חליק אחותי הקטנה (כיתה ג') ניגשת לאבא שלי בטיול היום אחרי שבשבת הוא העיר לה להחליף עגילים (שהיא לקחה לי):

"אבא אתה יכול להסביר לי על העגילים בשבת?"

אז הוא הסביר על צניעות ועל זה שאנחנו רוצים שהחוץ יבטא את הפנים ולא רוצים לשים דברים מוחצנים שבאים למשוך תשומת לב..

"אני חושב שהן היו גדולות ביחס לראש שלך- נגיד העגילים שעליך עכשיו הן ממש נחמדות.."

"מה אבל אבא אני חושבת שהן ממש בסדר"

"אבל אני חושב שהן גדולות מידי"

"אבא! אתה בכלל לא מבין בעגילים!"

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול

חורף בריא לכולם