אם ההורים המבוגרים לקראת מעבר לבית אבות או דיור מוגן, קחו בחשבון שצפוי לכם קושי נוסף והוא מה לעשות עם כל הפריטים והציוד שאין בהם עוד צורך, ולא ימשיכו עם הקשיש הלאה.
לפני שאתם פוני לעסקני פינוי דירות, ממליץ לכם לקרוא מאמר שעושה סדר ומסביר מהי הדרך הטובה ביותר לפינוי תכולת דירה לקראת מעבר לבית אבות.
מאז הקורונה נהיתה לי מודעות יתר לגבי החשיבות של ביטוח חיים , ביטוח בריאות, ביטוח סיעודי.
כל התרחישים האפשריים שהילדים שלי יישארו ללא משענת וללא מענה (כלכלי, רפואי) ממש הפחידה אותי.
מידי יום שומעים על תאונות ואנשים שהולכים או צריכים שיקום והמשפחה לא יכולה להסתדר כי...
מעניין אם עוד אנשים חשבו על זה...
קצת מחשבות יותר טכניות בסגנון של אצל מי הם יהיו, מי ישמור עליהם. מה להשאיר להם ממני.
ובעיקר מחשבות עמוקות על איזה זכרונות ואיזה תחושות אני רוצה שישארו להם ממני, איך לנצל את ההווה לרקום קשר רגשי יותר משמעותי , חוויות שאני רוצה שיהיו לנו ביחד,שיחות, רגעים .
מה אני רוצה לתת להם ממני כמו תחושת בטחון, תחושת שלימות ושלווה.
ועוד מחשבות כגון אלה רק יותר אישיות.
עשינו אותה באיחור רק לפני פחות משנה.
בפועל כל מי שיש לו ילד או דירה או נכס משמעותי כדאי שתהיה לו צוואה אחרת בית המשפט יחליט איך לחלק את נכסיו.
בפרט מי שיש לו גם דירה וגם כמה ילדים, ועוד יותר אם אדם התגרד עם ילדים זה מסבך את בית המשפט לאללה והוא יחליט מה שבא לו בהעדר צוואה.
ארי"ק - ראשי תיבות של שמי.
אינני מצליח למצוא הבדל מהותי בין ביטוח לבין מנוי-פיס.
בשניהם אתה משלם סכום חודשי, ואם יקרה משהו נדיר - תחזיר את סכום ההשקעה עם רווח, אבל בחיי שגרה - זרקת הרבה כסף לפח.
ובשניהם כמובן תוחלת הרווח שלך (בניכוי ההשקעה) - שלילית ללא ספק
ואם ה' רוצה שנתעשר - יש לו דרכים יותר שמחות לשלוח לי כסף.
ואם ה' רוצה שמישהו יסבול - אז יקרה לו אסון בדיוק בתחום שעליו הוא לא מבוטח.
לכן אני עושה רק ביטוחים שאני מוכרח וכדומה.
לדוגמא ביטוח רכב רוב האנשים לא משתמשים בו ולכן הביטוח מרוויח אבל מי שעושה תאונה ואין לו ביטוח החיים שלו נהרסו אז משתלם (לרוב האנשים) לשלם כמה מאות שקלים בשביל זה
והיא בגדול אומרת אל תסמוך על ה' שיעשה את היבודה שאתה היית אמור לעשות.
בכלל זה גם ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, חובה לשמוע לכללי בטיחות.
אם תחלה חלילה בסרטן תצטרך לקושש תרומות מעזר מציון ואנחנו בברכת המזון מבקשים ונא אל תצריכנו ה' אלוהינו לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם.
יש אנשים כמוך שבגללם המדינה חייבה בביטוח רכב וביטוח דירה וביטוח לאומי, יש עוד ביטוחים שמאוד כדאי שיהיו, ההסתברות שתמות בתאונת דרכים או התקף לב נמוך משמעותית מההסתברות שתמות ממחלת זקנה ארוכה וביטוח לאומי לא מכסה הכל.
בביטוח אתה לא מהמר, אתה מבטח קטסרופות שתהיינה כבדות מאוד על החיים שלך אם יקרו, זה לא שתעוף על החיים שלך אם תחלה בסרטן, פשוט יהיה לך הרבה יותר כסף לטיפולים, לבחור מנתח ולחיות קצת פחות בסבל ויש משפחות שחיות מביטוח חיים של בן זוג מפרנס שמת ופשוט נעלמה המשכורת כאילו כלום.
ארי"ק - ראשי תיבות של שמי.
גם "ביטוח רפואי" של קופות החולים - שומר עלי.
הביטוחים הכספיים - לא שומרים עלי בשגרה.
ועקרונית קשה לי תפיסת העולם הזו.
ארי"ק - ראשי תיבות של שמי.
כללי הבטיחות שומרים עלי בשגרה? לא, לרוב אני לא אפול מסולם גם אם אעמוד על השלב השני מלמעלה, לרוב לא יעופו לי גיצים לעין גם בלי משקפי מגן אבל ברור שזה בכלל ונשמרתם, ואם אחד מאיתנו יפצע ויאבד כושר עבודה מאיפה לילדים שלי משכורת?
ארי"ק - ראשי תיבות של שמי.
למיטב ידיעתי זוהי המצאה מודרנית, שכמעט לא תמצא כמותה מלפני 300 שנה.
(יש דבר אחד בחז"ל שדומה לביטוח: שהיו נוהגים החמרים להתנות ביניהם שמי שיאבד חמורו יקבל משל הקבוצה)
אם כשרות למיקרוגל היתה חובה היא היתה נכתבת גם בתורה?
וחוץ מזה לא אמרתי שזה חובה אני פשוט רוצה לשחרר את המחשבה ההינונית באצטלא של ביטחון בה' שהוא אחראי על הצרות הפרטיות שלך למרות שלא עשית כלום למגר את זה ולא היא.
לא אמרתי איזה ביטוח חובה ואיזה לא רק תשחרר אותנו מחוסר האחריות הכביכול דתי והבינוני הזה.
ארי"ק - ראשי תיבות של שמי.
מה הם חושבים על ביטוחים? מה הרב שלך חושב על ביטוחים?
ארי"ק - ראשי תיבות של שמי.
בעת צרה - רוב-ככל חברות הביטוח שוכרות עורך דין להילחם נגד המבוטח.
כלומר: המבוטח משלם במיטב כספו את שכרו של מי שיעמוד מולו למשפט כדי למנוע ממנו לקבל את זכויותיו...
ובית המשפט לרוב מוטה לכיוון המבוטח כי הוא יודע שיש לחברת הביטוח יותר כסף.
ארי"ק - ראשי תיבות של שמי.
הסטטיסטיקה היא רק שלב ראשון בדרך לניתוח סיכונים וקבלת החלטות.
בניתוח סיכונים אתה צריך לבדוק עוצמה של סיכון בשילוב של: א. מה הסיכוי, ב. מה הנזק.
כי אם הפכת לחולה סיעודי ואין לך ביטוח, אז הלכו לך החיים בלי קשר לכמה נמוך היה הסיכוי שזה יקרה.
(ואם ה' ירצה אז כולנו נכתוב שטויות, אבל עדיין מוטלת עלינו החובה לחשוב)
נכון שהסטטיסטיקה היא שפחות תובעים ומילא החברה מרויחה. בלי זה לא היה מי שיבטח.
אבל, מה אם אתה זה שיפול עליו מקרה הביטוח (מוות חלילה/מחלה קשה וכו') - הרעיון בביטוח זה לפזר את הסיכון. לשלם סכום שאפשרי מבחינתך, כדי להתמודד עם תשלום בסבירות נמוכה מאוד אבל אם יקרה יפיל אותך או את משפחתך.
כמובן, צריך לדייק איזה בדיוק ביטוח צריך, את גובה הכיסוי, לאיזה תקופה וכו'. וכמובן, לעשות סקר שוק ולשלם על הכיסוי הרצוי את המחיר הטוב ביותר.
לדוגמא- ביטוח בריאות לקטסטרופה, או להוסיף כיסוי אמבולטורי? (ייעוצים שונים וכדומה). האם לקנות פוליסה יקרה מהשקל הראשון או רק משלים שב"ן?
חיים, בריאות, מחלות קשות, דירה, ביטוח לאומי, קרן יחד, להבת מנחם.
(אין רכב)
ארי"ק - ראשי תיבות של שמי.
כלומר, תרופות במליון שקל, גניבה של רכב חדש (להבדיל מרכב בן 10), ביטוח חובה (להרוג מישהו בכביש עולה מליון שקל בערך...), ביטוח צד ג' (לקבוע במרצדס).
אם קורה לי משהו למשל, זה בעיה קשה למשפחה שתלויה בי כלכלית כמפרנס יחיד. אבל במקרה הזה יש כבר קצבת שארים מקרן פנסיה וגם קה"ש שיהיו זמינות במצב הזה.
אז יהיה להם בסדר.
אבל יש לך ילדים קטנים והיא לא מספיקה בדרך כלל.
ארי"ק - ראשי תיבות של שמי.
לא ראיתי פה דיונים על מתבגרים שההורים בפרק ב'.
עד שהתחתנתי בשנית, הילדים התרגלו שיש להם הורה בלעדי. ואז נכנסה דמות חדשה שלוקחת מהם אותי חלק מהזמן.
לא משנה כמה תיווך נעשה, קורה שהמתבגר הצעיר (11) נכנס למאבקי כוחות ומשתדל לא להיות בבית. נמצא ימים שלמים אצל חברים ובזמן המועט שהוא בבית הוא משגע את כולם מילולית ופיזית.
איזו עצה שלא ניסינו איתו, הוא בשלו.
זה מבאס נורא, כי כולם סובלים
הילדה שלי (בלעה"ר) עוד לא הגיעה לגיל ההתבגרות, אבל כבר מעכשיו מצהירה ש"לא רוצה שאתחתן שוב עד שהיא תתחתן"...
בהצלחה רבה
טוב ראשית קשה לתת עצה של ממש כי צריך הרבה מאוד פרטים, להבין מה הדינמיקות בבית, מה החוויה של הילד, מה מפריע לו, אצל כל ילד זה אחרת ויכולות להיות תגובות שונות או אותה תגובה אבל מסיבות שונות... ולא תמיד אפשר לדבר על הסיבות האלה באופן פתוח במיוחד בגיל הזה.
בכל־מקרה, המחשבות שלי בנושא, ודברים שממש הקשו עליי אישית בזמנו:
– אני לא בטוח עד כמה זה שבעלך לוקח אותך ממנו, באמת הגורם המכריע, זה אמנם נשמע אינטואיטיבי אבל נראה לי שבגיל כזה הוא כבר עצמאי למדי, אם גידלת אותו לבד אני מתאר לעצמי שהיית הרבה בעבודה, יכול להיות שזה כן גורם, פשוט אני אישית לא הייתי שם על זה את כל הז'יטונים. האם גם לפני החתונה הוא היה נגד בכל־מחיר, שאימא שלו תתחתן שוב אי־פעם?
– ההורים שלי התגרשו בגיל צעיר יחסית כך שלא הייתי קשור לאבי (שגם נפטר), כן בשלב מסוים אימא שלי רצתה להתחתן שוב וידעתי שזה משהו שהיא ממש רוצה ויעשה אותה נורא שמחה והיא ממש חולמת על זה לכן אם אני אוהב אותה אז בוודאי שאני אתמוך במהלך כזה. אני לא יודע מה רמת האמפתיה שלו אבל זה בהחלט משהו שאפשר וחשוב לשדר שוואלה טוב לך פי 100 עכשיו ואתם מסתדרים ונחמד לכם, כך שגם אם הוא לא מסתדר כל־כך עם המצב, הוא יבין שאלה החיים שלך והאושר שלך.
– המון כמובן תלוי ביחס של בעלך ומה הוא משדר. אני אשתף מהחוויה שלי, כשאימא שלי התחתנה שוב, היו לי high hopes, וגם לבעלה, אבל מה לעשות האופי שלנו היה בכלל לא מתאים (הגם שהסתדרתי עם "מועמדים" אחרים), הוא גם בא בגישה שתלטנית פטריכיאלית, לנסות לברוא מחדש סדרי עולם, להשליט את הסדרים שלו על הדינמיקות העדינות גם ככה שהיו בבית... ראשית וואלק מה הקטע, אני לא מגיע הביתה כדי שיצעקו עליי ויפקדו עליי (במיוחד בתור מי שלא גדל עם דמות כזאת), בתור ילד התחושה הייתה שלא אני זה שצריך להשתלב ולהסתגל או להידחק החוצה, אלא מי שנכנס מבחוץ צריך להכיר את מה שהולך ולאט־לאט להשתלב לתוך הפאזל הזה (אפשר לדון נכון או לא נכון אבל זאת התחושה), אז שוב, אני לא יודע בדיוק מה מצבכם שם, אבל באמת אפשר לשאול, איזה מסר משדר לו הבית, האם זה מקום יציב שבו כולם רגועים ומתנהגים יפה, או שכולם מתוחים ועצבניים בגלל עבודה / עניינים אישיים והוא נכנס לתוך המתח התמידי הזה (ארחיב בנושא עוד מעט)
– כמו שאמרת, הוא בן 11 מתבגר, חוץ מהעובדה שהשינויים האלה מתרחשים, זה ממש תחילת גיל ההתבגרות, ילדים בגיל הזה אמוציונליים ולוקחים דברים מאוד קשה, אין להם ה"chill" של המבוגרים, אין להם אותה רמה של שליטה עצמית, רק שכשלילד בן שנתיים יש טנטרום אנחנו מבינים את זה, אבל כשזה מתבגר, זה הרבה יותר מפחיד, ויש לנו ציפיות אחרות...
– וכאן מגיעים לנושא הציפיות, הכרתי מקרים שבהם הציפייה היא שהבעל החדש יתפוס את דמות האבא, או שעכשיו זאת תהיה משפחה חדשה כו' כו' וזה יותר מדי לוחץ ודביק ומרתיע, מוביל בסוף לאפקט הפוך, עדיף לדברים להתרחש באופן טבעי ורגוע, שוב, לא יודע כמה זה רלוונטי, פשוט ראיתי את הדברים האלה. אפשר לצאת גם מנקודת הנחה שהם לעולם לא יסתדרו 100% ולכל היותר אפשר לצמצם נזקים, לא נורא, בסוף זה לא נמשך לנצח, ולילדים יש ויהיו חיים משל עצמם, וככה גם אצלכם, לא תמיד אפשר לאכול את כל העוגה
– בחזרה למתח התמידי, בהחלט יכול להיות שהוא גורם לכל המתח, ואפשר בהחלט להציב גבולות, במיוחד במצב שאת מתארת שהוא לא כל־הזמן בבית, אם הוא בבית אז שיתנהג נורמלי, בלי צעקות, בלי פרובוקציות, אם הוא צריך לצאת לפארק או לאן שזה לא יהיה כדי להירגע אז וואלה לבריאות זאת אחלה של דרך התמודדות, כמובן זאת לא חכמה אם מצד אחד "תתנהג קול" מצד שני לוחצים אותו... אבל כן לשדר אווירה יציבה ובטוחה של אנשים ששומרים על הקוּל שלהם (יעני, לא "אל תצעק!!!!!!111אחד"), עקביים, זה קצת קשה להיות כל־הזמן כועס כשכולם מסביב שקטים רגועים ומתנהגים בכבוד
– אם הוא רוצה להיות אצל החברים שלו וזה מרגיע אותו, אז אחלה, שיהיה כמה שיותר רגוע, אני לא רואה עניין להכריח אותו להיכנס לסיטואציות נפיצות ולהיות במצב רוח דפוק כל הזמן, בסוף בית צריך להישמר בראש כארכיטיפ של יציבות וביטחון, אז אולי באמת עדיף לתת לזה זמן
––––כל זה ברמה כללית, אבל כפי שאמרתי בהתחלה הכי חשוב לדעת מה הוא חושב על זה, מה בדיוק מפריע לו, אולי אפשר לעבוד על זה, אולי יהיה לו יותר קל להיפתח לצד ג' מאשר אליכם (גם בהתחשב בגיל ובמצב...), אולי יועצת חינוכית, לא בקטע של "לטפל" בו אלא מקום שהוא ירגיש בטוח ויוכל לבטא את עצמו בחופשיות, בתור מתבגר צעיר הייתי כל הזמן הלוך ושוב אצל גורמי בריאות הנפש, ובכנות זה לא ממש אפקטיבי לשבת עם ההורים מול מטפל, או שההורים בפניקה אז שלחו אותי למישהו ש"יסדר" אותי, אני גם יודע לשקר... או לא לומר דברים שלא נעים לשמוע.
הארת לי כמה נקודות שכבר חשבתי עליהם, (גם הכנסנו גורם שלישי ולא כדי "לתקן" את הילד, אלא בעיקר להבין מה עובר עליו- ושם הוא מספר סיפורי אלף לילה ולילה... והמוטיב החוזר היה: רציתי שאמא תתחתן, אני רואה שטוב לה - אבל לקחו לי אותה ואין לי אמא יותר)
עדיין בעבודה, כל המשפחה מנסה עוד להתייצב...
כן טוב א' ילדים באמת מומחים לספר סיפורי אלף לילה ולילה לרוב נראה לי כי הם בעצמם לא יודעים מה הם רוצים או לא נעים להם להודות בזה כו'
אם הוא אומר שזה אכן מצד זה ש"לקחו לו אותך" הגישה שלי בחיים היא תמיד להאמין למה שאומרים.
מהכיוון הזה, טוב קודם־כל בין כך ובין כך זה כבר גיל שלאט־לאט מגיע הזמן להתנתק קצת מאימא, להיות קצת יותר עצמאי, לבנות את העולם שלו.
///
זה מזכיר לי מקרה אחר שגם קשור בחרדת נטישה (אם להגדיר את זה ככה) מההורים, בסיטואציה של גירושין, אמנם עם ילדות קטנות (4 ו־3 – אחייניות שלי), אבל למדתי מזה משהו מעניין, לא יודע עד־כמה רלוונטי, אבל זאת הייתה ממש חוויה לימודית עבורי.
הסיפור הוא כזה, ההורים התגרשו, משמורת מחולקת, סבבה, הגדולה מחוברת יותר לאבא בפער, בעצם כשאלה הימים שלו אז הוא כל הזמן איתן, ובשאר הימים הוא עובד.
היו שבועיים שבהם הוא היה מוכרח לעבוד ויהי מה, והאימא לא יכלה לטפל בילדים בכלל, אז שבוע אחד ההורים שלי ואני לקחנו אותן, ושבוע אחר גרתי אצל אחי וטיפלתי בהן.
עכשיו, הגדולה פשוט הייתה בפניקה היסטרית מהעובדה שאבא שלה בעבודה, משהו מטורף, בימים הראשונים זה היה קטסטרופלי. היה לה טלפון (איזו החלטה מטומטמת.) וכל ערב היא הייתה חייבת להתקשר אליו ולבכות לו בטלפון כמה היא רוצה שהוא יחזור וייקח אותה ולא יעזוב אותה וכל־מיני כאלה.
אלא ששמתי לב, שהשיחות עצמן היו טריגר: אפשר היה לשחק איתן יום שלם, והן יחסית בסדר, הגדולה אולי קצת נהיית עצובה, אולי גם נכנסת לפניקה, אבל אם להמתין בסבלנות זה עובר. אבל כשהיא הייתה מתקשרת... וואו, הייתה פשוט מתפרקת לגמרי, ואחר־כך במצב רוח דפוק כל הזמן. ולמה? כי בשיחות האלה אבא שלה כל הזמן "וואי מסכנה שלי, אל תבכי, הכל בסדר, אני אבוא, איזו מסכנה קטנה" ומאכיל את זה עוד ועוד, מבטיח כל־מיני הבטחות שלא בהכרח מתגשמות אחר־כך.
אחר־כך זה גם התחיל להיות עם אימא שלי (סבתא שלה) בכל פעם שהיא יוצאת לעבודה, עד שבעידודי החלטנו לשים לזה סוף, עשינו איתה שיחה בוגרת, הסברנו לה את המצב, מבוגרים צריכים לצאת לעבוד, נכון זה עצוב אבל זה לא נורא, בסוף חוזרים, מה שכן חשוב זה שכל התחינות והבכיות לא עוזרות בשום דבר, אפשר לבכות אם רוצים אבל זה לא באמת עושה שום דבר, ועכשיו אנחנו ילדים גדולים שאמנם יכולים לבכות אבל מקבלים את הדברים בהבנה. ותאמיני או לא זה עבד! מדהים, מי היה מאמין. כמובן עד שאבא שלה החזיר אותה לאותה אסטרטגיה ישנה, כאשר למעשה שמתי לב שחצי מהבכיות שלה זה סתם מניפולציה ילדותית, היא לא באמת עצובה.
לאן אני חותר עם כל זה, בהתחשב בזה שמדובר בילד בן 11 ולא ילדה בת 4?
ילדים אוהבים עקביות וחד־משמעיות, גם עם סיטואציות לא פשוטות הם לומדים בסוף להסתדר, בן־אדם לא יכול להיות בסערת רגשות 24/7, אי־אפשר להילחם במציאות לנצח, אבל כשהסיטואציה לא עקבית, ולא יודעים למה לצפות, מצד אחד אבא אומר שהוא אוהב אותי והוא ממש רוצה לראות אותי והוא מצטער ואני כזאת מסקנה, מצד שני הוא עדיין הולך לעבודה, מה הקטע? אני ממש מבין את הנטייה שלו "לסבן" ו"למרוח", זה אינטואיטיבי, ואולי מרוויח משהו בטווח קצר (האמת שגם זה לא), אבל לא עובד
אז בהקשר של "לקחו לי את אימא", יכול להיות שהוא מקבל מסרים סותרים, מצד אחד "אל תדאג אני עדיין כאן בשבילך", מצד שני באמת לקחו לו אותה, את נמצאת עם בעלך ועם המשפחה ועם העניינים, הנישואין דורשים השקעה רגשית וגם זמן כו', יכולות להיות כל־מיני הבטחות ופשרות וכן הלאה ואולי הוא לא יודע למה לצפות או מה אפשר לעשות לכן הוא בשלב של התמקחות או הכחשה וכיו"ב כי אין לו תמונה ברורה, מהמילים "כל המשפחה מנסה להתייצב" אז ברור שיש כאן טלטלה ולא ברור מה לצפות ומה בדיוק מתרחש ואיך החלקים של הפאזל מסתדרים מחדש,
אני מאמין שככל שלדבר יותר בצורה של עובדות, כן אימא עכשיו נהייתה עסוקה יותר, כן היא מאוד אוהבת אותך אבל גם אוהבת את בעלה שמאוד משמח אותה וגורם לה להרגיש מאושרת, זה המצב, המצב הוא שאתה צריך לאט־לאט לגדול, לא בקטע של נטישה אלא בקטע של בוא תצמח תהיה חזק תיהנה עם חברים תעשה דברים כיפיים תבנה את העולם שלך, ושוב זה לא שאימא נעלמת פשוט הבית עובר "התארגנות מחדש" ובוא נראה איך הדברים זזים ואיך כולם מסתגלים למציאות חדשה, בתור ילד אני זוכר שהדבר שהכי עצבן אותי הוא חוסר עקביות, לומר דעה ולחזור בה, או לנסות לסבן אותי, או לתת לי לפתח תקוות, לא הייתה לי בעיה לשמוע לא, נכון זה מבאס ואני יכול לכעוס אבל טוב לדעת שהפינה הזאת סגורה מאשר כל הזמן להיות "תלוי באוויר"
לא יודע עד־כמה זה עוזר זאת פשוט החשיבה האסוציאטיבית שלי
טוב לשמוע דברים מכיוון אחר.
אתה אדם עם חכמה ריגשית
היי
מחפשת משהו לקנות לילדים עד 400 ש"ח.
יש המלצות?
האינטרנט מופץ .. אני רוצה לשמוע קצת מעבר .
(צריכה שזה יהיה גם מותאם לילד בן 11)
נראה לי שהוא קצת יותר פעיל.
מתכון לבצק פריך בלי מרגרינה ובלי ביצים:
אם זיהיתן אותי אשמח לעדכון דרך המנהלות 😊
נניח נערות שמוכנות לזמן מה לעזור עם הילדים וקצת עם נקיון הבית?
יש כאלה שממש מחפשות דברים כאלה להתנדב...
גדלנו בבית לא מאד קל. את זה אני יודע לומר היום.
המחסור הכלכלי הורגש, גרנו בבית קטן ודל, המחסור בכסף היה ניכר בשיחות של הוריי בניהם ומדי פעם גם אתנו.
הבטחתי ועדיין אני מבטיח לעצמי לא להיות הורה כמו שהם היו. עם כל האהבה. משתדל להיות כמה שיותר רחוק מהם. אבל מיום ליום אני מגלה שאני אבא בדיוק כמוהם.
הסטרי, עצבני, וכמוהם לא מצליח ליד הילדים להתאפק. מתפרץ בעצבים על אשתי, או בטלפון עם המשפחה שלי והכסף אוי הכסף.
ב"ה אין לנו שום בעיה כלכלית. אשתי ואני משתכרים יפה ב"ה ב"ה ולא חסר לילדים דבר. בגדים חדשים, נעליים, אוכל חטיפים, משחקים. הבית השכור שלנו קטן כי מנסים לחסוך לקנות דירה אבל היום אמרתי לאשתי בקול ליד הבן הגדול שאף פעם לא נצליח לקנות בית. עדיף לשכור בית גדול ולהנות ממנו מאשר לנסות לחסוך וגם לא להנות מבית גדול שכור וגם לא להצליח לקנות.
זה היה בסערה, בתסכול, וגם כשהבנתי שהבן שומע הכל - לא הצלחתי לעצור.
אני אבא כמו אבא שלי. אני שורט את הילדים עם כל מה שתמיד סחבתי. אני לא אמנע מזה בעתיד. כי כזה אני.
ואני כועס עליי מאד מאד מאד.
כי אז אנחנו מלמדים את הילדים לכעוס על עצמם
וזה הכי גרוע
בעניין הכלכלי
אפשר ללכת לייעוץ כדי להחליט מה הדרך הנכונה..
אבל אולי יותר יעזור לך לנסות לסגל אמונה שאתה עושה השתדלות והקב"ה יעשה את שלו,
שבעצם- הדאגה הכלכלית באמת לא תטריד ותלחיץ אותך ולא רק לנסות שהילד שלך לא ישמע את זה...
שזה דומה לעניין הראשון
בעצם לעבוד על רוגע פנימי והשלמה עצמית ולא רק על הסימפטומים...
אם זיהיתן אותי אשמח לעדכון דרך המנהלות 😊
תשמע, אין מי שלא מביא איתו להורות מטענים מהילדות. נכון, יש כאלה שהמטען שלהם גדול יותר ויש כאלה שהמטען שלהם קטן יותר.
אבל כולנו עם מטען כלשהו. ונכון, ההורו מביאה איתה התמודדות שלנו כלפי עצמינו לא פחות מאשר שלנו כלפי הילדים.
וכל קלקול הוא קריאה לתיקון.
אתה מרגיש שיש קלקול בכך שהילדים עלולים לחוות חסר כלכלי. צריך לחשוב מה פה מטריד אותך כל כך ולתקן את זה.
אתה מתוסכל מאוד מכך שאתה עצבני וכועס וזה לדעתי הרבה יותר משמעותי...
הרי יש מאות אלפי או יותר משפחות שהן לא במצב כלכלי טוב כמו שלכם. המוני אנשים מתמודדים, בטח בשנים האחרונות, עם קושי כלכלי, והילדים מודעים לזה ולא נהיים שרוטים מזה. (גם אצלי הילדים ממש יודעים שזול/ יקר זה שיקול משמעותי וש"אם היה לנו מליון דולר" אז....ככה הם מגדירים את זה. אבל לא חושבת שזה שורט אותם, ב"ה יש להם מה שהם צריכים)
אז לא נשמע לי בכלל נורא שהבן שמע שא תצליחו לקנות בית. אני לא יודעת בן כמה הוא, אבל אם הוא מספיק גדול להבין מה שאמרת, הוא גם יכול להיות מספיק גדול כדי לדעת ששוק הנדל"ן בישראל הוא מטורף ואיך בכלל יש אנשים שכן קונים בית...
דווקא נראה לי ממש נכון שילדים באיזשהו שלב לא יהיו בבועה אלא יבינו ויכירו את הנושא הכלכלי.
לגבי הכעס- זה הרבה יותר משמעותי ומאתגר. אבל מנסיוני- יש גם יש מה לעשות עם זה!!
אתה מבין בדיוק מה הבעיה, ואתה רק צריך קצת כלים.
תנסה לחשוב בכיוון של אימון אישי וכדומה.
סדרת פגישות יכולה לשנות לך את כל המשך ההיסטוריה. תשקול את זה.
היא קשה למשפחה וגורמת לשריטות וזכרונות ועלבונות פוצעים. והיא גורמת לך לרגשות אשם קשים. יש שיטות וטיפולים שמאוד מועילים. שווה הכל.
קשה לצאת מדפוסים שתבועים בנו, וצריך גם ללמוד להתנהל נכון
עם סערות רגשיות שמפעילות אותנו. הלקאה עצמית לא באמת
מקדמת, היא נותנת אשליה של שליטה. אם אתה באמת רוצה ליצור שינוי,
ולא הצלחת לבד עד כה ממליצה לך ללכת לטיפול.
אפשר להדרכת הורים, אפשר לעיבוד אישי של מה שעברת
גם את יכולה להיות אישה ואמא שמחה נוכחת ומוערכת❤️ המדריך במתנה בימים הקרובים: https://at-ori.ravpage.co.il/MADRICH.FO
מדריכה ומלווה רגשית לנשים ומטפלות בתהליכי עומק מודעות והתפתחות אישיים, בזוגיות ובהורות
לעוד פרטים לחצי כאן: https://linktr.ee/tehilla.liv
❤️מוזמנת באהבה לקבוצות התוכן של להיות הכי שאת
בווצאפ: להיות הכי שאת
ובפייסבוק: להיות הכי שאת | Facebook
הלוואי שתקבל.
אני רק אגיד שממש מבינה אותך וזה נורא כואב🩹❤
אל תתייאש מעצמך.
ילדים מרגישים גם את הרצון הטוב שלך. לא רק את ה"יציאות" מידי פעם.
תנסה להחליט שני דברים:
אחד - דיבור עם אשתך בעניינים "רגישים", רק כשאתם בפני עצמכם.
שני - אם אתה מרגיש שאתה עומד להתפרץ: נשימה עמוקה, סופר בלב עד עשר לפני שפותח את הפה..
ואל תתבייש לומר לאשתך, שאתה מצטער על הדברים האלה, ובמאמץ לצאת מהם...
בהצלחה.
זה לא "אני כזה" אלא "זה חלק שלי שהוא כזה". כלומר יש חלק שלי שמתנהג בצורה מסויימת. זו המציאות כרגע וצריך לקבל אותה בלי כעס.
לא "אני רוצה להשתנות" לא "אני לא טוב"
"יש חלק בי שמגיב ככה וככה לטריגרים כאלה וכאלה".
"יש נקודה מסויימת שאני מתפרץ בה בעצבים"
הרי זה לא קורה כל הזמן. זה קורה נקודתי.
במקרה הזה יש שלושה חלקים (לפחות)
יש את הכאב הסמוי
יש את הכעס על הכאב הסמוי
יש את המנגנון שכועס על זה שאני כועס
כל אחד מהם הוא סיפור בפני עצמו. וכל אחד מהם צריך יחס (רך) כדי להתרפא.
אחר כך, כשאתה לבד. יש לך עבודה רגשית לעשות על השריטות שלך. אפשר לעשות את זה בהתבודדות ברסלברית. אפשר עם איש מקצוע, אפשר עם מסך ומקלדת (או עט ונייר, זה בערך אותו דבר). לפרק את זה שלב שלב כדי להבין איך זה פועל ומה באמת היה שם.
יש מליון אנשי מקצוע בעולם הזה, וכולם ישמחו לעזור לך. וגם לבד אפשר עם קצת קריאה באינטרנט. לך על זה.
מציעה לך למצוא אימון אישי של NLP זה פלאים!
כולנו מביאים לבית את התסכולים שגדלנו עליהם אבל היום אנחנו במודעות ויש מלא טיפולים עדיף לעצור בזמן מה שאפשר כל עוד אתה במודעות זה כבר גדולה!!
בהצלחה!
שלום לכולן,
הבת שלי בת 7, ובתקופה האחרונה אני שמה לב שהיא מתחילה להתבייש בגוף שלה. למשל, היא אומרת לי 'אל תסתכלי על הטוסיק שלי', ונראה שהיא גם מתחילה להרגיש נבוכה לגבי הציצי שלה. היא מסרבת שאעזור לה להתלבש, או שהיא מנסה לכסות את האזור בידיים שלה כשאני בסביבה. לפעמים היא שואלת אותי למה זה מתחיל לצמוח ומה עושים עם זה.
אני רוצה לעזור לה להרגיש בנוח עם הגוף שלה, להבין שזה חלק טבעי ויפה ממנה, ולתת לה ביטחון בלי שהיא תרגיש לחץ או מבוכה.
מישהי התמודדה עם משהו דומה? איך אתן מסבירות דברים כאלה לילדים בצורה שתואמת לגיל שלהם? אשמח מאוד לשמוע אתכן.
בדקת מולה את נושא המוגנות?
אולי חס ושלום חס וחלילה קרה לה מקרה כזה?..
אבל נראה לי שגם מי שמרגישה בטוחה בגוף שלה, מגיע שלב שהיא פשוט רוצה פרטיות
זה טבעי ונורמלי שהיא לא רוצה שתסתכלי
כמובן שחשוב שתאהב ותהיה מחוברת לגוף שלה אבל אם היא רוצה פרטיות זה לא דבר רע בעיני
מתכון לבצק פריך בלי מרגרינה ובלי ביצים:
קודם כל, אני חושבת שזה מאוד טבעי שבת תרגיש יוותר נעים כשהאזורים הפרטיים בגוף שלה מכוסים, ולא תרגיש נעים כשרואים אותם. זו הרגשה בריאה וטובה, לא חושבת שזה אומר שהיא מתביישת בגוף שלה, אלא מרגישה באופן טבעי שאזורים פרטיים צריכים להיות מכוסים.
לגבי שינויים בגוף - בעיני הגישה צריכה להיות כמה שיותר טבעית מצידנו, הגוף שלך עד עכשיו היה גוף של ילדה, ולאט לאט הוא משתנה כדי להיות גוף של אישה. וזה מרגש ומשמח שאת גדלה.
(כן כותבת שנשמע לי שהיא קצת צעירה בשביל להתחיל כבר שינויים כאלו, לא יודעת אם זה נחשב תקין ומוקדם, או שכן כדאי להתייעץ מבחינה רפואית, אני לא מבינה בזה).
שילדה בגיל הזה לא מעוניינת שיראו אותה עירומה.
ולגבי התפתחות, אם היא מתחילה להתפתח הייתי מתייעצת עם רופא ומבקשת הפנייה לאנדוקרינולוג כי זה מוקדם מדי