נכון, ורק תכפילי את התחושה במספר הילדים. ואני לא אמא חרדתית בכלל, אני מקבלת את זה שזה הטבע, ככה ה' התכוון, שנאהב את הילדים שלנו כ"כ, והוא נותן לנו כוחות-
לסמוך עליהם שילכו בדרך טובה
ולסמוך על עצמנו שאנחנו נותנים להם כלים טובים ונכונים שמאפשרים להם להתמודד,
ולסמוך עליו כמובן, שהוא שומר עליהם ואוהב אותם. לי עוזר לזכור ברגעים של פחד שהילדים שלי הם גם הילדים שלו ואנחנו בעצם בהורות משותפת. זה נותן לי הרבה ביטחון ורוגע ומזכיר לי שהם מושגחים ושהוא משגיח גם עלי שלא אעשה יותר מדי שטויות ושאהיה אמא מדויקת לילדיי.
אבל כן זה בהחלט מפחיד וקיים ונוכח
גם אחרי שהילדים נולדים כמובן אבל אצלי יש פחד מאוד גדול גם מהתהליך עד הלידה כולל..
בכל מקרה, מה שגורם לי בסופו של דבר כן להפסיק מניעה/לעשות פעולות שבע"ה יובילו להריון ולתינוק
זה כשהרצון גובר על הפחד.
אני לא מחפשת לא לפחד. זו לא אופציה שקיימת מבחינתי ולא משהו שאני שואפת אליו, הפחדים הם חלק מהסל שיש לי בחיים ואיתם אני עובדת.
אבל בשלב שבו הפחדים לא מוחקים את הרצון, אני מבינה שאני בשלה להריון נוסף..
מה אתן עושות במקווה?
סתם עלתה לי מחשבה להתחיל להרגיש נשית יותר, אז איך זה הולך ? לפני המקווה צריך להוריד? לחדש? נראה לי מלחיץ ממש..
ממה שאני מכירה, בדרך כלל מתזמנים את החידוש של הלק ללפני המקווה.
יש כאלה שעושות רק בתקופה שאין הרבה טבילות, כמו הריון או הנקה.
ונקי ללא פגמים, סדקים או קילופים. כזה שהיית הולכת איתו לאירוע נחשב.
אם את עושה לק חדש סמוך ככל האפשר למועד הטבילה, לא צריכה להיות בעיה לטבול ככה.
פ
ואם בתקופה "רגילה" אז מיד אחרי טבילה כדי שעד הטבילה הבאה זה ירד (לא מחדשת כל פעם רק באירועים מיוחדים)
אני יודעת שיש דעות שמתירות לטבול עם לק ג'ל שלם.
אישית אני מעדיפה להדר ולטבול בלי לק בכלל אבל כן יש גם את השיטה הנ"ל...
יש פסיקה שאם זה ממש לפני המקווה שאז הלק שלם לגמרי מותר לטבול ככה
אבל זה לא לפי כל הפסיקות
לפי הפסיקה שלנו אסור, אולי רק בדיעבד
אבל לכתחילה בלי לק, גם אם הוא ממש שלם
זאת הסיבה שעשיתי רק בזמן הריון, כי לא בשבילי כל פעם ללכת להוריד ואז לחזור שוב לעשות חדש
(עכשיו כבר עושה לעצמי לק מתי שרוצה)
תבדקי מה הפסיקה שלכם
אם מותר עם לק שלם, אז אחלה
תעשי יום לפני
אני מורידה לפני המקווה ועושה חדש אחרי
יש הרבה שאני מכירה שטובלות עם חדש אז עושים צמוד למקווה
הניתן לטבילה. (כשיצאה לי טבילה בחול המועד, שאלתי רב והוא אמר שעד שבוע זה בסדר, בתנאי שהלק שלם)
ועשיתי זאת גם בתקופה שהייתי טובלת כל חודש והיה בסדר גמור.
אצלי יורד בבית לבד, עשיתי כמה פעמים לק ג'ל אני יודעת מה זה.
אבל אולי יש לי ציפורניים מיוחדות (;
( עשיתי כמה פעמים כל פעם אצל מישהי אחרת אז זו לא בעיה של מישהי ספציפית או משהו כזה)
10-15 דק' לכל יד וסיימת סיפור, אפשר אפילו פחות אבל עדיף להיות סבלניים
מספיגים כדורי צמר גפן במסיר לק או אציטון, שמים על הציפורן ועוטפים עם נייר כסףאת האצבע יחד עם הצמר גפן
מחכים 15 דק' ואז שפשפים או מקלפים את הלק
פשוט אצלי זה בד"כ יורד לבד בלי כל ההליך
שהלק לא מאד איכותי🫣
אגב אולי הלק עצמו יורד אבל גם שכבת הבסיס?
הייתי בודקת כי זה בעייתי הלכתית ומהווה חציצה. לרוב שכבת הבסיס יורדת רק בשיוף
אבל באמת הלק לא הכי איכותי
יורד לי יחד עם הלק גם שכבה דקיקה של הציפורן....
המכשיר שמורידים איתו עושה לי צמרמורות שאני לא מסוגלת🙈
אצלי קבוע הייתי סובלת בזה.
עד שהגעתי למניקוריסטית שראתה שהעור שלי עדין אז היא עושה לי בעוצמת נמוכה ובעדינות כזו שלא כואב לי בכלל.
כשלפני זה סבלתי כל פעם🤦♀️
הרעש עושה לי צמרמורות
כמו ברופא שיניים
אני מתפתלת כולי חחחח נושכת שפתיים
שלוש וחצי-ארבע שבועות לא אכפת לי שהוא לא הכי איכותי
וגם ניסיתי פעם
סיוט
מעדיפה חד משמעית ללכת קוסמטיקאית
והיא במילא מורידה לפני ששמים חדש
אני עושה קבוע לק גל.
ממה שאני יודעת מהרב שלנו אפשר לטבול עם הלק גל כאשר הוא חדש ולא רואים תוספת ציפורן שגדלה ואז זה מהווה חציצה. אז לרוב אני מסנכרנת את התור ללק גל שיהיה ממש יומיים גג שלושה לפני הטבילה.
אבל הוא במצב שאת לא מקפידה עליו ואת מסתובבת ככה בחוץ זה בסדר.
אישית יצא לי עד עכשיו לעשות רק בתקופות שמותרים. לא יודעת מה אעשה בהמשך.
בחודשים האחרונים התחלתי.
עושה יום יומיים לפני המקווה.
ביום המקווה מקפידה לנקות מתחת לציפורניים.
זה ממש עושה לי טוב
ומחדשות אחרי. הן מכירות את זה...
אבל זה באמת מייגע ללכת פעמיים, וגם צריך לתזמן את התורים ולא תמיד מסתדר.
עושה לפי הפסיקה הרווחת
מחדשת לפני המקווה
כמה קרוב שאפשר
אבל גם כמה ימים לפני זה בסדר אם זה שלם, יפה והייתי הולכת כך לאירוע
זה עושה לי ממש טוב אוהבת את ההתחדשות של זה לפני מקווה 🤭
ואחרי המקוה הולכת לשים
מגיבה לעצמי כדי להגיע לסוף השרשור..
עזרתן לי מאוד להחליט ש...
כרגע אין לי כח להיכנס לזה, זה כן די כאב ראש , כמובן תלוי פסיקה אבל עדיין..
נושא לא פתור אצלי
אני עושה בעיקר בתקופות ארוכות שמותרים
או לכבוד אירועים מסויימים או חגים
יצא לי כבר לעשות לחתונה ולהוריד אחרי פחות משבוע למקווה...
אבל בסוף זה כן כיף ועושה תחושה טובה
(עד שאחרי שבועיים הציפורן מתארכת ונהיה רווח חחח)
אני לא מאורגנת מספיק בשביל שזה באמת יקרה בזמן
ואין לי איך להוריד לעצמי בבית בלי להרוס את הציפורן במקרה ששכחתי.
וגם זה לא מחזיק אצלי חודש אף פעם (ציפורניים שומניות, קרה עם כל מניקוריסטית)
אז די.
מקפידה לגזוז בבית כדי שתמיד יראה טוב ולא יהיו לכלוכים מתחת הציפורן או משהו. אם היא קצרה אז אין. ושלום על ישראל.
אבל גם חושבת שזה מהמם ונותן הרגשה של טיפוח (עד שזה חצי מקולף ואז זה הרגשה של הזנחה)
ולמיטב ידיעתי לא משפיע על מקווה
זה עושה שהריסים נראות יפות, קצת כמו מסקרה
אולי יתן לך את התחושה הנשית אבל עם פחות השקעה והתארגנות
בלי קשר למנהגים ולטבילה.
האם חק ג'ל זה בניה או רק שגבה של לק משובח?
מה קורה לציפורניים הטבעיות? האם נשמרות טוב? נפגעות?
כמה זמן מחזיק לק ג'ל באופן יפה
זה לק מיוחד שמקבעים לציפורן.
לי אישית מחזיק נגיד שבועיים
אבל יש לי צמיחה מהירה של הציפורניים.
אחרי חודש אני כבר חייבת להחליף לק.
הציפורניים נחלשות.
כאילו מורידים שכבה
עם מה שמשייף את השן. מורידים את השכבה העליונה.
אח"כ משייפים עם משייף את השכבה השניה.
ואחרי כל מריחת לק שמים את האצבעות בתוך מכונה שמקבעת את הלק על היד.
המכונה קצת חמה
לפעמים משייפים טיפה עם משייף שתהיה מחוספסת
אבל אם היה לך לק קודם ורק מחליפים אז זה גם ככה מחוספס
כבר המון פעמים שאני מגיעה כל כמה שבועות למעון והמנהלת לא שם.. לא מרגישה טוב או יש לה משהו..
גם היא לא מגיעה על הבוקר כמעט אף פעם..
יש בכלל פיקוח למנהלות מעון?
אני סגורה על זה שאם המשכורת היתה עוברת דרך גיהוץ כרטיס בכניסה היא היתה מגיעה כמו שעון.
הבן שלי בן שנתיים כמעט במעון שם והם 23 ילדים עם 3 אנשי צוות, ש2 מתוכו לא נשואות, צעירות.
אני רואה שכל ההורים בסבבה שלהם, מעריצים את המעון את ההנהלה, אני ההורה בערך היחיד שנשאר כמה דקות, ששואל שאלות, שיכול להישאר מעל שעתיים ולדבר עם הצוות, להסביר על הילד שלי, להנחות, מסתכלת המון מהצד וכמה שאולי הצוות לא סובל שנשארים - זה לא שאלה!!!! אני כהורה אשאר כמה זמן שצריך, אסתכל, אסיק מסקנות, אני עם יד על הדופק..
כמובן שאני אפרגן, אתנהג בנעימות כמה שניתן,
וזה לא סותר את זה
לא מצליחה להבין איך זה סבבה שצוות מטפלות נשאר בלי פיקוח של המנהלת ימים שלמים, ואף אחד לא מפקח גם על המנהלת וזה עובר בסבבה
גם אני לא רואה את המנהלת רוב הימים )לא מחפשת)
בבוקר בטח שלא, אני מגיעה מוקדם
בצהרים לפעמים
לפעמים נמצאת בתוך החדר אז מאמינה שלפעמים אני לא רואה כי נמצאת בחדרים אחרים
נראה לי עדיף שתבואי באמצע היום לראות איך הולך.
פעם פעמיים ואם הכל רגוע ובסדר אז אפשר לסמוך עליהם.
לגבי המנהלת, מוזר שהיא לא נמצאת.
וזה באמת קריטי שתהיה מנהלת שתסתובב בשטח ותוודא שהכל תקין
לא לכל המנהלות יש משרה מלאה במעון. במעון שלנו שהיה בסביבות 50 ילדים המנהלת השלימה משרה בחלק מהימים בלהיות מטפלת קבוצה ביום החופשי של המטפלת. היום אני יודעת שמנהלת שם מנהלת 2 מעונות במקביל.
אין דבר כזה שהורה נשאר מעל שעתיים בשגרה כדי לשאול על הילד שלו. זה מפריע להתנהלות והמשך סדר היום.
לגבי המנהלת האמת לא יודעת להגיד. אני אף פעם לא חיפשתי את המנהלת אלא אם כן יש איזה נושא חשוב שרציתי להעלות.
ולהסביר המון..לא נשמע תואם..וזה גוזל זמן יקר שהמטפלות אמורות לדאוג לילדים בומולא לדבר עם כל אמא
תחשבי שכל אמא דאגנית תדבר עם המטפלת שעתיים?
לגבי המנהלת מאוד תלוי בגודל מעון.
אני לא יודעת מה קורה במעון פרטי. במעון שהוא חלק מרשת יש לכל קבוצת מעונות מפקחת (יש כאלה שקוראים לה "מדריכה" או "יועצת" או משהו כזה. זה אותו תפקיד, רק עניין של טרמינולוגיה). היא מעל המנהלת, מטעם הרשת.
לפעמים בתחילת השנה מקבלים מהמעון כל מיני טפסים, וכתוב שם גם את שם המפקחת עם מספר טלפון. אם לא, תחפשי באתר האינטרנט של רשת המעונות - או שכתוב שם את כל המפתחות לפי איזורים, או שתכתבי להנהלה של הרשת ותשאלי אותם.
כשאני מגיעה לשעתיים זה פעם ב.. לא כל יום.. יש לי חיים אחרי הכל.. וגם כשאני שם אני לא כל הזמן מדברת עם הצוות.. רק שהן פונות אלי או מספרות לי משהו. בכל אופן הנקודה בעיני זה האדישות שאני מרגישה כלפי המקצוע.
אחרי המקרה המזעזע במעון באריאל כבר נגמרו לי המילים. מקרה רודף מקרה ואף אחד לא מרעיד את המערכת..
אחד ופעם בשבועיים שלושה גם יום השתלמות
אולי היא נמצאת בחדר שלה בזמן הזה עובדת שם?
או אולי היא במטבח?
אצלנו המנהלת לפעמים בבקרים נמצאת בתוך אחת הכיתות ומתגברת שם עד שכל המטופלות מגיעות
ואומרים לי בוודאות שהיא לא הגיעה...
נמוך במעון הזה
וואי ממש מבאס, מבינה אותך
לא מאמינה שהיא פשוט מברישה, זה עלול לדפוק אותה
גם לה יש מפקחת
לא הייתי משאירה את הילד שלי במעון שאני לא סומכת על המטפלות כשהן בלי פיקוח של מנהלת. ובאמת מספר הפעמים שראיתי את המנהלת במעון אצלנו יכולה להיספר על יד אחת.. לא מטריד אותי כי אני סומכת על המטפלות, וגם אני אמא דאגנית שנשארת כשצריך ועם יד על הדופק.
בעלי מתוק מדבש ויש לנו ב"ה זוגיות מעולה,
אבל אני שונאת את זה שהדעות הפוליטיות שלנו שונות!
לא משהו דרמטי, אבל עדיין כל אחד חושב שהשני טועה.
ואני שונאת גם את זה שהוא חושב כאלה שטויות, וגם את זה שהוא חושב שאני טועה.
בעיקרון החלטנו לא לדבר עכשיו על פוליטיקה, אבל זה עדיין ממש מעצבן אותי.
לנו היה את זה בנושא אחר (שעכשיו פחות חם, אז הוא לא עולה כל כך)
ולהורים שלי גם היה את זה בנושא פוליטי (סביב ההתנתקות)
זה קשה מאוד... אבל גם בתוך הוויכוח צריך לזכור שאנחנו זוג אוהב ומאוחד.
ואני אומרת לעצמי שהכי חשוב שבנושאים המהותיים בחיים (יהדות וחינוך ילדים) אנחנו בדעה אחת, כי אחרת זה היה פוגש אותנו הרבה יותר וזה היה הרבה יותר קשה...
מניחה שבקרוב העניינים האלה יירגעו קצת, כשתעבור תקופת הבחירות, ותוכלו לחזור לנהל את חייכם בנחת ובאחדות❤️
עם תמונת התוצאות העכשווית אני בכלל לא בטוחה שזה יקרה מהר...
אבל אני כן חושבת שאני צריכה ללמוד להתמודד עם המצבים שבהם אנחנו חושבים כל אחד שהשני טועה, כי זה לא טוב שזה כל כך קשה לי.
גם בחינוך ילדים יש לנו לפעמים דעות שונות... לכם לא? איך עושים את זה? מקווה שהשאלה לא נשמעת חטטנית, אני רצה ללמוד מכם
לנו ב"ה אין כמעט חילוקי דעות בנושא הזה. מקסימום יכול לקרות שאחד מאיתנו כעס בצורה מסוימת על הילד, והשני חושב שהצורה הזו לא טובה. אז אחרי שהילד נרגע (בדרך זו או אחרת) מדברים על זה שלא בפניו, ומגיעים בסוף להסכמה איך נכון יותר היה לנהוג באותו רגע.
אז בנושא הזה אני לא יכולה לעזור לאחרים...
אבל בנושא כמו פוליטיקה - אני חושבת שהכי טוב "פשוט" להחליט שלא מדברים על זה... הרי אין פה משהו מעשי לחיים שלכם, נכון? (הנושא שהיה בוויכוח בינינו בזמנו כן דרש צעדים מעשיים, ולכן זה היה בעייתי יותר...)
אבל דברים קטנים פה ושם.
נכון, אין בפוליטיקה משהו מעשי, סתם מעצבן אותי ממש שהוא חושב שאני טועה ושהוא לא מבין שאני צודקת.
זה נשמע טיפשי כשאני כותבת את זה...
וגם לא יודעת כמה נצליח לא לדבר על זה בתקופה הסוערת הזאת.
פוליטיקה זה באמת נושא מאוד טעון, במיוחד בימים האלה ויכול להביא לעצבים ומחשבות שליליות אחד על השני. צריך לזכור שזה שיש לו דעות אחרות משלך לא אומר שהוא פחות חכם או מבין או מוסרי ולא אומר את זה גם עליך. יש דעות שונות שמגיעות מנקודות מוצא ערכיות שונות ואפשר וצריך לקבל את זה. נקודת המוצא היא להבין ששניכם רוצים בטוב חושבים שיש דרך אחרת להשיג אותו.
ברגע שאת מבינה את זה, את צריכה גם ללמוד לנהל את זה, לקבוע גבולות לשיחות פוליטיות, לא לנסות לחנך אחד את השני ולזהות מתי כבר לא מועיל לדבר על זה.
גם אם החלטתם לא לדבר על פוליטיקה אבל בפנים מעצבן אותך שהוא לא מבין שאת צודקת, זו תפיסה קצת מוטעה בעיני... תביני את שיש לכם שתי דעות שונות ויכול להיות שיש גרעין של אמת בכל אחת מהן.
גם לי יש חילוקי דעות עם בעלי נניח בנושא גיוס חרדים. ניהלתי איתו כמה ויכוחים בנושא והבנתי שאני לא הולכת לשנות את דעתו, הוא פשוט חושב אחרת ממני וזה בסדר גמור. אפילו שאני חושבת שזה אחד הנושאים המשמעותיים והקריטיים, הוא חושב אחרת. אני מצליחה להבין את נקודת המוצא הערכית שלו ולכן אני מעריכה אותו על אף שהוא חושב אחרת ממני לחלוטין.
מוטעית, ואני רוצה לשנות אותה.
אני רוצה להרגיש שזה באמת בסדר שכל אחת מאיתנו חושב אחרת.
מה הערך שיושב בבסיס של התפיסות של בעלך. איזה ערך חיובי יש בבסיס שמוביל אותו בחשיבה שלו. תנסי להגיע אצלך להערכה פנימית של איך הוא מובל על ידי הערך החיובי הזה. יש סרטון של גברת רביע שהיא מדברת עם זוג שאחד בימים ואחד בשמאל והם רבים על זה, תראי:
כל הכבוד לך
חחח
וזו האמת של התורה.
הרבה דברים מסתעפים ממנה, אבל לרוב קשה לנו לראות מה האמת האלוקית בכל הדברים האלה.
אני מאמינה שפוליטיקה זה אותו דבר. ולפעמים כולם אמת אלוקית - בהסתעפויות שונות.
ולכן אין טעם להיות בטוחים שהאמת אצלי, כי אנחנו לא אלוקים.
ובעיקר - לכן אין טעם להתווכח על זה בין בני זוג, כי האמת האלוקית היא שזוג צריך לחיות בשלום ובאהבה
אצלינו יש עניין אחר לא קשור למפלגות,
אז בגלל זה לריב עם הבעל?
מציעה לך בכל לב
לא להכניס פוליטיקה הבייתה.
כן לכבד דעות אחד של השני
אבל אתם זוג אוהב
ולא שווה לקלקל את הזוגיות היפה שלכם
בגלל משהו חיצוני!
למה הוא חושב את מה שהוא חושב? את ההיגיון שעומד מאחורי זה, גם אם הוא מוטעה לדעתך?
אני חושבת שאנחנו מבינים שעמדה מסוימת היא הגיונית גם אם אנחנו לא מסכימים איתה יותר קל לנו לא להגיע למקום של ''הוא טיפש אם הוא לא רואה שאני צודקת''
עשה לי טוב לומר לו משפטים כמו אתה בוחר בי אבל? וכאלו ולשמוע שהוא בוחר בי יותר מכל דעה כזו או אחרת..
וכנל הפוך כמובן לומר לו
הרגשתי שכאילו זה מה שצריך לחזק, וזה מה שהיה קשה לי בכל השיחות והדיונים.. ההרגשה שתראה אותי, תאהב אותי, תייקר אותי וכו.
בעלי ואני חושבים אחרת לגמרי בנושא פוליטי
יש הרבה דעות שלו שהוא משתף רק אותי בעוד של הסביבה אפילו לא יודעת ולא תאמין עליו
אני חולקת על הדעות שלו ומצד שני שמחה שאני עוגן בשבילו שיכול לשתף אותי
זה קשה לי מאוד
משפחה שלנו שנפגשנו ביום הבחירות שאלו אותו מה הצבעת והוא אמר "הצבענו X" (התייחס אלי ואליו ואמר את מה שאני הצבעתי) כי לא רצה להכנס לעימותים וכו'
אני משתדלת לא לחשוב על זה יותר מידי ולייחס לזה הרבה חשיבות
מנסה לדבר על דברים אחרים
ומחכה שהגל הזה של הבחירות יעבור כבר
שימושיתהשקפה דתית, השקפה פוליטית, גישה לנושא בריאות, סגנון חינוך וכו'
לפני שהתחתנו בדקנו 3 דברים-
שעל דברים שקשורים לחנוך ילדים אנחנו מסכימים או יכולים להגיע להסכמה
שהדברים שאנחנו לא מסכימים עליהם לא יתנגשו יותר מידי באורח החיים של השני וידרשו ממנו לבחור בין האהבה לעצמו
שאנחנו מצליחים להתווכח בצורה מתורבתת ולא אמוציונאלית (אל תקלי בזה, 4 דייטים רק התווכחנו חחחח)
האמת שאחרי שנים של נישואים הדעות שלנו די התקרבו ובעיניי זה ממש מעשיר את החיים שהדעות שלנו שונות ♥️♥️♥️
בנוגע להמון נושאים, פוליטית, דתית אמונית ועוד.
אבל מה שמאוד עוזר ויאמר לזכות בעלי
שהוא מעריך את הדעות שלי גם אם הוא לא מסכים.
הוא יודע להגיד "אני אוהב את המוח שלך" "את מעניינת"
ונראה שזה בעיקר מה שמפריע לך, לא?
החוסר הערכה, לא שיחשוב בדיוק כמוך.
על זה אפשר לדבר, על צורת הויכוח, על מחמאות למרות שלא מסכימים, לא לשדר זלזול.
ולקבל דעות שונות מה שעוזר לי זה לנסות להיכנס לנקודות מבט אחרת עד כמה שאפשר.
דבר ראשון כל דעה שקיימת בעולם מבוססת גם על רגשות, חוויות, סביבת גדילה.
אדם שחווה פיגוע לרוב ילך לימין קיצון (או להיפך) אדם שגדל בסביבה שמאלנית יגדל לרוב להיות גם כזה, אדם שאיבד חברים בצבא יכול להפוך להיות פציפיסט או ימין קיצון.
חוויות חיים משפיעות על הדעות שלנו.
בנוסף אני מאמינה שכולם שואפים לטוב, השמאל הקיצון שואף לסיום מלחמות ולשלום לטובת שקט והגנה עלינו, אולי הם נאיבים אבל הכוונות טובות, לכן גם אם דעתי הפוכה אני לא שונאת או כועסת.
גם פרו פלסטינים ברחבי העולם, מקבלים מידע מאוד ספציפי, שכנראה אם היינו במצבם היינו כמוהם.
אז גם בניואנסים קטנים ובשינוי דעות בתוך הבית, זה תלוי בהמון גורמים וזוויות מבט וחוויות החיים שלו.
הוא מתכוון לטוב, פשוט מנתח את הדרך לטוב בצורה אחרת.
ועוד נקודה שעוזרת לי, אני אוהבת להשאיר מקום לספק עצמי, באמת, אני נכנסת לויכוח בידיעה ובהסכמה שאולי בסוף אגיד וואלה צודק או עזרת לי להבין נקודת מבט אחרת.
אני פחות בעד הגישה של "פשוט לא לדבר על זה"
כי אני חושבת שמרחב זוגי יכול להכיל דעות שונות בכבוד, מה יקרה אם תחלקו על נושא אחר וחשוב יותר? גם תרגישי צורך להשתתק?
עם אנשים שזה נושא דליק אני נמנעת לדבר על כאלה נושאים, בזוגיות כן חשוב לי באופן אישי לתת מקום להכל.
גם כשיש לו טעם והעדפות שונות בנושאים אחרים?
זה מעצבן כי לשניכם מאוד אכפת מהמדינה, אז בואי נתחיל מזה שהשורש שגורם לעצבים נובע ממקום טוב וחיובי.
בנוסף, אני חושבת שכדאי מאוד לשנות טרימינולגיה. אין צודק וטועה.
יש מגוון דעות, וברובן יש גרעין של אמת.
סתם לדוגמה- להצביע ליכוד כדי שהליכוד יהיה גדול מישר של אייזנקוט כדי שהוא הראשון שיקבל את הזכות לנסות להרכיב ממשלה, או להצביע למפלגה מתנדנדת כדי לעזור לה לעבור לטובת הגוש כולו.
אין פה טועה וצודק, יש שיקולים שונים.
גם בבחירה משני צידי הגושים יש אמת בשני הצדדים.
למשל המוני יהודים שהקשר שלהם לעם מתרופף בגלל שהם רואים את הדברים אחרת, טזה עצוב וכואב, זה לא אמת? ובכלל להחליף מנגנוני שליטה בדרג הפקידותי זה דבר רצוי בחברה דמוקטית. אין בזה אמת?
ברור שלכל טענה אפשר למצוא עשר טענות סותרות שגם להן אפשר למצוא סתירה. אני לא אומרת שזה טענות בלתי ניתנות לסתירה. אני אומרת רק שיש בזה אמת.
ולכן השיח של טועה וצודק הוא שיח שבהכרח פוסל גם את גרעין האמת שבטענות של השני.
אז עדיף לא לדבר במושגים האלו.
גם בכל טענה יש אלמנט של ניבוי העתיד ופרשנות.
למשל המה בדיעבד לא התחילה מלחמה לפני הבחירות.
כלומר עובדתית ביבי לא פתח מלחמה משיקולים פוליטיים.
עכשיו אם כן הייתה נפתחת מלחמה, מיד היו המונים שמשייכים את המניע לעיתוי הפתיחה, בשיקולים פוליטיים, ואין איך לסתור את ההנחה הזו.
עוד דוגמה, לפני עסקת החטופים הראשונה, היו קולות שמאוד חששו מהעסקה כי צהל היה במומנטום גבוה, והיו הרבה שהטילו ספק שבאמת נחזור ללחימה ולא מדובר בעסקה שדה פקטו סיימה את המלחמה.
עכשיו בדיעבד, ההנחה הזאת לא התממשה.
אז מה זה אומר שמי שחשש טעה?
לא. זה אומר שבראייה לעציד יש הרבה הנחות. לפעמים אנחנו כ"כ בטוחים בהנחה כעובדה ואז מחלקים לצודק וטועה.
אבל מה לעשות שלפעמים יש טעויות בהנחת העבודה, אז וודאי שיהיו חילוקי דעות על המסקנות.
בקיצור, באמת כדאי להימנע מדיונים כאלו שממילא הם לא מתמטיקה ורק מעכירים את האווירה.
(אגב כל מה שכתבתי זה רק דוגמאות אין צורך להיתפס לטענה כזאת או אחרת)
בהצלחה
שבבסיס של קשר תקין זוגי/ לא זוגי
צריך להיות קבלה של האחר
על דעותיו/ רצונותיו/ מחשבותיו/ פועלו
לא משנה באיזה נושא
נושא פוליטי אפילו לא יוצר קונפליקט
כי הוא לא יוצר פער בביצוע
אז זה אמור להיות קל יותר
אם אין קבלה
כדאי לעבוד עליה
משני הצדדים
אם מתאמנים על קבלה
זה כיוון מעולה לשיפור הזוגיות בכל התחומים
יש מישהי שיודעת שבטבע שלה העוברים שלה גדולים? מעל 3.8?
בית החולים בדרך כלל מבקש לעשות בדיקות סוכר כל שעתיים מעל משקל לידה מסויים ולי זה מרגיש מיותר לאור העובדה שהמשקל גנטי אצלנו. במצב כזה לא נותנים לתינוק ביות מלא לגמרי ולא נותנים לעלות איתו ל למלונית. מישהי סירבה? יש אופציה כזו?
אחת לי ואחת לתינוק
לא זכור לי שביקשו כל שעתיים כי הערכים של הסוכר היו תקינים
היתי בביות מלא
ילדתי 3.8
3.9
4
לא זכור לי שעשו ניטור סוכר
לק"י
אולי פספסתי ובדקו פעם 1.
בטוח לא כל שעתיים.
אבל ילדתי שניים ב40+5 ואחת ב41+3
עד שזה התעדכן
לכן כתבתי לך חח
אזור הארבע וחצי קילו
ולא בדקו אותו כל כך הרבה, רק לאחר הלידה
וחבל
כי כמה שעות אחרי הלידה הייתה לו נפילת סוכר מאוד משמעותית שהובילה לסיטורציה נמוכה ולאישפוז בטיפול נמרץ יילודים לשבוע (הסוכר הסתדר מהר אבל החמצן עשה בעיות כמה ימים+ימי מעקב)
יכול להיות שזה משתנה
הנקתי
יש לי כמה ילדים שנולדו מעל 4 קילו, כן זוכרת מעקב סוכר צפוף יותר (לא כל שעתיים).
ונתנו לי ביות מלא בלי בעיה
הייתי בביות מלא
העמסת סוכר 50 תקינה שלי ממהלך ההריון.
לק"י
אגב, לא יודעת אם זה אותו הדבר, אבל חלקית אולי.
הקטן שלי נולד פחות מ-3 ק"ג בשבוע 41 בדיוק, ובדקו לו סוכר בגלל זה. אבל הוא היה איתי בביות מלא.
