ולשאול את עצמך למה אתה עושה את מה שאתה עושה.

לגיטימי לעצור ולשאול את עצמך במה באמת אתה מאמין.

לגיטימי למצות, להטיל ספק ולשאול.

קשה להיות במקום שמח כשעושים דברים רק כי ככה גדלת, ככה אמרו לך שנכון ובלי חיבור אמיתי.

אני מניחה ״שיש דברים פשוטים שאני לא מצליח לעשות״

הכוונה לעשות אותם מתוך ריצוי

ולא מתוך רצון אמיתי.

אז תעצור

תבדוק עם עצמך במה אתה באמת מאמין,

בלי שיפוטיות

להפך

הרבה יותר מוזר לחיות חיים שלמים בלי לעצור ולבדוק.

הייתי במקום הזה (אני עדיין )

ואין לי תשובות מה נכון ומה לא.

אבל מה שכן, עם הזמן אני פחות מלקה את עצמי שאני במצב הזה, פחות שיפוטית לגבי עצמי, פחות מרגישה צבועה.

וזה הצעד הראשון שנחוץ בעיניי כדי לאפשר לעצמי לחקור באמת.

כן, אני בסוג של צומת

אני לא חייבת לקבל החלטה,

אני לוקחת את הזמן שלי.

זכותי לבדוק.

זה בסדר אם כרגע קשה לי לקיים מצוות מסוימות.

לא בכוח.

זה בסדר אם אחליט לחזור.

זה בסדר אם לא.

תראי, אני מאמין באל-הות זה כן.

להגיד שאני מאמין בהכל ושהכל מסתדר לי ומובן לי זה כבר לא ככ נכון לומר לגבי מה שאני מרגיש.

אני מרגיש שפשוט לא בא לי לעשות כלום ושום דבר מרגיש כבול, מרגיש שזה לא מביא לי כלום אלו תהיות שקיימות בי לא מעט זמן ואפילו לאורך כמה שנים טובות, מרגיש כבול לדת ליד אשתי, כביכול אני חייב לעשות לידה לפחות את הדברים הגדולים בשביל שלא תתחיל לשאול וזה לא כי אני צבוע זה כי היא תיקח את זה קיצוני, היא תקבל את השוק של חייה בטח תיכנס לדיכאון, מה שעוד מטריד אותי זה שיש לנו גם ילד קטן שהוא יגדל ונצטרך לחנך אותו באיזשהי דרך מסוימת, איך עושים את זה? איך מחנכים למשהו שאתה לא עושה או עושה בלי שום כוונה ושום עניין(בפרט שאני יודע שאשתי תרצה אקסטרות, לפחות ביחס אליי)?? איך עושים דבר כזה???

אני לא בן אדם מדי רגשי אבל לפעמים אני מרגיש שאני פשוט לא עומד בזה בא לי לבכות בא לי לברוח בא לי להיות עם עצמי בלי מחויביות לאף אחד וזה לא ממקום ילדותי זה ממקום של מחנק שאם נהיה רגע פיוטיים בא לי לצעוק הצילו שמישהו נורמלי יבוא רגע ויציל אותי מהטירוף הזה.. איףף

סורי אני חייב לפרוק את זה איפשהו

בגיל שלך, ואחרי חתונה...

לא ממקום שיפוטי אלא כי לדעי הזמן הנכון שבו השאלות האמוניות אמורות לצוף והאדם אמור להתמודדד איתן ולהגיע לתשובות ולגבש את האישיות שלו זה גיל ההתבגרות..

כך הוא לא מכניס לסחרורות בית אישה וילדים...

ולא מלק את עצמו על זה נוסף על הכל, ופועל מתוך בהלה...

שזה אף פעם לא טוב

אין לי מושג איפה גדלת ומה עבר עליך בגיל  ההתבגרות ואני עונה לך ממקום שכנראה לא ביררת לעצמך אז את דרכך האישית בנפרד מהחברה,

ואת תחושת החיבור האמיתית המיוחדת שלך לה'.

אם באמת כל  הדברים שאתה מתאר זה ממקום שאתה לא מבין ולכן מרגיש כבול- כי מי רוצה לעשות דברים שהוא לא מבין למה הוא  עושה אותם,

ולא בגלל  שפשוט לא בא לך להבין,

אז תרגע- איזה יופי!! אתה נורמאלי!!

יש לך שאלות!!

הגעת לנקודה הכי טובה של חייך!

להזדמנות לגדול, להעמיק, לחפש באמת ולמצוא תשובות ומענה ולהגיע לגבהים ועומקים נוספים שלא הכרת

כל  כך כייף להרגיש מחובר, להבין, לעשות מתוך אהבה ובחירה...

יש כל כך הרבה דרכים בעבודת השם, שכל אחד יכול למצוא את הדרך האישית שלו בעבודת השם, שמתאימה לכוחות נפשו, לנטיות שלו, ולתיקון שלו בעולם.

קח את כל  מה שגדלת עליו, שכנראה גם היה בו המון טוב שלא בטוח שאתה רוצה לוותר עליו,

ואת כל השאלות הגדולות והרגשות הקשים ותתחיל לעבוד ולחפש,

יש מרחבים  כל כך דולים בעבודת השם  שאתה לא מכיר.

כל אחד צריך לעשות לך לך,

אבל שוב, אם אתה במת רוצה להבין ולא סתם לזרוק,

מותר לעשות דברים בדרך שעדין אתה לא מבין לגמרי,

גם על  זה מקבלים שכר...

אבל בתנאי שאתה לא עוצר בזה וממשיך לחפש ולחקור.

וחשוב לשתף גם את האישה, אולי לא בשלב הזה,

כי אם אתה במערבולת, לא נכון לזרוק לשם גם אותה.

אולי תנסה להרגע יותר, להבין את עצמך, להתייעץ ואז לשתף אותה ממקום של כח ולא ממקום מבולבל.

שיהיה לך הרבה הצלחה!!

חרדייה מאושרת,

שגדלה בסביבה חילונית מסורתית, ללא חרדים כמעט, 

ומגיל מאד מאד קטן חיפשה ושאלה ובדקה, גם אם זה לא היה מקובל...

ראשית, ותסלחי לי על הציניות פעם הבאה באמת שיצוצו לי שאלות אני אגיד להן שזה לא הזמן הנכון ושיבואו בגיל ההתבגרות.

דבר שני אם יורשה לי וסליחה על הבוטות, אני אצטט אותך "חרדייה מאושרת שגדלה בסביבה חילונית מסורתית.. וחיפשה ובדקה וכו"

מי שנמצא במקום של חוזר בתשובה לעולם לא יבין דתי וחרדי מבית זה ממש אבל ממש לא אותו דבר ואפילו לא קרוב.

אני מבין שאת רוצה לעזור ותודה על זה אבל..

לעניין עצמו, תמיד שאלתי שאלות (גם את עצמי וכם בקול) אפילו שזה לא מקובל וגם כשהסתכלו עליי עקום, העניין הוא שלא לכל שאלה יש תשובה ותמיד סוגשל מנפנפים את מי ששואל.

אמרת ככ כיף להרגיש מחובר וכו אז מה עושים כשלא מרגישים את הכיף הזה, כשלא מרגישים מחוברים בשום צורה? כשמרגישים זרים ומנותקים ביחס להכל?

מה עושים כשמרגישים שאין כוחות נפש בכלל כשזה בכלל לא מעניין אותך למצוא דרך בעבודת ה? מה קורה אז??

אני לא חוזרת בתשובה,

חרדייה שגדלה בין חילונים ולא הבינה למה להיות חרדייה,

חויתי גיל התבגרות די מתריס ועפתי כמה פעמים מהסמינר המעולה וההארדקור שלמדתי בו,

למה השאירו אותי שם?כי היה לי מנהל מקסים שהבין שאני בסך הכל ילדה טובה שמחפשת.

לענייננו, לא התכוונתי לאמר למה השאלות צצות עכשיו,

אלא לאמר שבתהליך נכון וסביבה מאפשרת,

זה אמור להתברר בגיל ההתבגרות.

אנשים שמנפנפים את מי ששואל שאלות אלו אנשים לא בטוחים בעצמם ולא יודעים.

היהדות לא נבהלת משאלות הרי, זה היופי שבה...

ואני מאמינה שעם כל הדרכים והאפשרויות שיש אפשר למצוא ולהתחבר.

לגבי השורה האחרונה זה נשמע שבכלל לא מעניין אותך להתחבר וחיבור זה עניין רגשי וצריך לברר למה.

מה חוסם לך את הרגש.

איך חוית את היהדות והרוחניות בחיים שלך.

זה לא נשמע במצב כזה שתשובות יעזרו.

כי תשובות זה לראש ונשמע שמה שחוסם אותך זה הרגש.

תרשה לעצמך. ה' איתך והוא רוצה שתבחר בו בעיקר מאהבה.

הכל טוב. אתה בהתפתחות. אל תדאג.

אל תחשוש על אישתך.

היא ילדה גדולה.

אלו החיים שלך.

קודם כל אתה חייב להסיר את הספק , לבדוק, לברר ולהחליט  באיזו דרך אתה רוצה לחיות (א"א להסיר את הספק לגמרי אבל לנסות כמה שאפשר ולפחות לבחור *בפועל* בדרך מסויימת)

השלב הבא הוא לחשוב מה עושים עם זה שכבר הקמת משפחה (במידה והדרך שתבחר בה לא תתאים)

ספק זה עמלק! 

אם אתה מאמין ביהדות לא בא-לוהות

ואם אתה כן מאמין בתורה משמים, מה בדת כובל אותך, הציווים ? החברה שאתה נמצא בה? אתה מאמין שיש דרכים יותר טובות לעבוד את ה'?

אני חושב שאני כן מאמין גם בזה שתורה ניתנה משמיים אם כי יכול להיות שזאת סתם אמונה שגדלנו עליה, ומה שכובל אותי זה הציווים וההגבלות, לא יודע אם יש דרך יותר טובה לעבוד את ה', לא יודע אם נעים לומר את זה פה אבל המחשבות שלי בכלל לא שם..

נשמע שפחות משמעותי בעינייך אם התורה אמת (מה שדי נשגב כי לדעתי קיום המצוות נובע מהאמונה שתורה שניתנה בסיני והיא ספר הדרכה א-לוהי שיביא לשלמות העולם, או סתם הפחד הישן והטוב מכף הקלע המסתורית) אז הדיון על חיפוש ומחקר פחות רלוונטי. 

לבעלי מקצוע שנמצאים ממש בתחום. של מבוגר בעל משפחה שמחליט לשנות סטטוס דתי. ממושב גמזו או באזור, לא זוכר שם.

לגיטימי / קורה, לחשב מסלול באמצע החיים. כדאי שיעבור בשלום כמה שניתן 

היא לא טיפשה היא תראה את זה בעצמה בהמשך

בעיני אתה חייב לספר לה להיות כנה שהיא תוכל לבחור מה היא רוצה לעשות עם העניין.

הרי זה לא ייעלם לך כפי שנשמע אם באת מבית חרדי ואתה מגיע למצב שלא מברך על אוכל ברור לכולנו שזה לחצות קו.

יש לכם כרגע ילד זכותה להחליו אם למצב כזה היא לא רוצה עוד ילד כרגע או בכלל האם זה מתאים לה החבילה הזו.

בעלי גם כזה האמת.. אנחנו כיום לא אותה רמה דתית בשלב מסויים דיברנו על זה והייתי צריכה להחליט מה אני עושנ עם עצמי אישית בחרתי להישאר אבל זה לא אומר שאני לא מתפללת כל יום שיחזור בתשובה וזה לא אומר שאין לי צביטה בלב כל בוקר שאני רואה את הבעלים של כולם חוזרים מהתפילה

ההחלטה שלך תהיה אשר תהיה היא שלך אבל אתה חייב להשאיר לאישתך את הזכות לבחור האם הבחירה הזו שלך מתאימה לה ולאורח חייה.

נכון זה ייעשה טלטלה גדולה בזוגיות בקשר ובבית אבל לפחות תתן לה הזדמנות אמיתית לבחור עכשיו ולא אחרי כמה שנים של נישואים.

2 דברים-

1. זה הזמן לברר מי ומה אתה, ומה אתה רוצה ומחפש.

תלמד, תשאל, תברר ותמצא את התשובות

2. ראוי לשתף את אשתך בעיני במקום שלך, אתם עוד זוג צעיר,

לא יודעת מה היחסים ביניכם, אבל זה נושא עמוק ומהותי

וחשוב קודם כל שתדע (סביר שהיא הבחינה במשהו)

ושתוכל גם להחליט איתך ועם עצמה מה נכון עכשיו עבורכם

בצורה שתהיה פחות טראומטית, לשתף בלבטים שלך,

במקום שאתה נמצא בו, במה שגרם לך להגיע לזה,

למרות שאני מניחה שכך או אחרת

זה בהחלט יהיה מטלטל עבורה, וליבי עליה.

יחד עם זה, ברור שעדיף שתדע ותוכל לקבל החלטה ובחירה מה עושים

בהינתן שזה המצב. בין אם לגבי הנישואין והמשכם, לגבי מניעת הריון או כל דבר אחר.

אני מבינה שזה גם מפחיד עבורך, בעצם להודות בזה,

לשאת באכזבה ובכאב שמן הסתם יהיו לה ממך, להתמודד עם תגובות מהסביבה.

זה דורש אומץ, אבל זה הדבר הנכון כרגע בעיני.

כמובן יחד עם לחפש תשובות לעצמך, שאיתה ובלעדיה זה דבר עמוק וחשוב.

קודם כל יש לך בחירה חופשית.

אתה כנראה הגעת סוף סוף לבגרות ואתה שואל את עצמך שאלות לגיטימיות.

אל תחשוש לחזור בתשובה.

נולדת לכאורה למציאות מסויימת, מניחה שהרגשת שאתה חייב לרצות את הסביבה שלך.

הגיע הזמן שתבחר.

כדי לבחור צריך להעז, צריך לדעת טוב ורע, צריך לדעת את ה' אלוקיך.

תעז לחפש את עצמך, לחפש את ה'. זה בריא.

ותשתף את אישתך, אולי היא תפתיע אותך ותקבל את זה בטוב.

ואולי להפך, אבל זה שלה.

יש לך את מלוא הלגיטימציה לבחור בחיים שלך.

אני מאמינה בחזרה בשאלה.

ומאמינה שמותר להביע את הרצוא ושוב גם כלפי חוץ.

כולם ברצוא ושוב, רק שהרבה פעמים דתיים עוברים את זה ב"פאסיב אגרסיב".

גם כי אלך בגיא צלמוות לא ירע רע כי אתה עימדי.

אל תפחד.

ותפסיק להיות חרד.

תהיה חופשי.

עבד ה' הוא לבד חופשי.

תעז להיות בן.

תעז להיות רעיה.

הכל בסדר. ה' איתך.

זה בדיוק מתחבר לי למשהו שלמדתי על פורים ועל 'סוד הנסירה' (מאמר של הרב ראובן ששון, בטללי חיים על חומש שמות).

כשאדם וחווה נבראו, הם היו מחוברים 'אחור באחור', חיבור של כפיה. אחר כך היה שלב של התרחקות - תרדמה של האדם ויצירה של האישה כיצור בפני עצמו. אבל מתוך כך הם יכלו להגיע לחיבור מחדש של 'פנים בפנים', בבחירה החופשית שלהם, שהוא ברמה הרבה יותר גבוהה מחיבור כפוי של 'אחור באחור'.

התהליך הזה של חיבור 'אחור באחור', נסירה ואז חיבור 'פנים בפנים' זה תהליך שחוזר על עצמו במציאות בכל מיני מצבים.

בפורים זה בהיבט הלאומי - כשעמ"י קיבל את התורה, היה שם מימד של כפיה (זה לא היה כפיה של איום אמיתי, אלא יותר חוסר אפשרות לסרב, מול אור ה' שזורח עליהם בהתגלות מלאה). אז מאז מתן תורה עמ"י היה קשור לתורה, אבל בקשר של 'אחור באחור', קשר כפוי.

בתקופת המגילה היתה 'נסירה' - עמ"י בגלות, 'ישנו מן המצוות', נהנו מסעדות אחשוורוש, 'ישן האלו-ה שלהם'.

אבל דווקא מתוך הריחוק הזה, שנראה שהקב"ה נסתר ועמ"י מתרחק, היה אפשר להגיע בסוף המגילה ל'קיימו יקבלו היהודים' - קבלה מרצון של התורה, הפעם בבחירה, 'פנים בפנים'.

ואפשר לעבור את התהליך הזה גם באופן אישי. כמו שכתבת כל כל יפה.

מי שנולד לבית דתי, הבחירה שלו בתורה היא עם מידה של כפיה, 'אחור באחור'. זו לא בחירה אמיתית אלא מציאות שנולדנו לתוכה, כך חונכנו וכך גדלנו.

באיזשהו שלב, כולנו צריכים לעבור לשלב של בחירה. מי שנשאר דתי רק כי כך הוא נולד וזה מה שלימדו אותו להיות - משהו בו חסר, התורה שלו נשארת במדרגת 'אחור באחור'.

בשביל לבחור בתורה, להיות מחובר אליה ואל הקב"ה 'פנים בפנים', אנחנו צריכים לעבור 'נסירה', להיות מוכנים לשאול שאלות ולברר באמת, להטיל ספקות ולא לקבל את כל מה שאמרו לנו כמובן מאליו.

השלב הזה יכול להיות לפעמים קשה יותר, יש מי שמרגיש גם צורך להתרחק ממש (זה לא חייב להיות כך, יש מי שעובר את הבירור הזה יותר בפשטות, ובלי להתרחק באמת במעשה. אבל זה יכול להיות גם יותר מורכב....).

אבל אם עוברים את השלב הזה מתוך בירור אמיתי, לא רק בורחים מהכפייה אלא נותנים הזדמנות לבחירה אמיתית, זו יכולה להיות הזדמנות לגדילה למקום הרבה יותר אמיתי וקרוב לקב"ה, קירבה של 'פנים בפנים'.

לפעמים גם צריך לפתוח את הראש ולהרחיב את הלימוד מעבר למקורות שעליהם גדלנו. התורה כל כך גדולה ורחבה, ולכל אחד יש את האות שלו, את הדרך שלו. אם קשה לנו להתחבר למה שגדלנו עליו, זה לא אומר שאין לנו חלק בתורה, זה רק אומר שאולי עוד לא מצאנו את החלק שלנו.

שמעתי את הדברים האלה אאל"ט גם אצל הרב גינזבורג.

אהבתי את ההקשר שלך וההשלכה שעשית לדברים.

❤️

ולא.. היא לא תקבל את זה בטוב, ניסיתי פעם לגעת בזה והבנתי שהיא תגיב לא בטוב

כולל על דברים הרבה יותר פשוטים

האם אתה אמור לשבת בישיבה וללמוד כל היום?

אולי זה המקום לערוך בו שינוי.

בטלה מביאה לדברים לא טובים. יוצאת מנקודת הנחה שאם אתה לא מרגיש מחובר, אתה מן הסתם לא לומד.

שקול ברצינות להתגייס לצבא.

אולי תצליח להרגיש את החיבור לה' דרך עשייה.

מאמינה שיש עוד המון כמוך בציבור החרדי.

אמנם אני חרדי, אבל לא כולנו יושבים כל היום בישיבה או בכולל הייתי בישיבה עד גיל 24 +- ואז יצאתי ללימודים שבמהלכם הכרתי את אשתי ככה שהסיפור הוא לא ישיבה בישיבה כל היום ללא מעש, אני סטודנט כמו הרבה אנשים בגילי

הכל בסדר. אתה נורמלי. עד עכשיו היה לחץ סביבתי שהחזיק אותך פחות או יותר בקטע (אשתך עדיין מנסה לפעמים), ועכשיו זה כבר לא מחזיק והמערכת שלך מתמרדת נגד כל זה.

אתה צריך לעשות עבודה עם עצמך. אפשר גם עם מישהו שמבין בזה (אנשי מקצוע וכו') אבל אפשר גם בלי. סתם עם עט ונייר או עם מקלדת מחשב (ההעדפה שלי).   להבין מה קורה אצלך, מה הציף אצלך את כל הדבר  הזה של "הדת לחלוטין" ואת "מה שאתה לא מצליח לעשות". לפעמים יש מאחורי דברים גדולים שמציקים לנו כאבים סופר פשוטים שפשוט צריכים יחס ומענה.

ואולי תחליט לשנות רמה דתית. זה גם אפשר. לא חייבים להיות אברך כולל, אפשר לחיות חיים דתיים פשוטים בעולם הזה. ואפשר גם להיות חילוני אבל זה כבר עולם אחר.

אה, וגם

אשתך נדמית פה כ"אוייב" והפערים הדתיים איתה. היא לא. היא פשוט משמשת בתפקיד שאתה ייעדת לה. מישהו אחר צריך לשמור שתהיה דתי ואתה מעמיס את התפקיד הזה עליה. מיותר. זה לא התפקיד שלה וזה פוגע ביחסים בניכם.

תפקיד שיעדתי לה, דהיינו?

אני מעמיס על מישהו שישמור על הדתיות שלי?

בעצם נוצר מצב שאצלך המערכת הדתית נחלשה, זכותך. העניין זה שאתה מגלגל עליה את הצורך לשמור את המערכת הדתית בשבילך ואז "מפחד" ממנה ומהתגובה שלה.

לא בטוח בכלל שהיא נמצאת במקום ששמת אותה. יש מצב שגם היא עם סימני שאלה כמוך או שהיה מתאים לה אורח חיים אחר. אתה לא יודע. וגם אני לא.

ראית שגלגלתי עליה לשמור על הדת בשבילי???

לא אמרתי ולא רמזתי כזה דבר, להפך, הייתי שמח אם היא היתה יותר משוחררת.

ואני לא חושב שהיא עם סימני שאלה ושהיה מתאים לה אורח חיים אחר, אני מכיר אותה ממש טוב, היא בחורה עם עקרונות וכשניסיתי פעם לגעת בקצה של הנושא הזה ובאופן תיאורטי ולא עליי ישירות וראיתי את התגובה אז אני יכול כמעט להיות בטוח איפה היא ואיך היא תגיב אם היא תבין איפה אני. 

"והפערים הדתיים ביני לבין אשתי עוד יותר גורמים ללכת ''אחורה'' ויותר להתרחק כו"

ציטוט שלך. אני לא חושב שאתה מודע למה שאני טוען. ברור לי שזה בתת מודע, אבל בעצם המסגרת (כלומר היא, בתודעה שם) מייצרת את הגבולות האלה.

בכל אופן,  יכול להיות שיותר קל לה לדבר "גבוהה גבוהה" נגד דברים כשזה לא קשור אליך. יכול להיות שאם תצליח לדייק יותר מה קשה לך עכשיו (ועוד בתוך גבולות ההלכה יש הרבה מרחב) יהיה לך יותר פשוט.

גם אם היא "תבין איפה אתה" זה לא אומר שהיא תרוץ למסקנות. ושוב, אני לא מכיר אותה. אז בהסתייגות.

אז הייתי מציע לך אולי קודם כל להתגבר על הפחד המובן שלך ולא לפרשן את התגובה של אישתך אם יתגלה לה מה אתה מרגיש. כי זה מה שנקרא overthinking.

תפנה אליה ותעשו שיחה רגועה על כוס קפה ותשטוח בפניה את התחושות שלך. לך תדע, אולי במקרה הטוב ביותר היא פתאום תתוודה מולך ותאמר לך שהיא מרגישה בדיוק כמוך. ואם לא, אולי היא תגיד לך שהיא אוהבת אותך למרות התחושות שלך ושתנסו ביחד לדייק את האמונות שלכם וביחד תצאו למסע זוגי. זה יכול להיות נפלא.

אל תניח שהיא ישר תקטול אותך.

אתה ממעיט מערכה של אמונה אמיתית וההשפעה שלה על האדם. גם הנישואים ממוסגרים כחלק מרצון ה' ומתפקידה בעולמו של הקב"ה. הסיכוי היחיד שיש לו זה שגם לה יש ספקות עמוקים, וזה לא סיכוי גבוה. נשים חרדיות הן מאוד עוצמתיות, יותר ממה שנותנים להן קרדיט. הן ממש לא יתאימו את עצמן למישהו. (אני מתייחסת למיינסטרים לטאי, אם הוא משתייך סוציולוגית לקבוצה שונה כנראה שהתגובה תהיה שונה)

אני חושבת שקודם כדאי לו לבדוק עם עצמו איפה הוא נמצא ולאן פניו מועדות מבחינה דתית.

על כל פנים, גם סייגתי את הדברים שלי. כתבתי שהיא לא תלך אחריו על עיוור בהכל. אם יחליט פתאום לאכול חזיר ברור שהיא לא תלך אחריו. אבל בדברים אחרים יותר כלליים סיכוי סביר שכן תלך אחריו.

אני חושב הפוך ממך, שבתור נשוי כבר הוא לא צריך לעשות את הבדיקה הזאת לבד. יש לו אישה והיא יכולה לשמש גם כעזר כנגדו בנושא הזה. אם ילך לבד זה יגביר את התסכול שלו. ככה נראה לי לפחות.

הוא לא במקום שאתה חושב שהוא. כלומר - מה שאתה אומר נכון יחסית על קשרים מסורתיים בכללי, אבל היפוכי קוטביות (בתודעה בוודאי) זה דבר מאוד מצוי שם והוא כנראה מייצר חלק גדול מהקושי שלו. הוא לא רוצה להוביל. קודם כל לא את עצמו אבל אחר כך גם לא את הבית שהוא בנה שם.

זה לא שאתה טועה ברמת העיקרון, אני חושד שאתה טועה על הדמות הספציפית. אבל זה בהסתייגות כי גם אני לא מכיר אותו.

אני מכירה מספיק בנות צעירות חרדיות מיינסטרים ואני יודעת מה תהיה תגובתן לכזה דבר. זה יהיה משבר עמוק ואם הוא כופר ממש מירב הסיכויים שזה יוביל לגירושין. אין טעם לעשות רומנטזציה ולדבר על מסע אישי וזוגי בחיפוש אחר משמעות וחברה מתאימה.

לא דומה זוגיות של שנה וחצי עם בחורה צעירה וטריה לזוגיות עם אישה בת שלושים עם בגרות נסיון ופחות הזדמנויות לשקם את חייה במקרה של גירושין.

זו הטייה ללכת דווקא לאלו שכן נשארו יחד. האנקדוטות הללו לא אומרות כלום על הסיכויים שלהם להישאר יחד במקרה שיש לה אמונה תמימה ורצון לגדל את הילדים בצורה מסויימת. מה אחוז אלו שנשארו יחד במקרה שלאחד מהם מעולם לא היו ספקות באמונה?

חוץ מזה, נניח  שהיו מקרים שאחד מבני הוג היה לגמרי מאמין אבל הושפע מהשאלות והלבטים של השני ונחשף לידע וקושי שלא היה מנת חלקו, למה לבן הזוג יש את הזכות לקחת ממנה דבר כל כך חשוב? אמונה  זה עוגן כל כך משמעותי בחייו של האדם הדתי..

הוא לא לוקח לה שום דבר, הוא השתנה ויש לו זכות להשתנות, גם בדברים משמעותיים שמראש היו מונעים ממנה להתחתן איתו (מה את רוצה שהוא יעשה? יתעלם מהשאלות? יחיה כאנוס? יכריח את עצמו להאמין?)

נכון, זה משפיע עליה אבל אין מה לעשות, דברים כאלה קורים, זה כמו שאחד מבני הזוג עובר תאונה והופך לנכה, זה לא תלוי בו ולא היתה לו דרך למנוע את זה, זאת המציאות והיא יכולה לבחור אם להשאר או לא

אגב, לא תמיד האמונה היא עוגן בחייו של האדם המאמין (בכוונה לא כתבתי הדתי) ולפעמים אפילו הפוך

אין לי תשובה נכונה. אולי עדיף לו לבדוק בעצמו ולהגיע להחלטה (בכלל לא ברור מה הוא רוצה מהחיים שלו ובמה הוא כן מאמין) ואז לשתף אותה במסקנות ולא בתהליך. ואולי לא. 

אני בכוונה כתבתי דתי, כי האמונה במקרה הזה משמשת סיבה ומשמעות לקיום המצוות, היא זו שמספקת תחושת ייעוד. היהדות היא דת אורתופרקסית ומאוד מעשית היא לא רק אידאה נחמדה. כדי שקיום המצוות יהיה עקבי יש צורך רגשי באמונה. אחרת למה הוא טורח בכלל?

את אומרת בעצם שהאמונה היא מה שמחזיק את האדם דתי, שונה מאוד מ"עוגן בחיים"

אם זה משנה אז נשואים שנתיים בני 29 ו27

לא יודע מה דיברתם לגבי שיקום וכו אבל זה גיל מספיק שבו כל אחד יודע מה הוא רוצה

לגבי לקיחת האמונה, לא יודע אם אני ככ מסכים עם זה, אף אחד לא לוקח לאף אחד שום דבר אם קורה ואחד מבני הזוג מושפע שיעשה את הבדיקות שלו ואם הוא לא מגיע לבירורים כנראה שהאמונה שלו לא באמת מבוססת ומוחזקת מכח האינרציה וההרגל בלבד

נניח שהאמונה שלו היא מכוח האינרציה וההרגל. זה אומר שמותר לגרום לו למשבר רגשי ואמוני? 

הרי אנחנו נמנעים מלאמר ולציין דברים גם בלי קשר לנכונותם ולאמיתותם. אני מאמינה שלא תאמר לאדם מכוער שהוא מכוער גם אם אובייקטיבית זה נכון...

בתור יוצאת בשאלה שמלווה אנוסים ויוצאים ונתקלת בשאלה הזאת המון.

אין הרבה א.נשים שצולחים משבר אמוני ונשארים יחד.

במקרים הבודדים שכן, זה כרוך במחירים מאד מאד גדולים ומשמעותיים חברתית וסביבתית.

במקרה של חרדים, את מתבקשת לקחת בחשבון לא את האמונה היוקדת של נשים חרדיות (גדלתי שם. מה שיש לי להגיד על ההגדרה שלך זה: חה חה)

אלא את העסקנים ועושי דברם כי שם קבור הכלב.

האם אין נשים חרדיות שאמונתן חזקה? יש.

באותה מידה שיש נשים חרדיות שאין להן אמונה בכלל, הן פשוט חיות את חייהן כמו שגידלו אותן לחיות.

איך אמרת? הנישואים הם חלק ממסגרת אמונית כלשהי.

ולצערי הרב, המסגרת הזאת לא מספיק חזקה כשאין סיבה אמיתית להישאר בתוכה.

(גם מהחיים האמיתיים, מכיר יותר מזוג אחד, שהזוגיות שרדה שינוי אורח חיים דרסטי של אחד מבני הזוג וונשארה זוגיות חזקה מאוד, למרות שהשני לא שותף לשינוי. אם כי, כמובן, מכיר יותר כאלו שהזוגיות לא שרדה).

@ישראל_ שומעים את הבילבול ותחושת חוסר האונים אל מול המקום שלך מול עצמך וגם בזוגיות שלך. זה באמת מקום לא פשוט להיות בו. שולחת הרבה כוחות 🙏

לגבי המקום שלך מול עצמך - כתבו לך דברים נפלאים ומחזקת אותך להמשיך ולעשות בירור פנימי אמוני מול עצמך ולקחת את המרחב הדרוש לך לשם כך,

להגיע לעומקים ושורשים, לשאול, לחקור, ממש "*וידעת* את ה' אלוקיך". 

מותר לנו לשאול ולחפש ולדייק עוד ועוד את האמונה שלנו. וב"ה מתוך כך גם תגיע לכך שתוכל להרגיש קודם כל שלם עם עצמך ולקיים את שהותך כאן בעולם בצורה שלמה וטובה ב"ה.

ולגבי המקום הזוגי -

כפי שכתבתי בהתחלה, אכן גם אנחנו עברנו את זה.

(נשואים אוטוטו 17 שנים, ולפני כמעט 10 שנים בעלי היקר חזר בשאלה, כאשר היינו נשואים 7 שנים והייתי באמצע ההריון של הילד השלישי...)

יכולה לכתוב על כך הרבה מאוד,

אבל כרגע אנסה להתרכז בשני כיוונים:

האחד - הכבוד ההדדי.

והשני - הפער הדתי עצמו וכל מה שנובע מכך

לגבי הכבוד ההדדי - צריכה להיות הפרדה ברורה בין היחס שלכם אחד לשנייה בזוגיות, האהבה, הכבוד, ההערכה, השיח וכל השאר - לבין ההתמודדות עם הפער עצמו.

כאשר הכבוד ההדדי תמיד תמיד נשמר גם אם חושבים שונה.

ולגבי החזרה בשאלה עצמה והפער הדתי - כאן זו כבר תורה שלמה של מה ואיך מתקדמים מכאן.

אם יש לשניכם רצון להיות יחד, ואהבה ומוכנות - באמת שהשמים הם הגבול וניתן לעשות כמעט הכל.

צריך כמובן להיעזר ולקבל הכוונה ודרך וכלים - אבל זה לגמרי אפשרי (מניסיון אישי וגם מקצועי ב"ה).

כמובן שצריך לבחון שוב קודם כל בינך לבין עצמך מה בדיוק אומר הפער הזה, איפה אתה עומד, מאוד יכול למשל שמה שאתה באמת נמצא בו זה בירור והעמקה אבל דווקא בעקבותיהם תגיע לאמונה יותר חזקה, שורשית, מחוברת. ואולי לא. אבל תן לעצמך להיות בבירור הזה ובעומק הזה.

בעיקר כדי שלא תרגיש שאתה "חי בשקר" או כל מקום לא מטיב אחר כזה, שגם לא מטיב איתך וגם לא עם הסביבה כאשר אתה לא שלם עם עצמך.

רוצה גם לכתוב לך, שהמשפט שמנחה אותי בעיקר בעניין הזה, אבל גם בכל המהות שלי באופן אישי ומקצועי גם יחד,

הוא מה שאנו אומרים כל בוקר בתפילה: "... אילו הם דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא... ווהשכנת שלום בין איש לאישתו"

וגם שהקב"ה בכבודו ובעצמו מוחה חלילה חלילה את שמו מעל פני המים כדי להשכין שלום בין איש לבין אשתו, אז מי אנחנו הקטנים שלא נעשה כן?

אני רואה בתורה תורת חיים.

אני רואה בקב"ה אב רחום וחנון שמחכה כל יום לאדם שישוב

וגם שעדיין לא שב מחכה לו

וגם שעדיין לא שב אומר ה' ימכר ספר תורה כדי להשכין שלום בין איש לאשתו

ימחה שמי מעל המים כדי להשכין שלום בין איש לאישתו

והברית שכרתתם, אתה האיש עם אשת בריתך ואת עם אישך אלוף נעורייך היא מעל הכל כולל הכל. היא ברית חיים. ברית נצח.

ובפועל איך מסתדרים?--

קודם כל לברר בינך לבין עצמך איפה אתה עומד.

ולאחר מכך לתווך זאת בצורה מתאימה לאשתך היקרה.

אז באופן כוללני למדי, כי אפשר להעמיק רבות רבות,

הכל עניין של ניהול סדרי עדיפויות בחיים.
אתה צריך לשאול את עצמך (וגם אשתך כמובן) מה הכי חשוב ויקר ומשמעותי לך?
את מה אתה מוכן לאבד?
מה אתה מוכן להפסיד? ומה לא?
מה הכי חשוב לך להרוויח?
האם להרוויח את אשתך והאהבה שלכם והנישואים שלכם ולאבד את החלום ששניכם תהיו באותה הרמה הדתית לנצח?
או "להרוויח" את החלום הזה ואם הוא השתנה לעזוב הכל ולהפסיד ולאבד את אשתך ואת הנישואים שלכם?

אחרי שתענה (וגם אשתך ) על כך לעצמך – תהיה הרבה יותר חכם ותוכל לפעול הלאה.

תצטרכו אתה ואשתך לעשות תיאום ציפיות מפורט ביניכם.
למצוא את המגשר והמשותף,
להבין לעומק אחד את השניה,
לבןא אחד לקראת השניה,
להיפגש באמצע.
למשל,

הצד שהשתנה ומחליט לא לקיים מצוות שקשורות אליו - בינו לבין בוראו בלבד,

ואז מחלקים את זה:

מה שקשור רק לאותו צד

מה שקשור גם לצד השני

ומה שקשור לשניהם

ומה שקשור גם לילדים המשותפים אם יש

ומנהלים שיחה אוהבת כנה ומבינה על כל אחד מהתחומים הללו.

למשל - מה שקשור למי ששינה את דרכו ולמשל מתקשה עם שמירת תו"מ  - זה שלו (כמו כשרות מחוץ לבית, תפילות, שמירת שבת עם עצמו בזמנים שהוא לבד בחדר וכן הלאה)

מה שקשור גם לאישה או לשניהם - הוא בא לקראת (כמו טהרת המשפחה, כשרות כללית של הבית, קידוש בשבת, ארוחות שבת)

ומה שקשור לילדים - בוחנים יחד מהו הקו החינוכי שחשוב לשני ההורים, ומתוך כך מגיעים להסכמות (למשל אצלנו שנינו רצינו חינוך ממ"ד, ערכים משותפים לילדים בכל הקשור לבן אדם לחברו וגם אהבת ה' וכל מיני נושאים שאין ביננו ויכוח, או לפחות האחד לא סותר את השני בעיני הילדים, וזה כמובן יכול להיות הרבה יותר מורכב ומסועף מזה)

ואם דואגים על מסרים שונים לילדים - אז מניסיון של כמעט 10 שנים בתוך הפער הזה, לא רק שזה לא מבלבל את הילדים, אלא שהלימוד הכה חשוב ועמוק שהם לומדים -

שגם אם אבא ואמא לא מסכימים על הכל, וחושבים אחרת בכל מיני נושאים - הם עדיין יחד. באהבה. באחדות.

שאפשר לאהוב גם את השונה, וגם אם לא מסכימים, וגם אם לא קל תמיד,

ושיש גמישות מחשבתית, ואהבת לרעך כמוך, כבוד הדדי, אחד בא לקראת השני,

ועוד המון המון לימודים חשובים שזוכים ב"ה אפילו דווקא מהמצב הזה.

וכמובן שאשתך עצמה יכולה להכתיב יותר את הטון הדתי-רוחני לילדים שכה חשוב לה, להתפלל איתם, להעביר להם את אהבת ה' יתברך ואהבת התורה, שזה יבוא ממנה - וזה מדהים לא פחות הרי היא אמא שלהם

אז אם שואלים אותי האם אפשר לקיים נישואים מאושרים גם עם פערים - אז מניסיוננו תודה לאל וברוך ה׳ כן. מאוד מאוד.

ומאמינה שכדי להצליח ולצלוח זאת
הכי חשוב הכבוד ההדדי,
נתינה הדדית,
אהבה הדדית,
לתאם ציפיות ביניכם,
להבין אחד את השניה לעומק,
להבין את הרגשות והתחושות אחד של השניה,
תקשורת טובה ופתוחה ביניכם,
לנסות לבוא אחד לקראת השניה,
לנהל נכון סדרי עדיפויות בחיים,
לבחור מה יותר חשוב לנו,
לפתוח את הראש, לצאת מהקופסא ולחפש פתרונות יצירתיים ומגוונים לבעיות ופערים שצצים.
והכי חשוב - לשמוח ולהוקיר את מה שכן יש!

אז חשוב לי שוב לומר, שעד כמה שהטלטלה הזו הייתה לא פשוטה וכואבת, אותה טלטלה גם גרמה לנו להוסיף עוד תקופה מאוד משמעותית לזוגיות שלנו - תקופה של למידה,

של קושי

ואח"כ צמיחה מהקושי

של הרבה מאוד הבנות

תובנות

העמקות בדברים

וב"ה אלף פעמים שהכל הסתדר על הצד הטוב ביותר.

אני יכולה מאוד להבין את אשתך שהרצון הכנה שלה שאתה, בעלה, יממש את עצמו,

את הרוחניות שלו,

את הפוטנציאל שלו,

ממקום שהיא אוהבת אותך ורוצה שיהיה לך טוב,

ובעינייה הטוב הזה הוא בשלמות של שמירת התורה והמצוות.

ואחד הלימודים החשובים שאני למדתי גם על בשרי וגם בפן המקצועי - הוא שישנה הפרדה מאוד ברורה בחיים ולא הכל נכנס לתוך קטגוריה אחת.

למה הכוונה?

שמאוד עוזר לתחום כל דבר לפי הקטגוריות שלו:

יש את התחום שלך - של העולם האישי שלך וכל מה שקשור אליו - והוא שלך ובאחריותך

ויש את התחום של אשתך היקרה - של העולם האישי שלה וכל מה שקשור אליה - והוא שלה ובאחריותה

ויש את התחום הזוגי שלכם - של הביחד שלכם - שקשור לשניכם

ויש את התחום של הילדים - שכמובן גם קשור לשניכם.

ובתוך 4 הקטגוריות הללו צריך לראות דבר דבר ולמצוא לאן הוא שייך.

אני מאמינה שכל תחום עבודת השם - היא בתחום העולם האישי בלבד.

עבודת השם שלך - שלך

ועבודת השם של אשתך - שלה.

ומה שזה אומר - שעלינו ללמוד להרפות במקומות הללו.

זה שלו/ה. 

בינו לבין קונו.

ואם אני שואלת את עצמי: אבל מה הקב"ה רוצה *ממני* כאן?

אז אני לפחות עונה לעצמי: אם הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר לנו שהוא ימחה חלילה את שמו מעל פני המים בכדי להשכין שלום בין איש לבין אשתו,

ושמותר למכור אפילו ספר תורה בשביל שלום בית,

ואם הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר לנו:

"כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם!

מה אני מבקש מכם?

אלא שתהיו אוהבים זה את זה

ותהיו יראים זה מזה

ותהיו מכבדים זה את זה" -

אם הוא יתברך אומר זאת - אז גם אני הקטנה אלמד ממנו ואשים את שלום הבית מעל הכל.

את האהבה והאחווה השלום והרעות מעל הכל.

וזה לימוד. נכון.

וזו עבודה. בהחלט.

אבל בעיניי זו העבודה הכי חשובה ויקרה וגם מניבת פירות שיש.

לכן ממש מציעה לבחון את הדברים,

ולראות היכן אני יכול/ה לשדר לאשתי/בעלי היקר/ה שאני אוהב/ת אותו/ה,

מאמינה בו,

גאה בו

מעריכה אותו

היכן אני מקבלת אותו כפי שהוא

ללא תנאי

ממש אהבה שאינה תלויה בדבר, ממש כפי שאנו היינו רוצות שיאהבו ויקבלו אותנו גם כשאנו עצובות או כועסות או אחרי לידה או משוגעות לפעמים 

שלא ירצו "לתקן" אותנו או לשפצר אותנו, אלא פשוט יאהבו.

פשוט יקבלו.

פשוט יכילו.

יהיו שם עבורנו.

גם אשתך זקוקה לכך.

לדעת שאתה בוחר בה כל יום ויום מחדש.

שהאהבה והערכה שלך אליה לא משתנה בכהוא זה.

וגם לאישה רוצה אומר -

גם אישך זקוק לכך.

יש בכוחך להרים אותו לגבהים מטורפים...

עם ההערכה שלך אותו והשדר הברור שלך: אני אוהבת אותך תמיד!

בכל מצב! אתה טוב! אתה שווה! אתה גבר מדהים בעיניי!

וגם כאשר יש שינוי, לאט לאט הדברים הללו באמת ישתרשו בלב יותר ויותר ואת ממש *תרגישי כך*, מבפנים.

ואז ממילא לא יהיה תסכול

ואז ממילא לא תהיה בושה, כי תהיי גאה בבעלך, במי שהוא, בכל הטוב שבו, בתכונות המדהימות שלו, באדם שלו, בלב הטוב שלו, בו.

ואם אחרים רוצים להסתכל בעין עקומה? שיסתכלו

הרי אין לנו שליטה על אחרים

רק על עצמנו.

ויותר מכך, לא משנה מה נעשה - תמיד אבל תמיד יהיה לאחרים מה לומר! תמיד!

לכן את תעשי מה שטוב לך, לכם

תתחזקי בטוב הזה שלכם ושל אישך

ואם מישהו רוצה לעקם פרצוף - שיהיה לו לבריאות...

את עם עצמך יודעת מה יש לך ביד ואיזה אוצר יש לך. 

ואל תשכחי שה' הטוב איתכם תמיד 

גם, ולפעמים במיוחד במציאות שכזו

מציאות שמכירה בכך שאנשים משתנים, עוברים דברים, שנים,

ואי אפשר להבטיח כלום לאף אחד,

אבל מעל הכל - האהבה, שלום הבית, האחווה, האחדות,

קודש הקודשים שבין איש לאישתו.

בהצלחה רבה ממש ושתהיה ברכת ה' עליכם 🙏

בכוונה לא תייגתי הפעם, כי לא היה לי ברור שנח כאן להכנס למקום האישי. (כשזה בהקשרים המקצועיים מרשה לעצמי לתייג חופשי)

מרגש ומחמם את הלב מאוד לקרוא 🙏

וזה הדדי לגמרי וגם אני לומדת ממך המון ❤

הפורום זכה בך!

קראתי הכל והיה ממש מחכים ומלמד, למרות שאני לא בסיטואציה הזו.

זה פותח דברים בראש ובלב

תודה!

תודה יקרה על כל המילים הטובות, ומאוד משמח לשמוע שהדברים נכנסו אל הלב ופתחו דברים בראש ובלב, ב"ה שהכל מאיתו 🙏

זה מה שהתכוונתי לומר, שאם הוא רוצה להיכנס לזה שייקח בחשבון את התוצאות אפשריות והסבירות.

אני גדלה שם. ואני לא מכירה את העבר שלך ובאיזו חברה הסתובבת אבל אני נמצאת במיינסטרים של המיינסטרים ורוב הנשים מנהלות מערכת יחסים משמעותית עם בורא העולם והן באמת מאמינות.

בנוגע לעסקנים, הוא לא הזכיר ילדים. ובגלל שהוא גבר סרבנות גט פחות רלוונטית. יש להם הרבה פחות אפשרויות להחזיק אותו בגרון.

אני חובת שזה קצת יותר מורכב מכך. מראש דיונים דתיים עמוקים ושאלות באמונה לא מקבלים מקום נרחב בסמינרים חרדיים, לפני יציאה לעבודה בנות מודרכות לא להכנס לדיונים אמוניים עם קולגות מהעבודה ולענות תשובה לקונית שיש תשובות ויש רבנים שיכולים לענות על זה. 

קשה מאוד לקיים אורח חיים אורתופרקסי ולהיות כופרים באמת. גם אלו שלא חושבות על זה 24/7 ומצוותיהן מצוות אנשים מלומדה יש להן נקודת אמונה ושכנוע עמוק שהן לא מטילות בה ספק (את יכולה לקרוא לזה אינדוקטרינציה ובורות אם את ממש רוצה). 

משבר קשה על הרגע הזה (כפי שרואים המקצוע שלך בחתימה) אבל לא נתקלת באנשים שעברו את המשבר הזה וצלחו אותו יותר ברובע... אז יש כאן נטייה לכיוון אחד.

לא יודעת לגבי חרדים אבל אני הייתי דובית ממש והתחתנתי עם בייניש שחלם להיות רב ולעשות קירוב רחוקים.

היום הוא לא הולך לתפילה כבר שנים ועוד כמה אלמנטים מאוד רציניים בדת נעלמו כי האמונה שלו התערערה מאוד.

אני נשארתי במקום דומה לאיפה שאני היום,(אם כי נפשית עברתי תהליך ארוך כדי לעכל את השינוי שלו, כולל לעזוב את החלום על בית של תורה ולהבין שלכל אחד יש את עבודת ה' שלו, ומה שהוא עושה לא קשור אליי).

נכון הזוגיות עברה טלטלה רצינית וגם נעזרנו בייעוץ זוגי אבל הקשר ברוך ה' מצוין, לא הלכנו לגישור ולא היינו בכיוון של גירושים...

מעריך מאד את כל מי שמקדיש מזמנו ומגיב

אני אשתף אותך מה היתה התגובה האינסטינקטיבית שלי כשקראתי מה שכתבת (וחשוב לי להדגיש שזה לא ממקום מזלזל)  חחחחחחחחחח, זה כל כך סטריאוטיפי מה שכתבת, אתה מכיר אנשים מהמגזר החרדי על כל גווניו (וכמה שנראה שלא, הסקאלה רחבה) באופן אישי?

אז לא, למרות שאנחנו חרדים אשתי לא הולכת אחריי בכל דבר כי אני הבעל, אני גם לא דורש כזה דבר, לגבי מה שהצעת זו לא עצה רעה בכלל סתם חשש שלי (ואני מבין שאני יוצא פה ילד קטן ופחדן) מה שכן היא לא תתוודה שהיא מרגישה כמוני בוודאות, ואני מפרשן את התגובה שלה מתוך איזשהו שיחוח קטן על הנושא

חושבת על עצמי הייתי נבהלת. נראה לי שעזרה של אדם מהתחום הטיפולי/ ייעוצי וכדו' יכול מאד לעזור בתהליך כזה של שיתוף. זה מייצר איזשהו עוגן.

שלום,

כתבו לך הרבה דברים חשובים וטובים ובמיוחד על הצורך בבירור וחיפוש, לא לפחד מכך בד"כ גדלים מזה...

ואת זה אני כותבת גם כמי שעברה בירור עמוק ולימוד מעמיק בעקבותיו וזכיתי לגדול מכך, וגם כמורה שרואה את זה בשטח ב"ה...

ממה שקראתי מדבריך ומהסבריך נשמע שחסרה לך התכלית הכללית של התורה. ההסתכלות הכללית למה בכלל ה' נתן את התורה לעומת ראיית מלא מלא פרטים וציוויים שלכאורה לא קשורים אחד לשני, מלא אדונים שצריך לרצות... 

לראות את הכלל - את האידיאל שבתורה ובמצוות, ולהבין למה בכלל יש את עמ"י את התורה וכו' בשביל מה זה טוב לעולם זה נקרא תורת א"י. היא תכניס לך את הנשמה גם לפרטים הקטנים.

כדי להבין יותר את מה שאמרתי ממליצה לך לקרוא את המאמר של הרב קוק זצ"ל "חכם עדיף מנביא" (נמצא באורות ק"כ, ובטח גם באינטרנט...) ואם זה הכיוון שאתה מחפש אשמח לעזור ולהכווין אותך יותר. (לענ"ד זה אחד הדברים שהכי חסרים בחינוך החרדי לימוד אמונה בגודל, לא לדבר רק על הפרטים אלא להבין לעומק את האידיאל שלהם, את האידיאל של התורה ואיך הוא מתקיים בה...) 

בהצלחה!

אני מבין שאתה בדרך לברר וחפש הקשר והחיבור להקב"ה.

אבל עדיין גם כשיש לך ספיקות, עדיין לא עזבת הדרך.

מחר תקום תניח תתפילין, תתפלל, לא מפני שאתה מבין את הענין, לא מפני שאתה מקושר, אלא בגלל שאבא שלך אמר לך לעשות את זה ואתה מקשיב לו, מפני שבסופו של דבר אתה מאמין שזה הוא הדבר הנכון.

איזה שכר יש לך שאתה עושה מה שהוא רוצה ולא מה שאתה רוצה. הלואי על כולנו.

באמת גם אחרי שתברר עדיין לא תבין הכל. יש דברים שאי אפשר להבין כלל וכלל. יש אנשים שסובלים והרבה הרבה צרות. [אני בתוכם, א' מילדי חולה במצב קשה מאוד ה' ירחם]. אבל אנחנו יודעים שבהחלט זה הדבר הטוב בשבילנו ואין לנו מושג איך. גם המצוות לא מבינים לגמרי אבל בודאי זה הטוב שלנו. 

בהצלחה על הדרך שלך.

שלום ישראל.

נשמע שמה שאתה חווה לא פשוט בכלל. גם בינך לבין עצמך, אבל עוד יותר כאשר יש לך בת זוג. אבל אני חושבת שהחוויה הזו מעידה על זה שאתה גדול. גדול הרבה יותר ממה שהדת הציעה לך עד עכשיו, הנשמה שלך דורשת ותובעת משהו הרבה יותר גדול. מה שהציעו לך עד עכשיו קטן על המידות שלך, אז זה מכאיב ולוחץ. ובצדק. 

אתה כל כך צודק בתחושות שלך. כי היהדות, או הדת, או עבודת ה' או איך שנקרא לזה זה הרבה יותר גדול. ועם מרחבים הרבה יותר עצמתיים. אני חושבת, שלא ייתכן שנהיה דתיים כי נולדנו לזה. אני חושבת שכל אחד מאיתנו נדרש לעשות מסע, של מפגש עם אלוקים. וזה לא פשוט להצליח להגיע למפגש הזה כי הרבה פעמים יש לנו "ציורים" לא ממש נכונים של מי זה אלוקים...

אני לא יודעת מה מרחב האפשרויות בהקשר הזה בחברה החרדית.

אבל יכול להיות ששווה למצוא אנשים שאיתם אפשר לעבור מסע שכזה שיקבלו את השאלות, ואת המקום של החיפוש, הבירור וההעמקה.

זה באמת קשה לחיות את היהדות מתוך מקום מנותק (לא בטוח שזו התחושה, זה מה שאני קצת מרגישה ממה שכתבת).

ומקסים שמצאת את האומץ והמקום לכתוב ולפרוק.

ישראל, קראתי את הפוסט שלך, ושומע גם את הניגון, מה שאתה כותב עם קולמוס הלב.  מה שמדהים זה הכנות הנפלאה והאמיתיות שלך ובמיוחד האמיצות להתייצב מול האתגר, וגם להיכנס לשיחה פתוחה עם הקהל כדי להרחיב את התובנה שלך ולקבל עוד זוויות איך להתמודד עם המצב בו אתה נמצא.

מכיון שיש הגבלות טכניות בפורום כזה, להיכנס לשיחות נפש מעמיקות אודות אמונה, הייתי רוצה להציע לך להתכתב איתי במייל: צונזר אני עוסק בתחום הזה, וזכיתי לעזור בעשור האחרון לבני נוער וגם מבוגרים שנמצאים במשברי אמונה שונים. אני לא יכול להבטיח הצלחה, אבל מה יש להפסיד, ותמיד טוב לפגוש ולהכיר עוד יהודי ולשוחח.

כמובן, זה לא אישי כלפיך. מניח שכוונתך באמת רצויה. אבל כללי הזהירות שנכתבו כאן בדם, מצריכים להיזהר מאוד מקשר בפרטי, עם דמויות אנונימיות. כרגע, גם אתה וגם הפותח אנונימיים.

מקשר לשרשור אחר בנושא:

ממש לא כולם רעים, אבל לצערינו יש אנשים רעים - צעירים מעל עשרים

כדאי לקרוא את הקישורים שם, גם את הקישור בתגובה של ארץ השוקולד

מכירה את הבחורה הכי צדיקה בסמינר שיום אחד בכתה לי שכבר אין לה כח. 

אז אם אתה שואל אותי, אל תהיה כזה בטוח לגבי אשתך.

והיי, ברוך הבא לארץ האנשים שמחפשים את עצמם. זה יכול לקחת יומיים ויכול לקחת שנתיים ויכול לקחת חיים שלמים. אבל בסוף נמצא.

ואגב לא עובר לך החרדי כל עוד אתה כותב אפי' ומצפה שכולם יבינו😅

אמממ. כמה את מכירה את הבחורות החרדיות שלא רואות בעינים?

לדעתי יש הרבה מאוד בנות ברמה רוחנית הרבה יותר גבוהה מרוב הבחורים

ואני אומרת את זה בתור מישהי שלומדת בסמינר הכי טוב ומוכר בעיר שלי, לפחות 70 אחוז מהבנות הם כאלה (לא מתכוונת לאלה שעוזבות למכללה או משהו)

באסה שככה זה, ובאמת יש המון פערים בשידוכים, אבל ככה זה

מאחלת לך את כל הטוב שבעולם והלואי שתמצא את המקום שלך.

נ.ב. אני חרדית ולא יודעת מה זה אפי'

ה"לא רואה בעיניים" או "הכי צדיקה בסמינר" (או הכי צדיק בכיתה, זה נכון כמובן על גברים) זה פשוט דרך להסתיר כאב גדול שנמצא במערכת והדרך לברוח ממנו היא דרך חומרות והקפדה במצוות.

קראתי את כל השרשור פה ומאוד התרגשתי לראות איך אנשים נחלצים לעזרה, עם ישראל במיטבו! 😊

אז ישר כח על הכנות ועל היוזמה לעשות משהו עם המצב שאתה חווה כרגע. זאת הדרך הנכונה- תמשיך להציף את הקשיים במטרה למצוא תשובות בעז״ה.

חשוב לי להציע לך להיות בשמחה תמיד! כלומר, כאשר אדם חי ומסתובב בעולם, הדבר הכי חשוב זה שיהיה לו עונג ושמחה בחיים! זה הדלק שלנו לצבור כח להמשיך לחיות! וברובד העמוק יותר זה גם מה שהקב״ה דורש מאיתנו. אדם שמח הוא קודם כל אדם יותר חיובי, יציב, חי ותוסס. ואת העונג והשמחה האלה אפשר להשיג בהרבה דרכים, אבל הדרך הכי טובה והכי אמיתית היא בדרך ה׳.  

מוזמן להציץ במאמר העונג והשמחה של הרב קוק: עקבי הצאן/העונג והשמחה – ויקיטקסט

אז תשתדל להיות תמיד בשמחה, ולמצוא את הנקודות בחיים שגורמות לך לאושר, החל במסעדה טובה וטיול שמרחיב את הנפש ועד לזמן איכות עם חבר טוב, עם אשתך, עם הבן שלך וכדו.

ואחד הדברים שחוסמים את השמחה זו מידת האמת. להיות אמיתי עם עצמך. אז אתה מתמודד יפה עם האמת שלך על ידי שאתה משתף את תחושותיך ומנסה למצוא פתרון. אבל אני חושב שאתה חייב לעזור אומץ ולהיות אמיתי גם עם אשתך, ולשתף אותה ברגשות שלך. זה ללא ספק קשה וצריך להתכונן ולדעת איך לנהל שיחה כזאת, ותהיה התמודדות גדולה מאוד כמו שהוזכר כאן בשרשור (ובהחלט אפשר לצלוח את זה ביחד באהבה אמיתית) אבל זה יעשה לך גם הרבה טוב בכך שתרגיש שירדה לך אבן ענקית מהלב!! ושאתה אמיתי עם עצמך! ושחשוב לך להיות בזוגיות טובה ושאשתך תהיה המאושרת באדם ותקבל אותך כמו שאתה! תגיד לה את זה ותנסה לכוון לשם.

וכך גם תוכלו להקדיש משאבים ואנרגיות משפחתיים אל המסע הזה, בין אם תצאו אליו ביחד ובין אם תחליטו שרק אתה נמצא בבירור כי לה יהיה קשה/לא מתאים וכדו, בכל אופן אתה תרגיש שהיא מקבלת אותך ואוהבת אותך. אם תשדר לה מהתחלה שאתה אוהב אותה והיא הכי חשובה לך, אז גם היא תשדר לך את זה בחזרה. (זה נכון תמיד בזוגיות).

בנוסף גם אני ממליץ לשתף חבר קרוב או אפילו דמות ניטרלית ולדבר על זה הרבה. מתוך הדיבור (חשוב שיהיה דיבור ממש ולא רק כתיבה) הקושיות מתחדדות והדרך למצוא את התשובות מתבהרת.

בהצלחה אח יקר! ותזכור שה׳ אוהב אותך בכל מצב! ״בין כך ובין כך אתם קרויים בנים״.

שווה לך לבדוק בעמותת התקשרות. יעזרו לך לנהל את המשבר. בעקרון נהל אתה את המשבר - אל תתן למשבר לנהל אותך.

שאחרי כמה שנות נישואים בעלי שיתף אותי שהוא לא בטוח שהוא מאמין, שיש לו הרבה שאלות וכו'

התגובה שלי היתה ש-

קצת נבהלתי אבל

בסדר, אני אוהבת אותו ונעבור את זה ביחד

מה יהיה בעתיד.. מי יודע, אם יהיו התלבטויות וכו' (מסגרות לילדים וכאלה) אז נתמודד ונחשוב

הודיתי לו ששיתף אותי, הרגשתי שזה קירב בינינו

עודדתי אותו באמת לבדוק ולחפש ולשאול ולמצוא, כי הכי חשוב שהוא יחיה ולא יעשה בכאילו, סתם יזרום ומבחינתי אמרתי שעדיף שזה יקרה כמה שיותר מוקדם ולא בגיל 40 עם כמה ילדים

הבנתי שעבודת ה' שלי לא תלויה בשלו (גם קודם חשבתי ככה אבל ) זה חידד והדגיש לי ושאיך שאני רוצה שהבית שלי ייראה זה תלוי בי ולא לצפות ממנו

מאז עברו עוד כמה שנים ועוד כמה התמודדויות וילדים, אבל לפחות ממה שידוע לי, לא חל אצלו שינוי משמעותי. גם מבחינת ההתנהלות הדתית. הוא כן קצת בירר לעצמו וזה קצת חיזק אותו, אבל לא בטוחה שהנקודה הזו סגורה ומאמינה שהספקות עוד שם

התעניינתי בזה בכמה הזדמנויות אבל באמת לא מרגישה שזה לא שייך, אם ירצה ישתף אותי

מציינת שאנחנו נחשבים דוסים בסביבה שלנו..

בקיצור, לא מכירה את אשתך אבל מציעה לך לשתף. לאמת יש כוח חיבור גדול. זה משהו משמעותי שעובר עליך שממש לא נראה לי שייך להסתיר אותו. אולי תהיה לך הקלה גדולה, אולי צער גדול, אולי אשתך תישבר. אבל תצמחו מזה יחד.. מה שיהיה יהיה בסופו של דבר.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..