ולשאול את עצמך למה אתה עושה את מה שאתה עושה.

לגיטימי לעצור ולשאול את עצמך במה באמת אתה מאמין.

לגיטימי למצות, להטיל ספק ולשאול.

קשה להיות במקום שמח כשעושים דברים רק כי ככה גדלת, ככה אמרו לך שנכון ובלי חיבור אמיתי.

אני מניחה ״שיש דברים פשוטים שאני לא מצליח לעשות״

הכוונה לעשות אותם מתוך ריצוי

ולא מתוך רצון אמיתי.

אז תעצור

תבדוק עם עצמך במה אתה באמת מאמין,

בלי שיפוטיות

להפך

הרבה יותר מוזר לחיות חיים שלמים בלי לעצור ולבדוק.

הייתי במקום הזה (אני עדיין )

ואין לי תשובות מה נכון ומה לא.

אבל מה שכן, עם הזמן אני פחות מלקה את עצמי שאני במצב הזה, פחות שיפוטית לגבי עצמי, פחות מרגישה צבועה.

וזה הצעד הראשון שנחוץ בעיניי כדי לאפשר לעצמי לחקור באמת.

כן, אני בסוג של צומת

אני לא חייבת לקבל החלטה,

אני לוקחת את הזמן שלי.

זכותי לבדוק.

זה בסדר אם כרגע קשה לי לקיים מצוות מסוימות.

לא בכוח.

זה בסדר אם אחליט לחזור.

זה בסדר אם לא.

תראי, אני מאמין באל-הות זה כן.

להגיד שאני מאמין בהכל ושהכל מסתדר לי ומובן לי זה כבר לא ככ נכון לומר לגבי מה שאני מרגיש.

אני מרגיש שפשוט לא בא לי לעשות כלום ושום דבר מרגיש כבול, מרגיש שזה לא מביא לי כלום אלו תהיות שקיימות בי לא מעט זמן ואפילו לאורך כמה שנים טובות, מרגיש כבול לדת ליד אשתי, כביכול אני חייב לעשות לידה לפחות את הדברים הגדולים בשביל שלא תתחיל לשאול וזה לא כי אני צבוע זה כי היא תיקח את זה קיצוני, היא תקבל את השוק של חייה בטח תיכנס לדיכאון, מה שעוד מטריד אותי זה שיש לנו גם ילד קטן שהוא יגדל ונצטרך לחנך אותו באיזשהי דרך מסוימת, איך עושים את זה? איך מחנכים למשהו שאתה לא עושה או עושה בלי שום כוונה ושום עניין(בפרט שאני יודע שאשתי תרצה אקסטרות, לפחות ביחס אליי)?? איך עושים דבר כזה???

אני לא בן אדם מדי רגשי אבל לפעמים אני מרגיש שאני פשוט לא עומד בזה בא לי לבכות בא לי לברוח בא לי להיות עם עצמי בלי מחויביות לאף אחד וזה לא ממקום ילדותי זה ממקום של מחנק שאם נהיה רגע פיוטיים בא לי לצעוק הצילו שמישהו נורמלי יבוא רגע ויציל אותי מהטירוף הזה.. איףף

סורי אני חייב לפרוק את זה איפשהו

בגיל שלך, ואחרי חתונה...

לא ממקום שיפוטי אלא כי לדעי הזמן הנכון שבו השאלות האמוניות אמורות לצוף והאדם אמור להתמודדד איתן ולהגיע לתשובות ולגבש את האישיות שלו זה גיל ההתבגרות..

כך הוא לא מכניס לסחרורות בית אישה וילדים...

ולא מלק את עצמו על זה נוסף על הכל, ופועל מתוך בהלה...

שזה אף פעם לא טוב

אין לי מושג איפה גדלת ומה עבר עליך בגיל  ההתבגרות ואני עונה לך ממקום שכנראה לא ביררת לעצמך אז את דרכך האישית בנפרד מהחברה,

ואת תחושת החיבור האמיתית המיוחדת שלך לה'.

אם באמת כל  הדברים שאתה מתאר זה ממקום שאתה לא מבין ולכן מרגיש כבול- כי מי רוצה לעשות דברים שהוא לא מבין למה הוא  עושה אותם,

ולא בגלל  שפשוט לא בא לך להבין,

אז תרגע- איזה יופי!! אתה נורמאלי!!

יש לך שאלות!!

הגעת לנקודה הכי טובה של חייך!

להזדמנות לגדול, להעמיק, לחפש באמת ולמצוא תשובות ומענה ולהגיע לגבהים ועומקים נוספים שלא הכרת

כל  כך כייף להרגיש מחובר, להבין, לעשות מתוך אהבה ובחירה...

יש כל כך הרבה דרכים בעבודת השם, שכל אחד יכול למצוא את הדרך האישית שלו בעבודת השם, שמתאימה לכוחות נפשו, לנטיות שלו, ולתיקון שלו בעולם.

קח את כל  מה שגדלת עליו, שכנראה גם היה בו המון טוב שלא בטוח שאתה רוצה לוותר עליו,

ואת כל השאלות הגדולות והרגשות הקשים ותתחיל לעבוד ולחפש,

יש מרחבים  כל כך דולים בעבודת השם  שאתה לא מכיר.

כל אחד צריך לעשות לך לך,

אבל שוב, אם אתה במת רוצה להבין ולא סתם לזרוק,

מותר לעשות דברים בדרך שעדין אתה לא מבין לגמרי,

גם על  זה מקבלים שכר...

אבל בתנאי שאתה לא עוצר בזה וממשיך לחפש ולחקור.

וחשוב לשתף גם את האישה, אולי לא בשלב הזה,

כי אם אתה במערבולת, לא נכון לזרוק לשם גם אותה.

אולי תנסה להרגע יותר, להבין את עצמך, להתייעץ ואז לשתף אותה ממקום של כח ולא ממקום מבולבל.

שיהיה לך הרבה הצלחה!!

חרדייה מאושרת,

שגדלה בסביבה חילונית מסורתית, ללא חרדים כמעט, 

ומגיל מאד מאד קטן חיפשה ושאלה ובדקה, גם אם זה לא היה מקובל...

ראשית, ותסלחי לי על הציניות פעם הבאה באמת שיצוצו לי שאלות אני אגיד להן שזה לא הזמן הנכון ושיבואו בגיל ההתבגרות.

דבר שני אם יורשה לי וסליחה על הבוטות, אני אצטט אותך "חרדייה מאושרת שגדלה בסביבה חילונית מסורתית.. וחיפשה ובדקה וכו"

מי שנמצא במקום של חוזר בתשובה לעולם לא יבין דתי וחרדי מבית זה ממש אבל ממש לא אותו דבר ואפילו לא קרוב.

אני מבין שאת רוצה לעזור ותודה על זה אבל..

לעניין עצמו, תמיד שאלתי שאלות (גם את עצמי וכם בקול) אפילו שזה לא מקובל וגם כשהסתכלו עליי עקום, העניין הוא שלא לכל שאלה יש תשובה ותמיד סוגשל מנפנפים את מי ששואל.

אמרת ככ כיף להרגיש מחובר וכו אז מה עושים כשלא מרגישים את הכיף הזה, כשלא מרגישים מחוברים בשום צורה? כשמרגישים זרים ומנותקים ביחס להכל?

מה עושים כשמרגישים שאין כוחות נפש בכלל כשזה בכלל לא מעניין אותך למצוא דרך בעבודת ה? מה קורה אז??

אני לא חוזרת בתשובה,

חרדייה שגדלה בין חילונים ולא הבינה למה להיות חרדייה,

חויתי גיל התבגרות די מתריס ועפתי כמה פעמים מהסמינר המעולה וההארדקור שלמדתי בו,

למה השאירו אותי שם?כי היה לי מנהל מקסים שהבין שאני בסך הכל ילדה טובה שמחפשת.

לענייננו, לא התכוונתי לאמר למה השאלות צצות עכשיו,

אלא לאמר שבתהליך נכון וסביבה מאפשרת,

זה אמור להתברר בגיל ההתבגרות.

אנשים שמנפנפים את מי ששואל שאלות אלו אנשים לא בטוחים בעצמם ולא יודעים.

היהדות לא נבהלת משאלות הרי, זה היופי שבה...

ואני מאמינה שעם כל הדרכים והאפשרויות שיש אפשר למצוא ולהתחבר.

לגבי השורה האחרונה זה נשמע שבכלל לא מעניין אותך להתחבר וחיבור זה עניין רגשי וצריך לברר למה.

מה חוסם לך את הרגש.

איך חוית את היהדות והרוחניות בחיים שלך.

זה לא נשמע במצב כזה שתשובות יעזרו.

כי תשובות זה לראש ונשמע שמה שחוסם אותך זה הרגש.

תרשה לעצמך. ה' איתך והוא רוצה שתבחר בו בעיקר מאהבה.

הכל טוב. אתה בהתפתחות. אל תדאג.

אל תחשוש על אישתך.

היא ילדה גדולה.

אלו החיים שלך.

קודם כל אתה חייב להסיר את הספק , לבדוק, לברר ולהחליט  באיזו דרך אתה רוצה לחיות (א"א להסיר את הספק לגמרי אבל לנסות כמה שאפשר ולפחות לבחור *בפועל* בדרך מסויימת)

השלב הבא הוא לחשוב מה עושים עם זה שכבר הקמת משפחה (במידה והדרך שתבחר בה לא תתאים)

ספק זה עמלק! 

אם אתה מאמין ביהדות לא בא-לוהות

ואם אתה כן מאמין בתורה משמים, מה בדת כובל אותך, הציווים ? החברה שאתה נמצא בה? אתה מאמין שיש דרכים יותר טובות לעבוד את ה'?

אני חושב שאני כן מאמין גם בזה שתורה ניתנה משמיים אם כי יכול להיות שזאת סתם אמונה שגדלנו עליה, ומה שכובל אותי זה הציווים וההגבלות, לא יודע אם יש דרך יותר טובה לעבוד את ה', לא יודע אם נעים לומר את זה פה אבל המחשבות שלי בכלל לא שם..

נשמע שפחות משמעותי בעינייך אם התורה אמת (מה שדי נשגב כי לדעתי קיום המצוות נובע מהאמונה שתורה שניתנה בסיני והיא ספר הדרכה א-לוהי שיביא לשלמות העולם, או סתם הפחד הישן והטוב מכף הקלע המסתורית) אז הדיון על חיפוש ומחקר פחות רלוונטי. 

לבעלי מקצוע שנמצאים ממש בתחום. של מבוגר בעל משפחה שמחליט לשנות סטטוס דתי. ממושב גמזו או באזור, לא זוכר שם.

לגיטימי / קורה, לחשב מסלול באמצע החיים. כדאי שיעבור בשלום כמה שניתן 

היא לא טיפשה היא תראה את זה בעצמה בהמשך

בעיני אתה חייב לספר לה להיות כנה שהיא תוכל לבחור מה היא רוצה לעשות עם העניין.

הרי זה לא ייעלם לך כפי שנשמע אם באת מבית חרדי ואתה מגיע למצב שלא מברך על אוכל ברור לכולנו שזה לחצות קו.

יש לכם כרגע ילד זכותה להחליו אם למצב כזה היא לא רוצה עוד ילד כרגע או בכלל האם זה מתאים לה החבילה הזו.

בעלי גם כזה האמת.. אנחנו כיום לא אותה רמה דתית בשלב מסויים דיברנו על זה והייתי צריכה להחליט מה אני עושנ עם עצמי אישית בחרתי להישאר אבל זה לא אומר שאני לא מתפללת כל יום שיחזור בתשובה וזה לא אומר שאין לי צביטה בלב כל בוקר שאני רואה את הבעלים של כולם חוזרים מהתפילה

ההחלטה שלך תהיה אשר תהיה היא שלך אבל אתה חייב להשאיר לאישתך את הזכות לבחור האם הבחירה הזו שלך מתאימה לה ולאורח חייה.

נכון זה ייעשה טלטלה גדולה בזוגיות בקשר ובבית אבל לפחות תתן לה הזדמנות אמיתית לבחור עכשיו ולא אחרי כמה שנים של נישואים.

2 דברים-

1. זה הזמן לברר מי ומה אתה, ומה אתה רוצה ומחפש.

תלמד, תשאל, תברר ותמצא את התשובות

2. ראוי לשתף את אשתך בעיני במקום שלך, אתם עוד זוג צעיר,

לא יודעת מה היחסים ביניכם, אבל זה נושא עמוק ומהותי

וחשוב קודם כל שתדע (סביר שהיא הבחינה במשהו)

ושתוכל גם להחליט איתך ועם עצמה מה נכון עכשיו עבורכם

בצורה שתהיה פחות טראומטית, לשתף בלבטים שלך,

במקום שאתה נמצא בו, במה שגרם לך להגיע לזה,

למרות שאני מניחה שכך או אחרת

זה בהחלט יהיה מטלטל עבורה, וליבי עליה.

יחד עם זה, ברור שעדיף שתדע ותוכל לקבל החלטה ובחירה מה עושים

בהינתן שזה המצב. בין אם לגבי הנישואין והמשכם, לגבי מניעת הריון או כל דבר אחר.

אני מבינה שזה גם מפחיד עבורך, בעצם להודות בזה,

לשאת באכזבה ובכאב שמן הסתם יהיו לה ממך, להתמודד עם תגובות מהסביבה.

זה דורש אומץ, אבל זה הדבר הנכון כרגע בעיני.

כמובן יחד עם לחפש תשובות לעצמך, שאיתה ובלעדיה זה דבר עמוק וחשוב.

קודם כל יש לך בחירה חופשית.

אתה כנראה הגעת סוף סוף לבגרות ואתה שואל את עצמך שאלות לגיטימיות.

אל תחשוש לחזור בתשובה.

נולדת לכאורה למציאות מסויימת, מניחה שהרגשת שאתה חייב לרצות את הסביבה שלך.

הגיע הזמן שתבחר.

כדי לבחור צריך להעז, צריך לדעת טוב ורע, צריך לדעת את ה' אלוקיך.

תעז לחפש את עצמך, לחפש את ה'. זה בריא.

ותשתף את אישתך, אולי היא תפתיע אותך ותקבל את זה בטוב.

ואולי להפך, אבל זה שלה.

יש לך את מלוא הלגיטימציה לבחור בחיים שלך.

אני מאמינה בחזרה בשאלה.

ומאמינה שמותר להביע את הרצוא ושוב גם כלפי חוץ.

כולם ברצוא ושוב, רק שהרבה פעמים דתיים עוברים את זה ב"פאסיב אגרסיב".

גם כי אלך בגיא צלמוות לא ירע רע כי אתה עימדי.

אל תפחד.

ותפסיק להיות חרד.

תהיה חופשי.

עבד ה' הוא לבד חופשי.

תעז להיות בן.

תעז להיות רעיה.

הכל בסדר. ה' איתך.

זה בדיוק מתחבר לי למשהו שלמדתי על פורים ועל 'סוד הנסירה' (מאמר של הרב ראובן ששון, בטללי חיים על חומש שמות).

כשאדם וחווה נבראו, הם היו מחוברים 'אחור באחור', חיבור של כפיה. אחר כך היה שלב של התרחקות - תרדמה של האדם ויצירה של האישה כיצור בפני עצמו. אבל מתוך כך הם יכלו להגיע לחיבור מחדש של 'פנים בפנים', בבחירה החופשית שלהם, שהוא ברמה הרבה יותר גבוהה מחיבור כפוי של 'אחור באחור'.

התהליך הזה של חיבור 'אחור באחור', נסירה ואז חיבור 'פנים בפנים' זה תהליך שחוזר על עצמו במציאות בכל מיני מצבים.

בפורים זה בהיבט הלאומי - כשעמ"י קיבל את התורה, היה שם מימד של כפיה (זה לא היה כפיה של איום אמיתי, אלא יותר חוסר אפשרות לסרב, מול אור ה' שזורח עליהם בהתגלות מלאה). אז מאז מתן תורה עמ"י היה קשור לתורה, אבל בקשר של 'אחור באחור', קשר כפוי.

בתקופת המגילה היתה 'נסירה' - עמ"י בגלות, 'ישנו מן המצוות', נהנו מסעדות אחשוורוש, 'ישן האלו-ה שלהם'.

אבל דווקא מתוך הריחוק הזה, שנראה שהקב"ה נסתר ועמ"י מתרחק, היה אפשר להגיע בסוף המגילה ל'קיימו יקבלו היהודים' - קבלה מרצון של התורה, הפעם בבחירה, 'פנים בפנים'.

ואפשר לעבור את התהליך הזה גם באופן אישי. כמו שכתבת כל כל יפה.

מי שנולד לבית דתי, הבחירה שלו בתורה היא עם מידה של כפיה, 'אחור באחור'. זו לא בחירה אמיתית אלא מציאות שנולדנו לתוכה, כך חונכנו וכך גדלנו.

באיזשהו שלב, כולנו צריכים לעבור לשלב של בחירה. מי שנשאר דתי רק כי כך הוא נולד וזה מה שלימדו אותו להיות - משהו בו חסר, התורה שלו נשארת במדרגת 'אחור באחור'.

בשביל לבחור בתורה, להיות מחובר אליה ואל הקב"ה 'פנים בפנים', אנחנו צריכים לעבור 'נסירה', להיות מוכנים לשאול שאלות ולברר באמת, להטיל ספקות ולא לקבל את כל מה שאמרו לנו כמובן מאליו.

השלב הזה יכול להיות לפעמים קשה יותר, יש מי שמרגיש גם צורך להתרחק ממש (זה לא חייב להיות כך, יש מי שעובר את הבירור הזה יותר בפשטות, ובלי להתרחק באמת במעשה. אבל זה יכול להיות גם יותר מורכב....).

אבל אם עוברים את השלב הזה מתוך בירור אמיתי, לא רק בורחים מהכפייה אלא נותנים הזדמנות לבחירה אמיתית, זו יכולה להיות הזדמנות לגדילה למקום הרבה יותר אמיתי וקרוב לקב"ה, קירבה של 'פנים בפנים'.

לפעמים גם צריך לפתוח את הראש ולהרחיב את הלימוד מעבר למקורות שעליהם גדלנו. התורה כל כך גדולה ורחבה, ולכל אחד יש את האות שלו, את הדרך שלו. אם קשה לנו להתחבר למה שגדלנו עליו, זה לא אומר שאין לנו חלק בתורה, זה רק אומר שאולי עוד לא מצאנו את החלק שלנו.

שמעתי את הדברים האלה אאל"ט גם אצל הרב גינזבורג.

אהבתי את ההקשר שלך וההשלכה שעשית לדברים.

❤️

ולא.. היא לא תקבל את זה בטוב, ניסיתי פעם לגעת בזה והבנתי שהיא תגיב לא בטוב

כולל על דברים הרבה יותר פשוטים

האם אתה אמור לשבת בישיבה וללמוד כל היום?

אולי זה המקום לערוך בו שינוי.

בטלה מביאה לדברים לא טובים. יוצאת מנקודת הנחה שאם אתה לא מרגיש מחובר, אתה מן הסתם לא לומד.

שקול ברצינות להתגייס לצבא.

אולי תצליח להרגיש את החיבור לה' דרך עשייה.

מאמינה שיש עוד המון כמוך בציבור החרדי.

אמנם אני חרדי, אבל לא כולנו יושבים כל היום בישיבה או בכולל הייתי בישיבה עד גיל 24 +- ואז יצאתי ללימודים שבמהלכם הכרתי את אשתי ככה שהסיפור הוא לא ישיבה בישיבה כל היום ללא מעש, אני סטודנט כמו הרבה אנשים בגילי

הכל בסדר. אתה נורמלי. עד עכשיו היה לחץ סביבתי שהחזיק אותך פחות או יותר בקטע (אשתך עדיין מנסה לפעמים), ועכשיו זה כבר לא מחזיק והמערכת שלך מתמרדת נגד כל זה.

אתה צריך לעשות עבודה עם עצמך. אפשר גם עם מישהו שמבין בזה (אנשי מקצוע וכו') אבל אפשר גם בלי. סתם עם עט ונייר או עם מקלדת מחשב (ההעדפה שלי).   להבין מה קורה אצלך, מה הציף אצלך את כל הדבר  הזה של "הדת לחלוטין" ואת "מה שאתה לא מצליח לעשות". לפעמים יש מאחורי דברים גדולים שמציקים לנו כאבים סופר פשוטים שפשוט צריכים יחס ומענה.

ואולי תחליט לשנות רמה דתית. זה גם אפשר. לא חייבים להיות אברך כולל, אפשר לחיות חיים דתיים פשוטים בעולם הזה. ואפשר גם להיות חילוני אבל זה כבר עולם אחר.

אה, וגם

אשתך נדמית פה כ"אוייב" והפערים הדתיים איתה. היא לא. היא פשוט משמשת בתפקיד שאתה ייעדת לה. מישהו אחר צריך לשמור שתהיה דתי ואתה מעמיס את התפקיד הזה עליה. מיותר. זה לא התפקיד שלה וזה פוגע ביחסים בניכם.

תפקיד שיעדתי לה, דהיינו?

אני מעמיס על מישהו שישמור על הדתיות שלי?

בעצם נוצר מצב שאצלך המערכת הדתית נחלשה, זכותך. העניין זה שאתה מגלגל עליה את הצורך לשמור את המערכת הדתית בשבילך ואז "מפחד" ממנה ומהתגובה שלה.

לא בטוח בכלל שהיא נמצאת במקום ששמת אותה. יש מצב שגם היא עם סימני שאלה כמוך או שהיה מתאים לה אורח חיים אחר. אתה לא יודע. וגם אני לא.

ראית שגלגלתי עליה לשמור על הדת בשבילי???

לא אמרתי ולא רמזתי כזה דבר, להפך, הייתי שמח אם היא היתה יותר משוחררת.

ואני לא חושב שהיא עם סימני שאלה ושהיה מתאים לה אורח חיים אחר, אני מכיר אותה ממש טוב, היא בחורה עם עקרונות וכשניסיתי פעם לגעת בקצה של הנושא הזה ובאופן תיאורטי ולא עליי ישירות וראיתי את התגובה אז אני יכול כמעט להיות בטוח איפה היא ואיך היא תגיב אם היא תבין איפה אני. 

"והפערים הדתיים ביני לבין אשתי עוד יותר גורמים ללכת ''אחורה'' ויותר להתרחק כו"

ציטוט שלך. אני לא חושב שאתה מודע למה שאני טוען. ברור לי שזה בתת מודע, אבל בעצם המסגרת (כלומר היא, בתודעה שם) מייצרת את הגבולות האלה.

בכל אופן,  יכול להיות שיותר קל לה לדבר "גבוהה גבוהה" נגד דברים כשזה לא קשור אליך. יכול להיות שאם תצליח לדייק יותר מה קשה לך עכשיו (ועוד בתוך גבולות ההלכה יש הרבה מרחב) יהיה לך יותר פשוט.

גם אם היא "תבין איפה אתה" זה לא אומר שהיא תרוץ למסקנות. ושוב, אני לא מכיר אותה. אז בהסתייגות.

אז הייתי מציע לך אולי קודם כל להתגבר על הפחד המובן שלך ולא לפרשן את התגובה של אישתך אם יתגלה לה מה אתה מרגיש. כי זה מה שנקרא overthinking.

תפנה אליה ותעשו שיחה רגועה על כוס קפה ותשטוח בפניה את התחושות שלך. לך תדע, אולי במקרה הטוב ביותר היא פתאום תתוודה מולך ותאמר לך שהיא מרגישה בדיוק כמוך. ואם לא, אולי היא תגיד לך שהיא אוהבת אותך למרות התחושות שלך ושתנסו ביחד לדייק את האמונות שלכם וביחד תצאו למסע זוגי. זה יכול להיות נפלא.

אל תניח שהיא ישר תקטול אותך.

אתה ממעיט מערכה של אמונה אמיתית וההשפעה שלה על האדם. גם הנישואים ממוסגרים כחלק מרצון ה' ומתפקידה בעולמו של הקב"ה. הסיכוי היחיד שיש לו זה שגם לה יש ספקות עמוקים, וזה לא סיכוי גבוה. נשים חרדיות הן מאוד עוצמתיות, יותר ממה שנותנים להן קרדיט. הן ממש לא יתאימו את עצמן למישהו. (אני מתייחסת למיינסטרים לטאי, אם הוא משתייך סוציולוגית לקבוצה שונה כנראה שהתגובה תהיה שונה)

אני חושבת שקודם כדאי לו לבדוק עם עצמו איפה הוא נמצא ולאן פניו מועדות מבחינה דתית.

על כל פנים, גם סייגתי את הדברים שלי. כתבתי שהיא לא תלך אחריו על עיוור בהכל. אם יחליט פתאום לאכול חזיר ברור שהיא לא תלך אחריו. אבל בדברים אחרים יותר כלליים סיכוי סביר שכן תלך אחריו.

אני חושב הפוך ממך, שבתור נשוי כבר הוא לא צריך לעשות את הבדיקה הזאת לבד. יש לו אישה והיא יכולה לשמש גם כעזר כנגדו בנושא הזה. אם ילך לבד זה יגביר את התסכול שלו. ככה נראה לי לפחות.

הוא לא במקום שאתה חושב שהוא. כלומר - מה שאתה אומר נכון יחסית על קשרים מסורתיים בכללי, אבל היפוכי קוטביות (בתודעה בוודאי) זה דבר מאוד מצוי שם והוא כנראה מייצר חלק גדול מהקושי שלו. הוא לא רוצה להוביל. קודם כל לא את עצמו אבל אחר כך גם לא את הבית שהוא בנה שם.

זה לא שאתה טועה ברמת העיקרון, אני חושד שאתה טועה על הדמות הספציפית. אבל זה בהסתייגות כי גם אני לא מכיר אותו.

אני מכירה מספיק בנות צעירות חרדיות מיינסטרים ואני יודעת מה תהיה תגובתן לכזה דבר. זה יהיה משבר עמוק ואם הוא כופר ממש מירב הסיכויים שזה יוביל לגירושין. אין טעם לעשות רומנטזציה ולדבר על מסע אישי וזוגי בחיפוש אחר משמעות וחברה מתאימה.

לא דומה זוגיות של שנה וחצי עם בחורה צעירה וטריה לזוגיות עם אישה בת שלושים עם בגרות נסיון ופחות הזדמנויות לשקם את חייה במקרה של גירושין.

זו הטייה ללכת דווקא לאלו שכן נשארו יחד. האנקדוטות הללו לא אומרות כלום על הסיכויים שלהם להישאר יחד במקרה שיש לה אמונה תמימה ורצון לגדל את הילדים בצורה מסויימת. מה אחוז אלו שנשארו יחד במקרה שלאחד מהם מעולם לא היו ספקות באמונה?

חוץ מזה, נניח  שהיו מקרים שאחד מבני הוג היה לגמרי מאמין אבל הושפע מהשאלות והלבטים של השני ונחשף לידע וקושי שלא היה מנת חלקו, למה לבן הזוג יש את הזכות לקחת ממנה דבר כל כך חשוב? אמונה  זה עוגן כל כך משמעותי בחייו של האדם הדתי..

הוא לא לוקח לה שום דבר, הוא השתנה ויש לו זכות להשתנות, גם בדברים משמעותיים שמראש היו מונעים ממנה להתחתן איתו (מה את רוצה שהוא יעשה? יתעלם מהשאלות? יחיה כאנוס? יכריח את עצמו להאמין?)

נכון, זה משפיע עליה אבל אין מה לעשות, דברים כאלה קורים, זה כמו שאחד מבני הזוג עובר תאונה והופך לנכה, זה לא תלוי בו ולא היתה לו דרך למנוע את זה, זאת המציאות והיא יכולה לבחור אם להשאר או לא

אגב, לא תמיד האמונה היא עוגן בחייו של האדם המאמין (בכוונה לא כתבתי הדתי) ולפעמים אפילו הפוך

אין לי תשובה נכונה. אולי עדיף לו לבדוק בעצמו ולהגיע להחלטה (בכלל לא ברור מה הוא רוצה מהחיים שלו ובמה הוא כן מאמין) ואז לשתף אותה במסקנות ולא בתהליך. ואולי לא. 

אני בכוונה כתבתי דתי, כי האמונה במקרה הזה משמשת סיבה ומשמעות לקיום המצוות, היא זו שמספקת תחושת ייעוד. היהדות היא דת אורתופרקסית ומאוד מעשית היא לא רק אידאה נחמדה. כדי שקיום המצוות יהיה עקבי יש צורך רגשי באמונה. אחרת למה הוא טורח בכלל?

את אומרת בעצם שהאמונה היא מה שמחזיק את האדם דתי, שונה מאוד מ"עוגן בחיים"

אם זה משנה אז נשואים שנתיים בני 29 ו27

לא יודע מה דיברתם לגבי שיקום וכו אבל זה גיל מספיק שבו כל אחד יודע מה הוא רוצה

לגבי לקיחת האמונה, לא יודע אם אני ככ מסכים עם זה, אף אחד לא לוקח לאף אחד שום דבר אם קורה ואחד מבני הזוג מושפע שיעשה את הבדיקות שלו ואם הוא לא מגיע לבירורים כנראה שהאמונה שלו לא באמת מבוססת ומוחזקת מכח האינרציה וההרגל בלבד

נניח שהאמונה שלו היא מכוח האינרציה וההרגל. זה אומר שמותר לגרום לו למשבר רגשי ואמוני? 

הרי אנחנו נמנעים מלאמר ולציין דברים גם בלי קשר לנכונותם ולאמיתותם. אני מאמינה שלא תאמר לאדם מכוער שהוא מכוער גם אם אובייקטיבית זה נכון...

בתור יוצאת בשאלה שמלווה אנוסים ויוצאים ונתקלת בשאלה הזאת המון.

אין הרבה א.נשים שצולחים משבר אמוני ונשארים יחד.

במקרים הבודדים שכן, זה כרוך במחירים מאד מאד גדולים ומשמעותיים חברתית וסביבתית.

במקרה של חרדים, את מתבקשת לקחת בחשבון לא את האמונה היוקדת של נשים חרדיות (גדלתי שם. מה שיש לי להגיד על ההגדרה שלך זה: חה חה)

אלא את העסקנים ועושי דברם כי שם קבור הכלב.

האם אין נשים חרדיות שאמונתן חזקה? יש.

באותה מידה שיש נשים חרדיות שאין להן אמונה בכלל, הן פשוט חיות את חייהן כמו שגידלו אותן לחיות.

איך אמרת? הנישואים הם חלק ממסגרת אמונית כלשהי.

ולצערי הרב, המסגרת הזאת לא מספיק חזקה כשאין סיבה אמיתית להישאר בתוכה.

(גם מהחיים האמיתיים, מכיר יותר מזוג אחד, שהזוגיות שרדה שינוי אורח חיים דרסטי של אחד מבני הזוג וונשארה זוגיות חזקה מאוד, למרות שהשני לא שותף לשינוי. אם כי, כמובן, מכיר יותר כאלו שהזוגיות לא שרדה).

@ישראל_ שומעים את הבילבול ותחושת חוסר האונים אל מול המקום שלך מול עצמך וגם בזוגיות שלך. זה באמת מקום לא פשוט להיות בו. שולחת הרבה כוחות 🙏

לגבי המקום שלך מול עצמך - כתבו לך דברים נפלאים ומחזקת אותך להמשיך ולעשות בירור פנימי אמוני מול עצמך ולקחת את המרחב הדרוש לך לשם כך,

להגיע לעומקים ושורשים, לשאול, לחקור, ממש "*וידעת* את ה' אלוקיך". 

מותר לנו לשאול ולחפש ולדייק עוד ועוד את האמונה שלנו. וב"ה מתוך כך גם תגיע לכך שתוכל להרגיש קודם כל שלם עם עצמך ולקיים את שהותך כאן בעולם בצורה שלמה וטובה ב"ה.

ולגבי המקום הזוגי -

כפי שכתבתי בהתחלה, אכן גם אנחנו עברנו את זה.

(נשואים אוטוטו 17 שנים, ולפני כמעט 10 שנים בעלי היקר חזר בשאלה, כאשר היינו נשואים 7 שנים והייתי באמצע ההריון של הילד השלישי...)

יכולה לכתוב על כך הרבה מאוד,

אבל כרגע אנסה להתרכז בשני כיוונים:

האחד - הכבוד ההדדי.

והשני - הפער הדתי עצמו וכל מה שנובע מכך

לגבי הכבוד ההדדי - צריכה להיות הפרדה ברורה בין היחס שלכם אחד לשנייה בזוגיות, האהבה, הכבוד, ההערכה, השיח וכל השאר - לבין ההתמודדות עם הפער עצמו.

כאשר הכבוד ההדדי תמיד תמיד נשמר גם אם חושבים שונה.

ולגבי החזרה בשאלה עצמה והפער הדתי - כאן זו כבר תורה שלמה של מה ואיך מתקדמים מכאן.

אם יש לשניכם רצון להיות יחד, ואהבה ומוכנות - באמת שהשמים הם הגבול וניתן לעשות כמעט הכל.

צריך כמובן להיעזר ולקבל הכוונה ודרך וכלים - אבל זה לגמרי אפשרי (מניסיון אישי וגם מקצועי ב"ה).

כמובן שצריך לבחון שוב קודם כל בינך לבין עצמך מה בדיוק אומר הפער הזה, איפה אתה עומד, מאוד יכול למשל שמה שאתה באמת נמצא בו זה בירור והעמקה אבל דווקא בעקבותיהם תגיע לאמונה יותר חזקה, שורשית, מחוברת. ואולי לא. אבל תן לעצמך להיות בבירור הזה ובעומק הזה.

בעיקר כדי שלא תרגיש שאתה "חי בשקר" או כל מקום לא מטיב אחר כזה, שגם לא מטיב איתך וגם לא עם הסביבה כאשר אתה לא שלם עם עצמך.

רוצה גם לכתוב לך, שהמשפט שמנחה אותי בעיקר בעניין הזה, אבל גם בכל המהות שלי באופן אישי ומקצועי גם יחד,

הוא מה שאנו אומרים כל בוקר בתפילה: "... אילו הם דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא... ווהשכנת שלום בין איש לאישתו"

וגם שהקב"ה בכבודו ובעצמו מוחה חלילה חלילה את שמו מעל פני המים כדי להשכין שלום בין איש לבין אשתו, אז מי אנחנו הקטנים שלא נעשה כן?

אני רואה בתורה תורת חיים.

אני רואה בקב"ה אב רחום וחנון שמחכה כל יום לאדם שישוב

וגם שעדיין לא שב מחכה לו

וגם שעדיין לא שב אומר ה' ימכר ספר תורה כדי להשכין שלום בין איש לאשתו

ימחה שמי מעל המים כדי להשכין שלום בין איש לאישתו

והברית שכרתתם, אתה האיש עם אשת בריתך ואת עם אישך אלוף נעורייך היא מעל הכל כולל הכל. היא ברית חיים. ברית נצח.

ובפועל איך מסתדרים?--

קודם כל לברר בינך לבין עצמך איפה אתה עומד.

ולאחר מכך לתווך זאת בצורה מתאימה לאשתך היקרה.

אז באופן כוללני למדי, כי אפשר להעמיק רבות רבות,

הכל עניין של ניהול סדרי עדיפויות בחיים.
אתה צריך לשאול את עצמך (וגם אשתך כמובן) מה הכי חשוב ויקר ומשמעותי לך?
את מה אתה מוכן לאבד?
מה אתה מוכן להפסיד? ומה לא?
מה הכי חשוב לך להרוויח?
האם להרוויח את אשתך והאהבה שלכם והנישואים שלכם ולאבד את החלום ששניכם תהיו באותה הרמה הדתית לנצח?
או "להרוויח" את החלום הזה ואם הוא השתנה לעזוב הכל ולהפסיד ולאבד את אשתך ואת הנישואים שלכם?

אחרי שתענה (וגם אשתך ) על כך לעצמך – תהיה הרבה יותר חכם ותוכל לפעול הלאה.

תצטרכו אתה ואשתך לעשות תיאום ציפיות מפורט ביניכם.
למצוא את המגשר והמשותף,
להבין לעומק אחד את השניה,
לבןא אחד לקראת השניה,
להיפגש באמצע.
למשל,

הצד שהשתנה ומחליט לא לקיים מצוות שקשורות אליו - בינו לבין בוראו בלבד,

ואז מחלקים את זה:

מה שקשור רק לאותו צד

מה שקשור גם לצד השני

ומה שקשור לשניהם

ומה שקשור גם לילדים המשותפים אם יש

ומנהלים שיחה אוהבת כנה ומבינה על כל אחד מהתחומים הללו.

למשל - מה שקשור למי ששינה את דרכו ולמשל מתקשה עם שמירת תו"מ  - זה שלו (כמו כשרות מחוץ לבית, תפילות, שמירת שבת עם עצמו בזמנים שהוא לבד בחדר וכן הלאה)

מה שקשור גם לאישה או לשניהם - הוא בא לקראת (כמו טהרת המשפחה, כשרות כללית של הבית, קידוש בשבת, ארוחות שבת)

ומה שקשור לילדים - בוחנים יחד מהו הקו החינוכי שחשוב לשני ההורים, ומתוך כך מגיעים להסכמות (למשל אצלנו שנינו רצינו חינוך ממ"ד, ערכים משותפים לילדים בכל הקשור לבן אדם לחברו וגם אהבת ה' וכל מיני נושאים שאין ביננו ויכוח, או לפחות האחד לא סותר את השני בעיני הילדים, וזה כמובן יכול להיות הרבה יותר מורכב ומסועף מזה)

ואם דואגים על מסרים שונים לילדים - אז מניסיון של כמעט 10 שנים בתוך הפער הזה, לא רק שזה לא מבלבל את הילדים, אלא שהלימוד הכה חשוב ועמוק שהם לומדים -

שגם אם אבא ואמא לא מסכימים על הכל, וחושבים אחרת בכל מיני נושאים - הם עדיין יחד. באהבה. באחדות.

שאפשר לאהוב גם את השונה, וגם אם לא מסכימים, וגם אם לא קל תמיד,

ושיש גמישות מחשבתית, ואהבת לרעך כמוך, כבוד הדדי, אחד בא לקראת השני,

ועוד המון המון לימודים חשובים שזוכים ב"ה אפילו דווקא מהמצב הזה.

וכמובן שאשתך עצמה יכולה להכתיב יותר את הטון הדתי-רוחני לילדים שכה חשוב לה, להתפלל איתם, להעביר להם את אהבת ה' יתברך ואהבת התורה, שזה יבוא ממנה - וזה מדהים לא פחות הרי היא אמא שלהם

אז אם שואלים אותי האם אפשר לקיים נישואים מאושרים גם עם פערים - אז מניסיוננו תודה לאל וברוך ה׳ כן. מאוד מאוד.

ומאמינה שכדי להצליח ולצלוח זאת
הכי חשוב הכבוד ההדדי,
נתינה הדדית,
אהבה הדדית,
לתאם ציפיות ביניכם,
להבין אחד את השניה לעומק,
להבין את הרגשות והתחושות אחד של השניה,
תקשורת טובה ופתוחה ביניכם,
לנסות לבוא אחד לקראת השניה,
לנהל נכון סדרי עדיפויות בחיים,
לבחור מה יותר חשוב לנו,
לפתוח את הראש, לצאת מהקופסא ולחפש פתרונות יצירתיים ומגוונים לבעיות ופערים שצצים.
והכי חשוב - לשמוח ולהוקיר את מה שכן יש!

אז חשוב לי שוב לומר, שעד כמה שהטלטלה הזו הייתה לא פשוטה וכואבת, אותה טלטלה גם גרמה לנו להוסיף עוד תקופה מאוד משמעותית לזוגיות שלנו - תקופה של למידה,

של קושי

ואח"כ צמיחה מהקושי

של הרבה מאוד הבנות

תובנות

העמקות בדברים

וב"ה אלף פעמים שהכל הסתדר על הצד הטוב ביותר.

אני יכולה מאוד להבין את אשתך שהרצון הכנה שלה שאתה, בעלה, יממש את עצמו,

את הרוחניות שלו,

את הפוטנציאל שלו,

ממקום שהיא אוהבת אותך ורוצה שיהיה לך טוב,

ובעינייה הטוב הזה הוא בשלמות של שמירת התורה והמצוות.

ואחד הלימודים החשובים שאני למדתי גם על בשרי וגם בפן המקצועי - הוא שישנה הפרדה מאוד ברורה בחיים ולא הכל נכנס לתוך קטגוריה אחת.

למה הכוונה?

שמאוד עוזר לתחום כל דבר לפי הקטגוריות שלו:

יש את התחום שלך - של העולם האישי שלך וכל מה שקשור אליו - והוא שלך ובאחריותך

ויש את התחום של אשתך היקרה - של העולם האישי שלה וכל מה שקשור אליה - והוא שלה ובאחריותה

ויש את התחום הזוגי שלכם - של הביחד שלכם - שקשור לשניכם

ויש את התחום של הילדים - שכמובן גם קשור לשניכם.

ובתוך 4 הקטגוריות הללו צריך לראות דבר דבר ולמצוא לאן הוא שייך.

אני מאמינה שכל תחום עבודת השם - היא בתחום העולם האישי בלבד.

עבודת השם שלך - שלך

ועבודת השם של אשתך - שלה.

ומה שזה אומר - שעלינו ללמוד להרפות במקומות הללו.

זה שלו/ה. 

בינו לבין קונו.

ואם אני שואלת את עצמי: אבל מה הקב"ה רוצה *ממני* כאן?

אז אני לפחות עונה לעצמי: אם הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר לנו שהוא ימחה חלילה את שמו מעל פני המים בכדי להשכין שלום בין איש לבין אשתו,

ושמותר למכור אפילו ספר תורה בשביל שלום בית,

ואם הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר לנו:

"כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם!

מה אני מבקש מכם?

אלא שתהיו אוהבים זה את זה

ותהיו יראים זה מזה

ותהיו מכבדים זה את זה" -

אם הוא יתברך אומר זאת - אז גם אני הקטנה אלמד ממנו ואשים את שלום הבית מעל הכל.

את האהבה והאחווה השלום והרעות מעל הכל.

וזה לימוד. נכון.

וזו עבודה. בהחלט.

אבל בעיניי זו העבודה הכי חשובה ויקרה וגם מניבת פירות שיש.

לכן ממש מציעה לבחון את הדברים,

ולראות היכן אני יכול/ה לשדר לאשתי/בעלי היקר/ה שאני אוהב/ת אותו/ה,

מאמינה בו,

גאה בו

מעריכה אותו

היכן אני מקבלת אותו כפי שהוא

ללא תנאי

ממש אהבה שאינה תלויה בדבר, ממש כפי שאנו היינו רוצות שיאהבו ויקבלו אותנו גם כשאנו עצובות או כועסות או אחרי לידה או משוגעות לפעמים 

שלא ירצו "לתקן" אותנו או לשפצר אותנו, אלא פשוט יאהבו.

פשוט יקבלו.

פשוט יכילו.

יהיו שם עבורנו.

גם אשתך זקוקה לכך.

לדעת שאתה בוחר בה כל יום ויום מחדש.

שהאהבה והערכה שלך אליה לא משתנה בכהוא זה.

וגם לאישה רוצה אומר -

גם אישך זקוק לכך.

יש בכוחך להרים אותו לגבהים מטורפים...

עם ההערכה שלך אותו והשדר הברור שלך: אני אוהבת אותך תמיד!

בכל מצב! אתה טוב! אתה שווה! אתה גבר מדהים בעיניי!

וגם כאשר יש שינוי, לאט לאט הדברים הללו באמת ישתרשו בלב יותר ויותר ואת ממש *תרגישי כך*, מבפנים.

ואז ממילא לא יהיה תסכול

ואז ממילא לא תהיה בושה, כי תהיי גאה בבעלך, במי שהוא, בכל הטוב שבו, בתכונות המדהימות שלו, באדם שלו, בלב הטוב שלו, בו.

ואם אחרים רוצים להסתכל בעין עקומה? שיסתכלו

הרי אין לנו שליטה על אחרים

רק על עצמנו.

ויותר מכך, לא משנה מה נעשה - תמיד אבל תמיד יהיה לאחרים מה לומר! תמיד!

לכן את תעשי מה שטוב לך, לכם

תתחזקי בטוב הזה שלכם ושל אישך

ואם מישהו רוצה לעקם פרצוף - שיהיה לו לבריאות...

את עם עצמך יודעת מה יש לך ביד ואיזה אוצר יש לך. 

ואל תשכחי שה' הטוב איתכם תמיד 

גם, ולפעמים במיוחד במציאות שכזו

מציאות שמכירה בכך שאנשים משתנים, עוברים דברים, שנים,

ואי אפשר להבטיח כלום לאף אחד,

אבל מעל הכל - האהבה, שלום הבית, האחווה, האחדות,

קודש הקודשים שבין איש לאישתו.

בהצלחה רבה ממש ושתהיה ברכת ה' עליכם 🙏

בכוונה לא תייגתי הפעם, כי לא היה לי ברור שנח כאן להכנס למקום האישי. (כשזה בהקשרים המקצועיים מרשה לעצמי לתייג חופשי)

מרגש ומחמם את הלב מאוד לקרוא 🙏

וזה הדדי לגמרי וגם אני לומדת ממך המון ❤

הפורום זכה בך!

קראתי הכל והיה ממש מחכים ומלמד, למרות שאני לא בסיטואציה הזו.

זה פותח דברים בראש ובלב

תודה!

תודה יקרה על כל המילים הטובות, ומאוד משמח לשמוע שהדברים נכנסו אל הלב ופתחו דברים בראש ובלב, ב"ה שהכל מאיתו 🙏

זה מה שהתכוונתי לומר, שאם הוא רוצה להיכנס לזה שייקח בחשבון את התוצאות אפשריות והסבירות.

אני גדלה שם. ואני לא מכירה את העבר שלך ובאיזו חברה הסתובבת אבל אני נמצאת במיינסטרים של המיינסטרים ורוב הנשים מנהלות מערכת יחסים משמעותית עם בורא העולם והן באמת מאמינות.

בנוגע לעסקנים, הוא לא הזכיר ילדים. ובגלל שהוא גבר סרבנות גט פחות רלוונטית. יש להם הרבה פחות אפשרויות להחזיק אותו בגרון.

אני חובת שזה קצת יותר מורכב מכך. מראש דיונים דתיים עמוקים ושאלות באמונה לא מקבלים מקום נרחב בסמינרים חרדיים, לפני יציאה לעבודה בנות מודרכות לא להכנס לדיונים אמוניים עם קולגות מהעבודה ולענות תשובה לקונית שיש תשובות ויש רבנים שיכולים לענות על זה. 

קשה מאוד לקיים אורח חיים אורתופרקסי ולהיות כופרים באמת. גם אלו שלא חושבות על זה 24/7 ומצוותיהן מצוות אנשים מלומדה יש להן נקודת אמונה ושכנוע עמוק שהן לא מטילות בה ספק (את יכולה לקרוא לזה אינדוקטרינציה ובורות אם את ממש רוצה). 

משבר קשה על הרגע הזה (כפי שרואים המקצוע שלך בחתימה) אבל לא נתקלת באנשים שעברו את המשבר הזה וצלחו אותו יותר ברובע... אז יש כאן נטייה לכיוון אחד.

לא יודעת לגבי חרדים אבל אני הייתי דובית ממש והתחתנתי עם בייניש שחלם להיות רב ולעשות קירוב רחוקים.

היום הוא לא הולך לתפילה כבר שנים ועוד כמה אלמנטים מאוד רציניים בדת נעלמו כי האמונה שלו התערערה מאוד.

אני נשארתי במקום דומה לאיפה שאני היום,(אם כי נפשית עברתי תהליך ארוך כדי לעכל את השינוי שלו, כולל לעזוב את החלום על בית של תורה ולהבין שלכל אחד יש את עבודת ה' שלו, ומה שהוא עושה לא קשור אליי).

נכון הזוגיות עברה טלטלה רצינית וגם נעזרנו בייעוץ זוגי אבל הקשר ברוך ה' מצוין, לא הלכנו לגישור ולא היינו בכיוון של גירושים...

מעריך מאד את כל מי שמקדיש מזמנו ומגיב

אני אשתף אותך מה היתה התגובה האינסטינקטיבית שלי כשקראתי מה שכתבת (וחשוב לי להדגיש שזה לא ממקום מזלזל)  חחחחחחחחחח, זה כל כך סטריאוטיפי מה שכתבת, אתה מכיר אנשים מהמגזר החרדי על כל גווניו (וכמה שנראה שלא, הסקאלה רחבה) באופן אישי?

אז לא, למרות שאנחנו חרדים אשתי לא הולכת אחריי בכל דבר כי אני הבעל, אני גם לא דורש כזה דבר, לגבי מה שהצעת זו לא עצה רעה בכלל סתם חשש שלי (ואני מבין שאני יוצא פה ילד קטן ופחדן) מה שכן היא לא תתוודה שהיא מרגישה כמוני בוודאות, ואני מפרשן את התגובה שלה מתוך איזשהו שיחוח קטן על הנושא

חושבת על עצמי הייתי נבהלת. נראה לי שעזרה של אדם מהתחום הטיפולי/ ייעוצי וכדו' יכול מאד לעזור בתהליך כזה של שיתוף. זה מייצר איזשהו עוגן.

שלום,

כתבו לך הרבה דברים חשובים וטובים ובמיוחד על הצורך בבירור וחיפוש, לא לפחד מכך בד"כ גדלים מזה...

ואת זה אני כותבת גם כמי שעברה בירור עמוק ולימוד מעמיק בעקבותיו וזכיתי לגדול מכך, וגם כמורה שרואה את זה בשטח ב"ה...

ממה שקראתי מדבריך ומהסבריך נשמע שחסרה לך התכלית הכללית של התורה. ההסתכלות הכללית למה בכלל ה' נתן את התורה לעומת ראיית מלא מלא פרטים וציוויים שלכאורה לא קשורים אחד לשני, מלא אדונים שצריך לרצות... 

לראות את הכלל - את האידיאל שבתורה ובמצוות, ולהבין למה בכלל יש את עמ"י את התורה וכו' בשביל מה זה טוב לעולם זה נקרא תורת א"י. היא תכניס לך את הנשמה גם לפרטים הקטנים.

כדי להבין יותר את מה שאמרתי ממליצה לך לקרוא את המאמר של הרב קוק זצ"ל "חכם עדיף מנביא" (נמצא באורות ק"כ, ובטח גם באינטרנט...) ואם זה הכיוון שאתה מחפש אשמח לעזור ולהכווין אותך יותר. (לענ"ד זה אחד הדברים שהכי חסרים בחינוך החרדי לימוד אמונה בגודל, לא לדבר רק על הפרטים אלא להבין לעומק את האידיאל שלהם, את האידיאל של התורה ואיך הוא מתקיים בה...) 

בהצלחה!

אני מבין שאתה בדרך לברר וחפש הקשר והחיבור להקב"ה.

אבל עדיין גם כשיש לך ספיקות, עדיין לא עזבת הדרך.

מחר תקום תניח תתפילין, תתפלל, לא מפני שאתה מבין את הענין, לא מפני שאתה מקושר, אלא בגלל שאבא שלך אמר לך לעשות את זה ואתה מקשיב לו, מפני שבסופו של דבר אתה מאמין שזה הוא הדבר הנכון.

איזה שכר יש לך שאתה עושה מה שהוא רוצה ולא מה שאתה רוצה. הלואי על כולנו.

באמת גם אחרי שתברר עדיין לא תבין הכל. יש דברים שאי אפשר להבין כלל וכלל. יש אנשים שסובלים והרבה הרבה צרות. [אני בתוכם, א' מילדי חולה במצב קשה מאוד ה' ירחם]. אבל אנחנו יודעים שבהחלט זה הדבר הטוב בשבילנו ואין לנו מושג איך. גם המצוות לא מבינים לגמרי אבל בודאי זה הטוב שלנו. 

בהצלחה על הדרך שלך.

שלום ישראל.

נשמע שמה שאתה חווה לא פשוט בכלל. גם בינך לבין עצמך, אבל עוד יותר כאשר יש לך בת זוג. אבל אני חושבת שהחוויה הזו מעידה על זה שאתה גדול. גדול הרבה יותר ממה שהדת הציעה לך עד עכשיו, הנשמה שלך דורשת ותובעת משהו הרבה יותר גדול. מה שהציעו לך עד עכשיו קטן על המידות שלך, אז זה מכאיב ולוחץ. ובצדק. 

אתה כל כך צודק בתחושות שלך. כי היהדות, או הדת, או עבודת ה' או איך שנקרא לזה זה הרבה יותר גדול. ועם מרחבים הרבה יותר עצמתיים. אני חושבת, שלא ייתכן שנהיה דתיים כי נולדנו לזה. אני חושבת שכל אחד מאיתנו נדרש לעשות מסע, של מפגש עם אלוקים. וזה לא פשוט להצליח להגיע למפגש הזה כי הרבה פעמים יש לנו "ציורים" לא ממש נכונים של מי זה אלוקים...

אני לא יודעת מה מרחב האפשרויות בהקשר הזה בחברה החרדית.

אבל יכול להיות ששווה למצוא אנשים שאיתם אפשר לעבור מסע שכזה שיקבלו את השאלות, ואת המקום של החיפוש, הבירור וההעמקה.

זה באמת קשה לחיות את היהדות מתוך מקום מנותק (לא בטוח שזו התחושה, זה מה שאני קצת מרגישה ממה שכתבת).

ומקסים שמצאת את האומץ והמקום לכתוב ולפרוק.

ישראל, קראתי את הפוסט שלך, ושומע גם את הניגון, מה שאתה כותב עם קולמוס הלב.  מה שמדהים זה הכנות הנפלאה והאמיתיות שלך ובמיוחד האמיצות להתייצב מול האתגר, וגם להיכנס לשיחה פתוחה עם הקהל כדי להרחיב את התובנה שלך ולקבל עוד זוויות איך להתמודד עם המצב בו אתה נמצא.

מכיון שיש הגבלות טכניות בפורום כזה, להיכנס לשיחות נפש מעמיקות אודות אמונה, הייתי רוצה להציע לך להתכתב איתי במייל: צונזר אני עוסק בתחום הזה, וזכיתי לעזור בעשור האחרון לבני נוער וגם מבוגרים שנמצאים במשברי אמונה שונים. אני לא יכול להבטיח הצלחה, אבל מה יש להפסיד, ותמיד טוב לפגוש ולהכיר עוד יהודי ולשוחח.

כמובן, זה לא אישי כלפיך. מניח שכוונתך באמת רצויה. אבל כללי הזהירות שנכתבו כאן בדם, מצריכים להיזהר מאוד מקשר בפרטי, עם דמויות אנונימיות. כרגע, גם אתה וגם הפותח אנונימיים.

מקשר לשרשור אחר בנושא:

ממש לא כולם רעים, אבל לצערינו יש אנשים רעים - צעירים מעל עשרים

כדאי לקרוא את הקישורים שם, גם את הקישור בתגובה של ארץ השוקולד

מכירה את הבחורה הכי צדיקה בסמינר שיום אחד בכתה לי שכבר אין לה כח. 

אז אם אתה שואל אותי, אל תהיה כזה בטוח לגבי אשתך.

והיי, ברוך הבא לארץ האנשים שמחפשים את עצמם. זה יכול לקחת יומיים ויכול לקחת שנתיים ויכול לקחת חיים שלמים. אבל בסוף נמצא.

ואגב לא עובר לך החרדי כל עוד אתה כותב אפי' ומצפה שכולם יבינו😅

אמממ. כמה את מכירה את הבחורות החרדיות שלא רואות בעינים?

לדעתי יש הרבה מאוד בנות ברמה רוחנית הרבה יותר גבוהה מרוב הבחורים

ואני אומרת את זה בתור מישהי שלומדת בסמינר הכי טוב ומוכר בעיר שלי, לפחות 70 אחוז מהבנות הם כאלה (לא מתכוונת לאלה שעוזבות למכללה או משהו)

באסה שככה זה, ובאמת יש המון פערים בשידוכים, אבל ככה זה

מאחלת לך את כל הטוב שבעולם והלואי שתמצא את המקום שלך.

נ.ב. אני חרדית ולא יודעת מה זה אפי'

ה"לא רואה בעיניים" או "הכי צדיקה בסמינר" (או הכי צדיק בכיתה, זה נכון כמובן על גברים) זה פשוט דרך להסתיר כאב גדול שנמצא במערכת והדרך לברוח ממנו היא דרך חומרות והקפדה במצוות.

קראתי את כל השרשור פה ומאוד התרגשתי לראות איך אנשים נחלצים לעזרה, עם ישראל במיטבו! 😊

אז ישר כח על הכנות ועל היוזמה לעשות משהו עם המצב שאתה חווה כרגע. זאת הדרך הנכונה- תמשיך להציף את הקשיים במטרה למצוא תשובות בעז״ה.

חשוב לי להציע לך להיות בשמחה תמיד! כלומר, כאשר אדם חי ומסתובב בעולם, הדבר הכי חשוב זה שיהיה לו עונג ושמחה בחיים! זה הדלק שלנו לצבור כח להמשיך לחיות! וברובד העמוק יותר זה גם מה שהקב״ה דורש מאיתנו. אדם שמח הוא קודם כל אדם יותר חיובי, יציב, חי ותוסס. ואת העונג והשמחה האלה אפשר להשיג בהרבה דרכים, אבל הדרך הכי טובה והכי אמיתית היא בדרך ה׳.  

מוזמן להציץ במאמר העונג והשמחה של הרב קוק: עקבי הצאן/העונג והשמחה – ויקיטקסט

אז תשתדל להיות תמיד בשמחה, ולמצוא את הנקודות בחיים שגורמות לך לאושר, החל במסעדה טובה וטיול שמרחיב את הנפש ועד לזמן איכות עם חבר טוב, עם אשתך, עם הבן שלך וכדו.

ואחד הדברים שחוסמים את השמחה זו מידת האמת. להיות אמיתי עם עצמך. אז אתה מתמודד יפה עם האמת שלך על ידי שאתה משתף את תחושותיך ומנסה למצוא פתרון. אבל אני חושב שאתה חייב לעזור אומץ ולהיות אמיתי גם עם אשתך, ולשתף אותה ברגשות שלך. זה ללא ספק קשה וצריך להתכונן ולדעת איך לנהל שיחה כזאת, ותהיה התמודדות גדולה מאוד כמו שהוזכר כאן בשרשור (ובהחלט אפשר לצלוח את זה ביחד באהבה אמיתית) אבל זה יעשה לך גם הרבה טוב בכך שתרגיש שירדה לך אבן ענקית מהלב!! ושאתה אמיתי עם עצמך! ושחשוב לך להיות בזוגיות טובה ושאשתך תהיה המאושרת באדם ותקבל אותך כמו שאתה! תגיד לה את זה ותנסה לכוון לשם.

וכך גם תוכלו להקדיש משאבים ואנרגיות משפחתיים אל המסע הזה, בין אם תצאו אליו ביחד ובין אם תחליטו שרק אתה נמצא בבירור כי לה יהיה קשה/לא מתאים וכדו, בכל אופן אתה תרגיש שהיא מקבלת אותך ואוהבת אותך. אם תשדר לה מהתחלה שאתה אוהב אותה והיא הכי חשובה לך, אז גם היא תשדר לך את זה בחזרה. (זה נכון תמיד בזוגיות).

בנוסף גם אני ממליץ לשתף חבר קרוב או אפילו דמות ניטרלית ולדבר על זה הרבה. מתוך הדיבור (חשוב שיהיה דיבור ממש ולא רק כתיבה) הקושיות מתחדדות והדרך למצוא את התשובות מתבהרת.

בהצלחה אח יקר! ותזכור שה׳ אוהב אותך בכל מצב! ״בין כך ובין כך אתם קרויים בנים״.

שווה לך לבדוק בעמותת התקשרות. יעזרו לך לנהל את המשבר. בעקרון נהל אתה את המשבר - אל תתן למשבר לנהל אותך.

שאחרי כמה שנות נישואים בעלי שיתף אותי שהוא לא בטוח שהוא מאמין, שיש לו הרבה שאלות וכו'

התגובה שלי היתה ש-

קצת נבהלתי אבל

בסדר, אני אוהבת אותו ונעבור את זה ביחד

מה יהיה בעתיד.. מי יודע, אם יהיו התלבטויות וכו' (מסגרות לילדים וכאלה) אז נתמודד ונחשוב

הודיתי לו ששיתף אותי, הרגשתי שזה קירב בינינו

עודדתי אותו באמת לבדוק ולחפש ולשאול ולמצוא, כי הכי חשוב שהוא יחיה ולא יעשה בכאילו, סתם יזרום ומבחינתי אמרתי שעדיף שזה יקרה כמה שיותר מוקדם ולא בגיל 40 עם כמה ילדים

הבנתי שעבודת ה' שלי לא תלויה בשלו (גם קודם חשבתי ככה אבל ) זה חידד והדגיש לי ושאיך שאני רוצה שהבית שלי ייראה זה תלוי בי ולא לצפות ממנו

מאז עברו עוד כמה שנים ועוד כמה התמודדויות וילדים, אבל לפחות ממה שידוע לי, לא חל אצלו שינוי משמעותי. גם מבחינת ההתנהלות הדתית. הוא כן קצת בירר לעצמו וזה קצת חיזק אותו, אבל לא בטוחה שהנקודה הזו סגורה ומאמינה שהספקות עוד שם

התעניינתי בזה בכמה הזדמנויות אבל באמת לא מרגישה שזה לא שייך, אם ירצה ישתף אותי

מציינת שאנחנו נחשבים דוסים בסביבה שלנו..

בקיצור, לא מכירה את אשתך אבל מציעה לך לשתף. לאמת יש כוח חיבור גדול. זה משהו משמעותי שעובר עליך שממש לא נראה לי שייך להסתיר אותו. אולי תהיה לך הקלה גדולה, אולי צער גדול, אולי אשתך תישבר. אבל תצמחו מזה יחד.. מה שיהיה יהיה בסופו של דבר.

אלא רק רכישה באינטרנט 

לא יודע איך אנשים רוכשים מזרון באינטרנט בלי להתנסות ולשכב עליו קודם בחנות.  

כל גוף והצרכים האישיים של הנוחות. לפעמים אפילו לשני בני הזוג במיטה יהודית נדרשים מזרונים שונים ברכות/קשיות לפי הנוחות האישית

בחברות הגדולות והמפורסמות- למשל עמינח, יש הרבה, קרוב ל 20 לדעתי, סוגי מזרונים ורק כשמתנסים בחנות חשים בהבדלים הדקים בין מזרונים.  

אחרי חודש החלפנו לסוג אחר ללא עלות.

מרוצים מאוד. מזרונים נוחים מאוד ואין רווח ביניהם

יש הבנה מאוד חזקה בזוגיות.

כשאנחנו פוגשים את החולשות של הצד מולנו.

האם זה בעיה שלא, אנחנו הרי הטובים, הוא הבעייתי. שיסתדר. מקסימום אני צדיק על שאני מנסה לעזור.

או שבגלל שתחת החופה קשרתי את גורלי בגורל נשמת בן זוגי והפכנו לגוף אחד וזה נכון לכולם, גם למי שחושב.ת שזה היה בטעות, אז זה בעיה שלי בדיוק כמו שזה בעיה שלו!!

בלי שום הבדל!!

לא חוכמה רק להגיד.

תסביר

אני לא נתקלתי בזה

ככלל, לא מעודדים גירושין

כן מעודדים ניסיונות לפתרון

השיטה של אי הכרות נכונה אולי למקומה

בדרך הטבע בקהילה כזו אחוז הגירושין נמוך

אי אפשר להחשיב אותה, ודאי לא כיום, כהשיטה החרדית

והילדים מאושרים שיש להם עוד זוג הורים(חורגים)

וכולם חיים בשלום ובאהבה (:

אז למה להתעקש על הזוגיות המקורית.

רק בגלל נאמנות?

למי אתה נאמן לשני השותפים הכי קרובים שלך בחיים?

ושהיו איתך בטוב וברע.

לא עדיף מרירות מריבות ומרמור קבוצתי

עם שאר הגרושים והגרושות?

זו המציאות שנשים מסויימות יותר נהנות מלהתמרמר על הגבר עם חברותיהן, לגרום לו לנזקים, לצער אותו,  מאשר מלחיות עם המשפחה שלמה.

והילדים משלמים את המחיר.

וגם אנחנו.

הבדיחה על חשבוננו.

לגזור ולשמור

מעניין איך הגעת למסקנה

זה ללכת לקיצוניות.

לא להגיד כלום בקשר למה שנאמר.

לא לעזור בכלום.

לא עולה לכתוב את זה כלום.

וככה יוצאים בתדמית איכפתית./קריזיונרית.

ומבטאים לבן אדם כמה ההודעה שלו נגעה ללב

בלי להתייחס לדברים

זה סוג של תגובה להוצאת הקיטור - לך לטיפול

כלומר באמת אתה בבעיה -

אותי זה לא מעודד, אבל אם יש אנשים שמרגישים

ככה מעודדים ומעודדים - באהבה ובשמחה

ואם יש ליהודי מה לתרום לנושא

שיכתוב את דעתו.

מה הקטע עם המשלוח לייעוץ הזה

אין לך מה לכתוב -

תכתוב "נגע לליבי"

אולי "אשמח לשוחח."

יש לך -תכתוב-

אבל מה הקטע לשלוח כל דקה לייעוץ

ממילא הוא בפורום להתייעץ לא?

נניח שאתה מבין בשיפוצים, וחבר שלך מתייעץ איתך, אתה יכול לייעץ לו איזה חומרים לקנות ובאיזה כלים כדאי להשתמש, אבל אם תעריך שזו עבודה גדולה ו/או מסובכת, או שתשים לב שוואלה לבן אדם אין מושג על מה אתה מדבר, לא תציע לו להזמין איש מקצוע? 

לא מתקרב לייעוץ בחיים האמיתיים

בטח לא לטיפול

ולפעמים רק מהצד רואים כמה טיפול יכול לעזור

אם אתה באמת מתכוון למה שאתה אומר.

אתה שומע את עצמך?

למה טיפול זה קיצוני?

אדם חולה שלא מצליח להסתדר עם במחלה שלו, ללכת לרופא שיעזור להתאים לו טיפול רפואי/תרופה זה צעד קיצוני?

כלומר, "לך לטיפול" זה אומר שאתה יכול לקבל עזרה בקושי הספציפי שלך. לא צריך להילחם לבד  בלי שיש לך מושג  איך זה פועל.

אבל לפעמים אנשים אוהבים לשמוע את חכמת ההמונים...

יש בזה משהו אחר מהטיפול

לטיפול זה גם טוב

אני חושבת שזה לא סותר

אז אני אסביר את עצמי

כי אכן לא הסברתי את עצמי בצורה מובנת

לשם כך אביא דוגמה:

דו שיח בין אשה לחברה

1)

האשה: בעלי כל כך מיוחד.

חברה: כל הבעלים הם מיוחדים.

האם החברה חיזקה את דברי האשה או ביטלה אותם?

2)

האשה: בעלי הוא כל כך מיוחד.

חברה: אף בעל לא מיוחד.

האם יש הבדל?

בשני המקרים גם בהכל וגם בכלום.

הצד השווה שבהם,

הוא התעלמות/ ביטול/ אי מתן מענה

אי האזנה - למשפט שנאמר.

יפה, אחרי שהדגמנו את זה

שאין הרבה הבדל בין הכל לכלום.

כך גם התכוונתי בעניין שלשלוח לטיפול, 

שזה אומר 0 יחס למה שנכתב כתב

ואי מתן קרדיט שהוא יכול לעזור לעצמו.

למרות שהוא ביקש עזרה / תמיכה בפורום.

שווה בצד מה ללכתוב למישהו להתגרש

שזה דומה במסר של מצבך / מצבכם די אבוד

אין לי ציפיה ממך שתקרא את מה שייעצו לך.

בשני המקרים

לא הייתה תגובה וכבוד

והאזנה למה שבפועל נכתב

כשנשלפו פתרונות הקסם ה- שכחתי את המילה

טיפול, וגירושין.
 

קראנו השבת בפרשת השבוע את פרשת קדושים.

אנו קוראים בה על המקום הכי קדוש לעם ישראל - קודש הקודשים -

שביום הכי קדוש בשנה - יום הכיפורים -

האיש הכי קדוש בעם - הכהן הגדול - נכנס לקודש הקודשים ומכפר בעדו, בעד ביתו ובעד כל עם ישראל.

ואנו יכולים ללמוד מכך גם בהשוואה אלינו. לקודש הקודשים שלנו. כל אחד ואחת מאיתנו:

המקום:

המקום הכי קדוש לנו - הבית שלנו.

ובתוך המקום הזה, נפנה באמת מקום. 

נראה בו באמת את מה שהוא - קדוש. נבדל. מכל הבחוץ.

ניתן לו את המקום הראוי לו ונאפשר לנו לפנות רעשי רקע למען אותו מקום פנימי שהוא רק שלנו.

האדם:

האיש הכי קדוש לי זה אישי.

האישה הכי קדושה לי היא אשתי.

קדוש גם במשמעות של נבדל גם כאן -

להבדיל את אשתי מכל הנשים בעולם. 

להבדיל את אישי מכל האנשים בעולם. 

"הרי את" - ורק את.

"מקודשת לי" - ורק לי.

מקודשת.

רק היא עבורי.

רק הוא עבורי.

לחזק את הייחודיות. את הבלעדיות.

לקדש אותנו.

הזמן:

הזמן הכי קדוש לנו הוא הזמן שלנו יחד.

לפנות זמן למרחב הזוגי שלנו.

לקדש ולבדל אותו מזמנים אחרים.

לתת זמן ופניות לביחד שלנו.

ולהבדיל אותו מהסחות דעת לדברים אחרים באותו רגע ולייחד ולקדש את הזמן הזה אך ורק עבורנו.

אז גם בביתנו פנימה -

מקום

זמן

אנחנו -

האיפה

המתי

המי

ולייחד אותם. ולקדש אותם. ולהבדיל אותם מאחרים.

"קדושים תהיו"

"כי קדוש אני"

ה' אחד ושמו אחד

וללמדנו גם מתוך כך -

אשתי אחת. ובה ורק בה אני ממוקד. ובה ורק בה אני מכוון ומוציא את האנרגיה שלי.

אישי אחד. ובו ורק בו אני ממוקדת. ובו ורק בו אני מכוונת ומוציאה את האנרגיה שלי.

ואנחנו יחד - אחד.

לא בטוחה מה מהדרין

הרים (בית קפה-קונדיטוריה מדהים!)

דרך הגפן

ההוא האסייתי ששכחתי את שמו

יש מסעדות כיפיות בעין כרם (אווירה של חופשה וקרוב ברכב)

אם אתה לא מרוצה מזה, אז זה שיש עוד כמוך לא אמור לגרום לך לוותר

זה לא אמור לנרמל את המצב (ואני לא אומרת בטון ביקורתי בכלל..)
אם אתה מחפש עזרה או עצות זה משהו אחד.
אם הכלה הבנה והזדהות זה משהו אחר.

עד רגע זה, אף־אחד, מעולם, לאורך כל ההיסטוריה של האנושות, לא הגיע לכך.

ברכותיי.

(או קללותיי, לא יודע מה אומרים במצב כזה.)

אתה היחיד, אלא כאב עצום שקיווית שהחתונה תמנע ממך את הנפילות ואתה מגלה שלא רק שהיא לא מונעת - אלא על ייסרי המצפון על הנפילות, נוסף מצפון על הפגיעה באשתך.

אז לא - חתונה היא טובה, היא חשובה, היא נותנת מקום להביע את הביקושים הגופניים בדרך היתר ומצווה - אבל היא לא מונעת נפילות.

הדרך למנוע נפילות אחרי החתונה, בדיוק כמו לפניה, היא בסור מרע ועשה טוב -

סור מרע - לא להחזיק שום מכשיר לא מוגן ולא להתקרב לזה, אם זה לא מספיק - ללכת לטיפול אצל מטפל מוסמך שמומחה בגמילה מנפילות כאלו.

עשה טוב - למלא את זמנך בעיסוקים חיוביים.

הסטורי דיבר לעניין.

אשמח אם תרחיב יותר מניסיון [ברמה שנקי לדבר]

וגם תקשר אותי למטפלים כאלו

אגב, לדעתך זה טיפול? יעני אני בעייתי? חולה?

השאלה אינה איזה 'טייטל' נלביש עליך. כשיש קושי, גם אם הוא לא 'מחלה', כדאי לטפל בו. לא צריך להיות חולה, בשביל להתגבר על קשיים. כן יכול להגיד מנסיוני, בהקשר אחר לגמרי - שהייתי צריך תמיכה/טיפול והיה לי מאוד קשה לקבל את זה (במיוחד שלא אני גרמתי, אז למה אני ה'חולה' שצריך טיפול,), חבל שלקח לי זמן להסכים.

איני יודע אישית, יודע שהיו כל מיני פרסומים. אין לי מושג מי באמת מוצלח, אפשר לברר. הרב יוני לביא עוסק בזה כבר למעלה מחצי יובל - אולי הוא יוכל להפנות.

אתה מתמודד עם מעידות שקשורות לגלישה ברשת. איפה כמה למה ומה חומרת הבעיה את זה במידת הצורך ובמידה ותחליט ללכת לטיפול,יקבע המטפל. עד אז תשמח על עצם השאלה שמעידה שאתה נמצא במקום שאתה לא רוצה להיות בו, וזו ברכה ונקודה שמאפשרת תיקון וחזרה לסדר. ישנם ארגונים שבצורה אנונימית מסייעים בתחומים אלו כמו חברים מקשיבים ועוד. תתייעץ איתם,זה יתן לך פרופורציות ובהירות על המקום שאתה נמצא בו ואפשרות לקחת אחריות ולצאת מהמקום שאתה נמצא בו.

בהצלחה אחי.

וכמו בכול דבר תתפלל על זה, אל תוותר ואל תתייאש וההפך - תשמח, תיקון הכללי טבילת מקווה תהילים כל יום

שבאופן כללי שיפרו את הרגלי האינטרנט שלי. שניהם תוספים של chrome.

הראשון זה Adblock Plus שמה שטוב בו באופן מיוחד זה האפשרות לחסום אלמנטים נוספים בתוך כל אתר, גם אם זה לא נחסם באופן מובנה על בסיס הפילטרים הדיפולטיים.

(כאן הקישור לחנות התוספים הרשמית של גוגל https://chromewebstore.google.com/detail/adblock-plus-free-ad-bloc/cfhdojbkjhnklbpkdaibdccddilifddb)

השני זה StayFocusd שמאפשר לך להגדיר רשימות אתרים שייחסמו אחרי X זמן גלישה שאתה קובע, אבל מה שטוב במיוחד זה אפשרות מובנית לחסום כל מיני פיצ'רים אוכלי זמן באתרים מסויימים (כמו למשל להעלים את הרילס מיוטיוב וכדומה)

(כאן הקישור לחנות התוספים הרשמית של גוגל https://chromewebstore.google.com/detail/stayfocusd-%E2%80%93-website-bloc/laankejkbhbdhmipfmgcngdelahlfoji )

למען הסר ספק, אני לא מספים כאן ולא מקבל כסף (אלה תוספים חינמיים) והאינטרס היחיד שלי זה לשתף במה שמצאתי יעיל.

הקישורים הם מהאתר הרשמי של התוספים של גוגל. אלה תוספים שיש להם כמות הורדות ענקית ולכן נחשבים בטוחים (אם כי, עדיין כשאני נכנס לבנק וכדומה אז אני מכבה אותם לפני כן ומדליק שוב לאחר מכן).

גם אם זה לא קשור באופן ישיר למה שאתה צריך @מחפש את עצמי! , אני עדיין חושב שצבירה של הרגלים טובים בהקשר הטכנולוגי-אינטרנטי יהיה בעל ערך מוסף גדול לחיים שלך. בהצלחה רבה, חבר!

החסימת הפרסומות שלו הרבה יותר מקיפה

למשל ברוטר, אז סימנתי את האזור של התגובות וב"ה כל הרעל שהולך שם נחסך ממני עכשיו...

אבל אבדוק את ההצעה שלך בכל זאת. תודה רבה!!

אבל לא זוכר מהם

למשל, שלא יקפצו לי גם פרסומות מיותרות של דברים אחרים (לאו דווקא לא צנועים), ושאבזבז פחות זמן על שטויות? (נניח אפילו אתרי שופינג)

נשמע מעניין.

מחפשת בשביל המחשב. עובד גם על מקבוק? (גולשת לרוב בכרום, לא ספארי)

נפוץ

יש דמיון שנישואין זה תעודת ביטוח מתאוות מין

זה לא בהחלט נכון

כל עוד לא חריג איני יודע אם מצריך טיפול

קודם כל חשוב לי להגיד שאתה לא היחיד אבל כמו שאמרו לעיל -  זה לא אמור לנרמל את העניין..

אנחנו בדור מלא פריצות בתחום הזה בכל פינה, והדרך הנכונה זה לגדור פרצות ואם אתה מרגיש שגם זה לא עוזר, להיעזר באיש מקצוע.

אני אישית גם מתמודד בתחום ונעזרתי בעבר בטיפול.

לא יודע אם יתאים לכל אחד..זו הייתה מטפלת חילונייה.

לדעתי עדיף דתי,

יש לי כמה שמות:

אלישע אזר 054-7600080

שי אורים 0586886579

אומנם הוא מתעסק בתחום ההתמכרויות אבל במכון שהוא הקים יידעו אולי להכווין אותך ולתת כלים ודרך

בטח כשזה כולל תכנים ברשת ולא רק מעשים פיזיים עם עצמו.

אפילו טלוויזיה או נטפליקס ממכרים. אז בוודאי שתכנים כאלו גם. 

פעם היה באתר GYE. אבל אני יודע שהיום יש ערוץ ביוטיוב שמכיל את כל הסרטונים של התוכנית. תחפש פורטיפיי ישראל או משהו בסגנון.

זו תוכנית שנועדה לסייע למתמודדים.

אולי תמצא בזה תועלת. יש מי שזה עזר להם.

לא מצאנו מקום שעונה על מכלול הדרישות- בעיקר שלי.

שהן

חינוך מספיק איכותי לילדים

קרבה יחסית להורים שלי

מקום עם תחושת ביטחון פיזית

קהילה חמה ואיכותית.

מחירים הגיוניים.

כרגע אנחנו גרים במקום שכמעט עונה על הכל.

אבל המחיר פה בשמיים. לא יודעים אם נוכל לעמוד בזה לטווח הרחוק.

וגם החינוך הוא לא בדיוק מה שרצינו. 

אבל רוב המחירים לא ירדו באמת. רק פיקציה.

גרים במקום מאוד נוח מהרבה בחינות. גם חברתית וגם אידאולוגית.

מצד שני , חלום שלי ישוב פיצי ועכשיו יש מלא כאלה

וחזרה להתחלה שכרגע גרים במקום טוב )יש חסרונות אבל הרבה יתרונות)

האם היית כועסת עליו אם הוא היה שובר צלחת בטעות? הרי זה אותו דבר. הוא בטח מיהר בבוקר, ועם ארגון ופיזור הילדים וגילוי התקלה זה התפספס.

לא יתקנו את הטעות

וגם לא יעזרו לכעס ולתסכול

הפסד כספי זה כאב לב

חוסר לגיטימציה לטעות זה גם כאב לב

כנראה גדול יותר

מה לעשות?

ללמוד לנהל כעסים בצורה טובה יותר

להכניס למודעות שבני אדם יכולים לטעות

לא להתקשר כדי לצעוק

ואם מנתקים לכבד את הספייס של הבנאדם 

וזה באמת מלחיץ ומטלטל,

איני טוב בניסוחים אך אגיד את דעתי האובייקטיבית נוקבת ככל שתהיה.

אבל

– לא רוצה להטיף מוסר דתי אבל זה באמת מסוג הדברים שהם ניסיון באמונה. הנזק כבר נעשה אין פה כבר מה לתקן. גם מפתח הפרנסה וגם מפתחות החיים נתונים בידי הקב"ה ברצונו נתן וברצונו לקח כי הנה כהגה ביד המלח. או שאנחנו אומרים את זה ומאמינים בזה או שאנחנו אומרים את זה ולא מאמינים בזה. זה ניסיון מטורף אבל זאת ההשקפה שאנחנו צריכים לגבש לעצמנו בסופו־של־דבר. ואחת הסיבות שאנחנו מצווים באמונה הזאת היא כדי שלא נאשים את האנשים מסביבנו. איני מאמין שהדבר נעשה בכוונת מכוון הרי זה כסף (ואינטרס) משותף לשניכם. אני מניח שגם הוא בעצמו החוויר כששמע את זה, ויודע כמה זה חשוב לך אישית.

– איך את היית רוצה שיתנהגו אלייך אם היית עושה טעות כזאת? אם היית נניח קמה עם כאב ראש פיצוצים ושוכחת לעשות משהו מרוב שמיהרת? ואז מתקשרים לצעוק עלייך בטלפון? שיחות בטלפון לא נועדו כדי לספוג צעקות (וגם שיחות בכלל). אם מתקשרים לצעוק אז עדיף שלא להתקשר בכלל ולצעוק אל הקיר, זאת דעתי. מה בדיוק מרוויחים מזה? הרי, אם הוא מבין את חומרת העניין וכמה זה חשוב לך, אז גם ככה הוא מבין ויתמוך בך כשיחזור מהעבודה. אם זה לא מזיז לו, אז מה טוב בכך ש"תכריחי" אותו ש"יזיז" לו?

– בית בסופו־של־דבר הוא מקום המבטח של האדם, המצודה היחידה שלו בעולם רועש גועש ועוין, ספינה בלב ים. בערך כל האנשים סופגים דברים לא נעימים בעבודה, ומה לעשות סופגים כי על זה (בין השאר) משלמים. בית לא יכול להפוך למקום לא בטוח, גם אם קורות פשלות וטעויות. הוא אמור להיות רשת שתופשת את המקומות האלה והפוך מקנה ביטחון. טוב, לא לתת לו פרס על פיזור הדעת שלו... אבל העיקרון מובן. אין שום עניין להפוך את הבית לשדה קרב נוסף בשם הצדק.

תהיה בעל נהדר! בעזרת השם!

ראשית אינני אלא חתול זמני. תרתי לגריעותא.

שנית נקודת החוזקה שלי שהיא דעותיי האובייקטיביות היא גם נקודת התורפה כי אנשים לא אוהבים אותן.

אלא שבתחילה אומרים שצריך להכיל את הרגש של הזולת

לא משנה כמה הוא רואה/לא רואה את האמת ואחר כך,

כשהוא נרגע אפשר וכדאי לאמר לו את דעתנו.

גם הח"ח מדבר על כך (שלפעמים מותר לשמוע

לשון הרע מהזולת אם זה מרגיע אותו, בבחינת

"דאגה בליבו ...)

אם אתה יכול להתחבר לרגש הראשוני

של המשיח ולנסות להכיל את מצוקתו

זה מצויין.

אובייקטיביות זה דבר נפלא!

תיכננתי להתחיל את תגובתי בכך שהייתי צריך להתחיל את תגובתי בהכלה הבנה וכו' וכו'.

אלא שאין לי סבלנות לזה כלל וכלל, מי שרוצה לקנות את סחורתי האובייקטיבית והצנועה מוזמן גם בלי זה.

בעיקר המשפט האחרון. עזר קצת להבין מה קורה.

איזה באסה 

פלא יועץ : סימן "דאגה"

קודם כל קבלי חיבוק ממני

זה ממש ממש מחרפן

אלפי שקלים או יותר שהלכו לפח כבר מוציא מהדעת,

להוסיף לזה את הצורך להשיג שוב, ואת כל עוגמת הנפש שיוצאת מזה זה באמת מוציא מהדעת

ממש הגיוני שהגבת ככה

העניין הוא שזה קרה. ואין מה לעשות עם זה.

ובעלך לא עשה את זה בכוונה, כי למרבה הצער הגברים לא באמת חווים את הטיפולים, כמה שזה מתסכל.

לא הם אלו שצריכים להשכים לבדיקות ולאחר לעבודה, לא הם אלו שצריכים לקחת מיליון תרופות ולהזריק לעצמם, לא הם אלו שעוברים את החשיפה לפרטיות והם לא אלו שצריכים להיות זמינים לטלפון של האחיות בזמן הכי תקוע שיש. לכן הם לא מספיק מודעים בד"כ ולא מספיק חושבים על זה.

העניין הוא שעכשיו הוא כבר מבין את ההשלכות אוכל את הלב על מה שהוא עשה, ואז הצעקות (ההכי הגיוניות בעולם!) מחסלות אותו סופית..

הוא פשוט לא מסוגל להתמודד עם זה שהוא גרם לכל זה.

אז ממש כדאי לך לנסות להוציא את העצבים (הסופר מוצדקים) במקום אחר, ולחוס על בעלך שסה"כ מניחה שאת אוהבת אותו ורוצה בטובתו ולא רוצה להוסיף על יסורי המצפון שהוא עשה לעצמו.

מניחה שהוא למד את הלקח ולא יעשה את זה שוב..

(ואת עוגמת הנפש קחי לתפילות שהטיפולים יצליחו, בסוף כל הזריקות האלו יכלו גם להיזרק כי הטיפול לא צלח, לא כל הטיפולים הרי מצליחים למרבה הצער, תפילות הכי נצרך)

מי שגרם לכל זה הייתה התקלה במקרר. סביר להניח שבעת הגילוי שלה (סביר להניח - בוקר לחוץ שנוגעים באוכל במקרר והוא לא קר) התרופות כבר היו מקולקלות.

השאר. נכון.

אגב, אני חושב שנכון שהוא הגיב "לא צועקים עליי" כהצבת גבול. לא בטוח שנכון היה לנתק את השיחה. גם במצב של התפרקות רגשית זה לא סיבה להתנפל על בן זוג. זה גם לא מקדם שום דבר. אנשים שמגיבים לצעקות (גם אם הם עושים מה שמבקשים מהם) מתייחסים לבית כאל מקום-לא-בטוח וממילא הלב שלהם ישאר בחוץ כדי להתגונן.

באמת במצב כזה אולי בכל מקרה לא היה כדאי להשתמש בתרופות

ובכל מקרה התסכול שלה מובן מאד, זה אפילו לא על הבעל אלא על המצב.

ומסכימה שזה לא סותר שנכון להציב גבול. רק שלא הגבתי לבעל אלא לאשה

התרופות לא התקלקלו בגלל "הבעל". כשהבעל פתח את המקרר בבוקר התרופות כבר היו (לכאורה?) מקולקלות. לבוא אליו בטענות זה קודם כל לא מחובר למציאות.

(וכתבת פה תגובה רגישה ומכבדת)

יחד עם זה התסכול שלה מאד מובן והגיוני שהוא יצא בצורה לא טובה, כי זו עוגמת נפש נוראית. רק שעכשיו כדאי לתקן כי בפועל בין אם זה אשמתו ובין אם לא זה כבר היה וחבל להעכיר את המצב, זה לא יעזור אז לפחות שיהיה שלום בית ובעז"ה עצם השלום-בית יעזור ותהיה להם ברכה

תודה 

ממש בלי כוונה. נכון שלגבי הקוטג', הייתי מגלה יותר רגישות

אבל מה לעשות שלא רגילה לתרופות פוריות בפריג'ידר?.......

הוא לא אמר: עזבי אותי במנוחה אין לי כוח  לזה....

ואולי האיפוק שלנו הוא שיגרום לברכה שתבוא ותשרה? אולי זה הנסיון?

קשה. בטח. אבל אולי שווה?

לא כל אחד היה שם לב לדבר כזה!

כמה צריך ללמד זכות. להשתדל לראות את מחצית הכוס המלאה, להבין.....וכמה זה קשה לפעמים.

לא חוויתי טיפולי פוריות והאמת שלא מכירה מקרוב, אז אולי אין לי זכות להתייחס ספציפית לעניין הזה.
בכל זאת נשמע כואב וקשוח ממש!
מבלי להקטין את הכאב של הסיטואציה שלך, מציעה להסתכל על העניין ב"נפרדות"-
להבין מה הוא חווה ואיך פעל, בלי קשר לאיך שזה גורם לך להרגיש.
הוא וודאי לא עשה בכוונה,
וודאי מצטער מהעניין, גם אם פחות ממך.
השאלה החותמת שלך בפוסט דיי מסכמת את הגישה שלך- מה לעשות איתו?
מה זה דייסון מקולקל? סליחה שאני מציגה את זה בכזו חריפות זה פשוט ממש בלט לי.
זה בעלך, את לא אמורה "לעשות" איתו כלום.
גם אם הגבת מרגש ומקום כואב- כמו שהתגובה שלך כבר נעשתה ואין להשיב למה שהיא גרמה כך גם מה שקרה לו- בבוקר קם לכאוס (ארגון ילדים ומקרר מקולקל) ונסע לעבודה לבד, ואח"כ קיבל מטר צרחות מאשתו (כנראה שלא שמת לב כמה זה מפריע לו, כתבת התקשרתי לדבר איתו. כשבעצם כנראה צעקת והתעצבנת- וזה ממש מובן אגב! אבל זה היה המצב..)


עכשיו לאחר מעשה, אי אפשר להחזיר את התרופות,
ולא את הצעקות שלך עליו.
אפשר לנשום, להתאכזב, ולהרגיש את הצער והכאב.
לדבר איתו, ולתווך לו מה הרגשת וכמה זה מתסכל תוך הבהרה שאת יודעת שהוא לא שם במצב, לא עשה בכוונה זה בטוח...

שוב חיבוק❤️

עזרת לסדר את הראש.

דבר ראשון רוצה לשלוח חיבוק גדול

גם על עצם המציאות שמצריכה תרופות פוריות

וגם על האובדן שלהן

ובכלל על כל הסיטואציה

נשמע כ"כ מתסכל, וטבעי מאוד להרגיש את מפח הנפש הזה. זה באמת מאוד כואב.

כתבו לך מקסים ומצטרפת לדברים החכמים מעליי,

בעלך היקר בטוח לא התכוון שהתרופות יתקלקלו וכל הכסף והמאמץ ירדו לטימיון, אלא הוא בן אדם בשר ודם ואנושי וטעה כאן אבל באמת טעות אנושית ובלי כוונה רעה חלילה.

בטוחה שגם לו מאוד עצוב שהתרופות התקלקלו.

והוא ניסה מה שהוא יכל באותו רגע נתון, עם כל העומס והלחץ של הבוקר, אירגון הילדים החמודים, הפיזור שלהם, דאגה למקרר, לרוץ לעבודה, כל זה בתוך הימים הבודדים בהפסקת האש לאחר המלחמה שגם ככה המוח של כולנו די פירה בגלל כל המצב ולהסתגל אפילו להגיד משפט קוהרנטי בריכוז באמת לוקח זמן...

אז הכל ביחד גרם לטעות אנוש של לשכוח את התרופות.

ונכון, זה הכי הכי הכי מתסכל וכואב שיש! בטח המשמעות שלהן בכמיהה לעוד ילד, וגם עניין העלות הגבוהה וכל המאמץ בפני עצמו. זה באמת הרבה מאוד לאבד ומותר בהחלט לתת לעצמך את הזמן והמקום והליגיטימציה לאכזבה, לתסכול, לכאב, לאובדן של זה.

ויחד עם החמלה וההבנה שלך כלפי עצמך, לנסות לראות גם את ההבנה והחמלה כלפי בעלך (והוא כלפייך כמובן) באופן של טעות האנוש שבאמת נעשתה בלי כוונה ורק מתוך לחץ עומס ובעיקר אנושיות ❤️

אז מותר לטעות.

ומותר להתאכזב.

ומותר שיכאב.

והלוואי וב"ה מעז יצא מתוק

ודווקא מתוך הכאב הזה תזכו לישועה שלמה בקרוב ממש,

זה ממש הזכיר לי את הסיפור על הזוג מצידון שבאו לרבי שמעון בר יוחאי, והאישה שלקחה את בעלה כחפץ שהכי יקר לה יותר מכל ובסוף נפקדו ב"ה...  כלומר המהות הזו שהכי חשוב זה את ובעלך. האהבה ביניכם.

אתם בהחלט יכולים להתאכזב ביחד על אובדן התרופות

ובהחלט יכולים להבין יחד ולתת חמלה ומרחב גם לטעויות.

ויכולים גם ללמוד עוד על מצבי קושי שנוצרים בעקבות האנושיות שלנו (בין אם זה מצב הקושי בצעקות שצעקת מהכאב שלך, ובין אם זה מצב הקושי של בעלך ששכח את התרופות בגלל העומס וכו', ובין אם זה מצב הקושי שבעלך לא יכל לשאת צעקות וביקש לא לצעוק עליו וניתק את הטלפון וכן הלאה...) - כל מצבי הקושי הללו מולידים אצלנו הפעלה של מנגנון הגנה שהוא זה שעכשיו בקדמת הבמה ולא ה"אני האמיתי והמיושב" שלנו.

זה מה שקרה לך כשצעקת

זה מה שקרה לו כשניתק את הטלפון

נכון שזה לא אידיאלי, אבל זה בהחלט קורה ולטובים ביותר.

אז הכל בסדר,

לקחת נשימה עמוקה

להבין את עצמי

להבין את בעלי

להבין את הכאב שלי ולתת לו חיבוק ולגיטימציה

להבין את האנושיות של בעלי ולתת גם לטעות האנוש חמלה והבנה

להבין אצל בעלך את המקום שבו שהרגיש מכווץ מצעקות עליו + תחושת אשמה קשה גם כלפי אשתו שבגללו התרופות ירדו לטימיון וגם כלפי עצמו כי וודאי שזו מטרה גם שלו הכמיהה לעוד ילד... אז הכל יחד יצר אצלו את התגובה שזעקה ממנו: אני לא יכול שצועקים עליי. בבקשה לא לצעוק עליי. ואולי גם ניתוק הטלפון כדי לא לשמוע שצועקים עליו, את ה"הוכחה" הזו עבורו עד כמה הוא אשם ולא בסדר. עד כמה הוא איכזב. עד כמה זה בגללו. עד כמה בגללו אין גם לאשתו וגם לו את התרופות עכשיו על כל המשתמע מכך.

אז זה גם הצעקות עצמן שלא נעימות וגם מה שמסתתר מאחוריהן שזו בעצם תחושת אכזבה עצומה ממנו והוא לא יכל להכיל את זה כנראה. גם בפני עצמו ובטח אם זה יושב אצלו על פצעי ילדות קודמים של מקומות בהם הרגיש שהוא לא בסדר או אשם או שצועקים עליו או שצועקים בסביבתו הקרובה וכל מה שזה עושה, ופיתח רגישות או יותר נכון "אלרגיה" לצעקות ומאוד קשה לו לשאת אותן.

לכן זו דווקא הזדמנות אחרי שהכל נרגע

ואחרי שנותנים מקום להכל כנ"ל

ללבן עוד את המקומות הכואבים שלנו

את הפצעים שלנו

את הקושי שמולו עמדנו

את מול הקושי שלך באובדן התרופות

והוא מול הקושי שלו באכזבה ממנו ובצעקות עליו

ולנסות לראות שם עוד לעומק איזה מפתחות אפשר לקחת משם, 

איך אפשר ללמוד עוד להבא, 

איך אפשר להגיב בצורה שגם תיתן מקום לקושי וגם לא תפגע בשני/ה וכן הלאה.

ובעזרת ה' שהקב"ה שבידו הכל, והוא אמר גם לחומץ לדלוק ובידו להושיע אתכם בכל מציאות שהיא, גם אם אבדו התרופות כרגע, ישלח לכם ישועה שלמה וזרע של קיימא במהרה, בשמחה, בנחת ובאהבה 🙏❤️

טירגרת אותי מהתקופה שלנו עם תרופות הפוריות. זה באמת הון תועפות (וגם משפיע מאוד על מצב הרוח, כך שממש אני לא מתפלא אם רצית לרצוח אותו 😅).

ממש תקופה מאתגרת, גם הורמונלית וכלכלית וגם המוןן בלבול מוח לתאם את הכל (וגם כל העניינים של ההזרעות וכו', לא חוויה מי יודע מה...). פשוט מבין אותך ומסכים איתך.

כדי לנחם ולהרגיע אותך (אם זה אפשרי 😉), אומר לך שקורה לכולנו, גברים ונשים וצ'רקסים, שאנחנו שוכחים דברים, גם אם אלו דברים חשובים מאוד. ולמה הוא ככה היה עצבני עלייך? כי יכול להיות שהוא כבר סובל בשקט הרבה זמן...

והכי חשוב יקרה, שה' יעזור לכם, שהתקופה הזו תביא לכם טובה ושמחה וברכה, בכי וצחוק ואושר ויופי והנאה!

כשזה מגיע, אין יותר יפה מזה..

קמתי בבוקר, זרקתי את המקולקל לפח. קניתי מה שצריך באושרעד. הכל רגוע עכשיו.

@נחלת  אני צודק?

יגיד לך שהיא לא מונעת מכסף.

מהכתיבה שלה אני מבין שהיא אישה חרדית, מבוגרת יחסית, גרושה, עם לב טוב ורצון להחכים אותנו בדברים שהיא התפעלה מהם.

שעלתה מההפצה התזזיתית הזו במספר פורומים כאן. האמירה שלי על "תשלום" היא צינית. מי שעוקב אחרי, כבר אמור להכיר.
 

לב טוב ושיתוף בהתפעלות זה דבר יפה, ואני לא מזלזל חלילה. אני כן מבקר את ההגזמה בזה, במיוחד שאנשי הפורום כאן אינם חולקים איתה את החרדיות. לכל דבר צריכה להיות מידה, לזו כוונתי.

המפרקים שהיה אפשר באינטרנט.

לא הבנתי - למה היא מתארת כאילו זו בעיה

שהיא ניקתה את הבית / הפעילה מכונות כביסה וכו'?

זה מתואר כאילו זה בעייתי

וזה שהיא משתפת את בעלה במה שהיא עשתה בבית

מה הבעיה בזה?

הספר הזה חשוד שיש בו בעצם רעיון וניסיון לפרק בתים.

לתת לאשה תחושה שהיא אוכלת  אותה בגלל שהיא עקרת בית.

בגלל שהיא עושה את התפקידים של אמא.

מנקה מסדרת מבשלת מכבסת.

מה הבעיה בזה?

דרך אגב אם כבר רוצים לעזור לדמות בסיפור

הבעיה העיקרית היא- זה שהיא מרצה

היא מפחדת

היא מרצה.

אם היא לא היתה מרצה

גם הבעל שלה לא היה משתלט עליה כמו שמתואר

** ואני מסייגת שלא קראתי הכל.

רק מה שהיה אפשר באינטרנט.

אז אני ממליצה למי שהשתכנע מהספר הזה

לעקוב דווקא אחרי מישהי בשם:

חני בצון

---------------------

תמר כותבת לעצמה בהערות שוליים

שמותר לה גם לתת מקום לעצמה

כל פעם במילים אחרות

ברור שזה מרכיב מאוד משמעותי בקשר שלה עם בעלה

ועם כל הסביבה שלה

לאותה תמר (כן אני יודעת שזו דמות מספר)

הייתי ממליצה ללכת לטיפול רגשי

שיעזור לה לעמוד על שלה

לתת לעצמה מקום.

וממילא היא היתה מקבלת גם יותר מקום מהסביבה.

ואל תשכחו- זה עוד ניסיון להסביר לנשים כמה זה לא טוב להיות עקרת בית. להיות בתפקיד האשה.

כן זה לא פסול שהיא ניקתה וסידרה ושוב ניקתה חשוב הפעילה מייבש.

מאוד הפריע לי האופן שבו מתואר שהיא הפעילה שוב חשוב מיבש!

זו הדיעה שלי אני בטוחה שיש לכם דיעות משלכם

מוזמנים להגיב. (יהונתן גרובר עיין שם שם)

וגם ממליצה לצפות קצת במיכל לויטין

האמת, חוברות כמו "המקום", חשודות בעיניי באופן מיידי בדברים שאת אומרת. מדובר בביטאון של חרדים סופר מודרניים, מניח שאחוסי הגירושין שם גדולים מאוד וכמעט כל הנשים שמעורבות בפרוייקטים האלה לא נשואות.

הטענה היא תמיד, שמצד שני זה גם פותח את העיניים לאלו שען נמצאים במצב של אלימות וסכנה (לצערי הכרתי לא מעט גברים - בעיקר חרדיים - שנמצאים במקום הזה. גבר חרדי שמתחתן הוא מאוד נאיבי וחסר ניסיון. יש נשים, בעיקר אלימות או מטורפות, שמנצלות את זה והגבר לרוב לא יגיב וינסה לרצות. אצל גברים המודעות נמוכה מאוד, ולהיפך החינוך הוא תמיד ל"מכבדה כגופו" וכו וכו, וכאנשים חסרי ניסיון וגםחסרי השכלה ומשענת כלכלית, הם מאוד בקלות נכנסים ללופ הזה של ריצוי וכניעה. יש לי כמה חברים שהתגרשו אחרי שנים רבות, ומהסיפורים שלהם אין לי מושג איך החזיקו יום אחד. אחד מהם היה נשוי לחולת נפש רשמית, שאפילו את העובדה הזו היא הצליחה החליק לו ולגרום לו להתחתן איתה).

אז מה טוב, קשה להגיד. ככלל זה תלוי באיזו אוכלוסייה אני נמצא/ת. אם אני נערה שמוקפת בפמיניסטיות קלאפטעס, עדיף לקחת איזון עם ספרי בגן השלום. אם אני מנשות השאלים, כדאי לקרוא המקום.

והעי חשוב זה לקוות ולהתפלל שיהיו לנו עיניים טובות וחדות, לראות כל הזמן את מה שטוב, ולדעת אם זה באמת טוב

מדוייק

ושיהיה ברור שלא תקין לא אשה מוכה ולא גבר מוכה