קודם כל אני חושבת שההכנה של הילד לפני פסח מאוד יכולה לתרום לשותפות שלו תוך כדי.
חברה שלי סיפרה שבעלה יושב עם הילדים לפני פסח על ההגדה, והם מכינים מראש שאלות. לכל ילד יש דף של שאלות שהוא מכין מראש, ועל ההגדה כותבים מספרים של השאלות במקומות המתאימים, ואז כשהוא מגיע לאחד המספרים הוא שואל את השאלה שהכין מראש.
בעלי לפעמים מכין עם הילדים מראש דברי תורה קטנים שהם יכולים להגיד במקומות שונים בהגדה.
אצל ההורים שלי כשהיינו קטנים, כל אחד שאמר משהו או שאל משהו היה מקבל חרוסת או קניידלך (אצל ההורים שלי החרוסת היא סוג של סלט תפוחים עם אגוזים) - זה היה מוצלח כי הילדים אוהבים ומתרגשים מהאוכל המיוחד של פסח, ומצד שני זה גם עוזר שהם אוכלים משהו משביע ולא רעבים עד הסעודה.
צריך לזכור שהעיקר בליל הסדר הוא סיפור יציאת מצריים. לפעמים מתעכבים הרבה בחלק הראשון של ההגדה (כנגד ארבעה בנים, הסיפור על ר' אלעזר בן עזריה וכו') שכל אלו רק 'הקדמות' לסיפור עצמו, ושם אומרים הרבה פירושים וכו', ואז כשמגיעים לסיפור עצמו מריצים בלי להבין בכלל מה קוראים.
בעיני חשוב לעשות הכנה בעיקר של החלק של הפסוקים עם הדרשות, שזה בעצם הסיפור עצמו של יציאת מצריים, לא חייבים להתעכב הרבה תוך כדי הקריאה עצמה, אבל שהילדים יבינו על מה מדובר - כמה מילות הסבר יכולות לשנות הכל.
ואהבתי מאוד את הרעיון של מסלול שמראה את החלקים של ההגדה, זה נראה לי ממש יכול לעזור לילדים להרגיש ולהבין את הרצף.
אולי אפשר לעשות משהו כזה בתור יצירה - או מסלול גדול על השולחן כמו שהציעו פה, או משהו אישי לכל ילד - כמו עיגול שיש עליו את השלבים של ההגדה, עם חץ מסתובב שמראה איפה אנחנו.
שמעתי פעם שיעור של הרב שמואל אליהו, שהוא דיבר על כך שליל הסדר זה גם זמן להודות על 'יציאת מצריים' של ימינו - על הקיבוץ גלויות המדהים שאנחנו חווים. בשולחן עורך אפשר להכניס את זה, לדבר על הסיפור המשפחתי (כחלק מהסיפור הלאומי) - איך הגענו לארץ אחרי 2000 שנים שעם ישראל חלם והתפלל לזה, וכל אחד עם הסיפור המיוחד של המשפחה שלו (ואפשר גם לספר לא רק על המשפחה - על מבצע 'על כנפי נשרים' של יהודי תימן כמעט מיד אחרי קום המדינה, על עליית יהודי אתיופיה, על נפילת מסך הברזל ועליית יהודי רוסיה, ועוד...).