בכל פעם שאני רואה את מנהיגה העליון של איראן, הצורר עלי חמינאי, משהו בו מזכיר לי את הרב עובדיה זצ"ל.
הלבוש דומה, הזקן, משהו בתווי הפנים.
ואז אני אומר לעצמי שלא יכול להיות שאדם שנראה כמו הרב עובדיה, מכיל בתוכו כל כך הרבה רוע. בטוח אפשר לשבת איתו לקפה, ובמשך שעה להסביר לו את הצד שלנו, מה שיגרום לו לחזור בתשובה ולהבין שאנחנו צודקים בטענות שלנו כלפי הערבים באזור.
עד שאני נזכר בפתגם הנודע מספק חבקוק (לא זוכר איזה פסוק):
אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו.
זה מחריד עד כמה שהחיצוניות מטעה
''זה מחבקוק, לא זוכר איזה פסוק''
והוא עושה זאת עם שורוק בצורה מצחיקה
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
