"אבל למה הוא לא רואה אותי?!"
"אבל למה היא לא רואה אותי?!"
לפעמים אנו יכולים למצוא את עצמינו במצב בו שנינו יחד, גם אני וגם בעלי/אשתי, במצוקה.
שנינו נמצאים "במקום הקטן שלנו",
מקום בו אנו לא במיטבנו,
מקום עם המון קושי
עם המון תסכול
המון עייפות
והמון המון כאב.
ובמקום הזה,
לכל אחד כרגע לא טוב.
לא טוב פיזית ולא טוב רגשית, או גם וגם.
ומכל אחד המציאות הזו שואבת אנרגיה רבה.
האיש חוזר הביתה. הגם שחוזר לאשתו ולילדיו האהובים, הטיפול והעומס והשיגרה של היומיום קשים לו מאוד מאוד כרגע.
לעיתים הוא מותש.
גם ביום רגיל, וקל וחומר ביום של מלחמה
ביום של מילואים
ביום של התמודדות אישית-נפשית
ביום של קושי כלכלי
ביום של קושי ואתגר מול עצמו
ביום של שמיעת חדשות
ביום של לחיות כאן בארץ שלנו עם כל המציאות המורכבת הזו.
ואפילו הרדמה של 10 דקות, ושמיעת בכי של 5 דקות, כאשר כוחות הנפש כבר כמעט גמורים או אולי גמורים לגמרי - כל דבר הכי קטן יכול פשוט לרסק. לשבור. באמת באמת ולא בכאילו.
ממש כמו הביטוי "הקש ששבר את גב הגמל".
אז קשה לו.
קשה לו לחזור ולדעת שעדיין הוא צריך להיות במוד של "עבודה" ולא של רגיעה ומנוחה.
ועם זאת,
הוא מנסה ככל יכולתו.
ממשיך לקום כל בוקר
ממשיך עם נסיעות
ממשיך עם עבודה / מילואים / מסגרת אחרת
אבל לעיתים הגוף שלו, הנפש שלו - צועקים הצילו!
אני פשוט לא יכול יותר!
אני רוצה!!! אבל פשוט לא *יכול* לא יכול. הכוח שלי נגמר,
אני חייב להתמלא ממשהו כי אי אפשר לעבוד על 0 אחוז בסוללה
הוא ממש על אדים כרגע.
ויש גם אותך יקרה.
אישה מדהימה
אולי גם כבר אמא
שמתמודדת יום אחרי יום עם כל האחריות הענקית הזו שנקראית בית / עבודה / ילדים.
ואם את כבר אמא, את מוצאת עצמך יום אחרי יום באחריות שאיננה נפסקת לרגע לילד/ים שתלויים בך 24/7
ולפעמים את רק מרגישה שאין לך לאן לברוח, שהילדים/התינוק תמיד תמיד שם
ואת תמיד תמיד אמא שלו/שלהם
גם כשאת מרוטה מעייפות
גם כשכבר לא יכולה לשמוע טיפת צעקה – והילדים צועקים ומשתובבים בשובבותם הילדית.
ואת פשוט מותשת.
עם כל הברכה והתודה העצומה לקב"ה עליהם - בד בבד מגיע הקושי.
הקושי בהריון שסחבת 9 חודשים שלמים
הקושי בלידה הכואבת
הקושי בהנקה / האכלה תכופה מבקבוק
הקושי בלילות שפתאום טרופים והעייפות התהומית זועקת לשמים
הקושי בגידול
הקושי באחריות
הקושי בתלות של יצור חסר אונים בך
הקושי במעבר החד הזה מלהיות אדון על עצמך ועל הזמן שלך - ללהיות משועבדת ממש ללו"ז ממש לא מסודר של יצור קטן וצרחן...
ואולי גם הקושי בלנהל בית במקביל
ועבודה
ועוד אלף ואחד דברים שאת לא מבינה איך תצליחי לדחוס לשגרת היומיום העמוס כ"כ...
וזה קשה קשה קשה!
גם את באפיסת כוחות כרגע!
גם את בעייפות תהומית
ואת רק רוצה יד שתושיט עזרה
ואת רק רוצה קצת שקט.
לישון לילה שלם (וסליחה אם הצחקתי אותך בתיאור המושג "לילה שלם" שכה רחוק ממך כעת ונראה לך כמו מדע בדיוני...)
להתקלח בשקט, לאכול בשקט, לצאת לבלות בשקט
אבל אין את השקט הזה!
אין!
יש צרחות
ובכי
וצרחות
ובכי
ועייפות
והרדמה
ושוב
ושוב
ושוב
די! לפעמים משתגעים כבר ורוצים לברוח לאי בודד ולישון שם שנה שלמה אם אפשר!
אז גם את מגיעה לקצה היכולות שלך.
והמצב הזה שקורה כאן הוא בעצם מצב ***ששניכם נמצאים במצוקה בו זמנית****
וכאשר שני בני הזוג נמצאים במצוקה בו זמנית - הם לא מסוגלים לראות כרגע אצת הכאב של האחר!
זה לא שהם לא רוצים, אלא הם לא יכולים!
זה לא שלא אכפת לך מבעלך - אלא שאת מרוכזת בכאב שלך!
זה לא שלבעלך לא אכפת מהקושי ומהכאב שלך - זה שהוא מרוכז בכאב שלו!
אפילו לעצמכם אין יכולת לעזור כאשר אתם בתוך הכאב עצמו - אז קל וחומר שלאחר.
אדם שכל כולו בתוך הקושי - ממש ממש לא מסוגל אפילו לראות מעבר לקושי *עם עצמו*
הוא פשוט לא יכול, לא שלא רוצה.
במצב כזה צריך לחכות שיהיו כוחות.
לחכות שהמצוקה לאט לאט תפחת ותיעלם.
להיעזר ברשת תמיכה סביבתית רחבה - כמו אחות, חברה, אמא, שכנה, בייביסיטר, מסכים, אמבטיה, סדרה מצחיקה, הליכה לטבע, כוס תה, ספורט, כוס מים, מוזיקה, פעילות גופנית וכו' - כל דבר שיכול להקל מהמצוקה.
בלי לצפות מהשני כרגע - כי גם הוא במצוקה בדיוק עכשיו.
כמובן שבמצב שלא שני בני הזוג במצוקה בו זמנית אלא רק אחד מהם זה יהיה יותר פתיר וקל...
אבל עד אז - להיעזר. בכל מה שאפשר
מספיק שרק אחד מכם יהיה עם טיפה טיפה יותר כוחות - והכל יראה אחרת
נסו להשלים שינה אפילו לחצי שעה כאשר אפשר,
נסו למצוא עוד יד אפילו של נערה או בייביסטר
נסו להקל מעליכם באוכל מוכן, דברים קפואים, מדיח, מייבש, הורדת סטנדרטים לאפס, לעשות דברים שאתם אוהבים ומטעינים אתכם באנרגיה.
ולזכור שזו תקופה. היא קשה, אבל היא תעבור ב"ה!
המלחמה תיגמר ב"ה בניצחון, הילדים יגדלו לאט לאט ועצמאותם תגבר, אתם תישנו לילות שלמים, אתם תחזרו לכוחות שלכם בגוף ובנפש.
זה יעבור
עוד יום,
עוד שבוע,
עוד חודש,
עוד שנה ואו עולם אחר
עוד שנתיים עוד יותר
אתם פשוט כרגע בעיצומו של משבר, בעיצומה של מצוקה אמיתית לשניכם בו זמנית וזה מאוד מאוד קשה
נסו גם יקרים עם כל הקושי *להבין* אחד את השניה
*לראות* את הקושי של השני/ה, גם אם מאוד קשה לכם - בכל זאת - להיכנס רגע ללב ולראש אחד של השנייה ולדמיין שאתם במקומו/ה יום שלם ואיך אתם חווים ומרגישים וכמה אתם מותשים באמת.
תנו לשני מילה טובה. אפילו אחת. אפילו אם היא מלווה בדמעות של קושי אישי שלכם, תגידו גם את הלב הזה שלכם. תתקשרו אותו. אל תהיו עם זה לבד.
תנו לשני חיוך. אפילו אחד. אפילו אם הוא נמהל בקושי הגדול.
תנו לקושי של השני ניראות. אפילו קטנה.
תנו לו/ה להרגיש שאתם אוהבים. שאכפת לכם. שאתם כאן. ביחד.
ולנסות להחזיק את הראש מעל המים כרגע בתקופה של ההישרדות הזו
ואח"כ יהיה אפשר לנשום הרבה יותר לרווחה
ובינתיים לנסות בכוח למצוא אפילו חצי שעה ביום לזמן של טעינת מצברים - להתמלא. לעשות דברים שאוהבים.
לנוח. לישון. לאכול טוב. פעילות גופנית. זמן זוגי. לזכור גם את היופי והטוב בחיים גם עכשיו.
יהיה טוב ב"ה!
כבר עכשיו יש הרבה טוב
ויהיה עוד הרבה הרבה יותר!
אל תעזבו ידיים
תהיו בזה יחד
צעד אחר צעד
ותעברו גם את זה כמו גדולים 💪❤
