יש לנו ילד בן שנתיים וקצת, עדין מקסים וטוב לב.
ובו זמנית הוא פשוט מתיש אותנו. תוהה אם זה פשוט אמור להיות ככה ורק הזמן יעזור או שיש משהו שאנחנו יכולים לעשות:
1. בדיקת גבולות - כלללל הזמן!
הוא עושה משהו, אנחנו אומרים לו לא, הוא ממשיך, אנחנו אומרים לו שאם הוא ימשיך אז × (נגיד ניקח את המשחק או משהו אחר) - ממשיך, לוקחים לו. והוא מבין! למה לקחנו לו, אבל עדיין המשיך למרות שידע מה יקרה.
זה מבאס אותי ולא בא לי שמערכת היחסים שלנו איתו תהיה איומים ועונשים. אבל הכל צריך להיות רק בדרך שלו, וזה פשוט לא אפשרי..
2. אם הוא עושה משהו רע ומקבל עונש שבאמת מבאס אותו - הוא אומר סליחה ומצפה שנבטל את העונש. אני מסבירה לו שהסליחה היא חשובה כי זה מראה לי שהוא מבין שזה לא היה התנהגות טובה ואני כמובן סולחת לו, אבל העונש נשאר כדי שהוא ילמד.
והוא לא מצליח להבין את הקטע הזה. אני מגזימה? הציפיה שלי להבנה מצידו לא תואמת גיל? מצד אחד אני מרגישה שזה מבאס אותו וגם גורם לו להרגיש שאין טעם לבקש סליחה במצב כזה ומצד שני אני לא יכולה לאפשר לו לעשות כל דבר (וזה כולל למשל להרביץ) ואז לצפות שהכל יימחק בשניה שהוא אומר סליחה..
כן אציין שאולי אנחנו גם מבלבלים כי יש סיטואציות שבאמת הוא עשה משהו לא כזה גדול ואנחנו רק מצפים שיבקש סליחה ואז אין טעם להמשיך למנוע ממנו משהו.
אנחנו כמובן מבהירים לו מתי הסליחה זה המעכב של הדבר ומתי לא, ועדיין לא מרגישה שהוא מבין הכל.
3. שינה. או יותר נכון חוסר שינה... ההרדמה שלו יכולה לקחת 3 שעות! נכון יש ימים שהוא לא מתעייף עד הסוף (בעיקר שבתות), אבל עדיין זה לא הגיוני שבן שנתיים ילך לישון ב22.. ומצד שני הוא פשוט מסכן כי הוא מתהפך במיטה מנסה לשחק עם עצמו/איתנו ולוקח לו שעות עד שנרדם.
4. בכי לא הגיוני - כשקורים דברים לא כמו שהוא רוצה הוא ממרר בכזה בכי שאפשר לחשוב שקרה משהו חס וחלילה. זה יכול להיות משהו קטן או גדול, ובמיוחד במיוחד כשאנחנו מושיבים אותו עלינו כדי לדבר איתו אחרי שעשה משהו אסור (נגיד הרביץ או זרק משהו על מישהו) והוא מבין שעשה משהו לא בסדר והוא פשוט בוכה בצרחות מטורפות דקות ארוכות ארוכות ארוכות
5. מטרנה - הוא ממש מסרב להיפרד מהמטרנה. באיזשהו שלב קלטנו שזה הפך להיות הבריחה שלו כל פעם שמשהו לא מוצא חן בעיניו. לא הרשינו משהו - מטרנה. נעלב - מטרנה. וכו וכו. לקח הרבה זמן והצלחנו להוריד את זה לבקבוק אחד לפני השינה בלבד. אם מתעורר באמצע הלילה ומבקש מקבל גם כן, אבל זה יחסית נדיר. אני לא חושבת שהוא צריך גם את הבקבוק של לפני השינה אבל זה גם קטע של קנאה בתינוקת שכן מקבלת מטרנה וגם לא ממש יודעת איך מפסיקים לו את זה. במיוחד שלפעמים הוא באמת פשוט רעב כי לא אכל דברים מספיק משביעים בא.ערב (נגיד אכל גבינות ודג וירקות ממש יפה אבל לא אכל פחמימה בכלל, אז זה לא באמת משביע ללילה)
6. רגישות - הוא רגיש בצורה ממש יוצאת דופן. הוא יקבל את ההערה הכי קטנה בעולם ממישהו, וזה אפילו לא צריך להיות נזיפה, סתם אמירה הכי קטנה, הוא פשוט קופא לא מוכן להמשיך בפעילות שעושה, משפיל מבט נצמד אלינו (אם ההערה מאיתנו אז מתכנס בתוך עצמו), בטח ובטח שלא יתקרב לבנאדם שהעיר לו. זה גם יכול להיות מישהו אהוב עליו נגיד סבתא שלפני שניה שיחק איתה בכיף ורק אמרה לו לא לעלות עם נעליים על הספה, כן? ואמרה את זה הכי בנחת ובטוב. באמת. אבל זה היה הערה והוא פשוט משתבלל.
אנחנו ממש מרגישים שיש לו פחד פנימי להיות לא בסדר במשהו וכל פעם מחדש אנחנו מסבירים לו שאוהבים אותו ושהכל בסדר ולא כועסים עליו וכשכן כועסים אז שגם כשכועסים אנחנו אוהבים והכל טוב והוא מקסים ואהוב וכל פעם ה"הפשרה" שלו אחרי דבר כזה יכולה לקחת המון זמן..חוץ מזה יש לו קשרים בינאישיים ממש תקינים פלוס. יש לו חברים בגן הוא משתולל איתם והכל טוב. הוא כן ילד די רגיש באופן כללי כמו שמובן. אבל אני מרגישה שאנחנו כנראה לא הבנו איך לנתב את האובר רגישות הזאת בצורה נכונה כי לא סביר שכל פעם מחדש נצטרך לעבור את אותה סאגה..
זה הדברים העיקריים שמטרידים אותי כרגע ואשמח לשמוע תובנות או רעיונות על נקודות ספציפיות או משהו כללי יותר
היא באמת קטנה בשבילי, במיוחד בהשוואה לאחיה הגדולים!)
