מדברות עם השם? משתפות אותו? מבקשות??
כי אני לא.
זה נראיל היצר הרע הכי גדול שלי.
אין לי סבלנות לזה, אני מתחילה להתפלל יש לי נרבים, אבל זה כל היום בראש שלי, לא נותן לי מנוח
לא טוב לי עם זה שאני לא מתפללת לא טוב לי!!!!
אני יעשה הכל ולא יקום להתפלל,
ולא באלי לקבל כאפה ואז להתעורר, ואני גם יודעת שחייב חייב חיייבבבב תפילה בחיים האלה חיייבבב
תפילה היא עבודה שבלב, היא לא יכולה לבוא בכוח.
תני ללב להיפתח בדרכו שלו, תחפשי את דרך החיבור, לא בכוח איפה שאת מרגישה שלא מצליח.
גם לאור נרות יש כח לפתוח לבבות. תנסי מול נרות החנוכה ונרות שבת- להסתכל, להתחבר, לחשוב, להתייחד.
אני גם לא מתפללת שנים.
אין לי פנאי זמני בלוז של היום.
לפעמים מצליחה בשבת ולפעמים גם זה לא
וזה כואב לי מאוד
זה ברצון שלי בהוויה בשאיפה
אבל כמו שאת אומרת התמודדות
אולי היצר ההרע.
אולי מרחק נפשי.
אווי כמה חולמת להיות אמא כזו שמתפללת
מצד שני יש לי סלידה מכאלו מנותקת רוחניות כאלו שיתפללו על חשבון דברים שצריך לעשות...
הלוואי ויחכימו אותנו מי שמצליחה לעשות זה בשילוב נכון
מסלול ראשון תפילה של 3-5 דקות, מסלול שני 4-8 וכו
אני גם לא התפללתי שניהם, וכשקיבלתי את הסידור הזה, זה ממש נתן לי מוטיבציה להתפלל. זה רק חמש דקות..
לי זה עבד, עכשיו אחרי הלידה אני צריכה לחזור לזה שוב…
לא כולם סוברים חיוב בקרבן תמיד או עלינו לשבח
וגם לגבי שמונה עשרה יש דעות (כמובן שאם אפשר - ברור שראוי)
מה זה?
והתפללתי בתור נערה בבית ספר
זה מה שאני הכרתי ולכן רשמתי שאני הולכת לפי זה..
אני מכירה
ברכות השחר.
ברכות התורה
קריאת שמע (בלי השאר)
תפילת עמידה
רציתי לדעת מה יותר מקוצר מזה
ברכות השחר כולל ברכות התורה
פסוק ראשון של קריאת שמע
העמוד הראשון, שמונה עשרה ושש זכירות.
כביכול לגנאי
תפילה אחת לוקחת בערך 10 דקות מהיום מבחינת זמן. בגלישה יש לנו שעות..
פניות זה משהו אחר, אבל זמן הוא פחות בעיה להרבה נשים, לא לכולן
ומי שיש לה פניות להתפלל 10 דקות היא לא מנותקת בכלל לדעתי
לא מפסידה בחיים שחרית ומנחה, אבל הכוונה אוי הכוונה
מתחברת מאוד למה שכתבת וממש כואבת יחד איתך
ועוד יותר אכפת לי כי אני כבר מפנה זמן ומתפללת אז למה לעשות את זה קר יבש ולא מחובר???
וכל פעם מחדש מתמלאת מצפונים
וקיבלתי על עצמי אלפי פעמים להתחזק בזה, ונאדה...
קיוויתי שהמלחמה הנוראית הזאת תזיז בי משו, ולא קרה....
אני יודעת שיש לי בעל וילד שצריכים את התפילות שלי, ועדיין לא מצליחה להתפלל בכוונה.
מה שכן עוזר, וקצת מעודד אותי, שבמהלך היום אני הרבה פעמים מתקשרת עם הקב"ה בלב שלי...
אפילו מילים כמו: הקב"ה בבקשה אתה יודע שאני חייבת להשלים שעות בעבודה, בבקשה שפיצפי ירדם בקלות ומהר... או כשבעלי חוזר הביתה תודה אבא אהוב שזיכית אותי בבעל כ"כ מדהים וכמובן גם אוףףף ה' למה?? למהה כלום לא הולך לי... כאלו פטפוטים.
דברים פיציים... דיבורים קטנים ביני לבינו, שאני מרגישה שמשמרים את הקשר.
וזה באלי לי יותר בקלות ובטבעיות מלהצליח להתחבר למילים של חז"ל בתפילות.
אז אני ממשיכה להתפלל, כי יודעת שיש משמעות למילים גם בלי הכוונה. ומתפללת שאצליח להתפלל טוב יותר. הלוואי.
ותזכירי לעצמך שהעבודת ה האמיתית שלך כשאת עם ילדים, זה לאהוב אותם, ולהיות האמא הכי טובה בשבילם. הקשר שלך עם הקב"ה לא יכול להתנתק אף פעם. ואת מגדלת לו את הילדים האהובים שלו!!!
אבל מה זה וזר?? לדבר כשאני צריכה????
וכיף לך שאת לא מפספת שחרית ומנחה, אמנם בלי כונה אבל לפחות תפילה, יש מאיפה להתקדם!!!
לי אין סבלנות לזה זה כמו איזה משימה מעצבנת.
אבל כשהתחילה המלחמה??? מזה תפילה!!! עם דמעות!!! נו יופי, 3 תפילות ביום!! נו יופי... כמה ימים ועבר
ויש לי ב"ה ילדה אחת, אחרי הרבה דמעות, עליה התפללתי כי כאב לי וויש לי זמן להתפלל...
אני קצת הבנתי שזה באמת גדול עלי
יש לי קש"ר קשה וכשלא מטופל אני לא יכולה להתפלל
זה אחד המצוות הכי בלתי עבירות בשבילי
להתרכז בשיחה כשאין משוב בצד השני
(שבכל מקרה קשה לי להתרכז בשיחה..)
מצד שני כשבאה תפילה וואו איזה הקלה!
תתפללי אחרת.
תגידי להשם
השם אני רוצה לדבר איתך
כל פעם שמתחילה להתפלל זה התפילה הראשונה שלי
השם אני רוצה לדבר איתך בבקשה תעזור לי!
צריכה בשביל זה כל כך הרבה עזרה.
וחמלה עצמית, קצת חמלה עצמית מגיע לך.
חיבוק.
אבל לא פותחת אותו, אני אומרת לו שחאלסס באלי כבר להתפלל,
אבל מרגישה שזה לא מספיק, זה ככה כבר שניםם
תפילה מתוך סידור - לצערי לרוב זה פעם בשבוע אצלי, בשבת. לא מצליחה יותר מזה מאז שאני אמא. (בתחילת המלחמה התפללתי מנחה כל יום, אבל גם זה נמוג...)
וגם שאני מתפללת - לצערי לרוב אני לא מצליחה באמת להתרכז ולכוון בתפילה. רק כשיש טריגר משמעותי אני מצליחה קצת...
אבל יש תפילות שהן "אוטומטיות", שפשוט יוצאות מעצמן, בלי מילים מסודרות.
"ה', תעזור לי לעבור את היום הזה".
"ה', תן לי כוח לשמוע את הילדה הזו עכשיו".
ולפעמים גם תפילות כלליות יותר: "ה', שהמלחמה הזאת תיגמר כבר..."
גם זה לא תמיד קורה, והרבה פעמים אני צריכה להזכיר לעצמי להפוך את הדאגות ואת התלונות לתפילות, אבל זה בכל זאת קצת יותר קל...
ובאמת לפעמים "פשוט" צריך להתפלל שיהיו לנו את הכוחות להתפלל...
לפחות
וכמה פרקי תהילים לא יזיקו,
ועל התבודדות.... וואוו חלום שלי.
כרגע בלתי אפשרי עבורי
לא סתם נשים, ובעיקר אימהות, פטורות מן התפילה לפי רוב הדעות (כמדומני).
אני מסתפקת בברכות השחר (כדי שאוכל בכלל לברך ולעסוק בדברים שבקדושה) ובפרקי תהילים כשאני מצליחה (משתדלת לומר לפי היום בחודש. הרבה פעמים משלימה בשבת). ובשבת מתפללת קבלת שבת ותפילת מנחה (שלרוב לא מצליחה להיות בכוונה ובריכוז...)
וזהו. אפשר למצוא פינות "התבודדות" במהלך היומיום של הבית. אפילו כשאת מטפלת בתינוקת או מדיחה כלים. לא צריך לצאת ליער בשביל זה... וגם אפשר להסתפק במשפט תפילה אחד בכל פעם...
קודם כל- שכל אחת תלך לפי הפסיקה שלה מה החיוב.
אבל אני לגמרי מאמינה שאם נחליט שזה בלתי אפשרי זה באמת יהיה בלתי אפשרי.
אני אמנם עוד לא במצבך, אבל גם שתי בנות קטנות זה די תובעני וחוץ מתקופות שממש אחרי לידה עם כל העייפות וזה שחוזרת לישון ברגע שאפשר אני מצליחה להתפלל ברוב הימים שתי תפילות ביום.
ואמא שלי שתהיה בריאה במשך כל השנים התפללה שתי תפילות גם כשהיו בבית שמונה ילדים
זה פשוט היה לה מספיק חשוב בשביל לקום קצת יותר מוקדם בבוקר כדי להתפלל וכשהייתה עוצרת באמצע היום ומתפללת מנחה למדנו לחכות עד שתסיים.
בקיצור, אני חושבת שזה עניין של החלטה ודירוג בסדר עדיפויות
אבל מצד שני - כל אישה שונה מרעותה, ולכל אחת יש יכולות אחרות.
ונקיפות מצפון לא מובילות אף אחת למקום טוב יותר...
אז למעשה הפותחת לא הייתה צריכה לפתוח את השרשור, אלא לשבת עם עצמה ועם ההלכה שהם נוהגים לפיה, ולראות למה היא מסוגלת, בלי השוואה לאחרות.
ושנזכה להוסיף טוב ומצוות כפי כל יכולותינו...
מתואמת (יש סיכוי שיש פה דוגמה אישית... אז אשריכן!)ולפותחת @שירה_11 שחרית זה באמת בזמן הכי לחוץ ביממה, אבל מנחה זה הרבה יותר אפשרי. חמש דקות, רק עמידה. אם זה חשוב לך, אפשר בהפסקה בעבודה, אפשר רגע לפני שאת לוקחת את הילדה בצהריים. בטוח יש לך חמש דקות פנויות מתישהו בין 12 ל16:40. זה לא הרבה זמן, ממליצה להתפלל מנחה גדולה, מיד כשאפשר ולא לחכות לשקיעה.
אבל האמת היא שלמרות שאני מתפללת שחרית כל יום, יכולים לעבור שבועות שלמים בלי שדיברתי עם ה' בכלל 
קראתי את השאלה שלך וחשבתי שלזה את מתכוונת, לשתף את ה' לבכות אליו, להודות לו... למשל במלחמה הזאת, אני כל הזמן אומרת חייבים תפילות, אבל לא מצליחה להתפלל כמעט בכלל...
הכל ביחד אי אפשר, אם רק אחד אפילו אי אפשר
מתחילים בקטן.
אין לך זמנים 'מתים' ביום? אין לך פניות רגשית לזה? השאלה היא באמת איפה הדברים לא מסתדרים. ואני גם מחזיקה בדעה ועברתי ימים של - בקול דממה דקה. היו לי תקופות ארוכות כאלה
רציתי להתפלל ולא יצאו לי המילים. אז ביקשתי מהשם שיחשיב את הרצון. כי הוא מכיר אותי ויודע מה בליבי
לפעמים גם צריך הכנה. אני למשל שומעת שירים שמחברים אותי לזה. משתדלת מאוד לא לגשת לזה כלאחר יד כשאני כבר מתפללת, אבל יודעת שיש ימים שזה גם יהיה ככה. וזה בסדר. כי יש יצר הרע.
דייני
ואני לא חושבת שאני מכוונת גבוה, אני מדברת על זמנים שהנה אני יושבת עם סידור ביד כדי להתפלל, אבל בוהה, קמה חצי שעה אחרכך בלי כלום.
והדלקת נירות שבת?? איזה זמן גדול!! ואני מדליקה כאילו הצתתי סיגריה, מברכת מהר ונעלמת מהמקום בלי להשאיר ראיות....
את מצליחה לחוות רגעים? להנות מרגע?
או שאת כל הזמן ממהרת. יש מה להספיק?
כי זה משהו שאפשר לעבוד עליו אם זה ככה. וזה לא בהכרח קשור לתפילה
אם חושבים על זה לעומק.... לוידעת... יש מצב שלא, אני צריכה לנתח את עם עצמי, לא יודעת לענות
לשיר ולרקוד את "וזכני לקבל שבתות"
אפשר לשים מוזיקה לפני ההדלקה עצמה,
בשאיפה בהמשך להצליח להיות נוכחת גם לאחר מכן.
את בורחת אחרי ההדלקה כי יש דברים לעשות/ ילדים שצריכים אותך או שמיצית את הפעולה אז אין מה להישאר אחרי?
תנסי למקד את עצמך מה בדיוק מפריע לך - האם זה אורך התפילה וחוסר הזמן? חוסר יכולת לכוון? מה בדיוק הבעיה?
אם זה הדברים האלו למשל, למה שלא תקצרי מאוד - רק ברכות השחר, שזה תודה לה' שקמנו בבוקר, וברכות התורה כדי שיהיה אפשר ללמוד תורה, ולבסוף שמע וואהבת שזה קבלת מלכות ה' עלינו?
ובמשך תקופה תנסי להתמיד, ואז תראי.
ו4 פרקי תהלים ביחד עם קבוצה שמסיימת ספר כל יום.
ק"ש על המיטה ..
זה בדרך כלל.....
לא תמיד מצליחה עמידה וכו וזה ממש חורה לי
אבל לדבר כפשוטו - כל הזמן, בכל סיטואציה
יש בזה הרבה יצר הרע לצערנו. לדעתי זה לא שאין זמן, כי זה לא לוקח הרבה זמן, תפילה אחת ביום
זו הדעת שמוסחת
ואני חופשי יוצאת מחנויות עם דמעות בעניים אחרי שמדדת את כל החצאיות שראות עליי פשוט מושלםםם אבל נשארות בתא מדידה
ברכות השחר
קריאת שמע
תפילת עמידה (של שחרית או מנחה, תלוי מה הספקתי)
בשבת קצת יותר
לבקש ממנו?
להודות לו?
לשבח אותו?
כי זה הרבה יותר קל וספונטני
אני משתדלת ממש תפילה ביום שחרית / מנחה
לא תמיד מצליחה, אחרי לידה או בתקופות עמוסות פחות...
לפי הפסיקה שלנו מספיק לי ברכות השחר אבל כן חשוב לי לנסות יותר
מסכימה עם הבנות שכתבו כאן שזה עניין של סדר עדיפויות למרות שבאמת לפעמים זה נורא קשה למצוא זמן / פניות .
..
אז לי עוזר להזכיר לעצמי שזה חשוב לי ולמה זה חשוב לי ולפנות זמן לחשוב איך אני אעשה את זה יותר טוב...
מתי, איפה, איך...
מה יעזור לי להתכוון? ולא רק לסמן וי שהתפללתי ( אני מאמינה שתפילה אמורה גם לתת כח ולא לשאוב כח)
למצוא עצות קטנות ולנסות אם זה עוזר...
קיצור לנסות קצת להשקיע בזה.
אני משתדלת להתבודד כל שבוע פעם אחת במשך שעה שלמה (בדכ בשבת )
אומרת לא כדי לספר על עצמי
אני חושבת שחשוב לדבר על זה
דווקא כי זה נשמע חלום רחוק ולא אפשרי
זה בערך הדבר שהכי מחייה אותי בשגרה של החיים
מבחינת זמן-
אני חושבת שכמו שיכולתי (ברוב הזמנים הנורמלים) למצוא זמן לצאת לחוג שעה בערב, או ללכת לטיפול פעם בשבוע... ככה אני יכולה למצוא זמן לצאת להתבודד שעה אחת.. אם אני מרגישה שזה חשוב ומתכננת את זה מראש... זה לגמרי אפשרי!
מכירה אימהות עם יותר ילדים ממני שמתבודדות באופן קבוע או לא קבוע...
זה מהמם לדבר עם ה' תוך כדי החיים
אבל יש משהו בשיחה עם ה' שהיא יותר ממשפט אחד.
יש זמן לדבר, להקשיב לעצמך , לרגשות שלך, להבין מה עובר עליך, מה את רוצה, לבקש ממנו , להודות לו... קיצור זה תהליך ונולדים שם דברים מופלאים.
יש משהו בישוב הדעת הזה שאין בדברים אחרים.. קיצור הלוואי שאם מדבר אליך פשוט תנסי!!
יש לזה יצר הרע מטורף של מניעות אבל כל מה שבסוף מצליחים בעיני זה יקר ממש ממש ...
כי לתפילה מסידור יש יעד מוגדר, וכנ"ל לפגישת טיפול (שאותה המטפלת מנחה בדרך כלל).
אבל מה בהתבודדות? איך המחשבות לא בורחות למליוני כיוונים אחרים? יש סדר מסוים שאת עושה בהתבודדות?
מתחילה כמובן בהודאה, אחרכך תפילה ובקשה וגם חזרה בתשובה,
אני מאמינה שהעניין הוא לפתוח את הלב לדיבור
לפעמים זה ממש הרגשה של למצוא את המפתח הנכון.. לא תמיד מצליחה ולא תמיד התבודדות היא וואו..
כל פעם זה משהו אחר.
אז בדרכ אני באה עם מה שאני מרגישה עכשיו
ומתוך זה כשהלב נפתח זה זורם לעוד דברים...
מתוך הקשבה ...
נגיד אני באה בטוב-
אז מתחילה להגיד תודות.. ואחכ עוברת לבקשות רגשות ורצונות אחרים..
אם קשה לי אני פשוט מתחילה עם הרגשות הקשים.. בדרכ גם מזה מגיעה אחכ לעוד דברים..
אני חושבת שאחת העצות הטובות זה גם לבקש מה' שיפתח לי את הלב לדבר איתו... כמו שכתבו כאן.
אז יש המון מה ללמוד על זה ואיך לעשות ואיך לגוון..
ממליצה ממש על
לב העולם אתה- הרב ארז משה דורון
אדם שיש לו שעה-חיה הרצברג
יש לה גם קו טלפון עם שיעורים שהיא מדברת הרבה על התבודדות
עלי דרך התבודדות- קלפים עם כלים ממש טובים.
וזה זמן שהוא גם שלי, לקבל בו כח
כי כמה כבר יוצא לנו לעצור הכל ולהתבונן ולנתח סיטואציות או לפרק אותן ממש?
מתחילה בהודיה, ויש ככ הרבה על מה.. שלפעמים זו כל ההתבודדות שלי. וזה מאוד נותן פרופורציות מול קשיים
יש זמנים שזו זעקה מעומק הלב
יש זמנים שזו בקשה להתקרב ולקבל כח
ממש תפילה מבחינתי
גם תפילה 'רגילה' מסידור חשובה לי, אבל יש הרבה מניעות
ואיפה את עושה את ההתבודדות?
כי אני מרגישה שאם אנסה לעשות משהו כזה בבית, במקום הרגיל, אז מהר מאוד הדעה שלי תהיה מוסחת לכל עניניי הבית...
(אבל באמת כנראה לי פשוט קל יותר לעשות התבודדות בכתיבה...)
(עשיתי את זה מעט פעמים - לא רק התבודדות אלא גם זמן ליצירה - אבל באמת זה לא משהו זמין...)וגם הייתי מפחדת ללכת לשם לבד
אבל כל אחת ואחפה שהיא מוצאת את השם יתברך
צריך להתפלל למצוא מקום כזה.
כמי שגרה בעיר גדולה זה מאוד קשה למצוא..יש לי ים אבל גם שם תמיד יש אנשים שעוברים
הבעיה שלי היא לא הזמן, היא הרצון אני רוצה אבל כנראה שלא מספיק
ןזה חד משמעית חיים אחרים, לגמרי!!!
אני אכתוב לך מה שאני חושבת לא בטוח שהבנתי אותך נכון
אבל זה נשמע שיש לך רצון
את לוקחת סידור ויושבת...
את פותחת כאן דיון וזה מעסיק אותך ...
זה סימן שיש לך רצון
הייתי חושבת אולי על כיוון של מניעה אחרת...
זה קצת דורש התבוננות אולי לדבר עם חברה או בעלך...
כיוונים שהייתי חושבת-
מה את מרגישה מול הקב''ה ? יש לך בכלל רצון לדבר איתו?
את מרגישה שהדיבור שלך בתפילה משמעותי?..
אולי בכללי הראש שלך עסוק בהמון דברים וקשה להתרכז? מה יכול לעזור לך לפנות את המחשבה ולהיכנס למרחב יותר פנוי של התפילה?
אולי לנסות ללמוד על תפילה ולראות אם יש כיוון שמדבר אליך .
אני חושבת שעצם זה שזה מעסיק אותך זה אומר שזה חשוב לך ולא התייאשת וזה עוד יפתח בע''ה!
זה נושא שמאד מאד קשה לי מאז שאני אמא, גם במהותי יותר, כל הקשר עם השם שעובר טלטלה והפיכה בהרגשה שלי, וגם ב"טכני" של פשוט להצליח להתפלל בתדירות שהייתי רוצה, מה שמרגיש לי בלתי אפשרי
וברור שגם יש קשר בינהם
פעם פתחתי פה שרשור על נושא דומה
האמת הוא היה מחזק מעניין אם יש לי איך למצוא אותו כי החיפוש באתר בכלל לא עובד.
(אם מישהי זוכרת/מצליחה לחפש, אשמח!😘)
ובאלי להגיד שלא נעים לי לומר אבל השרשור הזה ממש הוריד לי🙈 כי אני באמת ניסיתי תקופות ארוכות וזה באמת חשוב לי ואני מרגישה שזה פשוט קשה עד בלתי אפשרי כאמא, בטח ל2, בטח שהם צפופות ובבית
מרגישה שזה פשוט לא ביכולות שלי
והאמת, לא בטוחה שזה בכלל צריך להיות ההשתדלות שלי בכזאת רמה.
אם תמיד אפשר לקפוץ מעל הפופיק?
כמעט תמיד אפשר
אם זה מה שהשם רוצה ממנו?
וואלה, ממש ממש לא בטוחה
זה לא הגיע מכלום לפטור נשים/אמהות מתפילה.
אז זה אולי תינוקי אבל היה לי ממש קשה לשמוע על כל הנשים פה שכן מצליחות בקביעות כי זה מחזיר לי את הייסורי מצפון ואת ההרגשה שאני לא בסדר ואני כן צריכה להשתדל מעבר מעבר מעבר ליכולות
לא יודעת
חיבוק בכל אופן🩷
אני אישית מרגישה שכל הקשר כאמא מול השם הוא הרבה יותר מורכב
וזה קשה לי....
ורק רוצה להוסיף שעצם השאלה, ועצם זה שזה ככה מפריע לך ומטריד אותך זה כבר מעלה גדולה ותעריכי את עצמך עליה, גם זה מאד לא מובן מאליו
😘
את אומרת שאת עמוסה ומלאה, זו בדיוק הסיבה (חלק לפחות) שאישה לא חייבת בכל התפילות.
הקושי שלי הוא זה שיש לי זמן לתפילה ואני לא עושה את זה.
אז זה אחר.
אז תרימי לך בחזרה בבקשה
וזה הזוייי לי
זה לא רק זמן
זה פניות
זה כוחות
לא כתבתי בשרשור הזה קודם כי חשבתי אולי אני כבר מוצר מוזיאוני... כמה נשים כמוני כבר עסוקות כל היום עם הילדים...באמת מהשרשור היה נשמע שהרבה נשים מצליחות למצוא זמן.אבל בגלל שכתבת שזה הוריד לך,אכתוב כדי שנעלה יחד
אני הולכת לפי החפץ חיים.
לפי הנהגת החפץ חיים בעצמו,ולא מה שהוא כתב במשנה ברורה, כי מה שהוא כתב במשנה ברורה נכתב עבור נשים לא בשלב שלנו בחיים.
אני נוהגת לפי העדות של הבן שלו, שאמר שכשהיו ילדים אמא שלו כמעט ולא התפללה!ואביו - החפץ חיים אמר לה שהיא פטורה מהתפילה.
מצרפת כאן תשובה של הרב מלמד שמצטט את הסיפור הזה, וגם מחדד את הפטור שלנו כנשים בשנים האלו לעומת חיוב נשים בשלבים אחרים בחיים.וגם מתייחס שם לטרדה שמונעת כוונה בתפילה,זה נראה לי יכול ליישב לך את השאלה @שירה_11.
גם אני התחלתי להרגיש לא נעים...
ובאמת - גם כשיש לכאורה זמן לתפילה, אז פניות נפשית לא תמיד יש: הגוף כואב (מהיריונות, הנקות, סתם עבודות בית לא נגמרות), המחשבות עסוקות כל הזמן בילדים ובמשימות שיש לעשות, הריכוז כבר לא מה שהיה פעם...
לכן בעיניי עדיף תפילה קצרה או תפילה פעם בשבוע - אבל שתהיה איכותית ככל האפשר (מודה שגם זה לא תמיד הולך לי 
), מאשר תפילות קבועות כל יום...
ושוב, כל אישה לגופה, ואי אפשר להשליך מאחת לאחרת, גם אם לכאורה נתוני החיים דומים. לכל אחת יש על מי לסמוך...
( נשמט לי מההודעה למעלה ולא מצליחה לערוך)
רבי נחמן אמר על התבודדות שזה כמו דרך לא סלולה, דרך אישית שלך ויותר קשה ליצר הרע להפריע מאשר בתפילות מהסידור שכבר מוכרות ליצר הרע והוא עורב לך שם (הן גם חשובות מאוד אבל קשה להתרכז באמת מילה במילה ולהתכוון).
יוצא לי לעשות התבודדות פעמיים בשבוע(השבוע עוד לא יצא לי וחסר לי כמו אוויר) לי יותר קל במקום שקט בטבע או בבוקר מוקדם. חצי שעה של יישוב דעת, של לנשום, לרוב אני חוזרת על אותם משפטי חיזוק כמו "תחדש אותי" "תן לי כח להתחיל הכל מחדש" "תן לי דעת" "תן לי רצון לעשות את רצונך" ואפילו לשתוק ולרצות קשר זה טוב.
טכנית מגיעה לעבודה לפני הזמן ויש שם פארק קרוב שאני יושבת לקפה לפגישה עם בורא עולם
הייתי רוצה יותר, פעם הייתי קמה מוקדם בבוקר בשביל זה. בתקופה אחרונה מאוד קשה לי לקום מוקדם שה' יעזור לי
בלימוד היומי 'והאר עינינו' של הרב ראובן ששון.
נראה לי שאפשר לקחת את הדברים פה גם לתפילה מתוך הכתב וגם לתפילה במילים שלנו - כל אחת ומה שנכון עבורה...
"והאר עינינו" - לימוד יומי באמונה // יום רביעי, א' טבת, נר שישי של חנוכה
*להתפלל כשהשכינה נסתרת*
✨ השורש העמוק לכל הקשיים שלנו בתפילה הוא צמצום אורה של השכינה. התפילה אמורה להמשיך את האור לעולמות התחתונים, וללא הופעת השכינה – מלאכה זו נעשית קשה מאוד, בגלל רוב החושך וההסתר בעולם.
🔶 *השורש העמוק של הקושי להתפלל*
התפילה באה במקום המקדש. כשחרב הבית באה התפילה תחתיו, ככתוב "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע יד ג). ודרשו חכמים (מדרש רבה במדבר יח):
"'וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ', אמרו ישראל ריבונו של עולם, בזמן שבית המקדש קיים היינו מקריבים קרבן ומתכפר ועכשיו אין בידינו אלא תפלה".
התפילה והמקדש קשורים לאותו העניין. כמו שמצינו שבית המקדש נקרא מקום התפילה, ועל שמה נקרא "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיה נו ז), להורות לנו שהתפילה והקרבנות עומדים בבחינה אחת, ושניהם נוגעים לעניין הדבקות וההתקשרות בה'.
התפילה נעוצה בעניין הארת השכינה בעולם. הלב של המקדש הוא השראת השכינה ונוכחות ה' בחיינו, וזהו גם כן הלב של התפילה ועבודתה. אמנם, דבר זה מלמד על כך שהתפילה היא עבודה קשה מאוד, כי אם הסתלק אור המקדש, ממילא קשה יהיה גם לעבוד את עבודת התפילה שהיא דוגמתו. אכן, מעת החורבן נסתלק האור, ונוכחות השכינה היא בהעלם גדול, וממילא כל המשכת האור לעולמות התחתונים נעשה קשה, מחמת ריבוי ההסתרות, הקליפות והזוהמה החומרית. זה מה שנאמר שבחורבן נפגעה התפילה, כאומרו "סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה" (איכה ג מד).
המקדש הוא צינור להמשכת האור לתחתונים, ובגלות באה התפילה במקומו. על כן היא מלאכה קשה, כי היא פועלת להחדיר קרני אורה למקום חושך ואפלה, ולהעלות את החלקים הנפולים בכובד החטאים אל מרומי האורה. זה הקושי של התפילה לעומת התורה, שהיא אור עליון, ועל כן אין עיקרה עניין מלאכה של הרמת החלקים השבורים, וכוחה יפה בכל עת.
🔶 *הקושי לעורר את הלב*
עניין עמוק זה בא לידי ביטוי באופן פשוט מאוד - התפילה היא עבודה שבלב, ואילו התורה היא עבודה שבמוח. קשה יותר לעורר את הלב, להאירו, להחדיר בו שפע וברכה ולהרימו מתרדמתו ומעפרוריותו. קל לדבר, לומר מחשבות ורעיונות, אך ההשבה אל הלב, ההחדרה אל עומקי העומקים, התעוררות הנפש ברגש וחוויית חיים, היא קשה מאוד.
כמו כן, הקושי לעמוד נוכח פני ה', להרגיש את הדיבור עם ה' יתברך, הוא קשה מאוד. הלב הוא חומרי, מרגיש את העולם הזה, ניזון מהחושים. על כן התפילה קשה עליו מאוד. האמת הפנימית, שהאדם עומד בתפילה ממש לפני ה', היא יסוד שקשה מאוד להרגיש אותו באמת ובתמים.
🔶 *תיקון התפילה מביא להעלאת השכינה*
כל הקשיים של עבודת התפילה הם תוצאה של מיעוט השכינה וירידתה למטה. זוהמת החומריות וסילוק האור מהרבדים החיצוניים באים לידי ביטוי בקושי של עבודת התפילה. מכאן נבין כי דווקא משום כך יש בתפילה סגולה עצומה לתקן את כל הקלקולים הללו. התפילה לוחמת בחושך שכיסה את הארץ, תוקפת את הקליפה והערלה האופפים את הלב, מנסה להחדיר נטפי אורה ללב האדם, וממילא לעולמות החומריים, אשר לב האדם הוא מרכז הווייתם. התפילה פועלת במקום החושך, בעפר בו נתונה השכינה.
נשמת איש ישראל היא ניצוץ מאור השכינה, והאדם הוא עולם קטן. והיינו שעבודתו להאיר את אור נשמתו בתוך מערכות חייו, היא ממש דוגמת עבודת השכנת השכינה בעולם. לב האדם הוא מקום משכן השכינה, וכשהלב בגלות, מחשבותיו ורצונותיו נמשכים אחר החומר, ואהבת ה' והדבקות בו, הצימאון והגעגוע, מכוסים בעפר של תאווה וחומרנות, זה ממש מעין עניין השכינה, השוכבת מכוסה בעפר, במושגי נוכרים וברוח תרבויות זרות. מלחמת האדם בשעת התפילה, לכוון, להרגיש רצון אמיתי ועמוק, להתעורר ברוח טהרה, לחוש את עמידתו לפני בוראו, היא ממש מלחמה להרים את השכינה מהעפר, להוציאה מגלותה, לייחד ולכוון את הלב אליה.
אם כן, כיוון שעומק הקושי להתפלל נעוץ בירידת השכינה, כפי שלמדנו לעיל, מאמצינו להתפלל על אף הקשיים מסוגלים לעורר את השכינה מחדש. המאמץ לגלות את עומק חיי התפילה, ואת עבודת הרצון הקדוש והווייתו, הוא המאמץ לכונן את אור חיי המקדש, במובנו הפנימי והשורשי. כי כמו המשכן הראשון, כן המקדש האחרון. הראשון התחיל מתוך נדבת לבבם של כל אחד ואחד מישראל, וכן האחרון יבוא מתוך הלב של כל איש ישראל.
עילוי הרצון וחיזוקו יהיה עילוי השכינה. כי מקום משכן השכינה הוא בעומק נקודת הרצון של האיש הישראלי, וככל שהרצון מתעלה, כן השכינה מאירה ונוכחת. אמנם ודאי שעילוי הרצון תלוי בכל עבודת האדם, במידות ומעשים טובים, במצוות ובדקדוקה של הלכה, בהתמדת התורה ועבודת ה'. אך התפילה היא עבודה מיוחדת, הפועלת על עצם נקודת הרצון. היא העבודה על השורש, שממנו תוצאות חיים, לכל הענפים של המעשים, המידות והפעולות. עבודת התפילה, בלב נאמן, מחזקת את הרצון הנשמתי שבקרבנו, ומגבירה את נוכחות ה' בחיינו.
על כן, כדי שנוכל לקרב את בניין המקדש, מוכרחים אנו לחדש ולהרים את התפילה מעפרה. כי הרמת התפילה מעפר היא היא הרמת השכינה מעפר. כי התפילה היא השכינה, סוד "וַאֲנִי תְפִלָּה" (תהלים קט ד), ובתקומתה ירום שורשה העליון, וישוב לחידושו ולרעננותו.
📝*לסיכום-*
צמצום הופעת אור השכינה מקשה על התפילה. התיקון לכך יכול לבוא מהכיוון הנגדי – על ידי המאמץ להתגבר על קשיי התפילה, יגבר אור השכינה וישוב להופיע.
"והאר עינינו" - לימוד יומי באמונה // יום רביעי, ב' טבת, נר שביעי של חנוכה
*התפילה מקרבת את בניין המקדש*
✨ התפילה נחוצה כדי לשוב לבית המקדש, כי כרגע המקדש ומושגיו נראים רחוקים מאיתנו. רק על ידי בניית הרצון והכיסופים בתוכנו, נרצה באמת להשיב את בניין המקדש וסדר עבודתו.
🔶 *לחזור לעולם המושגים של המקדש*
"אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח" (פיוט מעוז צור). ימי החנוכה מעוררים בנו את הכיסופים לבית המקדש, לאור המנורה, להופעת הקדושה והטהרה בישראל. רצונם העז של מתתיהו ובניו לשוב לבית המקדש, לטהרו מכל טומאה ולחדש את עבודת הקודש, מתעורר בימים אלה גם בליבנו. ויש לדעת כי אחת הדרכים לשוב ולחדש את בית המקדש היא דרך התפילה.
אי אפשר לבקש את המקדש מתוך עומק הווייתנו בלי שנהיה שייכים למושגיו הפנימיים. משל לילד צעיר שאינו בשל עדיין לחיי זוגיות. הכי יחשוק באשת נעורים? הכי יבקש שיחה נעימה ושותפות אמת וכריתת ברית? הלוא פעוטים וצעירים הם מושגי חייו, ולא הכיר ולא ידע מה הן אהבת אמת ואשת ברית. כך גם המקדש וסדרי חייו. המקדש הוא נקודת ביטוי לעומק של קשר, למדרגה של חיים. כדי שדרישת המקדש תהיה חיה ורעננה בקרבנו, מנקודה פנימית ואמיתית הנוגעת בעומק תוכנו, צריכים אנו להיות בעלי לב, אנשי רגש וגעגוע, אשר מתק הדבקות הא־להית חי ורענן בקרבנו. ודבר זה אין האדם משיג אלא בעבודת התפילה.
🔶 *חידוש המקדש דרך חידוש התפילה*
התפילה, "מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן" (שיר השירים ד טו), היא מעוררת את הצינור הפנימי, נקודת הערגה הנשמתית, ומכוחה נחשף האדם לדבקות הא־להית הפנימית, עד שהיא הופכת להיות עניין ממשי ונוכח בחייו. הזיקה לא־להים בעומק הוויית הנפש תבוא מכוח רעננות התפילה ועומק עבודתה. אם הלב אטום, והפה ממלמל את מילות התפילה בלא חיים ובלא אורה, הרי שהאדם מגושם, לבבו נעוץ באהבות החומר, ואין לו שייכות לחיי טוהר ועומק דבקות. ממילא לא יחוש בחסרון המקדש ובעומק כאב היעדרותו.
הרגשת החיסרון מתחילה מבפנים, לא מהסכמה חיצונית והודאת פה. כדי לחוש את עומק חסרונו ואת גודל משמעות היעדרו של המקדש, אנו צריכים להשתייך למושגי החיים שלו. אדם שלא טעם טעמה של דבקות עמוקה, התנוצצות מרוח של קדושה וטהרה, לא יחוש את חסרון המקדש ביום הכיפורים או בשלושת הרגלים. מבחינתו, חג הפסח המהודר מתבטא במצות נאות, במפה לבנה ובנרות דולקים על שולחן. הוא עשוי לחוש בחסרונם של אתרוג מהודר או יין מבושם לקידוש, אך לא יוכל לחוש את החיסרון בנהרת הקודש הבאה אל קִרבנו באכילת כזית מקורבן פסח, ובשמחת כלל עם ישראל על גגות ירושלים לאחר מכן.
כשכל איש ישראל ידע להיות בעל תפילה, ידע לעמוד לפני ה' באהבה ובכוונה פנימית, אזי יתעורר חשק עצום לכונן מקדש, להכין בית תפילה, נקודת מרכז לשמחת ישראל בעושיו, ומקום ביטוי לכיסופיו. זו התפילה, שהיא מכוננת ומחדשת את המקדש. ברצוננו לומר, שבניין המקדש צריך לבוא מתוך כיסופים פנימיים, בחינת "אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ". אך כדי שנכסוף אליו באמת, עלינו להיות שייכים למושגים הפנימיים של המקדש, למדרגת החיים שהיתה בו. כי בחיצוניות נראה המקדש כבית יפה ומהודר, וסדר העבודה נראה כשחיטת פרים וזריקת דם. ועלול האדם לראות זאת בחיצוניות בלבד. אך באמת תוכו רצוף אהבה, וכל הסדרים המעשיים הללו טמנו בחובם אורות עצומים, ועומקים אדירים של רגשות ערגה ואהבה, סליחה והתפייסות, דבקות והתעלות. בכוחה של התפילה להשיב אותנו אל המושגים הללו, עד שנשתוקק לחידושם.
🔶 *להתחדש ולחדש את התפילה*
לאור דברים אלו נראה לומר, שהשעה ראויה לחדש את עבודת התפילה, להשיב את כל האבדות שאבדו לנו מעת אשר גלינו מארצנו. סדרי עבודת התפילה בעת שהיינו בארצנו היו שונים בתכלית מהתפילה בגולה. שכן לימדונו חכמים, שבעת החורבן איבדנו הון רוחני גדול, ולא נותרו לנו אלא ד' אמות של הלכה (ברכות ח א). אחד מהנכסים הרוחניים העצומים שנפגעו קשות בגלות הוא התפילה עם כל עומקיה. והוא אומרו "סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה" (איכה ג מד). והוא פשוט, כי המקדש הוא מקום התפילה, ובחורבנו חרבה התפילה, בחינת עבודת הרצון הקדוש.
כללו של דבר, חידוש התפילה הוא הוא חידוש המקדש. זהו חידוש פנימי, שיכונן את החידוש החיצוני, את התביעה אחר הבית הגדול והקדוש, את הנכונות ללחום כנגד כל מכשול בחיצוניות, עד שיהיה בנוי בהר הקודש בירושלים.
📝 *סיכום לימוד השבוע:*
הקב"ה מופיע בעולם באור מקיף, אור עליון ומרומם, ובאור פנימי, שהוא השכינה המתגלה בעולם הזה. עיקר אור השכינה הופיע בבית המקדש, וכעת נותרה ממנו ההארה המופיעה בתפילה.
בית המקדש הוא ליבם של ישראל, והתפילה היא השריד ממנו. בה מתרחשת עבודת הלב, הרצון והכיסופים הפנימיים.
בית המקדש נועד להכין מקום לה', כך שאורו ישרה בעולם בדרך קבע, וכך גם בתפילה אנו מכינים כלים לאור הא-להי, שיופיע בנו ובעולם כולו לא באקראי אלא באופן קבוע.
הקושי להתפלל נעוץ בצמצום אור השכינה מעת הגלות. התיקון לכך יכול לבוא מהכיוון הנגדי – על ידי המאמץ להתגבר על קשיי התפילה, יגבר אור השכינה וישוב להופיע.
התפילה נחוצה לשובו של בית המקדש, כי רק על ידי עבודת הרצון, הגעגוע והכיסופים, נתחבר למושגיו העמוקים ונרצה את בניינו באמת.
1.בזמן האחרון הוא אומר מילים ממש לא יפות,
הוא התעצבן על בעלי ואמר לו ת-ח-_ וח-ר-_
מקווה שהבנתם (מילים של שירותים)
וגם אמר לי אני אהרוג אותך.
ממש כעסתי עליו באותו זמן ואמרתי לו שאני לא מסכימה
שידבר כך. אבל אני מרגישה שצריך לעשות עוד משהו שהוא יבין שזה חמור.
יש לכן רעיון?
2. הוא כבר הרבה לילות קם בלילה בגלל שהוא מפחד,
כשהיו עכשיו אזעקות אז זה עוד יותר הגביר לו את הפחדים
וזה ממש מעייף כל לילה אני או בעלי קמים אליו,
הרבה פעמים בעלי ישן בחדר שלהם כי גם כשיושבים לידו הוא מתעורר. (אתמול ישבתי לידו שעה! ובסוף בעלי היה צריך לבוא לישון לידו כי התעייפתי כבר)
מה עושים?
כשהוא רואה שהמילים מפעילות אותך הוא ימשיך להשתמש בהם. גם אם תכעסי עליו או תענישי אותו..
אפשר להגיב במשפט קבוע בנחת, לדוגמה- בבית שלנו אנחנו שומרים על הפה נקי וממדברים במילים נעימות.
גם כשכועסים אנחנו שומרים על הפה..
אנחנו באדישות מוחלטת שולחים לשירותים
לא בכעס, בציון עובדה- זה מילים שאנחנו מרשים להגיד רק בשירותים. לך לשירותים תגיד את זה כמה שבא לך תחזור אלינו.
זה משהו שלמדתי מאמא שלי וזה עובד נהדר. לכל ילד יש את השלב שהוא הולך לשירותים וצורח משם פיפי-קקי-פיפי-קקי וכו וגם מילים מעבר לזה. נותנים לו לצעוק כמה שבא לו וזהו
מתייחסת לזה ממש בצורה זהה לזה שילד אומר לי "יש לי פיפי" אחלה אז תלך מהר לשירותים ותעשה שם, ככה גם אם הילד אומר את המילים האלה בתור קללה- אה אוקי אתה צריך להגיד מילים של שירותים- אין בעיה, לך לשירותים תגיד ותחזור אלינו אחרי.
יצא לי גם לקחת אקטיבית ילד לשירותים כשהוא אומר מילים כאלה.. קצת כמו שלוקחים אקטיבית ילד בגמילה שצועק "יש לי פיפי!!!" מהר מהר לשירותים- אותו דבר ומשתדלת לשדר שזו אותה התייחסות. זה מילים שצריכות לצאת כמו הפסולת של הגוף שצריך לצאת
זה שצריך אשכרה ללכת לשירותים כדי להגיד מוריד מזה את העוקץ מהר מאוד וזה פשוט מפסיק מתישהו..
כמו מנטרה.
ילד שלי בן 5 אמר עליי שאני מטומטמת ושהוא קורע אותי בשניות !
הייתי בהלם ממש. חוצפן.
למעשה עדיין לא הגבתי על זה כי הייתי גוססת במיטה.
היום אני מתכננת להגיב, ולא בא לי רק דיבורים כי כבר דיברנו איתו מלא פעמים, הוא ילד מותק ממש, אבל יש לו יציאות שממש חוצות את הקווים, אם יש לכן רעיון איך להגיב.
לגבי מילים לא יפות, אני מגיבה הכי מהר שאני יכולה
לא בכעס, אלא עוצרת הכל - מגיעה למקום, אומרת שאין מילים כאלה בבית שלנו ו"קונסת" את מי שברח לו, כדי שהפה שלו יזהר יותר.
כרגע זאת דקה שיורדת מהתור היומי במסך. זה יכול להיות - לשים 3 דברים במקום.
העניין הוא להיות עקביים ומהירים.
לי זה מאד מאד חשוב אז אני ממש על זה וזה עובד.
ואני בצד של הילד - עוזרת לו לשמור על הפה שלא יברחו מילים לא יפות
בשביל ילד בגיל הזה כבר עבר נצח מאז שאמר את המילים האלה, הוא כבר הלאה...
וזו לא חוצפה, המילים האלה. אלה דברים ששמע איפשהו והוא חוזר עליהם. הוא עדיין קטן מכדי לייחס לו כוונות של חוצפה...
(כמובן, קל מאוד לכתוב את זה והרבה יותר קשה להפנים את זה ללב... גם לי הבוקר בת הארבע, שקמה בעייפות גדולה מדי, אמרה לי שאני סתומה, ואף שידעתי היטב שזו פשוט מילה שהיא שמעה והבינה שהיא מעליבה ולכן חוזרת עליה בזמני עייפות כאלה - נעלבתי בכל זאת, ולקחו לי כמה רגעים לפני שיכולתי לחזור לארגן אותה...)
אפשר להגיד אפילו:
פעם קראו לי מטומטמת וזה היה לי לא נעים כפתיח לשיחה.
העניין הוא לא מתי זה נעשה, אלא עצם המעשה ואנו רוצים ללמוד לעתיד איך לנהוג בחברה.
לכן גם אפשר לספר סיפור על שני אחים או שני חתולים שרבו וקראו אחד לשני בשמות גנאי ואיך זה הרגיש ואיך היה אפשר לנהל את הסיטואציה אחרת.
מהבחינה הזו לזמן ולדמויות בסיפור פחות יש משמעות, אלא למעשה עצמו ולמסר שאנחנו רוצים ללמד ממנו.
הוא יודע שזה מילים אסורות ואפשר גם בזמן רוגע להתייחס למילים ולדבר על זה אבל בזמן אמת הייתי מנסה רק לתת מקום לרגש הכועס / נעלב / עצוב/ מתוסכל וכו.
לא להתרגש זה לא אומר שיגדל להיות איש שמדבר ככה
כשאומרים מילים לא יפות אנחנו מסתכלים עליהם בפנים רציניות אבל אדישות לחלוטין ואומרים להפ שבבית שלנו לא מדברים ככה. אם הם אומרים שיש ילדים בגן שכן אז אומרים להם שבכל בית יש כללים אחרים, אבל בבית שלנו זה הכלל כי אלה מילים לא יפות.
לגבי איומים, גם לי יש ילד שאומר אני יותר חזק ממך וכאלה. אמנם דברים פחות קיצוניים. אני אומרת לו זה בכלל לא משנה מי יותר חזק, אני אמא שלך ואתה גם צריך לדבר בצורה מכובדת וגם אנחנו במשפחה מתנהגים בצורה מכבדת אחד לשני. לא משנה מי יותר חזק. הקטע לדבר איתם באדישות על הדברים האלה, כשזה מפעיל אותנו אז קשה להם לקלוט את המסר כי הם עסוקים בדינמיקה ויחסי הכוחות ביננו ובפחד שלנו ממה שהם אמרו. כשמדברים איתם באדישות הם קולטים שזה בכלל לא אישיו התוכן וזה לא מפחיד אבל שהצורה צריכה להשתנות כי לא מדברים כך ולא מתנהגים כך.
לגבי הפחדים הגיוני לצערנו, אפשר לפנות לפסיכולוגית של הגן או לקבל עזרה ממרכז חוסן בשירות הפסיכולוגי של העיריה.
נשמע שבאופן כללי זה משהו שיושב עליו ואולי ההתנהגויות שתיארת לפני זה נובעות מרצון להרגיש חוזק ושליטה באיזשהו מקום בחיים שלו.
תעשה לכם פלאים.
במקום להקצין תגובה כדי לשדר לו כמה זה חמור
תשאלי את זה עצמך למה הוא עושה את זה?
כל ילד יודע שזה מילים של "שירותים" ושלא ראוי להשתמש בהם.
האם להגיד לו שזה אסור יקדם פתרון? פחות. וגם אם הוא יקבל מרות שזה אסור כי אמא אמרה, זה עדיין לא פותר את הבעיה מהשורש.
מה שהכי מדליק נורה אדומה, זה שהוא מהצד שלו גם מחריף צעדים.
את בעצמך בתת מודע מבינה שכשהוא אומר אני אהרוג אותך, זה נובע מאותו מקום שהוא אמר את המילים האחרות.
כשילד מחריף צעדים, זה אומר שמשהו בתגובה לא פתר לו את הבעיה שהוא מתמודד איתה.
במקרה כזה כשגם ההורה מחריף צעדים, נוצר ריחוק ופער בין ההורה לילד, הילד מתחיל להיות יותר מופנם, וההורה אמנם נתפס כסמכותי אבל לא כהורה נגיש. כשיגדל ויהיה במצוקה, ההורה זה לא בדיוק הדמות שהוא ירצה לפנות אליה.
במקום כל זה, כדאי לנסות להבין יותר לעומק מה מציק לו ולטפל בגורם ולא בסימפטום.
יכול להיות שילד בגן מדבר אליו ככה ואין לו כלים להתמודד
יכול להיות שהילדים בינם לבין עצמם מדברים ככה והוא לומד שכדי להיות בחברה צריך להשתמש במילים גסות.
יכול להיות שזו דרך שלו לבטא מצוקה
יכול להיות שהוא מנסה להתקרב אליכם וכדי להפעיל אתכם הוא משתמש באסטרטגיה שלא תוכלו להישאר אדישים כלפיה.
יכול להיות פה הרבה אולי, מה שבטוח שלתת לו עונש או לעשות משהו שירגיש שזה חמור בדרך מרחיקה, לא תפתור אף תרחיש שהעליתי פה כדוגמה. וגם לא תפתור תרחישים אחרים.
אפשר ורצוי להפריד בין חינוך ילדים, לבין תגובה ותקשורת בבית. במיוחד כשזה משהו שחוזר על עצמו.
כשילד עושה משהו שלא לרוחך, תצייני לך את זה בראש. לא צריך "לחנך" אותו לזה באופן מיידי.
למשל את רואה שהוא זרק עטיפה על הרצפה, והוא עייף ומוצף ועצבני, לא יקרה כלום אם את תרימי את העטיפה ותצייני לעצמך שזו נקודה לעבוד עליה בזמן שהוא קשוב.
בזמן שהוא אומר את המילים האלו, תנסי לקלוט רמזים מהסביבה מה יכול לגרום לו להגיד אותם.
האם הוא ביקש לפני כן משהו ולא הירשת לו? (שזה בסדר, רק שזה שופך אור שהוא כרגע מתמודד עם דחיית סיפוקים)
אולי חזרתם הביתה וחם לו?
האם הוא משועמם?
האם הוא מבטא מצוקות בעוד דרכים והמילים האלו זו עוד דרך?
איפה הוא ואיפה את עומדים/ יושבים כשזה קורה?
האם זה קורה גם בגן? גם ברחוב או רק בבית?
בנוסף לכל זה, אפשר להגיד:
אני מבינה שאתה נסער/ עייף/ עצבני/ שילדים הציקו לך
ועכשיו הלב שלך עמוס וקשה לך להירגע.
מה יעזור לך להירגע?
אתה רוצה שנעשה משהו ביחד?
אתה רוצה להתקלח אולי?
אם הוא ממשיך להגיד מילים כאלו, לומר בפשטות, זה לא נעים לי לשמוע מילים כאלו. אם תרצה שאעזור לך להתמודד אני פה בשבילך. לא צריך להחריף כלום. ילד בבסיס שלו רוצה שיהיה נעים איתו.
רק שהוא לא יודע איך לעבור מהמצב שהוא נמצא בו למצב של רוגע ונעימות ושיתוף פעולה.
לגבי 2, פתרון טכני אפשרי הוא לסדר לו מזרון בחדר שלכם לידכם. יהיה לכם את תחילת הלילה בפרטיות, ובמהלך הלילה כשהוא מתעורר, במקום שאתם תקומו ותהרסו את רצף השינה שלכם, הוא יוכל להיכנס ולישון לידכם.
אם הוא בוכה, אפשר להניח עליו יד. או לתת לו חיבוק ארוך. שיצליח להרגיע את הפחד. ככל שתרחיקו אותו מכם הוא יצטרך יותר, ככל שתמלאו את הצורך בקרבה, הוא ירגיש חזרה מוגן ובטוח וישחרר מעצמו.
יש ילדים בני 10 שעדיין מתקשים להתמודד עם הפחד בלילות, המצב הביטחוני זה לא מפלצת בארון שאפשר לפתור עם לוכד חלומות או פנס.
הם באמת צריכים את החוסן שלנו קרוב קרוב.
ומספיק אזעקה אחת כדי לעורר את המצוקה שחוו בתקופות קודמות.
יכול להיות שלשבת לידו לא פותר לו את המצוקה, יכול להיות שהוא צריך יותר קרבה כמו מגע ולכן גם לשבת לידו שעה לא עוזר.
תנסי לחבק אותו ארוכות לפני השינה, לעשות מסאג והרפיה לפני השינה. אולי זה יקל עליו וההרדמה לא תהיה כ"כ ארוכה.
תשאלי אותו מה יכול להקל עליו. לפעמים בגיל 6 כבר מספיק מודעים למה מרגיע. לא תמיד, אבל שווה לנסות.
כנראה שעוברת עליו תקופה קשה, וזה מתבטא הן בפחדי הלילה והן בדיבורים הלא יפים.
הדרך הנכונה והקשה היא לשדר לו הכלה והבנה ואהבה, להראות לו שאתם דואגים לו ורוצים בטובתו, רוצים שהוא יהיה רגוע ושליו ושפשוט יהיה לו טוב... אבל כאמור, זו הדרך הקשה והארוכה.
אפשר בינתיים להיעזר בטיפים נקודתיים -
בשביל הלילה: לומר איתו קריאת שמע מלאה בטון איטי ורגוע, לשיר לו מספר שירים שאתם קובעים מראש, לקנות לו בובת חיבוק ש"תגן" עליו, להשאיר מנורת לילה אם אין...
בשביל המילים הלא יפות: לומר בטון תקיף אבל רגוע שאצלנו בבית לא מדברים ככה. אם הוא ממש מרגיש צורך לדבר ככה - אז שיצא החוצה (לא ממש לצאת החוצה, כמובן, אלא למרפסת אם יש לכם או להושיב על אדן החלון). ואפשר גם להגיב לו בצורה שתבטא את האהבה שלכם: "ואני דווקא אוהבת אותך ובכלל לא רוצה להרוג אותך" וכו'.
בהצלחה...
אני מחזירה אותה מהגנון ב4 ועד 7 אני כל יום מחדש מחפשת במה להעסיק אותה,
יש רעיונות למשחקים שמעודדים התפתחות?
קניתי לה לא מזמן כמו קוביה עם צורות בפנים שמוציאים וצריך להכניס כל צורה לחור שלה- ממש אוהבת!!!
גם תיבה מרובעת של חיות שלוחצים/מזיזים כפתורים והן קופצות מעסיק אותה ממש יפה
כמובן גם ספרים ובימבה ולצאת אבל אני מחפשת עוד רעיונות
לשטוף איתך כלים (אפשר גם לבד)
בובות ועגלה
כלי מטבח
בצק
כדור
מכוניות
פאזל פשוט (2-4 חלקים, לפי מה שהיא מצליחה)
פאזל עץ שמתאימים צורה לתוך שקע
לוטו
ממש רשימה מרשימה 😊
היא מאד אוהבת מים
בגיל הקטן הם לא נעלבים אם תשטפי אחריו שוב, מבחינתו זה משחק.
הוא עומד לידך, את מניחה קרוב אליו כמה כוסות פלסטיק וכמה כפיות, הוא מסבן ומניח חזרה בכיור...
בסוף כשאת שוטפת הכל, את יכולה לתת גם לו לשטוף את הכלים 'שלו' ולהניח לייבוש. אבל גם בלי זה, הוא ייהנה לשטוף איתך כי הם מאוד אוהבים את המשחק במים ובסבון.
אני שמה במקום שונה את מה שאני שטפתי ואת מה שהוא שטף. את שלו מחזירה לכיור אחרי שהוא עובר למשחק אחר.
בשטיפה לכל אחד מאיתנו יש ספוג. הוא שוטף ומסבן להנאתו, באיזה סדר שרוצה וכמה פעמים שרוצה. אני שוטפת באמת, קודם סכינים חדים וכלים שבירים ואז מה שנשאר מהכלים האחרים
אני שמה במקום שונה את מה שאני שטפתי ואת מה שהוא שטף. את שלו מחזירה לכיור אחרי שהוא עובר למשחק אחר.
בשטיפה לכל אחד מאיתנו יש ספוג. הוא שוטף ומסבן להנאתו, באיזה סדר שרוצה וכמה פעמים שרוצה. אני שוטפת באמת, קודם סכינים חדים וכלים שבירים ואז מה שנשאר מהכלים האחרים.
לקחת בחשבון שהילד, בגדיו וכל הסביבה ירטבו. סיר עם מים שמנסים לשטוף בהחלט עלול להשפך על הרצפה
שירי משחק ואצבעות (הקטנה שלי משוגעת על זה).
עגלה ובובה.
סתם לפזר כל מיני צעצועים ואז לאסוף.
להיכנס למטבח ולפתוח ארונות ולהוציא כלים כדי שלאמא תהיה יותר עבודה בערב.
לטפס על דברים בצורה מסוכנת ולהפיל לאמא את הלב.
לחטט לאחים הגדולים בדברים שלהם, לפלח משם אוצרות, ואז להסתכל בעיניים תמות כשהם כועסים.
להיכנס לשירותים ולא להבין למה לאחות הגדולה יותר יש התנגדות להיכנס לשם - הרי יש שם כל כך הרבה אוצרות! מים שאפשר לזרוק לתוכם דברים, מברשת אסלה מעניינת, אסלה שאפשר לפתוח ולסגור שוב ושוב...
🤭😅😵💫
מגה בלוקס
משחקי דמיון כמו כלי מטבח ובובה ועגלה
יש ארבע לוחות וזה בעצם מטריצות כזה, כרטיסיות שמשלבות (נגיד שורות של חפצים עמודות של מבפרים וכרטיסיות של שלוש בובות ארבע ספרים וכו ושמים כל כרטיסיה ב'תא' הנכון)
על הקופסא כאמור כתוב 2+ אבל הבת שלי היום שיחקנו פעם ראושנה והיא מזה הסתבכה חח
הצליחה לבד חלק אבל ממש ראיתי שזה מורכב לה
מה אומרוצ?
הגיוני שיהיה מסובך בהתחלה. ברגע שהיא תקלוט את זה את תראי שהיא מצליחה בלי בעיה גם בדברים דומים.
שזה אותו עיקרון רק עם יותר דרגות קושי.
בהתחלה היא ממש הייתה צריכה הכוונה בשביל להבין את הקטע של המטריצה אחרי כמה משחקים התחילה להיות טיפה יותר עצמאית וגם ברמות הכי נמוכות זה מאוד לא אינטואיטיבי להם הקטע של למלא מטריצה (לעומת שורות בודדות).
לא בטוחה שאני זוכרת, אבל ממש לא לגיל שנתיים.
בגיל שלה את יכולה ללמד אותה לסדר רק לפי צבע או רק לפי צורה, מספרים עדיין לא נדרש בגיל שלה (אפשר למיין בין 1 ל2). אח''כ תראי איך זורם לה, יש ילדים שאחרי שיקלטו את הקטע כן יוכלו לעשות מטריצה שלמה.
אבל עדיין יהיה לה שימושי וכיף לסדר רק לפי קריטריון אחד של צבע או צורה.
לק"י
הסתכלתי שוב בהודעה הפותחת, וראיתי שהיא כתבה לגבי השנתיים+
אז זה בכלל פדיחה שלי🤭
זה לוח מבלבל ממש.
יש את המשחק של הצורות בצבעים עם הלוח התכלת.
ההסתכלות על כל חלק, פעם כצורה ופעם כצבע היא אינטואיטיבית ברגע שנתרגלים את זה,
שזה הרעיון גם במשחק הזה.
לא הייתי מצפה ממנה להשלים את הלוח.
את יכולה לערבב את הכרטיסים ולבנות לה שני לוחות נפרדים:
אחד לפי צבע
והשני לפי צורה
וכל פעם ממיינים את כל הקלפים לפי אחד הקטגוריות ולא ביחד.
אחרי שהיא מצליחה את זה,
אפשר את הקטגוריות להכין בתור כרטיסים בשתי ערימות.
ערימת חפצים
ערימת צבעים
ואז צריך להרים פתק של חפץ
ופתק של צבע
ולחפש איזה כרטיס עונה גם על החפץ וגם על הצבע.
זה דומה למשחק למה כובע אם את מכירה והוא מיועד לגיל 4.
בקיצור נשמע לי תואם גיל.
עוד רעיון לחזק את ההסתכלות על חפץ מסויים בשתי קטגוריות שונות, זה חרוזים להשחלה.
פעם משחילים עיגולים ולא משנה הצבע
אח"כ משחילים ריבועים וכו
פעם אחרת, משחילים קודם כחולים לא משנה הצורה ואת ירוקים וכו'.
אח"כ מעלים רמה.
לפי צורה. קודם עיגולים אבל כן משנה צבע:
עיגול אדום, עיגול ירוק, עיגול כחול
ריבוע אדום, ריבוע ירוק, ריבוע כחול
משולש אדום, משולש ירוק, משולש כחול.
ואז השחלה בסט כללים הפוך:
קודם משחילים את כל הכחולים:
עיגול, ריבוע, משולש.
ואז את האדומים:
עיגול, ריבוע, משולש
ואז את הירוקים:
עיגול ריבוע משולש.
ואז עולים עוד רמה.
מכינים כרטיסים של צבעים וכרטיסים של צורות,
ואז מרימים שני כרטיסים אקראיים מכל ערימה ומשחילים את החרוז שעונה על שתי הקטגוריות.
(שזה בעצם העיקרון של משחק המטריצות, רק הויזואליה מבלבלת)
לעשות איתו ועשתה ממש יפה והוא לא עוזר כמוני😅
אולי כי זה היה פעם ראשונה לקח לה זמן לתפוס את הקטע
כי אני ממש לא.
אפשר לומר שאפילו הורדתי מעצמי את ברכת המזון
שלא נדבר על תפילה
ולאט לאט גם כשאני ביום חופשי ולבד, כבר מתעצלת לברך ולהתפלל.
נהייה לי הרגל כזה שכל הזמן תירצתי- טוב לא אברך, כי עוד שניה הילד צריך אותי ואז גם ככה לא אהייה מרוכזת.
אבל זה כבר הרגל קבוע גם כשאני לבד.
איך חוזרים לברך?
כמובן יש לי אמונה, וחזות דתית והכל, בעלי מתפלל 3 תפילות, יש לו שיעורי תורה קבועים...אבל באמת שאין לי סבלנות לתפילות וברכת המזון, הדלקת נרות שבת בקושי רק מברכת בחיפזון (מברכת לרוב את ברכת המזון המקוצרת). פעם כל תפילה אצלי הייתה תפילה, וסגולות, וברכות, היום? כלום.
וגם ממש מפריע לי שאני לא דוגמה לילדים, הם גם לא מקפידים, וברור לי שזה בגללי. הם לא רואים אותי, וכיוון שאני לא מקפידה, גם לא רואה זכות להעיר להם.
איך אני מחזירה את הרגל ברכת המזון ותפילה אחת ביום לעצמי? ולילדים?
לפעמים באמת מקצרת ולא אומרת מהרחמן.
לא יכולה לומר שהברכה נעשית בכוונה של ממש
תפילות לצערי זה רק ברכות השחר ותהלים. (ברכות השחר זה לפני שהילדים קמים) פעם הייתי מתפללת תפילה אחת בשבת (בד"כ מנחה) אבל לאחרונה לצערי אין לי כוח אפילו לזה, כי זה דורש לעמוד, ובאמת הריכוז בתפילת עמידה חשוב יותר...
וגם לי נקיפות מצפון שאני מזכירה לילדים להתפלל או שולחת אותם לתפילה ובעצמי לא...
בכל אופן, בקשר לברכת המזון - זה חינוך טוב לילדים שרואים שאסור להפסיק באמצע הברכה גם אם לילד יש משהו דחוף. (גם בתפילה זה ככה, כמובן...)
אני משתדלת גם ללמוד פרשת שבוע, וזה משהו שאפשר להפסיק בו באמצע אם ילד צריך אותי, ומצד שני אני לרוב לומדת בקול, אז הילדים רואים ושומעים. אז אולי אפשר משהו כזה...
ברכת המזון אני מקפידה לברך מיד כשאני מסיימת לאכול, ברגע שזה נדחה קל לשכוח... משתדלת לברך מתוך ברכון ואז גם הילדים רואים שאני מברכת, וגם זה עוזר יותר לכוונה (לא תמיד מצליח🫣).
תפילה לצערי ביום יום בד"כ לא מגיעה, משתדלת בשבת שחרית/ מנחה לפחות, גם קורה שמתפספס לצערי. אבל הי כרגע אני במשימה אחרת בדיוק😉👶🏻 לא סתם נשים פטורות ממצוות שהזמן גרמן.
כדי להרגיל את עצמך בחזרה.
אם זה משהו שהיית רגילה אליו אז תוכלי לחזור להרגל הזה מאוד מהר.
תרגילי את עצמך לברך בקול, הילדים יקלטו שזו ברכה ולאט לאט יתרגלו לא להפריע. בעיניי זה ממש דרך פשוטה להחדיר אמונה בילדים ששם שמיים שגור בפה.
תקראי על המעלה של הברכה וכמה זה חשוב. תדמייני כמה התפילה והברכה שלך חשובה. דווקא, בתור אמא למשפחה, עסוקה ומוטרדת, שבתוך סדר היום העמוס את עוצרת ומתפללת.
אם היית בתוך זה בעבר, תוכלי לחזור לזה בקלות בסיעתא דשמיא.
תפילות, תתחילי ממנחה, היום ארוך ויש זמן. לא צריך לייחד יחודיים, זה ממש עצה של היצר הרע שאומר לך שעדיף לא להתפלל בכלל כי את לא מרוכזת . בניגוד לגברים שיש להם את המניינים שלהם אנחנו יכולות להתפלל כמעט מתי שרוצות אז זה יכול להתמסמס כי מרגיש שתמיד אפשר אח''כ. אז תקבעי לך שעה שבה את עומדת להתפלל והיא תהיה קבועה.
אני יודעת על עצמי שיש תקופות שיותר חסום לי להתפלל, ויש תקופות שיותר קל, אבל מה שקובע והגדרתי לעצמי אני עושה ומאוד משתדלת לא לפספס. ברגע שעולים על הגל זה הרבה יותר פשוט.
מעריכה אותך מאוד על הרצון הזה, שתראי ברכה !
לצערי גם לא כל כך מתפללת וזה כואב לי מאוד
מקפידה, זה ממש דאורייתא... אבל לא מלחיצה את עצמי להתרכז. התרכזתי- מה טוב, אבל בסוף החובה היא לברך עם או בלי כוונה.
תפילות- לצערי אני חלשה. משתדלת תפילה אחת ביום אבל בתכל'ס לא כל יום מתפללת, לפעמים כן ולפעמים לא.
אבל גם כשאני מתפללת אני לא במקום של "אם לא התכוונתי זה לא שווה " כל אחרת אני לא אתפלל לעולם... משתדלת כפי יכולתי, בנחת.
כן מנסה שהיו עוגנים לתפילה. למשל, אם אני מצליחה להקדים קצת לעבודה אז נכנסת לבית הכנסת של מקום העבודה ומתפללת שם כמה דקות
נראה לי כדאי לחשוב איך בכל זאת אפשר.
הילדים לא יוכלו 2-3 דק' בלעדייך?
סקר-
1. איך אתן מרגישות מול העומס בחיים שמתגבר עם הילדים -העבודה-הבית וכו...?
2. מה עוזר לכן להצליח? יש שלב שהתרגלתן פשוט?ומצליחות להרגיש סבבה עם היום יום הדורש?
3. האם גדלתן בבית שנתן לכן כלים,או מפגש חיובי והכנה לחיים על שלל דרישותיהן?
מה צריך כהורה לדעתכן כדי לתת לילדים כלים והכנה לחיים?
4. האם אתן מגדירות את עצמכן עם אופי איטי-רגוע או מעשי-תקתקן-זריז?
5. מה אתן אוהבות בעצמכן דווקא בגלל מי שאתן?
2. אני חושבת שהאיזון זה הדבר העיקרי שעוזר. כל תקופה/שלב זה משתנה לפי הצרכים שלי ושל הבית. אבל להיות קשובה לעצמי לגבי הכוחות ולהשתדל לא להלקות את עצמי על מה שבכוחות שלי כרגע לעומת אחרות. ואני יודעת שאני מפצה בתקופות אחרות או כשאין ברירה.
3. לצערי לא, אצלי בבית תמיד הכול היה קשה ועמוס ובלתי אפשרי (כך ההורים הציגו את זה). אני יכולה להגיד מהבית של בעלי ששונה לגמרי משלי: סדר עדיפויות ברור, לקחת הכול בקלות ולא בהיסטריה, דוגמה אישית של ההורים, לעמוד במחויבויות ולא לעשות עניין ממה שהחיים שבחרנו (ילדים, זוגיות, עבודה) דורשים.
4. האמת שאצלי זה כל כך משתנה בהתאם להורמונים. אני גם וגם, תלוי בתקופה.
בול מה שבא לי
חלום שלי
להיות קלילה מול עומס וצריך ועוד צריך
ולהיות בחויה של חיות וקלילות
לא לעשות עניין בלב מכל ה3צב המהיר של החיים
פשוט מרגישה שזה ההפך מהאישיות שלי
אני מרגישה עומס גדול בחיים, שהולך ומתגבר כל הזמן. עומס נפשי לא פחות מעומס טכני... ובכל פעם שאני חושבת שהתרגלתי - אני מגלה שלא...
בכל אופן, בעלי הוא העוגן שלי מהבחינה הזו. אנחנו נושאים את העומס ביחד, וזה מקל.
לא יודעת לומר על הבית שגדלתי בו... ההורים שלי טיפוסים הרבה פחות לחוצים ממני, הם פחות לוקחים את החיים קשה כמוני... אבל אמא שלי מודה שלנו יש יותר עומס ממה שהיה להם.
כשאני חושבת על זה - יש מצב בהחלט שאני משדרת לילדים את הלחץ שלי, ושזה ישפיע עליהם בעתיד... אבל לא יודעת מה לעשות עם זה🤷♀️ מתפללת ומקווה שאני מצליחה לשדר להם גם דברים חיוביים
ואולי באמת הבעיה העיקרית היא שאני טיפוס שאוהב נחת - שזה טוב במובן מסוים, אבל באמת מקשה להתנהל כשיש עומס.
לא הייתי רוצה להשתנות, כן הייתי רוצה יותר "להחזיק" את עצמי כדי שאוכל להחזיק את החיים...
בינתיים חולמת על היום שבו נשב בנחת על המרפסת, ולא נצטרך לדאוג לשום טיפול לילדים
1. הוא לא בהכרח מתגבר
יש תקופות יותר/ פחות עמוסות
אני לא זורמת עם החיים
אלא מתכננת אותם ככה שיתאימו לקצב שלי רוב הזמן
2. מודעות לרצונות/ כוחות שלי
תכנון יומיומי/ שבועי/ חודשי למה שמתאים לי
3. את רוב הכלים הנדרשים לא קבלתי
אפילו להיפך
אבל כן קבלתי סטנדרטים בסיסיים של תפעול בית מבחינה טכנית
זה גם משהו
מה שילדים צריכים זה בעיקר לתת להם להתנסות בחיים נטולי שיפוטיות ועם מרחב בחירה שלהם
שההורה נמצא ברקע להכווין ולתמוך במה שצריך/ תואם גיל
וגם סטנדרטים בסיסיים בחיים של סדר/ ניקיון/ התנהלות כלכלית/ התנהלות אישית
4. איטי רגוע
אם כי אני גם יודעת לתקתק דברים בעיקר בעבודה
לא מתוך לחץ ומהירות
אלא מתוך פוקוס ומקצועיות
וזה קורה לעיתים גם במלאכות בית
5. אוהבת את האני השלם
את המעלות והחסרונות ביחד
את ההצלחות והטעויות
וגם אוהבת להיות בתהליך תמידי של שיפור/ שינוי
כי לחיות בתנועה זה כל הכיף והמשמעות בחיים
מול כולם
בצורה הכי לא נעימה שיש
היא אחרי שבוע מתקשרת להתנצל
אבל וואלה לא מתאים לי!!!!! זה חדש
ואנחנו נשואים הרבה שנים וזה חדש היא מתנהגת ככה
לאחרים היא לא עושה את זה
ולאחרונה היא כל הזמן מנסה לחנך את הילדים שלנו שבקושי רואים אותה!!!!
פעם בחודשיים שלושה..,מה הקטע?
אמרתי לה לא נורא אחרי המקרה הזה אבל בלב אני רותחת
מתחרטת שלא אמרתי לה בצורה אסרטיבית שזה לא בסדר
מה שהיה זה שהיא ירדה עלינו מול כולם למה אנחנו לא מטפלים בבת הבכורה שלנו
שהיא מתנהגת מזעזע וזקוקה לטיפול דחוף-אלו היו מילותיה
ועוד חשפה פרט הכי אישי שבעולםםם מול הגיסים והגיסות
והם ישבו ושתקו...
עניתי לה בצורה שאנחנו ההורים ואנחנו מטפלים בדברים האלו והכל נעשה בייעוץ
והיא בכלל לא מודעת לכמה אנחנו עושים
תכלס מתחרטת שלא העמדתי אותה במקום כי זו חוצפה
בהלם ממה שאנשים מרשים לעצמם להתערב...
קודם כל הגבת ממש יפה ברגע האמת! אני נראה לי הייתי משתתקת מההלם.
לגבי מה לעשות- כיוון שהיא כבר התקשרה והתנצלה אז לא יודעת אם יש עוד משהו לעשות כרגע, אבל אולי לפני הפעם הבאה שאתם באים (ואלופה אם תסכימי בכלל😉❤️) שבעלך יבקש בעדינות לא להתערב בענייני הילדים.
ובנוסף להבא את האמת הייתי נמנעת מלשתף אותה בדברים שאני לא רוצה שאחרים ידעו, אם אח"כ זה יוצא ועוד מול כולם...
ובבקשה תני לעצמך לכאוב את הפגיעה, תוציאי את זה לחברה או מישהו קרוב אחר שיהיה לך קצת עיבוד לזה, חוויה לא נעימה בכלל!❤️🩹❤️
עברו שנים
העלתה את זה מהאוב
אם חלילה שוב יקרה,
תזכרי את הנעלבים ואינם עולבים ..
ותתפללי בשקט מיד על מה שחשוב לך .
יכול להיות שהיא מדקנת...
ולעת זקנה לפעמים הטקט גן כן מזדקן...
כדי שלהבא לא יקרה.
אולי היא מאלה שחושבות שאם היא התנצלה אז זה נמחק, ובפעם הבאה שוב הלשון תשתחרר...
משהו בסגנון- שלום רבקה. חשוב לי להתייחס למה שקרה לפני שבועיים. אמנם התנצלת מאז אבל זה עדיין כואב לי ואני מבקשת שלא להתייחס לתפקוד שלנו כהורים.
את האמת שזו הלבנת פנים, וטוב מאוד שלא הלבנת את פניה חזרה. אבל זה ממש ממש פוגע. חיבוק גדול
חמותי חולת הניקיון במוצש נכנסת אלינו לחדר שישנו בו, לוקחת מהמיטה את המגבת של המקלחת של בעלי (חשבה ששלי) כדי לכבס . מעל המגבת היה מגולגל תחתונים משומשות, טייץ קצר וסוגר מחשוף. משום מה היא לא ראתה . יוצאת מהחדר והתחתונים פיזית נופלים על הרצפה ומסתבכים לה בנעל בית. היא מרימה את שלושת הבדים לשים במכונה ואני לוקחת לה בזריזות מהיד.
היא לוקחת את השואב ושוטפת את הרצפה באיזור שזה נפל בו.
לא מצליחה להתאושש מהפדיחה. גם ככה אני מרגישה שהיא חושבת שאני הבן אדם המבולגן בעולם!!!!
מרגישה מוטרדת. זה התחתונים שלי!! המשומשים!!
גם ככה אני עם דימוי גוף מזעזע עכשיו
והיה לי יום קשה שם במקרה
אוף!!!!!!
לה לאסוף אחרי שאתם הולכים
אופציה אחרת - תביאי איתך שקית לבגדים משומשים ותכניסי מיד. אני תמיד כשהתארחתי או ישנתי מחוץ לבית - אף פעם לא השארתי תחתונים זרוקים בחדר. ואני חושבת שכדאי לקחת בחשבון שבלי קשר יכולים להיכנסאנשים לחדר באמצע האירוח אז כדאי להימנע מלהשאיר בגדים אינטימיים (גם לא משומשים) בחוץ
סיטואציה מאוד לא נעימה. ממשש
חיבוק♥️
ועל המיטה שלי
כשהיא לקחה את המגבת זה נפל ונפתח
וחוצמזה שהייתי באמצע להתארגן מהמקלחת, כמובן לקחתי איתי הכל הכל
היא לחוצת כביסה. הייתה חייבת לקחת כל מה שאפשר. אוף בא לי למןת
והאמת? תני לזה רבע להירגע. אולי גם היא הייתה מובכת ותחשוב פעמיים לפני שהיא נכנסת. וכן הייתי מבקשת מבעלי שידבר איתה ולא תכנס עד שאתם יוצאים
קודם כל בשבילי זה ממש חדירה לפרטיות להכנס כשאת עוד בשלבי התארגנות... זה כבר לא נעים.
בעסה ממש על הפדיחה והאי נעימות שלך!
אני רק ינחם אותך שכנראה הייתה כ"כ חדורת מטרה על הכביסה שלא עניין אותה בטח כל המתרחש מסביב, העיקר שהגיעה לכביסה...
זאת אומרת לא היית לבושה לגמרי? נכנסה בלי לדפוק?
מנסה להבין את הסיטואציה
זה באמת נשמע חולי.
מבינה את הפדיחה שלך, רק שיהיה ברור לך שההתנהלות שלה לא תקינה. שבעל יבהיר לה שהיא נכנסה לרשות הפרט..
לא הבנתי מה הלחץ לכבס כשאת עוד מתארגנת ...
אבל נראה לי שבסוף כדאי לך לנסות לשכוח מהמקרה... אל תעמיסי על זה דימוי גוף וכו'.
ואם מותר לי- סליחה אבל הצחיק אותי הצורך לשאוב את הריצפה בגלל תחתונים שנפלו 🙈 נשמע קצת הזוי...
הבעיה האמיתית היא שזה פגע לך בביטחון העצמי
כמה אפשרויות. את יודעת מה הכי יעבוד.
או שבעלך ידבר עם חמותך כמו שכתבו פה
או שתנסי להיות מסודרת יותר שם (במסגרת האפשרי. אפשרי?)
או שתנסי לעשות עבודה בעצמך שההערות/מעשים כאלו לא יפגעו בך.
השלישי הכי חשוב. בסוף היא עושה את זה מכוונה טובה, ואתן פשוט מאוד שונות.
פשוט לא לעניין להיכנס לחדר שמתארחים בו.
בעיני ממש חשוב להגדיר עכשיו גבולות כאלה
ואולי אפילו להגיד לה שאתם תדאגו לשים הכל מסודר במכונה כשאתם יוצאים..
סתם חושבת בקול, תראי אם מתאים לך.
את מתארת שחמותך חולת ניקיון.
שבת יוצאת אחרי שלכולם יוצאת הנשמה.
האם מתאים להתקלח בבית החמות בסיטואציה הזו?
מתי תכננתם לצאת?
אני הכי יכולה להבין אותך, שאת רוצה המשך של הפרטיות עד שאתם עוזבים,
אבל גם יכולה להבין אותה שהיא רוצה כבר להפעיל מכונה מיד במוצ"ש.
גם אותי משגע שכל הבגדים והמגבות הכל מפוזר בבית במוצש, ואני ממש ממש לא חולת ניקיון. אז מה היא..
אני חושבת שהתיאום ציפיות פה צריך להיות לגבי העזיבה.
מתי נכון שתעזבו כדי שהיא תוכל לנקות ולארגן את החדר אחריכם (ופחות יש סיכוי שהיא תסתפק בניקיון שלכם אחריכם אם היא חולת ניקיון. היא תרצה לנקות בעצמה)
ומצד שני לא נכנסים לחדר עד שאתם מוציאים את כל הדברים שלכם מהחדר. בסיסי.
(זה יכול להיות בגלל בגדים פרטיים וזה יכול להיות בגלל תכשיט יקר ששמת במקום מאוד ספיציפי וזה יכול להיות בגלל ציוד מסוכן שיש לכם בחדר (נשק למשל).
שטיפה של החדר נניח אפשר לחכות עם זה חצי שעה, להפעיל מכונה חצי שעה באיחור, או לגלות שאחרי שהפעלת מכונה יש עוד מגבת גוף מסתובבת זה ממש מעצבן.
פה אני חושבת שהיא צודקת וספציפית לגבי הכביסה כדאי לעשות מאמץ עילאי לוודא שאין טקסטיל שלה בחדר השינה שלכם במוצש כשהיא רוצה להפעיל מכונה. אולי תביאו איתכם מצעים ומגבות.
אולי כדאי שתארגני את החדר מיד כשהגברים יוצאים לערבית, כשבעלך חוזר הוא יעזור לך לארגן ורק אח"כ תעשו הבדלה.
בזמן הזה שחמותך תתעסק עם המטבח או משהו.
זה יכול לענות בדיוק על הרבע שעה החסרה שתסדר לכולם את הלו"ז ותאפשר לכם לצאת מהחדר עם מזוודות סגורות לפני שהיא נכנסת אליו.
לגבי בגדים אישיים, באמת כדאי לקנות שק ייעודי ומסומן לבגדים משומשים. ובגדים נקיים לאחסן בתא ייעודי בתוך המזוודה.
מותר לך להיות מבולגנת, זה לא חטא. הדבר היחיד שצריך לפתור פה, זה את הפער בינך לבין חמותך בנקודות חיכוך האלו. תסתכלי על זה ככה ולא כשאשמה/ בושה על מה שאת.
במהלך השבת היא מכבדת את הפרטיות שלכם שם? יש מפתח לחדר?
בגלל הרגישות הגבוהה שלה לניקיון, כדאי לוודא שהיא לא מפרה צרכים שלכם. לפעמים מפתח עושה את העבודה מצויין. היא לא רוצה לפגוע לכם בפרטיות,
היא רוצה שהבית שלה יהיה נקי.
כשמגדירים את זה ככה יותר קל למצוא פתרונות שמכבדים את כולם.
לגבי הדימוי גוף אין לי מה להגיד אבל לא בא לי להשאיר בלי התייחסות, אז חיבוק גדול!
את טובה וראויה! 💚
אצלנו ההורים שלי כאלו !!
וואי על כמות הפדיחות !!! מאז שהיינו ילדים, למשל היו מסדרים לנו את השולחן וזורקים לנו בטעות ציוד...הכל מהר בלי מחשבה. וזאת הנקודה.
פשוט ממש ממש מנסה להיות מסודרת שאני אצלם, לא משאירה כלום בשום מקום, אפילו לא לדקה ומחשבת כל דבר שאני עושה. נגיד נכנסתי להתקלח ואני יוצאת להתארגן, אני מודיעה שלא סיימתי ולא להיכנס עד שלא ניקיתי.
להגיד לך שזה נעים? לא.
אבל אני לא מתעסקת עם חולי סדר וניקיון, לא יעזור כלום.
אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות
לא יפה לצחוק, אבל כתבת את זה כל כך חי שהרגשתי את הפדיחה בכל הגוף שלי
ואני מכירה ומלמדת שלא נכנסים לחדר בלי רשות! מכבדים את הפרטיות, כן, גם הילד שויתר על החדר שלו לא נכנס עד כל האורחים עושים צ'ק אאוט, או שמוודאים שסיימו.
ואם צריך משהו - מבקשים רשות!
והאמת נראה לי שהפריחה היא שלה, כי היא זאת שהפילה ולקחה, ולא שמה לב
אוף
לפחות תנצחי בתחרות פדיחות
לנעול את הדלת כל פעם כשאתם בפנים שאף אחד לא ייכנס ויפתיע אותך.
את אנושית!!
זה בהחלט היה יכול לקרות גם לי...
חיבוק גדול. איזו סיטואציה קשה וכואבת.
האמת היא שהיא קצת הביאה את זה על עצמה. לו אני חמות שנכנסת עכשיו לחדר של כלתי עוד לפני שהם יצאו מהבית (מה שלא יקרה!! בע"ה), ברור לי שאני יכולה ליצור פאדיחות.
היא יצרה את הפאדיחה, לא את.
את לא רובוט, ולא צריכה להיות רובוט.
כשהבן של בעלי ישן אצלנו בחדר שבו יש עוד ילדים, אני לא נכנסת. אם אני צריכה פתאום טיטולים, אני דופקת בשקט, כדי שאם הוא יבין את הרמז, הוא יוכל להתארגן ולפתוח.
אם לא פתח- בעיה שלי! לא שלו.
אין מצב להפתיע אנשים מבוגרים ולהתעסק בכלי המיטה שלהם. זה מזמין בושה לשני הצדדים!
עם הארוחת ערב כי לא נורא לא צריך לקום מוקדם...
אין אי אפשר לתכנן כלום פה.
מסחרר ומבלבל
כאילו מישהו משחק בנו
הוא בנה על חופש יותר ארוך
אני בקושי שמתי לב למלחמה הזו
בלי חדשות
אזעקה אחת בבוקר
כשחזרתי מהעבודה לרגע שמתי וויז והדרך היתה פנויה לגמרי
ואז נזכרתי
כן יש מלחמה
הכבישים פנויים
טוב שזה נגמר
כבר ברור שזה לא מועיל לכלום
זה מטריף אותי
אתמול בלילה
אין לימודים
היום בערב
מחר סבבי כרגיל מה סבבה ומה כרגיל.
יום ככה יום ככה
התנודות החדות האלה
הזיה
אז עכשיו כבר כולם אוהים אותנו ונוסעים לטייל בטהרן?
איף
כבר קרה שבבוקר החזירו פתאום ללימודים.
את כנראה לא היחידה שזה הטריד אותה😉
אבל בסוף אני כן שמחה שחוזרים
עם כמה שזה מבלבל
לא מתאים לי עכשיו מלחמה🙈
סוף סוף משהו חיובי יוצא מזה שלא חזרנו לשגרה משאגת הארי. רצף מילואים מקצת אחרי פורים.
אנחנו ממילא הפוכים, קצת ימינה קצת שמאלה לא משנה הרבה.
לא הרגשתי שום אפס, שום מאה, לא מבינה על מה אתן מדברות חח אנחנו בעננה מתמשכת של בלאגן.
כבר לא מתרגשים מכלום 😄
גם לא הייתי מתרגשת אם היו מקפיצים עכשיו לסבב נוסף.
מעניין מה יכול לקרות שכן יפתיע אותי.
וקצת שמחה שהירי היה גם עלינו ולא רק על הצפון, אולי זה הכי מפחיד אותי שנקבל בשלווה וכמובן מאליו ירי על הצפון.
במובן מסויים היום הזה בבית עם כולם עזר לי להתאפס דווקא.
מתואמתגם כשהן חיוביות... (אם כי ברור שאני מעדיפה את הצד החיובי)
אבל בעיקר לא ברור לי - חזרו לשגרה כי נגמרה המלחמה או רק כדי לא "להשבית את המשק" וכו'?
כלומר - אפשר לגמרי להסתובב חופשי בלי חשש או שלא?
ככה מובן מהחדשות.
ביבי העדיף להקשיב לטראמפ...כדי לא להלחם בלי תמיכה של ארהב.
אני דווקא שמחה לחזור. היו לי הרבה תכניות לימים האחרונים האלו שנשארו לי לעבוד, וחבל לי להפסיד.
אבל לילדים שלי היה ממש קשה ההודעה שפתאום כבר חוזרים (למרות שבבוקר נתתי לכל אחד מהילדים לנחש כמה זמן תהיה המלחמה הזאת, ואחד מהם אכן ניחש שזה יהיה רק יום אחד... הוא באמת קיבל את זה יפה כשהודיעו שחוזרים. אבל האחרים ציפו למשהו ארוך יותר...)
