ולהפריח השערות באוויר גם קטונתי

אבל ננסה,

בהתבסס על "חורב" עם קצת שינויים אפשר להבדיל בין 2 עניינים: "צום" ו"אבל".

בעוד הצום שייך בכל הצומות, האבלות שייכת בעיקר בט' באב, האבלות שהורחבה לבין המיצרים היא תקנה מאוחרת / פחות מהותית (אם כי לא פחות חשובה) כי העיקר זה ט' באב, כמו שמובא בירושלמי תענית (פ"ד ה"ו), והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה דרומאי נהגין חגה צפוראיי נהגין חדשה טיבריאי נהגי שבתה חזרין רבנן דטיבריא למינהוג כרבנן דציפורין.

הצום בא לתקן את הפגם הגשמי - אהבת ההנאה, הביטחון במעשה ידינו הגשמיים, מטרת הצום היא לנתק אותנו רגשית מהתלות בגשמיות ולהזכיר לנו את חולשתנו ותלותנו הגמורה בקב"ה. שזה שייך בכל הצומות על החורבן המדיני, וגם בט' באב היה כמובן הפן של החורבן המדיני,

אבל האבלות היא נוגעת לנפש פנימה, היא מזכירה לנו שגם השמחה והרוחניות הם רק מה' ובהתבטלות אליו ולתורתו, לא יעזור להקריב אלף קורבנות ביום, או לעשות מהמקדש "סגולה", אם לא נפנה לבנו באמת לקב"ה, לכן זה שייך יותר לחורבן הרוחני שמסומל רק ע"י ט' באב ולא ע"י י"ז בתמוז.

מאוד מעניינת החלוקה בירושלמי בין המנהגים של הערים השונות.

נלך רגע לירושלמי תענית פ"ג ה"ד:

"דרומאיי ליבהון רכיך ושמעין מילה דאורייתא ומתכנעין וציפוראיי ליבהון קשי ושמעין מילה דאורייתא ולא מיתכנעין."

מי שאי־פעם ביקר באתר הארכאולוגי בציפורי, למעשה העיר בנויה בצורה של עיר עילית (שחלק ממנה כנראה הרובע הותיק יותר, שם גם נמצא הרובע היהודי, מלא מקוואות כו', מי יודע אולי זאת שכונתו של ר' חנינה שלא נכנסה אליה מגפה כמוזכר באותו ירושלמי), ועיר תחתית עשירה מאוד והלניסטית מאוד. בקיצור כמו שזה נראה ציפורי הייתה מלאה ב"דתיים לייט" כאלה לעומת טבריה שכבר הייתה יותר עיר של חכמים (מה שמסופר שהיו שם המון בתי כנסיות ובסך־הכל לא מדובר במקום ענק) וכמובן הדרומיים שזכו לשבח ליבהון רכיך. ואולי בהתאם לזה גם התשובה לשאלה מהי ההכנה הנצרכת לרעיון האבלות.

"'משנכנס אדר' - ימי נסים היו לישראל: פורים ופסח".

ממילא אין שום סיבה לומר שאחרי ר"ח ניסן "חוזרים ל'שמחה הרגילה'".

אני חושב בפשטות שהשמחה המיוחדת של פורים מסתיימת בסוף החודש, שכן כתוב: "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה..."...בלי קשר לשמחה של פורים, יש גם את השמחה של ניסן, שגם פסח מקרין על כל החודש, כפי מה שנפסק להלכה שלא אומרים תחנון כל החודש, ובמיוחד בתחילת ניסן שהיו קרבנות הנשיאים (חנוכת המשכן), שיש מצד זה שמחה מיוחדת. לגבי היחס בין השמחות, אין לי מושג, נראה לי מדובר בשמחה מסוג אחר (שמחה של פורים היא שמחה יותר קבועה, מצד נצח ישראל, ושמחה של ניסן זו שמחה של התחדשות, האביב, הפריחה, שנה חדשה, דף חדש), ולא שייך להשוות ביניהן.

אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
 

רמב"ם על אבות א יז – ויקיטקסט

תודה

תודה לGEMINI

שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".

שיש תלמיד שלומד מרבו דרך השתיקןת של רבו. לא זוכר איפה

לא מצאתי בהיברובוקס, גם לא בספריא

אפשר לצפות בחינם ב-150 עמודים ראשונים מכל ספר אחרי רישום (ללא רכישת מנוי)

(לי הרישום עבד רק מהמחשב או במצב desktop בטלפון)

יש את המדרש שהאבות ביקשו מה' שבזכותם הוא ירחם על עמ"י ולא הסכים ואז קפצה רחל אימנו ואמרה שבזכות שתיקתה שלא לבייש את לאה

ואכן הזכות עמדה והקב"ה ריחם על עמ"י

סליחה שזה בלי המקור המדוייק, אוכל לחפש בהמשך

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו

גם לפעמים מדובר כבר בגוזלים ממש

הם רוצים לקיים מצווה
 

בגדול יש שתי גישות: אחת שאומרת שהמצווה היא רק סייג כשמתחשק לך לקחת את הביצים או הגוזלים, ואין עניין וחבל להציק לציפורים סתם ככה. הגישה השניה אומרת שיש עניין לקיים את המצווה כעניין בפני עצמו, גם אם לא מתחשק לך לאכול חביתה. בתוך הגישה השניה, יש כאלו שאומרים שמספיק לשלח את האם ולא צריך לקחת את הביצים

הלכה ג - האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים | פרק טז - שילוח הקן | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא