מעניין אם גם התינוקות שלנו בעוד 40 שנה יהיו כאלה צייתנים😉

והטלפון ומכונת הכביסה זו המצאה שרק הרסה לנו את החיים😋

ומכונית? חוץ מתאונות למה זה טוב???

שונאת שמתחילים עם הנוסטלגיה שפעם היה והיה והיה והיה...

עברתי את זה בחג הזה

תענוג...

ככה אין תיעוד להתנהגויות הפחות פוטוגניות😂

כל פעם שאני מספרת לה על קשיים כאלו האחרים,

אז היא תמיד מספרת בכזאת חיות איך היה עבורה, לפני 40 שנה כאמא לכמה פצפונים. שהיה לה מאוד קשה.

ולא ישנה בלילות. והטיטולים החד פעמיים היה רק לעשירים מאוד. ואיך היא התמודדה עם מחלות ילדים.

ולא היה מעון, אז היתה חוזרת בריצה הביתה מהעבודה כי בעלה (אבא שלי) היה לבד עם כך הקטנטנים..

דווקא אני אוהבת לשמוע את זה, כי היא מספרת את זה בצורה כזאת שמאוד מעודדת. כאילו היא אומרת לי, תראי איך הכל עובר. היה קשה. אבל גדלתם. זה עבר.

עכשיו גלגל חוזר אצל הנכדים.. וזה בסדר.. יהיה טוב ❤️

ואולי גם כנות פנימית.

גם סבתא שלי תמיד הזדהתה איתי עם הקשיים בהריונות וסיפרה לי סיפורים מההריונות שלה.

סבתא שלי, שגדלה במשפחה אמידה, סיפרה לי שכשאמא צעירה לתינוק ראשון, שכרו עבורה אחות לילה, שבאה בלילות ו*לא הרשתה* לסבתא שלי לגשת לתינוק כשבכה בלילה. כי הוא צריך ללמוד לישון בלילה. 

אני חושבת שהיה לי קשה מאוד לשמוע את התינוק שלי צורח ושלא ירשו לי לגשת אליו...

ואני בטוחה שהיו לזה גם נזקים נפשיים ברמה כזו או אחרת.

אבל היא לא ערערה על הקביעה הזו, שהתינוק אמור ללמוד לישון בלילה לטובתו.

גם כשאני שמעתי על זה ממנה, היא לא חשבה שזו הייתה טעות זו פשוט היתה המציאות מבחינתה

שואלת ברצינות, תבדקי עם יועצות שינה אבל הדרך דיי דומה

הילד בוכה קצת, מרגיעים עד שמתרגל לעניין.

לכוח הנפשי שלי בתור אמא לכמות הבכי שיכולה לשמוע באמצע הלילה - יש מצב הייתי שוקלת ליווי בתשלום כדי שמישהי תעשה את זה ביחד איתי..

מדובר ב 2-3 לילות מורכבים ועוברים את זה

התוצאה חלומית בעיניי (כתבתי בהודעה אחרת שמשברת בתור אמא לילד בן שנה ושמונה, ברור שזה לא חלומי לתינוק בן חודשיים או שמונה חודשים..)

הבן שלי למד לישון בגיל שנה לבד, בלי דקה של בכי.

בצורה מאוד הדרגתית וקשובה לצרכים שלו.

מתכוונת לחלום שילד ישן לילה

או שיש אחות שמאכילה אותו בלילה

כותבת בתור אמא לילד בן שנה ושמונה שקם כל 3 שעות ל 20 מל מטרנה 

גם על הדור שהם בני 60-70 היום.

אני חושבת שסבא וסבתא שלי חינכו יותר טוב ממני, ועדיין לא הכל היה מושלם. 

והלבישו אותם בגדים מהממים למעון והם אף פעם לא נהרסו להם שם

ובאחת בצהריים האמהות כבר לקחו אותם מהמעון הביתה למרות שהוא נגמר בארבע

ובבית היו 2 ארוחות מבושלות ומזינות כל יום

אחלה פריקה😅

נגמלו בגיל שנה וחצי

פשוט לא היתה ברירה אחרת

הכל היה מבד.. 

כשאני נולדתי כבר השתמשו בחד פעמי

זה בערך כמו להגיד שהניקו כי לא היתה מטרנה...

גמלו בגיל שנה-שנה וחצי כי היה אפשר כבר לגמול, זה שסוחבים היום עם טיטולים ודוחים את הגמילה זה המוזר, וכן, ברור שזה קשור לטיטולים החד"פ.

ולנגב את הפספוסים זה לא קל

והאמת? לא מכירה אפילו הורה אחד שעושה את זה כי "מתאים לו".

העבודה סביב גמילה בגיל שנה, מפרכת וגדולה הרבה יותר מגיל 3, יש הורים שיותר מתאים להם להמנע מעבודה מפרכת אם יש אופציה נוספת.

כי ילדים בני 3 הרי נגמלים ממש בקלות

וילדים בני שנה וחצי בקושי רב.

ילדים מפספסים במהלך הגמילה בגיל 3 ובגיל שנה.

לגמול שילד לא מוכן סתם יוצר תהליך ארוך

הבת שלי נגמלה בגיל שנתיים ו4 חודשים בלי פיספוס 1!!!

כי שיש בשלות ומוכנות הכל הולך יותר חלק

הסטטיסטיקה היחידה שהצלחתי לעשות היא שילדים צעירים בד"כ משיגים שליטה על הקקי מהר יותר וילדים בוגרים שולטים טוב יותר בפיפי.

אישית מעדיפה פספוסי פיפי באופן מובהק

לגבי משך הגמילה וכמות הפספוסים זה משתנה מילד לילד, לא ראיתי שאצל ילדים צעירים זה הרבה יותר ארוך או קשה.

ודאי שילדים צעירים באופן כללי זקוקים לטיפול יותר צמוד מאשר ילדים בוגרים, זה נכון בעניין הגמילה ועוד תחומים רבים נוספים.

החיתולים החד"פ דוחים את גיל הגמילה ולא להיפך, שחיתולי בד הקדימו אותה.

עובדה שגיל הגמילה הממוצע ממשיך לעלות.

החיתולים מאפשרים להפחית את הטיפול הצמוד בילד הצעיר.

בדומה למתן תמ"ל ולא הנקה.

זה לא מה שאמרנו?

אם תדחי את לקיחת התינוק לשירותים ב2 דקות הוא כנראה יפספס.

כשילד שלט בצרכים הוא מסוגל להתאפק במשך כמה זמן, עד שאמא באה לעזור לו,

גם אם הוא בן שנה ואפילו פחות.

ילד שלא יודע ללכת ולא יכול לעזור לעצמו..

בגיל שנה וחצי - שנתיים רוב הילדים הולכים ויודעים לתקשר את הצורך שלהם.

מכירה ילדה שהייתה גמולה לפני גיל שנתיים ותפעלה את העסק לגמרי עצמאית. (בסיר. כדי שיהיה לה נגיש והיא לא תצטרך לטפס. אם זה היה תלוי בה היא גם היתה מרוקנת אותו לאסלה אבל אמא שלה העדיפה שהיא תתן לה את זה כדי שלא תצטרך לנקות את כל השירותים...)

גם הבת שלי בת שנתיים גמלה את עצמה ואני לא הפרעתי.. וכשנחה עליה הרוח היא לגמרי עצמאית. היא גם יכולה להתאפק אם אנחנו לדוגמה מחוץ לבית בודדות הפעמים שהייתי צריכה לדאוג לעזור לה לעשות בטבע.

אני גמלתי בגיל כמעט 3 בלי פספוסים בכלל, לא ביום ולא בלילה. (הוא לא רצה לפני ולא רציתי בכח)

אם הייתי גומלת בגיל מוקדם יותר לדעתך הייתה אותה תוצאה? הילד לא היה מפספס כי זה תלוי ילד?

זה נראה לי מופרך

בערך כמו ללמד ילד לאכול מוצקים בלי להתלכלך בדרך.

כשאני גומלת ילדים אני מלמדת אותם לשלוט בסוגרים וכמו כל תהליך למידה משמעותי זה כרוך בהתנסויות רבות שחלקן מלכלכות, וזה נכון גם בגיל 3, אצלי ואצל המשפחות רבות שאני מכירה.
 

לבבי איך גומלים -

יש הבדל משמעותי בין גמילה לפני גיל שנה לגמילה מגיל שנה וחצי ואילך. בגמילת תינוקות ההורה לוקח אחריות מלאה על התהליך. זה דורש ממנו קשב לצרכים של הילד, לקרוא את האותות שהילד מסמן, וכמובן לקחת אותו להתפנות כשצריך. הוא לא מצפה מהילד להצלחות ולא מרגיש שפספוסים הם כישלון של הילד, ולכן בעיני ומנסיוני התהליך הזה חיובי ותורם לקשר הורה-ילד, לעומת גמילה מגיל שנה וחצי וצפונה שאז רוב ההורים מתחילים גמילה ומיד מצפים לרגע שהילד יפגין שליטה ובהרבה מקרים התהליך הזה גורר תסכולים רבים ומאבקי כח.

אם מחכים שהילד באמת יהיה מוכן ויעשה את זה מרצון ולא בכח.

ברור לי שגם אז לפעמים יש פספוסים אבל בטוח הרבה הרבה פחות מאשר כשהילד קטן יותר ולא מבין כל כך מה רוצים....

לא הבנתי,

יש לי בן שנתיים וחצי ובת שנה וחצי. מנסה להבין איך אפשר להתחיל גמילה? אני אשמח לגמול אותו לפחות.

בן השנתיים מתנגד בתוקף רק מלשמוע על הרעיון של להיות בלי טיטול, גם פרסים לא מעניינים אותו (לא ניסיתי בפועל אלא הצעתי שנקנה וכל פעם שיעשה בשירותים יקבל, הציע שנביא לאחותו הקטנה ושהיא תעשה בשירותים).

והקטנה? לא נראה לי שתבין מה אני רוצה מחייה.

אני גם בעד גמילה מאוחרת - בשיתוף עם הילד. כשזה נעשה נכון רוב האחריות היא על הילד ולא על ההורה.

אולי כשיש *רק* ילד בן שנה וחצי, או מקסימום עם אחים נוספים שכבר גמולים מזמן ועצמאיים בשירותים, אפשר להתעסק בגמילה שלו ברמה הנדרשת. אבל זה לא המצב אצלך...

אקדים אומר שאין לי שיטה לגמילה.

איך את מלמדת את הילדים שלך לאכול מכפית? אז אותו דבר...

מנסה בכל זאת לפרק את זה לשלבים, בבית אני עושה מה שנקרא לפי העין.

בגלל שברור לי שמדובר בתהליך של למידה שמבוסס על התנסות, אני מגיעה עם אורך נשימה ומוכנות לפספוסים מרובים.

אני לא נוהגת להתייעץ עם הילדים שלי לגבי תזמון הגמילה שלהם, ובטח שלא מחלקת להם פרסים לשם כך..

הצרכים נמצאים תמיד ברקע, אני מפשפשת אותם מגיל לידה וגם כשהם מחותלים אני מתמללת: אני רואה שאתה עושה קקי... כשאני מחתלת אני מראה להם - הנה הקקי שעשית. ככה שזה לא זר להם.

כשאני מחליטה אני מורידה להם טיטול ואז בעצם יש להם הזדמנות להתנסות בתחושות של הקקי והפיפי.

בשלב הראשון הם לומדים להבחין שהם עושים קקי ופיפי. אין לצפות שזה יקרה באופן יזום או במקום מתאים. התפקיד שלך הוא להסב את תשומת ליבם: "הנה, אתה עושה פיפי", וכדאי להוסיף: "כל הכבוד!". חשוב מאד! עצם העשיה היא הצלחה בשלב הזה, ולכן תגובה כמו: "אוי, ברח לך" משמעותה מבחינת הילד שעשיית צרכים היא דבר לא טוב שיש להמנע ממנו.

בשלב הבא אפשר להציע להם מידי פעם לשבת בישבנון/סיר. מידי פעם זה לא כל 20 דק'. חשובה יותר החוויה וההתנסות, אנחנו לא רוצים לייצר התנגדות.

לא לשאול: אתה צריך? לא לצפות שיצא שם משהו רק לתרגל ישיבה רפויה ולזכור שעשיית צרכים דורשת הרפיה של הסוגרים, לכן כדאי להמנע מסטרס. אפשר לעסוק בפעילות מרגיעה כמו סיפור, התעסקות בחומר, או ללכת על פעילויות שמעודדות הרפיית סוגרים כמו נשיפה (בועות סבון, נגינה בכלי נשיפה וכד').

אם במקרה יוצא משהו בשירותים/סיר זה ממש סיבה למסיבה! להראות לילד, לחגוג ביחד, לספר לאבא/סבא/סבתא אבל לא לצ'פר אותו ובטח שלא להתנות מראש (אם תעשה בשירותים תקבל עדש).

בשלב הזה אפשר להתחיל לדבר על תחושות גופניות. אולי הבטן שלך מרגישה שיש פיפי שרוצה לצאת? נלך לשירותים ונראה.

אם הילד מתחיל לעשות על הרצפה, בשלב הזה אני אקח אותו להמשיך לעשות בשירותים (אלא אם הוא נבהל או מתנגד) ואזכיר בפשטות: פיפי עושים בשירותים.

אם אני רואה שהתחתונים נרטבו אני שואלת: איפה עשית פיפי? ומבקשת שיקח סמרטוט וילך לנגב.

לאט לאט כשאני רואה שהילד מתחיל לשלוט אני מפסיקה ליזום הליכות לשירותים. בכל מקרה משתדלת לא להציק בשאלות: "אתה צריך?" כי מנסיון התשובה כמעט תמיד שלילית.

התהליך הזה יכול לקחת בין ימים בודדים לכמה שבועות ואפילו חודשים. זה תלוי בילד ובך.

בהצלחה!!

הוא שאת מובילה את התהליך. את לא מחכה שהילד יחליט שהוא מוכן ויגמל עצמאית אלא את מלווה אותו בתהליך מלמדת אותו ונמצאת לצידו כל הזמן.

זה תהליך מופלא שיש לו פוטנציאל לשדרג מאד את הקשר ביניכם.

בפועל זה לא מתאים למבנה האופי שלי ולא של הילד.

אני גם מעודדת מודעות לצרכים מגיל מאוד רטן כמו שהסברת שאת עושה ומאוד האמנתי בגמילה מוקדמת

כשניסיתי להוריד את הטיטול בגיל שנה ושמונה ראיתי שזה בעיקר מעורר בו חרדה, ושיחררתי.

בגיל שנתיים וחודשיים הוא פשוט ניסה לשחק בסיר ולעשות עם זה שטויות ולא הבין את המשמעות שסיר זה לעשיית צרכים

זה לא התאים לי בכלל, ראיתי שזה רק מעורר בי עצבים וזה לא נכון עבורינו.

התייעצתי עם אישה חכמה שאני סומכת עליה והיא אמרה לי תחכי שהוא יהיה מוכן.

אז שחררתי,

וזה פשוט מדהים ההבדל.

הוא מוכן והוא נגמל נהדר

זה מעצים אותו במקום לעורר בו לחץ

הוא חוגג את היכולת החדשה שלו

ומסוגל מצד שני להתמודד עם החלק הפרקטי

והוא בהחלט זקוק לעזרה

אפילו רגשית

זה לחלוטין לא קשור להפחתת הצורך שלו בטיפול צמוד

אלא היכולת להכיל תהליך כזה בצורה מטבית

אני כותבת את זה כי פשוט למדתי מזה שאין משהו אחד נכון

ועם כל ילד והורה מתאים משהו אחר

חושבת שזה עניין של התאמה, לכל ילד ולכל הורה

גם גמילה מאוחרת היא תהליכית ולוקחת זמן

גם בגמילה מאוחרת יש התנסות ואני צריכה סבלנות ואורח רוח

אבל לפחות הוא מבין ונמצא איתי יחד

כשניסיתי לגמול קודם הוא לא היה מעוניין בלמידה אלא שיחק עם הסיר והשירותים וכל מה שנמצא בהם. אני לא יכלתי להכיל את זה.

זה משתנה בין הורה לילד

ולשים את הגמילה המוקדמת כתהליך שקשוב לילד וגמילה מאוחרת כמשהו שרק נוח להורה ולא מתאים לילד זה לא מדויק בעיני

הפירוט התייחס לגמילה מאוחרת (מגיל שנה וחצי ועד בכלל). גמילה מוקדמת (עד גיל שנה) מתנהלת באופן שונה.

אני לא מכירה מקרוב מצבים שבהם מחכים ומחכים והופ קסם הילד נגמל לבד במהירות, ואם זה תהליך למידה אי אפשר לעבור אותו באופן שאינו קשוב לילד.

כשהבכור שלי היה קטן אמרו לי לחכות שהוא יהיה "בשל". חיכיתי וחיכיתי וכשהוא היה בן 3 התחלתי גמילה וניהלתי אותה פחות או יותר כמו שפירטתי למעלה, זה לקח כמה שבועות טובים, אולי חודשיים.

פחות בענין של גמילה מוקדמת.. ככה שיש לי עוד זמן

אבל הדיון ממש מענין

היה לי מאד מענין לקרא על התהליך שכתבת ובאמת תהיתי איך הוא מתאים לצעירים כ"כ, יותר מובן לי עכשיו כשכתבת שהכוונה לגמילה מאוחרת

הבת שלי בת שנה ו5 ואני לא מרגיש שהיא בשלה לתהליך כמו שתארת

לפני כמה חודשים בטח שלא..

סתם מענין אותי, מבחינתך אצל בן שנה וחצי ואצל בן 3 זו אותה רמה של תמלול והתנסות?

זה פער ענק בהבנה

וממש סקרנות, כי כנראה לא אעשה את זה אי פעם,

איך את גומלת בגיל צעיר יותר?

ואיך זה מסתדר עם שליחה למסגרת?

כתבת למעלה שלפני גיל שנה זה דורש קשב מלא של ההורים לאיתותים של הילד, אז מתאים רק לתינוק שלא הולך למסגרת? ולא נמצא אף פעם עם מישהו שהוא לא אחד ההורים?

הילדים שלי נמצאים במסגרת, אני מפשפשת אותם מגיל לידה אבל לא באופן מלא. הם מחותלים וכשהם נכנסים למסגרת אני מרגישה רגרסיה חדה באיתותים שלהם.

בהחלט אפשר להמשיך לפשפש במקביל, הילד לומד שבבית אמא תיקח אותו לשירותים ובמעון הוא יעשה בטיטול. אבל אין ספק שזה מורכב יותר בעיקר כי נמצאים פחות ביחד וכי המוטיבציה של ההורה לרוב יורדת.

לגבי הגילאים, בעיני גמילה מחיתולים היא תהליך גופני ולכן הבנה או יכולת קוגניטיבית פחות רלוונטיים.

אני מבינה למה את מרגישה שמחזק קשר הורה-ילד

נשמע קסום למדי הקשיבות הזו לאיתותים השונים

כנראה לי יקרה אצלי בגלגול הנוכחי

אבל את משתפת בצורה מאד נעימה ומכבדת

בכל מקרה תודה על הפירוט

זה מאוד מעניין❤️

בנות נגמלות יותר בקלות.

שתי בנות שלי נגמלו בגיל שנתיים! גמלה חלקה בלי פספוסים.

טיפ ששמעתי ואולי עזר, להתידד כבר לפני זה עם השרותים והישבנון- לפני המקלחת יושבים בשרותים. לא עושים שם כלום, אבל מתרגלים לרעיון.

וגם, הרבה פעמים כשנכנסים להתקלח אז הם עושים פיפי. צריך לנצל את ההזדמנות הזאת ולדבר על זה. אני עושה את זה כיום גם עם בן השנה וחצי. מורידה לו טיטול מלוכלך (אם זה לפני מקלחת והוא לא שוכב) ומראה לו שעשה קקי. עושה פיפי במקלחת- אומרת לו תראה אתה עןשה פיפי. שיתחילו לזהות.

הבת הראשונה שנגמלה בגיל שנתיים. זה בכלל התחיל ממשחק של האחים שמעליה שנתנו לה תחתונים. בכלל לא התכוונתי לגמול. היו 2 פספוסים, וזהו. נגמלה יום ולילה.

הבת השניה, היתה קמה עם טיטולים יבשים לגמרי, אז הורדנו טיטול בלילה, ומהר מאוד גם ביום. בלי כמעט פספוסים. 

יעלה לפני גיל 3

עם בנים בכורים זה יותר קשה. וגם היינו בלי נסיון וידע. לקראת גיל 3 התחלנו גמילה. הוא לא אהב את השרותים ולא רצה לעשות בהם. לא זוכרת במדויק. אבל נראה לי שפיפי כן עשה בשרותים. אבל צואה לא הסכים. ובכללי היה מתאפק ולא מוכן לעשות. הלכנו איתנו פעם לבית כנסת בשבת בבוקר, התאפק כל הזמן. כשחזרנו לקחנו לשרותים, ישבנו שם שעה!!! עם שירים סיפורים. כלום. הילד לא מסכים. בסוף התייאשנו. הלכנו לשולחן, ואז עשה..

אבל אחרי תקופה לא ארוכה גם הוא נגמל וביקש בלי טיטול בלילה, חששתי, אבל הוא עמד בזה בכבוד.

השני נגמל בקלות בגיל שנתיים וחצי. היה צריך לעבור טיפול רפואי שלפניו לא יכולנו לגמול. אז לא היתה אופציה לפני. אחריו מיד גמלנו. לא זוכרת מאורע מיוחד כל כך.

חשוב לי לציין שהרטבות ופספוסי לילה זה מאוד מאןד נפוץ!! כך שיש ילדים שנראה לנו שהם לא נגמלים או שהתחלנו כשהילד לא בשל, כשבפועל זה לא משנה מתי היינו מתחילים כי זה ילד שעד גיל ילדות מאוחרת יפספס בגלל איך שהגוף שלו מתנהג ולא כי גמלנו מוקדם. 

יש לי ילדה שנגמלה בגיל שנתיים בלי פסםוסים בכלל!

עם הבאה אחריה היה יותר קשה, המון פספוסים ונגמלה סופית בגיל 2.10 כחודש לפני גן עירייה..

אגב יש לי אחיינית שגמלה את עצמה בגיל שנה וחצי, פשוט הורידה חיתול ולא הותירה להורים ברירה.. 

ויש ילדים שלגמרי מוכנים מגיל שנתיים ואפילו לפני.

והקביעה שלחכות לאיזור גיל שלוש עד שהילד יהיה מוכן לא תמיד נכונה ולפעמים הילד יכול להיות מוכן לפני, וזה חוסך הרבה התעסקות להורים, לגמול יותר מוקדם..

הבכורה נגמלה בגיל שנתיים מרצון. והלך מעולה ב"ה

הבאה אחריה ניסיתי באיזור שנתיים וחצי כי ראיתי שהיא לא מוכנה, וגם אז היו המון קשיים אז ויתרתי, וניסיתי שוב לפני גן עירייה. וגם אז זה לא הלך חלק. ממש ראיתי שזה תלוי ילד.

ועם הבאה אחריה היא נגמלה יותר בקלות בגיל שנתיים וחצי.

עם שתי האחרונות הייתה טיפה התנגדות בהתחלה, אבל לא בהכרח שזה היה עובר מתישהו, לפעמים צריך לשדל ולנסות.. 

אני לא מחכה דווקא לגיל שלוש. אני מחכה שלא תהיה התנגדות מצד הילד.

בן השנתיים וחצי שלי מתנגד בתוקף כבר חצי שנה אז לא רואה צורך להתעקש איתו על זה

במשרה מלאה!

הרבה לא עבדו בכלל, וחלק עבדו עד הצהריים.

מציאות של שני הורים עובדים עד 4/5 והלאה - היא רק מהשנים האחרונות.

מחזקת את דברייך שבאמת מציאות החיים הייתה יותר נוחה לאמהות. בטח בדורות הקודמים, וגם בדור של האמא / החמות / הסבתא / הדודה.

הסיפורים של כולנו גרנו יחד אחד בתוך ה2 לגמריי בלי טיפת פרטיות ומה שהסבתא הייתה אומרת היינו עושים בדיוק בלי לחשוב

בעעעעעע

לכל ילדי השכונה אצלן בבית

ועשו יצירות מושקעות

ולפני כללל חג קישטו את הבית

והתחפושות היו עבודת יד

ודילגו על לילות חופשי כי שינה זה לחלשים

והבית היה מצוחצח ומסודר תמידדד

ועכשיו, כששולחים אליה את הילדים (אחרי שמבקשים, היא בחיים לא תציע) אז היא פשוט מראה להם סרטים מהתחלה ועד סוף הביקור בלי אפילו לשאול אותנו אם זה סבבה

ותודה @שיפור על המקום לפרוק קצת.

בעעע

אני חווה את זה מהכיוון ההפוך, של הבת שלי (כולה בת 9.5):

"כשאני אהיה אמא הבית שלי יהיה תמיד מסודר יפה,

והילדים שלי תמיד ידברו בנחת וברוגע,

והם יקבלו ממתקים כמה שהם רוצים,

ויהיו בריאים,

ויקומו מוקדם וילכו לישון בזמן,

ויהיו תלמידים טובים ויהיו מלכי הכיתה,

ואני תמיד אכין להם אוכל טעים...:

וכן הלאה...

אני פשוט אומרת לה אמן מכל הלב ומאחלת לה שכך באמת יהיה... למה לא, אני רוצה הכי טוב בשביל הנכדים שלי

זה על חבורת ילדים תוססת שאף פעם לא רבו, לא התחצפו, תמיד כיבדו ודיברו בנימוס,

והיו מושלמים כאלה..

מבינה אותך מאוד!!!

שבמילא חצי לא מחסנים

אז אין לי איך להמנע מלחיות..אני לא אעבור לחינוך ביתי ולא אנעל בבית

אני כן שומרת על הז שלקטן לא יתקרבו חברים לש הילדים..ובכללי במילא לרוב הוא צמוד אלי

אנ י גם חוששת לפעמים

זה לא שלא

אני לא אומרת לך מה לעשות

אני במקומך כן היתי הולכת

כי ירושלים זה עיר גדולה

זה לא שההתפרצות עכשיו היא בכל בית שני וכו

ובכללי בחיים יש אצלי כן איזה גבול בין השתדלות להשתדלות עודפת

אצל כל אחד הגבול עובר במקום אחר

ולכן באמת ההחלטה היא שלך

אבל סתם משתפת שזה לא כזה חד משמעי שאסור להפגש עם אף אחד לא מחוסן..

ואני יודעת שמי שהגבול שלה שונה משלי תבוא ותביא לי את כל מקרי המוות חו''ש וכו

אני יודעת

ואני גם לא מתנגדת ולא אומרת לאף אחת מה לעשות

זה עניין של ניהול סיכונים.

אבל פשוט מכירה קצת את עצמי ויודעת שאני אהיה כל הערב בלחץ שהילדים שלהם לא יתקרבו לתינוק, ואחכ שבועיים אני אהיה בלחץ ואבדוק כל סימן שנראה לי חריג אצלו אז לא יודעת אם שווה לי הלחץ הזה

שייך לשים אותו עליכם במנשא?

או אם הוא קטן ועדיין רוב הזמן בעגלת אמבטיה אולי מראש להגיד שאת מבקשת שלא יתקרבו כי עם כל המחלות שמסתובבות עכשיו את חוששת עליו.

ואם הוא כבר בגיל כזה שמסתובב אז אם נעים לכם, להגיד להם מראש שממש התלבטתם אם לא לבןא בגלל זה, אבל בסוף החלטתם שכן, אבל מבקשים שלא יתקרבו לתינוק כי אתם מפחדים. 

שחצבת כמה שידוע לי מאוד מדבק.

ברמה שאם חולה היה בחדר ויצא ממנו, ומישהו נכנס אחריו לאותו חדר, יכול להידבק. אז זה שהתינוק שמור קרוב להורים לא בטוח יעזור במקרה וח"ו יש מישהו מודבק.

מוסיפה שלעניות דעתי כדאי שגם מי שכן מחוסן והולך למסיבה, שישטוף טוב טוב ידיים במים וסבון לפני שהוא נוגע בתינוק חזרה בבית

שללכת ולשמור על התינוק בעגלה שלא יתקרבו אליי זה מספיק

הם לא היחידים ואנחנו מסתובבים בין הרבה אנשים 

וגם יש הבדל בין זה שמישהו סביבי לא מחוסן אבל אני לא גרה במקום שיש בו התפרצות, לבין להפגש עם אנשים שכן יש סבירות מסויימת שהם יכולים להידבק ולהדביק.

וגם בעלי די מטיל וטו על ההגעה של התינוקי (מבחינתו הוא גם מוכן להשאר בבית, אבל זה הצד שלו אז פחות הגיוני😅)

זה לא שלי יותר חשוב. גם בעלי רוצה לפגוש את המשפחה שלו ומן הסתם יותר ממני

למרות שכרגע הוא אומר שלא מרגיש טוב אז אולי בסוף יצא שבאמת אני אלך🙊

מתכוונת לחיסונים בכללי? או לא מחוסנים לשפעת?

בכל אופן הייתי הולכת ואת התינוק שומרת יותר שלא יתקרבו... או מרדימה בחדר (תלוי גיל)

בכל אופן אין לנו מושג מי מסביבינו מחוסן או לא....

אי אפשר לא לצאת מהבית וחבל שתגרמי לעצמך להפסיד 

וספציפית לחצבת

זה מסיבה באיזה אולם קטן אז אין חדר שאני אוכל לשים אותו שם.. אחרת זה באמת יכל להיות פתרון נוח

מבינה את ההחלטה שלכם.

וזה באמת מבאס שהחלטות של אחרים צריכות להשפיע גם עליכם..

אולי לשים אותו במנשא עליך כל הערב?

או לחילופין להיפגש עם חברה אחרת?

אולי זה ירגיע ואולי לא, אבל ירושלים ענקית, וההתפרצויות הם במקומות מאוד ספציפיים ולא בכל העיר, ככה שהם לא גרים או מסתובבים הרבה באיזורי ההתפרצות (שהם מצומצמים) לא הייתי חוששת יותר מאשר אנשים ממקומות שאין בהם התפרצות

בעיקר משמועות הבנתי שזה בעיקר בשכונות חרדיות מסוימות אבל לא מצאתי מידע שמאמת אז מעדיפה לא לכתוב פה... אני יודעת שבאיזור שהמשפחה שלי גרים (למרות שהוא נחשב חרדי) אין התפרצות, אז שווה אולי לנסות לברר את זה

אבל חד משמעית אם הם גרים בשכונות חרדיות- לא הייתי הולכת.

יש לי חברה שהיא אחות שמטפלת בילדים שנדבקו בחצבת והיא אמרה לי שכונות כמו מאה שערים, גאולה.. שכונות חרדיות ממש- הן האוכלוסיות שמגיעות.

חצבת זה לא צחוק... והמצב ממש מחריף בחורף. כל כך מבינה את הבאסה- גם אני הייתי בסיטואציה דומה וזה מתסכל!!

אבל מחזק אותי לדעת שאני עושה את מה שהכי נכון לתינוק שלי ולרוגע הנפשי שלי

באסה להפסיד מסיבה,

אבל אני חושבת שהמחשבה על "אני מפסידה בגלל בחירות שלהם"

היא לא ממש נכונה ובטח לא מקדמת.

יש הרבה בחירות של אנשים שמשפיעות על הסביבה, ועדיין הבחירה של מי שנמנע היא גם בחירה.

מכירה מלא שלא ילכו למסיבות ביו"ש בגלל חשש מהדרכים,

ואף אחד לא יגיד בגלל בחירה שלהם לגור במקום מסוכן אני מפסידה מסיבה.

או בגלל ענייני כשרות/ צניעות.

כשהקטן שלי היה בן פחות משנה, גם הייתה תקופת התפרצות חצבת, ושמרתי עליו בבית ככל יכולתי,

ככה שמבינה את הבחירה שלך להישאר,

ועדיין כדאי לתייג את זה שאת בוחרת להישאר כדי לשמור על התינוק שלך, ולא בגלל בחירות של אחרים (שבעינייך זו בחירה חסרת אחריות, מבחינתם זו בחירה על אוטונומיית הגוף שךהם וזו זכותם בדיוק כמו זכותה שך בחורה ללכת עם גופיה גם אם זה מייצר קונפילקט לאחרים.

לעניין פתרונות, אפשר לבקש שיפתחו זום בזמן הדיבורים, זה נחמד לראות אנשים ככה ולשוחח איתם

אצלנו עושים את זה עם חלק המשפחה שבחו"ל.

אם לא עושים אצלכם תוכלי לעשות שיחת וידאו עם בעלך ולבקש לפטפט עם האנשים שרצית במיוחד, ועל הדרך גם עם השאר..

ותפנקי את עצמך הערב בלי קשר 😀

ואולי זה היה מרגיש אחרת אם הייתי יודעת את זה מראש ומראש מחליטה את ההחלטה שלי ולא ברגע האחרון מגלה את זה..

נראה לי פחות הקטע שלי הזום או הוידאו.. אבל תודה על ההצעות

וברור שאתפנק.. מתלבטת על מה😅😜

אם כן הייתי שוקלת כן לבוא איתו למסיבה

אם לא, אז ממש לא הייתי מביאה אותו...

מה לגבי בייביסיטר?

או להשאיר אותו אצל שכנה/ חברה/ אחות?

את הבנות שמחוסנות במנה אחת אני שולחת..

הוא עדיין רק על הנקה אז ממש קשה לי להשאיר אותו בלעדיי.. בפעמים הבודדות שהשארתי זה היה עם בעלי. 

סביר להניח שאם תצאי עם התינוק למסיבה, לא יקרה לו כלום
אבל ממש מבינה את הלחץ שאחרי...גם אני ככה,כל אפצ'י יכניס אותך לחרדה...וזו סיבה טובה שעדיף להישאר מוגנים בבית.
מצד שני, אולי כדאי לברר דרך רופא או אחות, אם התינוק ממש קטן- הוא נחשב מחוסן ממך דרך ההנקה? (אם לא, מאמינה שהיו ממליצים לחסן לחצבת כבר בבית החולים)

אבל קשה לי לסמוך על זה בלב שלם.

והבנתי שמתחת לגיל חצי שנה החיסון לא יעיל ולכן לא נותנים, וגם במקומות שהייתה התפרצות הקדימו מגיל שננ לחצי שנה אבל לא פחות מזה

בסליחה שהוא קצת מכני ומעושה, כשהוא מגיע בצורה של דרישה מילדים.

סליחה זה חשוב

יותר חשוב ללמוד איך מתנהגים

הסליחה היא לא מה שגורמת להם להבין האם מה שהם עשו בסדר או לא (לפי דעתי)

לגבי התנאים - בעיניי לא להכין לו אוכל, זו תגובה חריפה לאי בקשת סליחה. זה אמור להיות מנותק לפי דעתי. מה גם, שרעב (ועייפות גם, ועוד גורמים פיזיים), באמת מקשים על ההתנהלות ולפעמים אחרי זה הרבה יותר רגועים וקל לנהל כל סיטואציה הרבה יותר טוב 

הוא עלה על עץ, והיה צריך סולם לרדת ממנו.

זה באמת לא בסדר שהוא זרק קוביות, וגם לא בסדר שהוא ענה לך כמו שענה.

אבל אני מרגישה שיש כאן קצת פער בין הציפיות שלך, לבין ההבנה והיכולת שלו.

לא תמיד שיח הוא בדיוק מה שמתאים, במיוחד לא בזמן מעשה.

לפעמים משפט קצר וחותך, בטון החלטי, הוא יותר אפקטיבי משיח והסבר, שאולי מתאים שיהיו, אבל בשלב של נחת ואחרי מעשה, ולא תוך כדי.

לדבר איתו, בלי שיפוטיות, לנסות להבין מה הכוונה שהוא לא יכול לבקש סליחה. אפשר לקרוא ביחד את הסיפור המקסים של אמונה אלון "איך מבקשים סליחה", ולדבר על זה.

אבל, לדעתי האישית, מאד מאד חשוב שידע כן לבקש סליחה. לא בשביל המילה, בשביל היכולת שלו להתנצל, להודות בטעות, להכיר בזה שהוא עשה משהו לא בסדר, מול עצמו ומול מי שנפגע ממנו.

אחרי כל השיחה וההבנה וכל זה, הייתי מבהירה שזה הכל טוב ויפה אבל בסופו של דבר - הוא יבקש סליחה. בעל פה, בכתב, איך שהוא רוצה. אבל הייתי דואגת שהוא יעשה את זה. (אצלנו בבית לא רק מתעקשים על הסליחה אלא גם על ההכרה המפורשת בטעות - "סליחה שעשיתי איקס")

לא הייתי מונעת אוכל ושתיה או משהו בסיסי כי זה יכול לקחת גם יומיים, אבל כן הייתי מתעקשת לפני משהו שהוא לא בסיסי לשמוע את הסליחה.

מצד שני, גם לא הייתי הופכת את זה למשהו עם כעס ואישי, או העלבויות ועניינים כי זה רק יהפוך את הסיטואציה למפלצת, פשוט בענייניות - כמו אם הוא לא התקלח, או שכח לשים גרביים - לא ביקשת סליחה, תבקש. 

שמושגי הזמן של ילדים הם קצת שונים משלנו.

זה נכון שהם זוכרים מה קרה, אבל "לגרור" מקרה במשך יומיים, זה לא בהכרח נכון...

ילד מבחינתו כבר עבר והתקדם הלאה, וזה קצת להישאר על מקרה יותר מידי זמן לגיל הזה.

אבל אני ממש ממש מאמינה בקריטיות של היכולת להכיר בטעות שלך מול עצמך ומול אחרים. גדלתי עם אחים שחלקם היו ילדים טובים טובים טובים ומדי פעם כשהתפלק להם משהו לא טוב הם מאד התקשו לבקש סליחה/להודות בטעות ולא רק מול אחרים, בכללי הם היו כל כך רגילים להיות ילדים בסדר גמור שממש לא הצליחו להכיל שעשו משהו לא בסדר, וקצת התנהגו כמו שהפותחת מתארת. בגלל שזה לא קרה כל הזמן, ורוב הזמן הם היו בסדר פשוט העבירו להם את זה, ועם השנים ממש הרגשתי איך הם בונים לעצמם חומה של חוסר מודעות עצמית רק כדי לעולם לא להיות טועים. והיום כמבוגרים - הם אף פעם לא אלה שלא בסדר, תמיד הם לא התכוונו, לא שמעת נכון, בשפה ההלכתית הביטוי הזה לגיטימי, לא הבנת אותם, או אלף ואחת תירוצים אחרים אבל בסופו של דבר הם לעולם לא מצליחים להודות בטעות שלהם, להתנצל גם אם אמרו משהו לא מתקבל על הדעת ולהכיר בזה שלפעמים הם לא בסדר.

נכון, זה תיאור קיצוני, אבל במציאות זה לא כזה קיצוני, כי גם היום הם אנשים בסדר גמור עם חיי חברה עשירים שרק מדי פעם יוצא להם כזה דבר אז כמו פעם - אנשים מרימים גבה ומחליקים להם. מה בגיל 30 תריבי עם אחיך על משפט אחד שהוא אמר?!

אבל ילד בן 6 שבוכה חצי שעה שהוא לא מסוגל לבקש סליחה - בדיוק ככה זה התחיל.. 

לא חולקת על הצורך של להכיר בטעות

לא בטוחה שהדרך היא בלהכריח לבקש סליחה ולהתעכב על זה כל כך הרבה זמן.

יש כל מיני דרכים לחנך, ולפעמים גם נבחר דרכים שונות בסיטואציות מסויימות ולא תמיד נפעל בדיוק אותו הדבר.

בעיניי צריך לסגור סיטואציות עם ילדים בטווח הזמן המיידי, ולא למשוך את זה, גם לא לערב.

לדבר באופן כללי? זה אפשר.

יכול להיות שיקרה משהו בבוקר, ואחליט במודע לדבר אחרי צהריים. אבל זה אז זה לא יהיה כדרישה ותנאי מה לעשות עכשיו, אלא כהסבר ושיח בינינו. 

מנסה לחשוב על עצמי בתור ילדה יותר קטנה מ6 גם, זה נותן לי איזשהי אינדיקציה, איך הרגשתי לגבי דברים או איך חשבתי עליהם. יצא לי בתור ילדה לקבל עונש על מעשים אחרי כמה שעות ואפילו אחרי שבוע (מעשה שנעשה בשבת והמענה היה בשבת אחר כך כשבסיטואציה דומה  לא התאפשר לי הדבר שבגללו התנהגתי לא בסדר) וכל עוד זה נאמר בהקשר של המעשה "עשית x ולכן זה לא מתאים ש-y" גם כשזו ממש לא היתה השלכה של המעשה שלי (נגיד לא קיבלתי ממתק כי התחצפתי), זה משהו שהבנתי וקיבלתי.

אני חושבת שילדים מסוגלים להכיל יותר ממה שמייחסים להם היום.

ברור שבמצב אידיאלי עדיף לסגור את הנושא באופן מיידי, בתוצאה למעשה, וכו וכו וכו.

בפועל דברים מורכבים יותר ובעיניי יותר חשוב שהילד מבין שהדברים נעשים מתוך שיקול דעת ולא מתוך כעס רגעי של ההורה ושיש משמעות למעשים שלו מאשר שהמענה ניתן באופן מיידי למשל.

ובסופו של דבר, האמת, זה גם מאד מאד קשור לאופי של הילד, והורים הרבה פעמים מבינים אינטואיטיבית מה יותר נכון מול הילד הספציפי, לא משנה מה יותר נכון לפי הספר.. 

כותבת באופן אמורפי

אני כותבת מניסיון שלנו

אצלנו ראיתי שאין טעם "לגרור" דברים.

זה לא קשור לשאלה כמה הילד שלי יכול להכיל

זה קשור לבשלות של ילד

אני לא אעשה לילדים שלי הנחות בהתנהגות

אבל אני פשוט אומרת, שהרבה פעמים לנו כהורים משהו נראה מאוד מובן מאליו, והילדים בכלל כבר שוכחים מזה.

זה קשור גם לתפיסה שלרוב יש מניע לילד אם הוא מתנהג בצורה מסויימת, מצד אחד לא תמיד יעיל לדבר באותו רגע, מצד שני, לגרור את התנאים הלאה, זה גם לא נכון.

אני אעדיף בזמן אמת להגיב במשפט קצר וחותך

ואם אראה שיש צורך, אדבר על זה גם בזמן רגוע אחרי זה. הם ייזכרו

אבל כל שפת התנאים, והחובה בהקשר לבקשת סליחה, בעיניי לא מתאימה לאורך זמן ולא יעילה

יש משהו לא הוגן או מלחיץ, להחזיק ילד באוויר בציפייה לעונש.

מאוד קשה בעיניי להתנהל ככה.

ילד שיודע שאם הוא עשה משהו לא בסדר, יכול לחכות עכשיו שבוע בשביל עונש, יוצר תחושת לחץ ממש גדולה.

הרבה יותר הוגן ונכון, לסגור אירועים, ולא להחזיק את הילד בפחד מה יהיה העונש ומתי הוא יהיה.

לצד זה שחשוב לחנך ללקיחת אחריות, בעיניי חשוב לא פחות לדעת להעביר הלאה לפעמים, ולא לנטור.

לגבי העונשים, זה לא ששבוע הילד "מחכה לגזר דין", אלא באותו רגע אומרים לו בזמן איקס יקרה ככה (בקניות הבאות לא תוכל להצטרף, בארוחת הערב לא תקבל את הממתק או כל דבר אחר) ואז גם אם היישום קורה לאחר זמן, פשוט מזכירים לו ברוגע ובשקט ובזה זה נגמר. זה לא הופך לאיזו עננה שמסתובבת לו מעל הראש 

כנראה לא לגמרי מצליחות להבין אחת את השנייה

או שההבדל הוא על הטרמינולוגיה של דרישה.

כי גם אני חושבת ששיחה רגועה מאוחרת יכולה להיות אפקטיבית יותר ונכונה יותר

פשוט להציב תנאי של "תבקש סליחה אחרת לא תוכל לעשות א,ב,ג" זה לא נכון בעיניי

זה מכניס את הילד למלכוד, וזה לא מה שמוביל אותו להבנה על הטעות

שיחות אצלנו יהיו יותר בכיוון של:

- דיבור על מה שהיה

- אתה מבין למה זה לא בסדר? / לא נעים / פוגע?

ואז אם זה באמת נעשה בצורה טובה הילד יבין מעצמו.

ואז השאלה תהיה

אז אני חושבת שצריך לבקש סליחה, מה אתה אומר?

ולרוב זה כבר יהיה כן, אם הוא באמת הבין.

אבל אם הוא לא הבין, גם אם אכריח אותו לבקש סליחה, זה לא מה שיגרום לו להבין.

נראה לי בעצם הבחבוש שלי זה כי סליחה מגיע רק אחרי הבנה בעיניי, ולכן אין טעם להכריח לבקש סליחה סתם ככה

השיחות הרגועות הן הכי מועילות, וכן אני מתעקשת על הסליחה אבל לא ראיתי סיטואציה שבה יש שיחה טובה והבנה של הילד ועדיין הוא לא מוכן לבקש סליחה.

אולי את צודקת והשיחה זה העיקר, כל עוד הילד לא רק מקשיב ומנסה להצטדק אלא אקטיבית מביע הבנה לעובדה שהוא היה לא בסדר.

למרות שעדיין יש משמעות בעיניי, גם אם סימבולית,,לבקשה של הסליחה ממי שנפגע. כאילו, יכול להיות שהילד שפגע הבין והפנים, הכל טוב, אבל הילד שנפדע הוא גם צד פה, הוא גם בנאדם, ומגיע לו גם לעשות קלוז'ר למה שקרה ולא רק שהשני יבין. גם אם הוא מבין אז למה ככ בעיה לבוא לנפגע ולתת תוקף לפגיעה שלו?

אין מספיק שיקול דעת ושליטה עצמית 

בעיניי הסיטואציה שתוארה תקינה לחלוטין לגיל 6

כשילד אומר שהוא יכול לזרוק גם עלי או מושך בחצאית

אני לא אראה בזה חוצפה אלא מעשה שובבות/ תגובה של ילד קטן

גם ילדים גדולים יותר וגם מבוגרים

לא מגיבים תמיד בצורה אופטימלית  ולפעמים מגיבים בצורה גרועה

ככה שכדאי לקחת תגובות גרועות בחשבון מראש

בסיטואציה כשהילד עושה מעשה בעייתי

אני מבקשת להפסיק בצורה קצרה וברורה

אם יש צורך חוזרת שוב

וגם פעם שלישית

אם הילד מגיב תגובות פחות טובות לרוב אני לא אתייחס

רק אם זה משהו חריג וגם אז אני אגיב בקצרה שזה לא מתאים

בעיניי כבוד מקבלים

לא דורשים

כשהילד גדל הוא לומד לדבר בכבוד

לא בגלל שמישהו דורש אלא בגלל ששיקול הדעת והשליטה העצמית מתפתחים וגם הוא מקבל דוגמא אישית

כי אנחנו ההורים מדברים בכבוד אחד לשני ולילדים

לגבי בקשת סליחה

אני לא דורשת

אולי לפעמים מציעה לילד לבקש סליחה מאחיו (אני לא צריכה לעצמי בקשות סליחה)

לא כדאי להיכנס למאבקים על בקשת סליחה

זה לא יעיל לכלום וגם פוגע בהובלה ההורית

בין האוכל שהוא ביקש לזה שנוא לא ביקש סליחה

בעיניי אסור לקשור בין דברים כאלה וזה לא נכון גם כי זה עלול ליצור יותר אנטי. לילד רעב נותנים לאכול לדעתי בלי קשר לאם ביקש או לא ביקש סליחה, וזה לא כמו ממתק לפינוק נניח

אגב, ילדים רעבים/ עייפים בהחלט יכולים יותר להציק אז הפוך - במקום להתעקש על סליחה, ללכת אחורה ולהבין איזה מנגנון הופעל אצלו שהוא התנהג ככה. זה יכול להיות בהחלט רעב/ עייפות/ הצפה רגשית מכעס או רצון בתשומת לב

לבקש סליחה.

זו מיומנות שתלויה במצב רוח, בסופו של דבר, אפילו אצל מבוגרים... ובטח שאצל ילדים בגיל הזה.

טוב שדיברת אליו בנחת, זה חשוב, אבל נראה לי שנכון יותר היה לומר לו: "אני מבינה שעכשיו קשה לך לבקש סליחה, אבל אני בטוחה שבתוך הלב שלך אתה באמת מצטער על מה שאמרת, ולכן אני אסתכל על זה כאילו ביקשת סליחה." ואז לתת לו לאכול ולשתות, כי זה באמת יכול להרגיע...

זכורים לי מקרים שילדים באו אליי אחרי כמה זמן, כשנרגעו, ואז פתאום ביקשו סליחה... אז גם זה דבר שיכול לקרות.

בהצלחה, יקרה❤️

של ריבועים קטנים ואני מגלגלת לבפנים את המטפחות. ממש קליל לסידור (סתם לגלגל ולתקוע) ונראה מסודר כי איך לא

ואז אני תולה על זה

זה לא סופר מסודר אבל זה נוח לי וקל ונראה יפה בעיני

כל אופציה שדורשת קיפןל/גלגול לא החזיקה לי

מדפדפת להנאתי

הכי נוח שמצאתי 

מחולק לערימות: מטפחות של שבת, מטפחות צבעוניות, מטפחות חלקות, ומטפחות שאני פחות משתמשת.

לי נח ככה, אבל אולי אם היו לי יותר מטפחות זה כבר לא היה נח.

לא מסודר במיוחד אבל נוח מאוד

אבל האמת לאחרונה מרגישה צריך למצוא פתרון אחר.

זה ממש מבולגן בעין ו'שמן' ומלא פעמים אני לא מוצאת מטפחת על המתלה

שם זה מחולק ל4 קטגוריות שונות.

וכן, יש לי הרבה...

עשינו בשערי צדק, אצל מנהל מחלקת כירורגית ילדים.

בעיקרון היה באשפוז יום, אבל בגלל שהניתוח היה רק אחרי הצהריים, הוא נשאר ללילה להשתחרר על הבוקר.

ההתאוששות היתה ממש קלה.

מוזמנת לשאול עוד דברים.

אני כל כך בורה בכל המערכת....

או סתם יצא?  

היתה לנו אפשרות לבחור רופא ללא עלות.

זה היה לפני 6 שנים.

אני חושבת שהיה בלי תשלום בכלל, רק עם התחייבות מהקופה.

ובגלל שהיה לנו את הביטוח הכי גבוה, אז גם יכולנו לבחור רופא.

כירורג ילדים בקופה נתן לנו הפניה לבית חולים.

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

אבל יודעת שאצלי התחושות שונות לגמרי…

לדעתי אין מה להשוות עובר שאף פעם לא "הכרתי" לילד שממש גידלתי אותו.

הייתי מתחילה מלחשוב האם הקושי לשחרר מגיע אצלך ממקום יותר רגשי או יותר שכלי (כמו מין מחויבות מוסרית כלפי הילדה).

את כמובן לא צריכה לענות על גבי הפורום…

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

לחכות שיגדל.

זה חלק מהתהליך הסתגלות לעולם.

עסויים, נמר על העץ, אופניים עם הרגליים.

אצלי עזר להוריד מוצרי חלב (בעיקר), שוקולד וקפאין (מצליחים אני אוטומטית לא אוכלת מהלידה...).

הרבה "אופניים" עם הרגליים, למעוך ברכיים לבטן.

בלילות קשים שמתי מנשא וראיתי סדרה. הבנתי שלנסות לישון ולא להצליח יותר מתסכל ומעייף מלא לנסות לישון מראש.

מזל טוב ובהצלחה❤️

קודם כל לזכור שזה עובר בע"ה
קטניות- מותר לך לאכול, בתנאי שעברו השרייה טובה, כל עוד עבר השריה זה טוב למערכת העיכול ואין מה לדאוג (כולל קינואה וכל דבר שאפשר להשרות במים...)

אני בזמנו שתיתי הרבה תה שומר וקמומיל, ממש כל שעה, אומרים שזה טוב...
ומרק עם הרבה כורכום- הכורכום מאוד עוזר להם להרגיע את הבטן...
מוצרי חלב אני גם הורדתי לחלוטין, וחזרתי לחלבי כשהיה בן חודשיים...

ואנחנו לא משתמשים בו בכלל

קניתי גם מסאז' לעיניים מאין משקפת עם מוזיקה רטט חום ועוד - גם לא משתמשים.

השתמשתי בזה פעמיים שלוש וזהו. 

אבל זה לא בשימוש יומיומי

ואני עוד לט מוצאת לך קישור, אבל הוא מעולה

משו דומה - ידית עיסוי. ראיתי שמוכרים בדר גב

אחרי מה ששושנושי כתבה חשבתי אולי על משהו כזה

חגורת עיסוי רטט לגב BACK VIBRATION | ד"ר גב

אבל בהתחלה ראיתי את זה

מכשיר עיסוי ומסאז אישי PRO | ד"ר גב

זה דומה למה שיש לך?

אני לא מחפשת שיהיה לה לשימוש יומיומי, אבל כן רוצה שיהיה לה שימושי.

חבל לי להשקיע במתנה שתשב במגירה.

זאת מישהי בת 50+ עם כאבי גב שהולכת למסאז'ים מידי פעם (ככה שאני יודעת שהיא בסדר עם מגע)

לכן חשבתי שזה משהו שיכול להתאים לה ולשמח אותה.

מכשיר עיסוי חשמלי TWIN PRO | ד"ר גב

כזה

רק שאצלי יש לו 3 עיגולי רטט ובלי חימום

יש לי גם חגורת רטט מחממת שהיא גם ממש נחמדה אבל המכשיר בקישור יותר מתאים לגב לדעתי

ב‘ה בנושא הזה אני מושא קנאתך אבל ההריונות שלי קשים בטירוף! ואני הרבה מוצאת את עצמי מקנאה באילו שרצות ויפות ואוהבות להיות בהריון...

ועדיין מודה על רגע על ההיריון ומאוהבת בתוצאות שלו...!!

ההריון לא קל, הקאות נון סטופ והרבה ריצות לבדיקות אבל זה שגם הלידה אולי תהיה בניתוח וכל הלחץ סביב זה ממש קשה לי.

יש לי ניסיון עם קיסרי, לי זה היה נורא בעיקר נפשית

שמכירה נשים שילדו גם ככה

אשמח לעזור בזה אם תרצי כתבי לי בפרטי