עוד לפני שאתה בוכה מיד ניגשים אליך, מנסים למצוא מה מפריע לך ולהרגיע אותך.
ילד שני יכול לצרוח עד שאמא תסיים לקלח את הגדול, להכין ארוחת צהריים או סתם כי הגדול צורח חזק יותר ולוקח זמן לשמוע שהקטן בכלל בוכה.
כשאתה בכור, אמא שלך בחופשת לידה מהבוקר עד הלילה, היא מרוכזת בך, לומדת אותך ואת האימהות, יש לה מלא סבלנות אליך.
ילד שני, אמא שלו בחופשת לידה רק לכמה שעות בכל יום, מהרגע שהאח הגדול נכנס לגן ועד הרגע שהוא יוצא ממנו בצהריים.
אמא לתינוק ראשון לומדת שהתינוק הוא יצור חסר אונים שהרגע יצא מהבטן וצריך לעטוף אותו ולגונן.
אמא לילד בן שנתיים לומדת שמותר לתת לילד לבכות ולא כדאי בכלל להיענות לכל גחמה שלו, היא לומדת לתעדף לפעמים את הצרכים של עצמה ולהגיד לילד לחכות.
היא עדיין מאמינה בכל הלב שהתינוק החדש צריך מענה מיידי לצרכים שלו, אבל לפעמים קשה לה לתמרן בין "אני לא מבינה אותך כשאתה בוכה, אם אתה רוצה לבקש משהו תבקש בצורה רגועה" לבין מענה מיידי לבכי.
וככה הילד השני יגדל מחושל יותר ומפונק פחות אבל אמא שלו קצת מתבאסת, היא הייתה רוצה להיות האמא המושלמת ולתת לו את כל כולה כמו שהיא הייתה לפני שנתיים וחצי, אבל היא פשוט לא יכולה.
אולי בעוד כמה שנים נכתוב פה על הפריוולגיה להיות בן זקןנים 
כשאתה בן שנתיים וחצי ואמא שלך פנויה לגמרי אליך ולא מייחסת לך יכולות יותר מגילך רק בגלל שאתה הילד הכי גדול שלה...
וזה ככה מלא פעמים בערב שאנחנו הולכים לישון מאוחר יותר ממה שתיכננו כי שנינו עייפים אחרי היום אז רק נחים קצת עם המחשב ואז מגלים שכל הערב נגמר וכבר נהיה מאוחר ממש...