תפילה היא עבודה שבלב, היא לא יכולה לבוא בכוח.

תני ללב להיפתח בדרכו שלו, תחפשי את דרך החיבור, לא בכוח איפה שאת מרגישה שלא מצליח.

גם לאור נרות יש כח לפתוח לבבות. תנסי מול נרות החנוכה ונרות שבת- להסתכל, להתחבר, לחשוב, להתייחד.

אני גם לא מתפללת שנים.

אין לי פנאי זמני בלוז של היום.

לפעמים מצליחה בשבת ולפעמים גם זה לא  

וזה כואב לי מאוד

זה ברצון שלי בהוויה בשאיפה

אבל כמו שאת אומרת התמודדות

אולי היצר ההרע.

אולי מרחק נפשי.

אווי כמה חולמת להיות אמא כזו שמתפללת

מצד שני יש לי סלידה מכאלו מנותקת רוחניות כאלו שיתפללו על חשבון דברים שצריך לעשות...

הלוואי ויחכימו אותנו מי שמצליחה לעשות זה בשילוב נכון

מסלול ראשון תפילה של 3-5 דקות, מסלול שני 4-8 וכו

אני גם לא התפללתי שניהם, וכשקיבלתי את הסידור הזה, זה ממש נתן לי מוטיבציה להתפלל. זה רק חמש דקות..

לי זה עבד, עכשיו אחרי הלידה אני צריכה לחזור לזה שוב…

תיכף אשלח צילום מבפנים. 

לא כולם סוברים חיוב בקרבן תמיד או עלינו לשבח

וגם לגבי שמונה עשרה יש דעות (כמובן שאם אפשר - ברור שראוי)

מה זה?

והתפללתי בתור נערה בבית ספר

זה מה שאני הכרתי ולכן רשמתי שאני הולכת לפי זה..

אני מכירה

ברכות השחר.

ברכות התורה

קריאת שמע (בלי השאר)

תפילת עמידה

רציתי לדעת מה יותר מקוצר מזה

ברכות השחר כולל ברכות התורה

פסוק ראשון של קריאת שמע

העמוד הראשון, שמונה עשרה ושש זכירות. 

כביכול לגנאי

תפילה אחת לוקחת בערך 10 דקות מהיום מבחינת זמן. בגלישה יש לנו שעות..

פניות זה משהו אחר, אבל זמן הוא פחות בעיה להרבה נשים, לא לכולן

ומי שיש לה פניות להתפלל 10 דקות היא לא מנותקת בכלל לדעתי

לא מפסידה בחיים שחרית ומנחה, אבל הכוונה אוי הכוונה

מתחברת מאוד למה שכתבת וממש כואבת יחד איתך

ועוד יותר אכפת לי כי אני כבר מפנה זמן ומתפללת אז למה לעשות את זה קר יבש ולא מחובר???

וכל פעם מחדש מתמלאת מצפונים

וקיבלתי על עצמי אלפי פעמים להתחזק בזה, ונאדה...

קיוויתי שהמלחמה הנוראית הזאת תזיז בי משו, ולא קרה....

אני יודעת שיש לי בעל וילד שצריכים את התפילות שלי, ועדיין לא מצליחה להתפלל בכוונה.

מה שכן עוזר, וקצת מעודד אותי, שבמהלך היום אני הרבה פעמים מתקשרת עם הקב"ה בלב שלי...

אפילו מילים כמו: הקב"ה בבקשה אתה יודע שאני חייבת להשלים שעות בעבודה, בבקשה שפיצפי ירדם בקלות ומהר... או כשבעלי חוזר הביתה תודה אבא אהוב שזיכית אותי בבעל כ"כ מדהים וכמובן גם אוףףף ה' למה?? למהה כלום לא הולך לי... כאלו פטפוטים.

דברים פיציים... דיבורים קטנים ביני לבינו, שאני מרגישה שמשמרים את הקשר.

וזה באלי לי יותר בקלות ובטבעיות מלהצליח להתחבר למילים של חז"ל בתפילות.

אז אני ממשיכה להתפלל, כי יודעת שיש משמעות למילים גם בלי הכוונה. ומתפללת שאצליח להתפלל טוב יותר. הלוואי.

ותזכירי לעצמך שהעבודת ה האמיתית שלך כשאת עם ילדים, זה לאהוב אותם, ולהיות האמא הכי טובה בשבילם. הקשר שלך עם הקב"ה לא יכול להתנתק אף פעם. ואת מגדלת לו את הילדים האהובים שלו!!!

אבל מה זה וזר?? לדבר כשאני צריכה????

וכיף לך שאת לא מפספת שחרית ומנחה, אמנם בלי כונה אבל לפחות תפילה, יש מאיפה להתקדם!!!

לי אין סבלנות לזה זה כמו איזה משימה מעצבנת.

אבל כשהתחילה המלחמה??? מזה תפילה!!! עם דמעות!!! נו יופי,  3 תפילות ביום!! נו יופי... כמה ימים ועבר

ויש לי ב"ה ילדה אחת, אחרי הרבה דמעות, עליה התפללתי כי כאב לי וויש לי זמן להתפלל...

אני קצת הבנתי שזה באמת גדול עלי

יש לי קש"ר קשה וכשלא מטופל אני לא יכולה להתפלל

זה אחד המצוות הכי בלתי עבירות בשבילי

להתרכז בשיחה כשאין משוב בצד השני

(שבכל מקרה קשה לי להתרכז בשיחה..)

מצד שני כשבאה תפילה וואו איזה הקלה!

תתפללי אחרת.

תגידי להשם

השם אני רוצה לדבר איתך

כל פעם שמתחילה להתפלל זה התפילה הראשונה שלי

השם אני רוצה לדבר איתך בבקשה תעזור לי!

צריכה בשביל זה כל כך הרבה עזרה.

וחמלה עצמית, קצת חמלה עצמית מגיע לך.

חיבוק.

אבל לא פותחת אותו, אני אומרת לו שחאלסס באלי כבר להתפלל,

אבל מרגישה שזה לא מספיק, זה ככה כבר שניםם

תפילה מתוך סידור - לצערי לרוב זה פעם בשבוע אצלי, בשבת. לא מצליחה יותר מזה מאז שאני אמא. (בתחילת המלחמה התפללתי מנחה כל יום, אבל גם זה נמוג...)

וגם שאני מתפללת - לצערי לרוב אני לא מצליחה באמת להתרכז ולכוון בתפילה. רק כשיש טריגר משמעותי אני מצליחה קצת...

אבל יש תפילות שהן "אוטומטיות", שפשוט יוצאות מעצמן, בלי מילים מסודרות.

"ה', תעזור לי לעבור את היום הזה".

"ה', תן לי כוח לשמוע את הילדה הזו עכשיו".

ולפעמים גם תפילות כלליות יותר: "ה', שהמלחמה הזאת תיגמר כבר..."

גם זה לא תמיד קורה, והרבה פעמים אני צריכה להזכיר לעצמי להפוך את הדאגות ואת התלונות לתפילות, אבל זה בכל זאת קצת יותר קל...

ובאמת לפעמים "פשוט" צריך להתפלל שיהיו לנו את הכוחות להתפלל...

לפחות

וכמה פרקי תהילים לא יזיקו,

ועל התבודדות.... וואוו חלום שלי.

כרגע בלתי אפשרי עבורי

לא סתם נשים, ובעיקר אימהות, פטורות מן התפילה לפי רוב הדעות (כמדומני).

אני מסתפקת בברכות השחר (כדי שאוכל בכלל לברך ולעסוק בדברים שבקדושה) ובפרקי תהילים כשאני מצליחה (משתדלת לומר לפי היום בחודש. הרבה פעמים משלימה בשבת). ובשבת מתפללת קבלת שבת ותפילת מנחה (שלרוב לא מצליחה להיות בכוונה ובריכוז...)

וזהו. אפשר למצוא פינות "התבודדות" במהלך היומיום של הבית. אפילו כשאת מטפלת בתינוקת או מדיחה כלים. לא צריך לצאת ליער בשביל זה... וגם אפשר להסתפק במשפט תפילה אחד בכל פעם...

קודם כל- שכל אחת תלך לפי הפסיקה שלה מה החיוב.

אבל אני לגמרי מאמינה שאם נחליט שזה בלתי אפשרי זה באמת יהיה בלתי אפשרי.

אני אמנם עוד לא במצבך, אבל גם שתי בנות קטנות זה די תובעני וחוץ מתקופות שממש אחרי לידה עם כל העייפות וזה שחוזרת לישון ברגע שאפשר אני מצליחה להתפלל ברוב הימים שתי תפילות ביום.

ואמא שלי שתהיה בריאה במשך כל השנים התפללה שתי תפילות גם כשהיו בבית שמונה ילדים

זה פשוט היה לה מספיק חשוב בשביל לקום קצת יותר מוקדם בבוקר כדי להתפלל וכשהייתה עוצרת באמצע היום ומתפללת מנחה למדנו לחכות עד שתסיים.

בקיצור, אני חושבת שזה עניין של החלטה ודירוג בסדר עדיפויות

אבל מצד שני - כל אישה שונה מרעותה, ולכל אחת יש יכולות אחרות.

ונקיפות מצפון לא מובילות אף אחת למקום טוב יותר...

אז למעשה הפותחת לא הייתה צריכה לפתוח את השרשור, אלא לשבת עם עצמה ועם ההלכה שהם נוהגים לפיה, ולראות למה היא מסוגלת, בלי השוואה לאחרות.

ושנזכה להוסיף טוב ומצוות כפי כל יכולותינו...

ולפותחת @שירה_11 שחרית זה באמת בזמן הכי לחוץ ביממה, אבל מנחה זה הרבה יותר אפשרי. חמש דקות, רק עמידה. אם זה חשוב לך, אפשר בהפסקה בעבודה, אפשר רגע לפני שאת לוקחת את הילדה בצהריים. בטוח יש לך חמש דקות פנויות מתישהו בין 12 ל16:40. זה לא הרבה זמן, ממליצה להתפלל מנחה גדולה, מיד כשאפשר ולא לחכות לשקיעה.

אבל האמת היא שלמרות שאני מתפללת שחרית כל יום, יכולים לעבור שבועות שלמים בלי שדיברתי עם ה' בכלל קראתי את השאלה שלך וחשבתי שלזה את מתכוונת, לשתף את ה' לבכות אליו, להודות לו... למשל במלחמה הזאת, אני כל הזמן אומרת חייבים תפילות, אבל לא מצליחה להתפלל כמעט בכלל... 

הכל ביחד אי אפשר, אם רק אחד אפילו אי אפשר

מתחילים בקטן.

אין לך זמנים 'מתים' ביום? אין לך פניות רגשית לזה? השאלה היא באמת איפה הדברים לא מסתדרים. ואני גם מחזיקה בדעה ועברתי ימים של - בקול דממה דקה. היו לי תקופות ארוכות כאלה

רציתי להתפלל ולא יצאו לי המילים. אז ביקשתי מהשם שיחשיב את הרצון. כי הוא מכיר אותי ויודע מה בליבי

לפעמים גם צריך הכנה.  אני למשל שומעת שירים שמחברים אותי לזה. משתדלת מאוד לא לגשת לזה כלאחר יד כשאני כבר מתפללת, אבל יודעת שיש ימים שזה גם יהיה ככה. וזה בסדר. כי יש יצר הרע.

דייני

ואני לא חושבת שאני מכוונת גבוה, אני מדברת על זמנים שהנה אני יושבת עם סידור ביד כדי להתפלל, אבל בוהה, קמה חצי שעה אחרכך בלי כלום.

והדלקת נירות שבת?? איזה זמן גדול!! ואני מדליקה כאילו הצתתי סיגריה, מברכת מהר ונעלמת מהמקום בלי להשאיר ראיות....

את מצליחה לחוות רגעים? להנות מרגע?

או שאת כל הזמן ממהרת. יש מה להספיק?

כי זה משהו שאפשר לעבוד עליו אם זה ככה. וזה לא בהכרח קשור לתפילה 

אם חושבים על זה לעומק.... לוידעת... יש מצב שלא, אני צריכה לנתח את עם עצמי, לא יודעת לענות 

לשיר ולרקוד את "וזכני לקבל שבתות"

אפשר לשים מוזיקה לפני ההדלקה עצמה,

בשאיפה בהמשך להצליח להיות נוכחת גם לאחר מכן.

את בורחת אחרי ההדלקה כי יש דברים לעשות/ ילדים שצריכים אותך או שמיצית את הפעולה אז אין מה להישאר אחרי?

תנסי למקד את עצמך מה בדיוק מפריע לך - האם זה אורך התפילה וחוסר הזמן? חוסר יכולת לכוון? מה בדיוק הבעיה?

אם זה הדברים האלו למשל, למה שלא תקצרי מאוד - רק ברכות השחר, שזה תודה לה' שקמנו בבוקר, וברכות התורה כדי שיהיה אפשר ללמוד תורה, ולבסוף שמע וואהבת שזה קבלת מלכות ה' עלינו?

ובמשך תקופה תנסי להתמיד, ואז תראי.

ו4 פרקי תהלים ביחד עם קבוצה שמסיימת ספר כל יום.

ק"ש על המיטה ..

זה בדרך כלל.....

לא תמיד מצליחה עמידה וכו וזה ממש חורה לי

אבל לדבר כפשוטו - כל הזמן, בכל סיטואציה

יש בזה הרבה יצר הרע לצערנו. לדעתי זה לא שאין זמן, כי זה לא לוקח הרבה זמן, תפילה אחת ביום

זו הדעת שמוסחת

ואני חופשי יוצאת מחנויות עם דמעות בעניים אחרי שמדדת את כל החצאיות שראות עליי פשוט מושלםםם אבל נשארות בתא מדידה

ברכות השחר

קריאת שמע

תפילת עמידה (של שחרית או מנחה, תלוי מה הספקתי)

בשבת קצת יותר

לבקש ממנו?

להודות לו?

לשבח אותו?

כי זה הרבה יותר קל וספונטני

אני משתדלת ממש תפילה ביום שחרית / מנחה

לא תמיד מצליחה, אחרי לידה או בתקופות עמוסות פחות...

לפי הפסיקה שלנו מספיק לי ברכות השחר אבל כן חשוב לי לנסות יותר

מסכימה עם הבנות שכתבו כאן שזה עניין של סדר עדיפויות למרות שבאמת לפעמים זה נורא קשה למצוא זמן / פניות .

..

אז לי עוזר להזכיר לעצמי שזה חשוב לי ולמה זה חשוב לי ולפנות זמן לחשוב איך אני אעשה את זה יותר טוב...

מתי, איפה, איך...

מה יעזור לי להתכוון? ולא רק לסמן וי שהתפללתי ( אני מאמינה שתפילה אמורה גם לתת כח ולא לשאוב כח)

למצוא עצות קטנות ולנסות אם זה עוזר...

קיצור לנסות קצת להשקיע בזה.

אני משתדלת להתבודד כל שבוע פעם אחת במשך שעה שלמה (בדכ בשבת )

אומרת לא כדי לספר על עצמי

אני חושבת שחשוב לדבר על זה

דווקא כי זה נשמע חלום רחוק ולא אפשרי

זה בערך הדבר שהכי מחייה אותי בשגרה של החיים

מבחינת זמן-

אני חושבת שכמו שיכולתי (ברוב הזמנים הנורמלים) למצוא זמן לצאת לחוג שעה בערב, או ללכת לטיפול פעם בשבוע... ככה אני יכולה למצוא זמן לצאת להתבודד שעה אחת.. אם אני מרגישה שזה חשוב ומתכננת את זה מראש... זה לגמרי אפשרי!

מכירה אימהות עם יותר ילדים ממני שמתבודדות באופן קבוע או לא קבוע...

זה מהמם לדבר עם ה' תוך כדי החיים

אבל יש משהו בשיחה עם ה' שהיא יותר ממשפט אחד.

יש זמן לדבר, להקשיב לעצמך , לרגשות שלך, להבין מה עובר עליך, מה את רוצה, לבקש ממנו , להודות לו... קיצור זה תהליך ונולדים שם דברים מופלאים.

יש משהו בישוב הדעת הזה שאין בדברים אחרים.. קיצור הלוואי שאם מדבר אליך  פשוט תנסי!!

יש לזה יצר הרע מטורף של מניעות אבל כל מה שבסוף מצליחים בעיני זה יקר ממש ממש ...

כי לתפילה מסידור יש יעד מוגדר, וכנ"ל לפגישת טיפול (שאותה המטפלת מנחה בדרך כלל).

אבל מה בהתבודדות? איך המחשבות לא בורחות למליוני כיוונים אחרים? יש סדר מסוים שאת עושה בהתבודדות?

מתחילה כמובן בהודאה, אחרכך תפילה ובקשה וגם חזרה בתשובה, 

אני מאמינה שהעניין הוא לפתוח את הלב לדיבור

לפעמים זה ממש הרגשה של למצוא את המפתח הנכון.. לא תמיד מצליחה ולא תמיד התבודדות היא וואו..

כל פעם זה משהו אחר.

אז בדרכ אני באה עם מה שאני מרגישה עכשיו

ומתוך זה כשהלב נפתח זה זורם לעוד דברים...

מתוך הקשבה ...

נגיד אני באה בטוב-

אז מתחילה להגיד תודות.. ואחכ עוברת לבקשות רגשות ורצונות אחרים..

אם קשה לי אני פשוט מתחילה עם הרגשות הקשים.. בדרכ גם מזה מגיעה אחכ לעוד דברים..

אני חושבת שאחת העצות הטובות זה גם לבקש מה' שיפתח לי את הלב לדבר איתו... כמו שכתבו כאן.

אז יש המון מה ללמוד על זה ואיך לעשות ואיך לגוון..

ממליצה ממש על

לב העולם אתה- הרב ארז משה דורון

אדם שיש לו שעה-חיה הרצברג

יש לה גם קו טלפון עם שיעורים שהיא מדברת הרבה על התבודדות

עלי דרך התבודדות- קלפים עם כלים ממש טובים.

גם @שירה_11

אפשר לומר שאני עושה לפעמים התבודדות בכתיבה... כי באמת קשה לי (אפילו עם בני אדם ) לדבר שיחה ארוכה בעל פה.

יש לי יומן, והוא סופג הרבה הרהורים והתפרקויות שלי, שהרבה פעמים מופנות אל ה'...

וזה זמן שהוא גם שלי, לקבל בו כח

כי כמה כבר יוצא לנו לעצור הכל ולהתבונן ולנתח סיטואציות או לפרק אותן ממש?

מתחילה בהודיה, ויש ככ הרבה על מה.. שלפעמים זו כל ההתבודדות שלי. וזה מאוד נותן פרופורציות מול קשיים

יש זמנים שזו זעקה מעומק הלב

יש זמנים שזו בקשה להתקרב ולקבל כח

ממש תפילה מבחינתי

גם תפילה 'רגילה' מסידור חשובה לי, אבל יש הרבה מניעות

ואיפה את עושה את ההתבודדות?

כי אני מרגישה שאם אנסה לעשות משהו כזה בבית, במקום הרגיל, אז מהר מאוד הדעה שלי תהיה מוסחת לכל עניניי הבית...

(אבל באמת כנראה לי פשוט קל יותר לעשות התבודדות בכתיבה...)

וגם הייתי מפחדת ללכת לשם לבד

אבל כל אחת ואחפה שהיא מוצאת את השם יתברך

צריך להתפלל למצוא מקום כזה.

כמי שגרה בעיר גדולה זה מאוד קשה למצוא..יש לי ים אבל גם שם תמיד יש אנשים שעוברים

הבעיה שלי היא לא הזמן, היא הרצון אני רוצה אבל כנראה שלא מספיק

ןזה חד משמעית חיים אחרים, לגמרי!!!

אני אכתוב לך מה שאני חושבת לא בטוח שהבנתי אותך נכון

אבל זה נשמע שיש לך רצון

את לוקחת סידור ויושבת...

את פותחת כאן דיון וזה מעסיק אותך ...

זה סימן שיש לך רצון

הייתי חושבת אולי על כיוון של מניעה אחרת...

זה קצת דורש התבוננות אולי לדבר עם חברה או בעלך...

כיוונים שהייתי חושבת-

מה את מרגישה מול הקב''ה ? יש לך בכלל רצון לדבר איתו?

את מרגישה שהדיבור שלך בתפילה משמעותי?..

אולי בכללי הראש שלך עסוק בהמון דברים וקשה להתרכז? מה יכול לעזור לך לפנות את המחשבה ולהיכנס למרחב יותר פנוי של התפילה?

אולי לנסות ללמוד על תפילה ולראות אם יש כיוון שמדבר אליך .

אני חושבת שעצם זה שזה מעסיק אותך זה אומר שזה חשוב לך ולא התייאשת וזה עוד יפתח בע''ה!

זה נושא שמאד מאד קשה לי מאז שאני אמא, גם במהותי יותר, כל הקשר עם השם שעובר טלטלה והפיכה בהרגשה שלי, וגם ב"טכני" של פשוט להצליח להתפלל בתדירות שהייתי רוצה, מה שמרגיש לי בלתי אפשרי

וברור שגם יש קשר בינהם

פעם פתחתי פה שרשור על נושא דומה

האמת הוא היה מחזק מעניין אם יש לי איך למצוא אותו כי החיפוש באתר בכלל לא עובד.

(אם מישהי זוכרת/מצליחה לחפש, אשמח!😘)

ובאלי להגיד שלא נעים לי לומר אבל השרשור הזה ממש הוריד לי🙈 כי אני באמת ניסיתי תקופות ארוכות וזה באמת חשוב לי ואני מרגישה שזה פשוט קשה עד בלתי אפשרי כאמא, בטח ל2, בטח שהם צפופות ובבית

מרגישה שזה פשוט לא ביכולות שלי

והאמת, לא בטוחה שזה בכלל צריך להיות ההשתדלות שלי בכזאת רמה.

אם תמיד אפשר לקפוץ מעל הפופיק?

כמעט תמיד אפשר

אם זה מה שהשם רוצה ממנו?

וואלה, ממש ממש לא בטוחה

זה לא הגיע מכלום לפטור נשים/אמהות מתפילה.

אז זה אולי תינוקי אבל היה לי ממש קשה לשמוע על כל הנשים פה שכן מצליחות בקביעות כי זה מחזיר לי את הייסורי מצפון ואת ההרגשה שאני לא בסדר ואני כן צריכה להשתדל מעבר מעבר מעבר ליכולות

לא יודעת

חיבוק בכל אופן🩷

אני אישית מרגישה שכל הקשר כאמא מול השם הוא הרבה יותר מורכב

וזה קשה לי....

ורק רוצה להוסיף שעצם השאלה, ועצם זה שזה ככה מפריע לך ומטריד אותך זה כבר מעלה גדולה ותעריכי את עצמך עליה, גם זה מאד לא מובן מאליו

😘

את אומרת שאת עמוסה ומלאה, זו בדיוק הסיבה (חלק לפחות) שאישה לא חייבת בכל התפילות.

הקושי שלי הוא זה שיש לי זמן לתפילה ואני לא עושה את זה.

אז זה אחר.

אז תרימי לך בחזרה בבקשה

וזה הזוייי לי

זה לא רק זמן

זה פניות

זה כוחות

לא כתבתי בשרשור הזה קודם כי חשבתי אולי אני כבר מוצר מוזיאוני... כמה נשים כמוני כבר עסוקות כל היום עם הילדים...באמת מהשרשור היה נשמע שהרבה נשים מצליחות למצוא זמן.אבל בגלל שכתבת שזה הוריד לך,אכתוב כדי שנעלה יחד

אני הולכת לפי החפץ חיים.

לפי הנהגת החפץ חיים בעצמו,ולא מה שהוא כתב במשנה ברורה, כי מה שהוא כתב במשנה ברורה נכתב עבור נשים לא בשלב שלנו בחיים.

אני נוהגת לפי העדות של הבן שלו, שאמר שכשהיו ילדים אמא שלו כמעט ולא התפללה!ואביו - החפץ חיים אמר לה שהיא פטורה מהתפילה.

מצרפת כאן תשובה של הרב מלמד שמצטט את הסיפור הזה, וגם מחדד את הפטור שלנו כנשים בשנים האלו לעומת חיוב נשים בשלבים אחרים בחיים.וגם מתייחס שם לטרדה שמונעת כוונה בתפילה,זה נראה לי יכול ליישב לך את השאלה @שירה_11.

גם אני התחלתי להרגיש לא נעים...

ובאמת - גם כשיש לכאורה זמן לתפילה, אז פניות נפשית לא תמיד יש: הגוף כואב (מהיריונות, הנקות, סתם עבודות בית לא נגמרות), המחשבות עסוקות כל הזמן בילדים ובמשימות שיש לעשות, הריכוז כבר לא מה שהיה פעם...

לכן בעיניי עדיף תפילה קצרה או תפילה פעם בשבוע - אבל שתהיה איכותית ככל האפשר (מודה שגם זה לא תמיד הולך לי ), מאשר תפילות קבועות כל יום...

ושוב, כל אישה לגופה, ואי אפשר להשליך מאחת לאחרת, גם אם לכאורה נתוני החיים דומים. לכל אחת יש על מי לסמוך...

( נשמט לי מההודעה למעלה ולא מצליחה לערוך)

https://www.yeshiva.org.il/ask/33178

רבי נחמן אמר על התבודדות שזה כמו דרך לא סלולה, דרך אישית שלך ויותר קשה ליצר הרע להפריע מאשר בתפילות מהסידור שכבר מוכרות ליצר הרע והוא עורב לך שם (הן גם חשובות מאוד אבל קשה להתרכז באמת מילה במילה ולהתכוון).

יוצא לי לעשות התבודדות פעמיים בשבוע(השבוע עוד לא יצא לי וחסר לי כמו אוויר) לי יותר קל במקום שקט בטבע או בבוקר מוקדם. חצי שעה של יישוב דעת, של לנשום, לרוב אני חוזרת על אותם משפטי חיזוק כמו "תחדש אותי" "תן לי כח להתחיל הכל מחדש" "תן לי דעת" "תן לי רצון לעשות את רצונך" ואפילו לשתוק ולרצות קשר זה טוב.

טכנית מגיעה לעבודה לפני הזמן ויש שם פארק קרוב שאני יושבת לקפה לפגישה עם בורא עולם

הייתי רוצה יותר, פעם הייתי קמה מוקדם בבוקר בשביל זה. בתקופה אחרונה מאוד קשה לי לקום מוקדם שה' יעזור לי

בלימוד היומי 'והאר עינינו' של הרב ראובן ששון.

נראה לי שאפשר לקחת את הדברים פה גם לתפילה מתוך הכתב וגם לתפילה במילים שלנו - כל אחת ומה שנכון עבורה...

"והאר עינינו" - לימוד יומי באמונה // יום רביעי, א' טבת,  נר שישי של חנוכה

*להתפלל כשהשכינה נסתרת*

✨ השורש העמוק לכל הקשיים שלנו בתפילה הוא צמצום אורה של השכינה. התפילה אמורה להמשיך את האור לעולמות התחתונים, וללא הופעת השכינה – מלאכה זו נעשית קשה מאוד, בגלל רוב החושך וההסתר בעולם.

🔶 *השורש העמוק של הקושי להתפלל*

התפילה באה במקום המקדש. כשחרב הבית באה התפילה תחתיו, ככתוב "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע יד ג). ודרשו חכמים (מדרש רבה במדבר יח):

"'וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ', אמרו ישראל ריבונו של עולם, בזמן שבית המקדש קיים היינו מקריבים קרבן ומתכפר ועכשיו אין בידינו אלא תפלה".

התפילה והמקדש קשורים לאותו העניין. כמו שמצינו שבית המקדש נקרא מקום התפילה, ועל שמה נקרא "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיה נו ז), להורות לנו שהתפילה והקרבנות עומדים בבחינה אחת, ושניהם נוגעים לעניין הדבקות וההתקשרות בה'.

התפילה נעוצה בעניין הארת השכינה בעולם. הלב של המקדש הוא השראת השכינה ונוכחות ה' בחיינו, וזהו גם כן הלב של התפילה ועבודתה. אמנם, דבר זה מלמד על כך שהתפילה היא עבודה קשה מאוד, כי אם הסתלק אור המקדש, ממילא קשה יהיה גם לעבוד את עבודת התפילה שהיא דוגמתו. אכן, מעת החורבן נסתלק האור, ונוכחות השכינה היא בהעלם גדול, וממילא כל המשכת האור לעולמות התחתונים נעשה קשה, מחמת ריבוי ההסתרות, הקליפות והזוהמה החומרית. זה מה שנאמר שבחורבן נפגעה התפילה, כאומרו "סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה" (איכה ג מד).

המקדש הוא צינור להמשכת האור לתחתונים, ובגלות באה התפילה במקומו. על כן היא מלאכה קשה, כי היא פועלת להחדיר קרני אורה למקום חושך ואפלה, ולהעלות את החלקים הנפולים בכובד החטאים אל מרומי האורה. זה הקושי של התפילה לעומת התורה, שהיא אור עליון, ועל כן אין עיקרה עניין מלאכה של הרמת החלקים השבורים, וכוחה יפה בכל עת.

🔶 *הקושי לעורר את הלב*

עניין עמוק זה בא לידי ביטוי באופן פשוט מאוד - התפילה היא עבודה שבלב, ואילו התורה היא עבודה שבמוח. קשה יותר לעורר את הלב, להאירו, להחדיר בו שפע וברכה ולהרימו מתרדמתו ומעפרוריותו. קל לדבר, לומר מחשבות ורעיונות, אך ההשבה אל הלב, ההחדרה אל עומקי העומקים, התעוררות הנפש ברגש וחוויית חיים, היא קשה מאוד.

כמו כן, הקושי לעמוד נוכח פני ה', להרגיש את הדיבור עם ה' יתברך, הוא קשה מאוד. הלב הוא חומרי, מרגיש את העולם הזה, ניזון מהחושים. על כן התפילה קשה עליו מאוד. האמת הפנימית, שהאדם עומד בתפילה ממש לפני ה', היא יסוד שקשה מאוד להרגיש אותו באמת ובתמים.

🔶 *תיקון התפילה מביא להעלאת השכינה*

כל הקשיים של עבודת התפילה הם תוצאה של מיעוט השכינה וירידתה למטה. זוהמת החומריות וסילוק האור מהרבדים החיצוניים באים לידי ביטוי בקושי של עבודת התפילה. מכאן נבין כי דווקא משום כך יש בתפילה סגולה עצומה לתקן את כל הקלקולים הללו. התפילה לוחמת בחושך שכיסה את הארץ, תוקפת את הקליפה והערלה האופפים את הלב, מנסה להחדיר נטפי אורה ללב האדם, וממילא לעולמות החומריים, אשר לב האדם הוא מרכז הווייתם. התפילה פועלת במקום החושך, בעפר בו נתונה השכינה.

נשמת איש ישראל היא ניצוץ מאור השכינה, והאדם הוא עולם קטן. והיינו שעבודתו להאיר את אור נשמתו בתוך מערכות חייו, היא ממש דוגמת עבודת השכנת השכינה בעולם. לב האדם הוא מקום משכן השכינה, וכשהלב בגלות, מחשבותיו ורצונותיו נמשכים אחר החומר, ואהבת ה' והדבקות בו, הצימאון והגעגוע, מכוסים בעפר של תאווה וחומרנות, זה ממש מעין עניין השכינה, השוכבת מכוסה בעפר, במושגי נוכרים וברוח תרבויות זרות. מלחמת האדם בשעת התפילה, לכוון, להרגיש רצון אמיתי ועמוק, להתעורר ברוח טהרה, לחוש את עמידתו לפני בוראו, היא ממש מלחמה להרים את השכינה מהעפר, להוציאה מגלותה, לייחד ולכוון את הלב אליה.

אם כן, כיוון שעומק הקושי להתפלל נעוץ בירידת השכינה, כפי שלמדנו לעיל, מאמצינו להתפלל על אף הקשיים מסוגלים לעורר את השכינה מחדש. המאמץ לגלות את עומק חיי התפילה, ואת עבודת הרצון הקדוש והווייתו, הוא המאמץ לכונן את אור חיי המקדש, במובנו הפנימי והשורשי. כי כמו המשכן הראשון, כן המקדש האחרון. הראשון התחיל מתוך נדבת לבבם של כל אחד ואחד מישראל, וכן האחרון יבוא מתוך הלב של כל איש ישראל.

עילוי הרצון וחיזוקו יהיה עילוי השכינה. כי מקום משכן השכינה הוא בעומק נקודת הרצון של האיש הישראלי, וככל שהרצון מתעלה, כן השכינה מאירה ונוכחת. אמנם ודאי שעילוי הרצון תלוי בכל עבודת האדם, במידות ומעשים טובים, במצוות ובדקדוקה של הלכה, בהתמדת התורה ועבודת ה'. אך התפילה היא עבודה מיוחדת, הפועלת על עצם נקודת הרצון. היא העבודה על השורש, שממנו תוצאות חיים, לכל הענפים של המעשים, המידות והפעולות. עבודת התפילה, בלב נאמן, מחזקת את הרצון הנשמתי שבקרבנו, ומגבירה את נוכחות ה' בחיינו.

על כן, כדי שנוכל לקרב את בניין המקדש, מוכרחים אנו לחדש ולהרים את התפילה מעפרה. כי הרמת התפילה מעפר היא היא הרמת השכינה מעפר. כי התפילה היא השכינה, סוד "וַאֲנִי תְפִלָּה" (תהלים קט ד), ובתקומתה ירום שורשה העליון, וישוב לחידושו ולרעננותו.

📝*לסיכום-*

צמצום הופעת אור השכינה מקשה על התפילה. התיקון לכך יכול לבוא מהכיוון הנגדי – על ידי המאמץ להתגבר על קשיי התפילה, יגבר אור השכינה וישוב להופיע.

"והאר עינינו" - לימוד יומי באמונה // יום רביעי, ב' טבת,  נר שביעי של חנוכה

*התפילה מקרבת את בניין המקדש*

✨ התפילה נחוצה כדי לשוב לבית המקדש, כי כרגע המקדש ומושגיו נראים רחוקים מאיתנו. רק על ידי בניית הרצון והכיסופים בתוכנו, נרצה באמת להשיב את בניין המקדש וסדר עבודתו.

🔶 *לחזור לעולם המושגים של המקדש*

"אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח" (פיוט מעוז צור). ימי החנוכה מעוררים בנו את הכיסופים לבית המקדש, לאור המנורה, להופעת הקדושה והטהרה בישראל. רצונם העז של מתתיהו ובניו לשוב לבית המקדש, לטהרו מכל טומאה ולחדש את עבודת הקודש, מתעורר בימים אלה גם בליבנו. ויש לדעת כי אחת הדרכים לשוב ולחדש את בית המקדש היא דרך התפילה.

אי אפשר לבקש את המקדש מתוך עומק הווייתנו בלי שנהיה שייכים למושגיו הפנימיים. משל לילד צעיר שאינו בשל עדיין לחיי זוגיות. הכי יחשוק באשת נעורים? הכי יבקש שיחה נעימה ושותפות אמת וכריתת ברית? הלוא פעוטים וצעירים הם מושגי חייו, ולא הכיר ולא ידע מה הן אהבת אמת ואשת ברית. כך גם המקדש וסדרי חייו. המקדש הוא נקודת ביטוי לעומק של קשר, למדרגה של חיים. כדי שדרישת המקדש תהיה חיה ורעננה בקרבנו, מנקודה פנימית ואמיתית הנוגעת בעומק תוכנו, צריכים אנו להיות בעלי לב, אנשי רגש וגעגוע, אשר מתק הדבקות הא־להית חי ורענן בקרבנו. ודבר זה אין האדם משיג אלא בעבודת התפילה.

🔶 *חידוש המקדש דרך חידוש התפילה*

התפילה, "מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן" (שיר השירים ד טו), היא מעוררת את הצינור הפנימי, נקודת הערגה הנשמתית, ומכוחה נחשף האדם לדבקות הא־להית הפנימית, עד שהיא הופכת להיות עניין ממשי ונוכח בחייו. הזיקה לא־להים בעומק הוויית הנפש תבוא מכוח רעננות התפילה ועומק עבודתה. אם הלב אטום, והפה ממלמל את מילות התפילה בלא חיים ובלא אורה, הרי שהאדם מגושם, לבבו נעוץ באהבות החומר, ואין לו שייכות לחיי טוהר ועומק דבקות. ממילא לא יחוש בחסרון המקדש ובעומק כאב היעדרותו.

הרגשת החיסרון מתחילה מבפנים, לא מהסכמה חיצונית והודאת פה. כדי לחוש את עומק חסרונו ואת גודל משמעות היעדרו של המקדש, אנו צריכים להשתייך למושגי החיים שלו. אדם שלא טעם טעמה של דבקות עמוקה, התנוצצות מרוח של קדושה וטהרה, לא יחוש את חסרון המקדש ביום הכיפורים או בשלושת הרגלים. מבחינתו, חג הפסח המהודר מתבטא במצות נאות, במפה לבנה ובנרות דולקים על שולחן. הוא עשוי לחוש בחסרונם של אתרוג מהודר או יין מבושם לקידוש, אך לא יוכל לחוש את החיסרון בנהרת הקודש הבאה אל קִרבנו באכילת כזית מקורבן פסח, ובשמחת כלל עם ישראל על גגות ירושלים לאחר מכן.

כשכל איש ישראל ידע להיות בעל תפילה, ידע לעמוד לפני ה' באהבה ובכוונה פנימית, אזי יתעורר חשק עצום לכונן מקדש, להכין בית תפילה, נקודת מרכז לשמחת ישראל בעושיו, ומקום ביטוי לכיסופיו. זו התפילה, שהיא מכוננת ומחדשת את המקדש. ברצוננו לומר, שבניין המקדש צריך לבוא מתוך כיסופים פנימיים, בחינת "אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ". אך כדי שנכסוף אליו באמת, עלינו להיות שייכים למושגים הפנימיים של המקדש, למדרגת החיים שהיתה בו. כי בחיצוניות נראה המקדש כבית יפה ומהודר, וסדר העבודה נראה כשחיטת פרים וזריקת דם. ועלול האדם לראות זאת בחיצוניות בלבד. אך באמת תוכו רצוף אהבה, וכל הסדרים המעשיים הללו טמנו בחובם אורות עצומים, ועומקים אדירים של רגשות ערגה ואהבה, סליחה והתפייסות, דבקות והתעלות. בכוחה של התפילה להשיב אותנו אל המושגים הללו, עד שנשתוקק לחידושם.

🔶 *להתחדש ולחדש את התפילה*

לאור דברים אלו נראה לומר, שהשעה ראויה לחדש את עבודת התפילה, להשיב את כל האבדות שאבדו לנו מעת אשר גלינו מארצנו. סדרי עבודת התפילה בעת שהיינו בארצנו היו שונים בתכלית מהתפילה בגולה. שכן לימדונו חכמים, שבעת החורבן איבדנו הון רוחני גדול, ולא נותרו לנו אלא ד' אמות של הלכה (ברכות ח א). אחד מהנכסים הרוחניים העצומים שנפגעו קשות בגלות הוא התפילה עם כל עומקיה. והוא אומרו "סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה" (איכה ג מד). והוא פשוט, כי המקדש הוא מקום התפילה, ובחורבנו חרבה התפילה, בחינת עבודת הרצון הקדוש.

כללו של דבר, חידוש התפילה הוא הוא חידוש המקדש. זהו חידוש פנימי, שיכונן את החידוש החיצוני, את התביעה אחר הבית הגדול והקדוש, את הנכונות ללחום כנגד כל מכשול בחיצוניות, עד שיהיה בנוי בהר הקודש בירושלים.

📝 *סיכום לימוד השבוע:*

הקב"ה מופיע בעולם באור מקיף, אור עליון ומרומם, ובאור פנימי, שהוא השכינה המתגלה בעולם הזה. עיקר אור השכינה הופיע בבית המקדש, וכעת נותרה ממנו ההארה המופיעה בתפילה.

בית המקדש הוא ליבם של ישראל, והתפילה היא השריד ממנו. בה מתרחשת עבודת הלב, הרצון והכיסופים הפנימיים.

בית המקדש נועד להכין מקום לה', כך שאורו ישרה בעולם בדרך קבע, וכך גם בתפילה אנו מכינים כלים לאור הא-להי, שיופיע בנו ובעולם כולו לא באקראי אלא באופן קבוע.

הקושי להתפלל נעוץ בצמצום אור השכינה מעת הגלות. התיקון לכך יכול לבוא מהכיוון הנגדי – על ידי המאמץ להתגבר על קשיי התפילה, יגבר אור השכינה וישוב להופיע.

התפילה נחוצה לשובו של בית המקדש, כי רק על ידי עבודת הרצון, הגעגוע והכיסופים, נתחבר למושגיו העמוקים ונרצה את בניינו באמת.

לדעתי אם זה עובד לך ואת מתכננת מניעה של יותר משנה הייתי מנסה את זה שוב,

במקביל לוקחת ברזל וB12 ומקפידה שהם יהיו על הצד היותר גבוה של הטווח הרצוי כי זה מאוד משפיע על אורך הדימום, וגם לוקחת ביופלונאידים.

מהיום השלישי לדימום הייתי שותה מיץ לימון טבעי- פעמיים ביום כל פעם לימון אחד, שותה המון מים

ובימי הדימום שוטפת את האזור עם מים בצורה תכופה (לפחות 5 פעמים ביום בשרותים)

נובה רינג יכול לעשות השפעות הורמונליות, יש נשים שזה טוב להן יותר מגלולות ויש הרבה שלא.

לא מצאתי משהו אחר שמשתווה לאיכות חיים איתו

כנו שכתבת, אישה נורמלית, עם חשק, שמחה ימרוצה בסך הכל

ולא גוש הורמונים עצבני ;)

מסייגת שאצלי הדימום במחזור כן בד"כ כרגיל, הפסק ביום החמישי גג שישי.

אם את יוצאת עם תובנות תשתפי, אשמח להחכים

מניעה מקומית שלא משפיעה על כלום

בשימוש נכון מונע באחוזים גבוהים

לפי הסיפורים שאני שומעת עם התקנים לא הורמונליים נראה לי שזה כבר די דומה מבחינת האחוזים..

מבחינה מסויימת בקטע של השימוש.

אבל זה בהחלט אופציה טובה למי שהתקן ממש לא טוב לה

יש ככ הרבה סיפורים של נשים שנקלטו עם התקן

או התקן שזז או נפלט ולא שמו

אם הולכים למתאמת אני חושבת שהאחוזים ממש גבוהים

אני אישית משתמשת בזה בלית ברירה ונורא חששתי מזה כי אני בלי מניעה נקלטת מיידי (נדיר שקרה שהייתי בחי מניעה ולא נקלטתי..)

ובינתיים זה מןנע כבר כמה חודשים

כך שבלי ספק זה עושה את העבודה

המניעה של התקנים, וגם בין התקנים יש הבדלים...

ובע"ה את תהיי שייכת לאחוזים הרבים שזה מונע להן מצוין

על התקנים

שמעתי ככ הרבה סיפורים שזה לא הגיוני האחוזים שמדברים עליו

אני אבל יכולה להבין שזה באחוזים יותר גבוה מדיאפרגמה אבל עדיין כנראה שההורמונלי או הורמונים בכללי (גלולות, טבעת וכד) כנראה קצת יותר יעילים מהתקן נחושת

התקנים בראש הרשימה בצורה מובהקת.

זה היה 3 סקרים בשנים שונות.

אז גם אם הדיאפגרמה ממוקמת באחוזי מניעה פחותים מהתקן אין סיבה להחליף, זה לא אומר שבדיוק את תהיי מהאחוז שזה לא היה המניעה המספקת...

כאילו כל חודש לוקחת הימור (בשלב זה בחיים זה בסדר מבחינתי ההימור הזה)

אבל ככל שעובר הזמן אני חושבת שזה באמת מונע טוב כי ברור לי שבלי מניעה כבר הייתי נקלטת מזמן.. (כמובן הכל בידיים של ה' אבל מנסיון עבר)

בשונה מנרות ושקפים שזה באמת הימור, למרות שגם זה יש נשים שזה עובד להם יופי במשך כמה שנים.

לפספס כמו גלולה או דיאפרגמה?

לפעמים אפילו לא קולטות שדילגו על גלולה

כך שהמנייה עצמה כן מונעת טוב הבעיה זה בשימוש שלה

חוץ מדרך המניעה (כלומר איך הסוג מניעה מונע את ההריון) חלק נכבד ממה שמשפיע על איכות המניעה זה כמה סיכויים שהשימוש במניעה לא יהיה טוב.

למשל התקן בלרינה הוא התקן לא מומלץ כי הוא נפלט/זז מהמקום הכי הרבה פעמים בגלל הצורה של ההתקן שאומנם חוסכת את הדלקות שקורה הרבה פעמים עם התקן אבל זז יותר בקלות.

גלולה זה לא רק לדלג, זה גם אם היה נניח וירוס בבטן אז יש טווח זמן של בערך שבוע שרמת ההשפעה של הגלולות יורדת וצריך להשתמש במניעה וספת או לא לקיים יחסים

גם דיאפגרמה עלולה אחרי תקופה לא ממש להתאים וכו' בלי ששמים לב...

לכן מאוד חשוב בכל סוג של מניעה זה ממש להקפיד על ההוראות, וחוץ מזה להחליט על מניעה לפי רמת הדחיפות במניעה

תודה!

אבל להרבה נשים זה משפיע על אורך הדימום, כתמים, כאבים ברחם

אז הדיאפרגמה במקרה כזה לא חושבת שזה משהו שההתעסקות איתו אמורה להרתיע.

כמו להגיד שבוסת צריך להתעסק עם פדים וכד' אפילו פחות מזה..

זה משהו ככ בקטנה ומהיר וקל שבאמת לא מפריע לכלום

ואם את מזהה ביוץ בכלל אפשר לשים רק בימים הפוריים

אבל כן חשוב לי לכתוב שוב שחייבים לשאול על זה רב לפני כי הבנתי שיש פסיקות שונות בנוגע לשימוש בזה (אצלי הרב התיר אחרי שכל האופציות האחרות לא באו בחשבון בשום צורה)

זה בסדר

טיפה הכתמות פה ושם ופעם ב מאריך לי את הווסת ביום יומיים. חוץ מזה שום דבר אקוטי.

כן אכתוב שיש לי חברות שמאוד השתנה אצלן איך שההתקן תפקד מפעם לפעם (מהתקנה אחת להתקנה אחרי לידה אחרת), אז אם זה אופציה לנסות שוב ואם לא ילך לחשוב איזה עוד סוגי מניעה אפשריים, אולי שווה לשקול את זה

זה גרם לי לדלקות

3 התקנים שונים

נובה טי

גנפיקס

ומירנה

כנראה שאני רגישה לחומרים שיש בזה.

אולי בעתיד כשאסיים את הילודה אשקול לנסות שוב כי אז אין את הפחד של פגיעה בפוריות

זה בד"כ הולך יחד, רגישות למתכת. (יש הרבה שרגישות לעגילים ולא להתקנים אבל אין הרבה שרגישות להתקנים ולא לעגילים)

ואם בעתיד יהיה לך צורך לנסות שוב התקן הייתי מנסה פלקס-טי מהסוג שמצופה פלסטיק כי יש יותר סיכוי שיעבור אצלך בשקט בלי דלקות.

זהב או מצופה זהב

מי ישמע שאני כזאת עשירה חח.. פשוט הולכת עם כמה עגילים קבועים כמה שנים ומידי פעם בעלי קונה לי חדשות ואם כבר קונה אז משקיע..

אבל ממש מעניין לגבי ההתקן עם הפלסטיק אני אברר את העניין בהחלט לפעם אחרת

וההתקן בסדר גמור לי

@פרח חדש וואו לא הכרתי שההתקן גורם לכאלה דברים, אויש מבאס ממש

כי תכלס זה האופציה הכמעט יחידה של שגר ושכח באמצעי מניעה

היה לי ממש כיף עם המירנה לא לקבל מחזור..

ממש באסה

הייתה בעיה עם ההתקן! איפה המידע הזה נמצא ?

אולי צריכים להמציא התקן מפלטינה כי איתה אני חיה בשלום🤭

😅

ההורמונים בו משמעותית פחות מגלולות

וזה גם בהפרשה מקומית

יתכן ולא ישפיע בכלל על המצב רוח

הענין הוא שעד שלא מנסים לא יודעים

יש למשל בנות שהג'נפיקס או הבלרין ( אם אני לא טועה שניהם לא הורמונליים) גרמו להן לפחות תופעות לוואי מהנובה טי

מה ההבדל בין ההתקנים האלה, הם כולם נחושת?

שכבר ניסינו שני חוגים לכל אחד

וההתנהגות שלהם והעקשנות והסירובים לעזור/להתקלח/מאבקים

אני יכולה לישון מוקדם ולהשאיר את הבית נוסע או שוב לא להכין שיעורים למחר ולהיות בלחץ לעבודה שלי

או שהכל יהיה פיקס ולישון מאוחר מאד

להיות במיטות, ומשם ללכת אחורה לכל משימה ועוד קצת מרווח להתמרחויות.

יש לי ילד בכיתה א בשעה 19 הוא אחרי מקלחת אוכל. אם את צריכה זמן להתאושש אחרי עבודה אז ממש לא לרשום לחוגים.

באיזה שעה אתם חוזרים הביתה?

כשהם ילכו לישון בשעה סבירה זה ישפיע גם על היכולת שלהם לשתף פעולה ( לא פותר את כל הבעיות, אבל עוזר מאוד), יישאר לך זמן למטלות הבית ותוכלי לישון בשעה סבירה ולחזור פחות גמורה מהעבודה.

הודעות ששולחים בשעות מאוחרות, האמת? שולחת פתק שלא עשינו כי קיבלנו את ההודעה מאוחר ולהעלות את העניין באסיםת הורים.

אני לאט לאט למדתי שתחילת שנה זו הצפה והרבה הודעות ולהחזיק ראש, יודעת שאחרי החגים דברים נראים אחרת

ואני אומרת לא הם ממש בכו וצרחו

יצא לי החשק להזמין להם

ומצד שני מבינה את הצורך החברתי

אבל התגובה שלהם הפתיעה אותי

שמתי להם מסך והלכתי לנוח שעה

וכשקמתי לאחד הייתה ציפיה שאזמין חבר

והשני רצה ללכת לגינה

ושניהם צרחו והיו לא מווסתים

ונראה לי שהזדקנתי בשנה

לא הייתי חד משמעית איתם והתבלבלתי שהיה

איך אתן מתנהלות מול זה?

הרצונות שלהם זהנחמד אבל זה צריך להתאים גם לי. בטח במשו לא אקוטי כמו לפגוש חבר

אמרת לא והוא מתבאס? תני לו. לא חייב לרצות אותו. הוא יצרח עד שיירגע,תתני לו חיבוק ותמשיכו הלאה בחיים

אני גם תמיד מסכימה להזמין ללכת, אפילו שיש לי ילדים גדולים שיכולים ללכת לבד ולחזור לבד אם אני מרגישה שזה ישבש את הלוז ולא מתאים לי, אז לא

ובכללי התחלות חדשות

הם חוזרים ממש מוצפים

וטלוויזיה זה עוד יותר מציף

אז לא אומרת לא להביא אם את צריכה רגע לנוח, פשוט להבין שזה התוצאה של אחרי ולנשום עמוק לקראת זה

אני מעדיפה לשבת איתם רגוע כשהם חוזרעם ואז להוציא משחק שלא הוצאנו מלא זמן- פליימוביל, מגנטים

ולשכב על הספה לידם כשהם נכנסים לקטע

קופסאות אוכל- הכנתי איתם ביחד טבלה של מה מכינים כל יום. הם החליטו מה כל יום, רק דברים שהם אוהבים. שוקולד מסכימה ביום שישי. ואז זה ממש מסודר לנו ולהם

קופסאות אוכל מכינה בערב

ושיעורי בית אצלנו זה בקטנה עכשיו.. אז לפעמים כשחוזר מהבית ספר ולפעמים בערב כשרגועים יותר

מה עם בעלך? אנחנו מנסים לסדר את הבית תוך כדי המקלחות וההרדמות ומה שנשאר אז אחרי שנרדמים

לק"י

אלא אם כן, יש להם רצון להכין בעצמם. וגם אז צריך להכין איתם או לבדוק שהכינו נכון.

יבוא יום והם יכינו. תורידי מעצמך דברים מיותרים.

היה צהרון

וחוג אחד בשבוע לכל ילד ונגמרתי

אם את שואלת אותי זה נחמד אבל לא מאסט. יותר חשוב בעיניי לשבת איתם על שיעורים ולצאת לגינה/ לעשות ערב בבית. החיים עמוסים וסה קשוח אחרי יום עבודה להתחיל חוגים גם, בטח כשאת ככ עמוסה. אז הייתי חושבת על זה שוב, מבחינת תדירות וכמות ונחיצות

מעירה מוקדם משכיבה מוקדם

מערכת אני דואגת להם כי לא ציפיתי מהם לדאוג לזה בטח לא בתחילת שנה

לדעתי הבעיה היא שאת עובדת גם אחרי שעות העבודה, והרבה. זה גוזל ממך מלא אנרגיות וזמן

הייתי הולכת לכיוון של הפחתת עבודה יומיומית מהבית ככל הניתן. את גם בנאדם.

מה יש להם חוץ מחשבון ועיברית?

אצלי הם לוקחים כמעט הכל כל יום ודי.

לא הייתי משדלת אותם להכין איתך. אפשר לחכות עם זה.

אוכל - תחליטי איתם תוכנית מראש לכמה ימים ותכיני להם זריז לבד.

תודיעי להם שחברים תזמינו רק בהמשך אחרי החגים.

ומסכימה שזה עמוס ומלא דברים קטנים ומעצבנים בבת אחת. אחכ זה מתאזן לדעתי.

לק"י

אבל אני בהחלט מכינה לה בעצמי.

לפעמים היא רוצה להכין, אז מכינות ביחד.

וגם אם יש, זה דברים שנשארים בתא לא?

וגם אם אין תא, בכיתה א' אין קיצושע או חומש הכל חוברות דקות

זה בהחלט שינוי משמעותי, ולוקח זמן להתניע את זה. זה הכי הגיוני וטבעי שעד שזה יכנס לשיגרה יותר מוכרת והמשימות יקחו הרבה פחות אנרגיה- זה יהיה איטי ומעצבן ודורש ריכוז גבוה ויותר כוחות כדי להשתלט.

לא כיף, חיבוק גדול, בעזרת השם אחרי תקופת הסתגלות לחוצה יותר זה אמור להסתדר.

עד אז, להיות בחמלה כלפי עצמך וכלפי כולכם. לא להצליף בעצמך על כל טעות, גם לך קשה ומותר להיות אובדת עצות 😉, טעויות הן חלק מהחיים והן מדייקות אותנו ומציבות לנו מטרות שיש דרכים להתקדם אליהן. לחבק את הילדים ולהיות איתם בזה גם אם אמרתם להם לא, ואגב, לגמרי יש בהם כוחות לשרוד כשאומרים להם לא.

ובבקשה, אל תשמעי את זה בטון מנוסה ומתנשא, כל כך מכירה שהתקופה הראשונה של שינוי גדול היא כבדה פי שמונה מהשיגרה שתגיע. ומה שרובנו חוות כל פעם עם ילד אחד- אצלכם זה כפול! אז זה באמת נורמלי ההרגשה שדברים יצאו מאיזון ואני מעריכה שתוך שבועיים שלושה זה יהיה בעזרת ה' מאחוריכם. בהצלחה יקרה, זה באמת לא פשוט.

משאירים הכל במגירה בכיתה, חוץ מחוברת קריאה שחוזרת הביתה לשיעורי בית כל יום. אין אצלכם מגירה בכיתה להשאיר חוברות?

ולא בסדר ששלחו שיעורי בית ב6, הייתי מוותרת באותו יום...

לא חייב חוגים אם זה מעמיס. השנה לא רשמתי אף ילד לחוג כי הרגיש שזה יותר מדי בשבילי.

כל החוסר ויסות הרגשי ישתפר עם הזמן. הגיוני שהם עדיין מוצפים מתחילת שנה.

ולגבי אוכל, לא להתרגש מזה שלא אוכלים. חבל, זה יוצר לחץ סביב האוכל. אולי תעקבי בשביל עצמך כדי לראות מה אוכלים ומה פחות (נגיד שמתי לב על אחד הילדים שלי שאם אני מביאה לו אותו כריך יומיים ברציפות אז ביום השני הוא פחות אוכל ומאז אני יותר משתדלת לגוון) אבל אל תדאגי, הם לא ירעבו...

אצלינו הדבר היחיד שהשתנה בלוז צהריים בתחילת כיתה א' זה 10 דקות שיעורי בית שהתווספו.

אתם ממש בתחילת שנה, לאט לאט תלמדו איך לסדר את הלוז בצורה יותר יעילה, וכולם יסתגלו ויהיו יותר רגועים. אל תרגישי שהמצב כרגע זה המצב הנתון לכל השנה. שיהיה בהצלחה!

תמיד ההתחלה קשה, אחר כך הם מתרגלים ואת מתרגלת והסדר יום החדש כבר יותר זורם.

בשלב הזה לא צריך לדרוש מהם לסדר את התיק.

אם זה בא מהם, אז מצוין, אבל אם לא- יותר קל לארגן לבד מלרדוף אחריהם.

בהמשך הם ילמדו לקחת אחריות ולסדר את התיק.

לגבי האוכל, אני מבינה שזה חדש לך כי בגן עם קיבלו אוכל.

לא צריך יותר מידי להשתגע.

אם הם אוהבים משהו מסויים ואין להם צורך בגיוון, אפשר לשלוח כל יום אותו דבר.

וגם אם הם לא אכלו, לא להילחץ מזה.

אפשר לנסות אפשרויות שונות ולמצוא מה הם אוכלים, אבל בלי לחץ.

אם יותר קל לך, אפשר להכין את האוכל מהערב.

אם שולחים שיעורי בית רק בערב זה לא תקין, וכדאי להגיד למטרה.

אפשר לשאול את הילדים מה היה לשיעורי בית, יכול להיות שהם ידעו מעצמם, או לבדוק אם סימנו עמודים בחוברת.

פעילויות אחר הצהריים, זה תלוי ביכולת שלך.

את יכולה להסביר להם שבתחילת השנה לוקח זמן להתרגל, ולכן כדאי פחות ללכת לחברים וכד'. ובהמשך תוכלו לחזור לפעילות אחר הצהריים.

מתי הילדים חוזרים הביתה?

יש הבדל אם מסיימים מוקדם, או שיש צהרון.

אצלינו לא היה לוז ממש קבוע.

היינו חוזרים הביתה בסביבות 14:15 אוכלים ארוחת צהריים.

לפעמים מייד אחרי זה היה שיעורי בית, לפעמים זה היה יותר מאוחר.

לפעמים היינו בבית, לפעמים יצאנו לגן שעשועים.

אחר כך ארוחת ערב, מקלחת השינה.

תתכנני את הזמן כך שהם ילכו לישון בזמן ולא יתעכבו.

אז היא הכיר את הצוות ואת רוב הילדים ופה זה חדש לו, אבל אני רואה ילדים אחרים שכבר סבבה ואצלי זה כאיחו יום ראשון שלו

עצם זה שקיבלתי המון המלצות על הגן שם עודד אותי אבל בפועל זה שונה ממש, לכן לא מסתדר לי

אבל זה לא מוזר לי כי גם בשנים קודמות היה לו קשה למרות שהכיר ילדים,

ועכשיו שהוא נכנס לגן חדש לגמרי אני לא מצפה אפילו להסתגלות עד שבועיים אחרי סוכות...

ולפעמים הרושם שיש לנו בהתחלה הוא לא הרושם שנקבל בהמשך אז אני כן הייתי נותנת הזדמנות וגם מדברת עם הגננת בערב לראות מה אפשר לעשות.

ואין וואטסאפ עם תמונות. לפחות מעודד שקיבלתם המלצות.

אבל התחלתם ממש לפני שבוע, זה נשמע לי קצת קיצוני, אבל עדיין הגיוני לשלב הזה. גם לי יש ילד בגן שממש מחורפן בבית מאז תחילת הלימודים, ויש בקרים שבוכה בפרידה. בכללי אני מכירה אותו שלוקח לו זמן להסתגל ולרוב זה קורה רק אחרי החגים. אם שבועיים שלושה אחרי החגים הוא עדיין יהיה ככה, אז הייתי מתחילה לחשוב על הכיוון של להחליף גן.

כי ההתנהגות שלו מוזרה גם בבית. אולי כי עוד קשה לו

הוא אומר "לא כייף לי שם בכלל"

תיכף יוצאים לחופשת חגים אז כל הרצף נקטע

איך אפשר לעזור לו. אולי אפשר להכין לו ספר על הגן החדש עם תמונות מהגן עם הצוות ולהקריא לו בבית. ואולי לגננת יהיו עוד רעיונות.

אני משערת שלא מצלמים מסיבות סודיות. אולי אפשר לבדוק את האפשרות לצלם רק אותו בשבילך כדי שתוכלי לדבר איתו מה עשה בגן באותו יום.

אבל לסייעת יש ווטצטפ, הם אמרו אנחנו לא צלמות אנחנו גננות...

הם פשוט לא רוצים כי תמיד ניתן למצוא פתרון כמו מייל/דדך הסייעת

כשאת נמצאת בסביבה שבה לכולם יש ווטסאפ, ולכל דבר יש קבוצה, תרגילים לשלוח תמונות. אז את מצפה לקבל תמונות מהגן במשך היום.

אבל בחברה שבה אנשים מתנהלים בלי ווטסאפ. וגם אם לחלק יש, אין קבוצות של כל מסגרת. אז לא רגילים כל הזמן לצלם ולשלוח תמונות.

תחשבי איך היה עם הגדולים שלך.

אני מניחה שאצלם לא שלחו תמונות בקבוצת ווטסאפ, ולא ציפית לקבל.

יכול להיות שהצוות בגן לא מבין את הצורך שלך בתמונות, ולא ישקיע בשביל למצוא פתרון, גיזה לא משהו שהן רגילות אליו.

הוא נוסע בהסעה לגן?

קודם כל לגבי הכניסה של ההורים לגן, גם אצלנו לא נכנסים, לא כי אנחנו מסתירות משהו, בעיקר כי כל הורה פועל אחרת, יש כאלו שנשארים הרבה זמן, מתחילים שיחות עם הצוות, עם הילדים ומפריעים להתנהלות של הגן.. אז מעבר לכמה ימי הסתגלות שבהם כן נכנסו ההורים, משהו כמו יומיים שלושה וזהו, נפרדים מהילד בדלת והילד נכנס לגן.

לגבי הבכי, יש לנו עדיין ילדים שבוכים, ויש כאלו שעדיין בוכים כל היום כמעט, הם עדיין קטנים, באים ממעון, כמו הבן שלך, ולא מכירים את שאר הילדים וזה יותר קשה.

אני לא הייתי ממהרת להסיק שקורה שם משהו, הייתי מציפה את המורכבות מול הגננת ורואה איך אפשר לעזור לילד.

וזה מה שמפריע לי

שדיברתי עם הגננת השבוע אמרתי חה זה ילד עדין ורגיש מאוד, אמרה הוא בסדר בגן, כן כמו שאמרו לי במעון שהוא בסדר בסדר ובתכלס היה פער מטורף

היום הוא בכה כל אחהצ, כבר ממש הייתי על הקצה אפילו לא אכל כלום, זה לא הילד שלי..

קשה לי להאמין שיש אלימות וכאלה אבל הקרירות שלהם מוציאה אותי מדעתי

לאלימות וכו'.

גם אם הגננות מקסימות,

ברור שהילד לא מקושר אליהן

ולא מרגיש בנח בגן...

וזה לא טוב, לא טוב לילד קטן להיות כמה שעות בואקום היקשרותי -

גם אם יש גננות או הורים אחרים שחושבים שזה נורמלי.

"ימי ההסתגלות" לא מעניינים, מעניינת ההסתגלות עצמה, והילד שלך לא הסתגל ועדיין זקוק להיקשרות העיקרית שלו בתקופת המעבר הזו.

אני חושבת שאם לך יהיה ברור מה הוא צריך ולתווך את זה לגננת - יש סיכוי לרכך אותה כלפיו, וגם מבחינת הנהלים מול הצרכים שלו.

אם תרצי מוזמנת לפרטי, אשמח לעזור לך להתכונן לשיחה הזו.

תשאלי אותו מה לא כיף לך בגן?

מה היית רוצה שיהיה אחרת?

תשמעו ממנו מה הוא יכול ומצליח לשתף אותך. אולי כיוונים שלא חשבת בכלל.

שלא מכניסים הורים ומביאים אותם לדלת.

באיזה קטע? מה אנחנו בקורונה?

היה מפגש הכרות לפני תחילת השנה? נכנסתם פנימה?

אנחנו לא בקורונה.

הבן שלי גם התחיל גן

הוא בוכה כל בוקר שלא רוצה ללכת

אני משחקת אתו קצת בגן ואז הולכת

מוציאה אותו מוקדם ולא משאירה לצהרון…

הגננת שולחת תמונה שנרגע.

אומרת גם לעצמי לקחת עוד קצת אוויר.. יהיה בסדר

בהצלחה!

ההורים לא נכנסים לגן עצמו והצוות מוציא להם את הילדים, זה נוהל סטנדרטי בהרבה מקומות.

עבדתי תקופה במעון שיקומי, ההורים היו מחכים בכניסה והצוות היה מוריד את התינוקות מהכיתות למעלה עד הפתח.

לא שולחים תמונות בגנים שפתיים- צריך אישור מכל ההורים, אסור ככה לשלוח

את יכולה לבקש אישית שישלחו תמונות רק של הבן שלך במהלך היום, לא כל הגננות אוהבות את זה...זה עלול להפריע למהלך סדר היום כשהן שניה מוציאות טלפון.

בחינוך מיוחד- שפתי- לרוב לא אוהבים לתת להורים להיכנס, כי יש ילדים עם בעיות שונות וזה עלול לעשות להם לא טוב וכו.... למה אמא שלו באה ושלי לא... בד"כ יש הסעות.

צוות קר- תבדקי ותעכבי, יצרת קשר עם הגננת? אם לא זה הזמן, תסבירי לה שקשה לו, והוא צריך תשומת לב ויחס וחיבוק בבוקר כשמגיע.

בגן של הבת שלי ביקשו אישור מכל ההורים לצלם את הילדות ולשלוח את התמונות של כולן לכל הילדות הביתה.

בגן שלה דווקא מכניסים את ההורים לגן אם הם באים, ומעודדים לזה אפילו, אבל האמת שאני יותר מבינה את הגישה ההפוכה, שלא רוצים לבלבל את הילדים, מה שיכול לקרות כשהורה נכנס, ולכן הגיוני לא לתת להורים להיכנס לגן.

בכל אופן, פותחת יקרה, יש מקום לתחושות הבטן שלך, אז תמשיכי לעקוב❤️

ונשמע לי הזוי שלא נותנים להורים להכנס.

לק"י

וגם בעבודה שלי שזה חנ"מ- נראה לי שמותר לשלוח להורים תמונות רק של הכיתה הספציפית. נראה לי שגם חותמים על זה.

בצהריים אני מבינה שמשחררים ילדים לכניסה לפי ההורים שמגיעים, כדי שלא יקרה מצב שבבלגן של הורים שיוצאים ונכנסים יצא ילד שלא אמור לצאת.

בבוקר אני גם לא מבינה מה הבעיה להכנס (עד שעה מסויימת), אבל אולי זה שונה קצת כי זה חנ"מ.

שבכל הגנים לא שולחים תמונות לפני שכל ההורים חותמים, חנ"מ ורגיל.

לא הבנתי למה בגן של הפותחת לא מחתימים הורים ושולחים תמונות...

לגבי הסוף מסכימה איתך

הנוכחות של ההורה גם נצרכת בפרידה של הבוקר הרבה יותר מאשר בצהריים.

מכינים כמובן את הסימנים הרגילים, אבל גם חושבים לפני על כל מיני סמנים מיוחדים וטעימים. הילדים מתים על זה❤️

דוגמאות מהשנים הקודמות:

קולה- שנשמע בקול אבא ואמא

ביצת עין (הגומי הזה) - שנראה את הטוב בכל אחד

בננה - שיבנה בית המקדש (החליטו שזה מתאים🤷🏽‍♀️ אני זורמת)

חטיפים - שיחזרו כל החטופים (ב"ה כבר לא רלוונטי)

וחוץ מזה כמו סעודת שבת רגילה… לא הבנתי מה השאלה באיך לחלק משימות?

יש רעיון לעוד ברכות מתוקות?

באמת כדאי כבר להתחיל…

אבל הכי ממליצה לך לתת לילדים שלך לחשוב על רעיונות, כשזה בא מהם זה הרבה יותר כיף ויוצר חיבור יותר לחג❤️

זו הנחמה הכי גדולה שלהם שלא חוגגים עם משפחה.

מה הכוונה לחלק משימות? בחג עצמו? כדי שתספיקו לאכול?

אתם אוכלים יחד איתם בסעודות החג

אם הכוונה בין ההכנות לחג, שתספיקו לשבת בנחת ולאכול- אז תלוי בגילאי ילדים...

אחד מקלף, אחד חותך, אצלי יש אחת גדולה שאחראית על העוגות

אחד אחראי על ריקון האשפה ואחד אחראי להעסיק את הקטנים...

מסדרים את הסימנים על השולחן ביחד עם הילדים, נותנים להם תפקידים כמו לפרוט את הרימון ולחתוך את התפוח. זה כבר ממש מרגש. מתחילים את הסעודה עם הסימנים, אומרים ביחד את הברכות וטועמים ביחד. יש לנו גם ברכונים מיוחדים לברכות. בדרך כלל יש לכל ילד דבש קטן מהגן והם ממש אוהבים את זה.

לוקחים את הילדים לתקיעות שופר.

הכי פשוט הכי אווירת חג.

כמה טיפים שהגעתי אליהם במהלך השנים-

קודם כל – קופסת חג. לכל חג יש לי קופסה שאני שומרת משנה לשנה, עם משחקים, קישוטים ודברים מיוחדים לחג. השנה נפתח אותה ביום שישי בבוקר בע"ה, כדי לתת להם זמן להתרגש ולהתלהב. ילדים קטנים ממש מחכים ומתלהבים כל פעם לפתוח ולהיזכר בדברים שיש שם.

על השולחן – תיבות שנה טובה. ליד כל מקום שמה תיבת דואר אדומה קטנה, וכל אחד מכין כרטיסי שנה טובה לאחים, להורים וכו'. זה ממש חמוד, והילדים נהנים לקבל ולפתוח את הכרטיסים.

אני גם שמה לכל אחד צלחת קטנה עם סימני החג, ומכינה לכל ילד מקום עם השם שלו. ככה גם השולחן נראה חגיגי וגם חוסכים את ה"אני רוצה לשבת פה!" 😅(לפעמים הם רבים בכל אופן אבל זה חוסך לפחות חצי מהמריבות)

בסעודה – אנחנו מכינים דברים שמתאימים ברמה לילדים, וגם הם רוצים לשתף את מה שלמדו בגנים ובבית ספר אבל אחרי החלק הזה הם לגמרי יכולים ללכת לשחק,

מבחינתי הם לא צריכים לשבת ליד השולחן כל הסעודה. אנחנו אוכלים ומדברים בהתאמה לשיח בוגרים, ואם אחד הילדים רוצה לבוא לאכול – אני מביאה לו. אני לא רודפת ולא משכנעת. אכל מנה אחת? מצוין.

בוקר החג- ביום התפילה ארוכה, אז חשוב לי שהם יאכלו משהו משביע לפני הסעודה, אז לפני או אחרי התקיעות, תלוי מתי אנחנו הולכים לשמוע שופר, עושה קידוש ומביאה להם סלט פירות ולחמניה ממולאת בשר טחון, זה משביע ומזין אותם ועוזר להם להיות רגועים

לוח זמנים גדול וברור- לילדים שלי (וללהרבה ילדים בכללי) חשוב לדעת מה עושים ומה בא אחרי מה, אז אני לוקחת גליון גדול ומכינה מסלול שמתחיל בכניסת החג ומסתיים בצאת החג, לאורך זה מציירת סמלים שמסבירים מה עושים (משחקים, קידוש, תקיעות, משחקים שוב, סעודה, מנוחה וכו') וחלון סימון וכל פעם מעהבירה את החלון סימון למה שעושים עכשיו. זה ממש מפקס אותם...

ועוד משהו שעוזר לי מאוד – שקיות הפתעות. אני מכינה לכל ילד שקית עם כמה דברים קטנים כמו חטיפים קטנים ופרסים מהכל בשקל, ונותנת אותה בזמן שאני רוצה להתפלל. זה נותן לי בערך רבע שעה-עשרים דקות של שקט.

ולא לשכוח שלא כל מה שעובד שנה אחת עובד פיקס גם בשנה שאחריה. צריך לראות את הילדים, את העייפות ואת מה שמתאים באותו רגע ❤️

למשל בראש השנה- קישוטי שולחן של רימון וכו? מה עוד אפשר?

משחקים- שופרות, רימונים/דגים/חלות עגולות/גזר וכמה דברים בסגנון הזה מפלסטיק למשחקי דמיון, סולמות וחבלים שמכרו פעם באיזה דוכן בקניון עם סמלים של ראש השנה

משחק זיכרון ופאזלים ל ראש השנה, חוץ מזה כמה משחקי קופסא ששמורים רק לראש השנה ויום כיפור

ספרים על ראש השנה

קישוטים- פלייסמטים תפוחים ופלייסמטים בצורת דגים, חבקי מפיונים שונים, קישוטי פלסטיק קטנים של רימונים, תפוחים, שופרות חיתוכי שנה טובה, מאזניים וכו'

יש לי גם חבק לבקבוק יין של שנה טובה,

התיבות דואר האדומות הקטנות ועוד כל מיני דברים בסגנון הזה.

מזה שהוא מתקיים רק פעם בשנה

אצלנו גם ממציאים סימנים לכל מיני מאכלים, וגם אצלנו יש משחקים מיוחדים לכל חג, שנשמרים בארון למעלה (פאזלים בעיקר).

ואני משתדלת לכתוב לכל אחד מבני המשפחה פתק קטן לסיכום השנה שלו ולתפילה על השנה החדשה, ומצרפת לזה פרס קטן. (אני באמת צריכה לדאוג לזה השנה, תודה על התזכורת🤭) שנה אחת גם יצרתי פאזל מתמונה משפחתית, וכל ילד קיבל חלק ממנו והם היו צריכים להרכיב אותו יחד.

והייתה שנה שגם יצרתי קובץ סיפורים על הסימנים - סיפרתי אותם לאורך הסעודות, והילדים היו צריכים לנחש באיזה סימן מדובר. (אולי השנה אמחזר את זה, כי הקטנים דאז גדלו ויוכלו עכשיו להשתתף)

מעבר לזה, אני חושבת שחשוב להשקיע בתפילות - מחזורים למי שיכול להתפלל, מחזור לקטנטנים בשביל הקטנים, ובעיקר - הסבר לילדים לפני שאני מתפללת בעצמי, שעכשיו משתדלים לא להפריע... (נראה אם זה יצליח השנה)

כי זה הכי נוח מבחינת הילדים

והשנה גם שאלנו אותם והם אמרו שהכי טוב בבית..

שולחן-שמים קישוטים מיוחדים על השולחן- ראנר מיוחד / מפה חדשה / מפיות וכלים חדפ חגיגיים (כדי שלא אצטרך לשטוף כלים כל החג.. מוריד עומס). היתה שנה שהבת שלי הלכה אתי לחנות ובחרה קישוטים לשולחן וכל שנה היא שמחה לערוך ולקשט אתם.

סימנים-גם אנחנו ממציאים עוד סימנים והילדים ממש מתלהבים וחושבים גם בעצמם. למשל- מנגו-שנתמוגג משמחה, קינואה-שלא נקנא באחרים, קולורבי-שנשמע בקולו של הרבי בננה-שנתבונן בטוב שה' נותן לנו וכו'.

תפילה-אפשר לקנות לבנים טלית. לקטנים-להכין שקיות עם ערבוב של חטיפים כדי שיתנו להתפלל, להביא משחקים קטנים שאפשר לשחק על הרצפה בשקט, להביא כלי רכב-בימבה וכו' שיוכלו לשחק מחוץ לבית הכנסת

ההורים מכינים מעטפות עם שמות בני המשפחה, וכל אחד כותב כרטיס ברכה/ ציור לאחרים.

מעסיק אותם יופי בערב חג.

הייתה שנה שהיחס בין האחים היה מאתגר במיוחד, עשיתי פרוייקט שכל אחד קנה מתנה לאחים שלו והביאו אחד לשני בערב חג.

עצם זה שכל אחג בא איתי בנפרד לחפש מתנות, שהיו צריכים להשקיע מחשבה מה ישמח כל אחד, שקנו מיוזמתם משהו בשביל האיר, ובסוף עוד הביאו לו את זה,

ממש עשה טוב לאווירה משפחתית.

באמת הרגשתי שמשהו זז להם מקנאה ותחרות לנתינה ופירגון.

זה היה חד פעמי כי באמת דרש השקעה ממני בלכוון ולדבר, ולעודד אותם לחשוב טוב.

זה היה תהליך שלם.

אבל אולי זה יכול לתת השראה.

אפשר נניח להכין בנק מילים, וכל ילד צריך לבחור מילה שמאפיינת כל אחד מהאחים, ואתם תוסיפו גם עוד כמה.

את ההכנה אפשר לעשות עם הצאט שיתן רשימת מילים ולהדפיס ולגזור

ואז הם רק צריכים ליישם.

אפשר גם שכל אחד מכין משהו לחג. מנה אחרונה, עריכת שולחן, דבר תורה, חידון, וכד'

אפשר אחד תוכן אחד משהו פיזי.

מה שזורם לך.

אם אפשר כדאי לקנות משחק שווה לחדש בחג, זה יכול להעסיק שעות.

אחרי החג להחביא עד כיפור.

אם יש לך קטנים, אולי כדאי שבעלך יתפלל בותיקין כדי שתוכלו לאכול בשעה נורמלית ובכלל, שלא יהיה חצי יום בבית כנסת כי יומיים רצוף ולדאוג לכל הארוחות והכל, באמת יכול לצאת קצת קשוח.

להכין את הקטנים לתקיעה שופר. (בקטע שלא יבהלו שזה אזעקה או בכללי ילדים עלולים להיבהל)

אפשר להשמיע ביוטיוב כדי שיבינו ולא יהיה תיאורטי.

כדאי להכין אוכל שנוח לתת לילדים בחופשיות שלא עושה הרבה לכלוך ולא חייב לחמם.

למשל שבלולי פיצה או שניצלונים.

שלא ינשנשו ביסקוויטים כל היום עד הארוחה.

אם יש גדולים לעשות רשימת תורנות.

4 ארוחות צריך יותר סדר מבד"כ.

מי עורך, מי מפנה, מי רוחץ כלים.

אם יש בעיות עם המקומות, כדאי לדון/ להחליט מראש ולשים כרטיסי שמות,

עדיף טנטרום שעה לפני הארוחה ולא דקה לפני שהכוס קידוש כבר ביד.

בסעודות בערב כדאי להאכיל טת הקטנים בזמן התפילה ככה שבזמן הארוחה עצמה הם יוכלו לפרוש לשחק ואתם תוכלו לאכול ולשבת עם הגדולים יותר ולהנות מאווירת החג.

לנשום עמוק ולזכור שעם כל העומס, בסוף אתם בבית שלכם ויש לכם גמישות מלאה בקבלת החלטות. לא להתקבע על מנהגים, לאט לאט תמצאו את המינון האידיאלי.

לדאוג למשהו שישמח אותך בחג. אולי את מאלה שכרגע לא חושבות שזה מה שיטריד אותם ובעיקר דואגות לתפריט וקניות ולו"ז ותעסוקה לילדים,

אבל אז מגיע החג וזה כן עלול להיות קצת מבאס.

אז גם אם אין לך זמן לחפש שמלה/ מטפחת/ בושם

לפחות איזה פינוק קטן (אפילו משהו אכיל)

דיברתי על גמישות, אבל בא לי לשתף שליל הסדר הראשון שעשינו בבית שכחנו לדאוג לקערת סדר. רבע שעה לפני הדלקת נרות חיפשנו אלתור,

לא היו לי קעריות חד"פ או מכלי הפסח.

מצאתי חבילת מנגטים סגורה

ומגש עגול חד"פ (האלה של המשלוחי מנות) גם כן חדש שקניתי ולא השתמשתי ולא נגע בחמץ.

הדבקתי מנג'טים על המגש והרי לנו קערת סדר.

במילים אחרות- תהיו סלחנים מול המציאות, לוקח זמן ללמוד איך עושים חגים בבית. הכל טוב!

לנשום עמוק, בסוף הכל עובר, מטעויות לומדים, ובסוף זוכרים את הדברים הטובים.

שנה טובה וחג שמח!

איזה כיף מזל טוב

תחילת הריון זה דבר מעייףףףף

תכפילי פי כמה כשזה הריון תאומים! מזל טוב מרגש

ותשמרי על עצמך עם ההתכווצויות

תאומים זה קשוח.

ויכול לגרום ליותר חוסרים שעלולים גם להגביר עייפות.

איזה קטע יש עכשיו עם תאומים.

נהיה נפוץ. 😅 (ילדתי תאומות לפני כ3 חודשים)

בבריאות שמחה וידיים מלאות.

זה ממש לא רק את...

ובהיריון תאומים עוד יותר...

הריון תאומים זה קשה ממש, הרבה מעבר לפי 2, תנוחי, תפרגני לעצמך ותשתפי מי שנוח לך שיעזור

זה נשמע כמו ניסיון מאוד קשה.

קשה לפרגן במצב כזה, ולא בטוח שאני הייתי מצליחה לפרגן במצב כזה (הכוונה לשמוח באמת בשמחתה).

לטרפד לא הייתי מעיזה, כי לכי תדעי אם יבוא יום והיא תשמע על זה בצורה הפוכה מאיזה מישהו וזה יגרום לאי נעימות מאוד גדולה. סיפורים היום מתפשטים כמו אש.

וחיבוק על ההתמודדות!

אני לא אטרפד כי זה אסור לי הלכתית

אז מבחינתי זה מספיק

אבל היצר הרע עובד שעות נוספות באילו ואם...

ואפילו לפעמים עולה בי תפילה או משאלה שזה יטורפד לה ממקום אחר (זה לא כזה מופרך, אבל אני כמובן לא אגרום לזה לקרות)

ומנסה ממש לחזק את עצמי שכל אחד ומה שמוכן לו משמים

האמת שלא ממש הבנתי את הפרטים,

וכתבת שבכוונה כתבת מעורפל.

אבל יכול להיות ששווה לך להתייעץ עם רב? זה מתאים לך/לכם? כדי להבין מה הדבר הנכון לעשות. יש דברים שאם זה בא על חשבונך אולי זה לא נחשב לטרפד לה אלא לדאוג לעצמך?

זה לא המקרה, כי אם אספר את המקרה יזהו אותי

אבל זה על אותו עיקרון

נניח שהיא אמורה לקבל קידום בעבודה, שהקידום הזה יגרום לתקופה (מדגישה שזה לתקופה, כי אח"כ זה אמור לחזור לקדמותו בע"ה) להרעה בתנאים שלי. דבר שידעתי מראש כשנכנסתי לעבודה שיכול לקרות והסכמתי לזה.

בין היתר אני ארד לתקופה בשכר שלי, ואצטרך לעבור לעבוד ממקום שפחות נוח לי ורחוק לי משמעותית מהבית, אבל שוב ידעתי שזה יכול לקרות מראש.

עכשיו יש אופציה, שאם המעסיק ישמע נקודה ספציפית אצלה, הוא פחות ירצה לגייס אותה עכשיו, בנקודת זמן הזאת, וידחה את תחילת העבודה שלה לתקופה אחרת, שלי תסתדר הרבה יותר טוב מבחינת כל הנ"ל ואז כל ההרעת תנאים לא תשנה לי כל כך.

אני יודעת על הנקודה הזאת כי אני מכירה אותה קצת, אבל הוא לא יודע ואני כמובן לא אגלה לו. אבל לא מופרך שהוא ישמע את זה ממקום אחר. ההעסקה שלה עדיין לא סגורה מאה אחוז, נראה בכיוון טוב.

ולה עצמה, זה ממש קריטי דווקא עכשיו לקבל את העבודה הזאת

לכן אין פה מקום לשאול רב, זה זכותה, ואני ידעתי על זה מראש.

יוואו איל אני מבסוטה שהצלחתי למצוא דוגמא שתסביר ממש את הנקודה, ועדיין שזה לא יהיה המקרה שלי

תודה השם

ותודה לך שהגבת

ערב ראש השנה עכשיו

אולי תתפללי שבזכות שאת עומדת בניסיון

תהיה לך שנה טובה ומוצלחת במיוחד בתחום הזה

ותעריכי את עצמך

לפעמים מרוב שברור לנו שלא נעשה משהו שאסור

אנחנו לא מעריכות את עצמנו על זה

כן ברור שלא תעברי על ההלכה

אבל עדיין מגיעה לך הערכה על ההתגברות

רציתי לעזור, ובסוף דברים השתנו כך שהעסקה שהצעתי בעצם פגעה בי (לא באשמתה) אבל היא לא הציעה לי לחזלש את העזרה והתחלתי להרגיש איך הלב מתעצבן ומתרעם.

אז קודם ממש ישבתי ואמרתי לעצמי שזה בסדר, ומכעיס שדברים לא הסתדרו, באמת משהו שהיה לי מאוד חשוב שלא יצא לפועל רק בגלל העזרה שהצעתי בהתחלה.

ואחרי זה חיזקתי את עצמי שה' יכול לסדר הכל, ושום דבר לא מסובך בשבילו, ואם הדבר שלא הסתדר טוב בשבילי אני מבקשת שזה יסתדר בקלות, ואם לא אז שאצליח לקבל את זה בשלוות נפש. זה הכניס בי הרפיה כזו שבאמת שימחה אותי..

בהצלחה רבה גיבורה ♥️

כי גם פה במקרה שלי היא ידעה שזה הולך לפגוע בי, אבל יודעת גם שאני מודעת לזה והיא נקלעה לאירוע בטעות, זה יכול להיות כל אחד אחר שאני לא מכירה.

ועדיין היה לי קצת מקום בלב שבגלל ההכרות שלנו היא תנסה לחפש משהו אחר ולא לגרום לי להיות במצב שהוא ממש לא טוב לי, אפילו שזה לתקופה.

תודה שכתבת, חיזקת אותי ממש

ושולחת לך חיבוק חזרה והרבה כוח, השם ישלם לך ממקום אחר יש לו שפע אינסופי!

האמת הייתי סומכת על תחושת הבטן שלך שזה מהאנטיביוטיקה. לא יודעת אם זאת סיבה לא לתת, אולי לנסות לבקש סוג אחר.

• בעלון הרשמי של אמוקסיצילין מופיעות כתופעות לוואי נוירולוגיות/התנהגותיות: היפראקטיביות הפיכה, אי־שקט (agitation), חרדה, נדודי שינה, בלבול ושינויים בהתנהגות.

• יש אפילו דיווח רפואי ותיק על שינויים התנהגותיים בילדים לאחר amoxicillin-clavulanate.

• במחקר שעקב אחרי תופעות לוואי בילדים, דווח גם על היפראקטיביות שיוחסה לאמוקסיצילין.

• מצאתי גם דיווח מ-2026 על מקרה של agitation בעקבות אמוקסיצילין, אם כי זה היה במבוגר ובתגובה הרבה יותר חריגה, ו

וואי אני בשוק מזה

ובפעם הבאה שיצטרך אנטיביוטיקה (בתקווה שלא תהיה חח) - תבקשי מהרופא סוג אחר.

מעניין לבדוק אם עכשיו זה אותו סוג אנטיביוטיקה שקיבל בעבר.

קרה לנו משהו כזה עם תרופה לייבוש נוזלים באוזניים. ובאמת בתופעות לוואי היה כתוב דברים כמו עצבנות וחוסר שקט.

השאלה אם להפסיק עכשיו?!

בעיניינים רפואיים. הוא חרטטן לא קטן והוא ימצא לך תמיד איזה מחקר נידח שלא עבר ביקורת עמיתים שמאשר בדיוק את החשש שלך, כדי להתחנף אלייך ולרצות אותך.

בכל מקרה מסכימה שזה ממש מוזר והייתי אומרת לרופא פעם הבאה שתהיו אצלו

לכל תרופה יש תופעות לוואי נדירות ויש נפוצות.

הרופא מקבל החלטה אם לשנות תוך כדי טיפול.

בנוסף, חשוב שזה יהיה כתוב בתיק הרפואי של הילד

במיוחד שהתופעה חוזרת בפעם הדשנייה.

כי סטרפטוקוקוס יכול לעשות תופעות נוירולוגיות שמשפיעים גם על ההתנהגות

האמת שיש לו מלא פעמים דלקות באוזן (עניין תורשתי) ואני ממש נמנעת מאנטיביוטיקה.

הפעם הזאת הוא כבר שלושה שבועות עם חום עולה ויורד, צינון שיעול וכו, אז ברור שהאוזניים גם יצטרפו לחגיגה.

הלכנו איתו לרופא שהביא ישר אנטיביוטיקה בגלל האוזן. אני לא רציתי לתת וחיכיתי ובאמת חום ירד.

אבל אחרי שבוע שוב עלה ואז הוא התחיל גם להקיא והיה ממש לא נעים, הלכנו איתו למיון כנראה שהתייבש מרוב ההקאות..

לא ראו משו חוץ מאודם באוזן, ובבדיקות דם עליה במדדי דלקת, אז הם מניחים שזה דלקת אוזניים (למרות שאין אוזניים חריפות ) (ומה הקשר ההקאות)

עשינו גם צילום חזה, תקין בה

בכל מקרה מתחילים אנטיביוטיקה בגלל החום הגבוה והאוזן

לא יודעת🤷🏻‍♀️🤷🏻‍♀️

זה המדד הכי טוב. אבל תפני לרופא שיראה אולי לתת סוג אחר. יכול להיות אבל שההתנהגות היא מהמחלה עצמה. חום גבוה וגם בכללי מחלות זה משבש הכל. לפעמים אצלי אחרי המחלה כבר, היה עוד שבוע של עייפות ועצבנות.

באוזן יש את מרכז שיווי המשקל של הגוף לפעמים כשיש דלקת היא יוצרת לחץ על האיזור הזה וזה גורם להקאות. כמו שיש אנשים שמקיאים בנסיעה

נתתי לו תרופה שהיה בה סטרואידים ובתופעות לוואי היה עצבנות וחוסר שקט והוא באמת הפך לילד אחר וזה היה מלחיץ. כשסיימנו את התרופה הוא חזר לעצמו...

הוא רוצה לעשות עוד בדיקה פיזית כדי לשלול החמרה של הדלקת או משו אחר ואם לא ימצא סיבה אחרת לאי שקט יחליף את האנטיביוטיקה

בול כמוך.

מזל שאני אחרי לידה, אז הרגש על אש קטנה🤭🤭🤭

איזה חשק זה עושההה 😂 התינוקות מתוקים מדיי ואיזה כייף שיש עונה חדשהה

זה רק עשה לי חששות- הייתי ממש מרגישה את הכאב כשראיתי את הנשים בצירים

הזכיר לי את הכאב, הלא נודע.

כמובן בסוף אחרי- זה רק התמוגגות, כמה זה כיף אחרי...

זה יותר עושה לי חשק לתינוק

פחות לכל מה שסביב חחח הסוף הריון והלידה עצמה זה באמת קשוח

עכשיו אני אתלבט אם לראות עכשיו או לחכות לשלב שאני אהיה בהריון ולקראת לידה לפתוח את הצ'אקרות

לא רואה בייבי בום, אבל הייתי בערב נשים ענק השבוע שלדעתי הרוב שם היו בהריון.. עשה לי חשק מטורף

מהווה איזה שהוא תגמול עבורם (אולי פרסום וכו)

אבל עצם הצפיה יש בזה פרסומות וזה מפרנס

(לי לא מפריע, אבל כתבת שלך כן…)

ואת חוזרת לפרק ויכול לראות אותו בלי שנרשמת

אני בדיוק לפני כמה ימים אומרת לבעלי נראה לי שאני יהיה מוכנה עוד מאט

אני אתמול ב3 לפנות בוקר אחרי שעות של צרחות - לא משנה, שכח מזה כרגע 😅