אתה תתפנה לחפש את החברים שלך.

כמו אפי איתם.

כמו אברהם אמונה.

כמו עופר וינטר.

כמו...

ויודעים שהלולב לא יהיה בנמצא מחר?

המצווה היום קיימת, זה שמחר תהיה בעיה לא אומרת שאין מצווה היום.

נ.ב. זה אבינועם אמונה.

האם יש בעיות עם אופן הקידום?

כן.

האם זה רלוונטי לחובה ההלכתית להשתתף במלחמת מצווה?

לא, כי אין פטור ממצוות אם לא מקבלים קידום.

כהערת אגב שלא בשולי העניין, קידום בדרגות הללו קשור גם לפוליטיקאים, אילו לחברי הממשלה זה היה חשוב מאוד המינויים היו שונים.

מצוות לולב מדאורייתא חלה ביום הראשון לבדו, וכשהוא נופל על שבת נעקרה מצוות עשה מדאורייתא באותה שנה.

זהו.

לעניין מלחמת מצווה, כששולחים את המפקד הביתה בעוד שלושה חודשים, או היום, זה כמו להלחם מלחמת מצווה עם חץ וקשת מול נשק מתקדם.

או כמו ישיבה בסוכה בלי סוכה.

או כמו אכילת מצות בלי מצות.

או כמו יישוב ארץ ישראל בחוץ לארץ.

תתקדם.

''כששולחים את המפקד הביתה בעוד שלושה חודשים, או היום, זה כמו להלחם מלחמת מצווה עם חץ וקשת מול נשק מתקדם''

א. למה זה כמו להילחם עם חץ וקשת? ברוך ה' הצבא שלנו חזק ולא תלוי במפקד זה או אחר

ב. גם עם חץ וקשת המצווה והחובה להילחם עדיין קיימת.

אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר.

כלומר איזה מן טיעון הלכתי זה?

הלכה א

אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.

הלכה ב

מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין אלא יוצא מעצמו בכל עת וכופה העם לצאת אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.

במילים אחרות,

מלחמה כמו שלנו היא מלחמת מצווה (עזרת ישראל מיד צר), אין כאן שום תנאי לפיו המפקדים חייבים להיות אנ''ש. 

בקליפת אגוז, אתה לא יכול לצאת למלחמת מצווה בעידן המודרני בכלים מתקופת הרמב"ם, ואפילו לא מאיר הר ציון.

אם אתה רוצה שדביר חבר יקים מיליציה פרטית ויצא למלחמת מצווה מול חמאס, תגיד את זה, אבל אתה לא אומר את זה, וגם בן גביר וסמוטריץ' לא אומרים את זה.

ועוד: הרמב"ם ונושאי כליו לא מציינים איך נראית שדרת פיקוד בסביבת מלחמות מצווה ורשות, והאם יש בה: מפקדי כיתות, מפקדי מחלקות, גדודים, חטיבות, וצפונה. את הנעלם הזה הייתי מעביר למבחנם והערותיהם של בתי המדרש המצויינים שלנו.

הנה כי כן, ובנסיבות האמורות, דביר חבר לא ביצע שום פעולה שעומדת בסתירה להגדרת מלחמת מצווה... ובלשונו של החכם מכל אדם: אל תהיה צדיק הרבה.

אמת, הוא לא מעוניין (ולא חייב) להמשיך להתנדב בצבא שפשוט לא רוצה אותו בתפקיד פיקודי ראוי, כמו שאי אפשר לכפות על מאן דהו לשאת מישהי שהוא לא רוצה.

נוהגים בזמן הזה.

אשת יפת תואר, לא תחיה כל נשמה, ועוד.

ונראה אותך פולש למדינה שכנה או רחוקה וכובש אותה ככה סתם, כי בא לך. זה לא יהיה, ואם תעשה כן, אתה תחטוף סנקציות בינלאומיות מכאן עד לירח, ותאלץ להתקפל כמו מעטפה.

גיבור מקלדת אתה.

לטעון שמקור הלכתי לא רלוונטי דורש ביסוס כלשהו 

איפה מצינו שהדין במלחמה תלוי בצורת הצבא?

אין לי מושג מה ספציפית השיקולים שלו ומה השיקולים של מקבלי ההחלטות בעניינו. ברור ופשוט שיחיד שעשה (וגם יעשה, אם לא בקבע אז במילואים) הרבה יותר מחלוקת החוב על כולם, זכאי להפסיק את הידור ההתנדבות שלו.

בגדול - אין חולק שיש בצבא תופעות והתנהלויות שצריכות תיקון בכל מיני תחומים. אחת התופעות הללו היא מדיניות הקידומים שאף שבכל אחד מהמקרים, יתכן שיש הסבר מקומי מוצדק - התוצאה שבה באופן עקבי, קצינים מזן מסויים נתקלים בתקרת זכוכית אינה ראויה.

כל זה לא קשור ולא מצדיק את זה שכשנקראים למלחמת מצווה, ככלק מנשיאה בעול עם הציבור, כמו שכל הציבור נושא - יש ציבור שלם שלמעט בודדים מתחמק מהמצווה.

מצופה ממי שעוצר קידומו של קצין, כל קצין, שיבין שזה פועל גם בכוון ההפוך, בבחינת "אם תעזבני יום, יומיים אעזבך". הצבא התרחק מהלך יום אחד שמאלה, ודביר התרחק מהלך יום אחד ימינה, וסך כל המרחק המשולב ביניהם הצטבר ליומיים.

הרבה מאוד קצינים מוערכים פרשו או הופרשו בדרגת אלוף משנה, ודביר אינו ראשון וגם לא יהיה אחרון, וזה בסדר גמור, כמו זוג נשוי שצד אחד יוזם גירושין והצד השני דורש לקצר הליכים.

ואכן כך הוא מנהגו של עולם, אך מכאן ועד לדיון מעמיק בסוגיית מלחמת מצווה, ומקורותיה, ופרטיה, ודקדוקיה- אין ולא כלום, או במילים אחרות: מה לכהן בבית קברות.

אני בהחלט סובר שאין שום קשר בין הדברים.

מי שהציף זאת כאן לראשונה זה אתה.

אגב, מלחמת מצווה אפשר לכאורה גם כמילואימניק למרות שאין אסמכתא בדברי הרמב"ם.

לצד זה אם אתה מתעקש להדר במצוות מדאורייתא ולהעלות את חרבות ברזל למעמד מלחמת מצווה, אז שיבושם לך, בתנאי שתכיר בעקרון הבסיסי שלפיו אין לך ולסיעתך שום יתרון הלכתי, או מוסרי, או ערכי, או מעמדי על פני הגישה החרדית, ובכל מקרה נהרא נהרא ופשטא.

לפלוני או אלמוני יכולים להיות כל מיני שיקולים מוצדקים לגמרי.

השימוש שלך במקרה ספציפי, או אפילו בתופעה ספציפית שצריכה תיקון, כדי להצדיק הימנעות של ציבור שלם ממלחמת מצווה, הוא שימוש מופרך.

אם מישהו לא נמצא מחר אז זה כמו שהסוכה לא קיימת?

מה הקשר?

הקראים באמת לא מאמינים בתורה שבע"פ וגם לא במסורת של פירוש התורה שבכתב, אלא כל אחד ואחד רשאי לפרש לעצמו איך שהוא מבין.

אצלנו יש השתלשלות הלכה, ובזכות הלכות שנכתבו על ידי התנאים ובהמשך פורשו והורחבו על ידי האמוראים ובהמשך נפסקו על ידי הרמב"ם וכן הלאה וכן הלאה - אנחנו יודעים היום מה עלינו לעשות, גם בלי שאנחנו צריכים באמת לדבר אל רבי יהודה הנשיא או אל הרמב"ם.

ולא רק מלחמת חרבות ברזל אלא כל הפעילות של צה"ל מאז קום המדינה, נחשבת לפי גדולי הדור כמלחמת מצווה שחובה על כל אחד להשתתף בה.

לגבי המשפט הזה: "כל הפעילות של צה"ל מאז קום המדינה, נחשבת לפי גדולי הדור כמלחמת מצווה שחובה על כל אחד להשתתף בה."

האם הוא כולל את כל גדולי הדור או רק חלק מסוים.

עכ"פ יקירי אני לא פוסק הלכה. לא למדתי רבנות, אני לא מכיר לעומק כללי פסיקה, אולי אני יודע לקרוא גמרא / רמב"ם אבל מי יודע אולי יש עוד דברים שאני לא יודע? לכן כשאני צריך הלכה למעשה אני מעדיף להיסמך על מי שאני הולך לפיו בשאר העניינים וה"ה לסוגיה גדולה וחשובה כזאת.

סבא שלי נפטר לפני שבועיים, אז בדיוק יודעת לספר איך זה מרגיש "אחרי".

לפני שלוש שנים, הייתה תקופה שהוא רצה שאני אגיע להיות איתו כל שבוע, ואמרתי שכן, אבל המציאות, החיים, והעובדה שלא ממש רציתי - זה לא קרה.

האם אני מתחרטת על זה? שאלה מורכבת.

בסוף אני מסכימה שאי אפשר לעצור את החיים, ואי אפשר לתכנן את הדברים לפי מה שיכול לקרות.

(ספציפית אצלנו יש משהו שכמעט קרה, וכואב מאוד שהוא לא, אבל זה לא שיכולנו לדעת)

מה כן לעשות: לקבוע זמן קבוע להגיע, להקשיב לסיפורים שלו, ואם אתה רוצה שזה ישאר - אז לצלם.

לשאול אותו את כל מה שלא יהיה אפשר לשאול אחר כך

מה שכן מתחרטת על שלא עשיתי - אבל ספציפי יחסית לסיטואציה אצלנו - לנסות להגיע יותר מפעם בשבוע, לנסות להגיע אליו באמצע שבוע גם אם לא הייתי בבית בשבת, לנסות ללמוד ממנו דברים שהוא אוהב לעשות או שחשובים לו, בעיקר כי זה יהיה נורא משמעותי בשבילו

בשביל לא להרגיש את מה יכולתי לעשות..

אני יכולה לעשות עכשיו?

אז עושים.

מעולם לא היו לי סבים. אבל אם אשליך את השאהלה על מה שאני מכיר אני מדמויות אחרות שהן מודל בחיים שלי. אז הייתי קופץ על כל הזדמנות ליצור שיח או לבקר וגם ללמוד איתם ומהם

צריך לבחור רק אחד, העדפה הכוונה אחד על פני האחר, כלומר כשיש לך רק אופציה אחת.

אבל יציבות כלכלית לא נוצרת בהכרח מרכישת תואר או מקצוע והגשת קו"ח. השוק הרבה יותר רחב וגדול מזה.

אם למדת כלכלה אז זה בסיס לדעת את זה.

ארוך מדי

שלושתם

שינה קצת. נשאר רק ההקשר ההיסטורי של היום, ומופנית כלפינו הדתיים פחות ביקורת על החגיגות ביום הזה.

עדיין מופנות ולכן זה שינה קצת. אבל גם קצת הוא חשוב

נכון, גם שינוי קטן בטון או בהקשר יכול להיות משמעותי, במיוחד כשמדובר בנושא רגיש עם מטען היסטורי וחברתי.

פוליטית יותר מאשר עניינית?

אתן לך דוגמא -

אתמול ראיתי ברשת חברתית מסוימת שאנשים רבים מתחו ביקורת על כך שהיו חגיגות ביום הטבח. בעיקר שחגגו במתחם הנובה אבל לא רק (דווקא לגבי מתחם הנובה זו ביקורת שאני יכול לקבל). אחד השווה את זה לחגיגות ביום השואה.

כתבתי לו שלידיעתו התאריך הוא ה3.10

(הרי הוא לא באמת מציין את שמחת תורה תשפ"ד אלא את ה7.10. אבל אם אפשר למתוח ביקורת כלפי דתיים למה לא?)

ולא כתגובה לפסטיבל חטופים כזה או אחר

לכם גם התייחסתי דווקא אליו. אבל הפוסט שם אכן עסק באירוע שהתקיים בנובה

במחילה, אלה אנשים טיפשים שזזים לפי החליל של דף המסרים שהם לא מודעים לכך שהם מקריאים אותו.

אנחנו רוקדים בשמחת תורה ושמחים בפורים ושמחים בסוכות ומדליקים בחנוכה (אגב, האם הפסטיבל בחנוכה זה בסדר למרות שבתאריכים האלה היתה השואה?) אפילו שהשואה באירופה הייתה 5 שנים וכל אחד מהחגים בלוח השנה קרה בה. החג מבטא משהו נצחי, והטבח - כל טבח או אסון - הוא זמני ונקודתי ביחס לנצח. ולכן לא מבטלים את הנצח מפני הזמני, אך מזכירים את הזמני גם בתוך הנצח. אצלנו הקפה שישית הפכה להקפת זיכרון, ספציפית (גם לצערנו יש לנו נופל מהקהילה שההקפה לזכרו).

לכן תיקנו לומר יזכור ואל מלא רחמים; לכן תיקנו אב הרחמים.

שלא מתאים לצורה בה הורגלנו לחגוג אותו...

עשו הקפה אחת המוקדשת להודיה והקפה עם תפילה להצלחת חיילינו וביזכור בשמחת תורה מוסיפים כקהילה משהו לזכר ההרוגים בטבח

ששרים בה רק שירים רגועים/עצובים ולפניה אומרים כמה מילים על זה שהשמחה מהולה בעצב, בזיכרון וכו'

❣️

תודה