הבקשה הפנימית שלך עמוקה מאוד.
אבל במקום להילחם ברע או בפחות טוב עדיף לפקוח את העיניים ולראות את המציאות האמיתית.
אנחנן בא"י, ארץ הקודש. ארץ שהמאכלים הצומחים ממנה הם לא אמצעי בלבד לעבוד את ה', אלא מטרה (ומכיוון שהם מטרה, יש להם אמצעים- מצוות התלויות בארץ).
מזה אנחנו לומדים, שפה יש לנו אפשרות להגיע לדרגה רוחנית בה לא נלחמים עם העולם, ע"י פרישות או ע"י התקדשות מיוחדת, אלא מגיעים לה' דרך החיים הנורמלים. והאמת שזה ה"פשט" של העולם, שמרוב חיים בגלות (גם אחרי עשרות שנים בא"י) שכחנו אותו.
הצדיקות נמצאת בהישג יד של כולם. מה שחוסם אותה זה שלא מרגישים שה' נמצא גם בחולין ושה' ברא את העולם הגשמי והוא רוצה בו (וכדברי הבעש"ט "עולם האצילות זה כאן"), ושואפים להיות מנותקים מהעולם.
ה' נמצא עם האדם גם כשהוא נהנה מהנס בבוקר, כשהוא צוחק עם חבר או עם אשתו, כשהוא שומע מוזיקה יפה, כשהוא יוצר. כלומר כשהוא פשוט חי את החיים שה' שם אותו בהם, ולא רק כשהוא לומד תורה או מקיים מצוות.
השאלה היא האם האדם פתוח להבין ולהרגיש שה' איתו או שהוא מעדיף דברים אחרים- לבטל את העולם הגשמי, להדחיק אותו, או להתמסר אליו.
אבל כשאדם כן מרגיש את זה שה' נוכח איתו גם בחול, הוא מרגיש שתמיד הוא עושה את רצון ה', מעצם זה שהוא חי. והוא (בעקרון) נמשך ממילא גם לרוחניות כי הוא לא מרגיש שיש בכלל סתירה (ומי שמעדיף לשקוע ברוחניות או בתורה פשוט כי זה טבעו, גם נכנס לקטגוריה הזאת). וגם זה שטוב לו ושהוא בשלום עם העולם גורם לו לרצות להיטיב לאחרים.
אי ההבנה של זה גורמת גם לניתוק מא"י. אמנם א"י היא גם מצווה אבל מול מצווה אפשר למצוא היתרים, דחוקים אמנם אבל היתרים. שורש הבעיה זה שלא תופסים את היחס הנ"ל לעולם, שא"י היא בנין האב שלו וזו שמחזקת אותו (וכמו שאמר הרב חרל"פ תלמידו הקרוב של אור ישראל וקדושו הרב זצ"ל- "ובעקבתא דמשיחא הנקודה העיקרית היא ארץ ישראל, וממנה נובע הכל, ומבלעדי ההתאחזות בה אין שום השפעה של קדושה בעולם").
אפשר לדבר עוד הרבה בעניין. אבל צריך קודם להפנים שזה לא עוד "וורט". זה באמת רצון ה' וזה התפקיד של הדור שלנו. אז כדאי ללמוד ולהגות כל הזמן בדברי הרב ובסיפורים אודותיו ועל תלמידיו כדי להתקדש בקדושה שמעל הטבע ובקדושת הטבע כדי להתחבר לא"י ולמהותה. וגם לתורתה, שאין לה לצערנו הרבה דורשים. והיא יפה ומתיישבת על הלב, רבת גוונים שיוצרים משהו הרמוני ושלם. תורה שיוצאת מתוך הדביקות בה' ובחיים וחוזרת אליהם. תורה ששאלות כמו "האם ללמוד תורה בר"ה או לסיים ספר תהילים" זרות לה. תורה שמתחילה מלימוד הפשט (אפשר לשים לב שאלו שבורחים מלימוד הפשט הם גם אלו שבורחים מהחיים. ואפילו מציגים את הבריחה הזאת כאידיאל) ומגיעה עד לדרשות עמוקות של חז"ל, כקומה על גבי קומה. תורה שלא מפחדת מהמדע אלא להיפך, יודעת איך להתכתב איתו ושמחה בו כי על ידו רעיונותיה יכולים להיטמע בעומק הנפש.
אז בקיצור, לא לחיות בבאסה ולא לפחד, יש בנו יכולות גדולות וצריך לממש את עצמנו ולתת להן לצאת, בשביל העולם ובשבילנו. אין מספיק זמן בשביל לבזבז אותו על חיים בקטנות. ליישר את הדעת ואת הלב (זה לא אמור לקחת הרבה זמן, אבל צריך רענון לפעמים), לצלול לתוך החיים ופשוט להרגיש איך ה' נוכח בהם ואיך מתחברים לקב"ה דווקא דרכם.