יצא לי לחשוב על זה הרבה לאחרונה.
המשפט נכון?
עד איזה גבול לדעתכן?
כי ברור לי שכל ילד לוקח משאבים מההורים.
(אין לי ככ קשר קרוב עם אף אחד מהאחים שלי בעיקר בגלל הפרש גילאים גדול. זה לא מפריע לי. רק בהלוויות של חיילים שאני רואה שאצל אחרים זה לא ככה ומצטערת על זה בלב)
או כי האחים הציקו לך הרבה?
את לא חייבת לכתוב..
מבאס אותי כי אני כן רוצה עוד ילדים ושיהיה קשר טוב בינהם
יש דברים יותר חשובים להביא לילד
כמו אמא שמחה
ולפעמים עוד אחים בא על חשבון זה
(לא לצאת עלי, ברור שזה למקרים מסוימים ולא כולם ככה)
אבל זאת מתנה ענקית
אנחנו משפחה גדולה, וכל אח הוא מתנה בשבילי.
אוהבת את כולם, ומחוברת אליהם ממש!
גם בילדות, וגם עכשיו...
לא יכולה לדמיין את החיים אחרת.
ממש כך
אני אוהבת אותם מאודדד ושמחה בכל אחד ואחת מהם
ומאוד אישי והשקפתי
ממקום אישי יותר -אני גדלתי במשפחה גדולה יחסית, אני לא יודעת אם אנחנו ממש מתנה, אלא יותר אנחנו לא מפריעים אחד לשני ומשתדלים לתת ככל הניתן מעצמנו למען הביחד והמשפחתיות, כל אחד לפי מה שהוא יכול
זה החינוך שההורים נתנו והאוירה שיצרו בין הילדים
ואני יסביר אני באה ממשפחה ברוכת ילדים ב"ה ההורים שלי אף פעם לא גרמו לתחרותיות או שנאה ביננו וגם מריבות לא היו מתערבים ונתנו לנו לפתור לבד בפועל מה שיצא אנחנו ממש מלוכדים ואפילו שכבר כל אחד הקים בית וגר הרחק מה2 אנחנו בקשר ממש חזק וכל הזמן עוזרים אחד לשני אם זה בלקדם את העסק אחד של ה2 אם זה תמיכה כלכלית בתקופות קשות אם זה בלידות שולחות ארוחות חמות ממש אחד בשביל ה2
לעומת זאת בעלי בא ממשפחה קטנה שההורים יצרו שם כמו תחרות בין האחים ופילוג כי כל פעם הילד היה חייב להיות בצד של ההורה כשהוא כועס על אחד מהאחים והיום הם לא בקשר
אז זה יותר החינוך בדרך נכונה מאשר המספר
זה מתנה.
לא גודל המשפחה וכמות האחים קובעים בעיני אם זה מתנה או לא.
הקשר עם האחים חשוב לי מאוד ואני רואה כמה זה עושה טוב.
לי יש קשר מצויין עם האחים והאחיות שלי ואני בהחלט שמחה על זה. לבעלי אין קשר יותר מדי עם האחים וזה גם לא חסר לו.
קשר בין הילדים זה משהו שההורים יכולים מאוד להשפיע עליו ולגרום שיקרה.
כמובן זה לא סותר את זה שכשהיינו קטנים רבנו מכות אבל אמא שלי כן עזרה לנו ודחפה אותנו לפתח קשרים טובים.
כלומר, בהחלט יש משפחות מרובות ילדים שהקשרים בין האחים לא מאוד טובים ולא משמעותיים.
אבל אם הקשרים כן טובים, ויש תמיכה, אפילו אם זה לא "החברים הכי טובים" בעיניי זו מתנה ענקית.
כי ההשתייכות למשהו גדול, זה דבר שנותן הרבה כח. גם טכני וגם נפשי.
אפשר להקביל את זה לגאוה להיות חייל- חלק מצה"ל, חלק מקהילה מסויימת וכמובן חלק מעם ישראל.
וכשאתה חלק ממשפחה גדולה- זה גם דבר שיכול לתת הרבה כח, גם נפשי וכמובן אם יש ערבות הדדית ותמיכה במשפחה אז זה בכלל משמעותי, עוזר להתגבר על קשיים ומפחית את תחושת הבדידות.
כמובן שאפשר לשמור על יחסים קרירים ולא להיות אחד בשביל השני, ולפספס את הפוטנציאל (לא תמיד זה תלוי בנו, זה כמובן תלוי גם בבני המשפחה האחרים)
אבל פוטנציאל עצום- בהחלט קיים לדעתי
להיות חלק משבט גדול
אבל בסופו של דבר זה יכול להביא הרבה תועלת
זאת לא סיבה להביא ילד לעולם בעיני
אבל על הדרך, זה בהחלט יכול להיות מקסים.
אני למשל לא יכולה לדמיין היום, את הבנים שלי
אחד בלי השני
אבל לא יכולתי לדעת איך יהיה הקשר ביניהם לפני שהם נולדו..
אנחנו יחסית הרבה ילדים במעט שנים ולא זכור לי אי פעם שבגלל זה הפסדתי משהו.
אני לא יכולה לדמיין את עצמי עוברת צמתים רבים בחיי בלי התמיכה של האחים שלי, כל אחד לפי יכולתו.
מבחינתי זה לא הסיבה להביא ילדים, אבל כשקשה לי אני מנחמת את עצמי שעוד כמה שנים בעז"ה כולנו נהנה מזה הרבה יותר..
אבל הם גם נותנים אחד לשני משהו שאני בתור אמא לא יכולה לתת.
לי ב"ה יש קשר טוב עם אחים שלי והיום כשכבר קשה לי לתחזק חברויות, יוצא שהחברות הכי טובות שלי הן אחיות שלי. ויש דברים שאני יכולה לדבר רק איתן עליהם והן יבינו כי גדלנו באותו בית, עם אותם הורים וחוויות דומות.
לדעתי
הכל תלוי במינונים וכו ועל חשבון מה זה בא אבל בעיני לגמרי עדיף לילד קצת פחות תשומת לב מההורים ושיהיו לו כמה אחים. כמה בדיוק זה כבר שאלה של כל אחד. רואה את זה גם עלי ועל בעלי שבאנו ממשפחות בגודל שונה מאוד ושנינו חושבים שעדיף משפחה גדולה יחסית (בתקווה שיהיו את הכוחות), וגם על הבת שלי.
כמובן שרק אם יש יכולת וכוחות וזה לא מפרק את ההורים.
אבל לא יודעת אם זה מה שרצית לשמוע.
זו מתנה עצומה.
אנחנו 7 אחים ואחיות, יחסית בגילאים קרובים. גדלנו יחד בחבורה אחת מגובשת.
ולא שלא היו מריבות, היו גם היו, יחד עם המון חוויות משותפות.
היום כולם נשואים ובקשר קרוב ויומיומי. נפגשים המון, אוכלים יחד בשבתות, ומשוחחים קבוע.
לא יכולה לדמיין את חיים שלי בלי המשפחה שלי, בעתיות שמחה ומשבר כולם בשביל כולם.
חולמת שגם הילדים שלי יגדלו ככה עם קשר קרוב. הכי יש לי נחת כשהם יחד.
ולא שלא אוכלים קש לפעמים אחד מהשני, כן? ברור שיש גם שעות פחות יפות.
אבל הטוב גובר ללא ספק ב-97% מהזמן, ולא הייתי מוותרת עליהם בחיים.
יכולים להיות תוספת לחיים ויכולים גם להיות גורם מפריע.
כמות האחים לא משפיעה אלא איכות הקשר.
אם הורה מביא אח נוסף והוא לא פוגע בתפקוד ההורה והקשר בין האחים טוב, אז זה מתנה. אם תפקוד ההורה נפגע או שהקשר אינו טוב, זה לא מתנה.
לפעמים יש אופי שונה לשני אחים, ואז האופי מתנגש ולכאורה האח השני הוא לא מתנה. (ואז דווקא טוב שיש עוד אחים כדי לאזן...)
באופן אישי יכולה לומר לך שהאחים בשבילי היו מתנה עצומה. הייתי ילדה ביישנית, אז לא רציתי ללכת לחברות וכדומה. החברה שלי הייתה בבית, ושם היה לי מקום בטוח ואוהב. אפילו עם האחים שפחות הסתדרתי איתם (לפעמים טפילו היה כסח של ממש) - הייתי משחקת איתם ומרגישה בנוח איתם יותר מאשר עם אנשים זרים.
גם ברבות השנים, במצבים שמחים (כמו לידות) ולהבדיל במצבים עצובים (כמו כשאבא שלי עבר אירוע מוחי) - ידעתי שתמיד תהיה תמיכה הדדית מבני המשפחה יותר מכולם. וזה חוץ מהאירועים הרבים שמביאים הרבה שמחה לחיים.
אז כן, למרות שיש גם תקלים ומריבות מכורח הקרבה הגדולה, לא הייתי מוותרת על אף אחד מאחיי, ואני שמחה ומודה להוריי שהביאו את כולנו עד הלום 
מקווה ומתפללת שגם הילדים שלי ירגישו כך בעתיד. בינתיים - הם בהחלט נהנים לשחק ביחד וליצור ביחד ולריב ביחד ולהשלים, ולבקש שיהיו להם עוד אחים...
וגם באופי של אחים. אבל עדיין עד שמנסים לא יודעים.
גם אם לא יהיה קשר הכי טוב , עדיין אח זה אח. וגם ניסיון חיים ומיומנויות וקשרים...
תודה רבה על כל התגובות
קראתי את כולן כבר לפני שעה ורציתי לחשוב עוד קצת לפני שאני מגיבה.
אני כותבת כאן בשביל לא להגיב לכל אחת בנפרד אבל קראתי הכל ומאוד מודה לכל אחת שכתבה!
אני שמחה לשמוע שהרבה כאן ממשפחות גדולות ויש להן קשר טוב עם האחים עד היום.
אשמח לשמוע איך מעודדים את זזה מגיל קטן.
ב"ה הילדים שלי אוהבים אחד את השני ואני רוצה לעודד את זה ולתחזק את זה יותר טוב.
בקשר לחיילים @אביול אני מבינה שזה ללא מדד. אבל אני ככ הרבה שנים רחוקה פיזית (ומשפיע גם על הנפשית כנראה) מאחים שלי ככה שכשרואים משהו אחר , הספדים מרגשים , זה צובט בלב.
לא יודעת איך לתחזק קשר עם אחים רחוקים פיזית .. מאוד קשה ללקקבוע מפגש .. ושיחות טלפון זה תמיד בווטסאפ ועם ילדים או בשביל משהו ספציפי מאוד
ברור לי שיותר כיף וטוב שיש אחים.
חשבתי שבמספר כלשהו זה יכול להפריע...
כרגע לפי רוב התגובות אנחנו רחוקים משם ;)
מוזמנות לכתוב ולשתף מה שאתן חושבות
אני קוראת בשירשור הזה הכל כדי זה נושא ששהפריע לי כבר תקופה ❤️
שלנו אם היא מחליפה שיחה אחת לכמה זמן
אני בכל אופן לא בקשר הכי קרוב מול האחיות שלי כמו שהייתי רוצה, אבל וטאצאפ בטוח לא היה מקדם את זה יותר אלא רק משמר את שטחיות השיח. כי אין טון דיבור, הרבה פעמים זה תוך כדי עשייה של משהו ו'על הדרך' כזה בלי פניות אמיתית למענה או בלי אפשרות מהצד שרוצה לדבר ולהעמיק את השיח להרגיש את האדם שמולו.
ולכן, אני מתקשרת ב-ל-ב-ד. עדיף לי שיחה פעם בחודש מאשר התכתבות כל יומיים.
וזה לא רק עם אחים שלי אחא בכלל, עם כל הקשת החברתית שלי. אני נפגשת עם אחים שלי פעם בשנה או פעמיים בהרכב מלא, ויש לי חברות שלא ראיתי כמה שנים
אלמלא הקשר הטלפוני הקבוע, זה היה מתמסמס מזמן לדעתי
והלוואי שהיינו יותר...
באמת מרגישה שהם היחידים (מלבד בעלי והילדים) שיהיו איתי באש ובמים תמיד.
ולהרגשת השייכות למשהו גדול, להרגשה שאתה חלק ממשפחה גדולה - אין תחליף לדעתי.
כתבתי פה כבר פעם כמדומני, אני מכירה יותר ממשפחה אחת עם 2 אחים בלבד שהקשר ביניהם.. לקנא.
ומנגד הרבה משפחות שהקשר אחר לגמרי. ככל שיש יותר נפשות פועלות - הפוטנציאל לסיבוכים גדול יותר עקב השוני והכיוונים שהחיים לוקחים אותנו אליהם
קשה להיות בן יחיד.
אם צריך להסיע אותם לבדיקות, לקנות להם תרופות וכו'.
טוב שיש אחים להתחלק איתם.
אם אחד ההורים נשאר אלמן- טוב שיש אחים להתחלק איתם בשבתות עם ההורה השני, כי כשיש רק ילד אחד זה מורכב.
אני יודעת שיש פתרונות של בתי אבות, עובדים זרים וכו', אבל גם במצב כזה אין תחליף לילדים ונכדים שבאים לבקר. וזה הבדל שמים וארץ כשיש ילד אחד לעומת מצב שיש הרבה אחים.
ואני לא צדברת על זה מהפן האגואיסטי של הורה שרוצה שיבקרו אותו. אלא מתוך נק' מוצא שכל ילד רוצה לשמח את ההורה שלו, אבל קשה לו שהכל תלוי רק בו, והוא רוצה לתת מענה משפחתי שאי אפשר לקנות בכסף.
לא משנה המספר, 2 או 10.
בעיני מה שחשוב זה שיהיה קשר טוב, שידאגו ויהיו תמיד אחד בשביל השני.
הלוואי שנשכיל להצליח לגדל אותם לתוך זה שיבוא להם כמובן מאליו.
וראיתי ששאלת איך אפשר מגיל קטן.
אני לא יודעת את הנוסחא ואצלי הם קטנים אבל אני חושבת שדוגמא אישית מגיל קטן זה קודם כל, שהם יראו שאני בקשר טוב עם אחים שלי ושאנחנו עוזרים ונותנים אחד לשני זה ילמד אותם גם להתנהג ככה.
וגם אני משתדלת תמיד לומר להם כשהם עוזרים אחד לשני כל הכבוד שאתה עוזר לו, כל הכבוד שאתה דואג לו. או אם מישהו מהם צריך משהו אני אומרת לו שידאג לו, שיעזור לו. מכניסה את זה תמיד לשיח.
כשהם עם עוד ילדים אני אומרת להם שקודם דואגים לאחים ואחכ לאחרים.
ושתדעי שאת ממש השראה בשבילי
וחלום שאצליח לגדל אותם בבית ולהנות מזה
(כרגע אני גם נהנית בעבודה
הקטנה שלי במסגרת חלקית .. )
גדל עם למידה איך להתנהל עם אחרים, את נותנת לילד מלא כישורי חברה בריאים לחיים עם בני אדם בהמשך חייו
חוץ מכמובן שמחה במשפחתיות, בשייכות,
ילדים יחידים- ואני מכירה כמה- ואו, הבדל גדול.
האחות שצמודה אלי היא חברה ממש טובה שלי ופשוט כיף לי איתה
אבל לי למשל אסור להיות שוב בהריון, לפחות בשנים הקרובות ולא בטוח שיהיו לי עוד ילדים (ברוך ה יש לי שני נסיכים)
אני יודעת שבשביל הילדים שלי המתנה הכי גדולה זה אבא ואמא בריאים שנמצאים איתם ולא אמא מאושפזת ולגור אצל סבא וסבתא
אצלי זה אולי קצת קיצוני, אבל לדעתי הכי חשוב זה הבריאות הפיזית והנפשית של ההורים, ורק כשיש מסוגלות להביא עוד ילד
כל כך לא קל להיות במקום הזה,
אשרייך שאת מסתכלת על זה מהפרספקטיבה הזו, ואת צודקת לגמרי.
מה שחשוב זו הבריאות הנפשית והגופנית
ילדים מסתדרים נהדר גם אם יש להם אח אחד או שנים
הם בונים קשרים חזקים ונאמנות גדולה
מכירה משפחה שיש בה 2 ילדים
וירושה גדולה
והאחים שהיו מאד שונים הדעות ובהתנהלות לא חלמו להסתכסך בגללה
למרות שעברו 10 שנים עד שהצליחו לממש אותה
והיו להם הרבה חילוקי דעות. הם צחקו אחד על השני אבל לא רבו.
ראיתי שיוצא לנו בין 3500 ל4300 ש''ח לחודש כולל טיטולים חומרי נקיון.
זה הגיוני סכום כזה למשפחה של 6 נפשות?
הורים ו4 ילדים.
אם מתאים לכן אשמח שתכתוב כמה אתם מוציאות.
(אני מפה בניק אחר)
אוכלים בשרי אבל לרוב בעיקר מה שנשאר משבת ובאמצע השבוע מבשלים קטניות, ובשרי זול (לא קונים בשר/פרגיות)
שבתות לא הכל עושים בבית אבל בדכ ברגיל לפחות שתיים-שלוש בחודש
אבל הילדים כאמור אוכלים צהרים בצהרון חוץ מהתינוק אז לא אוכלים ארוחה בשרית במהלך השבוע, והתינוקי עדיין קטן ולא אוכל כמות
של @בכינוי אחר (תודה לך)
שאלת המשך נוספת למי שיש לה כח -
כשאתם רוצים לצמצם כי אתם מבינים בההוצאה גדולה מידי,
לא דווקא של מזון, כל ההוצאה שלכם בכללי.
מאיפה מתחילים?
אנחנו לגמרי מפרגנים לעצמנו וקונים כל דבר שרוצים. וזה מצטבר.
הדרך היחידה היא להגיד לעצמי 'לא את לא יכולה היום לצאת עם חברות כי חארם על ה200 שקל'? או שיש דרך אחרת ואני לא מבינה?
לא באלי לחיות ככה.
לא באלי לחיות עם להגיד לעצמי לא.
אבל אולי אין מנוס.
תודה!!
מה תעשו?
סבתא שלי רוצה שנצא ביחד להופעה
בסגנון של הצגה / מחזמר / זמרת
אבל אנחנו פשוט לא מוצאות משהו רלוונטי 😯
אולי יש לכן רעיונות בשבילנו??
סגנון דתי לאומי דוס
(עדיפות לראשלצ ודרומה אבל תכלס נזרום)
אה... וצריך להיות רלוונטי לגילאי 16-76
יש לנו סיכוי?? 🥴
ועכשיו שוב,
לי היה כך כשהנקתי עם ההריון..
ההנקה.
כשהפסקתי להניק- עברו הסחרחורות.
אין ברירה...
יש לי נושא שיש לי בו חולשה מסוימת.
הייתי מאוד רוצה משהו מסוים
עד כדי כך שזה גורם לי ממש לקנאה
ואני מרגישה שזה משתלט עלי ויוצר לי תחושה לא נעימה של קנאה וחוסר פרגון
יש לי מצב רוח לא טוב
ויותר ממה שהנושא מציק לי
מציק לי שככה אני מקנאה.
איך אפשר לעבוד על עצמי כדי לא להגיע לקנאה ?
זה בזמנים מסוימים יכול ממש להשתלט עלי
לוקח לי חודש חודשיים להרגע מהמצב הזה .
וכל פעם שאני מרגישה שזה הולך להגיע אני נכנסת לחרדה ולחץ מהמצב.
בבקשה תעזרו לי
והאם הוא בשליטתך או לא.
קנאה לרוב מגיעה כשחסר לנו משהו, וזה מאוד תלוי מה העניין כדי לדעת איך להתמודד, להתמקד ביש או לרפא את הפצע הרגשי שמפעיל אותך ככה.
נניח אם את מקנאה שבמי שיש לה תמיכה מההורים ולך אין, אבל ההורים שלך בסך הכול נורמטיביים ואוהבים אותך (או היו ואינם בחיים) אפשר להתמקד שוב ושוב ביש, במה שכן היה, בטוב שהם הביאו לך.
אם ההורים לא נורמטיביים או אוהבים, וטיפסת החוצה לבנות את עצמך לבד אבל זה עדיין משהו שממש קשוח לך ומלווה אותך (מן הסתם, נושא משמעותי מאוד) כדאי ללכת לטיפול רגשי לעבד את האין שלך.
אותו דבר בכסף, אם יש לך עבודה והכנסות אבל בדוחק ומסביב יש שפע, או אם הגעת ממשפחה ענייה והכסף גורם לך למצוקה.
או נניח ילדים (נניח אם יש לך שלושה וחלמת על משפחה מרובת ילדים, או אם אין לך ילדים - מן הסתם מצב קצת אחר ודורש התמודדות אחרת)
נראה לי פשוט לקבל את זה שאת מקנאה. זה בסדר שאת רוצה מה שאת רוצה.
ובמקביל- להפריד בין הרצון שלך לחוסר פרגון, כי אם זה משהו טוב אז זה משמח שיש אותו לכל מיני אנשים אחרים, וזה שיש להם לא מוריד ממך או מהרצון שלך...
ולגבי החוסר האובייקטבי- אם זה משהו שיש לך מה לעשות ואיך לקדם אותו, ממש לשבת ולחשוב על זה איך את מקדמת ומה. יותר קל כשאת יכולה לעשות משהו קונקרטי לגבי זה.
ואם אין מה לעשות אז פשוט לנסות לקבל את זה (אולי בטיפול. זה נשמע משהו שממש משמעותי בחיים שלך ואולי יהיה קל יותר עם עזרה חיצונית.) לקבל את זה שזה לא יקרה, אולי אף פעם לא. וזה בסדר לכאוב את זה שחסר לך.
ולא להתבחבש האם הרגש הזה טוב או לא.
קנאה היא אנושית ולגיטימית ויכולה לעזור לנו בחיים להבין באלה נקודות בחיים שלנו אנחנו רוצות להשתפר.
האשמה על הרגש וההלקאה רק עושים ממנה יותר אישיו ממה שהיא.
תקבלי את זה שאת מקנאה.
(אם זה בגלל רשתות חברתיות, אז לסגור, הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי)
ושתי פעולות טכניות שעוזרות
1- להפריד בין האדם שמקנאים בו לבין הדבר שמקנאים בו - אני לא מקנאה ב"רחלי" אני מקנאה בזוגיות טובה ומפרגנת.
2- להחמיא ולפרגן לאותו אדם למרות הקנאה
דבר טוב
זו מראה למשהו שאני ממש רוצה ואין לי
זה רגע של מודעות טהורה
כי הגוף לא משקר
אני מאמינה שאפשר להשיג כל דבר אם באמת רוצים
לכן אם מגיע רגש כזה
אני מחדדת לעצמי מה אני רוצה להשיג
ומתכננת את הדרך לעשות את זה
גם אם זו דרך ארוכה
הקנאה נובעת מחוסר שיש לי משהו שהוא יותר פיזי/כלכלי
כמו בית יותר גדול (יש לנו דירה משלנו בה מסודרת ויש בה מספיק חדרים לכולם אבל עדיין נניח אני מרגישה ובצדק שהסלון קטן לי ואם אחד מבני המשפחה יעבור דירה זה יהיה לי ניסיון ממש קשה. או נניח חופשות משפחתיות יש הרבה מסביבי שנוסעים לחול לדוגמא. יש לי יכולת כלכלית *אולי* לסוע לחול אבל אני לא נוסעת מסיבות אישיות שמונעות ממני וזה מפריע לי וקשה לי. או נניח שאני רוצה לסוע לחול רק עם בעלי אבל הוא פחות בקטע לעזוב את הילדים לבד לבד ולסוע (ילדים גדולים בלי קשר נראה לי מוגזם לעזוב לכמה ימים את הבית)
יש לי בה המון יש
ולא ברור לי למה ככה קשה לי עם האין
וזה כל הזמן מסביבי ולפעמים בתקופות מסוימות זה ביתר שאת
נניח בחופש שהרבה מסביב נוסעים לחול ואנחנו לא.
אני לא מצליחה להכניס לראש
הכל בסדר יש לך משפחה בריאה וילדים מהממים ובריאין בה תגידי אלף פעם תודה תתמקדי בחופש פה וגמרנו
* זה לא תמיד דברים כאלו לא ברי השגה. אבל אני לא הפקטור היחיד בתמונה יש עוד שיקולים ומרגיש לי כאילו יש לי בעיה עם עצמי ואני לא שמחה אפעם במה שיש לי ומי מבטיח לי שאחרי שהחליט שלמרות הכל נניח נוסעים לחול אז אני ירגע (במחשבה שלי כן אבל במציאות אולי יהיה לי דברים אחרים להתלונן עליהם)
* אני לא משתפת אפחד ברצונות שלי. בעלי יודע שהייתי רוצה אבל הוא לא מתרגש כי יודע שזה המצב ומקבל אותו בצורה פרקטית וגם זה טוב לו כי בגדול נניח שוב לנושא חול הוא היה מעדיף מראש שלא להתחיל עם זה בכלל.
* באתי מבית עם מושגים הרבה יותר גדולים. חייתי בבית גדול וכל היכולות הכלכליות ורמת החיים היתה הרבה יותר גבוה משל בעלי. אני כבר שניים לא חיה ככה אני לא נשואה לא שנה וגם לא 10 שנים אלא הרבה הרבה יותר. כל השנים ויתרתי והיה לי קשה. אבל אני מרגישה שהכל שעובר הזמן העומס מצטבר ואני לא מצליחה להתמודד איתו
* אני מפרגנת בה לכולם סביבי (ככה אני מרגישה) הקושי שלי הוא מול עצמי
ולדעתי גם הילדים מרגישים את זה וזה משפיע גם עליהם.
* אני לא מצליחה לקבל את זה שזה המצב
* מותר להתפלל על זה ? שיהיה לי כל מה שאני רוצה ? זה נשמע לי ככ ריקני 
על רקע כלכלי
בעיניי היא הכי פשוטה לפתרון
כי לעשות כסף
לשים מטרה כזו בסדר עדיפות גבוה
זה לא מאד קשה
ואז יש מספיק כסף למה שרוצים
לנסוע לחו"ל אפשר עם חברה/ משפחה לא חייבים באופן זוגי
לפעמים צריך להבין את שורש הרצון והקנאה ולתת לשורש פתרון
דבר שני , אני חושבת שדווקא השינוי מגמה שאת חווה- הגישה של "בית גדול, מושגים גדולים" לעומת הגישה העכשווית של מה שקיים לך במציאות היום, זה גורם לך לחדד את ההבנה של מה את רוצה באמת/מה היית רוצה באמת.
אני חושבת שקנאה (לפחות מעצמי אני יודעת לומר) זה לא דבר רע. הקנאה יכולה לדרבן אתנו לשינוי כדי ליצור את מה שאנחנו רוצים. וככה כל אחד מתפתח מהזווית שלו וממילא יש מצב של "קנאת סופרים תרבה חכמה"
הקנאה הופכת להיות רעה כשהיא משפיעה עלינו רע- מלמדת אתנו להיות נרגנים/לא מקבלים את עצמנו/ לא מרוצים מעצמינו או מחלקנו בעולם/ צרי עין כלפי אחרים והצלחותיהם.
וזה אולי גם מה שגורם לרדוף אחרי עצמינו בנסיון להצליח כמו/ להשיג את ... כמוהו/ להוציא את העיניים לשני כדי להראות ש"גם לנו יש", וחוסר נוחות כללי עם עצמינו/ העולם.
אני כותבת פה על עצמי, את מוזמנת לקחת לך מה שיועיל לך.
מה שעוזר לי - זה להתמקד קודם כל במה שיש לי כרגע (לא מה שטוב וברור לי שקיים טכנית, התמקדות בחוזקות ואיכויות שקיימות בי תמיד ולא תלויות בשום מצב גשמי) ולנסות לראות איך אני מתקדמת לאט לאט בעזרת אותן איכויות ליעד שאני רוצה.
דבר נוסף שעוזר לי
זה פשוט להתפלל, לדבר על זה עם ה' ולפרט לו- תודה על מה שיש עד עכשיו, ואחרכך ממש לפרט לו מה אני רוצה שיהיה לי ולמה. ולומר לו "אתה מכיר אותי. אתה יודע שאני לא מבקשת סתם . תעזור לי עם המידה הזאת שקשה לי, תתן לי כוח ויכולת, זה לא רק בשביל הבניין הפרטי שלי, זה למען כבוד שמיים! "
וגם לצייר במחשבה את החזון של הדבר שאני רוצה מאוד. זה גם עוזר לי ואני רואה מזה התקדמויות.
מה בדיוק חסר לך.
החופשה בחו"ל שחזרת עליה - כתבת אפילו שאולי זה כן מתאפשר אבל בעלך מתנגד להשאיר את הילדים.
אולי שם הנקודה?
אולי מה שמפריע לך זה החלטות בחיים שמישהו מחליט בשבילך ואת לא לגמרי שלמה איתן או החלטות שמנוהלות יותר מדי ע"י רגשות שליליים כמו אשמה, ויש לך חוסר השלמה איתן.
אולי את פשוט רוצה זמן וחופשה לבד עם בעלך?
אולי חופשה בארץ תספיק? (לפעמים בארץ יקר יותר מחו"ל)
לקבל את הקנאה. מותר לרצות הכל גם אם זה לא הגיוני או לא מסתדר וגם אם יש לך המון דברים אחרים שכן קיימים.
ודבר שני- לנסות לבחור
זה נשמע שיש הרבה בחירות שאת מתבאסת עליהם. אז לנסות לפתוח עם עצמך את ההחלטות שוב ולראות- יש איך לשנות את ההחלטות? אם לא, מה הסיבות שהחלטת אותם?
כאילו מבחינתי יש הרבה דברים שאני מרגישה שאני חייבת לעשות, ואז כשאני חושבת על זה אני מבינה שזה בחירה- נניח בחירה לכבד את הרצון של בעלי, או לחיות יותר בנחת אבל עם יותר לחץ כלכלי, או סתם שקט כשאני מרשה לילדים ממתק כדי שלא יבכו עכשיו חצי שעה😅 כאלה החלטות. ואז כשאני מבינה שאני לא חייבת אלא בוחרת בזה, יותר קל לי להשלים עם ההחלטות. וכמובן יש דברים שאפשר לשנות. אולי שווה לך לנסות את זה.
לא בטוח שזה רלוונטי לך אבל זה הכי חזק מבחינתי.
לפני כן אני אגיד, שאני ךא טסתי לחו"ל מעולם וסביבי אנשים טסים כל הזמן, פשוט אין לי מספיק וזה מבחינתי יעד לא ריאלי אז אני לא מתכננת שום דבר כזה.
כנ"ל בעוד אספקטים, אם אני קונה לילדים בגדים זה בגלל שהתרווח קצת החודש או שממש כבר חייבים כי הבגדים מרופטים.
בניגוד ל@00 אני לא חושבת שהכי קל בעולם לעשות כסף ולכל אחד יש את הנסיבות שלו.
אבל זו לא הנקודה.
אני מתנדבת תקופה ארוכה אצל מישהי שהחיים שלה קשים מכל אספקט, הבית שלה נראה נורא, הבריאות שלה על הפנים, המשפחה שלה קטנה ולא ממש בקשר וכו'.
אני נהנית ממהתנדבות, כי אני באמת עוזרת לה במה שהיא צריכה.
אבל בעיקר חוזרת הביתה ומרגישה עשירה מופלגת.
זה יותר טוב מכל שינון שאשנן לעצמי.
החוויה, ולא השכל, עוזרים לי לשמוח בדירה המאוד ממוצעת עד קטנה שיש לי, אז מה אם המטבח מתפרק והבית מבולגן, יחסית למה שיש אצלה הבית שלי הוא ארמון.
אני כמובן שואפת שגם לה יהיה ארמון ועוזרת במה שאפשר (לא בכסף כי אין לי, אם תרציי אסביר קצת יותר בפרטי) ועדיין ההמחשה הזו מול העיניים כמה יש לי, עוזרת כמו חיסון כשהקולגות שלי טסים פעם אחר פעם לכל מיני חופשות בחו"ל, ובוכים שאירועים משפחתיים קטנים עולים להם הון כי אי אפשר לוותר על כלום (וכמובן אני חוגגת הרבה יותר צנוע כי פשוט אין)...
במקום להתפלל על שיהיה לך כל מה שאת רוצה.
ממש מבינה אותך ממקום של קנאה, אני למשל ממש מקנאה בנשים עם בתים גדולים ומעוצבים. תמיד זה צובט אותי וקשה לי.
דווקא בטסים לחו"ל אני ממש לא מקנאה.
כל אחת והקנאה שלה.
עם הזמן אני פחות מקנאה בבתים גדולים משלי, רואה, מקנאה וזה עובר לי מהר מאשר פעם.
לא יודעת איך... אבל כבר כמה אפשר לקנא?
גם חולמת לשפץ את הבית אז זה מנחם אותי כשאני נזכרת בכך.
אולי תדמייני לך טיול חלומות בחו"ל שכשיתאפשר לך יום אחד תבצעי אותו
וכל פעם כשמישהו יטוס והקנאה תגיעי, תחשבחי לך על הטיול השווה שאת הולכת לעשות ביום מן הימים. זה מרגיע את הנפש, את הקנאה כי אז המוח עסוק בלחזור לדמיין את טיול החלומות שלך ופחות לקנא בטיול החלומות של השכנה שטסה מחאר לחו"ל.
נשמע שאת לא יודעת בדיוק מה את רוצה, ולכן כשמישהו אחר מגשים את הרצון, פתאום קופצת לה קנאה, שאולי הוא עושה את מה שאת חולמת בסתר.
עשי לך רשימת חלומות משלך.
חלומות קרובים יותר וחלומות יותר רחוקים.
מה נותן לך תקווה ביחס לחלומות האלו.
מה מרחיק אותך וגורם לך לייאוש.
מה הכלים שלך להתמודד עם הייאוש.
וכולי וכולי.
ככל שתבררי לעצמך בתוך עולמך הפנימי- מה את רוצה באמת, רצון נקי שלך מבפנים בלי השפעות מהסביבה
ומה יכול לעזור לך להגשים
את מכאן תמיד תוכלי להתפרסם ולחזור לעצמך
בלי להתפזר מכל מיני מראית עין של אחרים.
לפני כמה זמן היינו באיזה אירוע המוני, ותפסתי שאני מקנאה בנשים יפות יוצר ממני. היה נראה לי דהחיים שלהן דבש מדבש.
ואז הבנתי, שכשאני עסוקה מלהסתכל על אחרות,
הבעיה היא לא הקנאה.
הבעיה היא שאני לא נהנית מהיופי שלי.
כדי להינות מהיופי שלי, אני צריכה. לעשות עבודה. עבודה פנימית של להפסיק להסתכל החוצה.
וזה קל. כי אני רק צריכה להגיד לעצמי משפט אחד
"אני לא מודדת עכשיו מי ייתר ממי כדי שאוכל להינות מהיופי שלי".
כלומר האינטרס שלי הוא לא להסתכל.
ולכן זה קל יותר מאשר איזו שאיפה אידיליה של לשמוח בחלקי.
ככל שתסתכלי החוצה ככה לא תהני ממה שיש לך.
לא תגידי לעצמך איזה כיף שלי יש... שה' ברא אותי עם...
אלא- בטח אצלה יותר שלם, בטח להם יותר טוב
וככה הנאת החיים שלך נפגמת.
אי אפשר להינות מהשפע ככה.
או בבית גדול יותר, אלא עמוקה יותר
את מרגישה שוויתרת כל השנים. על מה ויתרת? לטובת מה? איזה תועלת חשבת שזה יביא? מה היה קורה לדעתך אם היית מרשה לעצמך לא לוותר?
האם זה נחשב ויתור, או שבחרת בזה?
האם יש דרך לשנות?
הקנאה מציקה לך כנראה כי אנשים אחרים מרגישים חופשיים לעשות דברים לעומתך, שאת מוותרת, והוויתור הזה שאת מרגישה יושב עלייך ובא לידי ביטוי בקנאה אבל בעצם הוא עמוק יותר והיא רק הסימפטום. לדעתי.
ולכן - עוד טיסה או בית גדול יותר לא יפתרו לך את זה לדעתי. כי חופש פנימי להיות מי שאת ולהתנהל בחופשיות (בלי קשר לכסף, זה גם מה אומרים, מה "מותר" לי להרגיש, מה אני רוצה, תקרות זכוכית כאלה וגבולות שאנחנו שמים לנו בראש) זה דבר שלא קונים בכסף. זה האומץ להביט למציאות בעיניים ולתת לעצמך רשות להביע רצונות ולתפוס מקום.
כמובן שאם דיברתי שטויות - זרקי לפח, הכל טוב
חיבוק♥️
וכמו שאמרתי
לא תמיד זה שאין לי זה בגלל שאין לי יכולת כלכלית
לפעמים יש דברים אחרים שמונעין (אולי אצל מישהו אחר זה לא היה מונע אבל אצלנו זה כן מונע)
ואני תמיד מתלבטת בין להגיד אני רוצה ואני חייבת ויהי מה
לבין קצת לעבוד על המידות שלי.
אגב לא כל יעד כלכלי הוא תמיד מושג
פרנסה זה אחד המפתחות של הקבה
אני מאמינה שחובה לעשות השתדלות
אבל גם חובה לדעת שזה לא בשליטתנו והכל מתנת שמיים
שמודעות היא מידה טובה
לחדד מה רוצים ולנסות להגיע ליעד הזה
זה טוב
קנאה שמביאה כעס/ צרות עין/ דברים אחרים שליליים
זה בעייתי
הדרך הנכונה לעבוד על המידה הזו
היא המודעות
המראה לנפש
לגבי הפרנסה
יש לאדם בחירה מספיקה כדי להרוויח מספיק
גם בהתחשב שלא הכל בידו
בעיניי לפחות
שמדבר על כוחה של הקנאה (בעקבות קנאת קרח במשה ואהרן).
ממליצה לשמוע, יש שם תובנות מיוחדות!
איפה קונים?
כמה משלמים?
מה צריך לבדוק?
ואיפה קונים נעליים חגיגיות במידה פיצית?
לקפל את הנעל וכך תוכלי לדעת אם הסוליה גמישה מספיק
אני אוהבת את הנעליים של פאפיה
במבצע באתר ב75 שח
אם את צריכה מידה 19 שזה קטן כנראה יהיה לך מגוון גדול יחסית של נעליים שנשארו מהם מידות
כמה פעמים בודדות ולא ממש להליכה, אז תחפשי בחנויות ילדים כמו שילב, גולף קידס כזה..
אני מתכוונת למשהו כזה-
היא התחילה ללכת לפני כמה שבועות
אז היא צריכה כבר נעליים טובות
ויש לנו חתונה אז היא צריכה גם חגיגיות...
אם כבר אז שיהיו טובות לשבת
ובעיקרון לא צריך נעליים שדווקא מוגדרות כצעד ראשון, צריך שיהיו מספיק תומכות לרגל, ועם סוליה רכה אבל מניסיוני במידות פיצקיות קשה למצוא משהו שהוא לא צעד ראשון.
אם את צריכה יותר קטן ממידה 19 אז אני מצאתי רק בנמרוד מידה 18 של אלפנטן.
אני לא יודעת איזה מידה היא
נלך לחנות ונמדוד מקווה ש19 יהיה טוב
הפיזיותרפיסטית של הבת שלי המליצה לנו על הנעליים של פאפיה ונמרוד.
חשוב שהנעל תחזיק טוב את הרגל, בעיקר מאחורה.
לפאפיה יש חגיגיות יפות שהן צעד ראשון. גם אנחנו מתכננים לקנות לה כאלה לאירוע שיש לנו
לפאפיה יש חנות? או שחנויות מוכרות נעליים שלהם?
תודה!
או עלי אקספרס
איכות פח, רק לזמנים שרוצים שתהיה חגיגית ויפה. עולה גרושים.
זה לא יגיע לי עד האירוע
עכשיו קצת יקר שם עדיין לטעמי
אבל אם זה חשוב לאירוע הייתי קונה
אני מחכה לסוף עונה
בבני ברק יש כמה חנויות שיש גם נעליים אלגנטיות לשבת ואירוע במידה 19.
אם רלוונטי לך בשמחה אתן לך שמות וכיוון (כמה רמות מחיר...)
בני ברק רחוק לי
תודה
זה מקבע להם את ההליכה,
וכשהסוליה קשה זה ממש לא טוב, ולא נוח...
אם רלוונטי לך, אנסה למצוא דרך להעביר לך.
הן עלו 400 שקל, הילד נעל אותן אולי 4 פעמים.
אעביר לך בשמחה, רק תגידי איפה את גרה אני בשבוע הקרוב צפויה להגיע למרכז בכל מקרה.
שאלתי אותו בחזור מהגן מי עשה לך שריטה ביד? אמר "יסק" ,שאלתי שוב, אמר עוד הפעם "יסק" , לקח מלא זמן עד שהבנו שהוא מתכוון ליצחק 😂... מסכן לא הבנו אותו
הביא מהגן חטיף . התברר שהוא לא אוהב אותו , חילק לאחים תוך כדי אמירה- אל תשכחו לומר לי תודה!
בבוקר יצאנו לגן . בספסל ישבה שכנה מבוגרת , לידה כלב רחוב . הוא - נתפלל שהכלב שלא יאכל אותה!
בתחילת שנה לקח לו כמה שבועות להתרגל לגן. אז הוא סיפר לי שגננת טרפה ילד . שאלתי - רק ילד אחד?
הוא ענה - רק אחד , כל השאר הלכו הביתה מהר.
אני שואלת אותו "איפה האף שלך?"
הוא עונה לי "במטבח".
(הטישו היה במטבח).
לפעמים באמבטיה הוא מתחיל לשאול אותי על השמפו והסבון "מה זה?", למרות שהוא יודע את התשובה.
אז פעם בצחוק עניתי לו דברים לא קשורים.
מאז הוא בעצמו שואל ועונה דברים לא קשורים.
וגם- כל לילה כשאני שרה לו 'המלאך הגואל אותי מכל רע' הוא אומר אל תגידי מכל רע, רק מכל טוב! (אחרי כל ההסברים שניסיתי
ושואל שוב ושוב בטון עולה ומתעצבן "איפה החריף שלי!?"
לקח לי כמה דקות טובות להבין שהוא מחפש את החטיף שקיבל מהגן.
גם אצלנו בן ה4 מברבר כל מיני פנינים.
באחת הפעמים אבא שלו שם אותו מהר מהר בחדר לישון אז הוא אומר לו- אבא אבל למה אתה לוקח אותי בהילוך מהיר?😂😂
היה בטוח שהתחיל החופש
אמרנו לו שכן
הוא: מה? לא! (בטון של מורה שאומרת 'אין על מה לדבר') 😂
אני מעירה אותה ואז היא שואלת: אמא איזה יום היום? אמרתי לה חמישי אז היא: למה?
מה זאת אומרת למה 🤣 אמרתי לה כי אתמול היה יום רביעי 😅 חמודה, בת 3 וחצי.. גם לי יהיה סלט ממרח הימים השבוע 🫣
לקחתי אותו לרופא כי חשדתי שהאדום שיש לו בישבן זה פטריה. ובדרך הסברתי לו קצת לאן הולכים וקצת על מוגנות.
בזמן שמחכים לרופא הוא מצהיר בקולי קולות: תכף אני מיכנס לרופא כי יש לי אדום בטיטול. לא שורף. שורף קסת. (קצת). טוב שלא פירט יותר בהרחבה!! 🤭
אח''כ הוא התחיל לתאר כל אחד שהיה שם ומה הוא עושה: "יש שם איש. יש לו סיכה. מה הוא עושה (כולו בדרמטיןת)? הוא מספר בטלפון!!
ואז היתה שם מישהי שצלעה: הוא: היא הולכת ככה ( ומחקה אותה)!!! 😅פדיחותת
ואתמול אמר לי: קפצנו במיים!
אז שאלתי אותו: מי? אתה או איקסית?
הוא: "שתיכם!"
יצא שאני אחראית על כספי וועד הורים, יש לי כרגע 550 ש"ח לשלוש נשות צוות למתנת סוף שנה. מה לתת בזה? דרים קארד של 150 ש"ח( 450 ש"ח ביחד) ומשהו קנוי קטן כמו עציץ ב 33 ש"ח?
לנסות לאסוף עוד 50 ורק לתת ברכה ודרים קארד של 200?
זה סכום יפה גם ככה
ולא חייב עציץ אפשר גם משהו מתכלה כמו שוקולדים
אגב כדאי שובר שאפשר לקנות במבצעים
ושיש לו אופציה דיגיטלית
דרים קארד יותר ספציפי לחנויות
וכרטיס פיזי זה עוד יותר מגביל כי צריך שהוא גם יהיה עלי ברגע הנכון
רק טלפון כשר, ונראה לי פחות נחמד להדפיס בבית דף עם השובר.
כאילו, עשיתי את זה בעבר אבל עכשיו חשבתי אולי שיותר חגיגי לתת כרטיס פיזי.
יודעת כי קיבלנו
העברנו את הקוד לסמארטפון
אבל אפשר להשתמש בכרטיס הפיזי…
ולעומת זאת דרים קארד יש לי איפה לקנות קרוב לבית.
מעניין איפה קונים ביי מי באמת
תדפיסי את הכרטיס שנוצר, ואפשר להשתמש בו כך.
יש את כל הפרטים שצריך.
רציתי רק להוסיף שלפעמים נשאר איזה עודף שלא יודעים מה לעשות איתו ומי שאוסף "נתקע".
כמובן שעדיף להשתמש בכל הסכום, אבל אם לא יוצא לדעתי לגמרי אפשר לקנות משהו קטן שלא יוצא בול בסכום, נניח שוקולד, ועם היתרה אפשר לקנות משהו קטן לילדים כמו שלוקים תוך שמעדכנים את ההורים..
סייעות 175, ואז זה בדיוק 550. אבל מתלבטת כי נראה לי שהסייעות בתכל'ס עובדות בדיוק כמו המורה אז זה לא יפה.
או בעצם פשוט אולי 175 לכולן ו 25 באמת לתרום למשהו/ לקנות שלוקים לילדים
הן לא עובדות אותו הדבר המורה מתכננת בבית אחראית על הכל וכו
אבל
היתי נותנת בסכומים שלמים
170 או 180
לפעמים יש הנחות על כרטיסי מתנה, ואז אפשר למצוא אפילו כרטיס במחיר טיפה גבוה יותר באותו סכום.
לא הייתי אוספת עוד כסף.
גם מתנה פיזית אם את מוסיפה - יש קופונים ומבצעים ואז יש קצת יותר אפשרויות באותו הסכום
בהנחה שהיא על חשבונך האישי.
יש כל מיני מבצעים בחנויות וקודי קופון שלא מוגבלים לשימוש אחד לפי תז או משהו כזה
אמנם אפשר לרכוש עד 5 תווים כאלה, אבל אם זו ממילא לא הנחה שהיית משתמשת בשביל עצמך אז זה לא על חשבונך. מניחה שגם אם לך אין מועדון בטח תוכלי למצוא מישהו עם מועדון שלא משתמש בהטבה הזאת
כרטיס דרים קארד של 180₪
ולהוסיף צרור ברכות מהתלמידים וההורים אפשר להוסיף שוקולד מיוחד ולאסוף עוד כמה שקלים ממהורים בשביל זה לצרף הכל יחד
וללכת על שובר עם שוקולד קטן עטוף בצלופן.
אם אין סמרטפון לדעתי עדיף שובר של חנויות חרדיות כמו כארד שופ, בסט שי וכו'
