תקופות של בירור הן בהחלט לא קלות.

מאחלת לך שבקרוב תגלי מחדש את עצמך בביחד שלכם וזה ימלא אותך כל כך

אמן אני מקווה ממש..

כתבת עוצמתי ונוגע

הלוואי שתמצאי עניין והגשמה לעצמך קודם כל, ואח''כ גם לעצמכם

לפעמים אני חושבת שזה משהו יותר רעיוני חוויתי מאשר פרקטי 

עצם הרצון מעיד על גבהות הנשמה

ששורשה נוגע במקום גבוה מאוד טמיר ונעלם

החסר מעיד יותר מכל על מה שאת כן מסוגלת להגיע אליו

כי אם לא, לא היה חסר לך

זה קצת מבהיל בהתחלה לגלות שאנחנו חסרים

השעמום הזה הוא כמו קריאה לבירור

להרחיב עוד את ההגשמה העצמית

וזה מבהיל להביט לו בעיניים

אבל הצעד הראשון הוא להביט בו

ומזה את לא מפחדת

אפילו מביטה וכותבת

שחור על גבי לבן בעיניים חשופות

מכאן יצמח רק טוב יקירתי

כי כשיוצאים בהכרח מגיעים ( למקומות נפלאים אמר ד"ר סוס....)

האמת היא שלפעמים אני חושבת שמרוב שאני לא מפחדת להביט לתסכול בעיניים, אני מרגישה אותו יותר מאנשים אחרים..

כאילו נותנת לו יותר כח במרחב ואז הוא מקבל הרבה יותר מקום

שהענין בחיים מגיע מתהליכים, תהליך שבו יוצרים ומשנים דברים. תהליך יכול להיות בנושא רציני ואולי כואב ויכול להיות בנושא קליל וכייפי.

התהליך יכול להיות אישי ויכול להשפיע גם על אחרים.

אני עשיתי תהליך שינוי תקשורת בבית, גם זוגי וגם עם הילדים, לגרום לתקשורת להיות רוב הזמן כיפית וקלילה. את התהליך התחלתי ויישמתי מזמן, אבל אני תמיד משמרת ומשפרת אותו.

בשבילי האווירה הנעימה, הכיפית והקלילה בבית היא בסיס לענין בחיים. היא עוזרת להעמיק את הקשר הזוגי ואת התשוקה.

אני עושה גם תהליכים טכניים כמו לשפר עיצוב בבית, לקנות וללבוש רק בגדים שעושים לי ממש טוב, לשמור על נקיון בסטנדרט שמרגיש לי בית מלון וכו׳

הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי פשוט קופאת במקום ותהליך זה שינוי, תזוזה, זה תחושה של חיים

עכשיו לא שחסרה לי עשייה. ממש לא

לא משימות ולא דברים לעשות.

בעבודה אני ממש עסוקה ב"ה ולומדת דברים חדשים וזה ממלא לי את היום

בבית אני מרגישה מימוש עם הילדים שלי רוב הזמן, וגפ הם כמובן דורשים את שלהם

אבל החמודים שלי הולכים לישון ואז אני נפגשת עם עצמי

ואני מגלה שאני קודם כל די לבד. שזה הרבה פעמים ממש בסדר, ואני די מוצאת את עצמי אבל יש ימים שזה ממש מנקר. ולפעמים זה לבד שחברה בטלפון לא יכולה למלא 

והאמת שבשעות האלה אין לי ככ הרבה כח או רצון לנקות, למרות שבתאוריה הבית שלי יכול להראות די מוזיאוני. אבל כאילו זה לא מעניין אותי

מבחינתי אני מתכוונת שאני מרגישה שהחוסר שלי הוא יותר פנימי ולא מתמלא בדברים חיצוניים

אני חולמת על היום שבו אוכל לקרוא ספרים ומאמרים.

אני שומעת הרבה פודקאסטים בנהיגה ומרגישה שזה מאוד מעשיר לי את הנפש.

נגיד ספרים שהייתי רוצה עכשיו לקרוא זה ספרים של הרב זקס, אולי גם חיים נבון,

ספרים על ניתוח של כל התקשורת הבינאישית, ניהול אנשים,

מבחינת מאמרים יש את מגזין EPOC

לא נרשמתי לזה אז לא יודעת להמליץ מניסיון, אבל על פניו נשמע מרתק.

וגם כל תחום הבינה המלאכותית ממש מעניין ומסקרן אותי.

הבן שלי לומד את זה עכשיו וזה ממש כיף.

שילוב של ידע, טכנולוגיה, יצירתיות ועשייה.

גם אני במקומך לא הייתי פונה לנקות את הבית, הזמן של השקט הזה צריך להיות מנוצל מבחינת להתקדמות אישית ולא לשמירת המצב הקיים (הבית יתלכלך במילא, ידע לא מתפוגג בכזאת מהירות)

כיוון אחר זה קבוצת ספורט.

זה לא קבוצת פטפוטים חסרי תכלית, יש בקבוצה כזאת שילוב של יחד ולבד, קשר פנים מול פנים אבל לא יותר מדי.

כשהייתי אחרי לידה זה היה מינון כ"כ מדוייק לי שלא ידעתי שקיים.

סביר להניח שכל קבוצה סביב נושא מסויים שמספיק מעורר אותך יכולה להיות פתרון טוב.

כמובן כל זה לא תחליף לזוגיות, אלא יכול לעזור למרות החוסר הזה.

אגב גם עם בעלך יכול להיות שעדיין סביב מטרה משותפת שחשובה לשניכם, יכולה לחבר אתכם מהמקום הזה.

נכון זה לא פתרון שורש, אבל יכול לסייע.

(זה יכול להיות פעילות ספורט משותפת או התנדבות, או קורס שהולכים ללמוד יחד וכד')

חיפשתי

אבל זה לא שם

מה שמעניין אותו לא מעניין אותי לרוב. בכלל אבל. לעתים אפילו מרחיק אותי ממנו

אני דווקא חשבתי הפוך. שמתוך קרבה זוגית הפער של השוני המנטלי אמור להצטצמם.. אבל אנחנו כאמור במקום קצת אחר כרגע

יש הרבה פעמים שאנחנו מגויסים למטרה משותפת, כמובן. אבל לאחרונה צפו המון דברים וזו תקופה כזו..

והוא גם לא מאלה שיבואו לפעולות כאלה של לימוד זוגי. הוא נורא כבד, לצערי האמת

אבל אמשיך לחפש. אני בטוחה שיש איזה משהו שימשוך  אותי. מקווה לפחות..

כאמור, אין לי בעיה למלא את הזמן

זו תחושה של בדידות.

היא עולה בעיקר בזמנים של לבד כי בשאר הזמן אני מוסחת ועסוקה אבל היא נוכחת

והתעייפתי מלהסיח את עצמי

אני רוצה להרגיש שאני מרכז העולם עבורו. תחושת המשמעות הזו היא בעיקר רגשית אבל גם מעשית. ולאחרונה היא נשחקה מאוד. למרות שהוא באמת עושה המון עבורי. אבל זה לא מדויק לצורך שלי, למרות שהוא מדובר. ולמרות שאני רואה את העשייה.

מניחה שזו תקופה שתעבור עד שהשפות שלנו יתורגמו אחד ללב של השנייה

אבל עד אז, טוב להניח את זה איפשהו..

כן מרכז העולם שלך?

לא יודעת איך זה אצל אחרים, אבל אצלי, בעלי אינו מרכז העולם שלי אלא אני עצמי.

לא הייתי רוצה להיות מרכז העולם של בעלי, זה נראה לי מדי.

ולהתרכז רק בו.

לא. ממש לא.

אני גם לא מתכוונת לזה בצד ההפוך.

זה יותר way of saying כזה

וגם בעיניי זה יותר עניין של תחושה שמקבלים מהצד השני,יותר תחושה רעיונית  ולאו דווקא משהו פרקטי כמו לעזוב הכל ולהיות בבית בכל רגע נתון.

לא  יודעת אם הצלחתי להסביר את עצמי

ועובד הרבה פעמים. גם לי.

אבל אני מאמינה שבנוסף, יש מציאות של 'והוא ימשול בך'

והיא נגזרת מהמחויבות שיש לבני הזוג אחד כלפי השנייה.

ברגע שיש כתובה - יש ציפייה. ולא רק ציפייה, יש כמיהה מסוימת. נוצר כיס חדש בלב שצריך מילוי תמידי. אחרת מה, גבר ואישה גרים כמו שותפים לדירה? אולי לא צריך אותו בכלל אם אני יכולה לבד? זה לא ככה בעיניי. יש ערך למילוי צורך נפשי של אישה על ידי בעלה.

יש כח שהשם נתן במציאות הרמונית ובריאה בין גבר לאישה, ולא בכדי. וזה לא משהו שאפשר לקבל מהלבד.

זו תוספת אפשר לדעתי להגיד לרווקה שלא מבינה או רוצה להתחתן.

לאישה שכבר נמצאת בתוך המערכת אם תרצי, זה לא רלוונטי. כי היא נכנסה תחת כנפי הקללה.

אבל כמובן, אני מדברת בצורה אמורפית ולא יורדת לפרטים אז זה יכול להיראות כתוספת. אני מדברת על דברים שבעיניי הם בסיס והמהות של הקשר. ומה שמעליו, זו התוספת.

הבסיס זה

שותפות טובה

חברות

וזוגיות- אהבה, משיכה ומיניות

זה יכול לעבוד באופנים שונים גם באופן שבו יש הרבה לבד

האינטיליגנטיות שיש.

והכישרון הזה לא הולך לשום מקום.

אגב, הוא גם לא מרפה. תובע ממך כל הזמן להוציא החוצה את האינטליגנציה הרגשית והשכלית שניחנת בה, וגם את מקןריות המחשבה.

וכל זה לא בדיוק קורה בעבודה או בבית...

מבינה אותך ומזדהה.

כי גם אני מרכישה ממומשת אולי 30% ממה שיכולתי.

הרבה פעמים אני מדמיינת מה יהיה בעולם האמת.

כאילו כשהנשמה תעזוב את הגוף ולא יהיו יותר שיקולים של כסף, או נוחות.

נראה לי שאני אחוש בעיקר החמצה על עצמי. על זה שלא "התאבדתי" על למצות את הפוטנציאל שלי בתחום שחשוב לי (אצלי זה ספרות. ממש רוצה וחושבת, ואפילו כבר באמצע בניית עלילה, אבל מתקדמת מאוד לאט )

וגם שהפוטנציאל הרוחני היה יותר גבוה מאיך שחייתי באמת.

בקיצור, שוויתרתי לעצמי הרבה....

ובחזרה אלייך-

נשמע שכתיבה לקהל גדול יותר מאשר הפייסבוק יכולה להביא לך תחושה של סיפוק ומשמעות.

חשבת על לימודי כתיבה יוצרת? עיתונאות? תסריטאות?

כל דבר שיתן במה למילים שלך ולדרך החשיבה המיוחדת שלך.

הרבה בהצלחה יקרה!!

מצטרפת לדברייך החכמים

@המקורית אהובה את באמת אישה מיוחדת במינה, מלאת תבונה ועושר פנימי ועם יכולות מאוד נדירות ומיוחדות.

וגם אני כן רוצה להצביע עלייך עם שרביט מנצנץ ולומר לך 'נבחרת'

תדעי שמרגישים גם בכל הקילומטרים של המרחק וגם דרך המסך את כל העולם הפנימי הייחודי שלך ואת כל האישיות, התכונות והכשרונות הנפלאים שלך!

כבר עכשיו את מוסיפה בעזרתם המון המון אור וטוב גם בפוורם ואני בטוחה שגם בעולם האמיתי, וב"ה אני בטוחה שעוד תוסיפי המון!

זה טוב מאוד שאת מקשיבה לקולות המתחוללים בך בפנים

הם יביאו אותך לעוד גילוי 

ועוד צמיחה

ולמסע מופלא שהוא רק שלך

תאמיני בעצמך!

כמובן בקב"ה

ולאט לאט דברים יתבהרו לך ותראי גם את את הדרך הייחודית והמופלאה הזו שלך 

תודה שאת קיימת ❤

את באמת מיוחדת במינה ❤

כי לא קיבלתי ממך משהו..

פאדיחה הפיצי בכה ואז שכחתי לכתוב

כותבת עכשיו

וזה גם מוסיף לי

כאילו, המחשבה על עולם האמת ועל הסתכלות אחורה. הפחד מלהחמיץ איזה משו שאני לא רואה

והאמת -בתשובה לשאלה שלך,  שלא.

הכתיבה פחות מדברת אליי האמת ככלי מול קהל רחב. 

ותודה על המחמאה (לב)

כמו שכתבתי ל@דבורית, אני לא יודעת אם זה הכשרון שנוקש לי על הידיים לכתוב, או באמת העניין הזה שאני לא מספיק בעשייה ואז יש לכל המלנכוליה פתח גדול יותר 

לעבור דרכו..

תודה!

מהחיפוש הזה

אבל מה שבטוח שהעולם יזכה מהכשרונות שלך 🤗❤️

את באמת אישה חכמה, מקורית ורגישה.

ברור שכל התסכולים הללו הם כאבי גדילה...

רוצה להציע שני כיוונים:

1. עבודה או יצירה עם הידיים- קרמיקה, ציור, רקמה, אפילו אפייה.

כשיש הרבה שכל ותסכול אפשר לתת מקום לחכמה של הגוף. התחושות. זה גם משחרר וגם מאפשר לעבד כל מיני תנועות בנפש.

את יכולה בעצמך או לפרגן לעצמך סדנה, אפילו כמה מפגשים של טיפול באמנות.

2. ר' נחמן, הגאון של תורתהנפש והלב השבור

יש לו תורות שחודרות פנימה בדיוק למצבים כמו שתיארת.

אני מרגישה שהוא ידע בדיוק מה זה ייסורים של ריק ועצב ורצון להתמלא

וידע גם לכתוב את זה וללמד אותנו.

מעתיקה לך את תורה פ"ט שקפצה לי לראש אחרי שקראתי את ההודעה שלך:

" 'וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלקִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ' (תְּהִלִּים ח). הִנֵּה יָדוּעַ כִּי כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לָאָדָם הֵן בְּרוּחָנִי הֵן בְּגַשְׁמִי הַחִסָּרוֹן הוּא בְּהַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלקִים. וְזֶהוּ: וַתְּחַסְּרֵהוּ - בְּוַדַּאי - מְעַט מֵאֱלקִים, הַיְנוּ הַחִסָּרוֹן בְּוַדַּאי מֵאֱלקִים, הַיְנוּ בְּהַשְּׁכִינָה. אַך כְּשֶׁיֵּדַע זאת... בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ צַעַר גָּדוֹל וְעַצְבוּת, וְלא יוּכַל לַעֲבד הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּשִׂמְחָה. לְכָך צָרִיך לְהָשִׁיב לְעַצְמוֹ, מָה אֲנִי וּמֶה חַיַּי כִּי הַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לִי הַחִסָּרוֹן שֶׁלּוֹ וְכִי יֵשׁ כָּבוֹד גָּדוֹל מִזֶּה? מִתּוֹך כָּך בָּא לְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה... וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ הַיְנוּ עַל יְדֵי כָּבוֹד וְהָדָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֶׁהַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לוֹ הַחִסָּרוֹן"

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א', תורה פ"ט)

ממש אבל

למדתי גם מקצוע שהוא עבודה עם הידיים, הרבה טכני, כי זה ממש טוב לי ברמה האישית אבל לא עוסקת בו כרגע

דווקא לפני המלחמה הייתי לפני סגירה על קורס תכשיטנות, ככה בשביל עצמי 

וזה די התמוסס

וגם אין לי הרבה זמן לעצמי כשאני בחופש עם הילדים אז ככהנ אחכה עם זה עוד 

אגב, למדתי הרבה תורה של רבי נחמן בתקופות שונות בחיים. 

אבל אני לא רוצה יותר הכלה של העצב ועיסוק בו. הפוך, אני כבר מאוד מתקשה להיכנס לזה בכל צורה שהיא

לא בשירים, לא בלימוד, לא בשיח. אולי בגלל זה זה יצא ככה ספונטני בכתיבה

אני רוצה להיות עסוקה בשמחה ולא בלשקוע והאם ומתי ומה יוצא לי מזה

בא לי להתנער מעפר ולהיות פשוט קלילה. בלי מטען. אבל אולי זה רק wishfull thinking 

בעלך עצמאי?

שלי כן וזה חלק מהרכבת הרים.

אז זה יותר תסכול שלך מול עצמך.

כשיש לי תחושה של ריקנות עוזר לי להתבונן בטבע ,שם תמיד יש התחדשות וזה תמיד משמח אותי ומרים אותי כל פעם מחדש.

שלב הבא כשקצת נטענתי דיבור עם ה', לבקש ממנו "להתנתק" מהבעיות שלי , כל הבדידות, הריקנות, השיעמום נובע מזה שאני מתרכזת בעצמי ובבעיות שלי יותר מדי. רק כשאני מיישבת את עצמי אני מצליחה להתנתק.

ודבר אחרון זה מעשי למצוא אישה שיותר/גם בודד/ קשה לה ולתת מעצמי. עצם הנתינה תמיד מספקת

זה שלי מולו.

אבל אני לא יודעת אם אני מצליחה להסביר את זה ככ

כשטוב לנו עם עצמנו אז גם אם יש עניינים לא פתורים בזוגיות זה יותר קל, אבל כשלא, אוטומטית אנחנו משליכות הכל על זוגיות

פעם אמרתי לבעלי בצחוק: לפני שהתחתנתי כל הבעיות שלי היו כי עוד לא התחתנתי ועכשיו כל הבעיות שלי בגללך

זה נכון שכשטוב לנו יש לנו יכולת להכיל יותר

גבול ההכלה אבל הוא מוגבל בין אחת לאחרת. כמו שהצרכים של אחת שונים משל אחרת

טוב לי עם עצמי מאוד

ב"ה יש לי הכל מכל כל

ולדעתי זה לא סותר מציאות חסרה בפן הזוגי.

זה גם לא אומר שהציפייה לזוגיות מושלמת המא ריאלית, אבל כל אחת וה'צריכה' שלה.

וצריך גם לדעת לקבל, אבל כל אחת יודעת עם עצמה מה ממלא אותה ונותן לה הרגשה של נחת בזוגיות.

ומילוי מתוך זוגיות הוא מנוע אדיר של כח לאישה. כמו גם מילוי עצמי. אבל אחד לא מחליף את האחר בעיניי. ותלוי סיטואציה כמובן והסתכלות

אבל מרגיש לי שדווקא מתוך המשבר הזה יצמח משהו טוב.

נכון שמרגיש לך שיש כרגע תהום בינכם

ושהוא לא משמח אותך,

ואין לכם במשותף וכו'.

פשוט תרפי. האחריות שלך כרגע לשמח את עצמך. מה מתחשק לך? מה הכי נגיש לך?

בסוף השמחה והחיות שלך זה יהיה החוט שיקשר בינכם. כל בעל רוצה שאישתו תהיה שמחה וכשאנחנו מתוסכלות הם מרגישים שנכשלו. ואז זה נותן לו דחף עוד יותר לשמח.

תתניעי את המערכת.

לא פשוט בכלל להגיע לכזו הבנה.

מקווה שתמצאו איזו דרך אמצע.

אם הוא לא מוכיח שיש סיבה לסמוך עליו, שהוא מבין שעשה טעות ומוכן לעבוד כדי לתקן אותה. וכן, ללכת לטיפול זה חלק מלתקן.

ואם הוא לא מוכן ללכת לטיפול, כדאי לך ללכת לטיפול אישי. שתוכלי להבין מה את עושה הלאה.

בעצמו לצאת מתוך עצמו ולהוכיח נאמנות בצןרה הכי ברורה שיש,גם בדברים הקטנים והוא לא מרגיש אפילו צורך להתנצל,סליחה שאני בוטה כל כך לא בטוח לי שהוא הבין את הפגיעה או לא מוכן לקחת אחריות על זה,

וסליחה שאני נחרצת לא בטוח לי שטיפול יעזור כאן,ומה שצריך להיות לו ברור שאת מכתיבה את הכלים וחובת ההוכחה היא עליו.

ומגיע לך הרבה יותר טוב מזה.

ותתעקשי על שלך

שולחת לך המון המון כוחות🌹

גילתי בעצמי מהפלאפון שלו, הוא התנצל, ענה על שאלות שלי

ומאז לא מוכן לפתוח את הנושא, אומר שמתבייש במה שעשה..

מבחינתו הקושי באמון הוא בעיה שלי. הוא רוצה להשאיר את הדברים מאחור ולשכוח מהם. ואני מציפה לו את זה כל פעם מחדש.

הוא לא מעוניין בטיפול. אני הבעייתית שלא משחררת מבחינתו.

לא מסוגלת להסתכל עליו.

הדברים לא עוזבים אותי.

ועוד יותר כועסת שהוא אשכרה מציק לי בבית ומעצבן אותי סתם.

אבל מפחדת כל כך להתגרש אבל יודעת שזה לא מגיע לי. פשוט לא מגיע לי

אבל אם זה נשאר בראש באיזה מקום ולא משהו שהוא מעבר לפנטזיה,צפייה או משהו כזה,

הייתי הולכת לטיפול.

זו התמודדות שיש אותה להרבה מאד גברים והיא דיי נורמלית.

אם זה יותר מכך הייתי מתייעצת אם זה שווה בכלל טיפול,כי אם זה הרבה יותר חמור מזה מגיע לך גם הרבה יותר בתמורה לזה.

קשה לי לפרט כי זה באמת הזוי.

הוא מתמודד עם הימורים כבר כמה שנים. וחשבתי שזהו הוא היה בטיפול ועברנו את זה.

מסתדר שהוא מצא דרך להמר בלי שאדע. דרך מזעזעת.

כן בגידה רצינית באמון שלי. ובגידה בזוגיות ובהיותו בן אדם דתי. כן זה כלל מגע גם.

הייתי מציבה אולטימטום.

או טיפול אישי דחוף ( וכדאי גם טיפול זוגי וטיפול אישי בשבילך)

או גירושין.

לא חושבת שנכון להמרח עם זה ולהכנס לתסביכים מעבר למה שכבר קיים

לא כ"כ הבנתי למה התכוונת

יש לי חברה שבעלה התמודד עם הימורים והם הצליחו להתגבר על כך עם הרבה עבודה קשה.

אבל השורה התחתונה היא שהוא היה במגע פיזי מיני.

באופן אישי לא הייתי מצליחה לסלוח על כזה דבר.

מאחלת לך החלטות טובות ושה' ינחה אותך לדרך הנכונה

ובע"ה תעברי את התקופה הזאת

להתייעץ בעצמך עם איש מקצוע אם הוא לא מוכן. חיבוק גדול!!

ועל הדרך גזלייטינג

זו לא את שלא בסדר, שיהיה ברור.

מציעה לך לדבוק בזה שילך לטיפול. ברמת האולטימטום

ותדאגי להפרדת רכוש לדעתי

אפשר היום גם לעשות הסכם שלום בית חלף גירושין (משו כזה)

תתייעצי!

וחיבוק♥️

כל כך מפחדת לעשות צעד של גירושים. הוא לא ילך לטיפול. מבחינתו הוא לא רוצה לפתוח את זה עם אף אחד הוא מתבייש. אבל גם איתי הוא לא פותח את הדברים.

ואני הבעייתית עם האמון מבחינתו, אני צריכה לשחרר. כן היה חודש קשוח בבית בלי הרבה שיח. אבל גם אז הוא לא ניסה לפייס אותי. פשוט נתן לי להתהלך בבית בשקט ועצובה. אמר שרצה לתת לי מקום ולא ידע איך לגשת. מפחדת לפרק אבל באמת שאין לי מה לעשות פה בלי שיטפל בעצמו.

הוא הבטיח שיעשה כמה צעדים כדי להתמודד, התחיל והפסיק, דברים שיעזרו לי לתת אמון בו. (גם את זה שהוא הפסיק גיליתי לבד)

איך מתחילים בכלל בפירוק בית..? פשוט עצובה.

אל תישארי עם זה לבד♥️

יש פה באתר פורום של גרושים גרושות

אולי כדאי לך להתייעץ שם עם בעלי ניסיון

לפחות לגבי השלבים הראשונים מה עושים ולמי פונים.

חיבוק ושיהיו החלטות טובות!

אז החלטתי לדבר איתו היום, והעלתי את השאלה האם הוא מוכן לעבוד על עצמו, ללכת לטיפול, לשבת ולשוחח איתי על איזה צעדים עושים בזוגיות, איך משתפרים איך מתקנים את המצב.

אז לצערי כמובן שהוא התבאס שהנושא עלה שוב

אמרתי לו שכל עוד לא נטפל בזה, זה לא יעלם.

ביקשתי ממנו שיחשוב עד מחר בבוקר האם הוא מוכן להילחם על הזוגיות ולתקן את מה שנהרס.

במידה וכן הוא מתחיל לפעול. במידה ולא, אני אורזת ונוסעת להורים ליומיים כמובן עם תירוץ סתמי למה הגעתי ולא את הסיבה האמיתית

הוא ישאר בבית יומיים ויחליט אם הוא רוצה שזה יהיה הסוף. ברגע שאני אורזת ונוסעת מבחינתי זה הסוף. והכדור במגרש שלו.

הייתי חייבת להוציא את זה ממני. נראה מה יהיה.

קצת עצובה שבמקום להילחם הוא שתק ואמר לי טוב, לילה טוב.

עצובה אבל שלמה בתוכי.מגיע לי זוגיות טובה יותר. נמאס לי להילחם לבד.

אמן שיהיה טוב. תודה לכן.

כן מציינת שאם המשפחות שלנו לא היו חברות הייתי ממזמן עוזבת. רק הפחד מכל מה שיקרה מהפרידה משתק אותי

והאמון שנשבר הוא הכי מובן שבעולם.

כל הכבוד לך שהעלית שוב את הנושא ולא וויתרת עליך ועל מה שחשוב לך.

עצם זה שאת לוקחת את השליטה לידיים שלך זו כבר אמירה והתחלה טובה..

רק אומרת בזהירות, מכיוון שזה נושא סופר רגיש ויש לו השלכות לגביך ולמעגלים נוספים, צריך לחשוב טוב טוב איך לנהוג הלאה..

מזמינה אותך להתייעץ לגבי הצעדים הבאים.

כמה זמן יש לך מיגרנה ?

היה לי כמה ימים ברצף ואז התחיל לי כאב ראש וגרון חזק וזה היה דלקת בגרון אז מניחה את זה פה.

גם אם את ממש סובלת את נראה לי בגדר של חולה שאין בו סכנה ולא בהכרח את צריכה לצום - אני לא פוסקת אבל כדאי תשאלי רב

זה כבר שבועיים כזה לפחות. החמיר יותר ביומיים שלושה האחרונים

מרגישה שהמערכת חיסונית שלי נוראית לאחרונה אבל לא גרון עכשיו, היה לפני כחודש תחושה כזו שעברה בלי אנטיביוטיקהכי כנראה היה ויראלי

סתם ככה שתדעי שאני מכירה מישהי שהיה לה התקף מיגרנה כמה ימים לפני הצום והרב אמר לה לא לצום בכלל

אז לא הייתי מתמהמהת מלשאול ...

חוץ מזה אם זה באמת משהו שקורה הרבה אולי כן שווה להתיעץ עם נוירולוג. חמותי סובלת הרבה והיא אמרה שיש דברים שמותר בהנקה ( היא בדיוק לוחצת עלי ללכת חחח )

כי יש תקופות שיש לי כמה ימים ברצף אבל נשמע שפחות חמור משלך

בהצלחה ותרגישי טוב

מעניין תודה!

ואיך יעזור לא לצום? הלוואי שזה היה פותר את המיגרנה

שואלת גם אותך

@קנקן שבור

מהר למצוא רב שזמין לשאלה, אני כמעט בטוחה שתחזרי לספר פה שפסק לך שאת לא צריכה לצום (מכירה מקרוב לאחותי שפסקו ככה, בתקופהשהיתה סובלת המון ממיגרנות)

ואז נשימה עמוקה, לנסות להיות בחמלה כלפי עצמך וכלפי בעלך

לזכור את היום הזה שאנחנו נמצאים בו, ושהשטן מנסה יותר מהרגיל

(יש אצלכם אולי נערות שעושות קייטנות תשעה באב לילדים? אולי שווה לשקול לשלוח, אפילו חלק, את אלה הדורשים יותר)

למיגרנות יש טיפולים טובים.

גם לטיפול בזמן התקף וגם למניעה.

נוירולוג/נוירולוגית עם תת התמחות בכאבים ראש.

יתן מענה מיטבי.

הרבה בריאות.

ואם היית אישה היית יודע שזה לא רלוונטי בהריונות והנקות

קודם כל אומר שאני אישה.

יש תרופות אחרות ייעודיות למיגרנות.

רופא משפחה הוא הכתובת/לטיפול מונע נוירולוג.

חבל לסבול.

דבר שני כבר הגענו למיצוי הטיפולים כמובן גם מול רופא משפחה ואז מול הנוירולוג

ולא יודעת איך יעזור לי לא לצום כי המגרנה חזקה בזה

זה שאוכל /אשתה לא יפתור אותה

נראה כשיתמעט החלב אמשיך לרב אולי

כשאחותי שאלה רב זה היה לפני הצום

אחרי כמה ימים שהיה לה התקפי מיגרנות חזקות

שווה לשאול לדעתי

רב פוסק ידוע בציבור החרדי.

אם כן תגידי לי ואשים פה

ונראה לי תביני מה את צריכה לעשות

מציינת שעכשיו עם.ינון מלא של אקמול ונורופן אני מרגישה שיפור. עדיין יש כאב ראש אבל עמום

זה חלק מחוברת פסקי הלכות של הרב עמרם פריד

תסתכלי איפה שכתוב 'חולים הפטורים מהצום'

ממה שאני מבינה זה לא מחייב שעם תאכלי ותשתי תרגישי יותר טוב

אבל עצם המצב הזה פוטר מהצום

הייתי בה עד לפני חצי שעה ומאז קצת יותר טוב וכבר לא במיטה

הלוואי שזה יהיה צום 9 באב האחרון שלנו

ששנה הבאה נאכל בזמן הזה בשרים יינות ומעדנים

יש שם גם התייחסות לסחרחורת

ככה אני מבינה מהכתוב

גם לי זה היה ממש קשה לשבור

אני עם סטרפ ורק בחצות שברתי ויש לי ממש מצפון אפילו שהרב אמר שבתשעה באב מקבילים

תודה

יש מאכלים שגורמים לזה.

הבת שלי שנים סבלה מכאבי ראש. עד שנירולוג אמרה לה להימנע מרשימת מאכלים: קקאו כולל חמאת קקאו, גבינה צהובה, סויה, משקאות מוגזים ואולי עוד דברים. הקפידה על זה ומאז אין כאבי ראש אלא אם אכלה את הדברים הבעיתיים לה.

בדקתי בערב והרב אמר שבוודאי שאני חייבת לשבור

אז אמנם שברתי כמעט בסוף הצום אבל טוב ששברתי

לא בדיוק אותם גילאים, אבל הייתי לבד בבית כל יום מאז שהתינוק היה בן שבוע עד שבעלי חזר מהעבודה... היה קשוח ממש אבל ב''ה אחרי 3 חודשים הרגשתי שנכנסו למסלול טוב ב''ה ותכלס היה לי ממש טוב איתם בבית אחרי הקשיים של ההתחלה.

הטיפ הכי טוב זה לזכור שהזמן עובר, עכשיו זה קשה אבל בעז''ה הם יגדלו קצת ויהיו החברות הכי טובות😍

מנשא טוב מציל חיים, תנסי

ולנסות להקל על עצמך כמה שיותר- לישון כל רגע שאפשר וכמה שפחות לעבוד בבית שמקביל

משתמשת במנשא פה ושם אולי באמת אתחיל להשתמש גם בבית

יודעת שזה זמני זה נראה נצחחח 🥺

מתנחמת שעוד קצת חגים ובעלי יהיה בחופש איתי

מאד הגיוני להרגיש ככה עם 2 תינוקות

זה יכול להיות קשוח הרבה זמן

כי ילדים קטנים ותינוקות לוקחים לרוב הרבה אנרגיות וסבלנות

להבין שזה הגיוני ולתכנן את היום/ תקופה לפי זה זה יכול לעזור

תקופה קשוחה ממש,

אבל זמנית ועוברת..

אני תמיד מרגישה שקלה בכמה שלבים. בעיני מאוד תלוי גם בתינוק ובאופי שלו.

אני הרגשתי הקלה חלקית איפשהו באזור גיל שלושה חודשים, ובהמשך שוב סביב חצי שנה ושנה.

תקחי כמה שיותר עזרה, תזכרי שזו תקופה והיא תעבור ולכן אין מה לחסוך בעזרה כרגע. תשמעי לא להגיע לקצה, לתפוס את עצמך לפני ההתפרקות. טוב מאוד שקראת לבעלך מהתפילה, זאת התקופה עכשיו, לכל זמן ועת ובע''ה יבוא יום שהוא ילך בנחת לביה''כ.

חיבוק, ושתראי המון נחת בע"ה🤗

ואין פה משהו חריג או בעיה בך/בילדים

זה פשוט קשה מאוד מאוד

אני בשלב כזה הייתי נעזרת בילדה מהבניין

היא היתה משחקת עם ה"גדול" בשעת אחהצ שזה השעות הכי קשוחות

לאט לאט נכנסנו לשגרה יותר יציבה התינוק טיפה גדל ואז הפסקתי עם העזרה

אבל כן זה היה קשה מאוד!!

את נמצאת בשלב מאתגר.

מנסיוני, לוקח כ3 חודשים עד שהבית נכנס לאיזון ושגרה חדשה. לא אומר שמאז הכל קל, אבל כבר יודעים מה עובד טוב ומה פחות, ואיך נכון לעשות כל דבר כמו סדר יום, מקלחות, הרדמות, ארוחות, נסיעות, יציאות מהבית וכו.

לא פירטת איזה חלק ביום הכי קשה או מאתגר לך, אז אשתף שאני עם תינוקת בת חודש וחצי עכשיו, והערבים קשוחים. בד"כ מתחילת אחה"צ עד 23 בלילה וצפונה היא לא כ"כ רגועה... וגם במשך היום מרגישה שעמוס ולא מספיקה לפעמים לנוח או להכין אוכל. ואצלי היא השביעית אז יש כאן עוד ידיים שיכולים להחזיק אותה ומעליה בן 3 וחצי. ועדיין זה שלב מאתגר. כך שאני ממש מבינה אותך.

מחזקת אותך להתמקד בצרכים הבסיסיים, להעזר בכל מי ומה שאפשר. ולדעת שעוד מעט בעז"ה תכנסו למסלול שיותר יהיה קל. (אצלי שלושת הגדולים צפופים. השלישית נולדה כשהגדול היה בן שנתיים ו8 חודשים)

והכי חשוב בשביל הכוחות שלך לישון טוב עד כמה שאפשר, ולאכול טוב (לא צריך ארוחות גורמה, אבל כן אוכל מזין ולא גאנק, וכמובן מים בימים חמים אלו).

את עוד במשכב לידה, נסי לשמור על הכוחות שלך, וכמה שהבעל יכול להיות יותר בתמונה זה רווח נקי של שניכם.

מנסיוני, מה שהכי עוזר-

לתת לה להרגיש שהאחות החדשה היתה מתנה בשבילה. גם בגיל כזה היא לגמרי יכולה להבין אם התינוקת זה שבר שאסור להתקרב, לגעת, לוקח לה את אמא, וכו.. או שאיזה כיף שיש לי בובה שמותר ללטף (תציעי לה, ותראי לה איך. תסבירי לה איפה לא ולמה). אפשר להביא לה טיטול או לעזור לאמא להחליף לה, אפשר לשים לה מוצץ, אפשר להחזיק אותה (כמובן יחד איתכם, אבל שהיא תרגיש שהיא מחזיקה). וכו. כל זה נון תחושה שזאת מתנה שווה, שהרווחתי חברה, ואחריות ולא הפסדתי.

אצלי השנה הראשונה היתה קשה כמו שאת מתארת.

נעזרתי הרבה בביבייסיטר שהיתה ביחד איתי והילדים.

עכשיו הם בני 3 ו2 וזה הכי מתוק בעולםםםם

משחקים שעות ביחד. אוהבים וחברים. במקרה שאחד מהם איתי לבד הוא שואל איפה השני.

עוד שעה וקצת וסיימנו

אבל יאללה, ממש עוד קצת

הסתכלות קצת אחרת על הרעב בצום..

להיות עם ילדים בזמן הצום אומר שאני לא באמת מצליחה להתאבל.

זה אומר שבזמן שאני צמה אני מלבישה, מאכילה, מניקה, משחקת, פותרת מריבות, מרגיעה, מעסיקה, מחתלת, מנקה פספוסים ועוד ועוד ועוד.

בקושי הצלחתי למצוא זמן להתפלל. אתמול בלילה הצלחתי גם לקרוא מגילת איכה. והצלחתי גם קצת להתחבר לא להרבה זמן לזום על תשעה באב וחיבור למקדש, ששמעתי תוך כדי שקצת נמנמתי, ומה שקלטתי קלטתי.. אבל אני לא יכולה להגיד שבאמת הצלחתי להרגיש ולבכות על החורבן כמו שהיה ראוי…

ובכל זאת, יום שלם שלא אכלתי ולא שתיתי, שלא נעלתי נעלי עור, שלא התרחצתי, שלא הייתי בקרבה וחיבה עם בעלי, שישבתי על הרצפה עד חצות היום - כל אלו הם גם חיבור ליום.

הם הדרך בה אני מתאבלת וכואבת את החורבן דרך הגוף ממש, גם אם אני פחות מצליחה לפנות את המחשבה לכאב על החורבן. קודם כל קיום ההלכות של היום הם הדרך ששומרת עלי שאני לא אפספס, שהיום הזה לא יעבור לצידי אלא שאני אהיה בכל מקרה חלק משרשרת הדורות של עמ"י, שלעולם לא שוכחת את החורבן הגדול שקרה לנו, שלעולם לא שוכחת את הייעוד הגדול שהמציאות שואפת אליו.

חשבתי על זה שהגעתי לשלב הכי קשה ואני עדיין במצב סביר ועוד מעט זה נגמר וזה ממש עודד אותי.

יום כן יום לא, בעלי הזריק לי...

זה שורף מאוד מאוד אבל כשאין ברירה אז סובלים בשקט

כדי למנוע את הגולה, חשוב אחכ לעסות (לעשות עיסוי קצת) במקום של ההזרקה זה אמור למנוע את הגולה

לי כמעט ולא היה את זה כי הקפדתי,ממליצים להזריק כל פעם בצד אחר

אני הזרקתי ב 2 הריונות אחרונים 3 חודשים בשביל תמיכה

לפני ככה זה שורף פחות

את מזריקה בבית?

שהיא לא הסבירה ממש טוב וגם קצת בעצמה לא ממש שידרה ביטחון במה שהיא עושה...

מביך ברמות אבל אין ברירה

אני הייתי מכינה הכל הוא רק הזריק

לא יכולה לדמיין 3 חודשים ככה...

כמה זמן עשית עיסוי כדי שלא תהיה שם גולה?

אז בעצם הצלחת לישון גם על הצד שהזרקת בזכות העיסוי? זה מונע את הכאב?

עשיתי תמיד לפני שינה , הפריע אבל לא קריטי

כמה דק אחכ בדכ היה נרגע השריפה

ברור שהיו ימים של כאבים בלי יכולת לשבת בכלל אבל תמיד שידרתי לעצמי שזה למטרה חיובית אז הכוחות הגיעו

היום במבט לאחור , היה שווה את זה 😊

אפשר גם שכנה או משהו, לא חייבים בקופת חולים...

אם מזריקים בצורה טובה ונכונה זה אמור למנוע הרבה מתופעות הלוואי, ( אם כי כמובן אי אפשר להתחייב ב100%) אבל זה משהו שדורש מיומנות.

אם במקרה את שכנה שלי מוזמנת באהבה (;

אז יצא מרווח של כמה ימים בין זריקה לזריקה באותו צד. אבל באמת זכור לי שזה ממש כאב.. ובתקופה הזאת שכבתי בעיקר על הבטן..

אצלי זה היה אחרי דימומון קטן אבל בהריון אחרי טיולים והפלות ופעם ראשונה שהתפתח טוב אז ממש נלחמתי מבחינתי

לחמם את האמפולה בין הידיים לפני

להזריק ממש ממש לאט

למצוא אחות מיומנת שתעשה את זה

בנוסף יש היום תחליף לפרונטוגסט, קוראים לזה פרולוטקס

מזריקים אותו כל יום בבטן, הוא גם כואב אבל הרבה פחות

תשאלי את הרופא

ואצלנו החל מחצות היום מבשלים, כל הקטנים ואני במטבח

ומאמינים ומקווים שעוד רגע נארוז כל מה שהכנו בצידנית גדולה ונעלה לבית המקדש.

לי אישית ממש מעביר את הזמן...

ונהוג אצלנו ב 9 באב לבנות אוהלים בסלון יחד עם המזרונים מהלילה(כי הבנים ובעלי ישנים בסלון במזרונים בערב 9 באב בגלל דיני אבלות) ולילדים שלי זה ממש כיף...הם מאוד יצירתיים עם זה בבוקר, ואחר כך משחקים כאילו זה הבית שלהם...ואני נחה לי על הספה.

יש כאלה ערכות כמו של הדפי מדבקה ששופכים חולות צבעוניים אבל כזה עם דפים צבעוניים במקום חול. הרבה יותר נקי וממש כיף.

יש גם ערכות של מדבקות שמדביקים על ציור ויוצרים תמונה. זה כאילו מדבקות שגזורות ספציפית לציור. ההסבר הכי גרוע אבר אבל אם מענין אותך אחפש תמונה.

אפשר לבקש מהצאט לייצר כרטיסים למשחק זיכרון או רביעיות, לתת לילדים לצבוע לגזור להדביק על בריסטולים, זה בעצמו תופס כמה שעות ואז משחקים בזה עוד זמן זה נחמד.

משחקי דף ועט כמו איקס עיגול, או משחקי קלפים בסגנון דאבל. כל משחק שאין לך תבקשי מהצאט לייצר לך..

אפשר להכין כרטיסי שנה טובה לשלוח לפני ראש השנה, או קישוט לסוכה.

אם הם גדולים ואחראיים מספיק או שלך יש כוח אז אחהצ אפשר להכין עוגה בחושה לסוף הצום או כדורי שוקולד לשבת.

ושאלה:

בשבת אנחנו חוגגים יומולדת במשפחה,

שייך להעסיק אותם בקשר לזהאו פחות מתאים?

כדורי שוקולד יהיה מעולה לסוף הצום.

סוםרים פתוחים מחר, נכון?

כי אין לי כלום בבית..

אני הייתי כן נותנת להכין דברים לשבת, אבל תלוי מה. דברים שפשוט יקלו עלייך כמו נגיד להכין משהו טעים נראה לי סבבה. להכין משחק על השנה של ילד יום ההולדת שזה ממש פעילות כיפית נראה לי טיפה פחות. אבל אם יש משהו יותר פרווה כמו הכנת משחק בכללי נראה לי יותר הגיוני.

יותר ענין של תחושה לדעתי, וגם כמה הם מתאמצים במחשבה על הדבר או יותר עושים את החלק הטכני (הדפסת כרטיסים, גזירה, צביעה)

שיעסיקו את עצמן ואני תוהה לעצמי אם זה חכם או מטופש😅

מעבר לזה נראה לי ברבצק, דפים צבעים ומדבקות ושיחשבו לבד מה ליצור

וזהו, בגדול מתכננת יום של רביצה וכאוס של הבית בסיום היום🙊

צריכה לבדוק אם נשאר משהו בבית או להכין להם במיקסר.

הם מחכים לבנות את בית המקדש ממגנטים

אז יהיה מגנטים וקפלה ובובות וחיות... (לא הכל ביחד)

יש פלסטלינה וקליי

ביקשתי מבת ה9 וחצי שלי שתהיה מדריכה בקיטנה לאחים שלה- היא כבר הכינה להם הצגה...

מקווה שיקומו מאוחר

מנסה לחשוב מה אני יכולה להכין להם לאכול בלי הרבה התעסקות, בלי לחם ובלי מתוק. אולי סיר פסטה ושימזגו לעצמם

וירקות ופירות הם יודעים לחתוך לעצמם.

בעיקר אני חושבת איך לא להתעצבן עליהם, כי היום כבר מיציתי את החופש... שיהיו בריאים בקשות ותלונות בלי סוף.

לדעתי מחר בעלי לא יהיה מאד נוכח ועוד נצטרך לשמור בשבילו על השקט

אני גם חוששת שהחלב יגמר לי סופית, גם ככה התמעט לי לאחרונה.

יצא קצת פריקה... סליחה על הנצלוש

למה בלי לחם?

מבחינת מתוק, קטשופ נגיד נשמע לי בסדר.

בהצלחה רבה לך!

וגם לא שניצל תירס

הכנתי עכשיו פסטה- נחמם מחר ואולי נוסיף מלוואח עם ביצה קשה

היא הכינה ארבעה רעיונות ליצירות וגם משחק אחד. (ב"ה היא ילדה יצירתית מאוד כשהיא במצב רוח טוב)

בכל אופן, דפי צביעה בהמוניהם זו התעסוקה הכי קלה להכנה. אפשר גם לבקש מהבינה המלאכותית ליצור דפים שקשורים לתשעה באב.

ויש לי גם קובץ סיפורים לילדים שכתבתי פעם לתשעה באב, אז אם יהיה לי כוח אקריא להם, אם לא אז אבקש מהקוראים הצעירים להקריא.

ויש גם סרטונים שממחישים את חורבן בית המקדש, של מכון מגלי"ם ושל ענפים לילדים. רק צריך לשים לב שזה לא מפחיד מדי...

היו שנים שהילדים הגדולים הפעילו קיר של מעשים טובים - בכל פעם שילד עשה מעשה טוב, כתבו אותו על "לבנה" מנייר והדביקו על הקיר במסקינגטייפ מאחור. בסוף הצום היה יפה לראות כמה מעשים טובים הם השתדלו לעשות.

בכל אופן, אני מאוד מקווה שנצלח את תשעה באב השנה, עם שתי קטנות שובבות ודביקיות ועם עוד ילדים שעלולים ליפול לעצבים בתוך שניות...

למזלנו יש לנו ילדה שהיא רגע לפני הגיל שהיא כבר צריכה לצום, ואני מקווה שהיא תהיה במצב רוח טוב מספיק בשביל להיות אחראית על הקטנים ממנה...

קניתי חוברות צביעה ויש לה ספרי ספריה חדשים

הבעה תהיה עם הקטן הזוחל😅

מתכננת להעלות למעלה את כל המשחקים עפ יותר מידי חלקים ולהוציא לו כמה משחקים שכבר מזמן לא הוצאנו

אני מתוכננת בעיקר בהקשר לאוכל🤣יש פירות חתוכים לבוקר, אח"כ יאכלו בעשר קורנפלקס

לצהרים לחם עם ממרחים ירקות חתוכים וביצה קשה שכבר מחכים במקרר

לערב טונה מקופסא, צ'יפס בתנור ופסטה לבנה (למי שלא אוהב צ'יפס ) שכבר מוכנים

לא יודעת עם מה אנחנו נשבור את הצום🤣אבל זה כבר פחות קריטי

רוצה משהו שקשור לתשעה באב, לגילאי 8-10, ובלי מוזיקה!

ממש מפריע לי שהרבה סרטונים בנושא תשעה באב הם עם מוזיקת רקע!

לא יודעת אבל לגבי מוזיקה

בעיקרון, חוץ מלילד שעלול להשתגע אם לא...

(לקטנות אנחנו מראים בימים אלה סרטים בלי קול.הן זורמות ב"ה...)

אז המוזיקה היא חלק מהחיבור ולא רואה בזה בעיה.

לי זה קורה בעיקר בהריונות.

אבל דווקא הלילה גם חלמתי חלום.

לי יש תמיד חלומות כאלה מטורללים. אני אוהבת, סרטים מקוריים בחינם עם האנשים והדמויות האהובים עליי 😁

גם אני חולמת חלומות כאלה, לפעמים אפילו על דמויות בדויות לחלוטין (יש לי אפילו ספר שלם שכתבתי שמבוסס על חלום כזה שחלמתי בנערותי).

הבעיה היא שלפעמים גם יש חלומות מפחידים או רעים, ואז ממש קשה להתאושש מהם ביום למחרת...

לפעמים אני חולמת גם מבחוץ

אני לא חלק מהסרט בכלל

ולפעמים וזה הכי הזוי, אני דמות אחרת שהיא לא אני בכלל

ובלי לא יודע בכלל מה זה חלומות.

אבל לרוב דברים די קשורים לחיים

אפילו יש לי לפעמים סיפור בהמשכים.

אחותי לעומת זאת לא זוכרת אף חלום. היתה לנו תיאוריה פעם שזה קשור לדרך החשיבה. אני חושבת בתמונות והיא במילים.

את יכולה להרחיב על זה? חשיבה בתמונות מול מילים?

אני זוכרת שרשמת פה פעם על דרך המחשבה שלך (זו היית את?) וזה היה מרתק

נניח כשאומרים לי אננס אני "רואה" תמונה של אננס ואחותי "רואה" את המילה אננס כתובה על רקע שחור. זה מתבטא למשל כשרוצים להסביר למישהו משהו מסובך. אני רואה תמונות של התוצאה ומתארת לפי התמונה שבדמיון. גם כשמסבירים לי, אני "רואה" תמונה של התוצאה ומשנה את הפרטים, מתאימה חלקים וכו' לפי התקדמות ההסבר.

אני לא אזכור את המילים שנאמרו לי, אלא את התמונה שנוצרה לי בעקבות המילים. כל המידע נמצא, אבל הוא מסודר אחרת במח.

תמונות כמו שתיארת

נשמע משעמם לראות מילים 🤭

אני בעיקרון חושבת בתמונות, אבל מצד שני עוסקת המון במילים... אז כן לפעמים רואה מילים ממש בחשיבה שלי.

משערת שזה לא נפוץ

של ריצ'רד פיינמן. כשהוא היה סטודנט הוא ניסה לתרגל הערכת זמן מדויקת. כלומר, שיגידו לו "התחל" והוא יידע לומר שעברה דקה בזמן הנכון. אז נראה לי שהוא לא הגיע להערכה נכונה של דקה, אבל כן היתה לו הערכה די קבועה. אז אחד החברים אמר: אבל בטח לא תצליח להעריך מתי עברו חמש דקות (לפי ההערכה הקבועה שלו, לא חמש דקות אמיתיות) תוך כדי שאתה קורא ספר, ופיינמן אמר: ברור שכן. ואכן הוא הצליח. לעומתו החבר לא הצליח להעריך זמן תוך כדי קריאה אבל היה יכול לשוחח עם מישהו אחר ולעצור כשהזמן הנכון חלף - דבר שפיינמן לא הצליח לעשות. ההבדל התברר בכך שהחבר ספר על ידי "הרצת" סליל של מספרים כתמונה בראש, ופיינמן ספר על ידי מניה בדיבור פנימי, "אחת, שתיים, שלוש"...

אני מזדהה עם הדיבור הפנימי, אבל זה לא שאם מישהו אומר לי מילה אני רואה אותה כתובה, כמו שסיפרת על אחותך. מעניין. האמת היא שלראות את המילה כתובה זה גם סוג של חשיבה חזותית, אני חושבת. ואני ממש זוכרת היטב מילים ומשפטים שנאמרו (אם השיחה מספיק חשובה עבורי)

לא חזותי

הקטע המוזר שעד שהתחתנתי כמעט ולא הייתח זוכרת חלומות. ומאז אני כמעט תמיד זוכרת אותם.

אני בדרך כלל מודעת לזה שזה חלום

אז גם כשזה מפחיד אני לא כל כך מפחדת

כי אני מבינה שזה לא באמת

ולפעמים גם יש לי שליטה חלקית על החלום

אז אם הוא נהיה מפחיד אני עושה לו סוף טוב

עם מלא פרטים ועלילה מלאה

וזוכרת הרבה אח"כ

ברמה שיש דברים שאני לא זוכרת אם נאמרו לי באמת או שבחלום.

אני חושבת שיש קשר להורמונים.

אצלי החלומות הם הרבה בהריונות או אחרי לידה.

בשגרה כשאני ישנה טוב אני פחות זוכרת חלומות.

בעיקרון אני ללא אמצעי מניעה אבל היה משגל נסוג אז הסיכוי נראה לי קטנטן.האמת שגם האף הקיון לא היה לי דימום השתרשות אז אני גם לא יודעת איך זה מתאפיין