אלה שניגשים לבן השנתיים ברחוב ונותנים חיבוק, ככה סתם. וכשאני שואלת "מי את?!" לא מבינים בכלל מה אני רוצה.
האנשים שמושיטים לפעוט טופי, סוכריה על מקל או חטיף גם כשאני אומרת להם "לא. אין צורך". שממשיכים להתעקש עד שצריך ממש לחצוץ פיזית בינם לבין הפעוט. וגם אז, לפעמים, ממשיכים. או נעלבים "מה כבר עשיתי?"
אלה שמרימים את הילד "לעזור לו" בלי שהילד ביקש וגורמים להסטריה שלוקח דקות ארוכות להרגיע.
שחוסמים את העגלה כי "את לא רואה שקר לה?" ולא נותנים להמשיך ללכת כשאת ממהרת. ולתינוקת בכלל לא קר, היא רעבה ורוצה לינוק והבית עוד במרחק כמה דקות הליכה. אבל היא לא משחררת ונותנת את הנאום על כמה חשוב שלתינוק יהיה חם.
האנשים הנחמדים מידי. שרק רוצים לעזור. אבל לא מפסיקים. גם כשאומרים להם. גם כשהילד בוכה מהם. גם כשכבר הלכנו. לא מפסיקים.
