הם מקסימים וחמודים ההורים שלו. אין לי חס ושלום שום ריב וכאלה. אבל וואלה.... אין. לי. כח.
אני בסוף לא מרגישה שם הכי בנוח. גם ברמה הטכנית של הבית, האוכל וכאלה. וגם ברמה של אני צריכה לשים פרצוף של "אני בסדר" כי לא יודעת איך להסביר... הם לא סגנון שמכיל את ה"לא בסדר".
אני יודעת שאפשר לדאוג שיהיה יותר נעים, אם אני אכין אוכל למשל (אבל אין לי כח לזה בכלל)... אבל באופן כללי אני כל כך שומרת על כוחותיי. לילדים ולתקופה הארוכה שעוד לפניי (באופן רשמי הוא לא משתחרר לפני פסח, וזה מינימום...)
ולהיות אצלם פשוט שואב את כוחותיי כמעט תמיד. בלי קשר למלחמה. זה מאמץ מנטלי ופיזי.
בעלי מהמם והוא ממש מבין אותי. ובכל זאת יש לי מצפון... וואלה הוא ראה את ההורים שלו פעמיים לגיחות קצרות מאז תחילת המלחמה. אבל הוא היה סה"כ 3 שבתות בבית. ואני לא מוכנה לוותר על שבת איתו לבד כדי ליסוע להורים שלו... ומצד שני ליסוע לבד עם הילדים זה גם מדכא.
מה אתן עושות?
וזה ככה מלא פעמים בערב שאנחנו הולכים לישון מאוחר יותר ממה שתיכננו כי שנינו עייפים אחרי היום אז רק נחים קצת עם המחשב ואז מגלים שכל הערב נגמר וכבר נהיה מאוחר ממש...