היא גם לא מתקשרת, אמרה לי לפני החתונה שהיא לא רוצה להפריע אז לא תתקשר, אמרתי לה שזה לא מפריע, אבל בפועל היא לא מתקשרת

אני מתקשרת אליה פעם בשבוע- שבועיים . לא אידיאלי מבחינתי אבל קשה לי יותר

כי אצלי זה לא עובר חלק זה הודעות כאלה של אני מבינה שאת עסוקה וכל מיני הודעות ברור מה קורה

וכמה שאני אומרת אפילו מפורש שזה מעמיס עלי ולא נח לי להיות היוזמת שיחות ונח לי שזה גם וגם

כאילו לא משפיע כלום

משתדלת.

גם היא שואלת שאלות גנריות, אבל אני משתפת מעצמי מה שבא לי.

אז מוסיפה

שהיו תקופות שהייתי ממש מבואסת שפחות מתעניינים כביכול, למרות שאם לא אתקשר איזה יומיים רצוף היא כן תתקזר מעצמה, אבל הבנתי שהיא פשוט רגילה שאני זו שמתקשרת וזהו.

אמא זה נגמר מתישהו ואת תצטערי על הרגעים הללו שלא יחזרו.

אני אומרת לך כי אלו דברים שאפשר לעשות ואני עושה אותם בעצמי.

לי יש שני תארים, לאמא שלי אין בגרות ואני מדברת איתה כל יום. אני מספרת לה על שמלה, על שיניים, על צעדים ראשונים, על הגננת, על המורה, על המבצע שהיו במכולת וכל הזמן כל הזמן משתדלת לשמח אותה כמה שניתן.

אני מי שאני בזכותה וזו גמילות חסדים וכיבוד הורים וזכות עצומה לשמח אותה.

שמועה טובה תדשן עצם ואני מאוד מאוד משתדלת לשמח אותה בדברים קטנים ופשוטים כפי הבנת ליבה.

ברוך ה' שאמא שלי גם נתנה לי דוגמא אישית טובה כשכיבדה את ההורים שלה. היא דיברה עם סבתא שלי המון(ואני מדברת על  תקופות ששיחות טלפון עלו הון)  וגם ביקרה אותה המון ולסבתא שלי היו 12 ילדים והיא עבדה בפאלחה ולא ידעה קרוא וכתוב.

זאת אמא שלך.

תגידי תודה שהיא בחיים.

מחילה

מבינה מאוד את מה שכתבת ומסכימה עקרונית על להעריך וכו

אבל לא כל כך נעים הטון בו כתבת

מאוד מטיף ומוכיח כזה

ועל כל קושי שיש בחיים אפשר להוכיח

תעריכי את זה שיש לך בעל

מה את מתלוננת תגידי תודה שיש לך ילדים

וכו

וזה ברור שזה נכון

אבל זה לא האופן שבו דברים מתקבלים ונכנסים ללב

כי עם כל ההערכה. ויש

יש גם גם תחושות והתמודדויות וכששואלים אז רוצים עצה והתייחסות לשאלה הזפציפית

ולא הטפב חיצונית של

תעריכי שהיא בחיים

ואגב

במיוחד במשפחה

כי כמובן יש גם עוד התמודדות מלבד השיחות

זה סיפור חיים שלם ולא הכל נאמר פה

ואמא שלי מקסימה וטובה ומעריכה אותה מאוד על הילדות שלי והאהבה שלה וכו

ובמקרה היא גם מבוגרת בגיל..אז התעריכי שהיא בחיים קצת רגיש.. כי זה במילא במודעות שלי..

בסוף כל אחת כותבת מהעיניים שלה ומנסיון החיים שלה ולא כל אחת חייבת להתחבר.

וסליחה על הטון המטיף! 🤝

תכננתי להגיב מיד כשקראתי ושכחתי.

אני חושבת שאת מאוד צודקת וזאת הגישה הנכונה.

אנחנו בדור של נח ומתאים לי

בעלי בדיוק למד הלכות כיבןד הורים וזה פשוט מבהיל הצורה שבה התורה מתייחסת לזה.

אני רחוקה מאוד. לצערי לא מעריכה מספיק ויש לי עוד המון המון עבודה בעניין.

אז תןדה על התגובה שלך והתזכורת הככ חשובה

בעיניי האמירה ׳אנחנו בדור של נח ומתאים לי׳ באה לצמצם את אפשרויות הבחירה ע״י הגדרה של חלק מהבחירות כשליליות.

אבל אני מכירה את הדרך שלך ומעריכה אותך♥️

פשוט חושבת מאוד שונה ממך

שימחת ממש.

ובאמת כיוונתי לשם שמיים ולכבוד שמיים כי בעיניי מצוות כיבוד אב ואם היא חשובה ויקרה ולא פשוטה בכלל.

שמות לב למה שנח ומתאים לנו, להבדיל מדורות קודמים. זה עושה סדר בנפש ובסוף זה מיטיב איתנו. ממקום כזה יותר נכון לקיים מצוות, גם אם קשה לנו.

כשמדחיקים קושי, זה גורם נזק. כך לדעתי לפחות.

בהלימה עם ההלכה אז זה מצוין וזאת הדרך הנכונה.

הבעיה שזה לא תמיד ככה (הרבה פעמים כי בכלל לא יודעים את ההלכה).

ויצא לי ממש רבנית ומטיף

זה לא מה שהתכוונתי להגיד

וגם אני ככ רחוקה מזה ויש לי המון עבודה

פשוט לפחות אצלי הניו אייג'יות לפעמים מבלבלת והודעה כמו של דיאט ספרייט העמידה אותי במקום והזכירה לי מה צריך להנחות *אותי*.

עם ההלכה

אבל יש נסיונות בחיים

ויש מורכבות

ויש בחירה

ובאמת שגם איך אומרים את הדברים צריך להיות מותאם לקורא/ שומע כי יש דברים שאינם נשמעים ולא בגלל שאנשים לא רוצים לנהוג לפי ההלכה. זה מורכב באמת.

ופה נכנסת הקשבה לעצמי. זה לא בהכרח ניו אייג'יות. לעתים זה גובל בדיני נפשות ממש. אבל מבינה למה את מתכוונת ויש לפעמים גבול דק בין הדברים. והוא מאוד פנימי

ונכון, צריך לזכור שמצוות כיבוד הורים אמנם מוגדרת היטב אבל אין לה שיעור. 

דיברתי על עצמי בלבד. שימי לב שלא הגבתי לפותחת בכלל.

רק כתבתי למגיבה שאהבתי את התגובה שלה ו*לי* היא התאימה.

סליחה אם השתמע כך.

זו הערה כללית בכלל. לא רק לשרשור הזה ספציפית 

הן מאוד צפופות וספציפיות

אין שום הלכה שנוגעת בשיח ושיתוף ההורים

בהסכמה לכל דעה שלהם

וכו.

מסכימה עם העקרון שטוב להשקיע בקשר עם ההורים(כל אחד לפי רמתו, אצלי למשל יעיק מאוד על אמא שלי שיחה כל יום או אפילו כל יומיים, היא אישה עסוקה ואין לה פניות לזה, וב"ה הקשר שלנו טוב ומוערך) אבל אם את מדברת על הלימה להלכה ראוי לדעת מה ההלכה

היא התכוונה שהשיחות לא מספיק עמוקות מבחינה רגשית

לא אינטלקטואלית

לכן ההשוואה שלך יש תארים ואמא ללא בגרות לא רלוונטית

הפותחת מחפשת מענה רגשי עמוק יותר משיח שטחי

אם הבנתי נכון

אני לא מצפה ממנה להיות עמוקה ואינטלקטואלית וכו

זה לא היא

אני לא מצפה לשיחות נפש

רק להתעניינות פשוטה בחיים שלי

גם בחוויות היום יום

ובדברים שקשורים אלי

ולא רק בילדים

זה דברים שכל השנים בעבר היו קיימים

אני לא מצפה למשהו שלא ביכולת שלה

מה הכוונה בפועל

אני מתחילה עבודה חדשה

מספרת לה

שמתחילה משהו חדש

רוצה שתשאל איזו עבודה ..במה

אני מלמדת ויש לי איזה הרצאה מיוחדת.. מבפרת לה שהעברתי אתמול משהו מיוחד שעבדתי עליו הרבה- מצפה שתשאל איך היה.. או שתתעניין קצת במה אני בכלל מלמדת.. בקורס שאני עושה .. סתם.. פשוט בדברים של החיים שלי

פעם אם היתי מלמדת היה לה סבלנות גם לשבת שעה להקשיב לכל פרט ופרט בשיעור

עכשיו רק רוצה שתשאל מה שלומי

איך היה

לא עומק לא נפש

סתם פשוט

שתראה אותי

אני לא רק אמא

לא מעניין אותי רק הילדים

ו...כן זה קשור למצב בכללי

שבו אני כבר שנים לא יכולה להגיע לשבתות כי קשה לה(ושאר האחים כן באים כי עם פחות ילדים)

ורגיש לי התקופת מלחמה שלא התקשרה לשאול אפילו מה שלומי עם כל הילדים לבד טבהריון ובעל בצבא

וגם אם כן בסוף אחרי ששיתפתי אותה מתישהו שפגע בי שלא התעניינה בכלל(ברמת השבועיים שלמים  הראשונים אפילו לא התקשרה )

שיחות כאלה לא מאפשרות לשתףבכלום

ברמה הכי פשוטה

תקשרתי באמצעות המייל: תמונות/ איחולים/ הודעות

התקשורת באופן הזה עזרה לי לשפר את התחושות שלי כלפיה שהיו מורכבות

אחרי תקופה אמא שלי החלה ליזום שיחות לעיתים והם כבר היו ענייניות, קצרות ויותר התאימו לי.

אני חושבת ששיחות מאולצות לא תורמות לקשר (במיוחד לקשר מורכב) ורק גורעות ממנו.

גם אני עבדתי על הקשר בינינו מרחוק

ובזמן הזה שלחתי תמונות, איחולים, מתנות לחג /יום הולדת.

אנחנו מתכתבות הודעות קצרות. מתקשרות לעתים רחוקות. אבל בלב שלי יש לי המון אהבה והכרת טוב.

לפעמים כשהיחסים מורכבים ואנחנו שונות מדי המרחק עושה לנו טוב.

מה שכן מתקשרת לסבתא באופן תדיר והן מתראות הרבה. אמן שיהיו לה חיים ארוכים

פעמיים שלוש בשבוע..

לפעמים מתקשרת בוידאו שתראה את הבנות, לפעמים בשיחה רגילה.

לפעמים אני פורקת לה ולפעמים היא מדברת על מלא דברים שלא תמיד מעניינים אותי אבל אני מבימה שכמו שלי יש את הצורך באוזן קשבת- גם לה יש

היא לא מתקשרת אף פעם חוץ ממתי שצריכה דברים טכניים

אני מתקשרת מידי פעם אבל לא מעניין אותה לשמוע עלי,כאילו היא שואלת מה שלום הילדים,אני קצת מספרת,אבל היא בקושי מגיבה ורוצה תמיד לסיים.

היא יכולה להאריך מאוד בדברים שמעניינים אותה אבל אין לה סבלנות לשמוע.

התקשרתי בשישי ואמרתי לה שהבת שלי התקשרה להגיד שבת שלום. אז היא אמרה לי כן לא חשבתי שזה את לרגע 🙈

אבלל אנחנו ממש משתדלות להיפגש ממש ממש

לפחות פעם בשבוע הם גרים במרחק שעה-שעה וחצי אבל עדיין ממש משתדלת. ולי זה מספיק השאלה אם זה אופציה אצלך בכלל?

בקטע  הנכדים אני ממש מבינה איך שהיא באה זה שעה מדברים עליהם ורק לקראת הסוף, אה איך בלימודים באמת 🤦🏼‍♀️

ושיחות עומק ניסית לפתוח איתה דברים? יש לכם קצת ענינים משותפים?

אצלנו ממש הינו צריכות לבנות חברות מחדש אחרי החתונה כי זה ממש לא היה אותו הדבר. 

אמא שלי היא דווקא מאוד טיפוס של שיחות נפש (וגם שיחות עדכון סתמיות), אז זה בעצם המשיך אחרי החתונה. ולרוב היא מתקשרת (לפעמים ממש עושה סבבי טלפונים בין כל הילדים שמחוץ לבית), אז זה מקל עליי...

כבר חוששת מהזמן שבו אני אהיה אמא לבוגרים/נשואים, כי אני שונאת ליזום שיחות טלפון, וחוששת שהילדים שלי ייעלבו אם לא אתקשר אליהם על בסיס קבוע...

לא יודעת מה לייעץ לך, באמת. אבל באמת אולי לקבל את זה שככה הקשר ביניכן, וגם קשר כזה הוא טוב וחיובי. שיחות נפש והתעניינות אמיתית בחיי היומיום תמצאי במקום אחר... אולי חמות (חמותי, נגיד, היא לא טיפוס של שיחות נפש טלפוניות בכלל, למרות שגם היא מקסימה), אולי אחות או קרובת משפחה אחרת או חברה טובה... ♥️

ותודה לכל מי שהגיבה

האמת ידעתי שזה משתנה.אבל כן רציתי קצת חלון הצצה

כי זה דברים שפחות משתפת חברות

ונגיד בעלי בדינמיקה והקשר משפחתי ממש אחר משלי

מרגישה שזה נתן לי עוד נק' מבט והרחיב לי קצת את התמונה

ובעיקר עזר לי להגדיר מטרה שונה לשיחות

ואולי באמת לצאת ממעגל האכזבה ממנה שהיא לא מצליחה בשנים האחרונות ובכלל לשנות בעצמה כלוםם.. כבר שנים על שנים שהכל נשאר סטטי

אותם הדפוסים אותה התנהלות ובהכל

גם כשמבקשים ומשתפים שמשהו מסוים לא נעים או היתי שמחה אחרת( במה שנוגע אלי כמובן.. .לא מצפה לשנות אותה )

וזה סוג של תסכול מתמשך בהרבה דברים

ובכללי אין לי אף קשר עם המשפחה

אז זה גם חסרון מהותי בחיים

אבל זה עזר לי מה שכתבתן .. מכל כיוון

ואפילו העזתי והרמתי טלפון

ואפילו מיוזמתי קצת שיתפתי במעבר לטכני

והפעם עבר יחסית בש'לום

לא התפתח לשום שיחה כמובן

אבל לפחות הקשיבה

אז זה מאוד קשה לשנות ברגע. לשתיכן.

וזה ממש קשה לחיות בתחושה שלאמא לא אכפת, אבל יכול להיות שהיא התרגלה/ באמת חושבת שהיא לא רוצה 'להוסיף' לך דאגות. באמת שאיאפשר לדעת איך זה נראה מהצד השני, אבל ככ ברור הרצון הזה שיתייחסו אלייך. בטח ובטח מאמא

❤️

אלא אם כן היא צריכה לשאול משהו..

אני מתקשרת אליה מיליון פעם ביום בערך וגם שולחת לה ווצאפ עם תמןנות ומתייעצת איתה על המון דברים

שאני מתקשרת השיחה די שטחית אני מתייעצת או שואלת אותה מה שאני צריכה וזהו מנתקות ואני ממש סבבה עם זה אני מרגישה שהיא תמיד שם בשבילי..

אמא שלי היא בנאדם קר אבל אוהב מאוד ואני מסתדרת עם זה..

אני לא חושבת שזה משנה מה טוב עבורנו זה יותר מה טוב עבורך אבל יכול להיות שמאז שהתחתנת אמא שלך לקחה ספייס כדי לא להציק או להיות חטטנית ונדחפת..

אני מתקשרת 99% מהפעמים

לרוב זה יהיה בגלל משהו ספציפי שאני רוצה לשאול/להתייעץ/לשתף

ואז הרבה פעמים השיחה תמשיך ותתארך דיי הרבה...

השיח ביננו לא ככ רגשי עמוק, אלא יותר טכני והרבה התייעצויות יצירתיות וכזה אבל פחות רגש, תמיד הוא היה כזה וזה סבבה לי, לא מחפשת משהו אחר...

גם עכשיו כשבעלי לוחם בעזה, היא לא מתעניינת

השיחות סתמיות

אבל לדעתי זה כל כך חשוב הקשר אפילו אם הוא במיעוט

לדעתי תמשיכי למרות שזה לא הכי נח לך

קוראת סמויה כבר הרבה שנים, לומדת מכן המון...

כשהייתי צעירה ועד היום היה לי קשר מצוין עם אמא שלי. תמיד אני זו שהייתי מתקשרת, היא אף פעם לא התקשרה. היא אמרה לי בעבר שכך הם התחנכו, הילדים צריכים לפנות להורים ולא ההיפך וכך גם היה עם סבתא שלי ז"ל. (חמותי כן מתקשרת להתעניין מה נשמע). שיחות עומק בדרך כלל היו רק כאשר הייתי באה לבקר ולא בטלפון (עד היום). אמא שלי היא אישה עמוקה בכללי.

יכולה להגיד שהיום, כשהבת/הבן שלי מתקשרים לשמוע מה נשמע אין לי את הסבלנות הנדרשת לשיחות עומק והשיחה נסובה באמת סביב מה נשמע ומה שלום כולם... הסיבה היא שיש עוד ילדים בבית, יש עוד חיים כאן וכאשר מישהו מתקשר אף פעם הם לא יודעים מתי ואיפה הם תפסו אותי. בשונה ממישהו זר אני כן מרגישה צורך לענות ולא לסנן גם אם זה לא זמן נח כי אלה הילדים שלי אבל בסופו של דבר הרבה פעמים לא תהיה לי פניות נפשית/פיזית לשוחח, ודאי לא שיחת עומק. לעומת זאת כאשר באים לבקר אני מתפנה ויושבת ומשוחחת ואז גם יותר פנויה לשמוע ולשוחח לעומק.

הבן שלי מתקשר אלי (נמצא ברצף בישיבה) בזמנים פנויים או פחות.

השיחות לרוב קצרות לשמוע שהכל בסדר. לפעמים כן יש שיתוף או דיון על משהו חשוב ואם זה קורה בזמן שאני לא פנויה אז אני מסכמת איתו שנדבר עוד מעט כשאתפנה.

בעיניי אם יש קשר ותקשורת טובה, אפשר להסתדר מבחינת פניות ותכנון זמן, כל הבעיה מתחילה מחוסר יכולת/רצון לתקשר בצורה פתוחה וכנה.

ואם יקרה משהו אחרי שדיברנו אתקשר שוב ולא אחכה למחר.

אני מתקשרת לרוב בבוקר, היא תתקשר אפ צריכה משהן ספציפי או אם לא התקשרתי וזה יראה לה חריג.  

רוב השיחות זה רק עדכונים, מה הכנתי לצהריים, איך היה להם בחוג וכו.. מדי פעם יש נושאים קצת יותר עמוקים 

אני בכורה, יש לי קשר מאוד קרוב עם אמא שלי, ואני מאוד אוהבת לדבר איתה.

לפעמים אני מתקשרת אליה ולפעמים היא אלי, מדברות על כל נושא שבעולם, וגם על נושאים בחלל

מלא פעמים היא עמוסה נורא ואין לה זמן לדבר איתי או להאריך, אז היא רק אומרת שלום מתעניינת שהכל בסדר ומעבירה את הטלפון לאח תורן שאפטפט איתו קצת.

גם לי אישית קצת משעמם בבית לבד רב שעות היום עם הקטנצ'יק שלי, אז מאוד אוהבת להתקשר לדבר איתם קצת...

אבל באמת יש לי מלא אחים בבית ששמחים לדבר איתי ולספר איך היה בלימודים/עם חברים/בישיבה וכו.

ואני מאוד מרוויחה מזה שככה אני לא מנותקת מההווי שקורה בבית שעד לא מזמן היה הבית שלי.

אמא שלי כמובן מקבלת עדכון און ליין על כל תנועה חדשה שהנכד למד לעשות וכל שן שאמא שלו מדמיינת שמתחילה לבצבץ.

אני מאמינה שיחד עם עומס החיים שלי התדירות תלך ותפחת בהדרגה. אבל מקווה תמיד להישאר עם קשר חם ואוהב...

היא לא מה שהתכוונת שיגיבו פה בשרשור...

לא עניתי שום דבר שיכול לעזור לך.

סורי..

אי אפשר לערוך או למחוק, אז פשוט מגיבה על התגובה.

וחיבוק לך על התחושות.

קשה נורא לצפות משו מקשר ולא לקבל אותו.

גם אצלי זה היה ככה בעשור הראשון לנישואים

זוכרת שאפילו כתבתי פעם לאמא מכתב שמעולם לא נשלח, רק כדי לפרוק

קראתי לזה "האמא של הפתיתים" כי כל מה שהיינו מדברות היה על ארוחת צהריים

והיו לי עולם שלם של חוויות קשיים והתמודדויות שרציתי לחלוק איתה וזה לא צלח, היא לא היתה פנויה לזה

עם השנים, הבנתי שאת הצורך שלי אני צריכה למצוא במקום אחר

ולקבל את אמא כמו שהיא

היום אנחנו מדברות פעם בכמה ימים

תמיד ביוזמתי, אני מתקשרת

ודווקא מאז שהרפיתי יש לנו לפעמים שיחות מאוד עמוקות 

האמת הרפתי מהכלל

כבר שנים

לא מצפה לקשר עמוק

לא לביקורים

לא שתזמין

לא שתעזור

כלום

אין לי קשר עם כל המשפחה

אבל הלבד בלי בעלי במלחמה כן קצת יותר רגיש

האחריות העודפת

בא להרגיש שאת גם ילדה של מישהו

שמישהו מתעניין

שמישהו מעריך

שיש עוד שייכות בחיים חוץ מבעלי שלא פה

סליחה.. קצת פרקתי

אני לא כועסת אליה

רק קצת זקוקה יותר מהרגיל

אבל ממש התחסרתי למה שכתבת וגם אצלי ההרפיה היתה הדבר הנכון

אני מתקשרת, היא לא תתקשר כי לא רוצה להפריע אבל אם לא התקשרתי היא תשלח הודעה...

והקשר שלנו מאוד טוב ב"ה. עוזרת מלא.

כאב לי לקרוא אותך. וזה מוזר שזה השתנה. יכולה לשים אצבע מה גרם לזה?

כי אם הקשר היה ככה לכתחילה זה היה מובן.. 

משהו בה השתנה בכללי

הבית הפסיק להיות פתוח

עודף לחץ על נקיון שממש מונע מלבקר

הכל מקובע ועסוק בעצמו

לא מכוונה רעה..הגיל משנה משהו..

נגיד עכשיו היא פתאם לפני שבועיים אומרת אולי נבוא לבקר( קורה אחת לשנה+) כי לי אין איך לבקר כשבעלי בצבא

ואז דוחים ודוחים..למה? או רים שלא יכולים מסתם תרוץ מגוחך

ומתי יבואו כשבעלי בדיוק חוזר לביקור.

ואפילו לא שאלו אם אני מעדיפה משהו אחר או מתאים לי

הם באים רק עבור עצמם

כי הם התגעגעו

אבל לרגע לא חושבים עלי

אהה היא לבד חודשיים וחצי אולי ישמח אותה ביקור קצת בתוך הלבד הזה.. כלום אפילו לא שואלים . מודיעים

ובמקום זה..

נסעו פעמיים לאח אחר שלי(אותו משך נסיעה)

למה? כי באמת יכלו

פשוט אותי לא שואלים

אני חושבת שאחרי החתונב היא פשוט הגדירה את התפקיד האמהי אחרת

כאילו אין לה כבר תפקיד עבורנו

מלבד להכין אוכל כשבאים

פשוט חוסר מודעות.. וסוג של התנהלות בחיים "התקבעה בגלל הגיל המבוגר

היא בן אדם ממש טוב

וכילדה היתה גם אמא ממש טובה

האמת

עזר לי קצת לפרוק פה את התסכול שלי

אבל ב''ה מרגישה עכשיו יותר בטוס

חזרתי להתקשר אליה

בלי ציפייה למה שלא יכולה לתת

ולפעמים התסכול והחוסר צף

ותודה על המקום לפרוק קצת

בלי נעליים הוא רץ, בחנות הלך עם זה ממש יפה

נפל פה ושם אבל בסה''כ הלך.

רק בבית השינוי.

שמתי לו בינתיים 3 פעמים מאז הקנייה, כל פעם לחצי שעה, אולי קצת פחות. הוא כל הזמן נוגע בהן מאיו מנסה להוריד.  אני חוששת שזה לא נוח לו. למרות שקיבלתי הרבה מאוד המלצות על החנות הזאת קשה לי להאמין שעשו התאמה לא טובה 🤕

אז זה ממש הגיוני

לפי מה שאני יודעת אומרים לחכות יותר זמן בין תחילת ההליכה לנעילת נעליים

שההליכה יותר תתיצב.

אני מחכה חצי שעההאבל באמת נראה לי אני מגזימה

בכל אופן נראה לי זה פשוט ענין של הסתגלות.. ויעבור בעז'ה הנעל כבדה ולוקח זמן להתרגל למשקל שלה

ורק עכשיו קניתי לו....

הוא ילד שב"ה לא מפסיק לרוץ

ועם הנעליים קשה לו יותר. אבל מלבישה ללבישה הוא מתרגל.

אני חושבת שזה נורמלי....

מלא נחת

אבל גם אם היה לו נוח עם נעליים לא כדאי לשים לו בבית.

אפשר גרביים נגד החלקה.

כבר חששתי שהלכו 400 שקל לפח.

אל תשאלי למה במחיר כזה, בשום מקום לא היה משהו יפה במידה שלו. כבר חששתי שהכסף לפח. 

אני מלבישה לקטנצ'יק כרגע נעליים ישנות של אחותו הגדולה כשהייתה בגילו 😅

אלה נעליים טובות מפפאיה ששמרתי, וגם ככה לא אכפת לו מהצבע בגיל הזה

אבל יש לי טראומה קלה - עשיתי את זה עם הילדונת פעם, סנדלים בצבע של בנים. ואז יום אחד המטפלת שלה אמרה לי שיש לה סנדלים (של בנות) מיותרים ואולי אני רוצה אותם בשבילה🙈 התפדחתי נורא שהיא חשבה שלא קניתי סנדלים חדשים בגלל קושי כלכלי או משהו...

בכל אופן, עכשיו כבר לא נשארו לי נעליים מהילדים הקודמים...

זה ממש נורמלי לשים לילד נעליים מהגדול

אני גם שמרתי נעלי צעד ראשון של הגדול, אבל זה במידה 21 - קטני רחוק משם 

הילד פשוט קטן

גם קטנטונת

לא קניתי לה נעליים רק עכשיו מתחילה ללכת וגם זה לא לגמרי

אבל מאמינה שגם היא תצטרך מידה קטנה ממש

זה פשוט עושק המחירים של נעלי צעד ראשון.

ושתהיה בריאה הקטנה הזאת, כבר בת שנתיים + ועדיין במידה 18.

התחילה במידה 16 שאין מידות כאלו בכלל בארץ.

יש מלא נעליים לא יודעת מה טוב ומה לא.

היה לי חשוב לקנות כי אנחנו מטיילים מלא ברחוב.

לבית אני לא צריכה, זה רק לגינה וכאלה 

עדיף בלי לפחות בחודש הראשון להליכה

הבן שלי כשהתחיל ללכת היה נופל הרבה ודווקא כששמנו לו נעליים זה נתן לו יציבות וביטחון

מקודם שמתי לו עוד פעם והשתפר.

הנחתי חתיכה של דבק נייר בחלק הקדמי שלא ישתפשף חחח עכשיו אני יותר רגועה עם הזחילה 

בעיקר בגינה, בחול ודשא. או נגיד על מזרנים.

הליכה על משטחים שונים ככה הוא ממשיך לחזק את כף הרגל מה שלא קורה בתוך הנעל. וגם יחשף לתחושות שונות.

מומלץ. (במיוחד שהתחיל ללכת רק לפני חודש ).

לדבר איתה: זה סיכוי ענק לגרום נזק.

בדימוי העצמי שלה, ואף בנושא ההשמנה עצמו.

לדעתי: לכבד את הבחירות שלה, זכותה. יחד עם זאת שווה ללכת לבדיקות דם ליתר בטחון, וכן להוציא את השטויות מהבית.

ממליצה לשמוע את הפודקאסט של מה בליבא עם רוני רמז

היא מדברת מדהים על עודף משקל

ממש גרמה לי לבכות איך גרמו לי לשנוא את עצמי ואת הגוף שלי...

בכללי, אין מה להגיד לה בעצמה.

אם היא תרצה ותפנה אליכם להתייעץ מה לעשות, אז תייעצי לה להוסיף פעילות גופנית , לשלב התזונה ירקות וכו'

די ברור שהיא כן שמה לב, וכרגע לא רוצה לעשות עם זה

כלום כי זה מלחיץ או אין לה כוח להתמודד עם זה או משהו בסגנון...

אני מאמינה שהנכון יהיה להתעלם, מקסימום לדאוג שהאוכל שמכינים בבית יהיה בריא יחסית...

תעזרו לי לחדד את הנקודה… זה מה שבעלי טוען

אבל התפקיד של הורים זה גם לחשוב לטווח ארוך... אני חושבת שכל מה שיגידו לה יגרום לה א. לאנטי, ולהוריד את הסיכוי שהיא תתחיל לאכול בריא או לעשות ספורט כי זה יהפוך למשהו שהוא מולכם במקום למשהו שמול עצמה

ב. לחרדה או דימוי עצמי נמוך, כי אם אתם מדברים איתה על זה זה כנראה ממש גרוע. וחרדה אגב הרבה פעמים גורמת להגביר אכילה רגשית ולא להוריד.

אני חושבת שדברים כמו להוסיף סלט חי לכל ארוחה ודברים כאלה, שזה להוסיף אוכל בריא בכללי ולא לחץ מולה. ואם היא מבקשת עזרה או מתלוננת על המשקל שלה אז אפשר להציע עזרה בעדינות. אבל לא לבוא ולדבר איתה מלכתחילה.

שנערה בת 15 לא שמה לב שהיא השמינה

יכולת ההשפעה ההורית לגבי אורח חיים ותזונה נכונה היא ב

1. אוכל בריא זמין בבית

2. דוגמא אישית

3. חוסר שיפוטיות

4. השארת יכולת הבחירה בידי הילדה

בכל גיל

ובפרט בגיל 15

כי נערה בת 15 בטוח שמה לב שהשמינה ומן הסתם מתעסקת עם זה בלי סוף. אז בתור הורים נראה לי חשוב לפתוח ערוץ תקשורת דווקא סביב דברים לא מדוברים. למתבגרים יש נטיה להכנס לסרטים סביב דברים ולחפש תשובות ופתרונות במקומות שהם לאו דווקא חיוביים או מקדמים.

כמובן לשים לב טוב לתוכן השיחה. לזכור שבתור הורים אין לכם מטרה לגדל ילדה רזה, יש לכם מטרה לגדל ילדה בריאה שאוהבת את עצמה.

הייתי ממקדת את השיחה בנערה וברגשותיה - איך היא מרגישה עם עצמה? האם היא זקוקה מכם לעזרה כלשהי בנושא?

מדגישה אלף פעם שהיא אהובה בדיוק כפי שהיא. באופן כללי, לנסות להתפעל ממנה באופן יזום כמה שיותר. לאו דווקא מחלקים חיצוניים - מכשרונות, תהליכים יפים, חברויות יפות, כל מה שמסייע לנערה לפתח דיבור פנימי אוהב וחומל כלפיי עצמה. 

סליחה על הנחרצות, אבל שבעלך ילך לעבוד על עצמו לקבל אותה ולאהוב אותה כמו שהיא היום.

בלי זה, כל דיבור וכל פעולה רק יעשו נזק.

היום זה מאד אופנתי "לקבל את עצמי כמו שאני" אבל בואי לא ניתמם… גם אם נשתוק (כמו עד עכשיו) יש סיכוי גבוה שבשלב מסוים היא תבין שהיא שמנה מאד והיא כנראה לא תהיה מרוצה מזה.

אולי גם יש הבדל בין מישהי שמגיל צעיר היתה שמנמונת לבין מישהי שהשמינה מהר ובאופן פתאומי יחסית בעקבות הפסקת טיפול תרופתי.

לא מצליחים לעצור עליה במשקל/ לעשות ספורט/ לאכול ירקות במקום פחמימות

כי זה קשה

מאד

לילדה בת 15 הקושי פי כמה וכמה

מודעות אפשר לעורר

בצורה נכונה

בעיקר מדוגמא אישית

רוב הסיכויים שניסיון לעורר מודעות ועידוד יפגע בה מאשר יעזור (כי זה עם פוטנציאל גבוה לשיפוטיות והתערבות)

זה לא מאד משנה מתי ולמה קרתה ההשמנה

אלא

ששליטה על אוכל זה דבר מאד קשה

ומעטים האנשים שמשיגים את זה

אדם שלא חווה את התהליך הפנימי

לא יכול להבין אותו

האדם היחיד שיכול לעזור בנושא הזה

זה האדם לעצמו

שאר האנשים בעיקר יפריעו

(עם פוטנציאל גבוה שההורים הם אלה שמפריעים)

ומה ההורים שלי לא ניסו.

בסוף עד שזה לא הגיע מתוכי זה לא עזר.

אז ירדו 7 קילו והחזרתי 10.

מה לא ניסו איתי.

בסוף ברגע שהחלטתי, אי שם בגיל 17, הצלחתי להוריד 34 קילו ממשקלי.

אבל זה רק כשזה הגיע מתוכי.

לא הייתי מדברת איתה.

כן מכינה אוכל בריא יותר ומנגישה פירות וירקות.

כשהיא תרצה היא תיגש אלייך.

בגיל הזה אין סיכוי שהיא לא מודעת לעצמה.

שאמא שלך תסב את תשומת לבך למשקל שלך ותעודד אותך לאכול יותר פירות וירקות?

סליחה, אבל זה נשמע לי נורא.

לקבל אותה כמו שהיא זה לא להיתמם.

זה להגיד שיש בה עוד המון המון דברים חוץ מהמשקל.

יש לה תכונות אופי. יש לה שיער יפה. או עיניים יפות. אולי היא חברותית, או מצחיקה, או חכמה, או אכפתית מאוד. את יודעת. אבל היא מיליון דברים חוץ מ'שמנה'.

אז כרגע היא בעודף משקל. ואולי יום אחד היא תרצה להרזות ואולי לא. זה לא משנה.

מבחינתכם היא מהממת כמו שהיא וזהו.

(שוב, תחשבי איך היית רוצה שההורים שלך יתייחסו אלייך בנושא כזה. תראי כמה שרשורים כואבים נפתחים פה בפורום סביב הנושא. תחסכי את זה ממנה. בבקשה).

רוב אחיי היו אוביס בגיל ההתבגרות והגיעו למצבשרוצים מעצמם בלי שהעירו להם וירדו עשרות קילוגרמים לבד

לא להתערב, לקבל כמו שהיא

רם מפריע לבעלך בעין שיעבוד על עצמו ואפשר לדאוג שיהיה אוכל יותר בריא בבית שאת מגישה אבל לא יותר

לא הייתי אומרת לה לאכול פחות או משהו כזה

הייתי מתייעצת עם גורם מוסמך כמו פסיכולוגית ילדים (לא דיאטנית).

ושימו לב על מה זה יושב אצלכם, אני לא חושבת שמדובר רק בבריאות, אלא גם בתפיסה חברתית.

תשאלו את עצמכם, אם בדיקות הדם שלה יצאו תקינות, אם היא היתה אוכלת לא בריא ולא משמינה, אם הסכנה הבריאותית היתה בתחום אחר כמו חוסר שינה, עדיין הייתם נלחצים באותה מידה?

אני מניחה שיש כאן גם איזושהי תפיסה של דימוי גוף (לכולנו) ואתם דואגים לא רק בריאותית גם חברתית.

אני לא אומרת את זה כשפיטה, התפיסה הזאת נוגעת בכולנו, פשוט חשוב להיות מודעים לעצמנו ומה מניע אותנו.

ונכון בריאותית זה גם לא בריא, לכן כן הייתי מניעה אותה בדרך כלשהי, אולי שינוי כללי בריאותי של הבית, אולי ספורט משותף, הליכה של שתיכן, בלי קשר לשיח על נראות. ובעיקר מתייעצת עם גורם מוסמך.

זה קריטי במיוחד בגיל הזה.

זה לדבר על עצמך.

תשתפי אותה כאילו דרך אגב שאת רוצה קצת להוריד במשקל, אז את אוכלת יותר ירקות, תכיני לך סלט גדול ותגידי איזה טעים אם בא לה קצת?

תכיני כאילו לך ירקות בתנור וכד' ...

את לא מדברת עליה בכלל, רק על עצמך ועל בריאות וזה נותן לך כח, הקמח הלבן מעייף אותך ואחרי ירקות יש לך יותר אנרגיה. להכין דברים בריאים מגניבים כמו כדורי תמרים, בשבילך ומי שרוצה גם מוזמן.

מאמינה שהיא שמה לב לגוף של עצמה, זה בדיוק בגיל שמתעסקים המון עם הגוף, אם היא באמת מעוניינת לרדת במשקל יהיה לה קצה חוט - איך מתחילים, ושזה לא כזה נורא, ושאמא שלי מכירה את זה יאפשר להתייעץ איתה. 

שבת בבוקר עדיין מתלבטת לגבי העיקרית

עוקבת איתך 

ערב מרק עוף והמון ירקות עם קניידלך

בוקר עוף ותפוחי אדמה ברוטב תפוזים בתנור, אנטיפסטי

סדש קניידלך, ביצים קשות או חביתה,  אולי תפוחי אדמה מבושלים כמו כרפס

מצות

עוגה קנויה לילדים, פומלה ואננס, יש גם גלידה חלבית

סלט ירקות,  מטבוחה, אולי ממרח זיתים, מקלות גזר בתנור

מרק עם קניידלך בלילה

האמת לא מכינה לשבת כלום. אולי עוגות.

אבל הכנתי מלא לליל הסדר (אנחנו משפחה קטנה והכנתי לכל המשפחה של ההורים שלי 12 נפשות).

חלק נשאר וחלק אחרים יכינו.

הכנתי לערב חג (שלא יהיו רעבים):

חזה מתובל, שניצלים, פירה, סוג נוסף של פירה, ונקניקיות

לליל הסדר: עוף בדבש, תפוחי אדמה וגולאש בשר.

ליום- בשר מתוק עם בטטה ותפוא, והיה גם עוף בתנור.

וסלטים-

מטבוחה מרוקאית

כמה סוגים של חציל

סלק

פלפלים

בישלתי לפני החג עד 3 בלילה.

ומיציתי!!

היום לא רוצה לבשל!

וגם לחמניות מקמח מצה וקמח תפו"א (אלתרתי קצת ויצא יחסית בסדר ב"ה. העיקר שהקטנה אהבה, ועכשיו יהיה לה מה לאכול... נראה לי שבפעם הבאה אכנסי גם קמח שקדים, שיהיה קצת בריא)

הבת שלי מכינה מרק וחמין, וגם תפו"א וסלט גזר מרוקאי.

איזה מזל שלא כל הבישולים עליי🤭

אני פשוט חותכת לעיגולים דקים, מסדרת בתבנית ומפזרת מעל תערובת של ביצים, שמ"ז ותבלינים (הפעם הוספתי גם קצת קוטג' ושקדים טחונים).

אם יצא טוב או לא - נדע בשבת🤭

באיחור ממשששש

מכינה מרק קניידלך, חמין, בטטה ותפוא בתנור, קציצות מצות, לחמניות (מאבקה קנויה)

בישלתי ביצים קשות ותפוא (אם אספיק אכין בורקס מצה)

ואולי אקח עוד רעיונות מפה אם אספיק, או לחג שני…

וסלטים-אצלנו אוכלים סלטים חיים בעיקר.

פסטו

סלט ירוק עם שקדים

סלט כרוב

סלט מלפפון עגבניה..

והבוקר עוף בתנור עם תפו''א ובטטות.

הכי פשוט.

אין לי כוח לבישולים.

ערב

דגים ומרק עוף עם קניידלך

בוקר

קציצות מטוגנות גם עם חציל ותפוחי אדמה

תפוחי אדמה ובטטה בתבשיל

בשר כבש

סדש

דגים שנשארו וסלטים

אולי נכין בלינצס/ פנקייק

סלטים- מטבוחה חציל במיונז חציל מטוגן גזר מבושל כרוב עם מיונז ביצים וסלטי ירקות/ חסה וכו 

אני הייתי כנראה קצת יותר מדי שאננה...

(מצד שני מאוד שמחה שבלי חרדות ב"ה)

אנחנו אצל חמותי היקרה עד מוצאי שבת

וזו הקלה גדולה כי עוד לא עשינו שום קניות או ארגון של המטבח לחג....

בקיצור

התחלתי לנקות מאוחר

עבדנו עד מאוחר

באתי לסדר עייפה...

נרדמתי לפני הכוס הרביעית

מאוכזבת מעצמי...

החלק הטוב: פוצון ופוצונת נהנו

פוצון המתוק כבר בן 4 ב"ה!

שר מה נשתנה בחן וברגש

כולל להצביע על כל דבר (מצה, מרור...)

וזה היה ממש מתוק

ואפילו לימדנו אותו את הקושיה ששרים כשבית המקדש קיים והוא שר גם אותה.

("שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי")

עכשיו הולכת בעז"ה לטגן בלינצ'ס

שארגיש שאני עושה משהו...

מזכירה שמי שרוצה את קובץ השירים שלי לפסח

יכולה לבקש ממני.

לק"י

לי היה נחמד.

אני עדיין לא רגילה לליל הסדר של המשפחה של בעלי. פחות אוהבת, אבל הגיוני...

וגם יש להם מנהגים שמוזרים לי (כמו לאכול ממש קצת מצות, ואז אני אוכלת יותר, ולוקח לי זמן, ועוד).

אני זוכרת שלמדתי מתישהו

ובעלי תלמיד של הרב ישראל אריאל

ראש מכון המקדש

אז זה בתודעה ב"ה.

הרגשתי שלמרות שהיה עם עוד בני משפחה, הצלחנו לשתף את הילדים יפה ולתת את האווירה שרצינו.

הבן שלי כתב לפני הסדר רשימת שאלות ממש חמודות ויפות על ההגדה ויציאת מצרים, ולא הצלחנו לענות על הכל תוך כדי הסדר, כי ראינו שזה כבר ארוך ולא מתאים לעכב את כולם. אבל אחר כך בבוקר עשינו השלמה וענינו לשאלות שנשארו, אז זה היה בסדר.

הקטן (בן שנה) ישן בתחילת הסדר עד כמעט סוף מגיד, אבל כשהוא התעורר לינוק הוא ראה את כולם ערים וחוגגים ולא רצה להפסיד, ונשאר ער עד סוף הסדר... אבל ב"ה הצלחתי להשתתף ביחד איתו, והוא היה חמוד ושימח את כולם בחיוכים מתוקים...

הלילה היה קצת מבאס.

בגלל שאין סעודה שלישית ולא אכלנו מסודר, במוצאי החג הילדים היו רעבים. אז אחרי הבדלה אמא שלי הכינה ארוחה טובה וזה היה מצוין, רק שכבר היה מאוחר והארוחה עיכבה אותנו, אז עד שהגענו הביתה היה כבר 11 בלילה, וכולם היו עייפים ועצבניים וזה היה מעצבן ולא נעים...

פעם הבאה נראה לי שגם אם אין חובת סעודה שלישית, עדיין כדאי לדאוג לארוחה טובה עוד לפני הבדלה.

אנחנו עשינו בבית, היה ממש ממש כיף.

הבן שלי קם חג בבוקר וביקש שנעשה עוד פעם ליל הסדר, מבחינתי היה שווה הכל עם הבקשה הזאת (זה משמעותי לי כי אני אישית מעולם לא התחברתי ללילה הזה, אצל ההורים משני הצדדים הוא ארוךךךךך, מסיימים באיזה 4. הלילה הזה זכור לי בתור אחד שרק רוצים לישון ולאכול ואי אפשר. ההורים מדהימים שלא תטעו, פשוט לא מצאתי את עצמי בקונספט).

בקיצור, היה טוב.

סיימנו ב 12, שני הילדים נשארו ערים עד הסוף. ערב מלא בשירה וריקודים.

בעלי הכין הצגה הם בובות שמתלבשות על היד, אבל הילדים לא היו בעניין אז פשוט זרמנו עם השירים בהגדה. איםה שלא היה שיר, מלמלנו מהר כדי לא לאבד את הקשב שלהם.

קנינו טרמפולינה שבוע לפני פסח (קטנה, בלי רשת) - הנחנו בסלון ליד השולחן הגדול לא הפסיק לקפוץ כל הלילה (ברמת המוזר לדעתי - כאילו, כמה אפשר לקפוץ?????. הגדול החליט על מסלול - רוקדים במעגל עולים לטרמפו קפיצה בחישוקים, עוד כמה דברים ומהתחלה. הפכנו להיות קצת עמדת דיג'י)

בקיצור היה ממש כיף.

עדיין יש פינה בלב שלא מוכן להשלים עם הטוב הזה, אני ממש התרגלתי שזה ערב של דברי תורה ופתאום כזה - לא היה דבר תורה אחד. גם אם הייתי רוצה בעלי היקר פחות הטיפוס ואני גם ככה, אין לי קשב לזה. היה טוב ומצד שני לא יודעת, מנסה להתרגל.

העיקר הילדים ואנחנו נהננו.

ראיתי סרטון של הרב יגאל כהן שבסופו של דבר - שום דבר לא שווה בלי שמחה. אז ב''ה שמחה גדולה הייתה. הבן שלי מחכה לסדר הבא וזה ממש עושה לי את זה. 

לעשות ליל הסדר לבד רק עם שני ילדים קטנים - זה אומץ!

באמת נשמע שזה היה מדויק בשבילכם❤️ איזה כיף שכולכם נהניתם כך! מן הסתם הילדים לא היו מצליחים ליהנות בליל סדר שכולו דברי תורה...

פעם ראשונה (בעצם חוץ מהקורונה). אבל הוא סגר חג בצבא. אז בסוף נסעתי להורים.

היה בסדר, אבל הייתי צריכה לתזז בין הקטנים לגדולים ולהרדים. בקושי אמרתי משהו מהמגיד, וגם בהלל ונרצה הייתי עם הקטן שהתעורר. מקווה שלמגוייסות יש פתור בכל זאת..

ואני עם סוכרת- אז מאתגר עם האוכל, המצות ו4 הכוסות (קיבלתי הנחיות מהדיאטנית מה בדיוק לעשות), אבל זה גם לא השאיר לי הרבה מה לאכול...

עכשיו אנחנו בבית ב"ה, הוא אמור לחזור סמוך לשבת. 

ועוד שינוי כזה. ממש קשה.

בעז''ה שתהיה לו נסיעה טובה הביתה ויחזור כמה שיותר מהר. 

אשמח לשמוע מה אתן שותות בארבע כוסות. אני שותה תירוש וכל שנה כמעט מקיאה בכוס הרביעית מרוב גועל. מצד שני אני לא מסוגלת לשתות כוס שלמה של יין (לא בהריון ולא מניקה אבל פחות מתחברת לאלכוהול).

לקחתי את הסוג המופחת סוכר וזה היה מעולה

יותר מהמיץ הכהה (לא זוכרת מה שם הזן).

גם לי קשה לשתות הרבה מיץ ענבים, וביין אין סיכוי שאגע...

רוב הכוס מיץ ענבים, מוסיפה גם יין.

ככה לא מרגישים את החריפות של היין, אבל זה קצת מאזן את המתיקות.

מאוד מאוד מאתגר לי 4 כוסות.

כל שנה הייתי מסיימת את ליל הסדר עם בחילות והקאות.

השילוב של כ"כ הרבה מיץ ענבים ומצות הפך אותי לגמרי.

כבר שנה שניה שאני שותה יין לבן מוגז ספציפי שהוא נחשב מתוק אבל בקושי מרגישים

אני מרגישה שהוא כמו סודה בטעמים.

לפעמים מוסיפה טיפונת מיץ ענבים אדום בשביל הצבע.

בקיצור ממש קל לשתות ואני מסיימת את ליל הסדר כמו בן אדם.

ממש ממליצה לך לנסות.

תנסי פעם בלי קשר לליל הסדר ותראי אם את אוהבת.

גם אני שתיתי ממנו בסדר

והיה מעולה 

יין חלק מיץ ענבים

יש יינות קלילים כמו האלה המוגזים

היינו אצל ההורים שלי ובגדול שלי כבר בגיל שמבין וזה היה ממש חמוד לראות איך אבא שלי מתלהב למספר לו את ההגדה ולשאול שאלות

הבן היה מבסוט, קיבל מתנות, שוקולד צ'יפס על כל דבר שענה ואמא שלי קנתה דברים לשולחן בשביל עשרת המכות והם שיחקו כאילו הם פרעה וכו'

הייתי גמורה ממש אבל היה חמוד לראות והבן ביקש שנעשה שוב שזה לדעתי הכי שווה.

אצל חמי וחמותי זה הרבה דברי תורה ואני מאבדת את זה לגמרי ( במיוחד אם יש ילדים ) 

למרות שהייתי גמורה מעייפות (בהלל קצת התאוששתי).

ולמרות כל מיני תקלים קטנים שנוצרו עם הילדים...

בעלי ניהל את הסדר ביד רמה, הילדים הפציצו בשאלות, הבן הבררן שלנו הצליח לאכול קצת מרור (!), הילדונת שרה ארבע קושיות (בקול תינוקי כזה - הבינה שזה תפקיד של הקטנים בדרך כלל), ילדת כיתה א' קראה יפה מאוד קטע מההגדה וריגשה אותנו, התינוקת הקדימה את נרצה לזמן שולחן עורך והושכבה לישון (גם ככה לא אכלה יותר מדי) והילדונת נשארה ממש עד הסוף ונרדמה ברגע שהשכבתי אותה, שזה היה כיף. הבנים נשארו לומר שיר השירים אחר כך. שניים הלכו אחר כך לישון (כדי להתעורר מאזעקה שעתיים לאחר מכן🥴) ושניים אחרים נשארו ערים כמעט כל הלילה🤭 (והפסידו סעודת בוקר, שלאחד מהם זה לא בא בטוב, אבל בסוף הוא התגבר על זה...)

אני קצת מבואסת שהשנה לא הקראתי להם סיפור מלווה להגדה, בגלל העייפות שלי... אבל היה מספיק תוכן גם ככה.

והעיקר - לא היו אזעקות במהלך הסדר! זה הדבר שהכי הלחיץ אותנו... 

כמה דקות? עד עשר דקות נראלי זה עדיין נחשב

איזה חברה הבדיקה?

בגדול נראה חיובי לגמרי

הבדיקה של לייף הסגולה

מקווה מאוד שזה זה.

בשעה טובה!!!

בעזרת ה' שימשיך ויהיה הריון תקין וקל בבריאות וידיים מלאות

מציעה ללכת לעשות בדיקת דם

בהצלחה ענקית!!!

לי היו בבדיקות ישנות פסים חלשים ממש גם שבוע אחרי האיחור, ובדיקה חדשה הראתה שני פסים בוהקים תוך שנייה.. 

פשוט בדקתי ממש מוקדם. כמה ימים לפני האיחור.

מעניין. העליתי את התמונה לAI והיא טענה שיש פס חיובי מובהק.

אין על הבינה.

אני בכנות רואה משהו נורא עדין,

אני הכי בעולם מסכימה שקשה לחכות. לדעתי ראשון בוקר כבר יהיה יותר ברור. 

תשתי הרבה מים, תאכלי טוב ותחשבי חיובי.

בשורות טובות 

לא נראה לי שאמור להשפיע בשלב הזה

וטני רואה פס

בשעה טובה

אבל ממש

אל תקדישי לזה מחשבה

בשלב כל כך מוקדם שלא ברור אם יש הריון או אין

זה ממש לא קריטי

משהו מאודד חלשש

אבל כן קיים

לק"י

לפחות עכשיו שהם בבית בחופש.

ואיזה קשוח זה🫂

אנחנו גם צריכות קצת שקט לעצמינן מידי פעם.

אולי לנסות בהדרגה- להיות איתה ועם אח גדול יחד, ולשחרר לאט לאט.

אני מזדהה עם חלקיק קטן, בזה שרוצים שרק אני אעשה בשבילם דברים, ולא בעלי. אז אם היו צמודים אלי כל היום, זה נראה לי בכלל חונק.

ואצלה זה לא קיים. רודפת אחרי לכל מקום נצמדת ונדבקת , שאין גן עכשיו זה ממש מורגש וקשה לי כבר.

בעלי היום רק הזכים להודות ואמר "כן שמתי לב", תודה רבה באמת חחח

אולי מסתתר פה משהו רגשי /תחושתי וקבענו תור לרופא התפתחות אבל זה רק בנובמבר ובנתיים קשוח בים יום

היא יודעת מה עושים עם משחקים?

אולי אפשר להתחיל לה משחק ואז לנסות ללכת קצת

להתחיל לשחק איתה וללכת לרגע ולחזור, ואז בהדרגה ללכת ליותר ויותר זמן.

אולי לנסות שזה יהיה משחק ביחד עם האח ולהשאיר את שניהם ביחד.

משחקים של 10 דק-רבע שעה כל פעם כי הם מאבדים סבלנות, אבל איך שאני קמה היא קמה יחד איתי

עם הגדול יותר היא לא משחקת אלה בעיקר מציקה ולוקחת לו דברים אז אי אפשר להשאיר אותם לבד גם בלי השגחה

זה קשה ברמות, הבת שנתיים שלי גם מתעקשת שאני אשב לידה בארוחות, אחרי שהצלחתי להוריד אותה מלשבת עלי.

ועבדתי איתה על הפרדות, בהדרגה, ואז עברנו דירה ושחררתי, והמשכתי לעבוד, ואז פרצה מלחמה ושחררתי שוב.  עכשיו חזרנו לעבודה.

בעיקרון בוחרים משהו אחד קטן, שהיא מסוגלת, לדוגמה, אני עכשיו שוטפת כלים ואתפנה אליך רק כשאגמור

אז היא בוכה וכועסת ומושכת לי בחצאית, ואני מתעלמת, ואז היא נשכבת על הרצפה לידי. אחרי כמה ימים היא עדיין מוחה, אבל כבר מבינה שאני לא אתפנה אליה עד שאסיים.

וככה לאט לאט לאט מרחיבים את ההפרדות.

מאד לאט.

כמו שבונים שריר, רק שזה שריר חדש לגמרי והמח עדיין לא מפותח עד הסוף, אז זה אפשרי, אבל דורש התמדה וסבלנות.

עכשיו אמא עסוקה,אמא עושה עושה x y כשאמא תסיים אמא תשב איתך,כשתסיימי תגידי לה אמא סיימה עכשיו אמא יכולה לחבק אותך.  בהתחלה היא תבכה ותתנגד אבל בהתמדה היא תבין.

מסקר קטנטן סביבי, שמתי לב שזה יחסית גורף לילדי הגיל הזה.

אני ממש חושבת שזה בגלל הסיטואציה שהם נמצאים בה מאז שהם נולדו.

כבר ההריון ועד היום: כל הזמן מלחמות, סטרס באוויר, חוסר שגרה.

ממש מאמינה שזה קשור.

והיו לי מצפונים על כל הסטרס במהלך ההריון.

מעניין לבדוק אם זאת באמת תופעה רחבה יותר בשנתון הזה

בת שנה וחצי

בינתיים אני רק שולחת לך חיבוק, ואומרת שלדעתי האינטואיציה שלך צודקת, ובהחלט לא מפרקים בית שיש בו אהבה בגלל הסיבות האלה.

שכדאי ללכת לטיפול זוגי, שיוצא מתוך נקודת הנחה שהפערים ביניכם קיימים ולא ישתנו. ולנסות להכין לכם איזשהו מתווה שיתאים לכם ולנסות כמה שיותר לגשר בין הפערים, שבסוף תהיה דרך שתתאים לשניכם.

וכדאי גם להפריד בין דברים שזה שלו-כמו תפילות במניין, דברים שהם משותפים- כמו מספר ילדים ודברים שהן בידיים שלך כמו ליצור שולחן שבת דומה יותר למה שאת רוצה...

שהשתנתה בתוך קשר דומה.

ובעלי הוא זה שסופג את השינוי וניפוץ החלום.

הדבר שעוזר לנו לצלוח את זה, ולא רק לצלוח, להעמיק יותר את הקשר מקודם, הוא - חוסר שפיטה, המון שיחות נפש וכבוד.
 

בסוף, אנשים לא סתם משתנים, לא סתם עוזבים אמונה, שהיא עוגן הרבה יותר משהיא עול.

תדברו על זה לעומק, ממה זה מגיע, מחשבות, רעיונות, תפיסות חיים, בלי שיפוטיות, עם סקרנות.

שנינו כבר שנים מטופלים וזה עוזר לנו להבין את עצמנו ואחד את השניה.

אצלנו זה העמיק מאוד את הקשר.

ונכון זה לא שינה את הנתונים, בסוף התמונה שלו התנפצה (וגם שלי, באיבוד אמונה יש אובדן ענק).

אבל אנחנו מציירים תמונה חדשה אוהבת ובריאה יותר, עמוקה יותר ויפה יותר.

ובתור מישהי שהגשימה ועמדה מול כמה "תמונות" שהגשמתי בחיים, אפשר להרגיש מאוד לא שמחים אל מול התמונה הסופית שמאוד חלמת עליה.

כי האושר והסיפוק הם לא בסיום התמונה הם בדרך שהציור צויר עם כל המחיקות והטעויות.
 

בסוף, כשאני מבינה את עצמי ומתקשרת לו בצורה נכונה איך להבין אותי, הוא מעריך אותי מאוד בדרך שבחרתי למרות שהיא לגמרי שונה ממנו.

צריך גם לשבת על הקטע הטכני - דברים שנוגעים בעיקר לו, כמו תפילות, שם תצטרכי לעשות עבודה של שחרור,  ודברים שנוגעים לכולם כמו סעודות שבת ששם הוא יצטרך לתת יותר מעצמו (אפשר לחיות עם החלק הזה בשלום רק כשקיבלת את מה שכתבתי למעלה)

ואיך הילדים יצאו? פרטים חיצונים אני לא יודעת

אני כן יודעת שהם יצאו בריאים וחזקים בנפש, שרואים שאפשר לחיות ולכבד גם בשוני, עם ביטחון שכל דרך שהם יבחרו אנחנו נמשיך לתמוך ולאהוב ולהיות מאחוריהם בלי שפיטה.

קודם כל, לפני הכל, הקושי שלך מאוד מובן. יש כאן אֵבֵל על איזו משפחה שחלמת ורצית וכבר לא תהיה.

קחי לך את הזמן, תחבקי את עצמך על הכאב הזה. לגיטימי והגיוני כל כך!

אחר כך, יש כאן עניין לשמוע אותו.

הוא הרי לא עשה לך דווקא. זה לא משהו מולך, אלא בינו לבין עצמו, ושווה פשוט להקשיב מה עובר עליו ומה גרם לשינוי.

ולנסות לעשות את זה בלי שיקפוץ לך כל הזמן כמה זה לא הוגן וכמה זה פוגע בך (למרות שזה באמת לא הוגן ובאמת פוגע בך!!! פשוט אלו שני דברים שונים).

ובסוף, למצוא את הדרך לחיות יחד.

הקב''ה מוכן למחות את שמו בשביל אהבה של איש ואישה. אז הוא האיש שלך, ולכן נראה שמה שהקב''ה רוצה ממך הזה שתחיו יחד באהבה. גם אם הבית יהיה פחות 'דוסי' במובן הקלאסי. אבל אהבה בין איש לאישה זה הדבר הכי-הכי קדוש. עשרות מונים יותר מזמירות בשולחן שבת.

ספציפית לגבי עניינים פרקטיים, לא צריך לוותר על הכל. יש דברים שיכולים להיות באחריותך (למשל- ללכת לתפילות שבת כשהוא שומר על הילדים. או ללמוד איתם תורה).