העובדה שהמנוול הזה, עוד מעז להראות את פניו בציבור והציבור לא מגרש אותו בבושת פנים - מלמדת שכנראה עוד לא למדו מספיק.

אין גבול לרוע אנושי.

תמיד זה ככה?

האכזר ממשיך בשלו

לא אכפת לו מכלום

לא חושב לרגע על הנפגע שנשאר מאחור

אני אישית מוקיר ומעריך את עבודת פורום תקנה, בית הדין של הרב שמואל אליהו וכל מי שעוסק בנושא ביראת שמיים.

כנראה שיש כאלה שלא מסכימים עם הקיבעה שכתבת "כבר שנים רבות שאין מחלוקת לגבי מסוכנותו ורשעותו של מוטי אלון. כבר שנים רבות שגם הרבנים שהאמינו לו בשעתו, הבינו שהוא שיקר להם ושיש להרחיקו מכל משרה ומכל אדם." ומילא הם לא חושבים שהם צריכים להתנצל או לתקן את דרכם. שמעתי כמה כאלה גם אחרי שהדברים לכאורה התבהרו.

זה באמת אתגר גדול, כי נדרש לשמור על צנעת הפרט של הנפגעים ועל הצניעות, ואז הציבור לא תמיד מבין שאכן היתה פגיעה באמת וטענות חפות של הפוגע, במיוחד אם הוא אדם שהיה מוביל וכריזמטי, יהיו כאלה שישתכנעו.. וזו בעיה גדולה

כלומר צילום של הפגיעה, ולפי הבנתי מאז אותו מקרה כבר אין מחלוקת סביב העניין.

פרשת מוטי אלון 2: רבנים קיבלו לפחות שש עדויות על מעשי הטרדה שלו מהעת האחרונה אלון

בעזרא שיינברג.

אתה מוצא תומכים בחמאס, תומכים בהיטלר.

אתה מוצא מאמינים בשטיחותו של כדור הארץ.

אתה מוצא תומכים ברוצחים ועבריינים.

מסקנה: רוב האנושות לא חושבת בצורה עובדתית. עובדות לא מעניינות את רוב האנושות. מי שחושב בצורה עובדתית זה כי המוח שלו בנוי גנטית לחשוב בצורה עובדתית. וגם אז, לא בטוח שבדברים אחרים החושב בצורה עובדתית יחשוב בצורה עובדתית. עובדות, מסתבר, לא מעניינות אף אחד.

כשמישהו מאמין במישהו, ובטח אם מדובר באדם שאמור להיות גדול בתורה או ביראת שמים,

כנראה שלא יעזור מה יגידו עליו, תמיד יחשבו שזו עלילה.

יש גם משפט כזה אם ראית שמישהו עשה עבירה ביום אל תחשוד בו בלילה משהו דומה, לא זוכרת.

זה לא באמת משהו רציונלי.

לתת לך ניעור קטן. תאמין לי אין לי שום אינטרס.

אבל אני לא רוצה להיות מעדת הצבועים שיגידו לך

כן כן אני מזדהה

הסיפור עם מוטי אלון היה/ לא היה לא נתמקד בזה עכשיו

לפני שנים

מה איכפת לי עכשיו מהנושא הזה?

למה זה אמור לעניין אותי, ולפעיל בי רגשות

אותי זה פשוט לא מעניין ולא תופס אצלי מקום בחשיבה

מה איכפת לי מה אדם חטא לפני מאה שנה

ואפילו אם היה לפני יומיים

גם לא ממש מפעיל אותי רגשית

למה אני צריך להכנס לכל זה

בדיוק כמו שתיארת להכנס לרגל אחרי מישהו בשרותים..

ובלי הודאה בחטא ובקשת סליחה, הקרבנות נמצאים במקום אחר לגמרי

מקווה שאתה בסדר עם מה שאני כותב

כשכתבת עדת הצבועים המזדהים

אבל בוא אני אתן לך טיפ

אתה אף פעם לא תדע מה אדם אחר עובר

כמה אדמה רועדת כשטריגרים באים ובאים

ומכל טריגר כזה לוקח ימים ולילות להתאושש

אתה לא יודע מה עושה למישהו כזה סיפור

סיפור של מגע מיני

סיפור של איש אכזר שמשתמש בכוח שלו ברוע מופגן

שמרסק אדם אחר בלי שזה מזיז לו

אכזר שמתנער ואומר לא מכיר אותו, אולי נפגשנו בהר סיני

לשמוע אותו אומר אין לי מושג על מה הוא מדבר

אכזר שפוגע והורס חיים לאדם אחר ולא אכפת לו מזה

יש טראומות שהולכות איתך לנצח

לראות את האיש הזה מנסה שיקשיבו לו ודוחפים אותו ומשפילים אותו כל כך חזק כאילו הוא כלום.

סבבה שאותך זה לא מפעיל רגשית. אחלה.

אבל אל תפגע באדם שאותו זה כן מפעיל

כי אף פעם אף פעם אתה לא יודע מה אדם אחר עובר

רק אעיר שמוטי אלון באמת לא הכיר את נחום, נחום נפגע על ידי אביו ולא על ידי מוטי.

אולי הכי פוגע זה שמישהו ניסה לדבר

ולזעוק והשתיקו אותו.

זה כאילו עוד פעם לפגוע בו.

ובגלל זה פשוט התרגש

אבל עדיין יש משהו תחשבו גם במה שניסיתי להגיד

שלא ייתכן שנהיה תלויים (רגשית) כ"כ בתגובות

של עדר המעריצים העיוורים

כאילו אין מה לצפות מהם.

יש אנשים שעושים עוולות

וממשיכים להחזיק בתפקידים ולא נענשים

מיידית. מה לעשות זה ככה החיים שאנחנו נתונים בהם.

אסור לפתח תלות במה חושב ומה אומר כל יצור

וכל שה בעדר.

עצם זה שאחרי כל גלגולי הפרשה ואחרי שגם אלו ששנים הגנו עליו בחירוף נפש ובמחירים ציבורים כבדים, נאלצו להבין שלא רק שהדברים התרחשו, אלא שכשיטה, הוא ניצל פעם אחר פעם את האמון ואת ההזדמנויות שנתנו לו לתקן ו"ככלב שב על קיאו כן וגו'" חזר פעם אחר פעם לפגוע.

אחרי כל זה את מוכן ל"עזוב את היה/לא היה".  זו בדיוק הקרקע שעלי  סומך הפוגע הבא, כשנותן דרור ליצריו האפלים.

הסרטון השני

לא ככה מוכיחים בן אדם לעיני כל לא משנה כמה אתה צודק!

במיוחד שזה קהל מאמיניו! מה הוא ציפה?!

ברור שהלב איתו ורוצה שיהיה לו טוב

ניראלי שהרוב פה אם היו מוכיחים אדם קרוב אליהם לעניי כל גם כשהוא טעה היו נחלצים להגנתו 

אני נורא מצטער להודיע לך על זה, אני לא הייתי אז במגדל כי היתה לי עבודה אבל לו יכלתי הייתי שם.

אתה לא בא לקהילה בשעת משבר שעוד לא ברור שום דבר על כלום, כמדומני שאז גם רוב פורום תקנה גם לא חשף את עצמו ומה אתה חושב? שמתוך שנים על גבי שנים נפיל מיד את האמון שלנו ברב שבנה את האישיות שלנו רק בגלל שתמהוני החליט להופיע ולהוכיח את הרב מול השמש?

זה מעבר לנאיביות, זה טמטום ממש, אני מקווה שלא הרביצו לו חזק מידי כשהעיפו אותו מהאולם כי הוא בכנות סבל מספיק.

שנים אחר כך אחי הגדול הכיר לי את הסיפור של נחום אבל אז באולם, אף אחד לא ידע מי הוא ומה הוא רוצה, כולם הניחו שמדובר במשוגע והוא אכן התנהג כמו אחד כזה.

האירוע המדובר היה שנים אחרי שפורום תקנה פרסם את מה שפרסם,

שנים אחרי שכולם כבר הכירו את הפורום וידעו מי הם אנשיו,

שנים אחרי שהוגש נגד מוטי אלון כתב אישום,

זמן רב אחרי שהרב יעקב אריאל אמר ''המקרים שהופיעו בכתב האישום הם דגי רקק לעומת מה שמוטי אלון באמת עשה, בגלל שהנפגעים העיקריים לא התלוננו במשטרה''.

האירוע היה ביום שבו מוטי אלון הורשע בבית משפט בעבירות מין.

הניסיון שלך להציג אותם כאילו ''איך הם היו יכולים לדעת'', שנים אחרי כל מה שכתבתי כאן, פשוט לא רציני.

בנוסף,

אפילו לשיטתך,

האם אחרי שהגיעו עדויות מצולמות לרב דרוקמן ומוטי אלון הודה בפניו,

והרב דרוקמן כעס על מוטי אלון על שהונה אותו,

אותם תלמידים שצולמו כאן הלכו לבקש סליחה מהקרבנות?

הרי סוף סוף ידוע וברור שהוא אכן טורף מיני שפגע בחלשים ביותר, והם הגנו עליו. האם זה מפריע להם בכלל?

ואני לא הגנתי על אברהם לשם ידידי, אני הכרתי אותו כבחור מתוק שעשה טעות חמורה והוא שילם וימשיך לשלם עליה כל חייו, אני לא העורכת דין של לשם ולא מגן עליו, רק ציינתי אז איך הכרתי אותו.

יכול להיות שזה קרה אחרי ההרשעה בבית המשפט, משום מה זה אני מסתפק בעניין עובדה זו.

אבל זה רק הופך את ההתנהגות של נחום לטיפה פחות מטומטמת, לא הרבה פחות.

זה לא מצריך את התלמידים שהשתיקו אותו לבקש ממנו סליחה, ממש לא.

ובכל מקרה אני לא חושב שאמשיך בדיון הזה אחרי שאדם שאני מעריך נכנס בי פרסונלית בצורה כזו.

ואם יורשה לי להכנס גם בך פרסונלית בחזרה, זה שאתה דרמטי בכל הנוגע לפגיעות מיניות לא הופך את העולם ליישר איתך קו עם רעיונות פעורים כמו שתלמידי הרב אלוןצריך לבקש סליחה מנחום על שהשתיקו אותו וגירשו אותו מהאולם בצדק.

שא ברכה.

אלא להבין את דעתך.

סליחה, ביקשתי ממנהלי הפורום שימחקו.

אלא על שתמכו בו באופן אקטיבי, שרו איתו ונתנו לו לטנף על פורום תקנה ועל הקרבנות, וכך פגעו בקרבנותיו.

המצב היום אותו דבר?

יש בו תומכים בכמות כמו בעבר?

גם רוצח בכוונה תחילה אפשר להגדיר כך?

( אני יכולה להבין איך אדם שפגש נערה, שבזמנים עברו כבר הייתה יכולה להיות נשואה ואמא לילדים ובזמננו היא מתחת לגיל ההסכמה החוקי, 'עשה טעות' וגלש ליחסים לא נאותים איתה, כל עוד זה נעשה בהסכמתה. אני עדיין אחשוב שהוא אמור חהענש, כי היה אמור להפעיל יותר שיקול דעת, אבל אוכל להבין את זה קרה בטעות. אבל 'טעות' כזו לגבי ילדה בת ארבע?? איך אפשר להגדיר את זה כטעות? )

שיכור/מוטרד/עייף/בבאסה כי שרטו לו את הרכב, זה לא רלוונטי. כולנו שיכורים בפורים ולא עושים דברים כאלו, גם שיכור לא עובר את מה שאצלו קו אדום, רק את מה שבעצם היה רוצה לעשות אבל לא נעים מהחבר'ה.

הגיע הזמן שפגיעה מינית תהיה הרבה מעבר לקו האדום - לא משנה עם הפוגע הוא רב, חבר, קרוב משפחה או כל אחד אחר.

זה אסור ואין תירוצים. מחילה יכולה להגיע רק אחרי הכרת החטא ומוכנות לעשות מאמץ מקסימלי לתקן.

ילדה????????????

לשיכור מותר או לגיטימי לפגוע?!?! מה הקשרר

בילדה בת 4. טעות כזו, אופסי דפוסי

מי שישלם כל חייו על הטעות של הבחור המתוק זו הילדה בת ה4. 

פעם הבאה גם אל תכנסי לדיון.

מאחל לך במלוא הרצינות שלא יצא לך להכיר אדם שיום בהיר אחד השם שלו חהיה מרוח על כל עיתוני חשראל שהוא פגע בילדה בת ארבע.

לא בשבילך כנראה החיים המורכבים האלה.

אבל, אם הוא באמת פגע בילדה בת ארבע, אז לה כבר לא יהיו ימים בהירים. מי שמרח את השם שלו, זה הוא כשעשה זאת.

על הסיפור שאתם דנים כאן, אין לי מידע מעבר למה שפורסם. אבל אצל מוטי אלון שר"י, ממש התאמצו לשמור על כבודו והוא ככלב השב על קיאו וגו', ניצל זאת להמשיך לפגוע בעוד בחורים ועל הדרך, בעזרת חסידיו השוטים - לפגוע ביכולת השיקום של הנפגעים הקודמים.

המקודה היא שברור שיש טרגדיה נוראית של הקורבן אלא שיש גם טרגדיה כלפי התוקף וכל מי שמסביבו מה לעשות עכשיו, הפדופילים זכו לדמוניזציה ואולי בצדק, זה פחדם הגדול ביותר של הורים ושל כל מי שמתעד להיות הורה אבל השאלה אם בשם הדמוניזיה הוא מאבד את כל אישיותו בשל היותו פדופיל? זה סבוך מאוד, חלק מהחבר'ה כאן סובר שכן וחלק לא, אף אחד לא רואה לגיטימציה במה שהוא עשה, השאלה אם מפרידים את המעשה מן האדם כמו בשיעורי אורות התשובה או שבכלל פדופיל שפגע בילדה בת ארבע לאו שמיה אדם?

באשר לרב אלון שגם איתו הייתי בקשר בעבר אני לא חושב שיש לי מה להוסיף וגם נגמרה לי ההפסקה בעבודה.

הוא כבר תקף מינית מספר פעמים בעברו,

למעשה את האונס עצמו של הילדה בת ה-4 הוא עשה בזמן שהיה ב''חלופת מעצר'' בישיבת שיח.

כלומר הוא היה אמור להיות במעצר בגלל חקירה אחרת שהתנהלה נגדו על תקיפה מינית, אבל ר''מ בישיבת שיח לקח אותו תחת חסותו וביקש מבית המשפט שיאשר לנאשם להיות בישיבה תחת אחריותו במקום מעצר.

בית המשפט נעתר לבקשה, ואז הוא ניצל זאת בשביל לאנוס ילדה בת 4.

כמובן ההורים של כל התלמידים בישיבה הזאת לא עודכנו שהיא משמשת כ''חלופת מעצר'' לעבריין מין.

ובקשר לעלילה - זרע שלו היה על שמלת הילדה, זיהו אותו ''בזכות'' זה שהוא כבר היה במערכת כי כאמור זו לא הפעם הראשונה שלו.

לגבי העלילה, לא אמרתי שמישהו טוען כך, עניתי למה שהסטורי כתב.

אני לא חושב שהוא עצמו הודה בדברים, עובדה שבמחוזי לא הרשיעו אותו באונס ורק העליון עשה זאת. אם היה מודה אז היה מורשע כבר בהתחלה.

זה פשע, עוון, זוועת עולם.

הילדה המיסכנה תצטרך לעבור שיקום נפשי ארוך ויתכן מאוד שנפגעה לכל חייה, מסכים.

אני לא מרחם עליו, אני לא בקשר איתו, פעם אחרונה שראיתי אותו היה במוצאי אותה שבת שביצע את זממו בילדה, באותה מוצאי שבת הייתי עם שני הילדים הגדולים שלי, הבן הגדול שלי אז בדיוק היה גם בן ארבע (לכן אני יודע שהילדה הפגועה עכשיו בת 9 בכתה ג אמורה ללמוד לעבור כביש לבד בימים אלה).

זה לא נובע מרחמים אלא מדרישה שאולי הייתי רוצה להציב לאברהם מול הפנים שלו מראה, הייתי רוצה להראות לו מי הוא היה בעיני לפני ולדרוש ממנו להשתקם כמו שהיה פעם ואת זה אברהם לא יכול יהחה לעדות בלי להפריד את הפשע מהאישיות שלו.

בפועל מאוד יתכן שהוא קורא סמוי של השרשור הזה.

את מה שעולל לילדה אינני יודע אם אפשר לשקם במאה אחוז אבל מכיר נפגעי תקיפה מינית שחזרו לתפקד כמעט רגיל לחלוטין, אבל באשר לשיקום שלו שגם זה נצרך, יש דרך של תשובה מאוד ברורה (בהנחה ולא ויתרנו עליו לגמרי ומאחלים לו בהצלחה בהתאבדות וגם זו גישה לגיטימית אחרי מה שעשה).

יש מקרים שהפסוק אומר עליהם "מעוות לא יוכל לשכון" יש חוסר איזון של צדק בעולם הזה וככל שמתבגרים מבינים את העניין יותר ומשלימים איתו כי אין מה לעשות.

מה שכן, זה לא הג'וב שלי לשקם אותו.

מראש.

אם חלילה אברהם היה פוגע באחד מילדיי, בוודאי שלא הייתי חושב על השיקום שלו, הייתי מתנהל מולו בצורה אולי יותר אגרסיבית בבית המשפט מאשר הקמפיין של ההורים של הילדה כי השיקום שלו לא היה בכלל אישיו מבחינתי.

אבל מכיוון שהמציאות היא שאני חבר שלו לשעבר ודואג לשיקום שלו אז אני רוצה להפריד בין האישיות שלו לבין הפשע כמאמר רבי נחמן בתורה רפ"ב.

ואז פגעו שוב. ושוב. ושוב.

אין לנו ילדים לניסויים מיותרים.

מבחינתי, בעולם מושלם, יהיו שני סוגים של בתי כלא:

*בית כלא שבו מענישים פושעים (וזה בעצם בתי הכלא של היום).

*בית כלא שבו מחזיקים פושעים הרחק מהציבור. לא בשביל להעניש אותם אלא בשביל להגן על הציבור מפניהם.

התנאים יהיו טובים יותר מכלא רגיל, יותר מקום בתא, אוכל טוב יותר, השהות שם לא תהיה בלתי נסבלת. האסירים שם יעבדו בעבודות בתוך הכלא וכך יממנו את השהות שלהם שם.

יהיה מותר לקבל ביקורים של משפחה וחברים בשעות כמעט לא מוגבלות.

סוג של עונש הגליה מודרני, רק בלי החלק של לשלוח את הפושעים לאי בודד.

גם בקרב החברים כאן שהכירו את אברהם, בפועל מדינת ישראל בפרט והעולם המערבי בכלל לא מטיל עונשים כאלה (ברובו) על פדופילים ועברייני מין, יש מאסר, יש שיקום ויש ליווי אחרי המאסר שמגבילים את האסיר.

אתה מבקש להפוך את החוק ולקבוע חוק הגליה מודרני על פושעים מסויימים זה לגיטימי, יש תורך לעשות זאת דרך הדרכים המקובולות קרי הכנסת וכו'.

יהיה צורך כנראה במציאת מדינה שבה המודל שלך עובד ויעיל, אם אתה רוצה להיות פורץ דרך תצטרך להביא חוות דעת מומחים בתחום וזה תהליך מורכב הרבה יותר.

לא יהיה יותר נכון להטיל עונש מוות על אנשים מסוכנים כאלו

תחשוב כמה כספי מיסים ישפכו על להחזיק רת האנשים האלו.

אם יש מחשבה על שחרור ושיקום זה משהו אחד אבל אם אין זה כבר משהו אחר

מה הקטע החולני הזה של חברי כנסת חרדים לתמוך בעברייני מין.

ההההה

זה מטריף אותי.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..