לא יודעת לעשות בגדול, אבל כמה שזה קשה עכשיו, זו תקופה שחולפת. עוד קצת ויהיה יותר קל..

כתבת שאחרי צהריים הקטנה יונקת כל שעה ורעבה.

הייתי שוקלת לשלב בקבוק. בשביל השקט שלך, שתדעי שיש לך את האופציה, מספיק בקבוק אחד אחר צהריים כדי שיהיה לך מספיק חלב והיא תהיה רגועה.

בהצלחה! שולחת הרבה כוחות

קודם כל חיבוק גדול. המעבר לשניים באמת מציב אתגרים חדשים ומעמיד אותנו לפני מציאות אחרת של תיעדופים ושל בחירת "הרע במיעוטו". כמה שנתכנן ונשתדל תמיד יהיו מצבים שלא נוכל לספק את צרכיהם של שניים בו-זמנית ואחד יצטרך לחכות. כך שאנחנו נדרשות לקבל החלטות כל הזמן ואוטומטית מגיע גם המצפון... אז יש כאן גם עומס פיזי טכני, עם חוסר שינה, עם הנקה שגם דורשת מהגוף הרבה, ונוסף על זה קושי מנטלי - אז ברור שקשה לך. ובלי עוד מישהו לחלוק את הנטל עוד יותר ברור וברור.  

לגבי עצות, אין לי הרבה דברי חכמה אבל אנסה קצת. דבר ראשון בהמשך דבריי הקודמים זה להבין ולקבל שאי אפשר להיות אמא מושלמת. כמה שיותר להגיד לעצמך "אני עושה כמיטב יכולתי". מיטב יכולתך זה להחליט בכל רגע מה לדעתך הכי דחוף (כולל הצרכים שלך!) ולפעול על פי מה שנכון בעינייך. (מיטב יכולתך יכול להיות לפעמים גם הפעלת שיקול דעת שבסוף תחשבי שטעית בו. זה לא אומר שלא עשית כמיטב יכולתך - גם בשיקול הדעת אנחנו יכולות לטעות, זה בסדר. נתקן בפעם הבאה. זה מה שטוב בילדים - זה כל כך אינטנסיבי שמהר מאוד תבוא הפעם הבאה עם הזדמנות לתיקון )

לגבי אחה"צ וההנקה, אני כותבת לך כאמא שלא הניקה כמעט בכלל, אז קחי את דבריי בערבון מאוד מוגבל. יכול להיות שזה לא יתאים לך. אבל אולי יוכל לעזור לך בשעות אחה"צ לשלב בקבוקים שאובים \ תמ"ל?

מזל טוב לך, ובהצלחה! דברים לאט לאט יסתדרו, את תראי

באמת תקופה לא פשוטה והיא תעבור...

אצלי יש הבדל של שנה וחצי בן הגדול לבת שמתחתיו ואני זוכרת את עצמי נקרעת בינהם... ובוכה על זה ..

אבל זה עובר... היום בבוקר שיצאנו לפיזור בגנים הבת שלי שהיא כבר בת 3 אמרה לאח שלה... כמה שאני אוהבת אותך... והם נתנו ידיים והלכו ככה ביחד לגן והלב פשוט מתרחב..זה מפצה על כל הקשיים כשהם ממש קטנים...

זה באמת שלב לא קל. בעז"ה זה ישתפר עוד מעט!

כמה טיפים בינתיים -

1. אני לא חושבת שחסר לך חלב אחה"צ (אלא אם יש סימנים מדאיגים כמו חיתולים יבשים או שהיא לא עולה מספיק במשקל). יש תופעה נפוצה התינוקות יונקים יונקים הרבה בשעות אחה"צ-ערב, להתכונן ללילה. הייתי משתדלת לא לשלב בקבוקים, כדי שהגוף שלך ידע לייצר יותר חלב בזמן הזה . זה באמת מתיש, אבל לפחות תדעי שזה לא מעיד על מחסור חלב.

2. כרגע לא הייתי מלמדת את הגדול להרדם לבד. נכון שזה היה נחמד אם הוא היה יודע, אבל כרגע הוא צריך להרגיש כמה שיותר בטוח שאת עדיין איתו אפילו שיש לו אחות קטנה, ואם תנסי ללמד אותו לישון לבד אני חושבת שהוא יחווה את זה כנטישה, וילחם בזה ממש. הייתי מניחה לזה לחצי שנה הקרובה לפחות.

3. היערכות מראש - ממליצה ממש לנסות להגיע מוכנה נפשית וטכנית לאחרי הצהריים. למשל - לפני שאת אוספת אתו לחתוך תפוח, וככה מיד כשהוא חוזר הביתה תוכלי לתת לו.

להכין מראש על הספה לידך כמה ספרים שהוא אוהב, שתוכלי לספר לו כשאת מניקה.

לקלח את הקטנה בבקרים, כדי שלא תצטרכי לעשות את זה כשאת עם שניהם. מקל ממש!

לתכנן ארוחת ערב מראש, ולהכין מה שאפשר מראש.

4. להדגיש כמה שיותר שהוא בוגר - להגיד כל הזמן דברים כמו "איזה כיף שאתה גדול ויכול לאכול חביתה. X קטנה ועוד לא יכולה. כשהיא תהיה בגיל שלך נרשה גם לה לאכול חביתה." או "איזה כיף שאתה יודע לצייר! אתה כזה גדול!" ואפילו להגיד לקטנה (אפשר לנצל סתם בכי אקראי שלה) - "x מתוקה, את בוכה כי את רוצה לבחור ספר כמו שy בחר? אבל את קטנה מדי. כשתגדלי y ילמד אותך איפה מדף הספרים שלנו, ואת תוכלי לבחור"

בהצלחה!

רעיון שקראתי פה פעם: להכין "קופסת הנקה" לגדול. קופסה חמודה שבה יש כל מיני עיסוקים מעניינים (לפי מה שמעניין אותו) שאותה פותחים רק בזמנים שאת מיניקה.

ובכל אופן, הוא יכול לשבת לידך בזמן שאת מיניקה ולהתעסק בדברים בקופסה, וכך הוא לא ירגיש מרוחק ממך... ואם את כבר מצליחה לתמרן את ההנקה ביד אחת, את יכולה ביד השנייה לחבק אותו או להחזיק ספר ולספר לו.

חוץ מזה - אפשר להעצים אותו כאח גדול: לשלוח אותו להביא מוצץ/חיתול לתינוקת, לתת לו ללטף אותה בעדינות, לנדנד אותה בעגלה... ובעיקר להראות לו כמה היא אוהבת אותו ושמחה שהוא האח הגדול שלה.

הרבה כוחות!

זה טבעי שאחרי הצהוריים היא יונקת כל הזמן זה לא אומר שאין לך חלב.

וקופסת הנקה זה מקסים ומאוד עוזר לילד.

מבינה אותך ממש.

מצטרפת לכל קודמותי

ומוסיפה עוד טיפ קטן שלא רשמו כאן-

בבוקר, הילד במסגרת?

אם כן, קחי את הזמן שלך בשביל לנוח. 

כשהקטנה ישנה- תצטרפי אליה ולכי לישון!!
גם ככה, אחה"צ והלילות מאתגרים.. אז לפחות תנוחי בשעות הבוקר. זה ממש מקל כשאת פחות עייפה אחר כך.

המון מזל טוב, הרבה נחת ושהיעבור בע"ה בקלות ובטוב.

אבל קשה בזמנים כאלו...

דבר ראשון להבין שהגיוני שקשה לגדול, זה באמת שינוי בשבילו מלהיות יחיד באה מישהי ותופסת לו את הכתר

מצד שני לא לרחם עליו, לא להיות בתחושת רחמים איזה מסכן הוא

אלא להיות בתחושה-איזה כיף לך, יש לך אחות קטנה, יכול להיות שעכשיו קצת יותר מאתגר אבל זו מתנה לחיים (וגם לעוד שנתיים שכשכבר יתתחילו לשחק ביחד).

פרקטית,

להיות את והגדול מול התינוקת. עכשיו אנחנו מחליפים לה טיטול, בוא תוציא לה טיטול מהמגירה, אתה יכול לשיר לה ידים למעלה על הראש תוך כדי.

היא בוכה, למה היא בוכה? מה היא צריכה?

בקיצור לשתף אותו כמה שיותר (וכמה שהוא בענין)-אני ואמא מטפלים בקטנה.

בזמן הנקה - שישב לידך עם ספרים ותקריאי לו (אני מניקה גם בישיבה על השטיח ואז ממש פנויה גם למשחקי הרכבה ודמיון, אבל זה תלוי מיומנות וכמה התינוקת יונקת טוב)

ככל האפשר להשיג חומרי יצירה משחקים וספרים חדשים - זה קצת מקל את השהות בבית והופך אותנ למעניינת יותר. אפשר להשאיל ממשפחה או חברות לתקופה, לא חייבים לקנות.

אפשר לנסות לחשוב או לתכנן ולהיכן מראש לפני שהוא חוזר מהגן הביתה - דברים לאוכל, משחקים אפשריים. לי כשיש רעיונות מראש זה מקל עלי.

לגבי השינה - לא הייתי עושה שינויים עכשיו. זה לא הזמן בעיני. הוא צריך אותך וצריך להרגיש שאת איתו. את יכולה לשבת עם התינוקת לידו ולהניק/לשמוע משהו.

בהצלחה! עוד חודש והכל כבר יראה יותר סביר...

הלידה של השני, הייתי ממש אבודה.

לא הבנתי מי המציא את הקונספט הזה של שני ילדים, זה היה נראה לי בלתי ניתן להתמודדות😅

אבל הנה אני כאן, והם גדלו והם מתוקים וחמודים. אז קודם כל יהיה בסדר. זו תקופה, זה מאתגר, אבל זה יעבור.

השאלה היא מה עושים עכשיו כדי להקל?

קודם כל, תשני תודעה. הילד שלך לא מסכן. קשה לו. לידת אח זה מטלטל, כולם צריכים למצוא את המקום שלהם מחדש. וזה טבעי ונורמלי. אבל הוא לא מסכן. יש לו הורים שאוהבים אותו, אחות חמודה שתגדל ותאהב אותו גם. יש מי שדואג לו למה שהוא צריך. אז הוא לא מסכן.

למה זה חשוב? כי שאנחנו מסתכליל על מישהו כמסכן, בטח אם זה ילד שלנו, הרגש משתלט ומנהל אותנו. ואז כל בכי, קושי או התמודדות שיש לילד אנחנו נבהלים, לא מצליחים להתנהל בצורה מסודרת ולכולנו יש בלאגן בראש.

נסי להגיע מתוך מקום של ביטחון. ביטחון באהבה שלך לילד, באמא הטובה שאת, ברצון שאת רוצה שיהיה לו טוב. מתוך הביטחון הזה, תחליטי איך את מנבלת את אחר הצהריים איתם. אבל אני חושבת שביטחון מאוד עוזר. כי אז אם הוא בוכה רגע, מה שעובר בראש זה לא "אוי איזה מסכן נולדה לו אחות אף אחד לא מתייחס אליו" ואז את לחוצה לפנות אליו, ויוצא מן לחץ שלא מאפשר פניות. הביטחון עוזר לי לעמיד מול בכי או קושי של הילדים ולחשוב בצורה שקולה מה לעשות כרגע.

בקטע פרקטי - לנוח כמה שאפשר. בבוקר כשהוא במעון והילדה ישנה. אולי לסכם על זמן בלילה שאת ישנה ברצף ובעלך קם לילדים. אולי בבוקר בעלך יכול לקחת את הילד למעון או לפחות לארגן אותו.

לנסות לזהות נקודות שסביבן הקושי - האם המקלחת? (ואז אפשר להגמיש את המחשבה, לקלח בזמנים נוחים יותר) סביב האוכל? (הילד חוזר רעב מהמעון - הוא מקבל פרי / כריך שמוכן לו מיד כשהוא חוזר הביתה, ארוחת ערב קטנה בשבילו מוכנה בצלחת במקרר, צריך רק לחמם) תשומת לב? (קופסאת הנקה כמו שהציעו כאן, לרדת לרצפה עם התינוקת ולשחק איתו, להקריא סיפור בזמן הנקה) 

בול מה שאני הרגשתי גם אחר-כך ישתפר אבל לקח זמן חשוב לי להגיד .. השאלה היא איך זה המעבר לשלוש? חחח מפחיד 

ככה הגדול היה עסוק קצת ונתן לי נשימה.

את מצליחה להניק עם סינר הנקה? לי זה היה ממש טוב.

לקח זמן להתרגל אבל בסוף הצלחנו.

לפעמים בחוץ בפארק, לפעמים בספרייה או מתנ"ס או גימבורי בקניון.

בבית היה קשה להסיח את דעתו.

את אוכלת ארוחת צהריים טובה עם חלבונים ופחמימות מלאות? מקפידה על שתיה? זה ממש משמעותי לכמות החלב.

בכלל חח

בת כמה הקטנה עכשיו? יש לי עכשיו גם בת חודשיים בן שנתיים(וגם בן 3 וקצת...)

ההתחלה היא הכי קשוחה ממש מחודש לחודש זה הולך ונהיה יותר אפשרי

1. כאמא מניקה אל אל תתחילי עם שאיבות זה עוד יותר מעמיס וגם בקבוקים ממש לא מומלץ לדעתי זה סתם עוד התעסקות וגם ממעיט את החלב וזה גלגל שהולך ומתדרדר... (את יכולה להחזיק בבית ליתר ביטחון לפעם שלא יהיה בררה) אבל באופן יומיומי לא כדאי תנסי לראות אם זה רעב או כאבי בטן- נשמע מתאים לגזים בשעות הערב ההנקה עוזרת להם לשחרר אז רוצים עוד ועוד אבל אפשר לנסות להחזיר על היד או עיסויים בבטן לאוו דווקא להניק

2. בשינה אני חושבת שהוא מפצה לעצמו את הזמן איכות החסר באמצעות שלא נרדם ואת חייבת לשבת לידו זה מה שהקטן שלי עושה מאז הלידה דורש שאשב לידו ולא נרדם שעתיים, אני משתדלת לתת לו 10 דק בצהריים שאני רק איתו או משלימה עם זה שאני יושבת לידו הרבה זמן בנתיים מניקה או מקפלת כביסה לסרוגין

היה לי הרבה יותר קשה מהמעבר בין 2 ל-3.

אז זה ממש נורמלי מה שאת מרגישה. ולהיות לבד בשעות הקשות האלה זה חתיכת אתגר.

אצלי הגדולה שלי היתה בת 2.5 כשהבא אחריה נולד.

כשהיתה רואה אותו יונק היתה צורחת בהיסטריה כזאת שטרם ראיתי כמותה. כאילו לא מוכנה להשלים עם זה בשום פנחם ואופן.

היינו אז ממש בתקופה קשוחה גם בלי קשר לזה.

ופשוט אמרתי לעצמי שזה נורמלי שהיא בוכה, ושהיא צריכה לעבור תהליך עם זה. שאני לא מנסה אלף ואחת דברים להרגיע אותה. בסוף ילדים לא בוכים לנצח...

אז פשוט התרגלתי לחיות ולתפקד עם הבכי שלה בלי שזה יעצבן אותי.

כמובן שהתייחסתי וניסיתי להרגיע,

אבל היא היתה בסוג של התקף שאי אפשר היה לחדור אותו.

אז התרכזתי במה שכן באפשרותי לעשות.

ולפעמים לקח לה באמת שעה עד שנרגעה.

פשוט לקבל את זה כשלב הכרחי...

ואין בה קסמים, הייתי עושה מה שאפשר כדי להקל עלי, גם אם זה אומר לשלם לנערה שתבוא להחזיק לך את הילדה ותוכלי להקדיש קצת זמן לגדול. אפשר רק פעמיים בשבוע רם קשה כלכלית. אבל אני מאמינה שזה נצרך וזה כסף שצריך לצאת..

עוד אופציה שבעלך זמנית יצא יותר מוקדם מהעבודה. כל זה בהנחה שאין לך עזרה של משפחה. אז חייב להשיג עשרה אחרי לידה..

ולגבי השינה, ממש לא הייתי מלמדת ילד להירדם לבד אחרי שנולדה לו אחות.. תני לו את התשומת לב שהוא צריך, הוא עבר טלטלה.. 

יושב לידך ומשחק ואת מניקה.

אם את מצליחה להניק ביד אחת אז אפשרי גם להקריא לו סיפור או לשבת לידו על המשטח פעילות ולשחק ביחד.

אם לא אז לפחות להסתכל איל הוא משחק או מצייר ולדבר איתו על זה.

להכין מראש חטיף/פרי/ירק/מה שאתם אוכלים אחה"צ כדי שהוא יוכל לאכול בלי הרבה התעסקות מצידך. בדרך כלל חוזרים רעבים מהמסגרות.

לבור מתוך עמדה ששניכם מטפלים בתינוקת והיא חלק מאחר צהריים שלכם. אתם משחקים איתה, מדברים איתה ביחד, מחליפים לה טיטול וכו, אולי אפילו מקלחים אותה ביחד.

הרבה לדבר איתו על כמה שהוא מהמם ועוזר לתינוקת ואיך הוא אח גדול וכו

זו בדיקת דם פשוטה, תבקשי הפניה.

וקשוח להיות עם מחסור קבוע של B12... מקווה שתצליחי לעלות אותו כמו שצריך במהרה...

תודה!! אבדוק את זה!

מטופל ויש כבר התקדמות? כי חוסר בb12 הוא גורם מובהק לעייפות

באופן אישי אחרי התקופה הכי עייפה בחיים שלי גיליתי שחסר לי b12, וכשהצלחתי להעלות משמעותית העייפות התמידית שהייתי בה נעלמה.

מההריונות בגלל ההיפראמזיס....

אז מקבלת די קבוע... מתישהו בקרוב אמורה להיות לי עוד בדיקה לראות מה המצב שלו

וראיתי עכשיו שמתואמת כתבה לך..

בדיקת דם פשוטה. Tsh זה מה שבודקים...

כל יום לאכול כף

בסלט, ביוגורט וכו...

חוץ מזה

יש גם תערובת פירות יבשים שממש עוזרת לאנרגיה

של דוד קאפח

ללא עצירות ותופעות לוואי...

100 גר´ שומשום לא קלוי-מלא,

100 גר´ צימוקים כהים,

100 גר´ תאנים יבשות,

100 גר´ שקדים קלופים,

100 גר´ תמרים,

8 אגוזי ברזיל.

לטחון את הכל טוב טוב (יש חנויות שמוכנות לטחון את הרכיבים הקשים)

ולאכול כף בבוקר וכף בערב.

(ד.א. זה גם ממש טעים=) )

בהצלחה ותרגישי טוב!

את בטח מכירה להיות בשמש, לעשות קצת התעמלות וכו....

אגיד, שבעיני זה כן הגיוני.

ברור שטוב לבדוק בדיקות דם וכאלו

אבל

א. שינה לא רציפה, ממש משפיעה על איכות השינה. פעם אחת (ובטח שלוש), לא באמת מאפשרות שינה טובה. ואז, גם אם יש לך פעם פעמיים בשבוע שאת כן ישנה לילה, זה לא מספיק. כי יש משמעות לרצף של ימים שבהם את ישנה טובה, וזה לא שיום אחד יכול לחפות על כל השאר.

ב. מה את עושה במהלך היום? אם את רוב הזמן יושבת או בעבודה עם מעט תנועה, ממליצה להוסיף ספורט ותזוזה. אני ראיתי אצלי שזה ממש משפיע. ישיבה לאורך זמן, מעייפת אותי מאוד, ברמה של להירדם. כשאני זזה, הגוף מתעורר

תבקשי הפניה מהרופא ילדים, לא יאבחנו היפראקטיביות בגיל הזה, אבל תדגישי את הקשיים ואולי יתנו לך אבחון אצל מרפאה בעיסוק שתבדוק וויסות חושי ודברים נוספים...

אם המצב באמת כמו שאת מתארת-מרפאה בעיסוק ממש יכולה לעזור, ללמד אותו לווסת את הכוח שלו, ללמד אותך איך להתמודד איתו-יכול להיות שהוא ילד שזקוק לגירוי תחושתי גדול יותר, כי נשמע שהוא מתנהג בצורה טיפוסית לגיל שנתיים-אבל מפעיל המון כוח, הרבה ילדים בגיל שנתיים מרביצים או מפרקים משחקים לאחים שלהם, נשמע שהעניין אצלו שבכל פעולה שלו הוא מפעיל המון כוח...

בהצלחה! נשמע קשוח ממש

זה לא ילד ראשון שלי

קלאסי בגיל שנתיים להציק אבל הוא פשוט מנוע טורבו

זה בלי הפסקה ומתזז ואני לא מצליחה לעצור את זה

גם אין לו פחד

חופשי בגינה נניח

ילד בן ישר עוקף אותו בתור למגלשה

הוא מטפס מהצד על הסולם נוגס בו בברך

וואלה זה זר לי..

וגם מאש/כביש/כלבים שום דבר לא מפחיד אותו..

וזה כבר מפסיק להיות מעניין לעשות מה שעניין אותו בגיל שנתיים...

יש לי אחד כזה שבגיל דומה עלה לארון העליון במטבח ושפך את האקמולי וכד'... היה אלוף במתקנים בגינה...

ובכללי צריך כל הזמן אקשן ומשהו לעשות...

אחרת מפנה את המרץ להצקות ולצומי...

יש לאופי הזה גם יתרונות. זה אחד שתמיד ישיג מה שהוא רוצה, עצמאי מאד, אוהב אתגרים

לא שלחו למיון.

הלכתי איתו לרופאה, ואחרי כמה ימים שעדיין לא עבר לקחתי אותו שוב.

היה זמן שהוא לא הסכים לינוק, ואז טפטפתי לו חלב לפה, כדי שלא יתייבש, וב"ה הוא חזר לאכול.

אם זה היה ממשיך יותר זמן, היה צריך לבדוק את זה.

יש לי תור ראשוני שקבעתי ממזמן והייתי אמורה ללכת כדי לבדוק את הסיפור עם המרפס... על הדרך אבקש לבדוק אותו כמובן

אם יש לך גודש, את יכולה לשאוב ולשמור, או לתת לו את החלב השאוב (אם ככה הוא אוכל יותר טוב).

מצד אחד היינו אצל הרופא הבוקר

הוא קצת מתנשם מהרגיל הוא אמר שזה נראה לו מהצינון

אבל החום כבר כן 38 ויולה ממש כל כמה שעות והוא כולה בן חודשיים בדיוק!!! ממש פיצקי וזה מדאיג אותי

נראה שפוך אבל כן מתעורר בין לבין ויונק פחות

הרופא אמר שאם ימשיך חום מחר נעשה בדיקת שתן ואני תוהה מה הסימנים שאני אמורה לחשוש מהם כבר היום

אם כן אז מבצעת בדיקות בקופה. במיון יש מלא וירוסים וזה מאוד מסוכן.

מצד שני הוא פיצי אז אולי כן לבקש הפניה למיון? לבקש שם חדר צדדי שלא ידבק ממה שהולך שם

רפואה שלימה!

תעדכני איך אתם

שולחים למיון רק בחום יותר גבוה.

רפואה שלימה!

הענין שנולד עם אגן כליה אחד מורחב

ובאולטראסאונד שעשינו בקהילה לפני שבוע אמר שלא רואה את זה כבר

אבל מן הסתם הרופא זוכר יותר טוב ממני.

בכל אופן, נשמע כמו וירוס. למה את כ''כ מוטרדת? כנראה נדבק מאחד הילדים (יכול להיות שהביאו וירוס והם עצמם  לא חלו ב''ה).

רק להקפיד שהוא חיוני ולא אפאתי ומרטיב טיטולים. יעבור בע''ה. ואת בנתיים תשאבי שלא תהיי עם דלקת וגם זו הזדמנות לאגור חלב. 

בסליחה שהוא קצת מכני ומעושה, כשהוא מגיע בצורה של דרישה מילדים.

סליחה זה חשוב

יותר חשוב ללמוד איך מתנהגים

הסליחה היא לא מה שגורמת להם להבין האם מה שהם עשו בסדר או לא (לפי דעתי)

לגבי התנאים - בעיניי לא להכין לו אוכל, זו תגובה חריפה לאי בקשת סליחה. זה אמור להיות מנותק לפי דעתי. מה גם, שרעב (ועייפות גם, ועוד גורמים פיזיים), באמת מקשים על ההתנהלות ולפעמים אחרי זה הרבה יותר רגועים וקל לנהל כל סיטואציה הרבה יותר טוב 

הוא עלה על עץ, והיה צריך סולם לרדת ממנו.

זה באמת לא בסדר שהוא זרק קוביות, וגם לא בסדר שהוא ענה לך כמו שענה.

אבל אני מרגישה שיש כאן קצת פער בין הציפיות שלך, לבין ההבנה והיכולת שלו.

לא תמיד שיח הוא בדיוק מה שמתאים, במיוחד לא בזמן מעשה.

לפעמים משפט קצר וחותך, בטון החלטי, הוא יותר אפקטיבי משיח והסבר, שאולי מתאים שיהיו, אבל בשלב של נחת ואחרי מעשה, ולא תוך כדי.

זה לא שהוא נשאר רעב כן?

הוא רצה שאכין לו משהו ספציפי אחר משל כולם

אמרתי לו שאני בשמחה אכין לו אבל זה לא יתכן שהוא מתעלם מההוראות שלי

ואז רוצה שאני אשמע את כל הבקשות שלו

ולכן קודם כל הוא יפסיק את ההתנהגות שלו (כאמור משך בחצאית וכו')

ואז אני אכין לו את האוכל.

הכל קרה תוך כדי אמנם הסאגה התמשכה אבל עדיין עמדנו באותו מקום במטבח (ובאמת כשיצאתי זה נגמר.. כי הלכתי והוא נשאר וזהו)

ואני מסכימה שסילחה זה מעושה

במיוחד אם אומרים לך מה להגיד

אבל אם זה כל כך מעושה- למה זה כל כך קשה?

אני אשאל אחרת- את מכירה דרך אחרת שבה אנחנו אומרים הייתי לא בסדר?

(שוב, הוא עדיין מושך לי בחצאית וצורח, לא משהו שקרה שלשום- על זה אני באמת לא חושבת שיש ענין 'לבקש סליחה')

אם הוא היה מפסיק, היה אומר די, משהו, באיזשהו אופן מביע שינוי- הייתי זורמת איתו.

אני אומרת לו תגיד סליחה כי הוא אומר לי אבל אני לא יכול, אני לא יודע להתנצל אני לא יכול להפסיק אז אני אומרת עזוב, תגיד סליחה- מילה קצרה ופשוטה שאתה מכיר ובזה נסיים את הסאגה

לא צריכה להיות תלויה במה שבן 6 אומר (וגם לא באף מילה שאי מישהו אומר)

את צריכה לסיים את הסאגה לא הוא

הוא ילד קטן

הוא לא צריך לנהל אותך

להודות שהיה לא בסדר

למרות שהוא לא חושב ככה,

יש לך שתי אפשרויות:

1. להשתמש בכח כדי לגרום לו להגיד את זה

2. לתת לסיטואציה לשקוע ולייצר סביבה שמעודדת חשיבה רפלקטיבית ואינטגרטיבית, כזו שיכולה לקחת בחשבון את הצרכים והרגשות שלו וגם של הזולת בו זמנית, ובמקרה כזה יכול להיות שבין השאר יעלה בו הצורך להתנצל (אבל לא בטוח).

אבל

במקרה שלכם

אני ממש לא חושבת שהוא היה לא בסדר

ובעיני ממש לא כדאי להכנס לנישות האלה.

ילדים מונעים מדחפים

המח שלהם עוד לא בשל לראות את התמונה השלמה ולעשות מה שנכון

לפעמים הדחפים גורמים לפגיעה באחר

וזו אחריות שלנו המבוגרים לנהל את הסיטואציה.

כן כולל פגיעה בין האחים

וחוצפה (שהיא בכלל מגננה מובהקת).

אם התינוקת שלי צרחה כל הלילה ובגללה לא ישנתי

או נשכה ופצעה אותי בהנקה

זה בוודאי פוגע בי. אבת אין לי שום ציפיה שהיא תיקח אותי בחשבון כי היא לא בשלה לזה, היא עושה מה שהיא צריכה ויכולה בהתאם למה שעולה בה באותו רגע.

ילד בן 6 בדרך כלל מסוגל ליותר מזה, אבל לא תמיד. לפעמיפ הוא מוצף, לפעמים עולות בו אגרסיות, או מגננות מכל מיני סוגים וזה בסדר וטבעי שהוא מרביץ, מתחצף או לא רוצה לעושת מה שאמא אומרת.

אנחנו צריכים לנהל את הסיטואציה ולעזור לו שם, לא להפוך אותו למבוגר שעושה מה צריך אלא להתבונן בו ולהבין מה הוא מרגיש וצריך, לעזור לו להתווסת, לעודד אותו לעשות דברים שמתאימים ליכולות שלו באותה סיטואציה ולשלב ההתפתחותי שלו באופן כללי ולהמנע מלדחוק בו לעשות דברים שאינו מסוגל אליהם כרגע - מה שיפחית רצון נגדי.

חושבת, שלא כל סיטואציה בהכרח מחייבת הזדמנות חינוכית

זה נכון שכהורים אנחנו צריכים לחנך את הילדים שלנו

אבל פשוט לא תמיד זה בדיוק הזמן המתאים, ואני לא חושבת שיקרה משהו אם נחליט בסיטואציה מסויימת לוותר על החינוך (הספציפי)

מה זאת אומרת בהקשר הזה?

את שואלת האם אני מכירה דרך אחרת שבה אנחנו אומרים הייתי לא בסדר?

באופן כללי, כן. דווקא לפעמים שהילדים שלי לא רוצים לדבר, אני מבינה שהם הבינו. זה לא תמיד נכון. אבל לפעמים אני אתחיל להגיד משהו, והם יגידו "אני לא רוצה לדבר על זה. הבנתי הבנתי" זאת אומרת, הם מתביישים, מבינים, אבל להגיד את זה ממש בפה מלא? זה כבר קשה. אז למה להקשות עליהם?

אותו דבר פה

השאלה מה המטרה

האם הוא עושה פעולה לא נעימה שאת רוצה שהוא יפסיק אותה מיד - והדרך שחשבת לנכון היא שמבקש סליחה

או שרצית ללמד אותו שהוא לא מתנהג יפה, ולכן רצית שיבקש סליחה

אלו שני דברים שונים

אם זו הסיטואציה הראשונה, כשרואים שזה לא עובד, ואם המטרה היא להפסיק התנהגות, אז עדיף היה לעבור לדרך אחרת. זה יכול להיות התעלמות, זה יכול להיות חיבוק גדול מרגיע, זה יכול להיות להגיד לו להירגע בחדר. לכל אחד מתאים משהו אחר.

אם זה היה לצורך חינוך, אז אני שוב חוזרת לנקודה שלי, שא. לא תמיד חייב לחנך, ב. לא תמיד חייב לחנך מיד, זה בסדר גם לחכות להזדמנות אחרת

'שלא כל סיטואציה בהכרח מחייבת הזדמנות חינוכית'

אני חושבת שכל סיטואציה בה ההורה מגיב נכון

זו הזדמנות חינוכית לילד

לראות הורה מגיב בסלחנות/ בסבלנות/ באסרטיביות/ באמפתיה

וזה רוב החינוך

דוגמא אישית טובה 

לדבר איתו, בלי שיפוטיות, לנסות להבין מה הכוונה שהוא לא יכול לבקש סליחה. אפשר לקרוא ביחד את הסיפור המקסים של אמונה אלון "איך מבקשים סליחה", ולדבר על זה.

אבל, לדעתי האישית, מאד מאד חשוב שידע כן לבקש סליחה. לא בשביל המילה, בשביל היכולת שלו להתנצל, להודות בטעות, להכיר בזה שהוא עשה משהו לא בסדר, מול עצמו ומול מי שנפגע ממנו.

אחרי כל השיחה וההבנה וכל זה, הייתי מבהירה שזה הכל טוב ויפה אבל בסופו של דבר - הוא יבקש סליחה. בעל פה, בכתב, איך שהוא רוצה. אבל הייתי דואגת שהוא יעשה את זה. (אצלנו בבית לא רק מתעקשים על הסליחה אלא גם על ההכרה המפורשת בטעות - "סליחה שעשיתי איקס")

לא הייתי מונעת אוכל ושתיה או משהו בסיסי כי זה יכול לקחת גם יומיים, אבל כן הייתי מתעקשת לפני משהו שהוא לא בסיסי לשמוע את הסליחה.

מצד שני, גם לא הייתי הופכת את זה למשהו עם כעס ואישי, או העלבויות ועניינים כי זה רק יהפוך את הסיטואציה למפלצת, פשוט בענייניות - כמו אם הוא לא התקלח, או שכח לשים גרביים - לא ביקשת סליחה, תבקש. 

שמושגי הזמן של ילדים הם קצת שונים משלנו.

זה נכון שהם זוכרים מה קרה, אבל "לגרור" מקרה במשך יומיים, זה לא בהכרח נכון...

ילד מבחינתו כבר עבר והתקדם הלאה, וזה קצת להישאר על מקרה יותר מידי זמן לגיל הזה.

אבל אני ממש ממש מאמינה בקריטיות של היכולת להכיר בטעות שלך מול עצמך ומול אחרים. גדלתי עם אחים שחלקם היו ילדים טובים טובים טובים ומדי פעם כשהתפלק להם משהו לא טוב הם מאד התקשו לבקש סליחה/להודות בטעות ולא רק מול אחרים, בכללי הם היו כל כך רגילים להיות ילדים בסדר גמור שממש לא הצליחו להכיל שעשו משהו לא בסדר, וקצת התנהגו כמו שהפותחת מתארת. בגלל שזה לא קרה כל הזמן, ורוב הזמן הם היו בסדר פשוט העבירו להם את זה, ועם השנים ממש הרגשתי איך הם בונים לעצמם חומה של חוסר מודעות עצמית רק כדי לעולם לא להיות טועים. והיום כמבוגרים - הם אף פעם לא אלה שלא בסדר, תמיד הם לא התכוונו, לא שמעת נכון, בשפה ההלכתית הביטוי הזה לגיטימי, לא הבנת אותם, או אלף ואחת תירוצים אחרים אבל בסופו של דבר הם לעולם לא מצליחים להודות בטעות שלהם, להתנצל גם אם אמרו משהו לא מתקבל על הדעת ולהכיר בזה שלפעמים הם לא בסדר.

נכון, זה תיאור קיצוני, אבל במציאות זה לא כזה קיצוני, כי גם היום הם אנשים בסדר גמור עם חיי חברה עשירים שרק מדי פעם יוצא להם כזה דבר אז כמו פעם - אנשים מרימים גבה ומחליקים להם. מה בגיל 30 תריבי עם אחיך על משפט אחד שהוא אמר?!

אבל ילד בן 6 שבוכה חצי שעה שהוא לא מסוגל לבקש סליחה - בדיוק ככה זה התחיל.. 

לא חולקת על הצורך של להכיר בטעות

לא בטוחה שהדרך היא בלהכריח לבקש סליחה ולהתעכב על זה כל כך הרבה זמן.

יש כל מיני דרכים לחנך, ולפעמים גם נבחר דרכים שונות בסיטואציות מסויימות ולא תמיד נפעל בדיוק אותו הדבר.

בעיניי צריך לסגור סיטואציות עם ילדים בטווח הזמן המיידי, ולא למשוך את זה, גם לא לערב.

לדבר באופן כללי? זה אפשר.

יכול להיות שיקרה משהו בבוקר, ואחליט במודע לדבר אחרי צהריים. אבל זה אז זה לא יהיה כדרישה ותנאי מה לעשות עכשיו, אלא כהסבר ושיח בינינו. 

מנסה לחשוב על עצמי בתור ילדה יותר קטנה מ6 גם, זה נותן לי איזשהי אינדיקציה, איך הרגשתי לגבי דברים או איך חשבתי עליהם. יצא לי בתור ילדה לקבל עונש על מעשים אחרי כמה שעות ואפילו אחרי שבוע (מעשה שנעשה בשבת והמענה היה בשבת אחר כך כשבסיטואציה דומה  לא התאפשר לי הדבר שבגללו התנהגתי לא בסדר) וכל עוד זה נאמר בהקשר של המעשה "עשית x ולכן זה לא מתאים ש-y" גם כשזו ממש לא היתה השלכה של המעשה שלי (נגיד לא קיבלתי ממתק כי התחצפתי), זה משהו שהבנתי וקיבלתי.

אני חושבת שילדים מסוגלים להכיל יותר ממה שמייחסים להם היום.

ברור שבמצב אידיאלי עדיף לסגור את הנושא באופן מיידי, בתוצאה למעשה, וכו וכו וכו.

בפועל דברים מורכבים יותר ובעיניי יותר חשוב שהילד מבין שהדברים נעשים מתוך שיקול דעת ולא מתוך כעס רגעי של ההורה ושיש משמעות למעשים שלו מאשר שהמענה ניתן באופן מיידי למשל.

ובסופו של דבר, האמת, זה גם מאד מאד קשור לאופי של הילד, והורים הרבה פעמים מבינים אינטואיטיבית מה יותר נכון מול הילד הספציפי, לא משנה מה יותר נכון לפי הספר.. 

כותבת באופן אמורפי

אני כותבת מניסיון שלנו

אצלנו ראיתי שאין טעם "לגרור" דברים.

זה לא קשור לשאלה כמה הילד שלי יכול להכיל

זה קשור לבשלות של ילד

אני לא אעשה לילדים שלי הנחות בהתנהגות

אבל אני פשוט אומרת, שהרבה פעמים לנו כהורים משהו נראה מאוד מובן מאליו, והילדים בכלל כבר שוכחים מזה.

זה קשור גם לתפיסה שלרוב יש מניע לילד אם הוא מתנהג בצורה מסויימת, מצד אחד לא תמיד יעיל לדבר באותו רגע, מצד שני, לגרור את התנאים הלאה, זה גם לא נכון.

אני אעדיף בזמן אמת להגיב במשפט קצר וחותך

ואם אראה שיש צורך, אדבר על זה גם בזמן רגוע אחרי זה. הם ייזכרו

אבל כל שפת התנאים, והחובה בהקשר לבקשת סליחה, בעיניי לא מתאימה לאורך זמן ולא יעילה

יש משהו לא הוגן או מלחיץ, להחזיק ילד באוויר בציפייה לעונש.

מאוד קשה בעיניי להתנהל ככה.

ילד שיודע שאם הוא עשה משהו לא בסדר, יכול לחכות עכשיו שבוע בשביל עונש, יוצר תחושת לחץ ממש גדולה.

הרבה יותר הוגן ונכון, לסגור אירועים, ולא להחזיק את הילד בפחד מה יהיה העונש ומתי הוא יהיה.

לצד זה שחשוב לחנך ללקיחת אחריות, בעיניי חשוב לא פחות לדעת להעביר הלאה לפעמים, ולא לנטור.

לגבי העונשים, זה לא ששבוע הילד "מחכה לגזר דין", אלא באותו רגע אומרים לו בזמן איקס יקרה ככה (בקניות הבאות לא תוכל להצטרף, בארוחת הערב לא תקבל את הממתק או כל דבר אחר) ואז גם אם היישום קורה לאחר זמן, פשוט מזכירים לו ברוגע ובשקט ובזה זה נגמר. זה לא הופך לאיזו עננה שמסתובבת לו מעל הראש 

כנראה לא לגמרי מצליחות להבין אחת את השנייה

או שההבדל הוא על הטרמינולוגיה של דרישה.

כי גם אני חושבת ששיחה רגועה מאוחרת יכולה להיות אפקטיבית יותר ונכונה יותר

פשוט להציב תנאי של "תבקש סליחה אחרת לא תוכל לעשות א,ב,ג" זה לא נכון בעיניי

זה מכניס את הילד למלכוד, וזה לא מה שמוביל אותו להבנה על הטעות

שיחות אצלנו יהיו יותר בכיוון של:

- דיבור על מה שהיה

- אתה מבין למה זה לא בסדר? / לא נעים / פוגע?

ואז אם זה באמת נעשה בצורה טובה הילד יבין מעצמו.

ואז השאלה תהיה

אז אני חושבת שצריך לבקש סליחה, מה אתה אומר?

ולרוב זה כבר יהיה כן, אם הוא באמת הבין.

אבל אם הוא לא הבין, גם אם אכריח אותו לבקש סליחה, זה לא מה שיגרום לו להבין.

נראה לי בעצם הבחבוש שלי זה כי סליחה מגיע רק אחרי הבנה בעיניי, ולכן אין טעם להכריח לבקש סליחה סתם ככה

השיחות הרגועות הן הכי מועילות, וכן אני מתעקשת על הסליחה אבל לא ראיתי סיטואציה שבה יש שיחה טובה והבנה של הילד ועדיין הוא לא מוכן לבקש סליחה.

אולי את צודקת והשיחה זה העיקר, כל עוד הילד לא רק מקשיב ומנסה להצטדק אלא אקטיבית מביע הבנה לעובדה שהוא היה לא בסדר.

למרות שעדיין יש משמעות בעיניי, גם אם סימבולית,,לבקשה של הסליחה ממי שנפגע. כאילו, יכול להיות שהילד שפגע הבין והפנים, הכל טוב, אבל הילד שנפדע הוא גם צד פה, הוא גם בנאדם, ומגיע לו גם לעשות קלוז'ר למה שקרה ולא רק שהשני יבין. גם אם הוא מבין אז למה ככ בעיה לבוא לנפגע ולתת תוקף לפגיעה שלו?

שהענשתי ילדים. ענישה היא דרך מאד מאד בעייתית לחנך, בטח אם זה כדרך חיים.

ברור שיוצא שאני כועסת/גוערת/מעירה/מסבירה

אבל להעניש? לא יודעת, לא זכור לי שיצא לי.

אבל כשצריך לדעתי אני עושה את זה. אולי זה גם תלוי מה את מגדירה עונש, אבל גם אם לא,  אם זה עובד אצלכם ואף פעם אין צורך בענישה - נהדר..

מניחה שגם ההודעה השניה שלך מכוונת אליי - זה בסדר גמור שזו הגישה שלך, הגישה שלי שונה, ואני רואה שזה מה שנכון לעשות אצלנו.

גם לא יודעת מה את מדמיינת, זה לא שאני לוקחת יום ויושבת עם הילד בחדר עד שיסכים לומר סליחה, אבל כן מדברת, מוודאת הבנה גם אם הוא לא מסכים להודות בזה, ואם הוא מבקש משהו אקסטרה, אז כן אסרב עד שיאמר סליחה.

בעיניי זה גם לפעמים עוזר להם לרדת מהעץ 

גם אם חשוב לך מאד בקשת סליחה והכרה בטעות, התעקשות על כך לא תוביל למקום הזה!

הוא בן 6 בסך הכל, יש לו מספיק שנים ללמוד להכיר בטעות ולבקש סליחה, להתעקש

ולהתווכח ולעמוד על כך במשך שעות, בודאי לא יוביל לתוצאה המבוקשת.

לאט לאט, בנועם, בדיבורים ולא בוויכוחים ובטח לא בעונשים- זה יגיע

 ואת מפעילה שיקול דעת עכשיו.

אני חושבת שיש הרבה דרכים לבקש סליחה, אפשר לבקש סליחה ואפשר להגיד לו: ''לאחותך היה לא נעים לפני כן, תעשה משהו שנעים לה, לדוג' תביא לב את הספר/ אוכל/ משחק שהיא אוהבת, תשיר לה שיר מצחיק, תעזור לי לגרוב לה גרביים/ להחליף טיטול''

הוא בעצם עושה מעשה כהכרה על זה שעשה משהו לא נעים, אבל לא מבקש סליחה באופן חיצוני ומעושה.

ולומד שהוא יכול בפועל לתקן טעויות ואיך.

ואת גם נותנת לו דוגמאות, אז הוא יכול לבחור. ו

אין מספיק שיקול דעת ושליטה עצמית 

בעיניי הסיטואציה שתוארה תקינה לחלוטין לגיל 6

כשילד אומר שהוא יכול לזרוק גם עלי או מושך בחצאית

אני לא אראה בזה חוצפה אלא מעשה שובבות/ תגובה של ילד קטן

גם ילדים גדולים יותר וגם מבוגרים

לא מגיבים תמיד בצורה אופטימלית  ולפעמים מגיבים בצורה גרועה

ככה שכדאי לקחת תגובות גרועות בחשבון מראש

בסיטואציה כשהילד עושה מעשה בעייתי

אני מבקשת להפסיק בצורה קצרה וברורה

אם יש צורך חוזרת שוב

וגם פעם שלישית

אם הילד מגיב תגובות פחות טובות לרוב אני לא אתייחס

רק אם זה משהו חריג וגם אז אני אגיב בקצרה שזה לא מתאים

בעיניי כבוד מקבלים

לא דורשים

כשהילד גדל הוא לומד לדבר בכבוד

לא בגלל שמישהו דורש אלא בגלל ששיקול הדעת והשליטה העצמית מתפתחים וגם הוא מקבל דוגמא אישית

כי אנחנו ההורים מדברים בכבוד אחד לשני ולילדים

לגבי בקשת סליחה

אני לא דורשת

אולי לפעמים מציעה לילד לבקש סליחה מאחיו (אני לא צריכה לעצמי בקשות סליחה)

לא כדאי להיכנס למאבקים על בקשת סליחה

זה לא יעיל לכלום וגם פוגע בהובלה ההורית

בין האוכל שהוא ביקש לזה שנוא לא ביקש סליחה

בעיניי אסור לקשור בין דברים כאלה וזה לא נכון גם כי זה עלול ליצור יותר אנטי. לילד רעב נותנים לאכול לדעתי בלי קשר לאם ביקש או לא ביקש סליחה, וזה לא כמו ממתק לפינוק נניח

אגב, ילדים רעבים/ עייפים בהחלט יכולים יותר להציק אז הפוך - במקום להתעקש על סליחה, ללכת אחורה ולהבין איזה מנגנון הופעל אצלו שהוא התנהג ככה. זה יכול להיות בהחלט רעב/ עייפות/ הצפה רגשית מכעס או רצון בתשומת לב

לבקש סליחה.

זו מיומנות שתלויה במצב רוח, בסופו של דבר, אפילו אצל מבוגרים... ובטח שאצל ילדים בגיל הזה.

טוב שדיברת אליו בנחת, זה חשוב, אבל נראה לי שנכון יותר היה לומר לו: "אני מבינה שעכשיו קשה לך לבקש סליחה, אבל אני בטוחה שבתוך הלב שלך אתה באמת מצטער על מה שאמרת, ולכן אני אסתכל על זה כאילו ביקשת סליחה." ואז לתת לו לאכול ולשתות, כי זה באמת יכול להרגיע...

זכורים לי מקרים שילדים באו אליי אחרי כמה זמן, כשנרגעו, ואז פתאום ביקשו סליחה... אז גם זה דבר שיכול לקרות.

בהצלחה, יקרה❤️

יכול להיות שאולי אן תספרי לו את זה ותעשו דיון סביב הסיפור על הילד ולא עליו זה יוכל לתת כלים לפעמים הבאות 

אם סליחה היא תשלום שצריך לתת לצד הנפגע תמורת הפגיעה שפגענו בו -

אז את צודקת.

פגעת - תשלם.

בעיני זה פספוס מהות של הסליחה.

(ולפעמים הילדים בעצמם מציפים את זה - "לא סולח!")

סליחה זה רגש

כמו הודיה

וככל שאנחנו מחנכים את הילדים לנפק "סליחה" ו"תודה" לפי דרישה - ככה החיבור שלהם לתחושות האלה ילך ויתרופף.

נכון שאנחנו צריכים גם לחברת את הילדים, ולהשתמש במילים כאלה בין השאר כקוד נימוסין, אבל לשים לב על מה אנחנו שמים את הדגש.

ילד בריא וטוב רוצה להיטיב, רוצה לפייס אם פגע. ואם זה לא המצב כנראה שחסר לו חלק בפאזל (לא מבין את האירוע, מרגיש פגיעות ואשמה שגדולים עליו, מגננות מכל מיני סוגים) ואם נטפל במה שצריך הסליחה תעלה מבפנים.

ואיך כן לעודד את הילד לתקשר את הסליחה? מצא חן בעיני - כמעט בטוחה ששמעתי מרותי דריאל - "אם אתה מרגיש שיש לך סליחה על קצה הלשון - אתה יכול לגלגל אותה החוצה".

לדעתי אין שום טעם לנסות לחנך ילד שנסער כי הוא רעב. מבינה אותך שאת רצית לראות שהוא מצטער ורוצה לתקן,

אבל מנסיוני ארועים כאלה, שנכנסים לאיזה 'מלחמה ראש בראש' עם הילד כשהוא ממילא נסער בגלל משהו פיזי רעב/עייף/צריך שרותים, עלולים להביא להחרפה לא רצויה במצב. לדעתי תפקיד המבוגר האחראי הוא למצוא את הדרך לרדת מהעץ, לטפל בצרכים הפיזיים, ולהמשיך את החינוך אחרי שהילד נרגע.

בהקשר הזה אזכיר גם את 'להכות בברזל בעודו קר', שהרבה פעמים יהיה עדיף לנהל שיחה, ואפילו להעניש אם נראה שיש צורך, אחרי שכולם כבר נרגעו, אין חובה להגיב להתנהגות השלילית דווקא באותו הרגע( כמובן אם זו התנהגות מסוכנת או מפריעה מאוד צריך להפסיק אותה. אבל לא חובה לעבור ישר לשלב ההשלכות, להפך, הרבה פעמים עדיף דווקא לתת לכולם להרגע ואז לחזור לנושא ). 

הסיטואציה הזאת מוכרת לי מאוד מהילד שלי ודווקא לא על לבקש סליחה בכלל, זה יכול להיות אצלינו על לאסוף משחק, להתפשט למקלחת, להרים משהו שזרק, לא יודעת, גם בקשת סליחה אבל גם הרבה דברים אחרים שהם לא קשורים שאני או בעלי דורשים ממנו ובדרך כלל אין בעיה אבל לפעמים הוא לא יכול.

הוא גם אומר שהוא לא יכול וגם יכול לצרוח שעה ולא לעשות פעולה פשוטה מאוד מאוד כמו להרים טישו מהרצפה ולזרוק אותו לפח.

נשמע לי שאת מכירה את הילד שלך ובהזדמנויות אחרות הוא כן מסוגל לבקש סליחה, אחרת לא היית דורשת ממנו את זה, נכון? אלא שבסיטואציה הזאת היה משהו מאוד מציף עבורו והוא הרגיש שהוא לא מסוגל להיענות לדרישה ואחר כך הוא כבר היה תקוע על העץ ולא הצליח לרדת ממנו.

כיוון שיש לא מעט סיטואציות כאלה אצלינו, אז למדתי, כשהבן שלי אומר שהוא לא יכול, אני מאמינה לו. טכנית ופיזית הוא יכול וזה אפילו קל קליל, אבל רגשית הוא באמת לא מסוגל. ומה שהוא צריך בזמנים כאלה זה סולם לרדת מהעץ, יחד עם עמידה על הגבולות שלי (למשל, לפעמים אני אאסוף את המשחק וזהו, אבל מותר לי גם להחליט שאני דורשת ממנו לאסוף ולא אוספת במקומו וזה לגיטימי, אחרי שיקול דעת שלי כאמא, מותר לי גם לדרוש דרישה הגיונית מילד גם אם זה גורם לו לצרוח עכשיו שעה).

המקרה שלך כבר עבר ואת גם מכירה את הסיטואציה יותר טוב ממני, אבל לדוגמא- אני אתחיל בהבנה של המקום שלו- מאוד קשה לך, אתה מרגיש שאתה לא מסוגל? ואז אני אשאל אותו מה אפשר לעשות? אם אין לו פתרונות אני אציע בעצמי, פתרונות שמשנים את הסמנטיקה של הדרישה, למשל- באמת קשה לך לבקש סליחה, אתה רוצה שאני אלך במקומך להגיד לאחותך שאתה מצטער? או שאני ארפה ואחכה לזמן רגוע יותר...

או בדוגמא שלי בוא נאסוף ביחד, או אין בעיה, אז לא נאסוף עכשיו הכל רק נשחק משחק הצבעים, עכשיו תשים בקופסא את כל החלקים האדומים...

מאוד אהבתי שאמרת לו שככה לא מתנהגים ומה שהוא צריך לעשות עכשיו זה לבקש סליחה

כי לפעמים אומרים לילדים מה לא ופחות מה כן

הדבר היחיד שאני חושבת שלא היית צריכה לערב את עניין האוכל

זה לא קשור אחד לשני.

וגם כנראה הכניס אתכם ללופ לא נגמר של אני רוצה לאכול X, לא קודם תבקש סליחה.

לגבי זה שהוא לא ביקש בסופו של דבר,

חינוך זה תהליך, לא אילוף

זה לא צריך להיות שאם את אומרת לו אתה צריך להתנהג כך וכך ואם תתנהג ככה אני אתן לך

ואוטומטית הוא יעשה מה שאת אומרת.

זה הגיוני שאמרת והוא לא עשה.

תתני לזה לחלחל לו למודעות.

אני אישית חושבת שתניחי לכל הסיפור, אל תזכירי ואל תעוררי.

מה שכן את יכולה לדבר באופן כללי מה עושים אם התנהגנו לא יפה

ולמה כדאי לבקש סליחה ולהביא דוגמאות מעצמך שלפעמים לא נעים לך לבקש סליחה וכו'

אבל את רוצה להתנצל וכו' וכו'

מה הייתה הסיבה להתנהגות לאחות בבוקר? אולי הוא הגיב כי נעלב ממנה ממשהו ואז גם נעלב ממך שישר הנחת שהוא האשם ולכן הרגיש שנעשה לו עוול ולא רצה לבקש סליחה?

כדאי לדבר איתו על האירוע כשהוא רגוע בלי שום שיפוטיות ואשמה. רק לדובב אותו כדי לברר מה גרם למה ומה היו הרגשות שלו בסיטואציה שהניעו אותו.

ילדים לא מודעים לעצמם ולדברים שמפעילים אותם ולכן לטווח הרחוק ,אם רוצים למנוע אלימות/דיבור לא ראוי- כדאי ללמד אותם להכיר מה הם מגישים ולתמלל את זה וככה לעזור להם לווסת את הרגש שלהם.

אם בית חולים מאפשר מלכתחילה לנסות לידה רגילה במצב כזה.

או שהאישה מכריחה אותם לילד אותה ככה, כי היא מסרבת לניתוח.

ואז אולי זה מה שיקרה, כי לא יכולים לכפות ניתוח, אבל כל האווירה תהיה של הלחצות, ועל כל דבר קטן ינסו לשכנע לעבור לניתוח.

אין לי מושג מה המדיניות של בתי החולים. אבל אם יש בית חולים שמאפשר, ומוכן להתגייס לזה, אז עדיף.

ואגב, אני ילדתי בניתוח בלי לחתום על הסכמה. ברור שהסכמתי, אבל זה היה כל כך מיידי, שבכלל לא נתנו לי לחתום.

ב"ה התאוששתי בקלות.

מבחינת זה שלא חתמתי על הסכמה,

אז קודם כל כן הסכמתי, ושיתפתי פעולה. רק לא חתמתי על הטפסים.

ולמחרת הרופא הגיע אלי להתנצל.

זה היה ניתוח חירום ממש, אם היו עוד מחכים, לא בטוח שהתינוק היה שורד.

דורש מומחיות גדולה.

לא סתם הפסיקו ליילד עכוז- כי זה מסוכן.

אז אם בביח אין רופא מומחה לזה-

נשמע לי ממש התאבדות.

סליחה על החריפות...

אבל המטרה שהולכים לביח היא בשביל שיהיה שם מישהו שציל חיים במקרה הצורך.

אפשר גם ללדת בבית- שם אף אחד לא ייקח אותך לניתוח..

לק"י

הקטן שלי היה במצג עכוז (וב"ה התהפך לבד בסוף), ואני אחרי קיסרי.

אבל כשהרופאה אמרה לי מה האפשרויות, היא אמרה שאפשר ללדת בלידת עכוז (היא לא המליצה. אבל לא אמרה משהו על הקיסרי שעברתי).

אז אולי בסורוקה זה אפשרי. לא ביררתי.

לק"י

כתבת שבעבר היפוך לא עזר לך?

(אני בכל מקרה קבעתי תור להיפוך. לידת עכוז לא רציתי לנסות).

לק"י

הבן שלי מחונן, והוא אומנם רגיש יחסית, ועם קצת רגישות תחושתית. אבל אני בכלל לא בטוחה שזה קשור אחד לשני. גם אני הייתי רגישה (מאלה שנעלבים ובוכים וכדומה), ואני לא מחוננת.

(והבן שלי לא אוטיסט. לפחות אין לנו סיבה לחשוד בזה🤷‍♀️).

לגבי אוטיזם- אוטיזם זה קודם כל קשיי תקשורת. שאר הדברים הם נלווים, אבל לא הבסיס. מה שאני חושבת לפחות.

אני חושבת שמחוננות קשור לתחום החברתי (קשה להבין מצבים חברתיים ויש פער בין השכל ליכולת הרגשית)

ואוטיזם קשור להפרעות/בעיות תקשורת (שזה גם קשור לתחום החברתי אולי בעקיפין)

ורמת התפקוד מצביעה על הטווח של רמת התקשורת

חחח מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי

שמחוננות זה מנת משכל גבוהה,

אבל יש מאפיינים של מחוננים שנובעים מהפער בין הרמה השכלית לבין הרמה הרגשית. כלומר, לרוב המחוננים יהיה בהכרח פער כזה, וההשלכות שלו (כמו שכתבת, רגשית וחברתית בעיקר) זה משהו שנראה אצל הרבה מחוננים.

מעבר לזה, לכל אדם אופי משלו ומאפיינים משלו בלי קשר למנת המשכל.

הוא יודע שאני דוסית, אני לבושה ככה!!

בהתחלה חשבתי שהוא מדבר בקטע של סוג של סבא.. או משהו כזה.  

אבל זה נהיה שאלות של הרבה זמן והרגשה של רצון לברוח..

אני רואה מבוגרות ממני שמכבדות אותו ומקדישות לו זמן.. אני צעירה וזה לא מתאים לי גם בלי קשר. 

לק"י

זה לא שהוא בודד לגמרי. אני מבינה שיש כאלה שכן משוחחים איתו.

(גם אם הוא היה בודד וזה היה מעיק עלייך, אז לא הייתי אומרת שמחובתך לשוחח איתו. אבל אם הוא גם לא בודד, אז בכלל).

זה הזמן לעצור. אפשר להתעלם או להגיד בוקר טוב בנימוס ולהכנס פנימה, בלי מה שלומך או שאלות. אם הוא שואל מה איתך - בסדר תודה שיהיה יום נעים.