ולשאול את עצמך למה אתה עושה את מה שאתה עושה.

לגיטימי לעצור ולשאול את עצמך במה באמת אתה מאמין.

לגיטימי למצות, להטיל ספק ולשאול.

קשה להיות במקום שמח כשעושים דברים רק כי ככה גדלת, ככה אמרו לך שנכון ובלי חיבור אמיתי.

אני מניחה ״שיש דברים פשוטים שאני לא מצליח לעשות״

הכוונה לעשות אותם מתוך ריצוי

ולא מתוך רצון אמיתי.

אז תעצור

תבדוק עם עצמך במה אתה באמת מאמין,

בלי שיפוטיות

להפך

הרבה יותר מוזר לחיות חיים שלמים בלי לעצור ולבדוק.

הייתי במקום הזה (אני עדיין )

ואין לי תשובות מה נכון ומה לא.

אבל מה שכן, עם הזמן אני פחות מלקה את עצמי שאני במצב הזה, פחות שיפוטית לגבי עצמי, פחות מרגישה צבועה.

וזה הצעד הראשון שנחוץ בעיניי כדי לאפשר לעצמי לחקור באמת.

כן, אני בסוג של צומת

אני לא חייבת לקבל החלטה,

אני לוקחת את הזמן שלי.

זכותי לבדוק.

זה בסדר אם כרגע קשה לי לקיים מצוות מסוימות.

לא בכוח.

זה בסדר אם אחליט לחזור.

זה בסדר אם לא.

תראי, אני מאמין באל-הות זה כן.

להגיד שאני מאמין בהכל ושהכל מסתדר לי ומובן לי זה כבר לא ככ נכון לומר לגבי מה שאני מרגיש.

אני מרגיש שפשוט לא בא לי לעשות כלום ושום דבר מרגיש כבול, מרגיש שזה לא מביא לי כלום אלו תהיות שקיימות בי לא מעט זמן ואפילו לאורך כמה שנים טובות, מרגיש כבול לדת ליד אשתי, כביכול אני חייב לעשות לידה לפחות את הדברים הגדולים בשביל שלא תתחיל לשאול וזה לא כי אני צבוע זה כי היא תיקח את זה קיצוני, היא תקבל את השוק של חייה בטח תיכנס לדיכאון, מה שעוד מטריד אותי זה שיש לנו גם ילד קטן שהוא יגדל ונצטרך לחנך אותו באיזשהי דרך מסוימת, איך עושים את זה? איך מחנכים למשהו שאתה לא עושה או עושה בלי שום כוונה ושום עניין(בפרט שאני יודע שאשתי תרצה אקסטרות, לפחות ביחס אליי)?? איך עושים דבר כזה???

אני לא בן אדם מדי רגשי אבל לפעמים אני מרגיש שאני פשוט לא עומד בזה בא לי לבכות בא לי לברוח בא לי להיות עם עצמי בלי מחויביות לאף אחד וזה לא ממקום ילדותי זה ממקום של מחנק שאם נהיה רגע פיוטיים בא לי לצעוק הצילו שמישהו נורמלי יבוא רגע ויציל אותי מהטירוף הזה.. איףף

סורי אני חייב לפרוק את זה איפשהו

בגיל שלך, ואחרי חתונה...

לא ממקום שיפוטי אלא כי לדעי הזמן הנכון שבו השאלות האמוניות אמורות לצוף והאדם אמור להתמודדד איתן ולהגיע לתשובות ולגבש את האישיות שלו זה גיל ההתבגרות..

כך הוא לא מכניס לסחרורות בית אישה וילדים...

ולא מלק את עצמו על זה נוסף על הכל, ופועל מתוך בהלה...

שזה אף פעם לא טוב

אין לי מושג איפה גדלת ומה עבר עליך בגיל  ההתבגרות ואני עונה לך ממקום שכנראה לא ביררת לעצמך אז את דרכך האישית בנפרד מהחברה,

ואת תחושת החיבור האמיתית המיוחדת שלך לה'.

אם באמת כל  הדברים שאתה מתאר זה ממקום שאתה לא מבין ולכן מרגיש כבול- כי מי רוצה לעשות דברים שהוא לא מבין למה הוא  עושה אותם,

ולא בגלל  שפשוט לא בא לך להבין,

אז תרגע- איזה יופי!! אתה נורמאלי!!

יש לך שאלות!!

הגעת לנקודה הכי טובה של חייך!

להזדמנות לגדול, להעמיק, לחפש באמת ולמצוא תשובות ומענה ולהגיע לגבהים ועומקים נוספים שלא הכרת

כל  כך כייף להרגיש מחובר, להבין, לעשות מתוך אהבה ובחירה...

יש כל כך הרבה דרכים בעבודת השם, שכל אחד יכול למצוא את הדרך האישית שלו בעבודת השם, שמתאימה לכוחות נפשו, לנטיות שלו, ולתיקון שלו בעולם.

קח את כל  מה שגדלת עליו, שכנראה גם היה בו המון טוב שלא בטוח שאתה רוצה לוותר עליו,

ואת כל השאלות הגדולות והרגשות הקשים ותתחיל לעבוד ולחפש,

יש מרחבים  כל כך דולים בעבודת השם  שאתה לא מכיר.

כל אחד צריך לעשות לך לך,

אבל שוב, אם אתה במת רוצה להבין ולא סתם לזרוק,

מותר לעשות דברים בדרך שעדין אתה לא מבין לגמרי,

גם על  זה מקבלים שכר...

אבל בתנאי שאתה לא עוצר בזה וממשיך לחפש ולחקור.

וחשוב לשתף גם את האישה, אולי לא בשלב הזה,

כי אם אתה במערבולת, לא נכון לזרוק לשם גם אותה.

אולי תנסה להרגע יותר, להבין את עצמך, להתייעץ ואז לשתף אותה ממקום של כח ולא ממקום מבולבל.

שיהיה לך הרבה הצלחה!!

חרדייה מאושרת,

שגדלה בסביבה חילונית מסורתית, ללא חרדים כמעט, 

ומגיל מאד מאד קטן חיפשה ושאלה ובדקה, גם אם זה לא היה מקובל...

ראשית, ותסלחי לי על הציניות פעם הבאה באמת שיצוצו לי שאלות אני אגיד להן שזה לא הזמן הנכון ושיבואו בגיל ההתבגרות.

דבר שני אם יורשה לי וסליחה על הבוטות, אני אצטט אותך "חרדייה מאושרת שגדלה בסביבה חילונית מסורתית.. וחיפשה ובדקה וכו"

מי שנמצא במקום של חוזר בתשובה לעולם לא יבין דתי וחרדי מבית זה ממש אבל ממש לא אותו דבר ואפילו לא קרוב.

אני מבין שאת רוצה לעזור ותודה על זה אבל..

לעניין עצמו, תמיד שאלתי שאלות (גם את עצמי וכם בקול) אפילו שזה לא מקובל וגם כשהסתכלו עליי עקום, העניין הוא שלא לכל שאלה יש תשובה ותמיד סוגשל מנפנפים את מי ששואל.

אמרת ככ כיף להרגיש מחובר וכו אז מה עושים כשלא מרגישים את הכיף הזה, כשלא מרגישים מחוברים בשום צורה? כשמרגישים זרים ומנותקים ביחס להכל?

מה עושים כשמרגישים שאין כוחות נפש בכלל כשזה בכלל לא מעניין אותך למצוא דרך בעבודת ה? מה קורה אז??

אני לא חוזרת בתשובה,

חרדייה שגדלה בין חילונים ולא הבינה למה להיות חרדייה,

חויתי גיל התבגרות די מתריס ועפתי כמה פעמים מהסמינר המעולה וההארדקור שלמדתי בו,

למה השאירו אותי שם?כי היה לי מנהל מקסים שהבין שאני בסך הכל ילדה טובה שמחפשת.

לענייננו, לא התכוונתי לאמר למה השאלות צצות עכשיו,

אלא לאמר שבתהליך נכון וסביבה מאפשרת,

זה אמור להתברר בגיל ההתבגרות.

אנשים שמנפנפים את מי ששואל שאלות אלו אנשים לא בטוחים בעצמם ולא יודעים.

היהדות לא נבהלת משאלות הרי, זה היופי שבה...

ואני מאמינה שעם כל הדרכים והאפשרויות שיש אפשר למצוא ולהתחבר.

לגבי השורה האחרונה זה נשמע שבכלל לא מעניין אותך להתחבר וחיבור זה עניין רגשי וצריך לברר למה.

מה חוסם לך את הרגש.

איך חוית את היהדות והרוחניות בחיים שלך.

זה לא נשמע במצב כזה שתשובות יעזרו.

כי תשובות זה לראש ונשמע שמה שחוסם אותך זה הרגש.

תרשה לעצמך. ה' איתך והוא רוצה שתבחר בו בעיקר מאהבה.

הכל טוב. אתה בהתפתחות. אל תדאג.

אל תחשוש על אישתך.

היא ילדה גדולה.

אלו החיים שלך.

קודם כל אתה חייב להסיר את הספק , לבדוק, לברר ולהחליט  באיזו דרך אתה רוצה לחיות (א"א להסיר את הספק לגמרי אבל לנסות כמה שאפשר ולפחות לבחור *בפועל* בדרך מסויימת)

השלב הבא הוא לחשוב מה עושים עם זה שכבר הקמת משפחה (במידה והדרך שתבחר בה לא תתאים)

ספק זה עמלק! 

אם אתה מאמין ביהדות לא בא-לוהות

ואם אתה כן מאמין בתורה משמים, מה בדת כובל אותך, הציווים ? החברה שאתה נמצא בה? אתה מאמין שיש דרכים יותר טובות לעבוד את ה'?

אני חושב שאני כן מאמין גם בזה שתורה ניתנה משמיים אם כי יכול להיות שזאת סתם אמונה שגדלנו עליה, ומה שכובל אותי זה הציווים וההגבלות, לא יודע אם יש דרך יותר טובה לעבוד את ה', לא יודע אם נעים לומר את זה פה אבל המחשבות שלי בכלל לא שם..

נשמע שפחות משמעותי בעינייך אם התורה אמת (מה שדי נשגב כי לדעתי קיום המצוות נובע מהאמונה שתורה שניתנה בסיני והיא ספר הדרכה א-לוהי שיביא לשלמות העולם, או סתם הפחד הישן והטוב מכף הקלע המסתורית) אז הדיון על חיפוש ומחקר פחות רלוונטי. 

לבעלי מקצוע שנמצאים ממש בתחום. של מבוגר בעל משפחה שמחליט לשנות סטטוס דתי. ממושב גמזו או באזור, לא זוכר שם.

לגיטימי / קורה, לחשב מסלול באמצע החיים. כדאי שיעבור בשלום כמה שניתן 

היא לא טיפשה היא תראה את זה בעצמה בהמשך

בעיני אתה חייב לספר לה להיות כנה שהיא תוכל לבחור מה היא רוצה לעשות עם העניין.

הרי זה לא ייעלם לך כפי שנשמע אם באת מבית חרדי ואתה מגיע למצב שלא מברך על אוכל ברור לכולנו שזה לחצות קו.

יש לכם כרגע ילד זכותה להחליו אם למצב כזה היא לא רוצה עוד ילד כרגע או בכלל האם זה מתאים לה החבילה הזו.

בעלי גם כזה האמת.. אנחנו כיום לא אותה רמה דתית בשלב מסויים דיברנו על זה והייתי צריכה להחליט מה אני עושנ עם עצמי אישית בחרתי להישאר אבל זה לא אומר שאני לא מתפללת כל יום שיחזור בתשובה וזה לא אומר שאין לי צביטה בלב כל בוקר שאני רואה את הבעלים של כולם חוזרים מהתפילה

ההחלטה שלך תהיה אשר תהיה היא שלך אבל אתה חייב להשאיר לאישתך את הזכות לבחור האם הבחירה הזו שלך מתאימה לה ולאורח חייה.

נכון זה ייעשה טלטלה גדולה בזוגיות בקשר ובבית אבל לפחות תתן לה הזדמנות אמיתית לבחור עכשיו ולא אחרי כמה שנים של נישואים.

2 דברים-

1. זה הזמן לברר מי ומה אתה, ומה אתה רוצה ומחפש.

תלמד, תשאל, תברר ותמצא את התשובות

2. ראוי לשתף את אשתך בעיני במקום שלך, אתם עוד זוג צעיר,

לא יודעת מה היחסים ביניכם, אבל זה נושא עמוק ומהותי

וחשוב קודם כל שתדע (סביר שהיא הבחינה במשהו)

ושתוכל גם להחליט איתך ועם עצמה מה נכון עכשיו עבורכם

בצורה שתהיה פחות טראומטית, לשתף בלבטים שלך,

במקום שאתה נמצא בו, במה שגרם לך להגיע לזה,

למרות שאני מניחה שכך או אחרת

זה בהחלט יהיה מטלטל עבורה, וליבי עליה.

יחד עם זה, ברור שעדיף שתדע ותוכל לקבל החלטה ובחירה מה עושים

בהינתן שזה המצב. בין אם לגבי הנישואין והמשכם, לגבי מניעת הריון או כל דבר אחר.

אני מבינה שזה גם מפחיד עבורך, בעצם להודות בזה,

לשאת באכזבה ובכאב שמן הסתם יהיו לה ממך, להתמודד עם תגובות מהסביבה.

זה דורש אומץ, אבל זה הדבר הנכון כרגע בעיני.

כמובן יחד עם לחפש תשובות לעצמך, שאיתה ובלעדיה זה דבר עמוק וחשוב.

קודם כל יש לך בחירה חופשית.

אתה כנראה הגעת סוף סוף לבגרות ואתה שואל את עצמך שאלות לגיטימיות.

אל תחשוש לחזור בתשובה.

נולדת לכאורה למציאות מסויימת, מניחה שהרגשת שאתה חייב לרצות את הסביבה שלך.

הגיע הזמן שתבחר.

כדי לבחור צריך להעז, צריך לדעת טוב ורע, צריך לדעת את ה' אלוקיך.

תעז לחפש את עצמך, לחפש את ה'. זה בריא.

ותשתף את אישתך, אולי היא תפתיע אותך ותקבל את זה בטוב.

ואולי להפך, אבל זה שלה.

יש לך את מלוא הלגיטימציה לבחור בחיים שלך.

אני מאמינה בחזרה בשאלה.

ומאמינה שמותר להביע את הרצוא ושוב גם כלפי חוץ.

כולם ברצוא ושוב, רק שהרבה פעמים דתיים עוברים את זה ב"פאסיב אגרסיב".

גם כי אלך בגיא צלמוות לא ירע רע כי אתה עימדי.

אל תפחד.

ותפסיק להיות חרד.

תהיה חופשי.

עבד ה' הוא לבד חופשי.

תעז להיות בן.

תעז להיות רעיה.

הכל בסדר. ה' איתך.

זה בדיוק מתחבר לי למשהו שלמדתי על פורים ועל 'סוד הנסירה' (מאמר של הרב ראובן ששון, בטללי חיים על חומש שמות).

כשאדם וחווה נבראו, הם היו מחוברים 'אחור באחור', חיבור של כפיה. אחר כך היה שלב של התרחקות - תרדמה של האדם ויצירה של האישה כיצור בפני עצמו. אבל מתוך כך הם יכלו להגיע לחיבור מחדש של 'פנים בפנים', בבחירה החופשית שלהם, שהוא ברמה הרבה יותר גבוהה מחיבור כפוי של 'אחור באחור'.

התהליך הזה של חיבור 'אחור באחור', נסירה ואז חיבור 'פנים בפנים' זה תהליך שחוזר על עצמו במציאות בכל מיני מצבים.

בפורים זה בהיבט הלאומי - כשעמ"י קיבל את התורה, היה שם מימד של כפיה (זה לא היה כפיה של איום אמיתי, אלא יותר חוסר אפשרות לסרב, מול אור ה' שזורח עליהם בהתגלות מלאה). אז מאז מתן תורה עמ"י היה קשור לתורה, אבל בקשר של 'אחור באחור', קשר כפוי.

בתקופת המגילה היתה 'נסירה' - עמ"י בגלות, 'ישנו מן המצוות', נהנו מסעדות אחשוורוש, 'ישן האלו-ה שלהם'.

אבל דווקא מתוך הריחוק הזה, שנראה שהקב"ה נסתר ועמ"י מתרחק, היה אפשר להגיע בסוף המגילה ל'קיימו יקבלו היהודים' - קבלה מרצון של התורה, הפעם בבחירה, 'פנים בפנים'.

ואפשר לעבור את התהליך הזה גם באופן אישי. כמו שכתבת כל כל יפה.

מי שנולד לבית דתי, הבחירה שלו בתורה היא עם מידה של כפיה, 'אחור באחור'. זו לא בחירה אמיתית אלא מציאות שנולדנו לתוכה, כך חונכנו וכך גדלנו.

באיזשהו שלב, כולנו צריכים לעבור לשלב של בחירה. מי שנשאר דתי רק כי כך הוא נולד וזה מה שלימדו אותו להיות - משהו בו חסר, התורה שלו נשארת במדרגת 'אחור באחור'.

בשביל לבחור בתורה, להיות מחובר אליה ואל הקב"ה 'פנים בפנים', אנחנו צריכים לעבור 'נסירה', להיות מוכנים לשאול שאלות ולברר באמת, להטיל ספקות ולא לקבל את כל מה שאמרו לנו כמובן מאליו.

השלב הזה יכול להיות לפעמים קשה יותר, יש מי שמרגיש גם צורך להתרחק ממש (זה לא חייב להיות כך, יש מי שעובר את הבירור הזה יותר בפשטות, ובלי להתרחק באמת במעשה. אבל זה יכול להיות גם יותר מורכב....).

אבל אם עוברים את השלב הזה מתוך בירור אמיתי, לא רק בורחים מהכפייה אלא נותנים הזדמנות לבחירה אמיתית, זו יכולה להיות הזדמנות לגדילה למקום הרבה יותר אמיתי וקרוב לקב"ה, קירבה של 'פנים בפנים'.

לפעמים גם צריך לפתוח את הראש ולהרחיב את הלימוד מעבר למקורות שעליהם גדלנו. התורה כל כך גדולה ורחבה, ולכל אחד יש את האות שלו, את הדרך שלו. אם קשה לנו להתחבר למה שגדלנו עליו, זה לא אומר שאין לנו חלק בתורה, זה רק אומר שאולי עוד לא מצאנו את החלק שלנו.

שמעתי את הדברים האלה אאל"ט גם אצל הרב גינזבורג.

אהבתי את ההקשר שלך וההשלכה שעשית לדברים.

❤️

ולא.. היא לא תקבל את זה בטוב, ניסיתי פעם לגעת בזה והבנתי שהיא תגיב לא בטוב

כולל על דברים הרבה יותר פשוטים

האם אתה אמור לשבת בישיבה וללמוד כל היום?

אולי זה המקום לערוך בו שינוי.

בטלה מביאה לדברים לא טובים. יוצאת מנקודת הנחה שאם אתה לא מרגיש מחובר, אתה מן הסתם לא לומד.

שקול ברצינות להתגייס לצבא.

אולי תצליח להרגיש את החיבור לה' דרך עשייה.

מאמינה שיש עוד המון כמוך בציבור החרדי.

אמנם אני חרדי, אבל לא כולנו יושבים כל היום בישיבה או בכולל הייתי בישיבה עד גיל 24 +- ואז יצאתי ללימודים שבמהלכם הכרתי את אשתי ככה שהסיפור הוא לא ישיבה בישיבה כל היום ללא מעש, אני סטודנט כמו הרבה אנשים בגילי

הכל בסדר. אתה נורמלי. עד עכשיו היה לחץ סביבתי שהחזיק אותך פחות או יותר בקטע (אשתך עדיין מנסה לפעמים), ועכשיו זה כבר לא מחזיק והמערכת שלך מתמרדת נגד כל זה.

אתה צריך לעשות עבודה עם עצמך. אפשר גם עם מישהו שמבין בזה (אנשי מקצוע וכו') אבל אפשר גם בלי. סתם עם עט ונייר או עם מקלדת מחשב (ההעדפה שלי).   להבין מה קורה אצלך, מה הציף אצלך את כל הדבר  הזה של "הדת לחלוטין" ואת "מה שאתה לא מצליח לעשות". לפעמים יש מאחורי דברים גדולים שמציקים לנו כאבים סופר פשוטים שפשוט צריכים יחס ומענה.

ואולי תחליט לשנות רמה דתית. זה גם אפשר. לא חייבים להיות אברך כולל, אפשר לחיות חיים דתיים פשוטים בעולם הזה. ואפשר גם להיות חילוני אבל זה כבר עולם אחר.

אה, וגם

אשתך נדמית פה כ"אוייב" והפערים הדתיים איתה. היא לא. היא פשוט משמשת בתפקיד שאתה ייעדת לה. מישהו אחר צריך לשמור שתהיה דתי ואתה מעמיס את התפקיד הזה עליה. מיותר. זה לא התפקיד שלה וזה פוגע ביחסים בניכם.

תפקיד שיעדתי לה, דהיינו?

אני מעמיס על מישהו שישמור על הדתיות שלי?

בעצם נוצר מצב שאצלך המערכת הדתית נחלשה, זכותך. העניין זה שאתה מגלגל עליה את הצורך לשמור את המערכת הדתית בשבילך ואז "מפחד" ממנה ומהתגובה שלה.

לא בטוח בכלל שהיא נמצאת במקום ששמת אותה. יש מצב שגם היא עם סימני שאלה כמוך או שהיה מתאים לה אורח חיים אחר. אתה לא יודע. וגם אני לא.

ראית שגלגלתי עליה לשמור על הדת בשבילי???

לא אמרתי ולא רמזתי כזה דבר, להפך, הייתי שמח אם היא היתה יותר משוחררת.

ואני לא חושב שהיא עם סימני שאלה ושהיה מתאים לה אורח חיים אחר, אני מכיר אותה ממש טוב, היא בחורה עם עקרונות וכשניסיתי פעם לגעת בקצה של הנושא הזה ובאופן תיאורטי ולא עליי ישירות וראיתי את התגובה אז אני יכול כמעט להיות בטוח איפה היא ואיך היא תגיב אם היא תבין איפה אני. 

"והפערים הדתיים ביני לבין אשתי עוד יותר גורמים ללכת ''אחורה'' ויותר להתרחק כו"

ציטוט שלך. אני לא חושב שאתה מודע למה שאני טוען. ברור לי שזה בתת מודע, אבל בעצם המסגרת (כלומר היא, בתודעה שם) מייצרת את הגבולות האלה.

בכל אופן,  יכול להיות שיותר קל לה לדבר "גבוהה גבוהה" נגד דברים כשזה לא קשור אליך. יכול להיות שאם תצליח לדייק יותר מה קשה לך עכשיו (ועוד בתוך גבולות ההלכה יש הרבה מרחב) יהיה לך יותר פשוט.

גם אם היא "תבין איפה אתה" זה לא אומר שהיא תרוץ למסקנות. ושוב, אני לא מכיר אותה. אז בהסתייגות.

אז הייתי מציע לך אולי קודם כל להתגבר על הפחד המובן שלך ולא לפרשן את התגובה של אישתך אם יתגלה לה מה אתה מרגיש. כי זה מה שנקרא overthinking.

תפנה אליה ותעשו שיחה רגועה על כוס קפה ותשטוח בפניה את התחושות שלך. לך תדע, אולי במקרה הטוב ביותר היא פתאום תתוודה מולך ותאמר לך שהיא מרגישה בדיוק כמוך. ואם לא, אולי היא תגיד לך שהיא אוהבת אותך למרות התחושות שלך ושתנסו ביחד לדייק את האמונות שלכם וביחד תצאו למסע זוגי. זה יכול להיות נפלא.

אל תניח שהיא ישר תקטול אותך.

אתה ממעיט מערכה של אמונה אמיתית וההשפעה שלה על האדם. גם הנישואים ממוסגרים כחלק מרצון ה' ומתפקידה בעולמו של הקב"ה. הסיכוי היחיד שיש לו זה שגם לה יש ספקות עמוקים, וזה לא סיכוי גבוה. נשים חרדיות הן מאוד עוצמתיות, יותר ממה שנותנים להן קרדיט. הן ממש לא יתאימו את עצמן למישהו. (אני מתייחסת למיינסטרים לטאי, אם הוא משתייך סוציולוגית לקבוצה שונה כנראה שהתגובה תהיה שונה)

אני חושבת שקודם כדאי לו לבדוק עם עצמו איפה הוא נמצא ולאן פניו מועדות מבחינה דתית.

על כל פנים, גם סייגתי את הדברים שלי. כתבתי שהיא לא תלך אחריו על עיוור בהכל. אם יחליט פתאום לאכול חזיר ברור שהיא לא תלך אחריו. אבל בדברים אחרים יותר כלליים סיכוי סביר שכן תלך אחריו.

אני חושב הפוך ממך, שבתור נשוי כבר הוא לא צריך לעשות את הבדיקה הזאת לבד. יש לו אישה והיא יכולה לשמש גם כעזר כנגדו בנושא הזה. אם ילך לבד זה יגביר את התסכול שלו. ככה נראה לי לפחות.

הוא לא במקום שאתה חושב שהוא. כלומר - מה שאתה אומר נכון יחסית על קשרים מסורתיים בכללי, אבל היפוכי קוטביות (בתודעה בוודאי) זה דבר מאוד מצוי שם והוא כנראה מייצר חלק גדול מהקושי שלו. הוא לא רוצה להוביל. קודם כל לא את עצמו אבל אחר כך גם לא את הבית שהוא בנה שם.

זה לא שאתה טועה ברמת העיקרון, אני חושד שאתה טועה על הדמות הספציפית. אבל זה בהסתייגות כי גם אני לא מכיר אותו.

אני מכירה מספיק בנות צעירות חרדיות מיינסטרים ואני יודעת מה תהיה תגובתן לכזה דבר. זה יהיה משבר עמוק ואם הוא כופר ממש מירב הסיכויים שזה יוביל לגירושין. אין טעם לעשות רומנטזציה ולדבר על מסע אישי וזוגי בחיפוש אחר משמעות וחברה מתאימה.

לא דומה זוגיות של שנה וחצי עם בחורה צעירה וטריה לזוגיות עם אישה בת שלושים עם בגרות נסיון ופחות הזדמנויות לשקם את חייה במקרה של גירושין.

זו הטייה ללכת דווקא לאלו שכן נשארו יחד. האנקדוטות הללו לא אומרות כלום על הסיכויים שלהם להישאר יחד במקרה שיש לה אמונה תמימה ורצון לגדל את הילדים בצורה מסויימת. מה אחוז אלו שנשארו יחד במקרה שלאחד מהם מעולם לא היו ספקות באמונה?

חוץ מזה, נניח  שהיו מקרים שאחד מבני הוג היה לגמרי מאמין אבל הושפע מהשאלות והלבטים של השני ונחשף לידע וקושי שלא היה מנת חלקו, למה לבן הזוג יש את הזכות לקחת ממנה דבר כל כך חשוב? אמונה  זה עוגן כל כך משמעותי בחייו של האדם הדתי..

הוא לא לוקח לה שום דבר, הוא השתנה ויש לו זכות להשתנות, גם בדברים משמעותיים שמראש היו מונעים ממנה להתחתן איתו (מה את רוצה שהוא יעשה? יתעלם מהשאלות? יחיה כאנוס? יכריח את עצמו להאמין?)

נכון, זה משפיע עליה אבל אין מה לעשות, דברים כאלה קורים, זה כמו שאחד מבני הזוג עובר תאונה והופך לנכה, זה לא תלוי בו ולא היתה לו דרך למנוע את זה, זאת המציאות והיא יכולה לבחור אם להשאר או לא

אגב, לא תמיד האמונה היא עוגן בחייו של האדם המאמין (בכוונה לא כתבתי הדתי) ולפעמים אפילו הפוך

אין לי תשובה נכונה. אולי עדיף לו לבדוק בעצמו ולהגיע להחלטה (בכלל לא ברור מה הוא רוצה מהחיים שלו ובמה הוא כן מאמין) ואז לשתף אותה במסקנות ולא בתהליך. ואולי לא. 

אני בכוונה כתבתי דתי, כי האמונה במקרה הזה משמשת סיבה ומשמעות לקיום המצוות, היא זו שמספקת תחושת ייעוד. היהדות היא דת אורתופרקסית ומאוד מעשית היא לא רק אידאה נחמדה. כדי שקיום המצוות יהיה עקבי יש צורך רגשי באמונה. אחרת למה הוא טורח בכלל?

את אומרת בעצם שהאמונה היא מה שמחזיק את האדם דתי, שונה מאוד מ"עוגן בחיים"

אם זה משנה אז נשואים שנתיים בני 29 ו27

לא יודע מה דיברתם לגבי שיקום וכו אבל זה גיל מספיק שבו כל אחד יודע מה הוא רוצה

לגבי לקיחת האמונה, לא יודע אם אני ככ מסכים עם זה, אף אחד לא לוקח לאף אחד שום דבר אם קורה ואחד מבני הזוג מושפע שיעשה את הבדיקות שלו ואם הוא לא מגיע לבירורים כנראה שהאמונה שלו לא באמת מבוססת ומוחזקת מכח האינרציה וההרגל בלבד

נניח שהאמונה שלו היא מכוח האינרציה וההרגל. זה אומר שמותר לגרום לו למשבר רגשי ואמוני? 

הרי אנחנו נמנעים מלאמר ולציין דברים גם בלי קשר לנכונותם ולאמיתותם. אני מאמינה שלא תאמר לאדם מכוער שהוא מכוער גם אם אובייקטיבית זה נכון...

בתור יוצאת בשאלה שמלווה אנוסים ויוצאים ונתקלת בשאלה הזאת המון.

אין הרבה א.נשים שצולחים משבר אמוני ונשארים יחד.

במקרים הבודדים שכן, זה כרוך במחירים מאד מאד גדולים ומשמעותיים חברתית וסביבתית.

במקרה של חרדים, את מתבקשת לקחת בחשבון לא את האמונה היוקדת של נשים חרדיות (גדלתי שם. מה שיש לי להגיד על ההגדרה שלך זה: חה חה)

אלא את העסקנים ועושי דברם כי שם קבור הכלב.

האם אין נשים חרדיות שאמונתן חזקה? יש.

באותה מידה שיש נשים חרדיות שאין להן אמונה בכלל, הן פשוט חיות את חייהן כמו שגידלו אותן לחיות.

איך אמרת? הנישואים הם חלק ממסגרת אמונית כלשהי.

ולצערי הרב, המסגרת הזאת לא מספיק חזקה כשאין סיבה אמיתית להישאר בתוכה.

(גם מהחיים האמיתיים, מכיר יותר מזוג אחד, שהזוגיות שרדה שינוי אורח חיים דרסטי של אחד מבני הזוג וונשארה זוגיות חזקה מאוד, למרות שהשני לא שותף לשינוי. אם כי, כמובן, מכיר יותר כאלו שהזוגיות לא שרדה).

@ישראל_ שומעים את הבילבול ותחושת חוסר האונים אל מול המקום שלך מול עצמך וגם בזוגיות שלך. זה באמת מקום לא פשוט להיות בו. שולחת הרבה כוחות 🙏

לגבי המקום שלך מול עצמך - כתבו לך דברים נפלאים ומחזקת אותך להמשיך ולעשות בירור פנימי אמוני מול עצמך ולקחת את המרחב הדרוש לך לשם כך,

להגיע לעומקים ושורשים, לשאול, לחקור, ממש "*וידעת* את ה' אלוקיך". 

מותר לנו לשאול ולחפש ולדייק עוד ועוד את האמונה שלנו. וב"ה מתוך כך גם תגיע לכך שתוכל להרגיש קודם כל שלם עם עצמך ולקיים את שהותך כאן בעולם בצורה שלמה וטובה ב"ה.

ולגבי המקום הזוגי -

כפי שכתבתי בהתחלה, אכן גם אנחנו עברנו את זה.

(נשואים אוטוטו 17 שנים, ולפני כמעט 10 שנים בעלי היקר חזר בשאלה, כאשר היינו נשואים 7 שנים והייתי באמצע ההריון של הילד השלישי...)

יכולה לכתוב על כך הרבה מאוד,

אבל כרגע אנסה להתרכז בשני כיוונים:

האחד - הכבוד ההדדי.

והשני - הפער הדתי עצמו וכל מה שנובע מכך

לגבי הכבוד ההדדי - צריכה להיות הפרדה ברורה בין היחס שלכם אחד לשנייה בזוגיות, האהבה, הכבוד, ההערכה, השיח וכל השאר - לבין ההתמודדות עם הפער עצמו.

כאשר הכבוד ההדדי תמיד תמיד נשמר גם אם חושבים שונה.

ולגבי החזרה בשאלה עצמה והפער הדתי - כאן זו כבר תורה שלמה של מה ואיך מתקדמים מכאן.

אם יש לשניכם רצון להיות יחד, ואהבה ומוכנות - באמת שהשמים הם הגבול וניתן לעשות כמעט הכל.

צריך כמובן להיעזר ולקבל הכוונה ודרך וכלים - אבל זה לגמרי אפשרי (מניסיון אישי וגם מקצועי ב"ה).

כמובן שצריך לבחון שוב קודם כל בינך לבין עצמך מה בדיוק אומר הפער הזה, איפה אתה עומד, מאוד יכול למשל שמה שאתה באמת נמצא בו זה בירור והעמקה אבל דווקא בעקבותיהם תגיע לאמונה יותר חזקה, שורשית, מחוברת. ואולי לא. אבל תן לעצמך להיות בבירור הזה ובעומק הזה.

בעיקר כדי שלא תרגיש שאתה "חי בשקר" או כל מקום לא מטיב אחר כזה, שגם לא מטיב איתך וגם לא עם הסביבה כאשר אתה לא שלם עם עצמך.

רוצה גם לכתוב לך, שהמשפט שמנחה אותי בעיקר בעניין הזה, אבל גם בכל המהות שלי באופן אישי ומקצועי גם יחד,

הוא מה שאנו אומרים כל בוקר בתפילה: "... אילו הם דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא... ווהשכנת שלום בין איש לאישתו"

וגם שהקב"ה בכבודו ובעצמו מוחה חלילה חלילה את שמו מעל פני המים כדי להשכין שלום בין איש לבין אשתו, אז מי אנחנו הקטנים שלא נעשה כן?

אני רואה בתורה תורת חיים.

אני רואה בקב"ה אב רחום וחנון שמחכה כל יום לאדם שישוב

וגם שעדיין לא שב מחכה לו

וגם שעדיין לא שב אומר ה' ימכר ספר תורה כדי להשכין שלום בין איש לאשתו

ימחה שמי מעל המים כדי להשכין שלום בין איש לאישתו

והברית שכרתתם, אתה האיש עם אשת בריתך ואת עם אישך אלוף נעורייך היא מעל הכל כולל הכל. היא ברית חיים. ברית נצח.

ובפועל איך מסתדרים?--

קודם כל לברר בינך לבין עצמך איפה אתה עומד.

ולאחר מכך לתווך זאת בצורה מתאימה לאשתך היקרה.

אז באופן כוללני למדי, כי אפשר להעמיק רבות רבות,

הכל עניין של ניהול סדרי עדיפויות בחיים.
אתה צריך לשאול את עצמך (וגם אשתך כמובן) מה הכי חשוב ויקר ומשמעותי לך?
את מה אתה מוכן לאבד?
מה אתה מוכן להפסיד? ומה לא?
מה הכי חשוב לך להרוויח?
האם להרוויח את אשתך והאהבה שלכם והנישואים שלכם ולאבד את החלום ששניכם תהיו באותה הרמה הדתית לנצח?
או "להרוויח" את החלום הזה ואם הוא השתנה לעזוב הכל ולהפסיד ולאבד את אשתך ואת הנישואים שלכם?

אחרי שתענה (וגם אשתך ) על כך לעצמך – תהיה הרבה יותר חכם ותוכל לפעול הלאה.

תצטרכו אתה ואשתך לעשות תיאום ציפיות מפורט ביניכם.
למצוא את המגשר והמשותף,
להבין לעומק אחד את השניה,
לבןא אחד לקראת השניה,
להיפגש באמצע.
למשל,

הצד שהשתנה ומחליט לא לקיים מצוות שקשורות אליו - בינו לבין בוראו בלבד,

ואז מחלקים את זה:

מה שקשור רק לאותו צד

מה שקשור גם לצד השני

ומה שקשור לשניהם

ומה שקשור גם לילדים המשותפים אם יש

ומנהלים שיחה אוהבת כנה ומבינה על כל אחד מהתחומים הללו.

למשל - מה שקשור למי ששינה את דרכו ולמשל מתקשה עם שמירת תו"מ  - זה שלו (כמו כשרות מחוץ לבית, תפילות, שמירת שבת עם עצמו בזמנים שהוא לבד בחדר וכן הלאה)

מה שקשור גם לאישה או לשניהם - הוא בא לקראת (כמו טהרת המשפחה, כשרות כללית של הבית, קידוש בשבת, ארוחות שבת)

ומה שקשור לילדים - בוחנים יחד מהו הקו החינוכי שחשוב לשני ההורים, ומתוך כך מגיעים להסכמות (למשל אצלנו שנינו רצינו חינוך ממ"ד, ערכים משותפים לילדים בכל הקשור לבן אדם לחברו וגם אהבת ה' וכל מיני נושאים שאין ביננו ויכוח, או לפחות האחד לא סותר את השני בעיני הילדים, וזה כמובן יכול להיות הרבה יותר מורכב ומסועף מזה)

ואם דואגים על מסרים שונים לילדים - אז מניסיון של כמעט 10 שנים בתוך הפער הזה, לא רק שזה לא מבלבל את הילדים, אלא שהלימוד הכה חשוב ועמוק שהם לומדים -

שגם אם אבא ואמא לא מסכימים על הכל, וחושבים אחרת בכל מיני נושאים - הם עדיין יחד. באהבה. באחדות.

שאפשר לאהוב גם את השונה, וגם אם לא מסכימים, וגם אם לא קל תמיד,

ושיש גמישות מחשבתית, ואהבת לרעך כמוך, כבוד הדדי, אחד בא לקראת השני,

ועוד המון המון לימודים חשובים שזוכים ב"ה אפילו דווקא מהמצב הזה.

וכמובן שאשתך עצמה יכולה להכתיב יותר את הטון הדתי-רוחני לילדים שכה חשוב לה, להתפלל איתם, להעביר להם את אהבת ה' יתברך ואהבת התורה, שזה יבוא ממנה - וזה מדהים לא פחות הרי היא אמא שלהם

אז אם שואלים אותי האם אפשר לקיים נישואים מאושרים גם עם פערים - אז מניסיוננו תודה לאל וברוך ה׳ כן. מאוד מאוד.

ומאמינה שכדי להצליח ולצלוח זאת
הכי חשוב הכבוד ההדדי,
נתינה הדדית,
אהבה הדדית,
לתאם ציפיות ביניכם,
להבין אחד את השניה לעומק,
להבין את הרגשות והתחושות אחד של השניה,
תקשורת טובה ופתוחה ביניכם,
לנסות לבוא אחד לקראת השניה,
לנהל נכון סדרי עדיפויות בחיים,
לבחור מה יותר חשוב לנו,
לפתוח את הראש, לצאת מהקופסא ולחפש פתרונות יצירתיים ומגוונים לבעיות ופערים שצצים.
והכי חשוב - לשמוח ולהוקיר את מה שכן יש!

אז חשוב לי שוב לומר, שעד כמה שהטלטלה הזו הייתה לא פשוטה וכואבת, אותה טלטלה גם גרמה לנו להוסיף עוד תקופה מאוד משמעותית לזוגיות שלנו - תקופה של למידה,

של קושי

ואח"כ צמיחה מהקושי

של הרבה מאוד הבנות

תובנות

העמקות בדברים

וב"ה אלף פעמים שהכל הסתדר על הצד הטוב ביותר.

אני יכולה מאוד להבין את אשתך שהרצון הכנה שלה שאתה, בעלה, יממש את עצמו,

את הרוחניות שלו,

את הפוטנציאל שלו,

ממקום שהיא אוהבת אותך ורוצה שיהיה לך טוב,

ובעינייה הטוב הזה הוא בשלמות של שמירת התורה והמצוות.

ואחד הלימודים החשובים שאני למדתי גם על בשרי וגם בפן המקצועי - הוא שישנה הפרדה מאוד ברורה בחיים ולא הכל נכנס לתוך קטגוריה אחת.

למה הכוונה?

שמאוד עוזר לתחום כל דבר לפי הקטגוריות שלו:

יש את התחום שלך - של העולם האישי שלך וכל מה שקשור אליו - והוא שלך ובאחריותך

ויש את התחום של אשתך היקרה - של העולם האישי שלה וכל מה שקשור אליה - והוא שלה ובאחריותה

ויש את התחום הזוגי שלכם - של הביחד שלכם - שקשור לשניכם

ויש את התחום של הילדים - שכמובן גם קשור לשניכם.

ובתוך 4 הקטגוריות הללו צריך לראות דבר דבר ולמצוא לאן הוא שייך.

אני מאמינה שכל תחום עבודת השם - היא בתחום העולם האישי בלבד.

עבודת השם שלך - שלך

ועבודת השם של אשתך - שלה.

ומה שזה אומר - שעלינו ללמוד להרפות במקומות הללו.

זה שלו/ה. 

בינו לבין קונו.

ואם אני שואלת את עצמי: אבל מה הקב"ה רוצה *ממני* כאן?

אז אני לפחות עונה לעצמי: אם הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר לנו שהוא ימחה חלילה את שמו מעל פני המים בכדי להשכין שלום בין איש לבין אשתו,

ושמותר למכור אפילו ספר תורה בשביל שלום בית,

ואם הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר לנו:

"כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם!

מה אני מבקש מכם?

אלא שתהיו אוהבים זה את זה

ותהיו יראים זה מזה

ותהיו מכבדים זה את זה" -

אם הוא יתברך אומר זאת - אז גם אני הקטנה אלמד ממנו ואשים את שלום הבית מעל הכל.

את האהבה והאחווה השלום והרעות מעל הכל.

וזה לימוד. נכון.

וזו עבודה. בהחלט.

אבל בעיניי זו העבודה הכי חשובה ויקרה וגם מניבת פירות שיש.

לכן ממש מציעה לבחון את הדברים,

ולראות היכן אני יכול/ה לשדר לאשתי/בעלי היקר/ה שאני אוהב/ת אותו/ה,

מאמינה בו,

גאה בו

מעריכה אותו

היכן אני מקבלת אותו כפי שהוא

ללא תנאי

ממש אהבה שאינה תלויה בדבר, ממש כפי שאנו היינו רוצות שיאהבו ויקבלו אותנו גם כשאנו עצובות או כועסות או אחרי לידה או משוגעות לפעמים 

שלא ירצו "לתקן" אותנו או לשפצר אותנו, אלא פשוט יאהבו.

פשוט יקבלו.

פשוט יכילו.

יהיו שם עבורנו.

גם אשתך זקוקה לכך.

לדעת שאתה בוחר בה כל יום ויום מחדש.

שהאהבה והערכה שלך אליה לא משתנה בכהוא זה.

וגם לאישה רוצה אומר -

גם אישך זקוק לכך.

יש בכוחך להרים אותו לגבהים מטורפים...

עם ההערכה שלך אותו והשדר הברור שלך: אני אוהבת אותך תמיד!

בכל מצב! אתה טוב! אתה שווה! אתה גבר מדהים בעיניי!

וגם כאשר יש שינוי, לאט לאט הדברים הללו באמת ישתרשו בלב יותר ויותר ואת ממש *תרגישי כך*, מבפנים.

ואז ממילא לא יהיה תסכול

ואז ממילא לא תהיה בושה, כי תהיי גאה בבעלך, במי שהוא, בכל הטוב שבו, בתכונות המדהימות שלו, באדם שלו, בלב הטוב שלו, בו.

ואם אחרים רוצים להסתכל בעין עקומה? שיסתכלו

הרי אין לנו שליטה על אחרים

רק על עצמנו.

ויותר מכך, לא משנה מה נעשה - תמיד אבל תמיד יהיה לאחרים מה לומר! תמיד!

לכן את תעשי מה שטוב לך, לכם

תתחזקי בטוב הזה שלכם ושל אישך

ואם מישהו רוצה לעקם פרצוף - שיהיה לו לבריאות...

את עם עצמך יודעת מה יש לך ביד ואיזה אוצר יש לך. 

ואל תשכחי שה' הטוב איתכם תמיד 

גם, ולפעמים במיוחד במציאות שכזו

מציאות שמכירה בכך שאנשים משתנים, עוברים דברים, שנים,

ואי אפשר להבטיח כלום לאף אחד,

אבל מעל הכל - האהבה, שלום הבית, האחווה, האחדות,

קודש הקודשים שבין איש לאישתו.

בהצלחה רבה ממש ושתהיה ברכת ה' עליכם 🙏

בכוונה לא תייגתי הפעם, כי לא היה לי ברור שנח כאן להכנס למקום האישי. (כשזה בהקשרים המקצועיים מרשה לעצמי לתייג חופשי)

מרגש ומחמם את הלב מאוד לקרוא 🙏

וזה הדדי לגמרי וגם אני לומדת ממך המון ❤

הפורום זכה בך!

קראתי הכל והיה ממש מחכים ומלמד, למרות שאני לא בסיטואציה הזו.

זה פותח דברים בראש ובלב

תודה!

תודה יקרה על כל המילים הטובות, ומאוד משמח לשמוע שהדברים נכנסו אל הלב ופתחו דברים בראש ובלב, ב"ה שהכל מאיתו 🙏

זה מה שהתכוונתי לומר, שאם הוא רוצה להיכנס לזה שייקח בחשבון את התוצאות אפשריות והסבירות.

אני גדלה שם. ואני לא מכירה את העבר שלך ובאיזו חברה הסתובבת אבל אני נמצאת במיינסטרים של המיינסטרים ורוב הנשים מנהלות מערכת יחסים משמעותית עם בורא העולם והן באמת מאמינות.

בנוגע לעסקנים, הוא לא הזכיר ילדים. ובגלל שהוא גבר סרבנות גט פחות רלוונטית. יש להם הרבה פחות אפשרויות להחזיק אותו בגרון.

אני חובת שזה קצת יותר מורכב מכך. מראש דיונים דתיים עמוקים ושאלות באמונה לא מקבלים מקום נרחב בסמינרים חרדיים, לפני יציאה לעבודה בנות מודרכות לא להכנס לדיונים אמוניים עם קולגות מהעבודה ולענות תשובה לקונית שיש תשובות ויש רבנים שיכולים לענות על זה. 

קשה מאוד לקיים אורח חיים אורתופרקסי ולהיות כופרים באמת. גם אלו שלא חושבות על זה 24/7 ומצוותיהן מצוות אנשים מלומדה יש להן נקודת אמונה ושכנוע עמוק שהן לא מטילות בה ספק (את יכולה לקרוא לזה אינדוקטרינציה ובורות אם את ממש רוצה). 

משבר קשה על הרגע הזה (כפי שרואים המקצוע שלך בחתימה) אבל לא נתקלת באנשים שעברו את המשבר הזה וצלחו אותו יותר ברובע... אז יש כאן נטייה לכיוון אחד.

לא יודעת לגבי חרדים אבל אני הייתי דובית ממש והתחתנתי עם בייניש שחלם להיות רב ולעשות קירוב רחוקים.

היום הוא לא הולך לתפילה כבר שנים ועוד כמה אלמנטים מאוד רציניים בדת נעלמו כי האמונה שלו התערערה מאוד.

אני נשארתי במקום דומה לאיפה שאני היום,(אם כי נפשית עברתי תהליך ארוך כדי לעכל את השינוי שלו, כולל לעזוב את החלום על בית של תורה ולהבין שלכל אחד יש את עבודת ה' שלו, ומה שהוא עושה לא קשור אליי).

נכון הזוגיות עברה טלטלה רצינית וגם נעזרנו בייעוץ זוגי אבל הקשר ברוך ה' מצוין, לא הלכנו לגישור ולא היינו בכיוון של גירושים...

מעריך מאד את כל מי שמקדיש מזמנו ומגיב

אני אשתף אותך מה היתה התגובה האינסטינקטיבית שלי כשקראתי מה שכתבת (וחשוב לי להדגיש שזה לא ממקום מזלזל)  חחחחחחחחחח, זה כל כך סטריאוטיפי מה שכתבת, אתה מכיר אנשים מהמגזר החרדי על כל גווניו (וכמה שנראה שלא, הסקאלה רחבה) באופן אישי?

אז לא, למרות שאנחנו חרדים אשתי לא הולכת אחריי בכל דבר כי אני הבעל, אני גם לא דורש כזה דבר, לגבי מה שהצעת זו לא עצה רעה בכלל סתם חשש שלי (ואני מבין שאני יוצא פה ילד קטן ופחדן) מה שכן היא לא תתוודה שהיא מרגישה כמוני בוודאות, ואני מפרשן את התגובה שלה מתוך איזשהו שיחוח קטן על הנושא

חושבת על עצמי הייתי נבהלת. נראה לי שעזרה של אדם מהתחום הטיפולי/ ייעוצי וכדו' יכול מאד לעזור בתהליך כזה של שיתוף. זה מייצר איזשהו עוגן.

שלום,

כתבו לך הרבה דברים חשובים וטובים ובמיוחד על הצורך בבירור וחיפוש, לא לפחד מכך בד"כ גדלים מזה...

ואת זה אני כותבת גם כמי שעברה בירור עמוק ולימוד מעמיק בעקבותיו וזכיתי לגדול מכך, וגם כמורה שרואה את זה בשטח ב"ה...

ממה שקראתי מדבריך ומהסבריך נשמע שחסרה לך התכלית הכללית של התורה. ההסתכלות הכללית למה בכלל ה' נתן את התורה לעומת ראיית מלא מלא פרטים וציוויים שלכאורה לא קשורים אחד לשני, מלא אדונים שצריך לרצות... 

לראות את הכלל - את האידיאל שבתורה ובמצוות, ולהבין למה בכלל יש את עמ"י את התורה וכו' בשביל מה זה טוב לעולם זה נקרא תורת א"י. היא תכניס לך את הנשמה גם לפרטים הקטנים.

כדי להבין יותר את מה שאמרתי ממליצה לך לקרוא את המאמר של הרב קוק זצ"ל "חכם עדיף מנביא" (נמצא באורות ק"כ, ובטח גם באינטרנט...) ואם זה הכיוון שאתה מחפש אשמח לעזור ולהכווין אותך יותר. (לענ"ד זה אחד הדברים שהכי חסרים בחינוך החרדי לימוד אמונה בגודל, לא לדבר רק על הפרטים אלא להבין לעומק את האידיאל שלהם, את האידיאל של התורה ואיך הוא מתקיים בה...) 

בהצלחה!

אני מבין שאתה בדרך לברר וחפש הקשר והחיבור להקב"ה.

אבל עדיין גם כשיש לך ספיקות, עדיין לא עזבת הדרך.

מחר תקום תניח תתפילין, תתפלל, לא מפני שאתה מבין את הענין, לא מפני שאתה מקושר, אלא בגלל שאבא שלך אמר לך לעשות את זה ואתה מקשיב לו, מפני שבסופו של דבר אתה מאמין שזה הוא הדבר הנכון.

איזה שכר יש לך שאתה עושה מה שהוא רוצה ולא מה שאתה רוצה. הלואי על כולנו.

באמת גם אחרי שתברר עדיין לא תבין הכל. יש דברים שאי אפשר להבין כלל וכלל. יש אנשים שסובלים והרבה הרבה צרות. [אני בתוכם, א' מילדי חולה במצב קשה מאוד ה' ירחם]. אבל אנחנו יודעים שבהחלט זה הדבר הטוב בשבילנו ואין לנו מושג איך. גם המצוות לא מבינים לגמרי אבל בודאי זה הטוב שלנו. 

בהצלחה על הדרך שלך.

שלום ישראל.

נשמע שמה שאתה חווה לא פשוט בכלל. גם בינך לבין עצמך, אבל עוד יותר כאשר יש לך בת זוג. אבל אני חושבת שהחוויה הזו מעידה על זה שאתה גדול. גדול הרבה יותר ממה שהדת הציעה לך עד עכשיו, הנשמה שלך דורשת ותובעת משהו הרבה יותר גדול. מה שהציעו לך עד עכשיו קטן על המידות שלך, אז זה מכאיב ולוחץ. ובצדק. 

אתה כל כך צודק בתחושות שלך. כי היהדות, או הדת, או עבודת ה' או איך שנקרא לזה זה הרבה יותר גדול. ועם מרחבים הרבה יותר עצמתיים. אני חושבת, שלא ייתכן שנהיה דתיים כי נולדנו לזה. אני חושבת שכל אחד מאיתנו נדרש לעשות מסע, של מפגש עם אלוקים. וזה לא פשוט להצליח להגיע למפגש הזה כי הרבה פעמים יש לנו "ציורים" לא ממש נכונים של מי זה אלוקים...

אני לא יודעת מה מרחב האפשרויות בהקשר הזה בחברה החרדית.

אבל יכול להיות ששווה למצוא אנשים שאיתם אפשר לעבור מסע שכזה שיקבלו את השאלות, ואת המקום של החיפוש, הבירור וההעמקה.

זה באמת קשה לחיות את היהדות מתוך מקום מנותק (לא בטוח שזו התחושה, זה מה שאני קצת מרגישה ממה שכתבת).

ומקסים שמצאת את האומץ והמקום לכתוב ולפרוק.

ישראל, קראתי את הפוסט שלך, ושומע גם את הניגון, מה שאתה כותב עם קולמוס הלב.  מה שמדהים זה הכנות הנפלאה והאמיתיות שלך ובמיוחד האמיצות להתייצב מול האתגר, וגם להיכנס לשיחה פתוחה עם הקהל כדי להרחיב את התובנה שלך ולקבל עוד זוויות איך להתמודד עם המצב בו אתה נמצא.

מכיון שיש הגבלות טכניות בפורום כזה, להיכנס לשיחות נפש מעמיקות אודות אמונה, הייתי רוצה להציע לך להתכתב איתי במייל: צונזר אני עוסק בתחום הזה, וזכיתי לעזור בעשור האחרון לבני נוער וגם מבוגרים שנמצאים במשברי אמונה שונים. אני לא יכול להבטיח הצלחה, אבל מה יש להפסיד, ותמיד טוב לפגוש ולהכיר עוד יהודי ולשוחח.

כמובן, זה לא אישי כלפיך. מניח שכוונתך באמת רצויה. אבל כללי הזהירות שנכתבו כאן בדם, מצריכים להיזהר מאוד מקשר בפרטי, עם דמויות אנונימיות. כרגע, גם אתה וגם הפותח אנונימיים.

מקשר לשרשור אחר בנושא:

ממש לא כולם רעים, אבל לצערינו יש אנשים רעים - צעירים מעל עשרים

כדאי לקרוא את הקישורים שם, גם את הקישור בתגובה של ארץ השוקולד

מכירה את הבחורה הכי צדיקה בסמינר שיום אחד בכתה לי שכבר אין לה כח. 

אז אם אתה שואל אותי, אל תהיה כזה בטוח לגבי אשתך.

והיי, ברוך הבא לארץ האנשים שמחפשים את עצמם. זה יכול לקחת יומיים ויכול לקחת שנתיים ויכול לקחת חיים שלמים. אבל בסוף נמצא.

ואגב לא עובר לך החרדי כל עוד אתה כותב אפי' ומצפה שכולם יבינו😅

אמממ. כמה את מכירה את הבחורות החרדיות שלא רואות בעינים?

לדעתי יש הרבה מאוד בנות ברמה רוחנית הרבה יותר גבוהה מרוב הבחורים

ואני אומרת את זה בתור מישהי שלומדת בסמינר הכי טוב ומוכר בעיר שלי, לפחות 70 אחוז מהבנות הם כאלה (לא מתכוונת לאלה שעוזבות למכללה או משהו)

באסה שככה זה, ובאמת יש המון פערים בשידוכים, אבל ככה זה

מאחלת לך את כל הטוב שבעולם והלואי שתמצא את המקום שלך.

נ.ב. אני חרדית ולא יודעת מה זה אפי'

ה"לא רואה בעיניים" או "הכי צדיקה בסמינר" (או הכי צדיק בכיתה, זה נכון כמובן על גברים) זה פשוט דרך להסתיר כאב גדול שנמצא במערכת והדרך לברוח ממנו היא דרך חומרות והקפדה במצוות.

קראתי את כל השרשור פה ומאוד התרגשתי לראות איך אנשים נחלצים לעזרה, עם ישראל במיטבו! 😊

אז ישר כח על הכנות ועל היוזמה לעשות משהו עם המצב שאתה חווה כרגע. זאת הדרך הנכונה- תמשיך להציף את הקשיים במטרה למצוא תשובות בעז״ה.

חשוב לי להציע לך להיות בשמחה תמיד! כלומר, כאשר אדם חי ומסתובב בעולם, הדבר הכי חשוב זה שיהיה לו עונג ושמחה בחיים! זה הדלק שלנו לצבור כח להמשיך לחיות! וברובד העמוק יותר זה גם מה שהקב״ה דורש מאיתנו. אדם שמח הוא קודם כל אדם יותר חיובי, יציב, חי ותוסס. ואת העונג והשמחה האלה אפשר להשיג בהרבה דרכים, אבל הדרך הכי טובה והכי אמיתית היא בדרך ה׳.  

מוזמן להציץ במאמר העונג והשמחה של הרב קוק: עקבי הצאן/העונג והשמחה – ויקיטקסט

אז תשתדל להיות תמיד בשמחה, ולמצוא את הנקודות בחיים שגורמות לך לאושר, החל במסעדה טובה וטיול שמרחיב את הנפש ועד לזמן איכות עם חבר טוב, עם אשתך, עם הבן שלך וכדו.

ואחד הדברים שחוסמים את השמחה זו מידת האמת. להיות אמיתי עם עצמך. אז אתה מתמודד יפה עם האמת שלך על ידי שאתה משתף את תחושותיך ומנסה למצוא פתרון. אבל אני חושב שאתה חייב לעזור אומץ ולהיות אמיתי גם עם אשתך, ולשתף אותה ברגשות שלך. זה ללא ספק קשה וצריך להתכונן ולדעת איך לנהל שיחה כזאת, ותהיה התמודדות גדולה מאוד כמו שהוזכר כאן בשרשור (ובהחלט אפשר לצלוח את זה ביחד באהבה אמיתית) אבל זה יעשה לך גם הרבה טוב בכך שתרגיש שירדה לך אבן ענקית מהלב!! ושאתה אמיתי עם עצמך! ושחשוב לך להיות בזוגיות טובה ושאשתך תהיה המאושרת באדם ותקבל אותך כמו שאתה! תגיד לה את זה ותנסה לכוון לשם.

וכך גם תוכלו להקדיש משאבים ואנרגיות משפחתיים אל המסע הזה, בין אם תצאו אליו ביחד ובין אם תחליטו שרק אתה נמצא בבירור כי לה יהיה קשה/לא מתאים וכדו, בכל אופן אתה תרגיש שהיא מקבלת אותך ואוהבת אותך. אם תשדר לה מהתחלה שאתה אוהב אותה והיא הכי חשובה לך, אז גם היא תשדר לך את זה בחזרה. (זה נכון תמיד בזוגיות).

בנוסף גם אני ממליץ לשתף חבר קרוב או אפילו דמות ניטרלית ולדבר על זה הרבה. מתוך הדיבור (חשוב שיהיה דיבור ממש ולא רק כתיבה) הקושיות מתחדדות והדרך למצוא את התשובות מתבהרת.

בהצלחה אח יקר! ותזכור שה׳ אוהב אותך בכל מצב! ״בין כך ובין כך אתם קרויים בנים״.

שווה לך לבדוק בעמותת התקשרות. יעזרו לך לנהל את המשבר. בעקרון נהל אתה את המשבר - אל תתן למשבר לנהל אותך.

שאחרי כמה שנות נישואים בעלי שיתף אותי שהוא לא בטוח שהוא מאמין, שיש לו הרבה שאלות וכו'

התגובה שלי היתה ש-

קצת נבהלתי אבל

בסדר, אני אוהבת אותו ונעבור את זה ביחד

מה יהיה בעתיד.. מי יודע, אם יהיו התלבטויות וכו' (מסגרות לילדים וכאלה) אז נתמודד ונחשוב

הודיתי לו ששיתף אותי, הרגשתי שזה קירב בינינו

עודדתי אותו באמת לבדוק ולחפש ולשאול ולמצוא, כי הכי חשוב שהוא יחיה ולא יעשה בכאילו, סתם יזרום ומבחינתי אמרתי שעדיף שזה יקרה כמה שיותר מוקדם ולא בגיל 40 עם כמה ילדים

הבנתי שעבודת ה' שלי לא תלויה בשלו (גם קודם חשבתי ככה אבל ) זה חידד והדגיש לי ושאיך שאני רוצה שהבית שלי ייראה זה תלוי בי ולא לצפות ממנו

מאז עברו עוד כמה שנים ועוד כמה התמודדויות וילדים, אבל לפחות ממה שידוע לי, לא חל אצלו שינוי משמעותי. גם מבחינת ההתנהלות הדתית. הוא כן קצת בירר לעצמו וזה קצת חיזק אותו, אבל לא בטוחה שהנקודה הזו סגורה ומאמינה שהספקות עוד שם

התעניינתי בזה בכמה הזדמנויות אבל באמת לא מרגישה שזה לא שייך, אם ירצה ישתף אותי

מציינת שאנחנו נחשבים דוסים בסביבה שלנו..

בקיצור, לא מכירה את אשתך אבל מציעה לך לשתף. לאמת יש כוח חיבור גדול. זה משהו משמעותי שעובר עליך שממש לא נראה לי שייך להסתיר אותו. אולי תהיה לך הקלה גדולה, אולי צער גדול, אולי אשתך תישבר. אבל תצמחו מזה יחד.. מה שיהיה יהיה בסופו של דבר.

קודם כל עם כל הקושי אפשר להתחיל בלגור אצל ההורים

ולאט לאט להתארגן

אבל זה ממש לא פשוט

בשורות טובות

יכולה להתחבר לחלק מהדברים,
לא להכל, אבל לחלקים גדולים.
לפני שאני כותבת, ויש לי המון מה לומר..
את נותנת צ'אנס לשינוי ותיקון,
או שאת לא מוכנה לשמוע על הכיוון הזה בשום פנים ואופן,
ורק מחפשת כלים\כח איך ללכת?

כל עוד אין אלימות, מציעה לעשות את הצעדים הבאים בשום שכל..

מתוך חשיבה אמיתית מה נכון לעשות ואיך..

במיוחד כשיש ילדים ברקע, מה שהופך את הפרידה אם תהיה למורכבות יותר..

גירושין זה לא דבר פשוט. כמו ששמת לב,, זה כמו לחתוך את החיים לחצי, חצי בית,, חצי נוכחות עם הילדים ועוד..

ולכן אני ממליצה לחשוב על הצעדים הבאים ברוגע ובמתינות..

אשמח לייעץ לך באופן פרטי

אבל יכולה להיות לך עבודה רגשית שלמה. בסופה אולי יהיה לך קל להתגרש ואולי תסכימי לקבל אותו כמות שהוא בלי לנסות לשנות אותו כדי שיתאים יותר למה שאת חולמת עכשיו (או העזת להתחיל לחלום) בחיים שלך.

קודם כל מה שאמרת על עצמך על ריצוי ופחד.  לפני שאת רצה לשנות את העולם תנסי קודם כל להיות יותר את בתוך המקום הקיים (ובעבודה). לא לריב איתו ולא "לא יכולה לשמוע". פשוט להיות יותר את.

ספויילר: כשאת תהיי יותר מדוייקת לעצמך כל הסביבה תהיה יותר מדוייקת לך. סביר להניח שהוא יהיה הראשון.

חשוב מאד לנסות נשום רגע, "למפות" את הבעיות ולהבין איפה את נמצאת בנישואים האלה ואיפה האופציה לפירוק החבילה כרגע מול זה.

דבר ראשון, אנשים פשוט לא מאמינים שיד סיפורים כאלה. אז כן, זה קיים, וזה כואב נורא.

אז המון בהצלחה!!

דבר שני, הכתיבה שלך משדרת בהלה ולחץ. אז הייתי ממליץ לך לשבת במתינות, לשקלל את הנתונים, לבודד את הטוב והרע ולהבין בדיוק איפה הבעיה ואיך צריך להסתכל עליה.

לא משנה מה תהיה המסקנה שלך, כשתבואי בעיניים פקוחות ובידיעה ברורה, הכל יהיה לך קל יותר וגם לא יגיע מצב של חרטה וכדו (כי טעות אחת את כבר עשית כנראה..).

דבר שלישי ומאיד חשוב, סבתי ע"ה הייתה אומרת: "כמו שהצעת את המיטה  ככה תשני בלילה". במקרה של שיחת יחסינו לאן, והחלטה מכל סוג, אנא ונא - תתעשו הכל בכבוד ובהבנה הדדית. זה משנה את כל העתיד שלכם ומותיר לך הזדמנות לדף חדש ומהמם בחיים שלך!

ושוב, בהצלחה

מה עם ההורים שלך?

בני משפחה אחרים?

כדאי מאד לקבל ליווי והכוונה ברמה הרגשית וברמה המעשית❤️

החיים שלך הם שלך. לא שלהם.

כשמתחילים להסתכל פנימה ולא החוצה מבינים מה המעלות והדברים טובים שכן יש בחיים.

(אגב רוב ככל הדברים שכתבת הם ברי שינוי, אבל העבודה היא לא להשיג את מה שיש לאחר אלא להעריך את מה שכן יש לי. אח''כ לחשוב מה אפשר לשדרג בחיים ואיך).

הפייסבוק יוצר אשליה. מעלים את הרגעים המחוייכים ולא את המורכבויות שיש לכולם. אתה שמכיר גם את הצדדים המורכבים אצלך, אבל אצל אחרים מכיר רק את מה שהם מעלים, חי בתחושה שלכולם יש.

החיים בהשוואה לחיצוניות של אחרים, תמיד יהיו מתסכלים. כדאי לעבוד עם עצמך על שמחה בחלקך. אם לא מצליח לבד אפילו שווה לקחת טיפול ממוקד בזה.

אתה בנוני.

כמו שיש כאלה שיותר, יש גם כאלה שפחות

אולי סיפורם לא מוצג בפייסבוק וכו'

אבל הוא קיים.

לא סתם נאמר באבות. "השמח בחלקו..."

שרשתות חברתיות זה המקום האחרון שמשקף משהו

בעיניי קנאה זה דבר טוב

זה שיקוף של מה שכואב בנפש

על מה כדאי לעבוד ולטפל

כמעט כל מה שכתבת אפשר להשיג ב10 אצבעות

בעבודה נכונה

במודעות למידה יישום והתמדה

גם אם החיים שלך עכשיו בינוניים

אגב רוב האנשים בינוניים ומטה

תסתכל על סטטיסטיקות

בכל נושא

הממוצע/ החציון לא משהו

יותר כמו, "יש כזה בעולם, אני רוצה גם, איפה משיגים?".

התחושה הזו דיכאה אותי למרות שידעתי שזה שקר.

אני בפייסבוק כל יום בין קבוצות של חשמלאים וקבוצות DIY ודורשי עבודה וקבוצות מסויימות בבאר שבע שחשוב לי להיות בהם אבל לא מאשר אף חבר אפילו לא קרובי משפחה.

כשאתה יודע שכולם רוכשים דברים דברים שהם לא צריכים, עם כסף שאין להם כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים, כשאתה מודע לזה שזה משפיע על הנפש בצורה  הרסנית, אתה יכול פשוט להחליט שאתה לא משחק את המשחק הזה יותר.

אף אחד לא מפרסם את ההחזר החודשי של המשכנתא שסוגר עליו, רק מפרסם תמונות של הבית, אף אחד לא מפרסם את ההקרבה של לאכול רק כוסמת ועשבים, רק את הרזון, אף אחד לא מפרסם כמה רע וקשה לו בעבודה (חוץ ממורים) רק כמה כיף ואיזו עבודה נחשקת הם עובדים.

וכולם בינוניים בתחומים מסויימים, כולם מפרסמים רק את ההצלחות, אלה שמפרסמים תמונות מחופשת הסקי באלפים או קרוז בים התיכון לא מפרסמים את הקבלה של כמה עלה להם התענוג כי הם לא רוצים לצאת אידיוטים, אלה שמפרסמים תמונות מחוייכות מהדיסני וורלד לא יפרסמו לעולם את התמונות של הפרצוף שלהם עומדים בתור למתקן שלא באמת מלהיב כמו סרטון של יחידת החילוץ בטלפון.

ופתאום אתה מגיע לגיל 35 ופתאום חבר שסוגר את העסק וידידה שמתגרשת, מעניין, הם תמיד היו נראים כל כך מאושרים בפייס מה קרה?

שמראה מתאם גבוה בין כמות התמונות הזוגיות ברשתות החברתיות, לבין גירושין...

עזוב.

אנשים מראים מה שבא להם לשדר. זה ממש לא אומר מה יש להם באמת.

(ואספר שוב סיפור שכבר סיפרתי כאן בעבר-

חברה טובה, שהיתה תקופה שקינאתי בה כי כמה פעמים כשהייתי שם בעלה הגיע עם זרי פרחים, ומתנות, ומפרגן לה בלי סוף.

אבל אחרי כמה שנים היא התגרשה, וגיליתי שהוא היה מכה אותה, אבל אני נחשפתי רק לזמנים בהם הוא ניסה לפייס...

עבורי זה היה לימוד מטורף לכמה אנחנו לא יודעים כלום על החיים של אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו).

אתה רוצה להיות מאושר.

ואתה חושב שהדרך לאושר היא בבית יותר גדול, אישה יפה יותר, להיות פחות בינוני, יותר מוצלח, ויותר בראש הפירמידה.

למזלך סוגיית האושר נחקרת כבר אלפי שנים.

ולפילוסופים יהיו לא מעט תשובות עבורך איך משיגים אושר - ואף אחד מהם לא תולה אושר בחומר כמו כסף או אישה יפה, ממש להפך, לרוב ככל שהחומר גדל יש יותר ניתוק מהעצמי האמיתי ופחות אושר.

לא סתם אחוז ההתאבדויות בקרב נערים בעמק הסיליקון עולה ועולה - העשירים ביותר ואני מניחה שעם הבחורות היפות ביותר, כי כסף מושך יופי.

אז מה כן עושה אושר?

תקרא את ד"ר טל בן שחר.

הוא מסכם את זה

*באיכות הקשרים שסובבים אותנו - משפחה, חברים, ילדים, זוגיות.

ככל שהם טובים יותר האושר עולה.

*תחושת משמעות -מטרה בחיים, סיפוק, משמעות, הגשמה עצמית.

*קשר טוב בינינו לבין עצמנו- לתת לעצמנו להרגיש רגשות, לא להדחיק, שהמעגל האישי שלנו עם עצמנו יהיה בריא.

*הנאה יום יומית- כלומר לא רק להשיג מטרות עתידיות, גם ליהנות מהדרך בחיי היום יום הרגילים.

רוב הפילוסופים גם הגדירו אושר כתחושת משמעות.

יש לו ספרים בעברית אם זה מעניין אותך.

ופרקטית, עזרה ראשונה, תמחק את הרשתות החברתיות, זה חתיכת בולשיט.

מי שמאושר באמת לא מרגיש צורך להוציא את זה החוצה.

מהתורה (מרבה נכסים..ועוד), הרמב"ם , פילוסופים יוונים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואפיקורוס ועוד,

הבודהה, ועד לפילוסופיה המודרנית.

 אף אחד מהם לא הגדיר את תלה את אושר כהנאה רגעית או ריבוי חומר.

חלקם ממש מאמינים שהתנאי לאושר הוא צמצום החומר והסתפקות בצרכים בסיסיים בלבד  (כמו אפיקורוס, בודהה ועוד )

וחלקם לא אומרים שצמצום הוא תנאי לאושר, אבל עושר וחומר הם רק אמצעי ולא יכולים להיות מטרה ברגע שהם הופכים למטרה ורדיפה ותלות ל'לאושר' הם מרחיקים אותנו מהאושר.

תמצא נקודה אחת ברשימה, תחשוב איך להשתפר בה, אם צריך תיעזר במישהו,  תציב יעד, בעוד x חודשים סימנתי ווי על , ככה וככה. אבל זה עבודה,  לא משחק ילדים.

בהצלחה 

במקום "לקנא".

בוא תסתכל עליהם, ותשנה פרדיגמה.

מה אתה רוצה ללמוד מהם? איזה שיעור האנשים האלה באו להביא לך לעולם?

אתה רוצה כסף?

איך אתה מגיע לשם. אפשר לתפור תוכנית.

אתה רוצה בית יפה?

לך למעצבת פנים שעובדת עם עלי אקספרס. אל תשכח גם שצריך לתחזק ולנקות.

אתה רוצה שרירים? לך לחדר כושר. פעמיים בשבוע.

אה, לא? עדיף לגלול בפורום?. זה סבבה. פשוט יש לזה מחיר.

הדבר היחיד שבאמת חשוב לעבוד עליו ולהתאמץ לשנות תפיסה זה לגבי אשתך. זה בן אדם שהתמסר אליך ואתה אליה, ומן הראוי להתאמץ לא לפגוע ברגשותיה. היא גם בן אדם שיש בסיפור שלך.

את הצילום מסך של המינוס בבנק,

תמונה של בוס מאוכזב, או ילד שהתחצף...

אף אחד לא מתאר איזה דברים פוגעים בן הזוג אמר או עשה,

ולא מספר כמה הוא שונא איזה בטטה הוא הפך להיות ...

מה שמעלים זה את הרגעים הכי יפים.

זה בדיוק השקר.

כולם בינוניים.

מי שיש לו 100 רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות.

תמיד רוצים יותר ממה שיש.יש פה אפשרות למנף עבודה על הודיה על הקיים- יש לך בית? יש לך אישה? תודה

ועשינו ותפילה להתקדמות. יש הרבה שבידיים שלך.

אבל תמיד יהיה יותר

אם תשווה החוצה, לעולם לא תהיה שמח במה שיש לך.

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, שכל אחד עסוק בד אמותיו

רוצה יותר לעצמך? תיצור לך מציאות כזו, במה שאתה יכול. ולא כל אחד יכול לשנות הכל

אנחנו לא נהפוך כולנו לכוכבים רשת שמגלגלים שותפים בעשרות אלפי שקלים. כאילו, תנסה עם בא לך, אבל חשוב לדעת שרוב האנשים חיים את היומיום ה"ממוצע"

לרזות ולהיות שרירי זה בהישג יד

גם להחליף עבודה

עם אשתך לדעתי יש לך עבודה פנימית לעשות.. אני די בטוחה שאם זה מה שהייתה חושבת עליך היית מתבאס. חוצמיזה שהחיים הם לא רק חיצוניות

נכון לא נכון מה שכתבת

זה לא משנה.

לא בריא לחיות ככה

אתה מוכרח להיות במבט אחר

על החיים, או אפילו בלי מבט

בלי לדרג ולתת ציונים יתר.

לזרום עם עצמך ולהיות במצב רוח יותר חיובי

אני מזדהה, קודם כל.

אצלי זה קשור לחוסר אמונה בעצמי. בגלל שאני מרגישה חוסר מימוש עצמי מצד אחד, וחוסר אמונה שאני יכולה להגיע לזה מהצד השני, לא נשאר לי אלא להשוות ולקנא... במקום להתרכז בעשיה. 

צריך איכשהו לחזור לעצמך. וזאת כנראה דרך ארוכה אבל משתלמת. זה הדברים היחידים שאני יודעת.

אז  במקום להסתכל מה קורה בדשא של השכן תתחיל להשקות את הדשא שלך. מאוד ממליצה לך על  צום דיגטלי.

ובעלי תמיד מאזן אותי בנושא הזה.
תמיד יהיו יפות ממני, מוצלחות ממני, עם מספר ילדים יותר גדול משלי, עם גוף יותר יפה, עם בעל יותר וואו, עם בית מתוקתק יותר
אבל איכות חיים פנימית
היא בלהודות על השפע הספציפי שמגיע אליי.
שפע שמגיע בדמות חברה שפתאום שולחת הודעה שמחממת את הלב,
צחוק של ילד,
זמן נחמד ביחד עם בעלי
הוכרת תודה להורים

אני מבינה מאיפה זה מגיע. זה הרצון לשלמות אובייקטיבית. שלמות שהיא בכל הפרמטרים, מקיםה את כל תחומי החיים, וכמובן שלמות עצמית.

התבגרות זה לעזוב את השלמות האובייקטיבית הזאת

לשמוע את השיר החדש והנפלא הזה של ישי ריבו - הנשמה לא meta.

מדבר ממש על ההפסד והשקר העצום ברשתות החברתיות.

ממש כל מילה שם מתאימה.

מצרפת את השיר:

שם המבט.

שם המיקוד.

פנימה.

איפה ואיך אני יכול לתקן? לשפר? להעצים? לבנות?

כי החוץ מלא שקר, מלא זרות, מלא זיוף, מלא הפסד, מלא הסתרה 

ובעיקר מלא במה שלא שייך לי.

אם נבין באמת כמה כוח עצום יש לכל אדם ובטח כל יהודי, זה לא נתפס!

אתה חלק אלו-ק ממש!

עוצמות על גבי עוצמות

נשמה מאירה של אינסוף

ואתה בהחלט יכול להביט בה, פנימה, ולהוציאה מן הכוח אל הפועל ולהביא אותה לזרוח להאיר ולחמם את חייך שלך ממש!

ב"הצלחה רבה

שלא טוב לך בחיים שלך עצמך.

קנאה מסמנת לנו שיש בתוכנו רצונות לא ממומשים, ומקומות או מצבים שהיינו רוצים להשתייך אליהם.

במקום לעסוק בפייסבוק ובחברים, כדאי לשאול את עצמך:

מה הייתי רוצה לשפר בחיים שלי? איך הייתי רוצה להרגיש?

מול עצמי, מול אשתי, מול הילדים?

בכלל?

עם מה מה שאני רואה בחוץ וצובט לי מפגיש אותי בתוכי? שם העבודה האמיתית.

אל תהיה קרבן, תנסה להבין מה חסר לך ואיזה טוב אתה רוצה בחיים שלך,

ומשם תצא לדרך שיהיו לך חיים משמחים ומספקים עבורך. 

כולנו יודעים את זה אבל אף אחד לא מחייך, וכשאני אומר מחייך אני מתכוון לשמחה אמיתית שבאה מהלב, לא שמחה תלוית נסיעה לחופשה בחו"ל, קניית בגד, מחמאה שקיבלנו, עיסקה שנסגרה או חצי בקבוק ויסקי. הרי נצטרך לחזור מחו"ל, ושמחת קניית הבגד חולפת מייד אחרי שהוא נלבש בפעם הראשונה, והעסקה חולפת והסוטול עובר.

אני רוצה שמחה אמיתית, שמחה של אהבה מתמדת, של הסתפקות במה שיש, של הכרת תודה. 

תלוי בגורמים רבים

למשל

מי ומה אתם , מה הסביבה, בבית ובחברה, מי הילד, מניין הגיע ונובע הקשר,

אבל מעשית, הוא כבר לא ילד. הוא מחליט על עצמו ובוחר את הבחירות שלו, על ההשלכות שיהיו להן. כנראה שאם הבחור בחר בקשר כזה - אין מה להטיף לו על הבחינה העקרונית, אלא לראות איך משמרים קשר קשוב וקרוב.

כן, במידה שיש לכם שיח פתוח איתו (אם אין, כבר מאוחר מידי) - חשוב לנהל שיח על גבולות. שמעתי מד"ר אלישע אזר (מטפל בכיר בתחומי טרוואמה, משפחה מיניות ועוד, מנהל מרכז מפגש בשילה) שהרבה פעמים בני נוער דתיים חוצים גבולות חמורים ואפילו מסוכנים מאוד מהר, כי ברגע שחצו את הגבול של לדבר עם בנים/בנות, או את הגבול של נגיעה - לא מודעים להמשך המדרג. כשמגיעים לכל מיני סיטואציות, שנער חילוני הודרך להתנהל בהן, נסחפים גם בלי מודעות לסכנות או לחוסר רצון לעבור גבולות חמורים יותר.

ובעולם שלנו לא מאוזן.

רצון לקשר זוגי והורמונים מתחילים הרבה לפני ש"נכון" לקיים אותו, בד"כ.

אם הוא בכיוון של להתחתן מוקדם, זה לאן דווקא רע.

אין כללים, רק דבר אחד חשוב.

אהבה.

לא להתנות איתו כלום, אלו החיים לו, גם אם הוא מתנהל בצורה שלא תואמת את איך שהיית רוצה או מצפה. כשיש קשר אוהב ןמכיל, יש תוואי שיכול להגיע ולהשפיע על הלב.

כשיש ביקורת, זה מפתח מגננה, רצון להסתיר ולעשות דווקא. וזה, אתה בטוח לא רוצה....

לכבוד האישה החשובה והניצבת על משמר המתיקות, תחיה.

קיבלתי מכתבך ודמעותיי (הקפואות) זלגו על הדף. כבר אמרו חכמינו: "על טעם ועל ריח אין להתווכח", אך כאן מדובר בשינוי סדרי בראשית ובערבוב מין בשאינו מינו.

לעצם העניין, הנה הכרעת ההלכה:

דין "כל דפריש": יש לדעת כי גלידת בייגלה מלוח היא בבחינת "חדש אסור מן התורה". אבותינו במדבר אכלו מן שהיה טעמו כצפיחית בדבש, ולא כצפיחית בבייגלה עם נגיעות מלח אטלנטי.

מי שמשנה מן המטבע שטבעו חכמים בשוקולד-וניל, עליו הראיה.

שלום בית קודם לכל: שנינו במדרש שגדול השלום, שאפילו השם המפורש נמחה על המים כדי להשכין שלום בין איש לאשתו. ואם במים עסקינן, קל וחומר בגלידה שנמסה. לכן, על בעלך לדעת ש"ביתו של אדם הוא מבצרו", אך המקפיא שלו הוא רכוש משותף.

דין התערובות: אסור לערבב בייגלה בשוקולד בלגי, משום "בל תשחית" את הטעם הטוב. עם זאת, אם נפל פירור בייגלה לתוך הווניל-עוגיות שלך – הוא בטל בשישים, ובלבד שלא יתכוון לבטלו לכתחילה.

הפתרון הפרקטי:  יש לקבוע "עירובי תחומין" במקפיא: צד ימין למתוקים וצד שמאל למלוחים, בבחינת "אם השמאל אימינה ואם הימין אשמאילה".

מומלץ לרכוש שתי כפיות בצבעים שונים כדי למנוע "בליעות" של מליחות במתיקות (חשש "טעם לפגם").

לסיכום: על הבעל לעשות תשובה (ורצוי שתהיה בטעם ריבת חלב). אם הוא מתעקש על הקרמל המלוח, עליו לאוכלו בחדר סגור, בבחינת "מים מלוחים ימתקו".

מקורות:

תלמוד בבלי, מסכת קינוחין, דף ע"ב ע"א:

"תנו רבנן: האוכל גלידה - מתוקה היא לו, מלוחה היא לו. מאי מלוחה? אמר רב פפא: בייגלה ושוקולד לבן. אמר ליה אביי: והא תנן 'דבש למתוקים ומלח לבשר'? אמר ליה: הכא במאי עסקינן? בקרמל מלוח, דאית ביה תרתי לטיבותא - ריחא דמתיקתא וטעמא דמליחתא. ופליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש: חד אמר 'שלום בית מעכב' וחד אמר 'המקפיא מעכב'."

רש"י על אתר:

בייגלה ושוקולד לבן: ערבוב מוזר שחידשו בני מערבא בשנים האחרונות, ואין דעת הבריות נוחה הימנו.

ריחא דמתיקתא: ריח של מתוק, שמטעה את האדם לחשוב שקינוח הוא, ולבסוף מוצא בו מלח ובוכה.

המקפיא מעכב: שאין המקפיא סובל שני מינים בסל אחד, וסופו שקופסת הווניל מקבלת טעם לוואי של בייגלה, וזהו "טעם לפגם" גמור.

תוספות:

ויש מקשים: מדוע לא אמרו "כל המלוח הרי הוא כמתוק"? ויש לומר דהני מילי בבשר ודגים, אבל בגלידה – מלח בתוך סוכר הוי "שינוי מנהג" וצריך עיון גדול.

הייתי ממליץ לך (לנקד בשווא או בפתח?) @אמא אסתי היקרה ובעלה המהולל, ללכת ליועץ זוגי, תלמיד חכם מופלג (ומומחה אמיתי לאובססיות) ולהיוועץ בו...

מה שמפתיע שפותחת השרשור היתה בקיאה בכל כך הרבה מושגים הלכתיים שהיה מתבקש מאליו תשדע לבד את התשובה, מה היא צריכה רבנים ומדריכות?

אני לא בטוח אם המלל, לאחר עריכה, לא ראיתי את המקור, עובר את גבול הטעם הטוב הנהוג בפורום זה

גם קשקושי פורים ניתן להעביר בצורות שונות

אגב, פעם היו משנים את שמות הפורומים , .. 

פנייה שנעשית בתור פורים שפיל, יש לה גבולות גזרה משל עצמה

פנייה שנעשית ברצינות,  מומלץ לרשום באופן שיבינו שזו שאלה אמיתית

אמנם אני לא אחרי לידה אבל מזדהה עם הקושי של הטהרה, ממש..

אני חושבת שכדאי להפריד שניה.

עזבי את המחשבות על עוד ילדים.

בפרספקטיבה של זמן, שבוע לפה או לשם זה משהו שאפשר להתמודד איתו בד"כ (אלא אם כן זה ימים של מילואים ואז באמת בעייתי). זה באמת ממש עוד קצת. סיוט אבל בסוף עובר.

אל תחשבי רחוק. תחשבי איך את עוברת את היום הנוכחי.

תפנקי ותפרגני לעצמך יותר

יש משהו הוא יכול לעשות שיעזור, יועיל? שתפי אותו.

מתפללת איתך שייגמר בקרוב 💓

בבקשה תשאלו את הרב זכריה בן שלמה. מומחה גדול ופוסק שנים בהלכותת טהרה.

במקרה של ראייה ביום השביעי ממש ממש כדאי לפנות לבודקת טהרה!

בטח שאחרי לידה.

יש ממש סיכוי לרגישות במקום שגורמת לפצעים עם כל הבדיקות. (לכן, אחרי לידה מומלץ להוריד את מספר הבדיקות).

מקוה שתיטהרי בקרוב ממש.

חיבוק גדול 

זה באמת קשוח ממש

שולחת לך כוחות...

לגבי עוד ילדים אל תחשבי על זה כרגע את אחרי לידה תעשי מה שטוב ומרים לך תמצב רוח

אני שואלת כי זאת יכולה להיות הסיבה שהדימום עדיין מתרחש

או אמצעי מניעה הורמונליים ..

אולי יש עוד סיבות שאני לא מכירה

חשוב להתייעץ ולראות רופאת נשים אם עדיין ממשיך.

בהצלחה רבה 

קטונתי מלתת עצות ובכל זאת כוונתי רק להועיל

יש את הרב זכריה בן שלמה שיש לו הרבה ידע הלכתי ורפואי...

ניסית ללכת לבודקת?

גם לי זה קרה, הלכתי לבודקת והיא הצליחה לטהר.

למה זה קורה. יכול להיות שיש נשים שזה לוקח יותר זמן, אבל כדאי לבדוק שהכל בסדר. (זכור לי שמתישהו זה קרה לי אחרי הפלה והרופא כן מצא איזה משהו ונתן לי כדור כלשהו, זה היה כלכך מזמן שלא זוכרת מה זה היה.)

וגם אני יודעת שיש מצבים שאומרים להמעיט בבדיקות כדי להיטהר.

ובנוסף אחרי לידה, כמה שרוצים כבר חיבוק, הגוף צריך את הזמן שלו להחלים. אצל כל אחת זה זמן אחר ואולי פשוט עוד לא הגיע הזמן והגוף דורש לקחת את המנוחה שלו.  (חוץ מההחלמה המקומית, חוסר מנוחה מספיקה וחוסר בשתיה או מזון בריא, יכול לגרום לדימום.)

חוץ מזה שיש כאלו שאמצעי מניעה הורמונלים מפסיקים להן את הדימום.

מזל טוב והרבה בהצלחה