תקופות של בירור הן בהחלט לא קלות.

מאחלת לך שבקרוב תגלי מחדש את עצמך בביחד שלכם וזה ימלא אותך כל כך

אמן אני מקווה ממש..

כתבת עוצמתי ונוגע

הלוואי שתמצאי עניין והגשמה לעצמך קודם כל, ואח''כ גם לעצמכם

לפעמים אני חושבת שזה משהו יותר רעיוני חוויתי מאשר פרקטי 

עצם הרצון מעיד על גבהות הנשמה

ששורשה נוגע במקום גבוה מאוד טמיר ונעלם

החסר מעיד יותר מכל על מה שאת כן מסוגלת להגיע אליו

כי אם לא, לא היה חסר לך

זה קצת מבהיל בהתחלה לגלות שאנחנו חסרים

השעמום הזה הוא כמו קריאה לבירור

להרחיב עוד את ההגשמה העצמית

וזה מבהיל להביט לו בעיניים

אבל הצעד הראשון הוא להביט בו

ומזה את לא מפחדת

אפילו מביטה וכותבת

שחור על גבי לבן בעיניים חשופות

מכאן יצמח רק טוב יקירתי

כי כשיוצאים בהכרח מגיעים ( למקומות נפלאים אמר ד"ר סוס....)

האמת היא שלפעמים אני חושבת שמרוב שאני לא מפחדת להביט לתסכול בעיניים, אני מרגישה אותו יותר מאנשים אחרים..

כאילו נותנת לו יותר כח במרחב ואז הוא מקבל הרבה יותר מקום

שהענין בחיים מגיע מתהליכים, תהליך שבו יוצרים ומשנים דברים. תהליך יכול להיות בנושא רציני ואולי כואב ויכול להיות בנושא קליל וכייפי.

התהליך יכול להיות אישי ויכול להשפיע גם על אחרים.

אני עשיתי תהליך שינוי תקשורת בבית, גם זוגי וגם עם הילדים, לגרום לתקשורת להיות רוב הזמן כיפית וקלילה. את התהליך התחלתי ויישמתי מזמן, אבל אני תמיד משמרת ומשפרת אותו.

בשבילי האווירה הנעימה, הכיפית והקלילה בבית היא בסיס לענין בחיים. היא עוזרת להעמיק את הקשר הזוגי ואת התשוקה.

אני עושה גם תהליכים טכניים כמו לשפר עיצוב בבית, לקנות וללבוש רק בגדים שעושים לי ממש טוב, לשמור על נקיון בסטנדרט שמרגיש לי בית מלון וכו׳

הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי פשוט קופאת במקום ותהליך זה שינוי, תזוזה, זה תחושה של חיים

עכשיו לא שחסרה לי עשייה. ממש לא

לא משימות ולא דברים לעשות.

בעבודה אני ממש עסוקה ב"ה ולומדת דברים חדשים וזה ממלא לי את היום

בבית אני מרגישה מימוש עם הילדים שלי רוב הזמן, וגפ הם כמובן דורשים את שלהם

אבל החמודים שלי הולכים לישון ואז אני נפגשת עם עצמי

ואני מגלה שאני קודם כל די לבד. שזה הרבה פעמים ממש בסדר, ואני די מוצאת את עצמי אבל יש ימים שזה ממש מנקר. ולפעמים זה לבד שחברה בטלפון לא יכולה למלא 

והאמת שבשעות האלה אין לי ככ הרבה כח או רצון לנקות, למרות שבתאוריה הבית שלי יכול להראות די מוזיאוני. אבל כאילו זה לא מעניין אותי

מבחינתי אני מתכוונת שאני מרגישה שהחוסר שלי הוא יותר פנימי ולא מתמלא בדברים חיצוניים

אני חולמת על היום שבו אוכל לקרוא ספרים ומאמרים.

אני שומעת הרבה פודקאסטים בנהיגה ומרגישה שזה מאוד מעשיר לי את הנפש.

נגיד ספרים שהייתי רוצה עכשיו לקרוא זה ספרים של הרב זקס, אולי גם חיים נבון,

ספרים על ניתוח של כל התקשורת הבינאישית, ניהול אנשים,

מבחינת מאמרים יש את מגזין EPOC

לא נרשמתי לזה אז לא יודעת להמליץ מניסיון, אבל על פניו נשמע מרתק.

וגם כל תחום הבינה המלאכותית ממש מעניין ומסקרן אותי.

הבן שלי לומד את זה עכשיו וזה ממש כיף.

שילוב של ידע, טכנולוגיה, יצירתיות ועשייה.

גם אני במקומך לא הייתי פונה לנקות את הבית, הזמן של השקט הזה צריך להיות מנוצל מבחינת להתקדמות אישית ולא לשמירת המצב הקיים (הבית יתלכלך במילא, ידע לא מתפוגג בכזאת מהירות)

כיוון אחר זה קבוצת ספורט.

זה לא קבוצת פטפוטים חסרי תכלית, יש בקבוצה כזאת שילוב של יחד ולבד, קשר פנים מול פנים אבל לא יותר מדי.

כשהייתי אחרי לידה זה היה מינון כ"כ מדוייק לי שלא ידעתי שקיים.

סביר להניח שכל קבוצה סביב נושא מסויים שמספיק מעורר אותך יכולה להיות פתרון טוב.

כמובן כל זה לא תחליף לזוגיות, אלא יכול לעזור למרות החוסר הזה.

אגב גם עם בעלך יכול להיות שעדיין סביב מטרה משותפת שחשובה לשניכם, יכולה לחבר אתכם מהמקום הזה.

נכון זה לא פתרון שורש, אבל יכול לסייע.

(זה יכול להיות פעילות ספורט משותפת או התנדבות, או קורס שהולכים ללמוד יחד וכד')

חיפשתי

אבל זה לא שם

מה שמעניין אותו לא מעניין אותי לרוב. בכלל אבל. לעתים אפילו מרחיק אותי ממנו

אני דווקא חשבתי הפוך. שמתוך קרבה זוגית הפער של השוני המנטלי אמור להצטצמם.. אבל אנחנו כאמור במקום קצת אחר כרגע

יש הרבה פעמים שאנחנו מגויסים למטרה משותפת, כמובן. אבל לאחרונה צפו המון דברים וזו תקופה כזו..

והוא גם לא מאלה שיבואו לפעולות כאלה של לימוד זוגי. הוא נורא כבד, לצערי האמת

אבל אמשיך לחפש. אני בטוחה שיש איזה משהו שימשוך  אותי. מקווה לפחות..

כאמור, אין לי בעיה למלא את הזמן

זו תחושה של בדידות.

היא עולה בעיקר בזמנים של לבד כי בשאר הזמן אני מוסחת ועסוקה אבל היא נוכחת

והתעייפתי מלהסיח את עצמי

אני רוצה להרגיש שאני מרכז העולם עבורו. תחושת המשמעות הזו היא בעיקר רגשית אבל גם מעשית. ולאחרונה היא נשחקה מאוד. למרות שהוא באמת עושה המון עבורי. אבל זה לא מדויק לצורך שלי, למרות שהוא מדובר. ולמרות שאני רואה את העשייה.

מניחה שזו תקופה שתעבור עד שהשפות שלנו יתורגמו אחד ללב של השנייה

אבל עד אז, טוב להניח את זה איפשהו..

כן מרכז העולם שלך?

לא יודעת איך זה אצל אחרים, אבל אצלי, בעלי אינו מרכז העולם שלי אלא אני עצמי.

לא הייתי רוצה להיות מרכז העולם של בעלי, זה נראה לי מדי.

ולהתרכז רק בו.

לא. ממש לא.

אני גם לא מתכוונת לזה בצד ההפוך.

זה יותר way of saying כזה

וגם בעיניי זה יותר עניין של תחושה שמקבלים מהצד השני,יותר תחושה רעיונית  ולאו דווקא משהו פרקטי כמו לעזוב הכל ולהיות בבית בכל רגע נתון.

לא  יודעת אם הצלחתי להסביר את עצמי

ועובד הרבה פעמים. גם לי.

אבל אני מאמינה שבנוסף, יש מציאות של 'והוא ימשול בך'

והיא נגזרת מהמחויבות שיש לבני הזוג אחד כלפי השנייה.

ברגע שיש כתובה - יש ציפייה. ולא רק ציפייה, יש כמיהה מסוימת. נוצר כיס חדש בלב שצריך מילוי תמידי. אחרת מה, גבר ואישה גרים כמו שותפים לדירה? אולי לא צריך אותו בכלל אם אני יכולה לבד? זה לא ככה בעיניי. יש ערך למילוי צורך נפשי של אישה על ידי בעלה.

יש כח שהשם נתן במציאות הרמונית ובריאה בין גבר לאישה, ולא בכדי. וזה לא משהו שאפשר לקבל מהלבד.

זו תוספת אפשר לדעתי להגיד לרווקה שלא מבינה או רוצה להתחתן.

לאישה שכבר נמצאת בתוך המערכת אם תרצי, זה לא רלוונטי. כי היא נכנסה תחת כנפי הקללה.

אבל כמובן, אני מדברת בצורה אמורפית ולא יורדת לפרטים אז זה יכול להיראות כתוספת. אני מדברת על דברים שבעיניי הם בסיס והמהות של הקשר. ומה שמעליו, זו התוספת.

הבסיס זה

שותפות טובה

חברות

וזוגיות- אהבה, משיכה ומיניות

זה יכול לעבוד באופנים שונים גם באופן שבו יש הרבה לבד

האינטיליגנטיות שיש.

והכישרון הזה לא הולך לשום מקום.

אגב, הוא גם לא מרפה. תובע ממך כל הזמן להוציא החוצה את האינטליגנציה הרגשית והשכלית שניחנת בה, וגם את מקןריות המחשבה.

וכל זה לא בדיוק קורה בעבודה או בבית...

מבינה אותך ומזדהה.

כי גם אני מרכישה ממומשת אולי 30% ממה שיכולתי.

הרבה פעמים אני מדמיינת מה יהיה בעולם האמת.

כאילו כשהנשמה תעזוב את הגוף ולא יהיו יותר שיקולים של כסף, או נוחות.

נראה לי שאני אחוש בעיקר החמצה על עצמי. על זה שלא "התאבדתי" על למצות את הפוטנציאל שלי בתחום שחשוב לי (אצלי זה ספרות. ממש רוצה וחושבת, ואפילו כבר באמצע בניית עלילה, אבל מתקדמת מאוד לאט )

וגם שהפוטנציאל הרוחני היה יותר גבוה מאיך שחייתי באמת.

בקיצור, שוויתרתי לעצמי הרבה....

ובחזרה אלייך-

נשמע שכתיבה לקהל גדול יותר מאשר הפייסבוק יכולה להביא לך תחושה של סיפוק ומשמעות.

חשבת על לימודי כתיבה יוצרת? עיתונאות? תסריטאות?

כל דבר שיתן במה למילים שלך ולדרך החשיבה המיוחדת שלך.

הרבה בהצלחה יקרה!!

מצטרפת לדברייך החכמים

@המקורית אהובה את באמת אישה מיוחדת במינה, מלאת תבונה ועושר פנימי ועם יכולות מאוד נדירות ומיוחדות.

וגם אני כן רוצה להצביע עלייך עם שרביט מנצנץ ולומר לך 'נבחרת'

תדעי שמרגישים גם בכל הקילומטרים של המרחק וגם דרך המסך את כל העולם הפנימי הייחודי שלך ואת כל האישיות, התכונות והכשרונות הנפלאים שלך!

כבר עכשיו את מוסיפה בעזרתם המון המון אור וטוב גם בפוורם ואני בטוחה שגם בעולם האמיתי, וב"ה אני בטוחה שעוד תוסיפי המון!

זה טוב מאוד שאת מקשיבה לקולות המתחוללים בך בפנים

הם יביאו אותך לעוד גילוי 

ועוד צמיחה

ולמסע מופלא שהוא רק שלך

תאמיני בעצמך!

כמובן בקב"ה

ולאט לאט דברים יתבהרו לך ותראי גם את את הדרך הייחודית והמופלאה הזו שלך 

תודה שאת קיימת ❤

את באמת מיוחדת במינה ❤

כי לא קיבלתי ממך משהו..

פאדיחה הפיצי בכה ואז שכחתי לכתוב

כותבת עכשיו

וזה גם מוסיף לי

כאילו, המחשבה על עולם האמת ועל הסתכלות אחורה. הפחד מלהחמיץ איזה משו שאני לא רואה

והאמת -בתשובה לשאלה שלך,  שלא.

הכתיבה פחות מדברת אליי האמת ככלי מול קהל רחב. 

ותודה על המחמאה (לב)

כמו שכתבתי ל@דבורית, אני לא יודעת אם זה הכשרון שנוקש לי על הידיים לכתוב, או באמת העניין הזה שאני לא מספיק בעשייה ואז יש לכל המלנכוליה פתח גדול יותר 

לעבור דרכו..

תודה!

מהחיפוש הזה

אבל מה שבטוח שהעולם יזכה מהכשרונות שלך 🤗❤️

את באמת אישה חכמה, מקורית ורגישה.

ברור שכל התסכולים הללו הם כאבי גדילה...

רוצה להציע שני כיוונים:

1. עבודה או יצירה עם הידיים- קרמיקה, ציור, רקמה, אפילו אפייה.

כשיש הרבה שכל ותסכול אפשר לתת מקום לחכמה של הגוף. התחושות. זה גם משחרר וגם מאפשר לעבד כל מיני תנועות בנפש.

את יכולה בעצמך או לפרגן לעצמך סדנה, אפילו כמה מפגשים של טיפול באמנות.

2. ר' נחמן, הגאון של תורתהנפש והלב השבור

יש לו תורות שחודרות פנימה בדיוק למצבים כמו שתיארת.

אני מרגישה שהוא ידע בדיוק מה זה ייסורים של ריק ועצב ורצון להתמלא

וידע גם לכתוב את זה וללמד אותנו.

מעתיקה לך את תורה פ"ט שקפצה לי לראש אחרי שקראתי את ההודעה שלך:

" 'וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלקִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ' (תְּהִלִּים ח). הִנֵּה יָדוּעַ כִּי כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לָאָדָם הֵן בְּרוּחָנִי הֵן בְּגַשְׁמִי הַחִסָּרוֹן הוּא בְּהַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלקִים. וְזֶהוּ: וַתְּחַסְּרֵהוּ - בְּוַדַּאי - מְעַט מֵאֱלקִים, הַיְנוּ הַחִסָּרוֹן בְּוַדַּאי מֵאֱלקִים, הַיְנוּ בְּהַשְּׁכִינָה. אַך כְּשֶׁיֵּדַע זאת... בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ צַעַר גָּדוֹל וְעַצְבוּת, וְלא יוּכַל לַעֲבד הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּשִׂמְחָה. לְכָך צָרִיך לְהָשִׁיב לְעַצְמוֹ, מָה אֲנִי וּמֶה חַיַּי כִּי הַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לִי הַחִסָּרוֹן שֶׁלּוֹ וְכִי יֵשׁ כָּבוֹד גָּדוֹל מִזֶּה? מִתּוֹך כָּך בָּא לְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה... וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ הַיְנוּ עַל יְדֵי כָּבוֹד וְהָדָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֶׁהַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לוֹ הַחִסָּרוֹן"

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א', תורה פ"ט)

ממש אבל

למדתי גם מקצוע שהוא עבודה עם הידיים, הרבה טכני, כי זה ממש טוב לי ברמה האישית אבל לא עוסקת בו כרגע

דווקא לפני המלחמה הייתי לפני סגירה על קורס תכשיטנות, ככה בשביל עצמי 

וזה די התמוסס

וגם אין לי הרבה זמן לעצמי כשאני בחופש עם הילדים אז ככהנ אחכה עם זה עוד 

אגב, למדתי הרבה תורה של רבי נחמן בתקופות שונות בחיים. 

אבל אני לא רוצה יותר הכלה של העצב ועיסוק בו. הפוך, אני כבר מאוד מתקשה להיכנס לזה בכל צורה שהיא

לא בשירים, לא בלימוד, לא בשיח. אולי בגלל זה זה יצא ככה ספונטני בכתיבה

אני רוצה להיות עסוקה בשמחה ולא בלשקוע והאם ומתי ומה יוצא לי מזה

בא לי להתנער מעפר ולהיות פשוט קלילה. בלי מטען. אבל אולי זה רק wishfull thinking 

בעלך עצמאי?

שלי כן וזה חלק מהרכבת הרים.

אז זה יותר תסכול שלך מול עצמך.

כשיש לי תחושה של ריקנות עוזר לי להתבונן בטבע ,שם תמיד יש התחדשות וזה תמיד משמח אותי ומרים אותי כל פעם מחדש.

שלב הבא כשקצת נטענתי דיבור עם ה', לבקש ממנו "להתנתק" מהבעיות שלי , כל הבדידות, הריקנות, השיעמום נובע מזה שאני מתרכזת בעצמי ובבעיות שלי יותר מדי. רק כשאני מיישבת את עצמי אני מצליחה להתנתק.

ודבר אחרון זה מעשי למצוא אישה שיותר/גם בודד/ קשה לה ולתת מעצמי. עצם הנתינה תמיד מספקת

זה שלי מולו.

אבל אני לא יודעת אם אני מצליחה להסביר את זה ככ

כשטוב לנו עם עצמנו אז גם אם יש עניינים לא פתורים בזוגיות זה יותר קל, אבל כשלא, אוטומטית אנחנו משליכות הכל על זוגיות

פעם אמרתי לבעלי בצחוק: לפני שהתחתנתי כל הבעיות שלי היו כי עוד לא התחתנתי ועכשיו כל הבעיות שלי בגללך

זה נכון שכשטוב לנו יש לנו יכולת להכיל יותר

גבול ההכלה אבל הוא מוגבל בין אחת לאחרת. כמו שהצרכים של אחת שונים משל אחרת

טוב לי עם עצמי מאוד

ב"ה יש לי הכל מכל כל

ולדעתי זה לא סותר מציאות חסרה בפן הזוגי.

זה גם לא אומר שהציפייה לזוגיות מושלמת המא ריאלית, אבל כל אחת וה'צריכה' שלה.

וצריך גם לדעת לקבל, אבל כל אחת יודעת עם עצמה מה ממלא אותה ונותן לה הרגשה של נחת בזוגיות.

ומילוי מתוך זוגיות הוא מנוע אדיר של כח לאישה. כמו גם מילוי עצמי. אבל אחד לא מחליף את האחר בעיניי. ותלוי סיטואציה כמובן והסתכלות

אבל מרגיש לי שדווקא מתוך המשבר הזה יצמח משהו טוב.

נכון שמרגיש לך שיש כרגע תהום בינכם

ושהוא לא משמח אותך,

ואין לכם במשותף וכו'.

פשוט תרפי. האחריות שלך כרגע לשמח את עצמך. מה מתחשק לך? מה הכי נגיש לך?

בסוף השמחה והחיות שלך זה יהיה החוט שיקשר בינכם. כל בעל רוצה שאישתו תהיה שמחה וכשאנחנו מתוסכלות הם מרגישים שנכשלו. ואז זה נותן לו דחף עוד יותר לשמח.

תתניעי את המערכת.

ילד בן 7 הוא עדיין קטן ושיקול הדעת שלו לא רחב במיוחד

הוא כנראה ראה בזה סוג של משחק

אין מה ממש לכעוס

הייתי אומרת בפשטות שאסור לסגור ילד אחר בחדר וכמובן שאסור לקשור אותו וזהו

להשגיח עליו שלא יעשה

וגם להמשיך לומר מה מותר ומה אסור

בסוף זה אמור לחלחל

ילד בן שנתיים צריך השגחה מפני בן 7

זה הגיוני לגמרי 

לא יודעת מה הייתי אומרת לו אבל הייתי דואגת שאם שניהם בבית תמיד אחד מהם יהיה בטווח ראיה של מישהו בוגר.

יודעת שזה קשה על גבול הלא ישים, אבל ילד שמסוגל לעשות דבר כזה יכול לעשות גם משהו מסכן חיים שהוא לא מבין שזו המשמעות, ונראה לי שההשגחה פה מהותית.

סליחה אם אני מלחיצה

ואגב לדעתי ההתנהגות הזאת לא הכי תקינה לגיל. חוץ מההצקות לקטן הוא מתנהג בסדר? וההצקות הן ברמה הזאת? 

ודווקא עם דברים מסוכנים הוא ממש נזהר

כנראה שכאן הוא לא הבין את המשמעות של מה שהוא עושה 

אני חושבת שצריך להזהר לא להכניס כאלה רעיונות לראש של עצמינו

חברה אמרה לי שהיא לא הולכת לשירותים כשהיא לבד עם הילדים

וואלה לא נשמע לי תקין בעליל.

אמא היא גם בן אדם עם צרכים.

גם לי יש ילד שובב מאד מאד מאד

והוא קטן ולא מבין סכנה

ועדיין יותר הייתי חושבת איך למנוע מצבי סכנה לא עי השגחה מתמדת שלי

(אלא אם כן השגרה אצלכם זה ש2 ההורים בבית, ואפילו אז)

יש לי ילד בן 6. גם בת השלוש וחצי שלי מבינה מה הכוונה מסוכן

אז הייתי מסבירה שלקשור זה מסוכן.

מה שמסוכן הוא רק ברשות ובהשגחה של אמא. כמו לגזור, לחתוך, לקלף..

(אגב אצלינו יש מלא דברים מסוכנים באמת בגלל הקטן. גם מטריה זה מסוכן- כי בקלות משתחרר שם שפיץ דוקר. ועוד שלל דברים בסגנון. וגם גומיות קטנות זה מסוכן. ושקיות מכולת. ועוד ועוד.)

ואגב לשכב ככה 5 דקות ואפילו 10 זה לא כיף אבל לא מסוכן

ואני חושבת שיש פער בין לא ללכת חמש דקות לשירותים וכשאת יוצאת לוודא שאף אחד לא עשה משהו קיצוני לבין לתת להם להסתובב בבית חצי שעה-שעה ואז לגלות ילד כפות בחדר סגור.

וגם עם הפער, וואלה יש ילדים שאי אפשר ללכת איתם לשירותים. עם הגדול שלי ממש לא הבנתי למה אי אפשר להגיד לילד "שב פה רגע עם ספר אני תיכף חוזרת" בגיל שנה וחצי. וגם אני בזמנו חשבתי שהוא ילד ממש ממש שובב.

עם השניה שלי גיליתי מה זה שובב בקיצון (ואני אפילו לא יודעת אם באמת גיליתי איתה את הקיצון). בגיל גם יותר קטן וגם יותר גדול באמת פחדתי ללכת לשירותים, ולפעמים הרשיתי לעצמי ומצאתי אותה במצב מלחיץ. אז גם אם משהו נראה לא ישים, האלטרנטיבה היא לפעמים מחיר שאת לא רוצה לשלם  וכן יש מצבים וילדים שדורשים ממך למתוח את הגבול ואם צריך גם להביא בייביסיטר שתהיה איתך בבית.

השובב שלי הוא השלישי

וכן הוא מלמד אותי דברים שלא ידעתי..

על סיכונים וסכנות

ואנחנו ממגנים את הבית

אבל המחשבה שלי זה איך הבית יהיה בטיחותי ולא איך יהיה לי כל הזמן זוג עיניים עליו

אני באמת לא מתרחקת ממנו לחצי שעה.

בגדול שהילדים בבית אני איתם כל הזמן

אבל היא מדברת על ילד בן שבע! השובב שלי בן שנה וחצי ואכן אין שכל אין דאגות ויש צרות

(למשל, למדו בגן שאש חם ומסוכן0 אז הוא רוצה להכניס יד לאש לבדוק אם חם..)

בגיל 7 אמור להיות הבנה של סכנה.

ועם בן השש שלי, וגם בת השלוש וחצי- כן אני מצפה שדברים מסוכנים לא ייעשו.

דברים אסורים קורים מעת לעת.. 

פעם הם שחקו בשרוכים והכינו שרשראות וקשרו לצוואר

הסברתי שחוטים על גוף זה מסוכן

ואסור לקשור על יד על צוואר או על רגל.

וזה גם גרם לי להעלות את החוטים למקום לא נגיש לפעוט כי הוא לא מבין סכנות...

שימי לב שאמרה שעושה מה שאסור (סבבה לצערי גם שלי) אבל מה שמסוכן לא

לכן הדגשתי שאפשר להרחיב את מטריית הסכנות.

לא נרשמו נזקים לטווח הרחוק 😅

אחים עושים שטויות, לא הייתי הולכת ללא תואם גיל-אלא להבין מה קורה ביניהם, ולהעלים דברים מסוכנים.

(אקדח סיכות למשל, אני מכירה מישהו שהידק את אח שלו הקטן, והוא היה מעל גיל 7)

לא יודעת אם זה גרוע יותר או פחות אבל בעיניי זה מזעזע. וממש יכול להישאר עם ילד לכל החיים.

אני גם חושבת שזה מאד תלוי מה הגיל של הילד שעשו לו את זה, כמה הוא מבין שזה בצחוק (וגם כמה זה באמת בצחוק), ואיך הקשר בין שני הצדדים - אם מדובר באחים שהם חברים ברגיל זה יעבור הרבה יותר בקלות מאשר אם כמו שהפותחת תיארה שהילד הקטן כבר רגיל שהגדול מציק לו.

ולגבי הסיכות, זה שזה קרה חא הופך את זה לנורמטיבי.. נשמע ששם זה נגמר בסדר ואני שמחה בשבילו, אבל הידוק יכול להיגמר ממש רע. זה ממש ממש מסוכן

לכן אמרתי שצריך לדאוג שלא יהיו נגישים דברים מסוכנים ללא השגחה, כולל דברים כמו דלגית-שמעתי על אח שהחליט שאח שלו הקטן זה כלב וצריך להוציא אותו לטיול, בנס נגמר בטוב!

הקשר נורמטיבי בין אחים זה קשר שמציקים בו הרבה וגם משחקים ביחד.... וכשההפרש גדול-יותר מציקים😅

גם לילדים בני 7 אין יותר מדיי שיקול דעת...

יכול להיות שיש גם קושי אצל הילד, וצריך לדבר על הדברים, אבל גם לזכור שאחים מציקים ואין להם יותר מדיי שיקול דעת 

אבל בקשר נורמטיבי הם בגיל כזה כבר מבינים מה פוגע ומה לא.

גם אנחנו הלכנו מכות, אבל לעולם לא מכות כואבות. ואני מסכימה ששיקול הדעת מעורער אבל יש דברים שנראה לי צריכים להיות ברורים, לא מאליהם אלא כי ילדים נתקלים בסיטואציות ושומעים את התגובה של מבוגרים אליהם - ילדים מנסים להכנס לקופסאות/ארונות למשל, אז עד גיל 7 הם שומעים מספיק פעמים (בטח אם יש אחים קטנים) שזה מסוכן, וידעו שנגיד להכניס ילד למזוודה ולסגור זה דבר מסוכן, גם אם הם לא מבינים מה בדיוק הסכנה.

אותו דבר קשירה של ילד, בגפיים או בצוואר, נראה לי שעד גיל 7 ילד נתקל/מתנסה במספיק שטויות כדי לדעת שזה מסוכן ושזה משהו שלא ייעשה.

בחוויה שלי ההצקות הן יותר דווקא בין גילאים קרובים. אולי בגלל שזה מה שחוויתי זה מה שנראה לי נורמטיבי, לא יודעת.. כשאני קואה הצקות בהפרשי גיל גדולים זה נראה לי סימן לדינמיקה לא בריאה בכללי ולבעיה שמסתתרת תחת מעטה תמים ולא להצקות נורמליות

המכות שילדים הולכים הרבה פעמים כואבות

לא בהכרח שבגיל 7 יודעים שקשירה היא פגיעה

יש מלא הצקות בהפרשי גילאים כמו שיש חברויות בהפרש גילאים

אישית אני מצפה מילד בן 7 להבין על דברים ספציפיים שהם פוגעים, אבל אולי במקרה קיצון באמת יש ילד שהגיע לגיל 7 בלי לשמוע מעולם שזה מסוכן  ואז הייתי בודקת טוב טוב מה גרם לו בגיל 7 להחליט לראשונה בחייו לקשור מישהו .

ילדים הולכים מכות כואבות. אמרתי שאצלנו בבית דאגנו לא להכאיב כשזה היה הצקות סתם. זה היה דוגמא לזה שאם ילד יודע שמשהו פוגע הוא *אמור* לדעת לא לעשות אותו

ברור שיש הצקות בהפרשי גילאים. הנקודה שלי היתה שהצקות כאלה, ברמה מסויימת ובטח אם הן סדרתיות, *לדעתי* מעידות על דינמיקה בעייתית

זה נשמע מזעזע אבל הוא לא רואה את זה כמו שאת רואה.

הייתי מסבירה שלא תקין ובו זמנית מפקחת קצת יותר, כמה שאפשר כמובן. 

נשמע לי שזה משהו שהוא שמע או ראה - מספיק שראה תמונה שמתארת את הגולים לבבל, וכבר הראש שלו חשב איך להמחיש את זה במציאות... ומי יותר טוב בשביל המחשה מאשר האח הקטן וחסר האונים?

בכל אופן, אמרת לו נכון, שזה משהו שגויים רשעים עושים, ולא אחים שאוהבים זה את זה.

נראה לי שבשיחה איתו תדגישי יותר את האהבה והאחווה שביניהם, וגם תנסי לנתב אותו שיסביר לך מה קורה לו לאחרונה, למה הוא מציק הרבה לאח הקטן. נשמע לי שבזה טמון הפתח לשיפור המצב, כך שלא יישנה מקרה כזה.

ואם את רואה שהוא לא מבין כשמסבירים לו דברים כגון אלה, אולי כדאי לבדוק לעומק אם ההתנהגות שלו תואמת גיל או לא...

ובינתיים כמובן כמה שאפשר להשגיח ולהגן על הקטן. (ומי כמוני יודעת כמה זה קשה, מאוד קשה......)

אבל מה שעושים, מסבירים שזה אסור. ואם חלילה *זה חוזר* הייתי משתפת את הפסיכולוגית של הבית ספר... פעם אחת זה מעשה שטות... פעם שניה זה כנראה חיקוי וצריך להתערב יותר... נראה לי לפחות

אני חושבת שחשוב להסביר לו למה זה לא בסדר, חוץ מלהגיד לו שזה לא בסדר

לנסות לחשוב איתו ביחד מה אחיו הקטן הרגיש כשהוא היה סגור בחדר לבד ולא יכל לזוז 

בעזרת ה' אדבר איתו על זה שוב ביישוב הדעת.

כמובן שעכשיו אני רגועה יותר ויכולה לחשוב על זה בצורה יותר שקולה

בהמשך שהגוף יתרגל כבר לא יהיה ככה אל תדאגי.

זה לא נחשב מינון גבוה הוא כבר גדול

אבל איך גיליתם רק עכשיו? מה היה בשנים קודמות?

הוא רגיל למשאפים בכללי?

הבן שלי מקבל מינון הרבה יותר גבוה (בן 3 עוד מעט) ואין לו תופעות כי הוא כל הזמן על זה 

לגבי השינה אני לא מכירה תופעת לוואי כזאת.

יודעות בערך תוך כמה זמן עוברות תופעות הלוואי?

וזה נכון שזה ממכר ושאחר כך אי אפשר להפסיק?

סטרואידים זה לא ממכר, אבל יש תופעות לוואי ידועות. לצערנו אם יש מחלה שדורשת טיפול לפעמים זה הטיפול היחיד המתאים והוא מציל חיים.

אם את חוששת אפשר לקבוע תור לרופא ריאות לילדים

איזה תופעות לוואי?

לא ראינו אצלה עצבנות במהלך השימוש במשאפים

ובטוחה שהרופא אמר לקח 2 לחיצות המכחול פעמיים ביום?

בעיקרון הכחול עד כמה שידוע לי הוא רק לזמן התקף..

לבת שלי היו התקפים חמורים שהיא הכחילה ונסענו איתה כמה פעמים למיון והכי הרבה אמרו לנו פעמיים לחיצה אחת מהכתום, ובזמן התקף פעם או פעמיים מהכחול

אולי זה מינון גבוה אם רק עכשיו התחילו לתת משאפים כי בדכ מתחילים עם 2 ליחצות מהכתום בלי הכחול/אפור.

אנחנו לקחנו תקופה ארוכה 4 לחיצות מהכתום ומהכחול יותר -בילד קטן יותר אז המינון לא חריג.

אבל- כן כדאי להתייעץ עם רופא ריאות טוב!! לא סתם רופא ריאות , לצערי יש לי ניסון מר עם רופאים סנדלרים...

גם אצלנו זה המינון שניתן כבר פעמיים

ובזמן התקף אפשר משאף כחול בלי הגבלה.

פעם אחת קיבלנו גם 3 פעמים ביום מינון כזה.

פשוט יש לו כל הזמן צפצופים מהריאות (בסטטוסקופ, לא בנשימה),

והמון דלקות ריאות חוזרות.

לגבי העצבנות בוודאי

לגבי השינה דווקא הרבה פעמים זה עושה הפרעות בשינה אבל בטח גם קשור לפחות בעקיפין

לוקח זמן להתאושש

תלוי אם שן היה תחתונה או עליונה

תחתונה זה יותר זמן להתאושש

אני לרוב סבבה במחלות/כאבים, וגם אחרי העקירות (כירורגיות) תוך יום יומיים הייתי בסדר.

בעלי חולה הרבה יותר בקלות וכל כאב חמור יותר אצלו ולדעתי לקח לו שבוע פלוס אחרי עקירה כזאת.

מאד הזהירו אותי אבל תכלס עבר בשלום.

עם משככי כאבים לא הרגשתי כלום.

הרופא אמר לי שזה נורא משתנה משן אחת לשניה, תלוי מה י ש מתחת לשורש. לפעמים עובר שם משהו חשוב.

בנוסף מה זכן משמעותי אולי זה שי שהרבה הגבלה באכילה, ולפעמים נוטלים אנטיביוטיקה שזה בעצמו מחליש.

בעקירה אחת לקחתי משכך כאבים שחזרתי הביתה וממחרת לא הרגשתי כלום

בעיקרה אחרת, אצל אותו רופא, היו ביומיים הראשונים כאבים חזקים שהצריכו משככי כאבים ועוד כשבוע+ כאבים שהסתדרתי בלי משכך.

תלוי איפה השן..

ממליצה להיערך עם מלא משככי כאבים, אוכל קר ורך..

אחרי 3 ימים בדרכ הרגשתי יותר טוב.. לבעלי השן הייתה באלכסון ולקח המון זמן לעקור אותה וההתאוששות הייתה ממש קשה.. 

לי היתה עקירה ממש פשוטה, יצאתי מהעבודה, הלכתי לעקירה וחזרתי מיד לעבוד... לדעתי אפילו לא לקחתי שום משכך כאבים

על פי המלצה של רופא שיניים מצוין שאני סומכת עליו.

הלכתי לשם פרטי, עלה לא מעט, אבל הרופא שיניים ששלח אותי לשם אמר שהמחירים שם יחסית זולים ביחס לפרטי.

יכולה לתת מספר בפרטי.

גם שן שגדלה לרוחב והייתה קרובה מאוד לעצב והייתי סופר מרוצה.

מה שכן המחיר…

https://www.google.com/search?q=jerusalem+oral+surgery&rlz=1C9BKJA_enIL1144IL1144&oq=jerusalem+oral+&hl=he&sourceid=chrome-mobile&ie=UTF-8#ebo=0

זו שן עליונה, והיא לגמרי בחוץ אז מקווה שזה יעבור בטוב 🙏

לא אכפת לי לקחת משככי כאבים, אני פשוט זוכרת את עצמי אחרי פעם אחרת שעקרתי שהגעתי הביתה וישנתי שעות. אבל אני לא זוכרת איך הרגשתי בימים שאחרי 🙃

מתארגנת על אוכל רך וקר בעזרת ה'.

חוששת איך אסתדר עם הילדים... לא להרים בן שנתיים וחצי זה קצת קשוח 

לא לדבר ולא לצעוק עוד יותר קשוח עם ילדים בחופש 😆

כמה אפשרי לקחת אקמול ולהסתדר ?

בעל במילואים וכו..

אין זמן ביניים שהם משועממים.

קמים, מתלבשים, יוצאים.

אם יש לי ארגונים מעבר, משתדלת לעשות לפני שהם קמים 

הילדים שלי קמים מאד מוקדם, עםה שמש.

בחורף זה סבבה אבל בקיץ בחמש ועשרה כולם ערים (זה לא קשור לאור זה קשור לשמש, כי החדר חשוך לגמרי)

זה לא תמיד בשליטתינו כמה זמן בוקר יש

(אכן הבוקר אצלינו ארוך וזמן מופלא שהם משחקים בו בכיף. אני מלבישה ממש בסוף, אחרי שהתיקים ארוזים ואני מוארגנת להוציא אותם/בעלי.

כי אין לי כח לעצבים של ילדים מאורגנים שעכשיו צריך להישמר שיישארו ככה ובגד מתלכלך וכו')

קמים אצלי מוקדם

יש מלאאא זמן לבלות בבוקר

ואין לי טלויזיה, אבל בהחלט לא קל לי להתארגן במקביל. יש בקרים שמעסיקים את עצמם יפה, ויש לא מעט שהם מאד דביקים אלי

שום דבר אחר

קמים, מתארגנים, ויושבים לשחק או לקרוא נגיד

אוכלים משהו

ויוצאים

אני קמה בדר"כ אחריהם, מארגנת אותם, נותנת להם לשחק ומתארגנת בעצמי.

לרוב לוקח לי שעה מהרגע שאני קמה עד שאנחנו יוצאים

והם קמים לפחות חצי שעה לפני.

זה משבש מאד את ההורמון הטבעי של היום/לילה (מלטונין)

מצד שני בוקר באמת זמן מאתגר.

בכנות זה ענין של הרגל

מבינה לגמרי שאחרי שהתרגלת לזה וגם הם, קשה להחזיר את הגלגל אחורנית.

מצד שני אני לא נותנת בכלל מסך לילדים.. אז אני לא הבן אדם לענות על זה (יש לי עוד קטנים, ומשתדלת להשאיר את זה כמה שאפשר מחוץ לתחום. יודעת שזה בלתי נמנע בסוף)

במקרה חירום של ילדון צורח ואני באיחור כן אתן לו לראות איזה סרטון של שיר בפלאפון ל5 דקות, אבל זה לא חלק מסדר בוקר שלנו. ראה?

אם בעלי בבית, עושים תורנות מי מתארגן ומי שומר על הילדים. אם הוא לא, אז מתמרנים... מנסה לנצל רגע שהם משחקים יפה לרוץ להתלבש, או שמה להם צלחת עם אוכל ורצה. לומדים להתארגן בצ'יק.

פעם הייתי קמה לפניהם ומעירה אותם כשכבר הייתי מוכנה לגמרי. היום הם משכימים קום לפניי אז זה לא עובד.

(בשעה אפשר להספיק גם להעיר, גם להלביש, גם להתארגן וגם לשלוח כבר למוסדות...)

אנחנו מפעילים לפעמים סרטונים בטלפון לילדונת, אבל היא היחידה שאנחנו עושים לה את זה, כי היא מאתגרת מאוד-מאוד בהתארגנות בבוקר (על הרצף האוטיסטי) ואנחנו מחפשים כל דרך להקל. בכל אופן, מדובר בלא יותר מרבע שעה, שתוך כדי אנחנו מנסים לארגן אותה.

לשאר הילדים אנחנו מפעילים לפעמים שירים כדי לעורר אותם. לעתים רחוקות מי שכבר מאורגן זוכה לצפות בסרטון, אבל זה לא בשגרה.

(אני לא כזו אלופה בהישמרות ממסכים... לצערי הילדים שלי רואים יותר מדי מסכים במהלך היום. אבל איפה שאפשר משתדלת להמעיט...)

זה לא ממש בריא לפתוח את הבוקר עם כל כך הרבה גירויים..

אני אודה ששנה שעברה הייתי עם היפראמזיס ובעל במילואים ונפלתי גם למלכודת של מסכים בבוקר.

וזה מאוד נח וקשה להפסיק

אבל ברגע שהחלטתי עם עצמי שדי בכל מחיר אז מאוד מהר הן התרגלו שאין.

היום הן פשוט מתארגנות (קצת יותר בנחת) ומשחקות.

בהתחלה הן היו מבקשות והיום הן כבר לא מבקשות יודעות שזו לא אופציה.

אצלי יש "תחנות"

נטילת ידיים

להתלבש, לא יוצאים מחדר עד שמתלבשים אלא אם כן צריכים להתפנות..

שטיפת פנים וצחצוח שיניים

קרם פנים וסידור שיער.. מי שרוצה מקבל נשנוש בוקר או כריך.. מי שלא יש דפים ועפרונות ציבעוניים בשולחן (כמות קטנה) עד שהם יוצאים..

ילדתי שניים בינתיים ב"ה

הכל בסדר והמספר לא חזר ב"ה 

כמו הרבה דברים אחרים, זה עניין מאוד אישי.

אני עשיתי את הניתוח שנחשב קשה יותר (לא זוכרת עכשו את השם) ובגדול היתה לי החלמה קלה. מה זה אומר? שלא היו לי כאבים בכלל, אבל כן לקחתי בערך שבועיים וחצי חופש מהעבודה כי לא ראיתי טוב ולא רציתי לאמץ את העיניים (אני עובדת מול מחשב אז זה קריטי).

אחותי עשתה את אותו הניתוח כמה חודשים לפני - סבלה כמה ימים מכאבים מטורפים. ולדעתי חזרה לעבודה מהר יותר כי לא היתה לה גמישות כמו לי.

ככה שאני לא יודעת איך ניסיון של אחרים יכול להועיל פה... כי אין הבטחה מה יקרה.

מה שכן, כדאי להיערך ולבחור תקופה שבה יש יותר אפשרות לנוח, בטח כמה ימים, של חופש מהעבודה ועזרה בבית.

יומיים כאבים חזקים ממש בעיניים.

אח''כ ללא כאבים אבל ראיה מטושטשת שהלכה והתייצבה עם הזמן, כל הזמן היה שיפור.

חושבת שחודשיים-שלושה אחרי ראיתי 6/6 ב"ה.

שעשתה קצת אחרי לידה שלישית.

בערך שנתיים אחרי הלידה השישית (יותר משבע שנים אחרי הניתוח) חזר לה מספר של חצי בשתי העיניים, שלםני זה היה לה יותר מ4

וגם לא באמת חזר לה מספר גבוה, היא מסתדרת בקלות גם בלי משקפיים

אחרי 3 לידות ב"ה כל פיקס

רואה 6/6

היה מספר ממש גבוה, עשיתי לפני החתונה ומלכתחילה נשארה מידה נמוכה. אני חושבת שעלה לי עוד קצת אחרי, אבל אני עדיין לא משתמשת במשקפיים

מבחינת ההחלמה היה לי כמה ימים קשים. אני חושבת שאי אפשר לדעת מראש איך יהיה אז כדאי להיערך מראש לכמה ימים- שבוע של תפקוד נמוך יותר ועזרה בבית עם הילדים.

עכשיו יש 1-2.

אגב רואה ששאלת לגבי ניתוח נוסף, אני עשיתי בקייר לייזר והם מתחייבים שאם המידה עולה ומבחינה רפואית אפשר לעשות עוד ניתוח הם עושים ניתוח חוזר חינם...

עשיתי לפני החתונה בגיל 19, אחרי לידה רביעית חזר לי למספר הקודם. 

באסותא טוענים שהמחקרים מראים שאין קשר ללידות (קשה לי להסכים איתם)

בכל מקרה עכשיו מחכה לפני שאעשה ניתוח נוסף.

חייבת לציין שלא מתחרטת. היה שווה להיות בלי משקפיים 11 שנה...

אם כמובן זה מתאפשר מבחינה טכנית למבנה העין וכו'.

במדידות ובדיקת התאמה הם לוקחים בחשבון גם ניתוח תיקון

עלה המספר

במספר שלם..

אז חוששת מאוד לעשות לייזר ושיחזור לי...

למי שיש הסדר עם הקופ"ח? נכון לתקופה זו..

והאם אפשר לשלם בתשלומים? 

בביטוח שיש בקופת חולים

ובהסכם של קופת חולים עם המקום

הפער לאותו ניתוח באותו מקום בין השתתפות קופות חולים יכול להגיע לאלפי שקלים (מניסיון), אז צריך לברר ספציפית.

שעשתה

המספר עלה לה ובמהלך הזמן גם הסתבך ונהיה קרע ברשתית

מורכבת עם הראייה

עכשיו יותר בסדר אבל כן זקוקה לטיפות קבוע

והנזק לרשתית הרופאים אמרו לה שזה כנראה וודאי מהניתוח

יש פה עניין של סיכוי מול סיכון

זה גם תופעה שהחלה הרבה דיי הרבה שנים מהניתוח אבל ממה שהבנתי ממנה זה אחת מהסיכונים לטווח רחוק של הניתוח

במשקפי קריאה..

קצת מוקדם יותר מאנשים ללא משקפיים..

אולי הגיל קצת משתנה אבל ממה שהבנתי זה די מחייב שיהיה 

שלפי מצב העיניים שלי עכשיו, לא בטוח שאני אצטרך משקפי קריאה. אבל עם אני אעשה לייזר, אז אני כן אצטרך אחרי גיל 40.

(לא בטוחה שהבנתי אותו מדויק. בכל מקרה לא עשיתי לייזר ולא שוקלת לעשות כרגע).