מעניין אם גם התינוקות שלנו בעוד 40 שנה יהיו כאלה צייתנים😉

והטלפון ומכונת הכביסה זו המצאה שרק הרסה לנו את החיים😋

ומכונית? חוץ מתאונות למה זה טוב???

שונאת שמתחילים עם הנוסטלגיה שפעם היה והיה והיה והיה...

עברתי את זה בחג הזה

תענוג...

ככה אין תיעוד להתנהגויות הפחות פוטוגניות😂

כל פעם שאני מספרת לה על קשיים כאלו האחרים,

אז היא תמיד מספרת בכזאת חיות איך היה עבורה, לפני 40 שנה כאמא לכמה פצפונים. שהיה לה מאוד קשה.

ולא ישנה בלילות. והטיטולים החד פעמיים היה רק לעשירים מאוד. ואיך היא התמודדה עם מחלות ילדים.

ולא היה מעון, אז היתה חוזרת בריצה הביתה מהעבודה כי בעלה (אבא שלי) היה לבד עם כך הקטנטנים..

דווקא אני אוהבת לשמוע את זה, כי היא מספרת את זה בצורה כזאת שמאוד מעודדת. כאילו היא אומרת לי, תראי איך הכל עובר. היה קשה. אבל גדלתם. זה עבר.

עכשיו גלגל חוזר אצל הנכדים.. וזה בסדר.. יהיה טוב ❤️

ואולי גם כנות פנימית.

גם סבתא שלי תמיד הזדהתה איתי עם הקשיים בהריונות וסיפרה לי סיפורים מההריונות שלה.

סבתא שלי, שגדלה במשפחה אמידה, סיפרה לי שכשאמא צעירה לתינוק ראשון, שכרו עבורה אחות לילה, שבאה בלילות ו*לא הרשתה* לסבתא שלי לגשת לתינוק כשבכה בלילה. כי הוא צריך ללמוד לישון בלילה. 

אני חושבת שהיה לי קשה מאוד לשמוע את התינוק שלי צורח ושלא ירשו לי לגשת אליו...

ואני בטוחה שהיו לזה גם נזקים נפשיים ברמה כזו או אחרת.

אבל היא לא ערערה על הקביעה הזו, שהתינוק אמור ללמוד לישון בלילה לטובתו.

גם כשאני שמעתי על זה ממנה, היא לא חשבה שזו הייתה טעות זו פשוט היתה המציאות מבחינתה

שואלת ברצינות, תבדקי עם יועצות שינה אבל הדרך דיי דומה

הילד בוכה קצת, מרגיעים עד שמתרגל לעניין.

לכוח הנפשי שלי בתור אמא לכמות הבכי שיכולה לשמוע באמצע הלילה - יש מצב הייתי שוקלת ליווי בתשלום כדי שמישהי תעשה את זה ביחד איתי..

מדובר ב 2-3 לילות מורכבים ועוברים את זה

התוצאה חלומית בעיניי (כתבתי בהודעה אחרת שמשברת בתור אמא לילד בן שנה ושמונה, ברור שזה לא חלומי לתינוק בן חודשיים או שמונה חודשים..)

הבן שלי למד לישון בגיל שנה לבד, בלי דקה של בכי.

בצורה מאוד הדרגתית וקשובה לצרכים שלו.

מתכוונת לחלום שילד ישן לילה

או שיש אחות שמאכילה אותו בלילה

כותבת בתור אמא לילד בן שנה ושמונה שקם כל 3 שעות ל 20 מל מטרנה 

גם על הדור שהם בני 60-70 היום.

אני חושבת שסבא וסבתא שלי חינכו יותר טוב ממני, ועדיין לא הכל היה מושלם. 

והלבישו אותם בגדים מהממים למעון והם אף פעם לא נהרסו להם שם

ובאחת בצהריים האמהות כבר לקחו אותם מהמעון הביתה למרות שהוא נגמר בארבע

ובבית היו 2 ארוחות מבושלות ומזינות כל יום

אחלה פריקה😅

נגמלו בגיל שנה וחצי

פשוט לא היתה ברירה אחרת

הכל היה מבד.. 

כשאני נולדתי כבר השתמשו בחד פעמי

זה בערך כמו להגיד שהניקו כי לא היתה מטרנה...

גמלו בגיל שנה-שנה וחצי כי היה אפשר כבר לגמול, זה שסוחבים היום עם טיטולים ודוחים את הגמילה זה המוזר, וכן, ברור שזה קשור לטיטולים החד"פ.

ולנגב את הפספוסים זה לא קל

והאמת? לא מכירה אפילו הורה אחד שעושה את זה כי "מתאים לו".

העבודה סביב גמילה בגיל שנה, מפרכת וגדולה הרבה יותר מגיל 3, יש הורים שיותר מתאים להם להמנע מעבודה מפרכת אם יש אופציה נוספת.

כי ילדים בני 3 הרי נגמלים ממש בקלות

וילדים בני שנה וחצי בקושי רב.

ילדים מפספסים במהלך הגמילה בגיל 3 ובגיל שנה.

לגמול שילד לא מוכן סתם יוצר תהליך ארוך

הבת שלי נגמלה בגיל שנתיים ו4 חודשים בלי פיספוס 1!!!

כי שיש בשלות ומוכנות הכל הולך יותר חלק

הסטטיסטיקה היחידה שהצלחתי לעשות היא שילדים צעירים בד"כ משיגים שליטה על הקקי מהר יותר וילדים בוגרים שולטים טוב יותר בפיפי.

אישית מעדיפה פספוסי פיפי באופן מובהק

לגבי משך הגמילה וכמות הפספוסים זה משתנה מילד לילד, לא ראיתי שאצל ילדים צעירים זה הרבה יותר ארוך או קשה.

ודאי שילדים צעירים באופן כללי זקוקים לטיפול יותר צמוד מאשר ילדים בוגרים, זה נכון בעניין הגמילה ועוד תחומים רבים נוספים.

החיתולים החד"פ דוחים את גיל הגמילה ולא להיפך, שחיתולי בד הקדימו אותה.

עובדה שגיל הגמילה הממוצע ממשיך לעלות.

החיתולים מאפשרים להפחית את הטיפול הצמוד בילד הצעיר.

בדומה למתן תמ"ל ולא הנקה.

זה לא מה שאמרנו?

אם תדחי את לקיחת התינוק לשירותים ב2 דקות הוא כנראה יפספס.

כשילד שלט בצרכים הוא מסוגל להתאפק במשך כמה זמן, עד שאמא באה לעזור לו,

גם אם הוא בן שנה ואפילו פחות.

ילד שלא יודע ללכת ולא יכול לעזור לעצמו..

בגיל שנה וחצי - שנתיים רוב הילדים הולכים ויודעים לתקשר את הצורך שלהם.

מכירה ילדה שהייתה גמולה לפני גיל שנתיים ותפעלה את העסק לגמרי עצמאית. (בסיר. כדי שיהיה לה נגיש והיא לא תצטרך לטפס. אם זה היה תלוי בה היא גם היתה מרוקנת אותו לאסלה אבל אמא שלה העדיפה שהיא תתן לה את זה כדי שלא תצטרך לנקות את כל השירותים...)

גם הבת שלי בת שנתיים גמלה את עצמה ואני לא הפרעתי.. וכשנחה עליה הרוח היא לגמרי עצמאית. היא גם יכולה להתאפק אם אנחנו לדוגמה מחוץ לבית בודדות הפעמים שהייתי צריכה לדאוג לעזור לה לעשות בטבע.

אני גמלתי בגיל כמעט 3 בלי פספוסים בכלל, לא ביום ולא בלילה. (הוא לא רצה לפני ולא רציתי בכח)

אם הייתי גומלת בגיל מוקדם יותר לדעתך הייתה אותה תוצאה? הילד לא היה מפספס כי זה תלוי ילד?

זה נראה לי מופרך

בערך כמו ללמד ילד לאכול מוצקים בלי להתלכלך בדרך.

כשאני גומלת ילדים אני מלמדת אותם לשלוט בסוגרים וכמו כל תהליך למידה משמעותי זה כרוך בהתנסויות רבות שחלקן מלכלכות, וזה נכון גם בגיל 3, אצלי ואצל המשפחות רבות שאני מכירה.
 

לבבי איך גומלים -

יש הבדל משמעותי בין גמילה לפני גיל שנה לגמילה מגיל שנה וחצי ואילך. בגמילת תינוקות ההורה לוקח אחריות מלאה על התהליך. זה דורש ממנו קשב לצרכים של הילד, לקרוא את האותות שהילד מסמן, וכמובן לקחת אותו להתפנות כשצריך. הוא לא מצפה מהילד להצלחות ולא מרגיש שפספוסים הם כישלון של הילד, ולכן בעיני ומנסיוני התהליך הזה חיובי ותורם לקשר הורה-ילד, לעומת גמילה מגיל שנה וחצי וצפונה שאז רוב ההורים מתחילים גמילה ומיד מצפים לרגע שהילד יפגין שליטה ובהרבה מקרים התהליך הזה גורר תסכולים רבים ומאבקי כח.

אם מחכים שהילד באמת יהיה מוכן ויעשה את זה מרצון ולא בכח.

ברור לי שגם אז לפעמים יש פספוסים אבל בטוח הרבה הרבה פחות מאשר כשהילד קטן יותר ולא מבין כל כך מה רוצים....

לא הבנתי,

יש לי בן שנתיים וחצי ובת שנה וחצי. מנסה להבין איך אפשר להתחיל גמילה? אני אשמח לגמול אותו לפחות.

בן השנתיים מתנגד בתוקף רק מלשמוע על הרעיון של להיות בלי טיטול, גם פרסים לא מעניינים אותו (לא ניסיתי בפועל אלא הצעתי שנקנה וכל פעם שיעשה בשירותים יקבל, הציע שנביא לאחותו הקטנה ושהיא תעשה בשירותים).

והקטנה? לא נראה לי שתבין מה אני רוצה מחייה.

אני גם בעד גמילה מאוחרת - בשיתוף עם הילד. כשזה נעשה נכון רוב האחריות היא על הילד ולא על ההורה.

אולי כשיש *רק* ילד בן שנה וחצי, או מקסימום עם אחים נוספים שכבר גמולים מזמן ועצמאיים בשירותים, אפשר להתעסק בגמילה שלו ברמה הנדרשת. אבל זה לא המצב אצלך...

אקדים אומר שאין לי שיטה לגמילה.

איך את מלמדת את הילדים שלך לאכול מכפית? אז אותו דבר...

מנסה בכל זאת לפרק את זה לשלבים, בבית אני עושה מה שנקרא לפי העין.

בגלל שברור לי שמדובר בתהליך של למידה שמבוסס על התנסות, אני מגיעה עם אורך נשימה ומוכנות לפספוסים מרובים.

אני לא נוהגת להתייעץ עם הילדים שלי לגבי תזמון הגמילה שלהם, ובטח שלא מחלקת להם פרסים לשם כך..

הצרכים נמצאים תמיד ברקע, אני מפשפשת אותם מגיל לידה וגם כשהם מחותלים אני מתמללת: אני רואה שאתה עושה קקי... כשאני מחתלת אני מראה להם - הנה הקקי שעשית. ככה שזה לא זר להם.

כשאני מחליטה אני מורידה להם טיטול ואז בעצם יש להם הזדמנות להתנסות בתחושות של הקקי והפיפי.

בשלב הראשון הם לומדים להבחין שהם עושים קקי ופיפי. אין לצפות שזה יקרה באופן יזום או במקום מתאים. התפקיד שלך הוא להסב את תשומת ליבם: "הנה, אתה עושה פיפי", וכדאי להוסיף: "כל הכבוד!". חשוב מאד! עצם העשיה היא הצלחה בשלב הזה, ולכן תגובה כמו: "אוי, ברח לך" משמעותה מבחינת הילד שעשיית צרכים היא דבר לא טוב שיש להמנע ממנו.

בשלב הבא אפשר להציע להם מידי פעם לשבת בישבנון/סיר. מידי פעם זה לא כל 20 דק'. חשובה יותר החוויה וההתנסות, אנחנו לא רוצים לייצר התנגדות.

לא לשאול: אתה צריך? לא לצפות שיצא שם משהו רק לתרגל ישיבה רפויה ולזכור שעשיית צרכים דורשת הרפיה של הסוגרים, לכן כדאי להמנע מסטרס. אפשר לעסוק בפעילות מרגיעה כמו סיפור, התעסקות בחומר, או ללכת על פעילויות שמעודדות הרפיית סוגרים כמו נשיפה (בועות סבון, נגינה בכלי נשיפה וכד').

אם במקרה יוצא משהו בשירותים/סיר זה ממש סיבה למסיבה! להראות לילד, לחגוג ביחד, לספר לאבא/סבא/סבתא אבל לא לצ'פר אותו ובטח שלא להתנות מראש (אם תעשה בשירותים תקבל עדש).

בשלב הזה אפשר להתחיל לדבר על תחושות גופניות. אולי הבטן שלך מרגישה שיש פיפי שרוצה לצאת? נלך לשירותים ונראה.

אם הילד מתחיל לעשות על הרצפה, בשלב הזה אני אקח אותו להמשיך לעשות בשירותים (אלא אם הוא נבהל או מתנגד) ואזכיר בפשטות: פיפי עושים בשירותים.

אם אני רואה שהתחתונים נרטבו אני שואלת: איפה עשית פיפי? ומבקשת שיקח סמרטוט וילך לנגב.

לאט לאט כשאני רואה שהילד מתחיל לשלוט אני מפסיקה ליזום הליכות לשירותים. בכל מקרה משתדלת לא להציק בשאלות: "אתה צריך?" כי מנסיון התשובה כמעט תמיד שלילית.

התהליך הזה יכול לקחת בין ימים בודדים לכמה שבועות ואפילו חודשים. זה תלוי בילד ובך.

בהצלחה!!

הוא שאת מובילה את התהליך. את לא מחכה שהילד יחליט שהוא מוכן ויגמל עצמאית אלא את מלווה אותו בתהליך מלמדת אותו ונמצאת לצידו כל הזמן.

זה תהליך מופלא שיש לו פוטנציאל לשדרג מאד את הקשר ביניכם.

בפועל זה לא מתאים למבנה האופי שלי ולא של הילד.

אני גם מעודדת מודעות לצרכים מגיל מאוד רטן כמו שהסברת שאת עושה ומאוד האמנתי בגמילה מוקדמת

כשניסיתי להוריד את הטיטול בגיל שנה ושמונה ראיתי שזה בעיקר מעורר בו חרדה, ושיחררתי.

בגיל שנתיים וחודשיים הוא פשוט ניסה לשחק בסיר ולעשות עם זה שטויות ולא הבין את המשמעות שסיר זה לעשיית צרכים

זה לא התאים לי בכלל, ראיתי שזה רק מעורר בי עצבים וזה לא נכון עבורינו.

התייעצתי עם אישה חכמה שאני סומכת עליה והיא אמרה לי תחכי שהוא יהיה מוכן.

אז שחררתי,

וזה פשוט מדהים ההבדל.

הוא מוכן והוא נגמל נהדר

זה מעצים אותו במקום לעורר בו לחץ

הוא חוגג את היכולת החדשה שלו

ומסוגל מצד שני להתמודד עם החלק הפרקטי

והוא בהחלט זקוק לעזרה

אפילו רגשית

זה לחלוטין לא קשור להפחתת הצורך שלו בטיפול צמוד

אלא היכולת להכיל תהליך כזה בצורה מטבית

אני כותבת את זה כי פשוט למדתי מזה שאין משהו אחד נכון

ועם כל ילד והורה מתאים משהו אחר

חושבת שזה עניין של התאמה, לכל ילד ולכל הורה

גם גמילה מאוחרת היא תהליכית ולוקחת זמן

גם בגמילה מאוחרת יש התנסות ואני צריכה סבלנות ואורח רוח

אבל לפחות הוא מבין ונמצא איתי יחד

כשניסיתי לגמול קודם הוא לא היה מעוניין בלמידה אלא שיחק עם הסיר והשירותים וכל מה שנמצא בהם. אני לא יכלתי להכיל את זה.

זה משתנה בין הורה לילד

ולשים את הגמילה המוקדמת כתהליך שקשוב לילד וגמילה מאוחרת כמשהו שרק נוח להורה ולא מתאים לילד זה לא מדויק בעיני

הפירוט התייחס לגמילה מאוחרת (מגיל שנה וחצי ועד בכלל). גמילה מוקדמת (עד גיל שנה) מתנהלת באופן שונה.

אני לא מכירה מקרוב מצבים שבהם מחכים ומחכים והופ קסם הילד נגמל לבד במהירות, ואם זה תהליך למידה אי אפשר לעבור אותו באופן שאינו קשוב לילד.

כשהבכור שלי היה קטן אמרו לי לחכות שהוא יהיה "בשל". חיכיתי וחיכיתי וכשהוא היה בן 3 התחלתי גמילה וניהלתי אותה פחות או יותר כמו שפירטתי למעלה, זה לקח כמה שבועות טובים, אולי חודשיים.

פחות בענין של גמילה מוקדמת.. ככה שיש לי עוד זמן

אבל הדיון ממש מענין

היה לי מאד מענין לקרא על התהליך שכתבת ובאמת תהיתי איך הוא מתאים לצעירים כ"כ, יותר מובן לי עכשיו כשכתבת שהכוונה לגמילה מאוחרת

הבת שלי בת שנה ו5 ואני לא מרגיש שהיא בשלה לתהליך כמו שתארת

לפני כמה חודשים בטח שלא..

סתם מענין אותי, מבחינתך אצל בן שנה וחצי ואצל בן 3 זו אותה רמה של תמלול והתנסות?

זה פער ענק בהבנה

וממש סקרנות, כי כנראה לא אעשה את זה אי פעם,

איך את גומלת בגיל צעיר יותר?

ואיך זה מסתדר עם שליחה למסגרת?

כתבת למעלה שלפני גיל שנה זה דורש קשב מלא של ההורים לאיתותים של הילד, אז מתאים רק לתינוק שלא הולך למסגרת? ולא נמצא אף פעם עם מישהו שהוא לא אחד ההורים?

הילדים שלי נמצאים במסגרת, אני מפשפשת אותם מגיל לידה אבל לא באופן מלא. הם מחותלים וכשהם נכנסים למסגרת אני מרגישה רגרסיה חדה באיתותים שלהם.

בהחלט אפשר להמשיך לפשפש במקביל, הילד לומד שבבית אמא תיקח אותו לשירותים ובמעון הוא יעשה בטיטול. אבל אין ספק שזה מורכב יותר בעיקר כי נמצאים פחות ביחד וכי המוטיבציה של ההורה לרוב יורדת.

לגבי הגילאים, בעיני גמילה מחיתולים היא תהליך גופני ולכן הבנה או יכולת קוגניטיבית פחות רלוונטיים.

אני מבינה למה את מרגישה שמחזק קשר הורה-ילד

נשמע קסום למדי הקשיבות הזו לאיתותים השונים

כנראה לי יקרה אצלי בגלגול הנוכחי

אבל את משתפת בצורה מאד נעימה ומכבדת

בכל מקרה תודה על הפירוט

זה מאוד מעניין❤️

בנות נגמלות יותר בקלות.

שתי בנות שלי נגמלו בגיל שנתיים! גמלה חלקה בלי פספוסים.

טיפ ששמעתי ואולי עזר, להתידד כבר לפני זה עם השרותים והישבנון- לפני המקלחת יושבים בשרותים. לא עושים שם כלום, אבל מתרגלים לרעיון.

וגם, הרבה פעמים כשנכנסים להתקלח אז הם עושים פיפי. צריך לנצל את ההזדמנות הזאת ולדבר על זה. אני עושה את זה כיום גם עם בן השנה וחצי. מורידה לו טיטול מלוכלך (אם זה לפני מקלחת והוא לא שוכב) ומראה לו שעשה קקי. עושה פיפי במקלחת- אומרת לו תראה אתה עןשה פיפי. שיתחילו לזהות.

הבת הראשונה שנגמלה בגיל שנתיים. זה בכלל התחיל ממשחק של האחים שמעליה שנתנו לה תחתונים. בכלל לא התכוונתי לגמול. היו 2 פספוסים, וזהו. נגמלה יום ולילה.

הבת השניה, היתה קמה עם טיטולים יבשים לגמרי, אז הורדנו טיטול בלילה, ומהר מאוד גם ביום. בלי כמעט פספוסים. 

יעלה לפני גיל 3

עם בנים בכורים זה יותר קשה. וגם היינו בלי נסיון וידע. לקראת גיל 3 התחלנו גמילה. הוא לא אהב את השרותים ולא רצה לעשות בהם. לא זוכרת במדויק. אבל נראה לי שפיפי כן עשה בשרותים. אבל צואה לא הסכים. ובכללי היה מתאפק ולא מוכן לעשות. הלכנו איתנו פעם לבית כנסת בשבת בבוקר, התאפק כל הזמן. כשחזרנו לקחנו לשרותים, ישבנו שם שעה!!! עם שירים סיפורים. כלום. הילד לא מסכים. בסוף התייאשנו. הלכנו לשולחן, ואז עשה..

אבל אחרי תקופה לא ארוכה גם הוא נגמל וביקש בלי טיטול בלילה, חששתי, אבל הוא עמד בזה בכבוד.

השני נגמל בקלות בגיל שנתיים וחצי. היה צריך לעבור טיפול רפואי שלפניו לא יכולנו לגמול. אז לא היתה אופציה לפני. אחריו מיד גמלנו. לא זוכרת מאורע מיוחד כל כך.

חשוב לי לציין שהרטבות ופספוסי לילה זה מאוד מאןד נפוץ!! כך שיש ילדים שנראה לנו שהם לא נגמלים או שהתחלנו כשהילד לא בשל, כשבפועל זה לא משנה מתי היינו מתחילים כי זה ילד שעד גיל ילדות מאוחרת יפספס בגלל איך שהגוף שלו מתנהג ולא כי גמלנו מוקדם. 

יש לי ילדה שנגמלה בגיל שנתיים בלי פסםוסים בכלל!

עם הבאה אחריה היה יותר קשה, המון פספוסים ונגמלה סופית בגיל 2.10 כחודש לפני גן עירייה..

אגב יש לי אחיינית שגמלה את עצמה בגיל שנה וחצי, פשוט הורידה חיתול ולא הותירה להורים ברירה.. 

ויש ילדים שלגמרי מוכנים מגיל שנתיים ואפילו לפני.

והקביעה שלחכות לאיזור גיל שלוש עד שהילד יהיה מוכן לא תמיד נכונה ולפעמים הילד יכול להיות מוכן לפני, וזה חוסך הרבה התעסקות להורים, לגמול יותר מוקדם..

הבכורה נגמלה בגיל שנתיים מרצון. והלך מעולה ב"ה

הבאה אחריה ניסיתי באיזור שנתיים וחצי כי ראיתי שהיא לא מוכנה, וגם אז היו המון קשיים אז ויתרתי, וניסיתי שוב לפני גן עירייה. וגם אז זה לא הלך חלק. ממש ראיתי שזה תלוי ילד.

ועם הבאה אחריה היא נגמלה יותר בקלות בגיל שנתיים וחצי.

עם שתי האחרונות הייתה טיפה התנגדות בהתחלה, אבל לא בהכרח שזה היה עובר מתישהו, לפעמים צריך לשדל ולנסות.. 

אני לא מחכה דווקא לגיל שלוש. אני מחכה שלא תהיה התנגדות מצד הילד.

בן השנתיים וחצי שלי מתנגד בתוקף כבר חצי שנה אז לא רואה צורך להתעקש איתו על זה

במשרה מלאה!

הרבה לא עבדו בכלל, וחלק עבדו עד הצהריים.

מציאות של שני הורים עובדים עד 4/5 והלאה - היא רק מהשנים האחרונות.

מחזקת את דברייך שבאמת מציאות החיים הייתה יותר נוחה לאמהות. בטח בדורות הקודמים, וגם בדור של האמא / החמות / הסבתא / הדודה.

הסיפורים של כולנו גרנו יחד אחד בתוך ה2 לגמריי בלי טיפת פרטיות ומה שהסבתא הייתה אומרת היינו עושים בדיוק בלי לחשוב

בעעעעעע

לכל ילדי השכונה אצלן בבית

ועשו יצירות מושקעות

ולפני כללל חג קישטו את הבית

והתחפושות היו עבודת יד

ודילגו על לילות חופשי כי שינה זה לחלשים

והבית היה מצוחצח ומסודר תמידדד

ועכשיו, כששולחים אליה את הילדים (אחרי שמבקשים, היא בחיים לא תציע) אז היא פשוט מראה להם סרטים מהתחלה ועד סוף הביקור בלי אפילו לשאול אותנו אם זה סבבה

ותודה @שיפור על המקום לפרוק קצת.

בעעע

אני חווה את זה מהכיוון ההפוך, של הבת שלי (כולה בת 9.5):

"כשאני אהיה אמא הבית שלי יהיה תמיד מסודר יפה,

והילדים שלי תמיד ידברו בנחת וברוגע,

והם יקבלו ממתקים כמה שהם רוצים,

ויהיו בריאים,

ויקומו מוקדם וילכו לישון בזמן,

ויהיו תלמידים טובים ויהיו מלכי הכיתה,

ואני תמיד אכין להם אוכל טעים...:

וכן הלאה...

אני פשוט אומרת לה אמן מכל הלב ומאחלת לה שכך באמת יהיה... למה לא, אני רוצה הכי טוב בשביל הנכדים שלי

זה על חבורת ילדים תוססת שאף פעם לא רבו, לא התחצפו, תמיד כיבדו ודיברו בנימוס,

והיו מושלמים כאלה..

ולבוקר אפשר חביתות עם גבינה וירקות

בלחמניות כשרות לפסח 

לפותחת- בבוקר אוכלים פיתות עד סוף זמן אכילת חמץ

לצהריים מכינה מרק ירקות מרוסק וסיר עוף עם תפוח"א

אחה"צ קרקרים מקמח מתפוח"א, פירות, עוגות וכד'

לפי הרב אליהו אסור גם לספרדים לאכול אותה. 

מצ"ב הסבר באתר כושרות

עוגיות מצה עשירה | כושרות - ייעוץ והכוונה בכשרות

מעתיקה מאתר כושרות:

"מחמת הטענות הללו התריע הגאון הרב מרדכי אליהו שעוגיות אלו נחשבות לחמץ גמור בין לאשכנזים ובין לספרדים, חובה לבער אותם מן הבית לפני פסח, ולא לרוכשם גם לאחר הפסח שכן הן 'חמץ שעבר עליו הפסח'.."

מדובר על עוגיות מצה עשירה..

יודעת שיש הרבה שלא יודעים

ואז מוכרים אותן בפסח לגוי..

וככה אחרי פסח הן לא 'חמץ שעבר על הפסח',

ואני יכולה להתפרע עליהן בכיף

או קרקרים מקמח תפו"א (קנויים) עם גבינה, ירקות וכדומה.

ועד הלילה בטח נאכל שטויות. יש עוגיות קנויות מקמח תפו"א. לא הכי טעים, אבל נשנוש.

מקווה שיתאפשר מבחינת מזג האוויר.

דווקא עם ארוחת צהריים אני תמיד מסתבכת

לק"י

אני מוציאה כלים מהארון של פסח לפי הצורך.

ואז אפשר לבשל בלי לארגן מטבח שלם.

או קורנפלקס עם חלב (אפשר גם כשלפ)

לפני החג אפשר שאריות מהצהריים

נקניקיות וציפס

מרק ירקות

מרק כתום

פירה

יש קרקרים כאלה שנראים כמו מצה אבל מקמח תפו"א, אפשר אותם עם ממרחים.

עוגות "שהכל"

נגיד קרונפלקסים וכזה קטניות אם אין לך כח להתעסק עם חמץ.

אפשר גם לוותר לגמרי עת חמץ בבוקר, להוריד כלי פסח מוקדם בבוקר ולהכין שקשוקה ולהגיש אותה עם פרכיות אורז נגיד.

ואז ארוחת צהריים קצת יותר מאוחרת.

לילדים אני אורזת מנה מהצהריים בקופסה פשוטה.

אורז עם קציצות וקוביות תפו"א ברוטב עגבניות.

עם ביצה קשה בצד. אפשר גם שעועית ירוקה.

אולי יש מי שלא מבשל קטניות בכלי פסח- אנחנו כן.

מה שאוכלים- אוכלים, מה שלא זורקת.

אחרי כניסת החג כבר מביאה מהמרק וכד'.

לעצמי נהנית מעוגיות בוטנים 😁

לגדולים יותר קצת פרכיות אורז עם סלט ביצים ו/ או אבוקדו.

אפשר גם תמר עם שקדים/ אגוזים אם מתחשק מתוק.

מן הסתם שיש מלא דעות על כל דבר בפסח.

מי ששואלת על אוכל צריכה לקחת את זה בחשבון.

(אנחנו אוכלים, וגם בשבת שצמודה לשביעי של פסח שחל ביום שישי)

אנחנו גם אוכלים בשבת שאחרי שביעי של פסח

אבל לפני פסח לא..

צהריים מרק עוף עם ירקות

לפני ליל הסדר לילדים- כל השנים דאגתי לשניצלים... השנה יוצא שגיסה אחרת דואגת למשהו בסגנון

חביתת בצל

פשטידת ירקות

סלט ירקות עשיר

בלינצ'ס עם פירה

שקשוקה

לביבות

מוזלי (יוגורט עם פירות ושקדים)

נשאר לכן כוחות לבשל אחרי החודש המשוגע הזה?

אני רק חושבת מה הכי קל ומבשלת או שלא

והרבה רעבה ....

קודם כל חייב לאכול משו😅

ובבחג אני מבשלת דברים שבדרך אני לא מכינה

וגם, למרות הכל, האוכל עושה אוירה של חג למרות שאין ככ

חשוב לי לשמח את הילדים שלי ושיראו אותי מתפקדת כרגיל כי מאוד קשה להם עם המצב הזה, אז במה שאפשר אני משאירה כרגיל

ארוחת בוקר סיום כל החמץ

באמצע ניתן לאכול פירות ואת החטיף הלאומי תפוצ'יפס

ארוחת צהריים מפוצצת בשרית

ואח"כ יש פירות, יש עוגות שהכל, לפני הסדר אבשל תפוחי אדמה לרעבים שינשנשו לפני הדלקת נרות

רק לציין יש פה 4 מתבגרים שלי + ועוד 2 טרום ועוד 2 קטנים ועוד אורחים מתבגרים אז בהחלט אתגבר נשנושים

לק"י
 

ואז מנקים שולחן וכסאות. שיש וכיורים.

את התנור והכיריים ניקיתי, אבל אנחנו לא מכשירים אותם. ככה שאפשר להשתמש בהם, ומה שמתלכלך לנקות עם מגבון או משהו קליל.

קונים גם אוכל מוכן. גם כדי להקל עלינו ולפנות עוד זמן לנקיונות.

לק"י

צהריים וערב לאכול בחוץ או רק ערב.

ואז לנקות לפני.

אני מתכננת לבשל חמץ עד מחר. לסיים חבילת פסטה אחרונה.

ביום שני להכשיר את המטבח, ואז כבר לא לבשל חמץ, וגם לא בכלי חמץ.

יש לנו עוד כמה מנות של נודלס, שאני יכולה להכין גם אחר כך רק עם מים רותחים.

לחם- אוכלים עד ערב החג. אפשר גם להשאיר את הטוסטר, ולהכין טוסטים.

בימים האחרונים אנחנו אוכלים במרפסת. מקווה שלא יהיה יותר מידי קר וגשום.

אחרי שנכשיר את המטבח נוציא כלים של פסח, אפשר להתחיל לבשל אוכל כשר לפסח.

אצלנו אמא שלי עושה ארוחת צהריים גגולה של סלט, פירה ועופות מבושלים כדי שאנשים ישבעו עד הערב....

זה כבר ערב חג.

בהמשך היום אוכלים דברים כשרים לפסח, רק בלי מצות.

לארוחת צהריים אנחנו קבוע אוכלים מרק עוף, ויהיו גם תפוחי אדמה של הכרפס.

לפני כניסת החג ננשנש משהו, שלא יהיו רעבים עד האוכל.

מקווה שבאמת נעמוד בזה. אם נראה שאנחנו רעבים נקנה פיתות ונגביל לפינה מסויימת.

מקווים מאוד להכשיר את המטבח מחר (זה בעצם אומר לעשות הכל מחר. רק רוקנו את הארון של המזווה.. המטבח שלנו פיצי אז יש מצב שזה ריאלי)

חשבנו על כל מיני אוכל שאפשר לאכול ולשבוע גם לא חמץ.

אמרנו שנאכל בפינה מסודרת..

במיוחד בזמן של הבין לבין זה מה שהכי נוח..

בשלישי רביעי חיים על אורז ועדשים..

או חצי כשר 😉

זהו הבנצי הבוקר שלא הגיוני לא לאכול חמץ בכלל.

ברגע שנוכל לבשל במטבח פסח כנראה נהפוך את אחד הסירים לקטניות ונאכל קטניות..

זה ממש בסדר בעיניי והן יהיו בחדר הכביסה עד החג עם ממרח שוקולד ונשתמש הסכינים חדפ

אני גם עובדת ונסיים להכשיר רק היום בלילה בעז"ה

צריך לאכול משהו בינתיים🤷

או כניסה

או חדר מדרגות

כל שנה אוכלים בחוץ אבל השנה המזג אוויר לא מאפשר..

מוציאה טוסטר אובן גדול החוצה, ואת הכירה החשמלית שיש לי.

ואז אני מבשלת חמץ בחוץ. מכשירה את המטבח סופית רק בשלישי בערב לפני בדיקת חמץ (שיש וכיורים).

ברביעי בבוקר עוד נאכל פיתות/קורנפלקס עם חלב וכאלה, בחד''פ בחוץ.

כאילו תכלס - אני בעיצומו של הכשרת המטבח ואת הכיריים כבר עשיתי, גם מיקרו וגם את הנינג"ה כבר ניתקתי

רק הכנתי טוסט פה לכולם היום וניקיתי גם אותו

הילדים מתנגדים לבורקסים קנויים מראשון עד שלישי אז כנראה שאקנה פיתות מחר בבוקר ויאכלו במרפסת. נמרח עם חדפ.

אבל אם הייתי צריכה לבשל לחג התשובה היתה משתנה

מחר בע"ה ננקה מקרר

כיריים ותנור בשני בע"ה (תנור לא מכשירה רק מנקה)

שלישי בעלי יכשיר את הכיור והשיש.

ויאכלו במרפסת מה שנשאר בע"ה 

לק"י

אז זו גם אופציה...

(מכשירים רק שיש וכיורים, יש לנו טוסטר אובן וכיריים חשמליות לפסח).

לכן את המטבח עושה בהסתערות...

וזהו מחר כבר יכולה לבשל פסחי בעז"ה.

מה שכן אני מאפשרת קטניות עד פסח

בקטניות יש הכללל תדעי לך לא חסר כלום

ככה יש לילדים נשנושים טעימים

מכינה אורז במיקרו (של כל השנה כמובן) ולא אכפת לי אם נשאר פירורים בבית.

לא רוצה שיאכלו חמץ בבית גם אם זה פיתות כי עושה לי לחץ (אני עם קטנטנים אבל)

מי שצריך חמץ אמיתי יש מחוץ לבית שקית עם בייגלה (קטניות אבל הם לא עלו על זה בנתיים)

ופיתות עם ממרח שלא דורש קירור, וכמה סכיני חדפ.

וכמו שמסתדרים שבוע של פסח ולא רעבים ב"ה

ככה לא נהיה רעבים גם מחר והלאה..

אני פותחת את המטבח של פסח בלהכין מגש גדול של עוף בתנור, שזה כמה דקות עבודה, וככה יש אוכל מבושל ותחושה טובה בבית.

עד שלישי בבוקר עוד מבשלת... כל הארונות מטבח כשרים אבל את השייש, מיקרוגל, כיריים, פינת אוכל ושטיפה כללית עושה ביום האחרון.

אז אוכליפ חמץ מבושל עד שלישי צהריים ואז בדרך כלל מזמינים משהו חמץ לערב ובבוקר אוכלים פיתות עם שוקולד לפני סוף זמן אכילת חמץ במרפסת ומנקים אחרי.

אני בעיקרון תמיד מכשירה בל"נ יומיים לפני ומבשלת כשלפ/ אוכלים בחוץ

השנה הקדמנו למוצש כי אני עובדת עד הרגע האחרון ומלחמה וזה..

נשארו לי עכשיו בעיקרון שיש, כיורים ושולחן אוכל . וכמובן שטיפה כללית וכו'

הייתי מעדיפה לבשל גם היום כי הילדים מעדיפים אבל יום ראשון זה יום שתמיד קשה לי אז סביר להניח שלא הייתי מספיקה כמו שאני רוצה כשאני גם עובדת

חמץ

שונאת אוכל של פסח ותמיד אוכלים חמץ עד הרגע האחרון, בדרך כלל ביום האחרון זה כבר בעיקר פיתות עם ממרחים

אנחנו מתכננים לנקות הכל עד היום בלילה

אבל בשלישי בערב נעביר שוב סמרטוט ונעשה את ההכשרות

כי אי אפשר באמת בבין לבין הזה כל כך הרבה זמן...

כנראה אעשה ככה

אבל בגלל שאנחנו נוסעים לליל הסדר

אם הייתי צריכה לבשל הייתי מנסה להכשיר היום

הרעיון שהארונות כשרים לפסח אבל אוכלים חמץ באותו חדר, כשיש ילדים שובבים ומופרעים 

זה בלתי אפשרי, פשוט.

ברגע שמתחילים חייבים לסיים

גם אם יהיו קצת פירורים זה בסדר.

ניגש לארון שמכור לגוי

שקשרתי בשרוך

קשר כפול

בכוונה לגזור לאחר החג

והבחור במלא אונו

משך מימין ומשמאל ו-בום החוט פקע בעוצמה...

בקיצור זה תלוי ילדים.

אין סגירה בבית שלנו שהוא לא מצליח לפתוח. אין.

(מיואשת מזה בלי קשר לפסח כי הוא גם מטפס לגבהים ופותח פקקים של חומרי ניקוי ותרופות אז בעיקר מתפללת חזק לד')

לק"י

אז מבינה אותך לגמרי.

נשמע ילד נמרץ, שעוד יביא הרבה טוב לעולם כשיגדל.

(ובנוסף, כתבתי את ההודעה שלי גם בשביל נשים אחרות, שאולי להן זה מתאים).

אז רק השנה פעם ראשונה מאז שהילדים נולדו שלא העליתי חמץ למעלה לארונות מהחשש שייגעו

אין אצלי שום דרך לסגור אף ארון או מגירה במטבח כי אין ידיות בכלל

אפשר בדבק חשמל מלמטה

אפשר הסוגרים עם המגנט (דורש התקנה)

אזיקון אפשר לחתוך עם גוזז צפרניים, ככה גיליתי..

ודבק חשמל חששתי לשים שלא ישאיר סימן

מגנט לא חשבתי לנסות

אבל הנה הגענו לרגע בו לא צריך כבר😅

אני מארחת ואין מצב להתחיל לבשל לפסח בערב חג, זה חג עמוס בבישולים.

בשנים שנסעתי באמת הכשרתי ממש בסוף

פשוט לא במטבח..

מתכננת להכשיר מחד בלילה בעזרת ה' ובישועתו...

אבל יש לי תנור חלבי, מיקרוגל וטוסטר שאני לא מכשירה וצריכה רק לדאוג שישארו נקיים, וכירת גז לטיולים.

אבל מבושל מפסיקים כבר כמה ימים לפני, השנה נגיד כנראה שהיום בעז"ה. אוכלים במרפסת או בחצר, בעיקר פיתות/קורנפלקס או מזמינים אוכל.

מה שהולך כאן זה הזיה

מזדהה 

פשוט זוועה

את מנקה פינה אחת שהופכת. אצ כל הבית

עוד לא הצלחתי להבין איך

ולא מצליחה לדון לכף זכות

בא לי להתפוצץ על חמותי

בכללי יש אצלה מלא מלא אפליות

בדרך כלל אין נושאים לא מדוברים. זאת אומרת אם היה קורה משהו כזה כנראה בעלי היה שואל את הוריו או את אחיו מה קורה.

אולי תשאלו?

ולי בתור כלה לא נעים לשאול

למרות שאני בוערת

ואני יודעת ששום מילת נחמה שיכתבו לך פה לא תעזור... מניסיון.
אין צער גדול מזה (כלומר יש, אבל כשעוברים אפליה זה נראה שזה הצער הגדול ביותר הקיים עלי אדמות)
אני ברגעים הללו מתנחמת עם עצתמי ומשננת לעצמי לזכור כיצד לא להתנהג עם כלותיי וילדיי בע"ה בזמנו ובעתו.
את יכולה להתעלות בכך שתחשבי לעצמך איזו חמות (מדהימה) את תהיא בע"ה בבריאות.

זה בהחלט מחזק

אבל מפחדת מעצמי ומהתגובות שלי

לא אוהבת להתחיל כך חג

אפליות גורמות לי לכעוס ובעיקר להעלב כל כך. התחושה הזו קשה לי מאוד..

שואלת בכנות-למה בכל זאת להגיע?

שואלת כי אצלי אפליות יוצרות צורך בריחוק. מרגישה שצריכה להצטנן וצריכה להרגיש שרוצים אותנו. היה מכעיס אותי לבוא בכזה מצב ועוד להיות אסירת תודה על האירוח. אבל מאמינה ומבינה שיש שיגיבו אחרת..

אבל יש פלוס גדול בלהיות בדירה לבד- יש יותר פרטיות. ונראה לי שזה עדיף לכם...

ולאח של בעלי ממש ממש לא חסר כסף...

ב"ה גם אנחנו בסדר עם זה יחסית,אבל ברור שהיינו מעדיפים לא להוציא

הוצאה כזו עכשיו 

שקונה לה בכל חג מתנה יקרה ממש

אף כלה לא מביאה בחיים מתנה....אולי תמונה של הילדים....

עכשיו קנינו לה מתנה הכי יקרה שאי פעם קנינו ואני כועסת על עצמי

שקניתי

להורים שלי אני לא קונה כאלה מתנות

מתנות יקרות?

אל תכנסי ללופ של ריצוי ונסיון למצוא חן. זה עלול רק להגביר את התסכול שלך מכל ההתנהלות שלה.

תעשי רק מה שבאמת מתאים לך 

אבל כשמקבלים סטירה פתאום פחות בא לתת...

אולי אני מגזימה וזה לא כזה נורא?

כרגע זה מעליב אותי

גם את בעלי רק שכל מה שההורים שלו אומרים-קדוש

מוצאת שלפעמים זה מקל שלפחות הבעל מזדהה או ''מסכים'' עם חוסר הוגנות..

שולחת חיבוק ושתדעי שאתם ראויים והבעיה כנראה אצל חמותך..

(ולגבי המתנה- לא יודעת אם נכון לתת. נסי לא להגדיל את התסכולים אצלך)

אבל אף פעם אין יחס שווה בדיוק בין אחים.

גם את לילדים שלך לא תצליחי לתת יחס שווה בדיוק, לכל אחד הצורך הוא שונה.

אצלנו במשפחה לחלק עוזרים עם הילדים, לחלק עוזרים כלכלית, לחלקם ההורים מצידם מתקשרים יותר, לחלק מתלוננים יותר, כל אחד והקשר שלו עם ההורים.

אני לא נעזרת באף אחד מהדברים אבל לא מרגישה מקופחת כי מכירה קצת על מה זה יושב מאחורי הקלעים - בעיקר בפן הנפשי של אמא שלי ואשמה שהיא מרגישה לאחים מסוימים.

את כלה ולא אחות, אולי את לא יודעת לגמרי את הדינמיקה מאחורי הקלעים.

אם יש לכם יותר ילדים - זה גם שיקול משמעותי, יש גיל שילדים ורעש ממש מכבידים על ההורים, יש ילדים רועשים יותר שלמארחים קשה להתמודד איתם,

אצלנו יש אחים שלא ישנים לעולם אצל ההורים ממספר ילדים מסוים (ויש מקום).

בגדול לא הייתי בכלל מתעסקת בזה, באמת, אני מגיעה לחמתי או לאמא שלי בעיקר בשביל לשמור על הקשר שלי ושל הילדים איתם.

לא מצפה לכלום מהם מעבר לאירוח שגם בו עוזרת המון.

אם נעים לך שם בכללי ואין אווירה עוינת כלפיך וחוסר כבוד חוץ מעניין השינה, באמת שהייתי משחררת.

אז כן. היחס לא שווה

ואז?

בעיני - ההנחת יסוד זלך שהיחס צריך להיות שווה היא הבעיה

ואז את מתבאסת

נעלבת

ובסוף את מפסידה

תראי את הקשר שלכם עם ההורים כמעגל סגור,

לאח אין חלק במעגל הזה

(ולכם אין חלק בקשר שלו עם ההורים)

עכשיו תשאלי את עצמך

האם שווה לי לשלם על דירה וללכת אליהם או לא?

בלי הסכות דעת

או השוואות

תאמיני לי שיהיה לך יותר שלווה 

להזמנה בתנאי אירוח בדירה

במקומך הייתי מביאה מתנה פחות יקרה אם זה עושה לך רע

או שפשוט תוציא את האיכסה ועדיין תתני אותה מתוך הבנה שהיא זו היא (אפליות/ אירוח בדירה/ שיקולים שאת לא מבינה) ואת זו את (נח לך להגיע בכל זאת, קשה לך לתת מתנה זולה)

♥️

אני רק פורקת כאן

בפועל אני את החיוך שלי אחייך ואשאר הכלה המושלמת עבורם.

זו שתמיד אפשר לפנות אליה בכל בעיה,שאפשר לבקש כסף או הלוואה

וגם זו שנותנת את המתנות הכי שוות לחמות.גם לגיסות לפעמים בערבי חג.

וזו שהכי נוח לא להביא לה מתנה ללידה,כי היא לא תגיד כלום.

כבר כתבתי כאן,שאם הייתן יודעות את התמונה המלאה,הייתן כנראה מתפוצצות איתי

אז אני מרשה לעצמי לפרוק למרות ועל אף שאתן לא מכירות את כל הסיפור.

בכל אופן תודה על התגובות,זה תמיד מחמם את הלב שאתן קוראות

וגורמות לי להיות הרבה פחות עצבנית.

ואני חושבת שאפליה זה דבר דוחה.לא משנה באיזה מצב.

לפחות לא לעשות את זה כל כך בחוסר טאקט. זה הכל

זה באמת לא פר

שולחת חיבוקים

רק רוצה לומר

שלא כל גבר שבסופר לא עושה מילואים או משרת,

בעלי משרת במקום שלא רלוונטי מתחילת אירן האחרונה,

אז יוצא שהוא בחופש אחרי שהיה כמה שבועות רצוף לפני כן, סיוט.

והוא חרדי

חבל להסתכל על זה ככה כי אנחנו באמת לא יודעים כלום ובסוף לך מר בלב

מציעה פשוט להאמין שאת עושה את השליחות שלך, הכי טוב שאת יכולה.

ומי שלא? בעיה שלו

וואו.

בעלי גם עכשיו במילואים ואני ממש מתקשה,

טכנית מצליחה להתגבר ולנקות כמעט לבד,

אבל רגשית מעורערת לגמרי,

בלחץ, בצורך לשלוט תמיד על המצב, לא מרפה,

לא ישנה טוב,

לא כ"כ אוכלת ובלי תאבון.

אז לחשוב שאת עוברת את זה שנה שלישית, זה רק להעניק לך כתר!

איך את שורדת??

תקשיבי, זה קשוח בטירוף!!

תתפחי לעצמך על השכם שאת מסוגלת להסתדר לבד! זה אחד הדברים שקרו לי במהלך המילואים שחשבתי שאני לא מסוגלת לבד, לא מסוגלת לבד לנהוג רחוק, לא מסוגלת לבד לנקות, לא מסוגלת לבד להיות עם הילדים 24/7 ומסתדר שעשיתי זאת, אז תתפחי לעצמך על השכם על כל מה שלא האמנת בעצמך ועשית זאת! תגידי לעצמך אני מדהימה ובעלת כח ויכולת עצומה!

לגבי הסופר עם החרדים, זה קרה לי גם... הייתי בתחנת דלק עם תינוק ניו בורן ביד אחת וביד השניה מתדלקת תוך כדי הדמעות פשוט נזלו בלי שליטה... מלא חרדים שם ואני פשוט חשתי עלבון עמוק שאין לתאר... עברו כמעט שנתיים וזה עדיין קשה להיזכר... חיבוק גדול! 

אוף מבינה כמה זה מציק שכל הסביבה חיה מציאות אחרת.

ראיתי עכשיו כתבה על תושבים בקריית שמונה (כתבה של הכתב אוריה אלקיים)

איזה אנשים!

נותן הרבה כוח ומשמעות להקרבה ❤️‍🩹

הדיסוננס הזה מטלטל.

הלוואי שזו באמת תהיה המלחמה האחרונה

אין לי מילים, אני לגמרי איתך

שולחת חיבוק גדול!

ומקווה שיפתחו לכולם העיניים, הפסוק שמלווה אותי ברגעים כאלה זה "וירא בסבלותם"! בבקשה, רק תראו!

הלכתי לפני כמה ימים עם הילדים לפעילות שמיועדת בעקרון למשפחות המילואים. היו שם בעיקר נשים וילדים מגויסים. אבל הצטרפו בכיף הרבה אבות חרדים כדי לאפשר לאישה לנקות. זה כאב לי מאוד

אני אומרת בשבילך, כי חבל שזה יכאב.

אני הייתי פעם אחת בספארי וראיתי בכל פינה דוכני שתיה מתוקה בחינם וכשבאתי לקחת אישה העירה לי שזה רק לאנשי מילואים.

הסתבר שזה היה יום כזה בשבילם גם עם הרבה פינוקים ובאמת מגיע.

אבל אני הגעתי לספארי ושילמתי כסף מלא וחשבתי שזה פינוק לכבוד החג/חופש- לא זוכרת מה כבר היה המלחמה הזאת יותר מדי ארוכה.

מקווה שהוא יצליח להגיע לחג, ומתפללת שה' יפנק אתכן עם כל הטוב עלי אדמות. שולחת לך המון המון המון כוחות.

אפשר לחפוף את הפאה ולסדר גבות לבד, להשתמש באיפור הקיים, לנקות תכשיטים שתרגישי איתם איזה התחדשות, בקיצור למצוא דברים שכן תרגישי איתם חגיגית לחג

ולדאוג כבר מעכשיו למשהו חדש ומושקע בשבילך לשבועות גם על חשבון פסח🙂

פותחת - את יכולה להזמין מסופר פארם איפור. אם את גרה במקום נגיש,יש משלוחים מהירים

חיבוק♥️

מקווה שתצליחי לשמח את עצמך במשו בכל זאת

אבל תתחילי לתכנן את הלוק שלך לחג ממה שיש לך בבית. תמדדי שמלות ומטפחות או תחפפי את הפאה בבית, תתאימי תכשיטים, תסדרי גבות לבד, תתכנני איזה איפור לשים ואולי תצפי בסרטונים על איפור כדי ללמוד דברים חדשים, אותי זה ממש מכניס לאוירה ולחגיגיות גם אם לא קניתי שום דבר חדש

ותצאי לקנות לך בגדים.

גם הזדמנות להתאוורר קצת..

האמת שקצת עודדתם.

לצאת פחות רלוונטי, אין פה מרחב מוגן בבית. זה לרדת 7 קומות... ובין הילדים יש 3 קטנים. אז לא אשאיר עם בייביסיטר.

אבל הולכת לנקות קצת את התכשיטי כסף.

לפחות זה...

ומזכירה לעצמי כמה טוב יש. (כי כן... קצת ירודה בכללי בתקופה של המלחמה..)

עד שניסיתי והרמתי את עצמי לעשות משהו בשבילי,

שברתי את השרשרת שבעלי קנה לי כשהתארסנו ולא לבשתי אותה נצח כי היא נהיתה ממש שחורה😭😭

ניסיתי להיות עדינה. אבל כנראה לא מספיק.

תמיד אני אומרת לעצמי להסתכל על כל הטוב ולא להתבאס כשורה שברי מבאסים. כי ב"ה יש. יכולה בשניה לשלוף רשימה גדולה. אבל לפעמים בא לי להתבאס ולהיות בזה. גם בעלי אומר לי את זה. שזה מידה מדהימה לומר תודה אבל זה מרגיש לפעמים קצת יותר מידי

אוף, עזבו.

סתם מתבכיינת וחופרת.

ב"ה על כל הטוב. 

לא כאן ולא לעצמך

זה ממש ממש מבאס.

מבחינתי גם להזמין משהו שיגיע אחרי החג זה משמח

(אפילו מוצרי איפור מIHerb)

וזה ממש בסדר להיות בזה

את יכולה ממש להקציב לך שאת בבאסה עד 5

ואת נמשעת מדהימה!!! וואו!!! ללמוד ממך ממש!!!!

ואפשר להגיד לך שאת אלופה שהבית נקי ושאתם בכיף מתכוננים לחג?? באמת באמת וואו!! כל הכבוד לך!!!!!!

עם מתנדבות במקלט עד שתחזרי?

מעודדת אותך לצאת להתאוורר ולהתפנק קצת,

את לא מבינה כמה זה משנה את ההרגשה 🤗

יש בטרמינל איקס וזה מגיע תוך יום

תפנקי את עצמך מגיע לך! 

אולי לשאול משכנה או חברה?
או רעיון טוב מה שכתבו להשאיר את הילדים עם נערה בבמקלט ולצאת לקניות.

נשמע שאת מיובשת ממש.

וזה יכול להחיות אותך לכמה שעות ולתת לך כוחות.

ולשחרר השנה.

לא לעשות כלום.

שבעלך יעשה ותביאי מנקה ובייביסיטר לילדים

את אישה גיבורה שעוברת הריון קשה ונותנת לעובר את כל מה שהוא צריך.

אני לא מבינה מספיק בהיפראמזיס אבל נשמע לי שאת צריכה אישפוז ביתי ונוזלים על בסיס קבוע אם את לא מצליחה לאכול.

אני ממש בהלם מעצמי כמה סמרטוט נהייתי.

שיתפנו כל מי שיכול אולי איכשהו לעזור כאן, יוצא שכל המשפחה יודעת, משני הצדדים, ומעקמים עלי פרצוף.

שולחים לי הודעות של 'מה הבעיה, תאכלי על הבוקר xyz ויעבור'

אני לא מיובשת מאוד כרגע, כי כן מצליחה להכניס נוזלים ברוך ה', אבל אנחנו בהחלט עם יד על הדופק

מהבחינה הזו ונפנה לעירוי כשצריך

וכמה באמת אין אפשר לתפקד.

הכי הגיוני בעולם שאת מרגישה ככה..

אצלינו זה שיקול של מתי להפסיק מניעה לפי הכוחות של בעלי לעזור בבית יותר.. 

ובאמת שמי שלא חווה לא מבין.

אבל כן..

תחילת איראן של עם כלביא הייתי בתחילת הריון.. וילדתי 3 שבועות לפני ששאגת הארי התחיל

ברחתי להורים שלי כי לא היה לי ממד ועם בעל במילואים לא יכולתי להיות שנייה לבד בבית.. 

ולא ידעתי שגם בעבר היה לך היפרמאזיס בהריון...

בעם כלביא נסעתי אליהם..

עכשיו רוצה את החופשת לידה שלי בחזרה.. רוצה שיפסק האכילה הרגשית וארד קצת במשקל,  רוצה להיות אמא טובה לילדים שלי עם סבלנות והכלה.. 

והיה לי בכל ההריונות חוץ מהשני שבו הנקתי עדיין את הגדולה . 

עכשיו אני נזכרת שכתבת כאן בעם כלביא, וואי זה נשמע משוגע לגמרי אז אני ממש שמחה שנסעת ומקווה שעבר בטוב!!!

ומבינה אותך ככ, כשחופשת הלידה שלי יצאה על החגים בלידה הקודמת היה לי קשה מנש.. וזה קושי שהמשיך איתי גם אחרי כי העומס היה מאוד אינטנסיבי.. אז רוצה לדחוף אותך להיעזר כמה שיותר ולהוריד מעצמך כמה שיותר!!! ולהתאוורר ולהתרענן ולקחת זמן שקט לעצמך פה ושם🩷🩷

והאמת.. גם מבינה אותך ככ על התחושה שרוצה להיות אמא טובה ותחושת החמצה של התחושה כשאנחנו לא שם.. אני גם בדיוק ככה עכשיו.. אבל אחרי הלידה זה היה יותר בהרבה וכן, כי לוקח זמן בטח בנסיבות שלך לטלטלה של הלידה לעבור..

זה ממש נותן לי הרגשה טובה שאני מרגישה שאני מצליחה להיות טובה איתם.. וכשאני לא זה מבאס ומוריד אותי אבל גם לפעמים אני פשוט לא מצליחה... וצריכה לקחת את זה פחות קשה... יעבור..

קיצור חיבוקקקקק גדוללללל ומלא כוח!!!!

את מדהימה ואלופה ותודה תודה תודה תודה על המילואים!!!!💗💗💗💗

כבר לא זוכרת שילדתי.. יש תינוקת מתוקה כמובן אבל הספקתי לשכוח שאני יולדת.. .

תודה על ההזדהות והחיזוקים ♥️

וסליחה פותחת יקרה על הניצלוש!!!

🩷🩷🩷

ולא בהיכרח קשור לירידה במשקל, והיפרמאזיס.

ההורמונים חוגגים ומתישים יותר.

לגבי אכילה, שתיה, הכי חשוב זה לשתות כמה לגימות כל כמה זמן.

לגבי שתיה- לפעמים שתיה קרה עוברת יותר טוב. לפעמים חמה. הייתי נמנעת משתייה שעלולה לעשות ליחה ולהגביר את הבחילות.

ואפשר לנסות מאכלים שאולי יעברו יותר בקלות ואולי לא. כמו בייגלה, צנים. גם, כמה ביסים כל פעם. לא להתפתה לאכול יותר.

ועוד משהו- תנסי להבין אפ זה בחילות או גם צרבות. כי גם צרבות עלולות להגביר בחילות.

בכל מקרה, כדאי להתייעץ עם רופא. אולי במקום זופרן יש עוד אופציות.

אין לו פתרונות... הוא אמר שיש או בונג'סטה או זופרן, וכל השאר חלשים מידי ולא רלוונטיים בשבילי.

עירויים כשצריך ושלום

היו לי גם הריונות בלי היפראמזיס. אני יודעת מה זה בחילות הריון נורמליות ועייפות נורמלית בתחילת הריון..

רחוקה משם לצערי.

את מתארת חיים קשוחים ממש כאילו את מתארת טיול בטבע, בסבבה כזה..

את מדהימה!!!

את מביאה חיים לעולם!!

את עושה בשביל זה ככ הרבה וסובלת ככ הרבה,

כל דבר קטן שאת עושה במצב הזה זה מדהים מדהים מדהים!!!!!!

ונמשע שצריך עירוי...

לחיות על אוויר זה קיצוני...

מצדיעה לך ככ ככ ככ ככ!!!!!!

פסח רק על מישהו חיצוני על תטרידי את עצמך בזה בכלל!!!

את בהריון עם היפרמאזיס
סורי שאין לי פתרונות
כי להיפר מאזיס כלום לא עוזר, רק לישון.

נשגב מבינתי היכולת להתמודד ככה

בע"ה שה' יתן לך הרבה כוחות וירבה שכרך!!!!

בעבר במייל של הסימפיות פרסמן מישהי שמומחית לנושא ההיפרמאזיס, לחפש לך את הפרטים?

בדקת דיכאון אחרי לידה?

את יוצאת קצת בשביל עצמך? עושה דברים שמטעינים אותך? 

דיכאון אחרי לידה העלתי את המחשבה על זה בטיפול.. המטפלת אמרה שהיא חושבת שאם יש דיכאון אז זה משהו מינורי יחסית.. אולי גם אתייעץ עם הרופא משפחה למרות שוואלה אני מתביישת. יודעת שאין לי במה אבל מתביישת.

ולעשות דברים בשביל עצמי, ממש משתדלת. יוצאת עם בעלי מידי פעם, הולכת לחוג שאני מאוד אוהבת, נוסעת להורים מידי פעם, אני נהנית ברגע שאני עושה את זה אבל זה לא ממלא אותי לאורך זמן.. בניגוד לפעם שדברים כאלה היו ממלאים אותי לכמה ימים

אבל אם זה דיכאון מינורי... יש מן הסתם מה לטפל לא? פשוט יהיה יותר קל לצאת מזה... אני מניחה.

אם הייתי חודש חודשיים אחרי לידה אז זה עדיין זמן שקשה מאד והכל מציף וההתמודדות עם תינוק חדש עדיין טריה, הורמונים משתוללים וכו'. אבל נשמע שאת הרבה יותר מזה.

הלוואי ותמצאי משהו שיעזור לך.

מחזקת אותך להתייעץ עם הרופא משפחה או לפחות עם אחות

מעודדת אותך מאוד מאוד לפנות לרופא משפחה! זה יכול להציל ממש.

אקבע תור לאחרי החג ומתפללת שה ייתן לי אומץ באמת ללכת ולשתף. אני ככ לא החזקתי מעצמי מישהי שזה יקרה איכשהו בתסריט של החיים שלה... למרות שבשכל אני יודעת שזה יכול לקרות לכל אחת ולא אומר עלי שום דבר רע. אבל עדיין.. היה לי אמון בעוצמות הפנימיות של הנפש שלי שתמיד אדע לקום ולאסוף את עצמי לא משנה מה יגיע.. כדורים- בכלל קשה קשה לי לחשוב שאולי אצטרך להעזר...... 
ו.. אני שונאת שונאת לבכות לגברים שהם לא האיש שלי. ממש. וזה כנראה מה שיקרה בסיטואציה הזאת וזה מרתיע אותי

לא צחק בכלל, נהג בכבוד והבין.

הציע כדורים שהוא יכול לרשום, לעזרה ראשונה.

אני מאמינה שהיום רופאי המשפחה עוברים הכשרה בתחום (אולי רק בקופה שלי, אבל הגעתי באמת על הקצה לרופא הפנוי שהמוקד קבע לי תור אליו, אפילו לא רופא קבוע).

אפשר ללכת לרופא גבר יחד עם בעלך. ואז גם אם יהיה שם בכי, בעלך איתך וזה לא לבכות לגבר זר כשאת לבד. זה משמעותי.

חיבוק

אני הגעתי לרופא משפחה שהוא לא הרופא שלי

ישבתי מולו אמרתי 'אני חושבת שאני בדכאון, קשה לי לישון לאחרונה והמצב רוח שלי מאד ירוד, אשמח לקבל מרשם לכדור'

וקיבלתי מרשם, הי.

כמובן הוא אמר לפנות לפסיכיאטר ולפסיכולוג אבל באמת שהכדורים האלו יכולים כל כך לעזור, שחבל לא לקחת אותם.

זה לא לכל החיים כמובן, אבל לתקופת מה זה עוזר לצוף מעל הקושי ולהתמודד טוב יותר.

הסטטיסטיקה מדברת על 1 ל4 שנוטל כדור נוגד דכאון או חרדה, לא זוכרת אם זה בישראל או בארה"ב אבל בכל מקרה במדינה מערבית כלשהיא.

העו"ס המהממת שלי אמרה לי שלפני שנכנסה להריון הדבר שהכי חששה ממנו היה דכאון בהריון, כי הנסיון שלה לימד אותה שכל אישה הכי חסינה בעולם, מאמינה, חזקה, עם עוצמה, מטפלת בעצמה וכו' וכו' עלולה להכנס לדכאון במצבים שהאיזון ההורמונלי בגוף מופר (כמו לפני ואחרי לידה).

לי אישית עשה טוב לשמוע את זה אז שמה כאן בשבילך, וחוצמזה להבין שבסך הכל אצל חלק מהנשים הדכאון הוא הורמונלי, ולא בגלל שהן לא חסינות נפשית. אלא שהמערכת שלהם עוברת הרבה טלטלות (הריון, לידה, הנקה,) ולפעמים זה מביא לחוסר בסטרוטונין והכדור עוזר לזה ממש כמו קוסם קטן.

ומעודדת אותך לטפל בדכאון כשהוא מינורי- זה הרבה יותר קל מלטפל בדכאון עמוק.

האם יש לה הכשרה כפסיכולוגית?

כי אם לא אז באמת מצטרפת לדברי @טארקו שהיא לא מוסמכת לאבחן וכדאי לפנות לגורם מקצועי יותר

האמת שהייתי פונה לרופא משפחה, נשמע לגמרי כמו דכאון

אל תישארי עם זה לבד, ניכר שקשה לך

ואין קשר לרכב/ בית/ כסף, מבטיחה לך. הייתי שם כמוך וגמלי זה קרה. טיפול טיפול טיפול ♥️♥️♥️

תפני ישר לפסיכיאטר לאבחון מלא - פסיכיאטרים הכי מבינים בזה.

ולא לחשוש לקחת כדורים במקרה הצורך... ובמקביל להמשיך בטיפול.

בע"ה תצאי מזה מחוזקת יותר❤️

אפשר גם דרך ארגון ניצ"ה, ואז זה מסובסד. (זה ארגון שעוזר לנשים בדיכאון אחרי לידה. יש להם סניף בירושלים ונדמה לי שגם בשומרון.)

אם רוצים דרך הקופה, אז כנראה בכל מקרה צריך לעבור אצל רופא המשפחה...

האמת שזה נשמע בדיוק כמו בעלי

הוא לא אובחן אף פעם אבל לדעתי יש לו דיכאון קל/דכדוך רציני לא יודעת הגדרה קלינית, שזה בתקופות.. לפעמים קשה יותר ולפעמים בסדר.

הוא לא מטופל כי אין לו כוחות לזה כרגע, למרות שיודע שצריך וכדאי לו.

טוב שאת בטיפול תומך ועוזרת לעצמך, זה ממש חשוב.

העבודה של הבן זוג זה נפרדות וזה גם לא קל, אבל תנסי לחשוב מה את רוצה/איך יעזור לך שהוא יפעל כשאת במצב הזה. ותנסי לתווך לו את זה.

אל תתייאשי, ישועת ה' כהרף עין

לפעמים הכל נראה שחור ותראי שדברים יתבהרו בעתיד בעזרת ה', יש עליות וירידות ושוב עליות.. תאמיני בזה 

סופית אם אני חוזרת לעבודה אחרי פסח והנטיה שלי ללכת על זה מתוך תקווה שהיציאה מהבית תעשה לי טוב אבל אני מפחדת שאני טועה.. ויהיה קשה.. וזה רק יחמיר את המצב... אבל משהו בתוכי אומר לי ללכת על זה

שגם תצאי אבל גם לא לעומס מטורף..

במיוחד שיש לכם מילואים במקביל..

וחיבוק ענק!!!

קשה אבל יהיה טוב!!!!!!

שאת צריכה להיצמד לשורה הראשונה שבה ציינת את כל הטוב שהשם נתן לך ❤️ ומשם לשאוב כוחות...

חצי נחמה שממש לכולם אבל לכולם קשוח

מי יותר ומי פחות

זה מאוד קשה לחשוב על הטוב שיש כשרע

וצריך לבדוק כיוונים נוספים שיוכלו לתמוך בהרגשה שלך

אולי להתייעץ עם הומאופת/ית לגבי טיפול ותמיכה במצב הרוח

חושבת שכדאי לחשוב לגבי חזרה לעבודה, שלא תעשי דברים מתוך פזיזות . תארי לך יום שאת חזורת לעבודה, יש לך מי שישמור על התינוק ועל הילדים הנוספים אם יש?

לפעמים לחזור לעבודה זה לא הפתרון הנכון .

לגבי חברות- כן הייתי בוחרת אחת שיש לי איתה קשר ממש קרוב וכן פורקת, בשביל זה יש חברות.

לפעמים עצה טובה מחברה שווה זהב ואפילו אם רק לפרוק זה מאוד עוזר קצת להתנתק.

אולי לצאת לאיזה מסעדה עם חברה או בית קפה..

קשה להישאר במנטרה הזו ולקוות שיהיה בסדר .

בהצלחה וחיבוק 🫶