אם הייתן עושות משהו בעניין? או פשוט מתעלמות...

אני *אף פעם* לא התעמתתי איתם. על כלום.

וזה שומר על קשר טוב. אבל בעיניי רק כלפי חוץ.

כן יש לי רצון שהיא תדע שנפגעתי מהסיפור הזה. שבגלל שבעלי כזה עדין ומכבד זו לא סיבה לדרוך עלינו כי אפשר וזה יעבור בשקט.

מצד שני ברור שאני לא רוצה להעכיר על היחסים. אבל כמה אפשר לבלוע?! עוד מקרה ועוד מקרה.

זה נמאס לי 

אבל נשמע שאין מה לעשות, זה הבנאדם...

הנה בעלך ניסה לדבר איתה וזה ממש לא עזר.

וואי אני הייתי מתרתחת... כל כך מעצבן...

אבל תנשמי עמוק ותגידי לעצמך שה' ישלח לך את הכסף שאת צריכה בדרכים יותר טובות 

שזה יעזור לדבר...

כי נשמע מהסיפור שהיא לא ממש תקשיב וזה רק יוסיף עוגמת נפש.

בגדול זה נשמע מתסכל ממש!!!

200 שקל זה בהחלט סכום וכל התחרות הזאת מעצבנת....

אבל אם לא יעזור לדבר אז לא כדאי לפתוח את זה ואם יש סיכוי שזה יעזור אז כמה שיותר בעדינות, ונראלי עדיף שבעלך יעשה את זה ולא את...

גם בתקופה שהייתי צריכה כסף, לא רציתי לקבל מתנות מאחרים, אז ברור שלא לדרוש.

ובגלל שאני מאוד מזדהה איתה אני לא מסכימה עם האמירה של 'אם פעם אחרת זה קורה' כי איכשהו יוצא שכל החיים קורה ולא צריך לחכות לפעם הבאה כי בטוח תהיה כזאת רק בנושא אחר.

והיא נאלצת לוותר ולהבליג ולא לתת לאף אחד סיבה לדבר עליהם, ולהיות תמיד זאת שבסדר אז כל מקרה לגופו וזה דיי מעצבן...

דרך אגב, שאלה שמעניינת אותי, את חושבת שלבת שלה היא גם הייתה אומרת ככה? כלומר לגיסה?

נשמע שיש פה משהו מעבר..

בחיים לא הייתי חושבת לקבל 200 ש"ח מההורים שלי על משחק, גם כשהם מבטיחים אני מעדיפה להימנע מזה, גם בתקופות שלא היה לי כסף למטרנה.

מבחינת ההבטחה והחזרה בה, זה לא נעים אבל קורה לכולם, אף פעם לא הבטחת למישהו משהו מרוב התלהבות ואז התחרטת על ההבטחה כי זה יצר דינמיקה בעייתית?

נשמע שיש פה בעיה יותר עמוקה בקשר, שכדאי לנתח וללבן את הנושא.

לא חושבת שהסיפור הזה הוא דוגמה טובה, אבל כן בהזדמנות אחרת אולי להבהיר את הנקודה שלך בלי לפגוע.

לספוג ולשתוק זה גם לא פתרון כי עובדה שהכעס עולה בהזדמנויות שונות כגון זאת.

אבל קודם תנסי להבין מה בדיוק הפעיל אותך.

חבל לאבד אושר וקשר משפחתי בגלל 200 ש"ח אם זאת באמת הנקודה הבעייתית בסיפור.

(למשל אצלי אם אני מקבלת קנס, מעבר לכסף שהולך לאיבוד, אני מרגישה אשמה גדולה, כלומר הכסף לבד זה לא מה שמפעיל אותי ומביא אותי לעצבים אלא תחושות נגררות)

הפותחת כותבת שזה הקש ששבר, אולי יש פה משהו מעבר רק לכסף.

כלומר אם בדרך אחרת היו נעלמים מהתזרים 200 ש"ח מסיבות אחרות, אולי התחושות היו שונות מאשר לאבד את הכסף דווקא בדרך הזו.

שההתנהלות שלה קשה לי כשזה בא על חשבוננו.

זה שהיא עושה דברים בחיים שאני לא מסכימה איתם ערכית- זה בכלל לא ענייני.

אבל כשהיא אומרת לנו משהו, מבטיחה משהו, פעם אחר פעם, ועושה מה שהיא רוצה בסוף כי היא יודעת שאין לכך השלכות, זה מעצבן נורא.

זו תחושה שהיא דורכת עלינו. ומנצלת את טוב ליבו של בעלי שהוא אדם רודף שלום ונמנע מקונפליקטים. 

ולא על המקרה הספציפי הזה, נכון?

אלא התנהלות כללית בה לכם היא פחות נותנת או פחות מפרגנת לעומת האחרים.. זה באמת פוגע ומבאס. ומאוד נפוץ לדעתי.. תמיד יש את אלו שיודעים להציג "מסכנות" או נזקקות לעומת אחרים. זה כמו למשל שבעלי לא הצליח לקבל אף מלגה ללימודים כי בכל הראיונות הוא הציג מצג אופטימי למרות שממש היינו זקוקים לזה. לעומת זאת אח שלו שהגיע מאותו רקע משפחתי אבל מצבו אפילו היה טוב יותר משלנו קיבל את כולן. יש אנשים שיודעים לסובב אנשים אחרים ויש כאלה שלא. זה באמת מאתגר נפשית.

לי עוזר להאמין בזה שאפשר להסתדר לבד. שאני מעדיפה את התכונות החיוביות של בעלי על פני היכולת להתחנף/להתמסכן. שאתם נראים חזקים ויציבים וזה לא ברור מאליו. 

את מתכוונת בא על חשבון משהו שהיה שלכם מלכתחילה או משהו שהיה אמור להיות שלכם בעקבות הבטחות או תכנונים שלה?

אני לא יודעת באיזה מילים בעלך בדיוק השתמש,

אבל נניח לרגע סיטואציה של אשה שמאוד מחוברת לרגש שלה ויש לה רצון עז להעניק.

תכונה חיובית זו נפגשת עם מציאות שלא תמיד מאפשרת לתת וככה נוצרים קונפליקטים.

אשה זו נניח מודעת ליתרונות ולחסרונות של  התכונה הזו והיא מתמודדת עם זה כמו שכל אחד מתמודד עם דברים שלו,

פעם יש שיפור, נפילה, שיפור משמעותי, נפילה משמעותית, לפעמים גם השלמה עם המצב וחוסר תיקון שלו..

נניח שזה המצב.

עכשיו אדם כזה, מגיע לערב חג אחרי שהתמודד עם טריגרים כאלו ואחרים, התמודד עם בלתמים כאלו ואחרים,

טרח ואירח את כל החג כולו.

באופן לא מתוכנן הרימו לו להנחתה משחק שמעחה ריגוש. מפה הדרך להבטחה חסרת תכנון כולל, היא קצרה.

היא הצליחה להתגבר ולהעביר את התחרות מהילדים למבוגרים, חצי הצלחה.

הסדר עבר ב"ה בשלום, החג עצמו עם כל העומס וההמולה, עבר בשלום יחסית.

רק יש איזה בעיה קטנה עם האחיינית שתופסת אותה על הבטחה שיוצרת קנאה ובעיות.

שוב פעם הלופ הזה של מראה מול הפרצוף על הבטחה לא מוצלחת שנפלטה לה ברגע של התלהבות ורצון להוסיף איזה תבלין למשחק נחמד שירים את האווירה בסדר.

מה נעשה? איך נצא מהפלונטר?

אוקי הזוג הזוכה בטח מבין שזה לא באמת הקטע של הכסף, ומבין שההנאה וההשתתפות זה מה שחשוב הרי מצוות היום היא "הגדת לבנך" ו"כל המרבה לספר ביציאת מצרים" וכו' זה העיקר.

אז פשוט נעביר את הכסף לאחיינית והכל יבוא על מקומו בשלום.

ואז בעלך מגיע ואומר משהו שהוא לא וויתר על הכסף. מה? מאיפה זה בא עכשיו? מה קשור לפתוח דיון עכשיו על הכסף שמלכתחילה אמור להיות כמתנה לילדים בכלל.. ובכלל 200 זה הרבה ומוגזם, מה עושים עכשיו?!

בסיטואציה כזאת, השיחה עם בעלך תופעת אותה במקום בעייתי.

לעומת זאת, אפשר לפתוח איתה אחרת את הדברים.

קודם כל, לא במוצאי חג מעייף כ"כ.

דבר שני, להודות ולשבח את כל ההשקעה על כל החג.

בנוסף, לגשת לסיטואציה ממקום מרים שמשקף את הצד החיובי של התכונה שלה, למשל:

אמא, אני מבין את הצורך שלך להבטיח פרס עבור המשחק. זה מאוד יפה שאת ככה מעבר לכל מה שטרחת, עוד מוסיפה פרס למשחק כדי להרים את האווירה עוד יותר.

אני רוצה לשתף אותך בהרגשה שלי, נכון שלא חשוב הכסף וזה באמת בסדר יש לך את השיקולים שלך ואני בטוח שעשית את ההחלטה הנכונה.

אני רק רוצה לשתף שכן חשתי אכזבה במידה כלשהי.

(אם מפריע הניסוח אז לשים על זה את הדגש)

להבא אולי כדאי לשתף אותנו בהחלטה לא להעניק את הפרס או לשקול להעניק בכל זאת משהו רק בשביל ההרגשה.

אני שוב מודה לך על הכל ובאמת שלא היית צריכה לתת שום דבר מעבר, האירוח עצמו היה מעל ומעבר.

שיחה כזאת תעביר את הנקודה יותר טוב לדעתי מאשר השיחה שהייתה.

כשיש נקודה שחוזרת על עצמה ורוצים לפתוח את זה לשיחה צריך לשים לב לתזמון, לדרך ולניסוח על מנת להגיע להבנה כלשהי ולא להתנגדות.

אחשוב על דברייך.
 

ודבר שני, לשאלתך-

אני סתם זורקת דוגמא אחת שהייתה, מיני רבות.

כל קיץ הם עושים נופש משפחתי בצפון. שנה אחת הם רצו לעשות בתאריך שהייתי צריכה ללדת. כמובן אמרנו שלצערנו לא נוכל ללכת... עזבו שבהתחלה היא שאלה "מה, לא תוכלי יומיים אחרי לידה לבוא?" כאילו, א. מי מבטיח שאני אלד בדיוק בתאריך?! ב. נגיד שכן, מה נסגר איתה שהיא מצפה שאני אסע 3 שעות לצפון שניה אחרי לידה???
 

בכל מקרה, התבאסנו שהם השאירו את התאריך ככה בלי לנסות להזיז (כשהודענו להם שאני בהריון חצי שנה לפני.. זה לא שזה היה ברגע האחרון). אבל לא אמרנו כלום כי כמובן זה החלטה שלהם....

(אגב ילדתי באמת כשהם היו בנופש)

שנתיים אחרי, גיסתי (הבת שלהם) גם כן עם תאריך כמו שלי היה, ביולי. ישר חמותי אמרה- טוב אז חייב להזיז. וכך היה.

נעלבתי עד עמקי נשמתי. ממש. לא אמרנו כלום. אבל דווקא האחיות שלו היו קצת בהלם מהפער של ההתייחסות. ומסתבר שחמותי באמת אמרה להן שזו הייתה טעות מה שעשו לנו.. (הופתעתי שהיא הודתה בכך אבל לפחות באמת היא הבינה).

גם אם זה לא בכוונה. זה מקרה אחרי מקרה.

ולמרות שאני יודעת שהיא לא עושה בכוונה, והיא רוצה שיהיה לנו טוב, ואנחנו בקשר טוב איתה- *זה פשוט מעצבן כל פעם מחדש!*

קודם כל, בכל סיטואציה כזאת קודם כל לנשום לספור עד עשר וכו', כלומר קודם להירגע ולהגיב ממקום מחושב,

אח"כ לתכנן מה לומר לפי העקרונות:

לפתוח בשבח (אמיתי)

להתחבר לצד החיובי של העניין (כל הכבוד שאת מתכננת חופשה עבור כולם, זה מראה שחשוב לך הקשר של המשפחה ושנהנה וכו וכו)

אח"כ לדייק, ממש לדקור את הנקודה שמפריעה,

כלומר לא להפוך את הטריגר לאישיו, אלא מה שעומד מאחוריו.

כלומר אם מפריע לך שהיא הבטיחה וחזרה בה אז זאת הנקודה, אם מפריע לך שמדברים בשמכם או מניחים הנחות בשמכם, אז זאת הנקודה.

אם מפריע לך שלא "סופרים" אתכם אז זאת הנקודה.

לרפד את האמירה ע"י נתינת לגיטימציה לעצם ההחלטה כי בסוף זאת זכותה להחליט האם לתת כסף או מה התאריך של החופשה.

אז אם תתני לגיטימציה להחלטה, המסר יעבור יותר טוב.

(למשל, אנחנו נבין ונכבד כל תאריך שיקבע אבל נשמח אם ימצא תאריך יותר מתאים שנוכל גם אנחנו להשתתף בו אבל נקבל אם לא יתאפשר)

בעיקרון עדיף לעבוד על זה דווקא בדברים הקטנים ולא הגדולים, כי דברים גדולים הם יותר מורכבים כמו חופשה, עדיף בדברים קטנים שיאפשרו לה להתגמש מהצד שלה ולא יתפרשו כחוצפה מרחיקת לכת.

כלומר, להפסיק להיות אלה שמקבלים כל החלטה כפי שהיא, אבל גם לא להגיע לקיצוניות השניה של התעקשות מיותרת על הצד שלכם.

די ברור שאם תמשיכו לשתוק זה ימשיך להתפרש כאילו אתם זורמים עם ההחלטות שלה.

לדוגמה אתם מתארחים ואין מקום בשולחן לכל הזוגות לשבת ביחד אז חמותך באה אליכם וחצי שואלת חצי קובעת שלכם זה בסדר לא לשבת ביחד, אז אתם יכולים לענות שבד"כ זה לא קריטי אבל הפעם דווקא כן חשוב לכם, ואולי יש זוג אחר שיכול להתפצל, ואם אתם רואים שהיא עושה מאמץ וזה לא מצליח למצוא נוסחה שבה תשבו יחד, אז לרדת מזה ולומר לא נורא, אנחנו נסתדר ככה הכל טוב.

נגיד אתם מקבלים את החדר הכי פחות נוח, אפשר לבוא לבקש אם לא קשה להחליף שהפעם תקבלו חדר יותר נוח. אם מסתדר, יופי, אם לא מסתדר גם יופי, העיקר שיהיה לה במודעות שהצרכים שלכם הם פונקציה בכלל.

קצת ועוד קצת ועוד קצת משנים בסוף דינמיקה.

זה לא משהו חריג.

אני לא הייתי מבזבזת אנרגיות על ציפיות ואכזבות (לקבל מתנה שהובטחה/ לקבל התחשבות בתכנון חופשה)

אם משהו חשוב לי (כסף/ חופשה) אני דואגת לסדר לעצמי, חבל להסתמך על אנשים אחרים, יש הרבה סיבות וסיכויים שהם יאכזבו.

הבעיה רק תעמיק ותעמיק.

לדעתי ברור שבעלך הוא זה שצריך להגיד את הדברים בנועם, אבל להגיד.

יחסים כאלה לא נקראים בעיניי "טובים", זה פשוט לשתוק כשדורכים עליך ולא תמיד אפשר למנוע את זה אבל זה בהחלט כואב.

ברור לי למה 🤷‍♀️

בהודעה שהגבת עליה,

אני מנסה להבין מה שורש העניין שמפעיל אותה.

כל אחד מפריע לו דברים אחרים,

וכשיורדים לשורש העניין, בד"כ מצליחים להגיע לפתרון מדוייק יותר.

זה מעצבן ממש.

אבל זה הבנאדם. ככה היא. אי אפשר לשנות אנשים בגיל הזה

ותכלס- הכסף שלה. היא יכולה לעשות איתו מה שהיא רוצה, בלי קשר למה שחושבים. זה דרך מעצבנת, מכל כיוון, אבל לא תצליחי לשנות אותה.

יש לבעלי סבתא ממש בסגנון הזה, ויוצא לדבר עם חמותי שמתמודדת איתה, שפשוט צריך להשלים שזו היא, לא לצפות לכלום ולא להעלב.

לא מאמינה שלפתוח את זה יעזור במשהו, היא לא תשתנה...

בהצלחה. זה לא קל..

אבל גם לא משתתפת במשחקים כאלה יותר

וגם אני לא אחת שמרגישה בנוח לקחת כסף מההורים, ועוד על דברים כאלה

ובאמת מרגיז שמחליטים בשבילנו/בשמנו. מבינה אותך

נשמע לי שהיא פשוט הכניסה את עצמה לבור שלא ידעה איך לצאת ממנו, הרבה פעמים סבתות מאוד רגישות לאמירות של הנכדים ומפחדות לפגוע בהם הרבה יותר מאשר איך שהן עם הילדים שלהן. הגיוני שהאמירות של האחיינית הפעילו אותה והיא העדיפה שאתם 'תפגעו" כי בעצם אתם אמרתם שאתם לא רוצים את זה בהתחלה... (אמנם על זה שזה יהיה בין האחיינים אבל יכול להיות מבחינתה שזה נתפס שקצת פחות אכפת לכם).

הייתי ממש משחררת על זה... זה באמת כסף שלה ובסוף אם זה אתם מול ילד אז אני יכולה להבין למה ילד שיפגע יותר יפעיל אותה. ברור שזה מכעיס ומעצבן שבכלל עשו דבר כזה מראש. ובאמת להבא בטח לאור מה שהיה, הייתי מסרבת לזה.. או לא משתתפת אם מתעקשים לעשות בכל זאת

אני לא אהבתי את הרעיון כי זה יוצר אי נעימויות לרוב, אבל לא אמרתי

ברור שהיא מעדיפה לרצות נכדים.

פשוט משתגעת מהחוסר יושרה שלה.

העובדה שהיא התעצבנה שבכלל בעלי תהה על הסיפור, במקום להתנצל שיצא ככה, זה מקומם.

היא הבינה שהיא יצאה לא בסדר

ויש אנשים שלא יודעים לבקש סליחה אז דרך ההתמודדות שלהם זה תקיפה בחזרה.. זה רק מראה שהיא הבינה שזה לא סבבה.. 

תשמעי זה באמת מעצבן

נתחיל ממשחקים על כסף בתוך המשפחה

לא מבינה את זה בכלל

ומעולם לא הבנתי

ספציפית פה נראלי נקודתית זאת תחילת הבעיה

ברור שיש כאן בעיה גם יותר רחבה ביחס שלך אל ההתנהגות שלהם (לא את הבעיה, אלא הקונפליקט שנוצר מתוך הפרשנות והחוויה שלך את ההתנהגות שלה)

תעזבי את ה200 שח זה לא מוסיף לסיפור

סתם מעצבן כל המסביב עם האחיינית וכו..

יש כאן יותר מידי דורות מעורבבים בעסקה כלכלית אחת שלא לצורך מלכתחילה בעייני..

ומה שמפריע לך זה שמנצלים את הטוב לך של בעלך אז אם זה מופיע בדברים קריטיים הגיע הזמן להתחיל לעבוד על זה..

קיצר את רותחת על זה ובצדק וזה מזכיר לי את עצמי ממש, לרוב האש שוכחת ונדלקת אצלי בפעם הבאה.. אז רק חיבוק..

הייתי מתפחלצת...

מרגישה כמוך מצד אחד מצד שני מרגישה רע שאכפת לי מכסף. עצם המעשה שלה מעצבן..  אבל כסף מעוור . עזבי שחררי .  זה ממש ניסיון משמים, נשמע ככה...

וגם חמותך עוד התעצבנה עליכם .ובטח בגלל שהאחיינית קהטנה התנהגה אליה ככה היא נכנסה לאיזה פלונטר ובעצמה מרגישה חרטה ..

לא חינוכי בעליל. אבל הייתי משחררת לגמריייי

מה יעזור?! 

זה בסוף מצטבר להיות מטען בתת מודע.

אני מגיעה אליהם שבת ואני כאילו בסבבה והכל כרגיל. אבל אז כשמשהו דומה צף, אני מתקוממת. ושומרת בפנים אבל בסוף אני לא ממש מצליחה לזייף בצורה מוצלחת שהכל טוב.

ועכשיו, בכנות. לא רוצה להגיע אליהם לפחות עד החגים

מבינה לגמרי את מה שכתבת שאת שומרת כאילו סבבה ואז זה מתפרץ

זה קורה לי לפעמים ואני משגעת את בעלי אם משו מעצבן אותי ככה, אם החפירה לבעלי עזרה אז זה עובר סבבה ואם זה משו שנחוץ לי להגיד או להעיר 

אני חושבת שאנחנו בסוף אומרים בדרך כלשהיא 

או שנמנעים מלכתחילה, 

אין לי דוגמא ממש טובה כרגע אבל הכי קרוב שעולה לי זה- פעם חשבו שאם אנחנו זוג אפשר לתקוע אותנו בכל חדר\ עלה לייייי ודאגתי להסביר היטב הסבר שזה שאנחנו "רק" זוג מקנה לנו דווקא חדר מלכותי

אני יודעת שזה לא בדיוק כמו אצלך אבל הרעיון

והייתי בדוק כועסת.

אני פשוט מנסה אולי לחשוב טיפה על הצד שלה, שאולי היא אירחה אתכם וזה כנראה יצא לה באלפי ש"ח.

(אני יודעת כי השנה היה תורי לארח והוצאתי הון בלי הגזמה)פתאום בעיניים שלה ההתקטננות על 200 ש"ח שעה שהיא כבר הוציאה עליכם כ"כ הרבה כסף נראתה *לה* קטנונית.

באופן אישי, מאמינה שבאותו רגע הייתי מתרגזת ומאמינה גם שבעלי היה עונה מיד ואולי אפילו אני, אבל אח"כ כשחושבים על זה מעט, אולי יש קצת מקום לדון לכף זכות ולראות גם את הצד שלה.

אז אולי יצא משמיים טוב שלא ענית, כי כבר התחתנת עם הבן שלה, אין מה לעשות 😊

כתבת שהוציאה עליהם. אבל ברור שכמו שהוציאה עליהם הוציאה גם על האחיינית ועל כל אחד מהאורחים. זה לא שאותם היא אירחה והשאר באו רק למשחק.

את הכסף?

יותר לשתף אותה בקשיים אבל לא בקטע שיתופי ואישי מדי אלא פשוט כדי שתבין שלא הכי וורוד?

חשוב לי קודם כל לציין משהו כי לא באמת הרחבתי מספיק.. ואני גם מרגישה שדיברתי מתוך כעס אז שיקפתי רק צד אחד שלה.

חמי וחמותי קיבלו אותי בצורה נהדרת למשפחה. היא מתייחסת אליי יפה, מתעניינת בשלומי, רוצה שיהיה לי נוח כשאני אצלם.

יכול להיות שהשתמע ממני שאנחנו כלפי חוץ בקשר טוב ובפנים שתינו לא סובלות אחת את השניה.

אבל זה ממש לא ככה... גם כלפי בעלי הם מאוד אוהבים אותו והוא נותן להם נחת והם מהללים אותו בלי סוף..

אני בכנות מעריכה אותם וחושבת שהם אנשים טובים מאוד.
 

אמנם אני לא מרגישה סופר קרובה ויש בעיקר סמול טוק, אבל סתם כי זה הסגנון שלהם... הם פחות בקטע של דיבור על רגשות או דברים עמוקים. בעיקר שיחות פשוטות כאלה, גם עם הילדים שלהם...

הקושי שלי זה כשעולה טריגר. ואז אני מתקשה להמשיך כרגיל, ואני מרגישה שזה מעלה מהאוב גם את כל המקרים הקודמים... ובאמת אני מרגישה שאני פחות רוצה ללכת אליהם לשבתות. ורוצה כמה שפחות מפגש איתם. כדי להשאיר את המפגשים כמה שיותר נטולי קונפליקט ומתח מצידי.

דבר שני-

הכעס שלה כלפי בעלי לא כזה אופייני לה...

היא בד"כ לא מדברת אליו ככה.

הוא תכלס העלה את זה מולה כי הוא ראה שזה ממש מפריע לי.

אבל הוא בעצמו אמר לי שיכול להיות שזה לא שווה את זה. שזה יכול להזיק לקשר.

הוא תכלס צדק... הוא יודע יותר את הגבולות של מה אפשר לומר לה ומה לא.

אז זה די ברור לשנינו שאנחנו לא יכולים להעלות מולה דברים, אחרת זה יזיק לקשר, וזה בטוח לא שווה את זה.
 

לא סותר את זה שאני נותרת מתוסכלת, ממבוגרים שאסור להגיד להם כלום ולא מסוגלים לשמוע שמה שעשו מפריע לאחרים.

קודם כל, מבינה מאוד את התסכול וההרגשה הרעה שלך על מה שקרה. זה באמת מבאס, ובמיוחד כשזה מצטרף לעוד כל מיני מקרים.

אני רוצה להגיב דווקא בעקבות מה שכתבת עכשיו בהודעה האחרונה.

כי זה הזכיר לי שאני גם הייתי קצת כזו אחרי החתונה. יש לי חמים מקסימים שאני מאוד אוהבת, אבל היו כמה דברים שממש הפריעו לי. וכל דבר כזה היה אולי קטן כשהוא עמד בפני עצמו, אבל כל פעם כשמשהו כזה קרה זה היה מעורר בי את הקושי שלי גם על הדברים הקודמים. וגם אני שתקתי ולא אמרתי כלום (לרוב אפילו לא לבעלי) כי לא הרגשתי שיש פה משהו שאפשר לשנות בהם, אבל זה באמת הפריע לי מבפנים.

אבל בהמשך עשיתי עם עצמי איזשהו תהליך (היו כמה דברים שעזרו לי בזה, שיחה עם חברה שהפילה לי כמה אסימונים על מנטליות שונה, אימון אישי שעשיתי שהעליתי בו את הנקודה הזו), ואני יכולה להגיד שהיום אני לגמרי במקום אחר. הדברים שכל כך הפריעו לי פעם היום לרוב רק מעלים לי חיוך, אני מבינה שזו הדרך שלהם וככה הם, ודווקא אותו צד שלהם שגורם להם לעשות את הדברים האלו שהפריעו לי, הוא צד שמביא גם לדברים אחרים שאני מאוד מעריכה בהם.

מה שאני רוצה להגיד, זה שיש פה הרבה מקום לעבודה פנימית. הפרשנות שאנחנו נותנים לדברים מאוד משפיעה על איך שהם נצרבים בתודעה. אם סה"כ היחסים טובים ומדובר רק בטריגרים שמצטברים ומגדילים אחד את השני, אפשר לעבוד על זה שכל אחד יעמוד בפני עצמו, ונצליח לראות אותם בחבילה אחת יחד עם כל הדברים הטובים, שתגמד את הדברים הקטנים האלו ותהפוך אותם לזניחים.

לא יודעת אם הצלחתי להסביר את הכוונה שלי, השעה כבר מאוחרת. מקווה שהובנתי.

(וכמובן - אין בדברים שלי שמץ של ביקורת עלייך. אני הייתי בדיוק במקום כמו שלך. ואני מניחה שאפשר לומר שהדברים שהפריעו לי היו קטנים יותר מהסיפורים שאת מתארת, למרות שעל כל אחת אותם דברים ישפיעו אחרת אז קשה קצת להשוות. בכל מקרה, רציתי לתת לך כיוון ותקווה שאפשר לשנות את ההרגשה גם בלי לשנות אותם...)

שלא עומד במילה שלו, זה מסוג הדברים שמעוררים לי את הפיוזים.

מצד שני, היא כזו. לשנות אותה את כנראה לא תצליחי, ויש לה יתרונות רבים שאת מודעת אליהם. אני חושבת שבמקרים כאלה הגישה שלי היא יותר להניח במקום קדמי בראש את העובדה שהבן אדם הזה יש לו יציאות, על זה אין לי שליטה, אני כן יכולה לא להתרגש מידי ושזה לא יפעיל את הג'ננה אצלי. לזכור שעלולה להגיע איזה הבטחה באויר, אבל אני לא מאמינה. מקסימום היא אפילו תקיים.

ספציפית ביחס לסיפור הזה, באופן אישי על כל מיני דברים כאלה שנזרקים לאויר, אני לא אסמוך עליהם ולא אבנה תילים של תוכניות כי א. אני כבר הבנתי עם מי יש לי עסק ב. בסוף הכסף הוא שלה, ההחלטה מה לעשות בו שלה, וגם אם היא יוצאת לגמרי לא אמינה, אני לא אוציא בכח מידיה מה שמבחינתי לא באמת שייך לי (שוב, כי אני לא אתייחס ברצינות להבטחה הזו).

מצד היחס המעדיף לבת, קודם כל זה יפה ממש בעיני שהיא הבינה שזה היה לא מתחשב, וגם אני חושבת שקצת אין מה לעשות. קשר של אמא ובת בפרט במה שקשור ללידות, הוא יותר חזק מאשר לכלה, והלואי שאני אזכה להתייחס באופן שווה ממש לבנותי ולכלותי אבל נראה לי שטבע העולם שהורים מרגישים את ילדיהם הביולוגיים הרבה יותר מאשר את החתנים והכלות. זה לא הופך את זה לנעים, אבל זו מציאות מובנית כמעט. לא לשוא יחסי חם וחמות עם כלה או חתן הם אישיו.

ונק' אחרונה בעניין הסיפור עם הכסף, אם להרגשתך יש שותפים ודרך להעלות את זה באופן מכבד בקרב הגיסים, אפשר לעורר את הקטע הזה שבאמת תקחו אחריות על מקרים כאלו של הבטחות שהן פליטות פה חפוזות ותפרו אותן מייד. 'נו, אמא, משחקים בשביל הכיף, הכסף רק גורם למתח', או 'אם את רוצה להבטיח כסף שרק מישהו אחד מקבל אז אנחנו ההורים לא רוצים שזה יהיה יותר מ5₪' או בסגנון, כדי להוריד מראש את מה שיגרום להעכיר את האוירה. כמובן בזהירות והכבוד הראויים, בסוף היא האמא שלהם.

אצלנו בצד של בעלי הוא היחיד מהאחים (הם שלושה) שאנחנו מגיעים לליל הסדר לחמותי, הגיסים אף פעם לא באים. אנחנו הולכים שנה לפה שנה לפה. אם היינו הולכים תמיד לצד עם פחות אנשים, בחיים לא היינו אצל ההורים שלי בפסח. וגם לא בר"ה וגם תכלס לא בשום חג. לדעתי זה ממש לא פייר.

לדעתי את יכולה לשאול בעדינות אבל ממש ממש לא לקחת קשה אם הוא יסרב, כי באמת זה אומר ששוב לא תהיו אצל הצד שלו.

מתנצלת אם לא הבנתי נכון את הסיטואציה

אצל המשפחה שלך נראה לי יותר הוגן שתהיו אצל המשפחה שלו, לא משנה כמה אנשים יש בכל צד. לדעתי גם אמא שלך תבין את זה...

עם בקשה כזו

כי זה כאילו מטיל את האחריות על זה שהם לבד על בעלך כזה בעקיפין.. בטוחה שהיא לא התכוונה אבל במקומך הייתי אומרת לה : אמא אני לא רוצה להעמיד אותו במצב לא נעים מול ההורים שלו וכבר הודענו להם שאנחנו מגיעים

הכי הוגן לצד שלו השנה.

והם לא לבד! נכון ששני ילדים זה לא אוירה חגיגית ומיוחדת אבל זה ממש לא כמו להיות לבד באמת.

ומיוחדת. זה בכלל לא עניין של כמות.

לא לכולם יש יותר מ2, כל משפחה וההרכב שלה

הניסוח שלי לא היה מדויק.

התכוונתי שיותר חגיגי אם יש אורחים. גם אנחנו "לבד" השנה (הורים ו3 ילדים) והילדים שלי מבואסים מזה.

אבל אולי יש כאלה שמנסות ורוצות וכן יכולות להרגיש לא בנוח ולכן כתבתי

ואנחנו לפחות הרגשנו שאורחים זה פחות. בליל הסדר עצמו לפחות.

יצא לי לארח כמה פעמים, היה נחמד והילדים שלי באמת תמיד אוהבים אורחים אבל אנחנו מעדיפים את ההרכב שלנו 

אני חושבת שיש פה משהו לא תקין כאילו את צריכה לבחור בין אמא שלך לבין בעלך. אפשר להרגיש ככה וזה שלך (למרות שמומלץ לשנות) אבל עצם זה שאמא שלך משתמשת בזה, אומר שכך היא רואה את זה וזה ממש לא תקין.

בתור התחלה הייתי אומרת לה: אם יש לך משהו לומר לו, מוזמנת להגיד לו בעצמך.

והדגישה שרק אם זה לא עושה בלגאן.

צרם לי הניסוח שלך " מוזמנת להגיד לו בעצמך". לא נראה לי שזה יתרום לשלום בית…

הבקשה של האמא באמת לא הוגנת אבל לא צריך להפוך אותה למפלצת מרושעת…

וגם לא נכון. הזוג צריך להתייחס לעצמו כאל יחידה אחת. האמא אומרת מבין השורות: אני יודעת שאת ילדה טובה שתבוא אליי לחג כי ביקשתי. מי שמפריע זה בעלך ה.... אולי תבקשי ממנו, בבקשה, אם לא קשה לך, שגם הוא יהיה ילד טוב, לשם שינוי.

אבל אולי אני טועה. עצם העובדה שהפותחת מופעלת ומרגישה שזה "קשוח הבחירות האלו" זו נורה אדומה

לק"י

אם מבקשים בעדינות, ויודעים לקבל סירוב.

(במקרה הזה אולי מראש לא הייתי מבקשת, אבל אולי האמא רואה את זה אחרת).

לייצר הפרדה של ברור לי שאת רוצה לבוא לעשות אצלנו,אממה יש לך בעל שמפריע ותוקע את העניין.

יש פער גדול מאודדד בין לומר שאם מתאים לכם נשמח שתבוא אלינו השנה כי לבד לנו, לבין לומר לה לבקש ממנו לוותר. מבקשים מזוג המקבלים תשובה מזוג, לא רלוונטי מה קורה ביניהם באמצע ומי זה שקשה לו.

חושבת שזה מאוד תלוי דינמיקה בינך לבין בעלך.

יש לך אפשרות לשתף אותו באופן פתוח?

בלי שהוא ירגיש מחוייב אלא באמת תשתפי אותו בדילמה כמו ששיתפת אותנו כאן?

אם כן, זה מה שהייתי עושה.

שומע, הורים שלי השנה רק עם שני האחים שלי. אני יודעת שהיינו אצלם כבר בשנתיים האחרונות, ולכן הכי הגיוני שנהיה אצל הורים שלך, אבל זה כן ממש ישמח אותם אם נגיע.

מה אתה חושב?

לא חותמת על הניסוח, אבל משהו כזה.

יותר להתייעץ איתו ולקבל החלטה זוגית מאשר להנחית

אם את חושבת שזה לא ילך, אז לשחרר. כי באמת הוגן שתהיו איתם

דווקא כן הייתי מבקשת מבעלי

לדעתי להשאיר לבד,לא משנה אם הייתם גם עשר שנים שם זה מבאס ממש

ויש מיד אחרי ליל הסדר שבת חוה"מ ואז שביעי של פסח,לא חסרים זמנים להתארח ולאחר ב"ה 

אולי אמא שלך לא ממש התכוונה שתעשו שינוי בתוכניות אלא יותר לשתף/ לפרוק שחסר לה שלא תהיו איתם?

אני מכירה שאצלנו לפעמים שיתוף מגיע בצורה של בקשה לא ממשית (יש כאלה שלא ממש יודעים להגיד קשה לי ש, או חסר לי ש..)

אולי לא נכון במקרה שלך, מעלה כאפשרות..

שנה שעברה היינו אצל חמותי, השנה רצינו להיות בבית.

כל שנה 2 האחים שלי מתארחים אצל ההורים כך שגם אם אנחנו רוצים- אין לנו מקום.

(לא היינו אצל ההורים שלי 7 שנים בליל הסדר! ואנחנו גרים בניין לידם...)

בכל מקרה השנה 2 האחים שלי החליטו שהם לא באים וההורים שלי היו אמורים להשאר לבד.

במקביל גם אצל חמותי - גיסתי שאמורה להיות שם הולכת השנה לחמותה. בעצם יצא להם שכל הנשואים הלכו לצד השני. והם נשארו עם הקטנה לבד (בת 20).

אז אמרנו שנלך להורים שלי, כי הם באמת לבד.

וחשבנו שחמותי אותי תלך לחמותה, אבל בסוף גם הסבתא מתארחת...

בקיצור יצא לא נעים שכאילו "העדפנו" את ההורים שלי.

אבל! ההורים שלי ידעו מראש להגיד לי שהם יהיו לבד. אצל חמותי יש עוד ילדה...

סתם מבאס הקטע הזה. במיוחד שהשנה רצינו לעשות בבית...

ואני  חוששת שזה יהיה תקדים לכך שהאחים שלי יראו שיש מי שיהיה עם ההורים אז הם קצת מתנערים מלהתארח.

חשוב לי להגיד שגם אצל חמותי וגם אצל אמא שלי אנחנו  מאד נהנים. פשוט רצינו להיות בבית.

וזה שאני הולכת להורים זה בזכות השרשור שהיה כאן בפורום על הכיבוד הורים.

לק"י

אפשר עם שקדי מרק של פסח.

שניצל, פירה וסלט

פנקייקים

כדורי תמרים,

 מרצפן , די פשוט להכין לבד (צריך מטחנה קטנה)

שקשוקה, 

לטקעס, 

חביתת ירק

פשטידה/קיש

לביבות

אורז וקציצות

שניצלים

צ'יפס

ירקות חתוכים

לק"י

אבל כן לפתית.

ניוקינעם פטריות ושמנת

לחמניות שקדים וסלטים מבושלים

בטטות מוקרמות

3 תפוחי אדמה לשים בתנור מכוסה כשעה וחצי לא מקולף. לקרר ולקלף

בפומפיה לגרר את תפוח"א

חלמון ביצה

להוסיף מלח

1/2 כוס ח.פ קמח תפוח"א לערבב לבצק יש להקפיד לא לערבב יותר מידי

אפשר בטטטה

ובתכלס- טפשר בלי מילוי

ולהכין רוטב עשיר

אם כן אז אפשר בלינצ'סים ממולאים בכל מיני דברים (פירה, ירקות, בשרי, חלבי מלוח, חלבי מתוק)

תפו''א מוקרמים

אבל הייתי ממליצה לך לשאול אותה מה היא אוכלת ולא אוכלת כי לכל משפחה יש את המנהגים שלה (ואני מכירה משפחות שאוכלות בפסח רק מה שהכינו בבית שלהן)

להתאוורר מהמלחמות,לתת לילדים קצת מנוחה מכל זה ולאפשר להם להיבנות בלי חרדות, ואז תמיד אפשר לחזור.

את לא רוצה להתרחק בגלל משהו ספציפי? ההורים שלך יוכלו לראות את הילדים אונליין? אם זה נגיד באירופה ולא באוסטרליה אז גם להפגש פעם פעמיים בשנה פיזית זה לא כזה מופרך

כמו פחד מחטיפת ילדים

מוציאים הון על הבריאות

לדעתי הדשא של השני סתם נראה ירוק יותר

פי כמה מפה בארץ

ולא להשוות בפחדים שחיים פה לעומת שם..

ואני יודעת על מה אני מדברת בתור עולה מחו"ל

אני חושבת שאם אפשר לעבור ולא להחליט עכשיו אפ זה יהיה זמני או קבוע אז שווה.

לא פשוטה המציאות כאן מהרבה מאוד בחינות 

אישית אני בוחרת במודע לחיות פה למרות הכל 

אבל יכולה להבין מאוד את אלו שיוצאים לחול 

עם הקלות שבה את ככה בהינף מקלדת מעודדת אנשים לרדת מהארץ

לא שאומרת שזה לא הגיוני במצבים מסויימים

אישית חושבת שאיכות החיים שלנו פה מצויינת ולא כל הנוצץ זהב הוא

אני ויתרתי על הרבה דברים נוצצים בשביל לחיות פה בארץ ישראל

אני שמחה ושלימה עם הבחירות שלי

אבל לא לכל אחד זה מתאים.

זה שנולדת למציאות הזאת ואת לא מכירה מציאות אחרת זה לגמרי עושה את ההבדל

שחו"ל יכול להיות טוב

אבל גם בארץ יכול להיות טוב

תלוי איך מתנהלים

(אצלנו טוב גם במלחמות)

ואני לא גרה פה בגלל אידאולוגיה אלא בגלל שזה הבית שלי ואף אחד לא יפחיד או יזיז אותי (עד כה)

היא הבעיה.
 

יוקר המחיה ביחס לרמת חיים, חינוך (אחת הבעיות הקשות), פוליטיקה קשה שגם אם את לא רואה אותה, היא פוגעת לך בכיס, לשלוח את הילדים בגיל 18 להחזיק נשק במקום לבלות כמו ילדים, שרק תתפללי שלא ישלמו בגוף או בנפש (למרות שעצם זה שהם מחזיקים בנשק בגילם פוגע בנפש).
 

ואני לא אומרת את זה כדי לעודד הגירה או כדי ללכלך על הארץ, ברור שהכל שווה בשביל הארץ,

אבל עם כזאת סתגלנות לבעיות ועצימת עיניים בטענה ש"שם גרוע יותר" , לא יקרו שום שינויים.

להמשיך?

זה רק בארה"ב ומדובר על חינוך פרטי ולא ציבורי,

והעולם גדול, באירופה זה לא ככה למשל, לא הרפואה ולא החינוך.

אמנם טיפה יותר יקר מהארץ אבל התנאים משמעותית טובים יותר (למשל גג 20 ילדים בכיתה)

דבר שני , צריך לראות יחס של

הכנסות - הוצאות - איכות חיים.

גם ההכנסות בסדרי גודל שונים.

יש תנאי רווחה יותר טובים מארה"ב. אגב מה שאמרת על בית ספר פרטי מול ציבורי בארה"ב, גם ציבורי אצלם מתחיל מגיל 5 ככה שלפני זה כולם צריכים לשלם פרטי או להישאר עם הילד בבית.

ולגבי אירופה, יש שם עכשיו כמות אדירה של מוסלמים ואנטישמיות גואה, שככה שלא בטוח "שווה" שם יותר למרות הרווחה הטובה

חופשת לידה במדינות מסוימות באירופה היא 3 שנים כי אין נשים שיולדות. מספיק.

כבר כתבתי שהבעיה בחינוך הציבורי היא התבוללות. (וזה בלי להזכיר בעיות מודרניות יותר כמו האפשרות לבית ספר ציבורי לתת לילד הורמוני המין השני ללא ידיעת ההורים אם הוא "מזדהה" כמין השני. תקראי את הספר נזק בלתי הפיך של אביגיל שייר)

שוב, למרות הכל ישראל עדיין בטופ 10 במדד האושר העולמי, הרבה יותר ממדינות עם מערכות בריאות וחינוך שהם לכאורה יותר מתקדמות משלנו.

פשוט לא נכון.

אני מכירה אישית כמה בתי ספר בארצות שונות עם 3/4/5 כיתות בכל שכבה כשכל אחת גג 20 תלמידים.

ושכר הלימוד סביר, טיפה יותר מהארץ אבל לא עשרות אלפים כמו בארה"ב.

מה ההיסטוריה של מעמד המורה והחינוך באופן כללי במדינות האלו?

לכל מדינה יש בעיות והיסטוריה ספציפית ושיצרה את הבעיות האלו וכן פתרונות ספציפיים.

להגיד "בחו"ל החינוך יותר טוב" מתעלם מהמון גורמים שגרמו לתנאים שלהם ובכך גם לפתרונות שיכולים לעבוד אצלינו.

אין מדינה מושלמת, אם הם לא מתמודדים עם הבעיות שלנו יש להם בעיות אחרות.

בתחום הזה באמת אנחנו מתקדמים יותר מאקצות אחרות

אבל החינוך הרגיל לאו דווקא

בחו"ל זה אומר לשלם עשרות אלפי דולרים בשנה על בית ספר פרטי, או ללכת לבית ספר ציבורי ולסכן אווירה שהיא לא רק חילונית אלא מלאה בגויים נחמדים להתחתן איתם.

את יודעת למה כל האמריקאים עשירים? כי רק מי שיש לו כסף נשאר יהודי.

חברה שלי שעלתה לארץ אמרה שהגן שהיא הלכה אליו באמריקה עלה להורים שלה 40 אלף דולר בשנה. כנראה שבית ספר עולה יותר. (אני לא מכירה את המספרים המדויקים.)

גם האנטישמיות בחו"ל עולה ועולה ויש הרבה מאוד מקומות שמסוכן ללכת בהם עם כיפה בלשון המעטה.

את יודעת שלבתי כנסת בחו"ל יש מאבטח חמוש? וכבר היו הרבה מקרים שהם היו צריכים לפעול. מי שמע על דבר כזה אצלינו במדינת היהודים.

כל בעיות הביטחון שרואים אצלנו במוקדם באו במאוחר מגיעות לאירופה ואמריקה בגלל ההגירה ההמונית של ערבים מוסלמים שמצביעים בסקרים שהם רוצים להפוך את המדינות האלו למוסלמיות ולהחיל בהם את חוקי השריעה. ובאזורים שאין ערבים את מסתכנת בפרו פלסטינים שמאלנים ובנוצרים אנטישמים ימנים ששניהם לא מתים עלינו במיוחד. 

ונכון בני 18 לא צריכים להחזיק נשק, הם צריכים ללמוד קודם כמה שנים בישיבה.

וברצינות, בני 18 הם לא כאלו ילדים קטנים. במדינות אחרות צעירים בגילאים האלו מבזבזים את הזמן במסיבות הוללות בקולג', הצבא מאוד מבגר אנשים, מה שבמיוחד מבגר זה להחזיק נשק כדי להציל את העם שלך. המסגור עושה את כל ההבדל.

למרות כל הבעיות ואפילו במלחמה הנוכחית, ישראל נמצאת במד האושר בטופ 10 המדינות המאושרות בעולם.

יש הרבה דברים בעייתיים במדינה, אבל לברוח ולחשוב שבמקומות אחרים אין את הבעיות שלנו גם כן לא עוזר.

חו"ל זה לא רק ארצות הברית.

וישיבות גם בארץ עולות לא מעט.

ועם כל האנטישמיות בחו"ל, אחוז היהודים שמתו בארץ בעשורים האחרונים גבוהה לא השוואה ביחס לאנטישמיות.

ואין פחד להסתובב ברחובות, גם עם כיפה, זה פחד שהתקשורת מייצרת.

אני לא אומרת לעזוב, ממש לא, אבל אפשר לפחות להיות מודעים למחיר שמשלמים עבור המדינה .

ולא מסכימה עם תרבות ה"הכל הכי טוב וכל העולם גרוע"

גם לא להתלונן תמיד, אבל בסוף הנפש משלמת על עצימת העיניים הזאת, במיוחד כשיש מה לשפר, למשל בתחום החינוך.

יש מספיק עולים חדשים שאפשר לשאול אותם ממקור ראשון על האם אפשר להסתובב בכל מקום בחו"ל עם כיפה. זה בהחלט קורה גם באירופה.

יותר יהודים מתו בארץ כי מדינת ישראל היא הריכוז הגדול ביותר של יהודים. (אחרי ארצות הברית, שרובם מתבוללים, וגם כן לא נהנים מיחס מצויין במיוחד)

והשאלה היותר מעניינת היא כמה יהודים היו מתים אילולי הייתה מדינה (עיינו ערך מה שקרה ליהודים לפני הקמת המדינה)

אני לא מדברת על ישיבות אלא על על מסגרות חינוך יהודי לילדים. בחו"ל גם באירופה, הן עולות הון תועפות.

אני לא מסכימה עם תרבות ה"תראו איזה דפוק במדינה הזאת". שזה משפט שהרבה אנשים אוהבים לומר. אפשר לדבר על בעיות ולפתור אותן בלי לדמיין שיש איזו מדינה נפלאה שבה אין אף בעיה וכל מה שאנחנו צריכים לשפר כבר נפתר. מדינות שבאמת אין להן בעית אלימות חריפה כמו יפן הן מדינות הומוגניות שלא מכניסות מהגרים וסובלות מתרבות עבודה קשוחה ובדידות שמביאה אנשים להתאבד, וגם כן חוסר ילודה. המדינה האידאלית שאין לה אף בעיה לא קיימת, והיא בהחלט לא נמצאת באירופה או באמריקה. וכיהודים, המדינה שהכי טובה לנו היא בהחלט מדינת ישראל.

באירופה

וגרתי בארץ ואחזור לארץ.

ושלחתי את הילדים לכמה מוסדות

לימודים שונים, אז אני יכולה לענות לך יותר טוב מגוגל או מהצאט.
 

אני לא משלמת הון תועפות, הילדים שלי יכולים להתסובב עם כיפה ואני עם שרשרת של מגן דוד גלויה, ולא רק בעיר שלי, הייתי בערים וארצות שונות באירופה.
 

יש הפגנות, אבל גם יש הפגנות בארץ בקפלן, האם זה אומר שכל המדינה שמאלנית? ממש לא, זה אומר שהתקשורת נותנת להם הרבה מקום וזהו.
 

וגם אם תשווי מוות של יהודים בעשורים האחרונים באחוזים, בארץ עדין גבוהה בהרבה, כך שאין קשר לצפיפות.
 

אני לא חושבת שיש מקום טוב יותר מהארץ, זה חד משמעית המקום הכי טוב ליהודים.

אבל לא מהסיבה *שהתנאים* יותר טובים יותר, אלא כי זאת הארץ שלנו בכל מחיר.

כל הטענות שלי כאן הן לתגובות שמנסות ליפות את כל הקושי בארץ,  אפשר להגיד שלמרות הכל אנחנו בוחרים בארץ, אבל לא לטאטא בעיות מתחת לשטיח, הארץ לא טובה על חו"ל בכל הפרמטרים.

ואני מכירה לא מעט משפחות צעירות יהודיות שלא עושות עלייה בגלל התנאים האלה -חינוך ויוקר המחיה בעיקר.

בתי הספר המדוברים הם בתי ספר יהודים פרטים או בתי ספר ציבוריים כללים?

בתי הספר האלו ממוקמים באזור עם אוכלוסיה גדולה כמו עיר של מיליונים או באזור פרברי?

יש עוד הרבה שאלות שאפשר לשאול אבל אין צורך לעשות לך אאוטינג. המטרה היא רק להגיד שיש הרבה פרמטרים משתנים שמשפיעים על נתון כמו מספר ילדים בכיתה.

ואת המידע שלי לא בססתי מגוגל ובהחלט לא מהצ'אט, אלא משיחה עם חברות שהן עולות שגרו בחו"ל. כתבתי את זה.

ברור שיש קשר לצפיפות, אי אפשר השוות לארץ כמות יהודים נרצחים בעיירה קטנה שגם ככה אין בה הרבה יהודים. אבל מה שיותר מעניין זה כמה יהודים מתו כשלא הייתה מדינה יהודית, אני אכתוב את זה בצורה מפורשת: השואה.

לא טענתי שישראל טובה יותר מכל הארצות בכל הפרמטרים, אלא שבכל מדינה קיימות בעיות, ואין מדינה שבה כל הבעיות של ישראל נפתרו בלי מחירים אחרים שצריך לשלם.

ובהחלט יש הרבה תנאים שבהם אנחנו עוקפים הרבה מדינות אחרות, ומה שצריך אצלנו שיפור לא יקרה אם פשוט נגיד "בחו"ל זה יותר טוב".

כלומר ברמת ממ"ד (אם לא יותר) כניסה רק ליהודים, תפילות, תלבושת יהודית, אווירה יהודית, מורים יהודים, צביון יהודי לכל דבר, הם חצי פרטים בכך שלומדים גם מקצועות חול ונגשים לבגרויות כמו כולם, ולכן לא משלמים מחירים הזויים

ואני חושבת להיפך, לא נשפר שום דבר אם נגיד "שבחו"ל יותר גרוע" 

לא יקר לי פה

אני יודעת שאומרים שיקר ואולי גם יש נתונים שתומכים

אבל אני מרוויחה מספיק כדי לחיות בנוח (ואני לא עשירה בכלל)

מתרחקת מפוליטיקה (נראה לי בכל מקום יש)

לא רואה בעיה לשלוח לצבא בגיל 18

זה לא הורס את האפשרות לבלות בחיים ולחיות חיים מאושרים

האושר והשלווה נמצאים פנימה ולא תלויים בדברים חיצוניים

(אלא אם יש תנאים קיצוניים

פה בארץ התנאים סבירים עד טובים)

בס"ד

אני חושבת שהחינוך פה מעולה. באמת!!!

ובלי קשר לאיכות ההוראה, העובדה שהם מתחנכים בין יהודים, כולל ברמת ההשכלה הגבוהה לרוב, זה כבר פלוס ענק בעיניי.

הייתי שמחה מאד שתהיה גאולה כבר (באמת!) ושלא נצטרך נשקים וחיילים אבל בעיניי לשרת זאת זכות והיא הופכת את הנוער שלנו לאחראי ובוגר הרבה יותר ממה שקורה בחו"ל, שם בגילאים האלה בעיקר לומדים ומבלים בלי הרבה תחומי אחריות.

ויוקר המחייה הוא בעוד הרבה מקומות.

זה כל-כך מעניין איך שתינו רואות את אותה המציאות בצורה כל-כך שונה 🙂❤️

קודם כל אני אומרת את האמת. יש בחול מקומות מצויינים.

ואמרתי ללכת לחול לתקופה כי המצב לא קל עכשיו.

כמו לצאת לחופשה ארוכה של שנה שנתיים.

אין בזה שום בעיה עקרונית. אף אחד לא חייב להישאר בישראל.

אני בוחרת להישאר כי אני חושבת שזה הדבר הנכון לעשות אבל לא להגיד שמי שבוחר לרדת עושה דבר לא נכון

ולגבי לא כל הנוצץ זהב הוא

זה לא לגמרי נכון

אבל אני חושבת שרק חוצנימים יכולים להבין מה שאני אומרת 

באמת יש מקומות מאוד טובים בחול. שהחיסרון הכמעט יחיד שלהם זה שזה לא בארץ ישראל. קהילה רוחניות פרנסה איכות חיים מזג אויר רוגע ידידודית ליהודים וכו

אני ישראלית לגמרי וממש חושבת ככה, גם אם לא יודעת להצביע על הקהילה "המושלמת" שבה מתקיים כל מה שציינת..

אני חושבת שפשוט בציבור הדתי לאומי ששם ערך דתי על מגורים בארץ מאד קשה לאנשים להכיל את זה, וגם אצל הרבה מסורתיים. אבל זה קיים.

אישית אני הייתי עוברת אם היתה לי האפשרות, ואני מאד מאד חריגה בנוף שלי. אבל לחברים שלנו חילוניים זה נורמלי לגמרי והרבה מהם רוצים או כבר עברו.

יש בזה הרבה דעות וגישות

אני יודעת שיש פה ציבור גדול שגדל בגישה כזאת שאין לצאת מהארץ לכן אני לא רוצה להיכנס לדיון הזה לעומק ואני מאוד מעריכה את זה!

אבל בגדול - אם יש סיבה וצורך אין בעיה

(דוגמא לצורך, עובד אצלינו בחברה שאף פעם לא יצא מהארץ כעיקרון, קיבל היתר לצאת לנסיעה לחול להתאווררות אחרי מילואים ארוכים וקשים) 

גם אם יש כל מיני דעות ומותר לצאת במצבים שונים, זה לא הופך את זה ל"שום בעיה עקרונית".

לגור בארץ זו מצווה גדולה ויקרה מאוד מאוד ואשרי מי שמוותר על הנוחות והיתרונות שבחו"ל ומתאמץ על ארץ ישראל.

(כמובן שיש מצבים בהם צריך או מותר לצאת).

הבחירה לגור בארץ ישראל היא למרות שזה ממש לא פשוט

לנסות לצייר את זה במשקפיים וררודות זה קצת כמו שמנסים להגיד על אוכל לא כשר שהוא לא טעים

ולפותחת

בעיני את מערבבת פה שני נושאים שונים

יש את הסיבה לעזוב את הארץ כי קשה פה

ויש לעזוב את הארץ לצורף שליחות

תנסי לחדד לעצמך מה מוביל אותך יוצר וזה נראה לי יעזור לך לקבל החלטה

(אם לא ברור- אני ממש לא שופטת!! שיהיה החלטות טובות)

המדינה היחידה בעולם שכשאת חיה בה את מקיימת מצווה. מצוות יישוב הארץ.

ילדות נוחה בעיר יפיפיה.

אבל היינו מסתירים כיפה ומגן דוד.

בתור ילדים היינו מעבירים בראש את השמות של השכנים והחברים הלא יהודים שלנו וחושבים "במקרה של תרחיש כמו השואה, מי מהם יעזור לנו להסתתר ומי מהם ילשין עלינו?".

רוב המשפחה שלנו יהודים שהתבוללו והתחתנו נישואי תערובת.

כשפרצה האינטיפדה השנייה פתאום כל האנטישמיות יצאה החוצה. היינו מתעוררים כל בוקר עם חדשות על עוד בית כנסת שהוצת ועוד יהודים שהותקפו ברחוב. לצערי עברו 20 שנה והמצב לא השתפר. חברה שלי שעדיין שם סיפרה לי שכשאנחנו עושים תרגילים על ירידה למקלטים בבתי הספר שלנו בישראל, הם עושים תרגילים של להסתתר מתחת לשלוחנות בכיתה ולהיות בשקט למקרה ש"גנבים" יגיעו..........

ההורים שלי שיש להם היכרות קרובה עם ארה"ב כל הזמן סיפרו לנו שלעומת אירופה (איפה שגדלתי) בארה"ב יש קבלה אמיתית של היהודים, ושם אפשר ללכת לעבודה עם כיפה או כובע חרדי בלי בעיה. והנה אנחנו רואים בשנים האחרונות שגם זה מתהפך...

מהסתכלות שלי, פה לפחות זה שווה. אנחנו מקדמים תהליכים אדירים. אנחנו נוסעים ברכבת ההסיטוריה, אנחנו חלק מהחזרה לארצנו. אנחנו מגשימים חלום בן אלפי שנים. זה נותן כל-כך הרבה משמעות. אנחנו חיים את החיים היהודיים בצורה חופשיה, לא צריך להצניע שום דבר. חיים באופן גדול ומלא, לא עם מיליון הסתרות. ופה כשבאים ושוחטים אותנו לצערינו, יש פה צבא שנלחם. אנחנו לא נתונים לחסדים של אומה אחרת שיום אחד מוכנה להגן עלינו ולמחרת עלולה להתהפך עלינו.

לרגע לא התחרטתי על הבחירה לעלות לארץ. גם אם לא קל, פה זה הבית, השורשים, המשפחה (עם ישראל) והמשך הסיפור שהולך ונכתב.

חיבוק על התחושות. באמת לא פשוט הכל.

לא משנה מה ההורים שלו עושים שם, ברור שלגור בארץ ישראל מעל זה...

אבל לא נראה לי שאת רוצה את זה באמת

באופן אישי יכולה לומר שבעלי רצה בשנה הראשונה שנייה לנישואין לעשות רילוקיישן ושמתי ווטו רציני. אם הייתי זורמת סביר להניח שהיינו בחול

אני חושבת באופן אישי שאם נניח את העניין ההלכתי בצד (והוא שיקול גם עבורי, היום גם עבור בעלי) - ארץ ישראל זה בית

אז הקהילות היהודיות שם מאוד מגובשות אבל אם נסתכל רגע מהצד - אנחנו העם היחיד שחוזר לארצו מהגולה כשיש מלחמה דווקא

להיות פה,להרגיש חלק, להתגייס למילואים

יש בזה משו חזק שמעיד על המקום הזה בלב של האנשים

ולדעתי זה חלק ממה שמייחד אותנו.

בנוסף, לעבור לארץ אחרת בלי להיות במרחק נסיעה סביר מההורים וסגירות שמיים וכו' - בעיניי זה בלתי

אני לא הייתי מוכנה לוותר על זה למרות שבאמת לא קל פה אבל מצד שני, מבינה את מי שכן

וגם, תארי לך שיתברר שקשה לחיות ליד המשפחה שלו..? חלילה כן? אבל מבאס ממש😅

החלטות טובות בכל אופן,♥️

וואו איזה נס זה להכנס להריון.

ועל כמה דברים צריך להתפלל עכשיו.

חיכינו לו כל כך הרבה שלא האמנתי שזה אמיתי.

אבל אולי תלוי קופה.

מציעה להתקשר ולברר פשוט אם אפשר לקבוע תור לסקירה/שקיפות וכו'.

ובשעה טובה!

בבריאות שמחה וידיים מלאות.

שנקבע אחרי אולטרסאונד.

אומרים שעדיף לעשות לפני שבוע 9 כי זה יותר מדוייק לקביעת גיל ההריון. אולי באמת לבקש רק הפנייה לאולטרסאונד.

ובחלק מההריונות באמת ביקשתי הפניה לאול' ראשון ולספירת דם מר.משפחה. וככה הגעתי לרופאת נשים אחרי זה.

אם מתקשרים למוקד זימון תורים או במרפאה עצמה (לפחות לי היה ככה). רק צריך לדאוג שיהיה את ההפניה עד לתור

לסביבות שבוע 7-8.

יצא לי גם בשבוע 10.

כשאני קובעת את התור, אני קובעת גם לשקיפות עורפית, כי אחר כך כבר אין תורים.

הרבה פעמים שואלים אותי אם יש הפניה, אבל נותנים לי לקבוע גם בלי.

אם אני יודעת מתי היה הביוץ, אני קובעת לפי זה.

אם אני לא יודעת בדיוק, אני קובעת תאריך שיתאים גם אם ישנו את גיל ההריון.

בטעות הכנסתי כמה ימים לפני והוא כתב לי שבוע 3+6

אז חשבתי שבוע 6 ..

מסתבר שאני בכלל בשבוע ארבע וזה סבבה עם התור לרופאת נשים.

ובכל מקרה קבעתי שקיפות 

לק"י

לעוד חודש וחצי.

לכן אחרי התור הראשון אני קובעת כמה תורים במזכירות, לפי ההנחיה של הרופאה.

ב"ה אחרי הכפתורים שעשינו נראה שיש שיפור קטן, שימשיך כך...

מה גם שכנראה טוב לו בבית ואין מעון אז רואים את זה בהכל

דברים יכולים להישמע כך או אחרת, תלוי מתי ואיך אומרים.

וברור שבסיטואציה שנתת הערות כאלה הן עוד יותר רגישות.

מותר להיעלב, והייתי אומרת לו שאמנם זה משהו שנמצא בשיח שלכם, אבל זה לא היה המקום והזמן להגיד.

חייבים להגיד משהו עכשיו ומיד בלי טאקט

מבינה אותך שנעלבת, גם אני הייתי נעלבת

אבל נשמע שאתם פתוחים אחד עם השניה ומרשים לעצמכם לומר אחד לשניה הכל.

לדעתי זה מבורך🙏

ושמה שמתאים לכם בשגרה יציבה יחסית, עם זמני קירבה רגילים יחסית, פשוט פגע בך בזמן שקשה לייצר קירבה, ושאת על הקצה של המאמצים האפשריים שלך.

ואישה יכולה להגיד את זה לגבר כי הוא יותר מזיע וזה נחשב גברי,

אבל אישה מזיעה זה נחשב לא נשי..

נראה לי שהייתי נמנעת מדיבור ישיר כזה לאיזו תקופה. או לפחות לעדן את זה

משהו בסגנון:

אני יכולה להגיד לך משהו שלא יהיה לך כל כך נעים לשמוע?

הרבה פעמים אתה מריח ממש טוב, אבל עכשיו קצת פחות...

קיצור, יותר עקיפין פחות ישירות

אני הייתי נפגעת עד עמקי נשמתי גם לא בשגרה...

ודוקא בגלל שאתם בטוב עם שיח כזה בשגרה

קחי את זה לאירוע נסיבתי...

כולנו על הקצה

ממש על הקצה

הכל הרבה יותר רגיש

וכולנו עושים מעל ומעבר

וכל אמירה שיש בה איזשהי שמץ של ביקורת

יכולה להקריס- כי אנחנו כל כך מנסות

מה שלי עוזר בתקופה הזאת זה לשחרר את הנסיון הזה לתפוס את כל הכדורים בגאגלינג הנטורך הזה

כן. אני מסריחה בימים אלו

הבית בלאגן

ההספקים בעבודה  ממש לא גבוהים

וכן... אני בסדר עם זה

בנוניות זה המצוין החדש!

אבל אני קלה להעלב, בלי קשר.

ואני מאד רגישה לריחות,אז כנראה שהייתי מחליםה בגדים, מצחצחת שיניים, שוטפת ומחדשת דאודורנט

וממשיכה להעליב מבפנים.

ומצד שני, הרבה פעמים מפריע לי ריחות מצד בעלי ואין לי מושג איך ומה לומר, כי אצלנו זה לא בשיח, אז מעניין אותי איך זה עובד אצלכם

את אומרת לו "אתה מסריח לך להתקלח?", ואם זה באמת במקום ובזמן שאין אופציה לעשות עם זה משהו, מבליגים?

מבחינתו אין מציאות שיש לי ריח לא נעים 😅 ואני באמת בעצמי מאוד רגישה לריחות ואם אני מרגישה שאני לא מריחה טוב או מזיעה אני בכלל לא מתקרבת אליו או נותנת לו להתקרב אליי

יוצא לי להגיד לו אם יש לו ריח של זיעה או ריח לא נעים אבל הוא מקבל ושמח בזה כי הוא גם נח מאוד ב"ה וגם הוא עובד עם אנשים אז זה חשוב לו

הרופא משפחה אמר לקחת תוסף.

הבי 12 נמוך. גם אם הוא בתוך הטווח, אבל בחלק התחתון שלו, זה לא מספיק.

כדאי לקחת כדורים.

עשיתי את הבדיקות של הריון כמובן שהרופאה הביא ואין בתשובות גלוקוז. מה שבודקים בצום. (הייתי בצום)

יכוליות שהאח לא סימן את זה גם במחשב? איך יכוליות

.. בהפניה יש בדקתי.

אין לי כח ללכת שןב בשביל זה. גם כך דחיתי ודחיתי את הבדיקות האלה. בגלל הצום והקימה המוקדמת בכל המצב הזה

עד היום שנתיים אחרי לידה הפריטין שלי ממש נמוך אבל ההמוגלובין שלי גבוה מאוד, 16

הרופאה אמרה לי שפריטין נמוך עושה חולשה

בפועל לא הרגשתי ולא מרגישה את זה.

ויטמין די 50

הפריטין 22

והבי12 216

מנסה להבין אם אלה יכולים לגרום לנשירה החזקה שיש לי

בכל אופן, צריכה לקחת כנראה תוספים. לוקחת רק חומצה פולית