היא כולה בת שנתיים וחצי אבל מעולם לא היה לי חיבור איתה. אני יודעת שזה לא מאסט שיהיה חיבור אבל זה מפריע לי כי אני ממש מרגישה שהנוכחות שלה לצערי הרב מעצבנת אותי. אני לא טיפוס של ילדים וגם לאחים שלה אין לי חיבור מה יודע מה אבל ממנה ספציפית אני ממש מתעצבנת. יש לה התנהגויות שאני סולדת מהן מאוד ואני לא יודעת למה. הפרצופים שהיא עושה, התלותיות שלה, הצעקות והבכי שלה, הצחוק שלה (שגם הוא מחריש אוזניים), האופן שבו היא אוכלת ודורשת כל דבר, הפינוק שלה, המשקל יתר שלה שמקשה מאוד לעזור איתה כשצריך, אני מצליחה למצוא פגם כמעט בכל דבר בה. אני יודעת שזה לא יפה מצידי ואני לא מחפשת שיגידו לי נו נו נו. אני מבינה שהבעיה היא אצלי אבל איך ממשיכים מכאן? ניסיתי לצאת איתה לבד, לחבק אותה, לטפל בה, כלום לא עוזר. אנחנו משפחה מאוד קרובה ולכן זה מאוד נוכח. אני רוצה לאהוב אותה או לפחות לא להתעצבן מהתנהגויות שלה ולקבל אותה כמו שהיא.
אני גם בהריון ועולה לי החשש שהילד הבא שלי גם ייצא כזה תלותי ומפונק ודורשני כי גם הוא יהיה ילד שני והבנתי שזה יכול להיגרם מזה שילדים שניים נלחמים על המקום שלהם.
וכשאני אומרת שהיא תלותית ומפונקת אני מתכוונת שכל דבר שלא בא לה טוב היא צורחת את נשמתה בצורה לא הגיונית וקיצונית ברמות וזה מה לעשות, משגע, ועושה הרבה פעמים פרצופים מתמסכנים כאלה של צומי על שטויות, מחפשת תשומת לב בכמויות ולא מרפה מההורים שלה , פיזית נדבקת וצורחת כשהם מתרחקים ממנה חצי סנטימטר. כל אלה אני רואה ולצערי בתוך תוכי עולה רגש לא טוב..מה עושים איך מתקנים??
