מצאתי בדברי הרב יהושע שפירא שליט"א
שיעור שהוא העביר גם במדרשה לפני איזה שנתיים,
ויש בו קטע כל כך אקטואלי להיום, לצערנו....
השיעור היה על ראובן.
באופן כללי אני ממליצה לעבור על השיעור, הוא מלמד משהו יסודי מאוד בלימוד תנ"ך.
"משול משל. יחידה מובחרת צריכה לחלץ חייל חטוף שנמצא ביד האויב;
היא מכינה מודלים, מתאמנת ימים ארוכים, מפיקה לקחים, מתקנת את עצמה –
ובמבצע החילוץ החטוף נהרג מ”אש כוחותינו”.
האם במקרה כזה מי שפגע בו צריך לעשות תשובה? האם מפקד המבצע צריך לעשות תשובה? התשובה הפשוטה היא שלא.
גם אם בתחקיר שלאחר המבצע יתברר שהיחידה המחלצת לא הייתה
צריכה להיכנס מהדלת אלא מהחלון, ודווקא מחלון מסוים, ואם היו נכנסים דרכו הסיכויים
להצליח היו הרבה הרבה יותר גבוהים; וגם אם דורות של לוחמים יתחנכו על המבצע הזה
וילמדו איך הכוח המחלץ טעה בכך שנכנס מהדלת ולא מאותו חלון מסוים – עדיין כל האומר
שמפקד המבצע חטא אינו אלא טועה. מי שעשה את המיטב שהוא יודע ומסוגל בתנאים הקיימים
וכשל – התוצאה יכולה להיות עגומה, אבל הוא לא צריך לחזור בתשובה.
גם אותו לוחם, או מפקד החילוץ, שעשה את הכי טוב שהוא יודע –
כאדם מאמין הוא צריך להרים ידיים לשמיים ולקבל באהבה את החשבון האלוקי שבחר בו
לתפקיד הכואב הזה – להיות הסמל של הטעות, הסמל של מה שאסור לעשות. זה כואב, זה
מחיר עצום; בכל פעם שמזכירים את אותה שגיאה מבצעית הוא מרגיש כמו חרב מסתובבת
בליבו – ובכל זאת, כשהוא יודע שהוא עשה את המיטב שהיה ביכולתו – אסור לו לקחת על
עצמו את האשמה. זה לא חשבון אנושי, זה חשבון אלוקי שעליו לקבל כמו שהוא. יתר על כן
אולי גם עליו להסיק שרצון ה’ ממנו לפנות את מקומו, ומאידך שכרו מרובה על שעשה את
פעולתו במסירות נפש. כך גם יעקב נוטל את סמכויותיו של ראובן באופן חלקי, ועדיין,
לא רק שהוא אחד מן השבטים אלא שהוא מופיע הראשון על לב אהרון."
