או כי האחים הציקו לך הרבה?

את לא חייבת לכתוב..

מבאס אותי כי אני כן רוצה עוד ילדים ושיהיה קשר טוב בינהם 

יש דברים יותר חשובים להביא לילד

כמו אמא שמחה

ולפעמים עוד אחים בא על חשבון זה

(לא לצאת עלי, ברור שזה למקרים מסוימים ולא כולם ככה)

אבל זאת מתנה ענקית

אנחנו משפחה גדולה, וכל אח הוא מתנה בשבילי.

אוהבת את כולם, ומחוברת אליהם ממש!

גם בילדות, וגם עכשיו...

לא יכולה לדמיין את החיים אחרת.

ממש כך

אני אוהבת אותם מאודדד ושמחה בכל אחד ואחת מהם

ומאוד אישי והשקפתי

ממקום אישי יותר -אני גדלתי במשפחה גדולה יחסית, אני לא יודעת אם אנחנו ממש מתנה, אלא יותר אנחנו לא מפריעים אחד לשני ומשתדלים לתת ככל הניתן מעצמנו למען הביחד והמשפחתיות, כל אחד לפי מה שהוא יכול

זה החינוך שההורים נתנו והאוירה שיצרו בין הילדים

ואני יסביר אני באה ממשפחה ברוכת ילדים ב"ה ההורים שלי אף פעם לא גרמו לתחרותיות או שנאה ביננו וגם מריבות לא היו מתערבים ונתנו לנו לפתור לבד בפועל מה שיצא אנחנו ממש מלוכדים ואפילו שכבר כל אחד הקים בית וגר הרחק מה2 אנחנו בקשר ממש חזק וכל הזמן עוזרים אחד לשני אם זה בלקדם את העסק אחד של ה2 אם זה תמיכה כלכלית בתקופות קשות אם זה בלידות שולחות ארוחות חמות ממש אחד בשביל ה2

לעומת זאת בעלי בא ממשפחה קטנה שההורים יצרו שם כמו תחרות בין האחים ופילוג כי כל פעם הילד היה חייב להיות בצד של ההורה כשהוא כועס על אחד מהאחים והיום הם לא בקשר

אז זה יותר החינוך בדרך נכונה מאשר המספר

זה מתנה.

לא גודל המשפחה וכמות האחים קובעים בעיני אם זה מתנה או לא.

הקשר עם האחים חשוב לי מאוד ואני רואה כמה זה עושה טוב.

לי יש קשר מצויין עם האחים והאחיות שלי ואני בהחלט שמחה על זה. לבעלי אין קשר יותר מדי עם האחים וזה גם לא חסר לו.

קשר בין הילדים זה משהו שההורים יכולים מאוד להשפיע עליו ולגרום שיקרה.

כמובן זה לא סותר את זה שכשהיינו קטנים רבנו מכות אבל אמא שלי כן עזרה לנו ודחפה אותנו לפתח קשרים טובים.

כלומר, בהחלט יש משפחות מרובות ילדים שהקשרים בין האחים לא מאוד טובים ולא משמעותיים.

אבל אם הקשרים כן טובים, ויש תמיכה, אפילו אם זה לא "החברים הכי טובים" בעיניי זו מתנה ענקית.

כי ההשתייכות למשהו גדול, זה דבר שנותן הרבה כח. גם טכני וגם נפשי.

אפשר להקביל את זה לגאוה להיות חייל- חלק מצה"ל, חלק מקהילה מסויימת וכמובן חלק מעם ישראל.

וכשאתה חלק ממשפחה גדולה- זה גם דבר שיכול לתת הרבה כח, גם נפשי וכמובן אם יש ערבות הדדית ותמיכה במשפחה אז זה בכלל משמעותי, עוזר להתגבר על קשיים ומפחית את תחושת הבדידות.

כמובן שאפשר לשמור על יחסים קרירים ולא להיות אחד בשביל השני, ולפספס את הפוטנציאל (לא תמיד זה תלוי בנו, זה כמובן תלוי גם בבני המשפחה האחרים)

אבל פוטנציאל עצום- בהחלט קיים לדעתי

להיות חלק משבט גדול

אבל בסופו של דבר זה יכול להביא הרבה תועלת

זאת לא סיבה להביא ילד לעולם בעיני

אבל על הדרך, זה בהחלט יכול להיות מקסים.

אני למשל לא יכולה לדמיין היום, את הבנים שלי

אחד בלי השני

אבל לא יכולתי לדעת איך יהיה הקשר ביניהם לפני שהם נולדו..

אנחנו יחסית הרבה ילדים במעט שנים ולא זכור לי אי פעם שבגלל זה הפסדתי משהו.

אני לא יכולה לדמיין את עצמי עוברת צמתים רבים בחיי בלי התמיכה של האחים שלי, כל אחד לפי יכולתו.

מבחינתי זה לא הסיבה להביא ילדים, אבל כשקשה לי אני מנחמת את עצמי שעוד כמה שנים בעז"ה כולנו נהנה מזה הרבה יותר..

אבל הם גם נותנים אחד לשני משהו שאני בתור אמא לא יכולה לתת.

לי ב"ה יש קשר טוב עם אחים שלי והיום כשכבר קשה לי לתחזק חברויות, יוצא שהחברות הכי טובות שלי הן אחיות שלי. ויש דברים שאני יכולה לדבר רק איתן עליהם והן יבינו כי גדלנו באותו בית, עם אותם הורים וחוויות דומות. 

לדעתי

הכל תלוי במינונים וכו ועל חשבון מה זה בא אבל בעיני לגמרי עדיף לילד קצת פחות תשומת לב מההורים ושיהיו לו כמה אחים. כמה בדיוק זה כבר שאלה של כל אחד. רואה את זה גם עלי ועל בעלי שבאנו ממשפחות בגודל שונה מאוד ושנינו חושבים שעדיף משפחה גדולה יחסית (בתקווה שיהיו את הכוחות), וגם על הבת שלי.

כמובן שרק אם יש יכולת וכוחות וזה לא מפרק את ההורים.

אבל לא יודעת אם זה מה שרצית לשמוע.

זו מתנה עצומה.

אנחנו 7 אחים ואחיות, יחסית בגילאים קרובים. גדלנו יחד בחבורה אחת מגובשת.

ולא שלא היו מריבות, היו גם היו, יחד עם המון חוויות משותפות.

היום כולם נשואים ובקשר קרוב ויומיומי. נפגשים המון, אוכלים יחד בשבתות, ומשוחחים קבוע.

לא יכולה לדמיין את חיים שלי בלי המשפחה שלי, בעתיות שמחה ומשבר כולם בשביל כולם.

חולמת שגם הילדים שלי יגדלו ככה עם קשר קרוב. הכי יש לי נחת כשהם יחד.

ולא שלא אוכלים קש לפעמים אחד מהשני, כן? ברור שיש גם שעות פחות יפות.

אבל הטוב גובר ללא ספק ב-97% מהזמן, ולא הייתי מוותרת עליהם בחיים.

יכולים להיות תוספת לחיים ויכולים גם להיות גורם מפריע.

כמות האחים לא משפיעה אלא איכות הקשר.

אם הורה מביא אח נוסף והוא לא פוגע בתפקוד ההורה והקשר בין האחים טוב, אז זה מתנה. אם תפקוד ההורה נפגע או שהקשר אינו טוב, זה לא מתנה.

לפעמים יש אופי שונה לשני אחים, ואז האופי מתנגש ולכאורה האח השני הוא לא מתנה. (ואז דווקא טוב שיש עוד אחים כדי לאזן...)

באופן אישי יכולה לומר לך שהאחים בשבילי היו מתנה עצומה. הייתי ילדה ביישנית, אז לא רציתי ללכת לחברות וכדומה. החברה שלי הייתה בבית, ושם היה לי מקום בטוח ואוהב. אפילו עם האחים שפחות הסתדרתי איתם (לפעמים טפילו היה כסח של ממש) - הייתי משחקת איתם ומרגישה בנוח איתם יותר מאשר עם אנשים זרים.

גם ברבות השנים, במצבים שמחים (כמו לידות) ולהבדיל במצבים עצובים (כמו כשאבא שלי עבר אירוע מוחי) - ידעתי שתמיד תהיה תמיכה הדדית מבני המשפחה יותר מכולם. וזה חוץ מהאירועים הרבים שמביאים הרבה שמחה לחיים.

אז כן, למרות שיש גם תקלים ומריבות מכורח הקרבה הגדולה, לא הייתי מוותרת על אף אחד מאחיי, ואני שמחה ומודה להוריי שהביאו את כולנו עד הלום

מקווה ומתפללת שגם הילדים שלי ירגישו כך בעתיד. בינתיים - הם בהחלט נהנים לשחק ביחד וליצור ביחד ולריב ביחד ולהשלים, ולבקש שיהיו להם עוד אחים...

וגם באופי של אחים. אבל עדיין עד שמנסים לא יודעים.

גם אם לא יהיה קשר הכי טוב , עדיין אח זה אח. וגם ניסיון חיים ומיומנויות וקשרים...

תודה רבה על כל התגובות

קראתי את כולן כבר לפני שעה ורציתי לחשוב עוד קצת לפני שאני מגיבה.

אני כותבת כאן בשביל לא להגיב לכל אחת בנפרד אבל קראתי הכל ומאוד מודה לכל אחת שכתבה!

אני שמחה לשמוע שהרבה כאן ממשפחות גדולות ויש להן קשר טוב עם האחים עד היום.

אשמח לשמוע איך מעודדים את זזה מגיל קטן.

ב"ה הילדים שלי אוהבים אחד את השני ואני רוצה לעודד את זה ולתחזק את זה יותר טוב.

בקשר לחיילים @אביול אני מבינה שזה ללא מדד. אבל אני ככ הרבה שנים רחוקה פיזית (ומשפיע גם על הנפשית כנראה) מאחים שלי ככה שכשרואים משהו אחר , הספדים מרגשים , זה צובט בלב.

לא יודעת איך לתחזק קשר עם אחים רחוקים פיזית .. מאוד קשה ללקקבוע מפגש .. ושיחות טלפון זה תמיד בווטסאפ ועם ילדים או בשביל משהו ספציפי מאוד

ברור לי שיותר כיף וטוב שיש אחים.

חשבתי שבמספר כלשהו זה יכול להפריע...

כרגע לפי רוב התגובות אנחנו רחוקים משם ;)

מוזמנות לכתוב ולשתף מה שאתן חושבות

אני קוראת בשירשור הזה הכל כדי זה נושא ששהפריע לי כבר תקופה ❤️

שלנו אם היא מחליפה שיחה אחת לכמה זמן

אני בכל אופן לא בקשר הכי קרוב מול האחיות שלי כמו שהייתי רוצה, אבל וטאצאפ בטוח לא היה מקדם את זה יותר אלא רק משמר את שטחיות השיח. כי אין טון דיבור, הרבה פעמים זה תוך כדי עשייה של משהו ו'על הדרך' כזה בלי פניות אמיתית למענה או בלי אפשרות מהצד שרוצה לדבר ולהעמיק את השיח להרגיש את האדם שמולו.

ולכן, אני מתקשרת ב-ל-ב-ד. עדיף לי שיחה פעם בחודש מאשר התכתבות כל יומיים.

וזה לא רק עם אחים שלי אחא בכלל, עם כל הקשת החברתית שלי. אני נפגשת עם אחים שלי פעם בשנה או פעמיים בהרכב מלא, ויש לי חברות שלא ראיתי כמה שנים

אלמלא הקשר הטלפוני הקבוע, זה היה מתמסמס מזמן לדעתי

והלוואי שהיינו יותר...

באמת מרגישה שהם היחידים (מלבד בעלי והילדים) שיהיו איתי באש ובמים תמיד.

ולהרגשת השייכות למשהו גדול, להרגשה שאתה חלק ממשפחה גדולה - אין תחליף לדעתי.

כתבתי פה כבר פעם כמדומני, אני מכירה יותר ממשפחה אחת עם 2 אחים בלבד שהקשר ביניהם.. לקנא.

ומנגד הרבה משפחות שהקשר אחר לגמרי. ככל שיש יותר נפשות פועלות - הפוטנציאל לסיבוכים גדול יותר עקב השוני והכיוונים שהחיים לוקחים אותנו אליהם

קשה להיות בן יחיד.

אם צריך להסיע אותם לבדיקות, לקנות להם תרופות וכו'.

טוב שיש אחים להתחלק איתם.

אם אחד ההורים נשאר אלמן- טוב שיש אחים להתחלק איתם בשבתות עם ההורה השני, כי כשיש רק ילד אחד זה מורכב.

אני יודעת שיש פתרונות של בתי אבות, עובדים זרים וכו', אבל גם במצב כזה אין תחליף לילדים ונכדים שבאים לבקר. וזה הבדל שמים וארץ כשיש ילד אחד לעומת מצב שיש הרבה אחים.

ואני לא צדברת על זה מהפן האגואיסטי של הורה שרוצה שיבקרו אותו. אלא מתוך נק' מוצא שכל ילד רוצה לשמח את ההורה שלו, אבל קשה לו שהכל תלוי רק בו, והוא רוצה לתת מענה משפחתי שאי אפשר לקנות בכסף.

לא משנה המספר, 2 או 10.

בעיני מה שחשוב זה שיהיה קשר טוב, שידאגו ויהיו תמיד אחד בשביל השני.

הלוואי שנשכיל להצליח לגדל אותם לתוך זה שיבוא להם כמובן מאליו.

וראיתי ששאלת איך אפשר מגיל קטן.

אני לא יודעת את הנוסחא ואצלי הם קטנים אבל אני חושבת שדוגמא אישית מגיל קטן זה קודם כל, שהם יראו שאני בקשר טוב עם אחים שלי ושאנחנו עוזרים ונותנים אחד לשני זה ילמד אותם גם להתנהג ככה.

וגם אני משתדלת תמיד לומר להם כשהם עוזרים אחד לשני כל הכבוד שאתה עוזר לו, כל הכבוד שאתה דואג לו. או אם מישהו מהם צריך משהו אני אומרת לו שידאג לו, שיעזור לו. מכניסה את זה תמיד לשיח.

כשהם עם עוד ילדים אני אומרת להם שקודם דואגים לאחים ואחכ לאחרים.

ושתדעי שאת ממש השראה בשבילי

וחלום שאצליח לגדל אותם בבית ולהנות מזה

(כרגע אני גם נהנית בעבודה

הקטנה שלי במסגרת חלקית .. )

גדל עם למידה איך להתנהל עם אחרים, את נותנת לילד מלא כישורי חברה בריאים לחיים עם בני אדם בהמשך חייו

חוץ מכמובן שמחה במשפחתיות, בשייכות,

ילדים יחידים- ואני מכירה כמה- ואו, הבדל גדול.

האחות שצמודה אלי היא חברה ממש טובה שלי ופשוט כיף לי איתה

אבל לי למשל אסור להיות שוב בהריון, לפחות בשנים הקרובות ולא בטוח שיהיו לי עוד ילדים (ברוך ה יש לי שני נסיכים)

אני יודעת שבשביל הילדים שלי המתנה הכי גדולה זה אבא ואמא בריאים שנמצאים איתם ולא אמא מאושפזת ולגור אצל סבא וסבתא

אצלי זה אולי קצת קיצוני, אבל לדעתי הכי חשוב זה הבריאות הפיזית והנפשית של ההורים, ורק כשיש מסוגלות להביא עוד ילד

כל כך לא קל להיות במקום הזה,

אשרייך שאת מסתכלת על זה מהפרספקטיבה הזו, ואת צודקת לגמרי.

מה שחשוב זו הבריאות הנפשית והגופנית

ילדים מסתדרים נהדר גם אם יש להם אח אחד או שנים

הם בונים קשרים חזקים ונאמנות גדולה

מכירה משפחה שיש בה 2 ילדים

וירושה גדולה

והאחים שהיו מאד שונים הדעות ובהתנהלות לא חלמו להסתכסך בגללה

למרות שעברו 10 שנים עד שהצליחו לממש אותה

והיו להם הרבה חילוקי דעות. הם צחקו אחד על השני אבל לא רבו.

זה סבבה.

עדיף לנח. שאח"כ לא יתנקם.

(רצפת אגן וכו)

כלומר אולי היה אפשר לעשות בישיבה אבל זה כבר יותר מסובך (יש רק שולחן בסלון, אין במטבח. וזה מסורבל לי ולוקח הרבה יותר זמן מלעמוד במטבח לחתוך סלט למשל).

אז אני לא יודעת מה נכלל במנוחה ועד מתי כדאי לא לעשות דברים כאלו...

ולבשל בקטנה זה בסדר. כמה דקות להפעיל את הגוף בצורה מינימלית זה אפילו חשוב לדעתי.

לקלח זה יותר מדי. להרים על השידה ממש ממש לא!

(בעיני עד חודש אחרי לידה, אפילו חודש וחצי) אין כזה דבר להתפנק מדי. כל מאמץ הוא מאמץ מיותר. יש דברים שהם לא מאמץ בכלל מבחינתך וזה בסדר גמור, ויש מקרים שאין ברירה וחייבים לעשות, אבל בעיני זה שלבעלך נגמרת הסבלנות זה לא מקרה של אין ברירה

זה מקרה של שיתאמץ עוד קצת במקום שאשתו היולדת תתאמץ עוד קצת... זה לא לנצח, רק עוד שבועיים שלוש.

לשטוף כלים ולקחת ילדים

שבועיים אחרי לידה

זה ממש לא סבבה

להכין אוכל ולחתוך סלט, אם זה מרגיש לך בכוחות ובסדר לך - מעולה. תרוויחו כולכם אוכל מזין וטוב.

כלים - לא. זה משהו שיכול לחכות ואפשר גם להביא מנקה / נערה בתשלום, לא חייבים דווקא אותך בשביל זה.

לקלח ילדים - אני חושבת שכן, אבל אולי למצוא פתרון להרמה שלהם, למשל לתת להם לטפס לבד, או להלביש בישיבה על המיטה.

סותרות אחת את השניה

כל השאר לא. אז לא... ודאי לא לקלח ילדים, שזה ממש מאמץ...

ולא, זה לא פינוק, זו הבריאות שלך...

אז להרפות כמה שאפשר - שהילדים יתקלחו פעם ביומיים, לאכול כמה שיותר בחד פעמי, להזמין עזרה בתשלום אם גם מה שנשאר גדול על בעלך...

בבצלחה ומזל טוב!

אני גם שבועיים אחרי לידה ב"ה

ומרגישה מעולה ממש ממש!

מנסיון העבר, כשאני מרגישה מעולה, אז זה באמת ככה ואין את ה"נפילה שאחרי" ב"ה

אז אני מרשה לעצמי לצאת, לבשל, לאפות, לטפל בילדים..

עם יד על הדופק כמובן והרבה הקשבה לכוחות.

הדברים שאני לא עושה זה שטיפה, כי שמעתי שהתנועה הזו לא טובה אחרי לידה ולהרים דברים כבדים..

שבועיים אחרי לידה לא עושה כלום ממה שרשמת.

המקסימום זה להכניס מכונה בישיבה מדי פעם (עם זה בעלי לא מסתדר בכלל). עדיף כלים מלוכלכים בכיור (או חד פעמי) ושניצל תירס מאשה שלא נחה היטב.

ומחילה מה זה נגמרת לו הסבלנות? סחבת 9 חודשים לא נגמרה הסבלנות?... את יולדת! לא מתפנקת. הגוף עובר טלטלה רצינית מאד ומנוחה זה לא צחוק. תקראי קצת על משכב לידה, מצרפת לך קטע:

לפני הכל – משכב לידה: ששת השבועות הראשונים:

משכב לידה הוא תקופה מיוחדת במינה, שבה הגוף מתאושש מההריון והלידה, מבסס את ייצור החלב, ותומך בך במשימה של הסתגלות לתינוק החדש. כדי להבין טוב יותר את הצרכים שלנו בתקופה הזאת, שווה לעצור לרגע ולהבין עם מה הגוף שלנו מתמודד אחרי הלידה.

בזמן ההריון שרירי הבטן מתארכים מאוד כדי להתאים את עצמם לבטן הגדלה, ושרירי רצפת האגן נושאים בעול אינטנסיבי של משקל התינוק והרחם. אחרי הלידה, שרירי הבטן נעשים רפויים מאוד אחרי שהרחם התרוקן, ואינם מסוגלים להתכווץ ביעילות. שרירי רצפת האגן נחלשו זמנית מהלידה, בייחוד אם יש איזשהם תפרים (ניתוח קיסרי אינו מגן על רצפת האגן יותר מלידה רגילה – נהפוך הוא), השרירים האלה אינם מסוגלים לתמוך בגוף כהלכה, במיוחד בתנוחות זקופות.

כדי לפצות על כך, בששת השבועות שאחרי הלידה הגוף מפריש קוקטייל הורמונים מיוחד במינו שמעודד החלמה וצמיחה של הרקמות. זהו הזמן היחיד בחיים שבו יש התחדשות של רקמה עצבית באיזור האגן. כך שששת השבועות שלאחר הלידה הם חלון הזדמנויות להחלמה והתחדשות פיזית. אלא שההחלמה מתרחשת אך ורק אם האם הטרייה זוכה למספיק מנוחה. אם היא מתאמצת מדי, עומדת יותר מדי ונושאת משקל כבד, היא נמצאת בסיכון גבוה לפגיעה מתמשכת ברצפת האגן.

אז מה עושים? אנשי מקצוע בתחום שיקום רצפת האגן ממליצים על מנוחה מוחלטת בתקופה הזאת. הנה כמה דרכים להשיג אותה: א. לא לשאת שום דבר פרט לתינוק. ב. להימנע מעמידה ממושכת. נסי לשבת בכל הזדמנות שבה בדרל כלל עומדים: במקלחת, תוך כדי צחצוח שיניים, סירוק שיער, התלבשות, במטבח, במפגש אגבי עם חברה ברחוב. ג. להימנע מישיבה ממושכת. ישיבה זקופה גם היא מעמיסה על רצפת האגן. נסי לשכב כל פעם שמקובל לשבת: כשבאים אלייך אורחים, כשהתינוק ישן. היכולת להניק בשכיבה היא בעלת ערך רב, כי היא מאפשרת לך לטפל בתינוק ולנוח בעת ובעונה אחת. שווה ללמוד אותה ברגע שאת נוכחת שהתפיסה של התינוק בסדר. ד. לתמוך ברצפת האגן. קרחומים קטנים על האזורים הנפוחים בימים הראשונים לאחר הלידה מפחיתים נפיחות ואי-נוחות. כדאי לקפל מגבת למלבן ארוך ולהניח אותה על הכסא כך שהיא תהיה מתחת למפשעה והרגליים משני צדדיה. הלחץ העדין והמרופד שהמגבת מפעילה תומך בשרירי רצפת האגן ומקל על התחושה הכללית, במיוחד אם יש תפרים. מומלץ לקבל הדרכה מפיזיותרפיסטית רצפת אגן איך להגן על האזור בזמן מאמץ. ה. לא לסמוך על תחושות הגוף! הרבה פעמים אומרים לנו "תקשיבו לגוף", וזו הנחיה טובה בדרך כלל. רוב השרירים שלנו מאותתים לנו כשהם מתעייפים וזקוקים למנוחה. אבל שרירי רצפת האגן לא מחוברים היטב לרשת של עצבים תחושתיים, והם לא שולחים לנו מסר ברור על עייפות. אם שלושה שבועות אחרי הלידה עמדת, הלכת, רחצת כמה כלים ופתאום את מרגישה עייפות וכובד באיזור המפשעה – סימן שהיית צריכה להפסיק הרבה הרבה קודם. לכן, אנשי מקצוע ממליצים על הגבלה מודעת של עמידה והליכה. לא יותר מ- 10 דקות של עמידה רצופה לכל שבוע מזמן הלידה (כלומר: 10 דקות גג בשבוע הראשון, 20 דקות בשבוע השני וכן הלאה). כלל האצבע של הפיזיותרפיסטית שלי למשכב הלידה: לבקש, ללוות, לקנות או לגנוב כל עזרה שרק אפשר.

עשיתי הכל הכל לבד, ולהרבה יותר משבועיים. יותר קרוב לחצי שנה. ועבדתי משרה מלאה במקביל.

את יכולה לספר סיפור, לשבת עם ילד להקשיב, לחתוך סלט נגיד. לטפל בתינוק הקטן.

שבעלך ינשום עמוק יתאזר בסבלנות ויעריך את החלוקה שבשגרה.

אם לך זה יהיה ברור, הוא יסתדר.

אם לך לא נעים, מאיפה הוא יביא את הסבלנות?

אם בעלך לא מסוגל לקלח את הקטנים- שלא יתקלחו.

עצם זה את מגדירה כברירת מחדל "שאין ברירה אלא לעשות" חוץ ממה שהוא יכול לעשות, זה מה שמעוות.

הוא אמור למצוא פתרון להכל, חוץ ממה שאת כן יכולה. ככה זה אמור לעבוד.

הייתי מנסה לשים קרם או חמאת שיאה.

לא רואים שום דבר חיצוני, שמתי באמת קרם לחות אך עדיין רגיש מאד מאד

התרחבות של הרחם.

זכור לי שבערך בשבוע הזה גם התחילו לי כל מיני כאבים חדשים (גם בהריון תאומים).

אם זה ממשיך, הייתי מתייעצת עם הרופא.

חושבת שזה לא היה משהו מלחיץ

תנסי אולי קרם טוב? תתארי לאחות במעקב הבא

זה מרגיש באמת כמו משהו עצבי בעקבות מתיחת העור. השאלה אם יש איך לתפור את זה...

וגם אז יהיה כאבים אחרים 😊

אבל מעודדת אותך שכשנכנסים לשגרה זה ממכר.

😍😍

מגיעה על לחשוב על אחרי🫩

תודה לך

כששמים לי בלידה את המוניטור על המקום הזה אני צורחת יותר מבצירים..

פעם רופא אמר שאולי זה בקע והעצבים חשופים יותר

תודה לך. זה ממש כאב לא נעים

אם זה נורמלי, ואם יש סיבה לזה...

בעלי אומר ללכת לרופאה, אבל לא נראה לי שזו סיבה מספקת ללכת לרופאה...

יכולות להיות גם השלכות של גיל ועוד.

לי היה דימום כזה של שבועיים וחצי כמעט( זה היה בתקופת הקורונה ובדיוק חליתי אז יש מצב שקשור) רופאת הנשים רשמה לי פירומלט נטר והדימום נגמר ב"ה. כשהתייעצתי עם רב כוא ביקש ממני לעולם לא להגיע למצב כזה אלא תמיד לפנות כדי לראות איך אפשר להקל ולטבול..

מקוווה שיעבור לך מהר.. ותפני ליועצת הלכה /רב וכו'..

להחליף התקן.

חוץ מזה- הייתי הולכת לרופאה כי יכול להיות שיש פצע/ציסטה/משהו אחר בלי קשור להתקן

והעיצות הרגילות להפסקת דימום.

נשמע לי דווקא הגיוני לבדוק את זה.

צמיחה בפנים היא הורמונלית. אני עושה פעם בשבוע

לא

ולא

עשיתי לפני מלא שנים ולא חזר.

על נגמרו לי השמות , יעל זקש

לא יודעת אם יש החזרים דרך עמית...

מתייגת:

@נגמרו לי השמות

את פסיכולוגית?

דרך עמית?

תודה

זה נקרא ייעוץ, לא פסיכולוגית

Google Search

מניחה שסתום לא העבירו לחורף. נקווה...

והיא ילדה 3 שבועות לפני 🤭🤭

זה שלב כזה שאת מתה ללדת...

ויוצאות לך העיניים מכל מי שכבר סוף סוף אחרי זה.

אבל אם קשה את יכולה להגיד לה שזה מלחיץ אותך

העיקר בעיתו ובזמנו.

ולהיפך, את תלדי אחריה אז היחס יעבור אלייך לא?

ממני שלא רצתה ללדת ותמיד רציתי שישארו עוד בבטן, בשביל ההרגשה והכיף, בעיקר באחרון.

וכולם נולדו רגיל וטבעי עם צירים בשבוע 37...

גם לי זה היה.

משמים בסוף כל התיזמונים האלה...

השם ישלח לך מה שהכי טוב לך ❤️

בשלב הזה את רק רוצה כבר להיות עם תינוק מתוק ביד וכל מי שעוקפת אותך זה מעצבן😅

בקיצור, תכילי את עצמך, מותר לך

ותחשבי איזה כיף יהיה לבני הדודים עוד כמה שנים להיות כל כך קרובים בגיל

גיסתי היית צריכה ללדת שבועיים אחרי וילדה כמה ימים לפני.

וכן התעצבנתי חח

כשאת מוצפת הורמונים הכל הגיוני

הייתי אמורה ללדת חודש אחרי התל"מ האחרון של גיסתי (כאילו שבוע 42) בסוף ילדתי יום אחריה

ושתינו עשינו ברית.

האמת היה קצת מעצבן כי מהצד של בעלי רק חמי וחמותי הגיעו כי כולם הרגישו שיצאו ידי חובה בברית יום לפני

אבל בפועל הם נולדו 3 שבועות הפרש. כך שהייתה ברית ויום אחכ פידיון. כולם הגיעו גם לזה וגם לזה (אבל אולי גם בגלל שפדיון זו מצווה שלא תמיד עושים, וזה גם היה אחהצ, בניגוד לברית שהיא בבוקר)

וכו'

נחיה כנראה מה יקרה בסוף

לק"י

(אני דוקא לא מאלה שרק מחכות ללדת כבר. אבל מבינה את החלק הרגשי המשוגע בהריון....).

אףפעם לא הגעתי לתאריך ותמיד יולדת מוקדם.

הפעם גיסתי הייתה צריכה ללדת שבועיים וחצי לפני וכולם אמרו שבטח אלד לפניה. אז נכון שכבר הייתי בביח יום לפני שילדה אבל בסוף שחררו אותי. ילדתי 5 ימים אחריה וממש הייתי רוצה הפרש גדול יותר.

נראה לי באף לידה לא רציתי ללדת אבל מסתבר שהילדים שלי כבר רוצים לצאת...

שאני רוצה לסחוב כי אףפעם לא הגעתי לתאריך ואני לא יודעת איך זה...

כבר לא בטוחה שאוכל לנסות ולבדוק איך זה ..

אבל כנראה שאת ממש מיוחדת, כי גם כשעברת את התאריך, את עדיין אוהבת😉

אני כל כך אוהת להיות בהריון....

תמיד מרחמת על מי שכבר ילדה חחח.

הכי מושלם כשהם בפנים שמורים ומוגנים.

ואני כל כך יפה וסקסית...

לא כי כ"כ כיף לי להיות בהריון פשוט כי אני *מפחדת* להגיע לרגע הזה, אז כמה שאני סובלת וכאובה בהריון, אני לא מחכה להגיע לרגע הלידה, אבל מי שואל אותי? כשזה מגיע זה מגיע.

תמיד אני אומרת לעצמי שאיזה מזל שיש 9 חודשים מאז שנכנסת להריון עד הלידה, אם זה היה קצר לא הייתי מעיזה להכנס להריון.

אבל להיות אחרי זה כ"כ כיף לדעת שעברתי את זה!

אני לא מחכה ללדת

אני מחכה להיות אחרי

חחחח

לגבי השורה האחרונה שלך, קרה לי גם, ילדתי כמה ימים אחרי גיסתי וזה גרם רק להתרגשות שיא מצד המשפחה של בעלי. זה לא הוריד להם מההתרגשות בכלל

ילדתי פעמיים כמה ימים אחרי גיסתי, ולא הרגשתי שזה. השפיע על היחס של המשפחה.

זה מאוד הגיוני לרצות כבר ללדת ולקנא במי שכבר יולדת...

לא הבנתי למה הסקת מזה שאת אדם רע

את לא רוצה שלא יהיה לה

את פשוט רוצה כבר גם..

אבל נשמע שזה פחות עושה לך טוב התקשורת האינטנסיבית איתה כרגע, אז תכתבי לה משהו נעים שיאפשר לך מרחק

(אגב היא לחלוטין כן גיסתך חח)

והיא מסכנה עבר לה…

כל היום היתה עם ציר כל שעה ובערב הפסיק…

היא קבעה קיסרי לשבוע 39 כשאני הייתי אמורה להיות 38+4.

ולפני הלידה הזו ילדתי בסוף 39 עם זירוזים!!!!

הפלא ופלא הבן שלי החליט לצאת ב38+1😅😅😅😅

כולנו עד היום מופתעים שהוא גדול מהבת שלה חחחח

היא ילדה יומיים לפני

נראה לי דמעה שהייתי מאושפזת בתור לזירוז וזה הלחץ אותה ללדת,😂 סתם

הכל טוב ויפה רק שאני כבר חושבת מה עושים לשבת בר מצווה עוד עשור.נשמע לי פרוייקט מורכב

בזמנו לאח שלי דחו בחודש כי היו עוד חבר או שניים באותה שבת.

אבל עוד חזון למועד