גמלתי כבר ב"ה 6 ילדים. ואף פעם זה לא הלך בכח. פעמיים גמלתי אחרי גיל 3.

אחד הבנים שמאד התנגד לגמילה. פשוט הרפיתי וגמלתי בגיל 3 וחצי בקלי קלות. כשזה הגיע ממנו זה לקח יום אחד יום ולילה....

בפעם השניה עם התאומות- חששתי מאד מהגמילה הזו. הייתי לחוצה מגמילה כפולה.

גמלתי כשהיו בנות 3 ורבע והלך מעולה!! ג"כ תוך שבוע יום ולילה.

בד"כ אחרי לידה יש לילדים רגרסיה בתחומים מסוימים. אני לא הייתי לוחצת עליה, כל עוד זה לא מגיע ממנה.

בהצלחה רבה!!!

והבן היה בגן חיידר, עם כיפה וציצית, לא גמול ולא קרה כלום.

יש צואה לבוא להחליף להם. לפי הוראות משרד החינוך בגן הראשון מותר לבוא לא גמולים.

תסתכלי פה

פורטל הורים

ברור שזה פחות נעים לילדים שכולם או הרוב גמולים חוץ ממנה וגם יש סייעות שדורשות מההורים להגיע להחליף או פשוט משאירות את הילד ככה.

מאוד תלוי מי הצוות.

אני חושבת שלהגיד שהיא מעדיפה טיטול זה לא נקרא ממש התנגדות, זה סה"כ הגיוני.

נראה לי בשביל גמילה צריך פשוט לקפוץ למים, יום אחד לא לשים טיטול (אפשר גם בלי תחתונים), להתמודד עם הפספוסים בסבלנות ולראות איך הולך.

רק אומרת, הבן שלי כבר גמול מהמם ולא מפספס אבלללל, הוא מסכים שרק אני אקח אותו לשירותים, לא אף אחד אחר, וזה תלות יותר גרועה מהנקה, פעם בשעה אני צריכה להיות זמינה לו, ההנקה זה כל שלוש שעות... בפסח לא יכולתי להשאיר אותו עם סבא וסבתא ודודים בלי להיות בסביבה. אז ילדה גמולה כשאת יולדת זה לא בהכרח קל יותר מילדה שצריכה להיגמל. חוץ מזה שיכולה להיות רגרסיה בעקבות הלידה.

תודה על התגובה

היא הייתה ממש כמו הבת שלך (כנראה נבע מסוג של פחד, היא טיפוס חששן כזה מאז ומתמיד).

קבענו תאריך (זה היה פסח, כשהיא הייתה בת שלוש ורבע), ובמשך כחודשיים פמפמנו לה כך: "עכשיו את עם טיטול, אבל בפסח את כבר תהיי בלי טיטול ותעשי בסיר. לא, לא עכשיו, עכשיו את עדיין עם טיטול, רק בפסח את תהיי בלי טיטול." ובכל פעם שהיא נבהלה והביעה התנגדות, הזכרנו לה שוב שכרגע היא עם טיטול וזה בסדר, ורק בפסח היא תהיה בלי טיטול.

בלי עין הרע היא נגמלה מיד, בלי שום פספוסים, ובשמחה ובהסכמה. (הייתה פעם אחת אחרי שבוע שהיא פספסה צואה, אבל זה כיוון שהיה לה שלשול. לא עשינו מזה עניין והיא התגברה על זה והמשיכה להיות גמולה מצוין) די מהר ביוזמתה היא עברה להשתמש בשירותים (בהתחלה עם מקטין אסלה ושרפרף, אחר כך כבר לא נזקקה להם), וזהו - הגיעה לגן גמולה לגמרי, בלי בעיות.

(וזה אחרי שבילדים הקודמים היו קשיים מפה ועד להודעה חדשה... רק שני הגדולים שלי נגמלו בקלות, והאמת שלא ממש אני גמלתי אותם - אצל אחת המטפלת עזרה מאוד ואצל השני אמא שלי עשתה את התהליך, כי היינו אצלם אחרי לידה. כך שבאתי לגמילה של האחרונה בלי ביטחון בכלל, ובאמת בהתחלה עשיתי את אותן טעויות כמו עם הקודמים, עד שכתבתי פה ונתנו לי את השיטה הזו ב"ה❤️)

אה, ועוד הייתי חודשיים אחרי לידה באותו פסח... ובאמת רציתי שהיא תיגמל לפני הלידה... אבל הלחץ לא עשה לה טוב, ודווקא אחרי הלידה היה קל יותר, בזכות הדרך שבה פעלנו.

הרבה הצלחה!

זה רעיון טוב, יש ליום הולדת עוד מעט. אולי נשתמש בזה בתור ציון דרך

אמי באמת שונאת להלחיץ אותה ואני גם ממש לא אמא כזאת... אבל אני לא חושבת שאני אהיה מסוגלת להתמודד עם תינוקת אחרי לידה וגמילה🙈

וחושבת שלא כדאי להדגיש שהיא תהיה גדולה ובגלל זה תהיה בלי טיטול, כי זה רק ילחיץ אותה יותר.

מקווה ממש שתצליחו. אם לא, אז עדיף לדחות את זה עוד קצת, גם במקרה שתגיע לגן לא גמולה (בעיקרון מחויבים לקבל לגן עירייה גם ילדים לא גמולים).

חשוב שתתחילי את התהליך עם בטחון בך וכמובן בה ובמסוגלות שלה.

בלי קשר  - לפי החוק גן עיריה חייבים לקבל ילדים לא גמולים. הסייעת מחוייבת להחליף בעת הצורך. נכון שאי אפשר לחייב אותן לעשות את זה ברוגע ועם חיוך אבל...

הידיעה הזאת יכולה להרגיע אותך שאין דד ליין נוקשה.

כמו שאני לא שואלת אם היא רוצה ללכת היום לגן,

או לשטוף פנים וידיים אחרי הארוחה,

או לנעול נעליים כשייצאים החוצה.

הייתי מעדכנת אותה שאנחנו כבר לא שמים טיטול נותנת לה להתנסות.

כן להיות על זה שהיא קצת חוששת ולכן לדעת שהתפקיד שלך הוא להרגיע, לא לצפות, להתאכזב או לכעוס, ובטח שלא להלחץ סביב פספוסים. ממש לתמוך בה בדרך שהיא לומדת לתרגל שליטה בסוגרים, לשמוח איתה כשהיא מצליחה לשחרר פיפי וקקי גם אם זה על הרצפה, לאט לאט היא תצליח גם בסיר.

אל תכריחי אותה לשבת הרבה זמן. כן קחי אותה בפרקים זמן קצובים אבל בלי להטיל עליה אחריות ולשאול אותה אם היא צריכה (זו שאלה קצת מורכבת בשלב הזה).

כי אני לא יכולה לשים את האצבע מתי הגמילה הסתיימה.

בד"כ תוך ימים בודדים הילד מצליח לשחרר את הסוגרים באופן יזום כשיושב בשירותים,

אבל עד לשליטה מלאה וילד שלוקח אחריות על הצרכים (כלומר לא מפספס ותמיד הולך לשירותים מיוזמתו, גם אם צריך ליווי ועזרה טכנית) לרוב לקח כמה שבועות לפחות. משתנה מילד לילד.

יכולה להגיד שהקטן שלי בן שנתיים וקצת עם תחתונים כבר כמעט שבועיים.

אני משתדלת לקחת אותו כל חצי שעה בערך לשירותים והוא תמיד עושה פיפי. אם אני לא לוקחת אותו הוא בד"כ מפספס.

קקי הוא לא לרוב מפספס.

לעיתים רחוקות הוא מתיישב מיוזמתו על הסיר ועושה שם פיפי או קקי.

בלילות עד עכשיו הוא היה מרטיב קבוע, בשני הלילות האחרונים הוא התעורר באמצע הלילה ופשפשתי אותו, והוא קם יבש (אתמול הרטיב במיטה בבוקר, היום לא).

במעון אגב הוא לא עושה בכלל בשירותים, גם כשלוקחים אותו. ואני מבינה שיש שם מתח סביב הנושא. המטפלת תחזיר לו טיטול וזה ממש בסדר מבחינתי, בע"ה נמשיך להתאמן בבית ואני מקווה שבהמשך זה יסתדר גם שם.

השלב הזה יכול לקחת כמה שבועות, אולי אפילו חודשים (נדיר). זה לא בוער לי, זו מיומנות חדשה והיא דורשת זמן.

וכמו שכתבו בתגובות אחרות נתתי לה יעד שכשהיא תהיה בחופש מהמעון היא תהיה גדולה ותעשה בשירותים

אבל חוץ מזה, גם אצלי היא בהתחלה נבהלה מהסיר וכמה דברים עזרו.

א. להוריד לה לפעמים, עוד לפני הגמילה הרצינית את הטיטול ולהשאיר אותה בלי כדי שתרגיש את התחושות של הפיפי שיוצא

ב. היא קיבלה בובה ש"עושה" פיפי שהגיעה ביחד עם אסלה ואז הושבנו אותה ואת הבובה ביחד (היא על הסיר, הבובה על האסלה) וזה ממש גרם לה להתיידד עם הרעיון.

ג. בפעם הראשונה שהיא הצליחה לעשות בסיר עשינו ממש טררם.. התקשרנו לסבתות לספר להן, הבאתי לה שוקולד ואז זה גרם לה לרצות את זה שוב.

הגמילה עצמה הייתה ב"ה ממש מהירה ותוך פחות משבוע הייתה גמולה. (גמלתי רק יום. לילה היא עדיין לא גמולה מבחירה שלי.. )

נשמעת גמילה חלומית הגמילה של הבת שלך, זכית.

אצלינו בפעם הראשונה שגמלתי אותו ממש התרגשנו וסיפרנו לסבתות וכו', בסוף אחרי חודשיים הוא רצה טיטול וזהו, חזר לטיטול. כשגמלתי אותו שוב אחרי כמה חודשים לא סיפרנו לאף אחד, לא עשינו מזה עניין בכלל וזה התקדם ממש יפה והוא גמול עכשיו.

אז גם אם ילד בשל ולא מרטיב מתוך שינה, אם מתעורר בלילה וצריך פיפי הוא עושה בטיטול ואז ההורה לא יכול להבחין אם הוא בשל או לא.

לכן קיימת גמילת לילה יזומה בה מפסיקים לשים טיטול בלילה ומאפשרים לילד את ההבנה שצריך לקום לשירותים אם מתעוררים ויש פיפי.

לק"י

ככה היה אצל הילדים שלי, מגיל שנה וחצי בערך קמו עם טיטול יבש.

לכן כשגמלנו, הורדנו טיטולים גם בלילה.

כתבתי את זה לא בסתירה לדברייך. הוספתי שיש גם ילדים שזה שונה אצלם.

זה נכון שעם הגיל הגוף מפסיק לייצר שתן בלילה, אבל אפשר לגמול בשינה גמילה התנהגותית - הכוונה ללמד את הילד להשתין בשירותים ולא במיטה.

הזמן הטוב ביותר לעשות זאת הוא יחד עם גמילת היום.

מנסיוני וממה שאני רואה יש לי יסוד סביר להניח שגמילה התנהגותית מאיצה גמילה פיזיולוגית, אבל לא בדקתי אם יש מחקרים או סטטיסטיקות בנושא.

זו בסך הכל הפעם השניה שאני עושה את זה. אצל שני הגדולים גמלתי רק ביום, בלילה לקח להם עוד כמה שנים להתייבש...

אצל השניה (היתה בת 1.7) ממש ראיתי איך כשגמלתי אותה פתאום התחילה להתעורר באמצע הלילה והיה לי ברור שהיא צריכה פיפי, לא היה לי כח לקום בשביל זה והיא ממש לא היתה עצמאית עדיין, אז בטיפשותי הסברתי לה שהלילה עושים פיפי בטיטול. והיא אכן הבינה ותוך כמה לילות הפסיקה לקום לפיפי. שילמתי על בטיפשות שלי בהרבה מאד כביסות בשנים האחרונות.

בגמילה הקודמת הורדתי טיטול יום ולילה.

אצל הקודם מהלילה השלישי הוא כבר היה יבש,

הנוכחי - בעשרה ימים הראשונים הרטיב בלילה. אחר כך התחיל ליילל מתוך שינה וקמתי אליו לפשפש אותו באמצע הלילה (פעם בלילה) וב"ה לא הרטיב שוב. היום ושלשום הרטיב במיטה כשהתעורר🙃 אבל ב"ה קיץ והכביסה מינימלית...

אין לי מושג איך פתאום באמצע החיים מייבשים בלילה ילד שכבר יבש ביום. כאמור עם הגדולים לא הצלחתי.

כי אני יודעת ששבועיים של קימות עכשיו חוסכות לי שנים של כביסות אחר כך.

לא משתלם?

אצל ילד אחד זה לא עבד בפעם הראשונה, הוא היה מרטיב כמה פעמים בלילה, אז עשיתי הפסקה של כמה חודשים ושוב ניסיתי. בנסיון השלישי זה עבד, למרות שההרטבות נמשכו, הייתה ירידה הדרגתית עד להפסקת ההרטבה מלאה אחרי 3 שנים.

גם אנחנו ניסינו להוריד לשירותים באופן יזום וזה לא עזר.

אם את מתארת התייבשות בטווח של כמה שנים הגיוני שזו פשוט גמילה פיזיולוגית.

וגם לאותו ילד, הרטבות שיורדות בהדרגה 4 3 2 1 הרטבות בשבוע, לא נשמע כמו פיזיולוגי אלא כמו הרגל.

אצלנו עזר-

קניית סדין ניילון (לא פיפי, הוא הוצג כמגן מזרון כמו שיש גם לאבא ואמא על המיטה וזה של גדולים)

התרגשות וכו, לא צריך יותר טיטול.

הקפדה על התרוקנות לפני שינה והמעטה בשתייה בשעות הערב אלא אם צמאים

והעברנו את האחריות אליו- אם אתה צריך להתפנות יש אור בשירותים, כמו שאתה קם לשתות לבד עכשיו גם תקום להתפנות. אתה יכול תמיד לבקש ממנו עזרה ונבוא.

היו הצלחות ופספוסים לסרוגין למשך שבוע-שבועיים- לא עשינו התרגשות יתרה מהצלחות או כשלונות.

רק התלהבנו כשהתאמץ- נניח בבוקר שאלנו "מה שלומך? בוקר טוב!

קמת הלילה לשרותים?"- איזו בגרות! כל הכבוד שהתגברת וקמת מהמיטה! רואים שאתה גדול וכו'

הלך ברוך ה' מצויין וקצר

אם אמצא אותו אשלח לך.

בכל מקרה אני תמיד מתחילה לפני גיל שנתיים כי נראה לי שהם מוכנים. אבל אצל כל הילדים שלי זה נמשך כמה חודשים...

שוב אני צריכה ללכת, סליחה

בשאר היה חשק לתפוח אדמה בכל סוגיו

כל כמה שבועות התחלף ( בהריון השני היה לי פחות שחקים )

קולה

קלמנטינות,

חמוצים ממקום מסוים

תפוחי אדמה,

סלט כרוב  עם הרבה הרבה לימון

אה, ופחמימות תמיד 

כלומר לרוב החשק היה (כמו לא בהיריון) לשוקולד🤭

אבל בהיריון של התאומים נהיה לי פתאום חשק לחמוץ! בעלי היה מכין לי לימונדות, שזה משהו שברגיל אני לא מחבבת...

והיה לי היריון עם חשק חזק לכרסם - לא פחות ולא יותר - עץ... הייתי מסתכלת על עצים בחוץ, ומשתוקקת לקלף מהם קליפות ולכרסם... (בדיעבד הסתבר לי שזה היה קשור למחסור הקשה בברזל שהיה לי אז...)

גם עננים הייתה תקופה שהתחשק לי לאכול🤭

חוץ מזה לא זוכרת חשקים מיוחדים ממושכים...

מתוק ופחממות ריקות תמיד

חלבונים וירקות זה תמיד פחות. אבל משתדלת בכל מקרה.

בהריונות קודמים יותר לאוכל ג'יפה כזה פיצה המבורגר. הפעם טוסט זה סביר לפחות.  

שכנראה החשקים שלנו נובעים מחוסרים בגוף

הריון שחסר בו סוכרים- יהיה חשק למתוק וכו

הריון שחסר הו מלחים- יהיה חשק למלוח

כנל לגבי חוסרים בברזל/מינרלים/אשלגן וכו

או שעליתי על משהו או שזה היה ברור וגיליתי משהו בדיליי רציני חחח

קליפות ביצים, והיא אמרה שזה מכיוון שחסר לה סידן.

לא יודעת אם זה באמת נכון...

בנוכחי בעיקר אפרופו וגבינה לבנה.

היה הריון של טוסטים

היה הריון של מנות חמות 🤮

היה הריון של ירקות חמוצים..

לגמרי מגוון.

הריון ראשון אבוקדו (והוא היה ממש יקר...)

שני- טונה

שלישי- שוקולד (אבל בהגזמה)

רביעי- ירקות

ולא זוכרת הלאה...

לבעלי עד היום יש טראומה מהטונה. היינו גרים ביחידה פיצית ואני הייתי אוכלת על הבוקר.... חחח... היום לא מסוגלת לגעת בטונה

בהריון החמישי פטריות

בהריון הרביעי אבטיח

הקודמים כבר לא זוכרת

אני לוקחת לאפה ובעלי פיתה

 חחח תמיד המוכר שואל אותו - מה לשים לך בלאפה? 

היה הריון אחד שאכלתי מלא קוטג,

והריון אחר שלא יכולתי להתקרב לגבינה לבנה/ קוטג

בהריון תמיד היה לזה טעם חמוץ כזה של מקולקל גם כשהיה ממש טרי.

היה לי גם הריון של חמצוצים שטיח בטעם תפוח. הייתי מכורה, ממש עזר לי עם הבחילות.

היה לי גם תקופה שהייתי חיה על פומלות אבל זה היה בגלל בחילות וצרבות, זה הדבר היחיד שאכלתי בחצי השני של היום.

הריון אחד לסטייק

הריון אחר לגבינה לבנה. אכלתי בכמויות מסחריות. ולא הייתי מסוגלת לגעת בשוקולד. אל דאגה, עבר לי בלידה 🤭

והיה שיא החורף

וגם חשקים מוזרים שבאים והולכים, כמו חשק לממולאים, למוקפץ. לא יכולתי לסבול עוף בהריון כמעט בכלל חוץ משניצלים

היה לי הריון עם חשק לסלט ומיץ תפוזים טבעי

והריון עם חשק למתוקים ממש

ואחד שלא זכור לי משהו מיוחד כי הייתי עם בחילות כל הזמן

חחח
אבל בכל אופן הקפצתי לך.
נראה לי שרופאות או טכנאיות רנטגן יכולות לזהות.

של העובר אפשר לזהות את המין...

זו הזדמנות לדבר על זה.

הכי חשוב שאת תהיי אסופה ותביני לאן את רוצה להוביל את השיחה ומה לא לעשות.

זה לא חייב להיות היום, אפשר גם מחר, אבל לא למשוך יותר מדי כי לה אין מושג לאן זה הולך.

אני חושבת שכדאי גם לערב את בעלך אם יכולה להיות לו השפעה לטובה.

בעיני מה שחשוב בשיחה זה לתת מקום לרגשות שלה, לדחפים. להפריד אותם מהמעשים

(למשל הצורך בחטיף נוסף לעומת הדרך שהיא מצאה להשיג אותו שזה בגניבה)

לה מסיבה מסויימת היה מאוד חשוב שיהיה לה עוד חטיף. אולי עניין חברתי, אולי הממתק שהיא אוהבת, כך או כך, להעביר ביקורת על הצורך עצמו, לא יעזור לה להתמודד עם הניסיון בפעם הבאה.

אם היא תדע שהמחלוקת היא לא על עצם הצורך בממתק, אלא על הפתרון, אז היא תהיה יותר קשובה לשמוע ולקבל.

(את עניין הממתק אפשר לטפל בנפרד אבל זה לא מה שבוער כרגע, זה עדיין לגיטימי בגיל 12 לרצות מאוד ממתק גם אם זה לא בריא וכד')

אני חושבת שכדאי להתחיל את השיחה בלשאול איך היא הרגישה כשאדם זר תפס אותה על חם. זה כבר לא תאורטי.

להבין אם העא הבינה את הלקח בעצמה, או שמבחינתה הבעיה העא שהיא נתפסה ולא בעצם הגניבה.

לא הייתי באה בביקורת מאשימה, אלא בשיחה שבה אנו מנסים להבין מושגים כמו דחפים, איפוק, קבלת החלטות, אחריות ותוצאות. היא כבר בגיל שאפשר להבין מושגים כאלו.

אם עד כאן היא אתכם, תשאלי אותה מה לדעתה יכול לעזור לה בפעם הבאה לקבל החלטות טובות יותר.

אם היא לא אתכם,

אם היא בהכחשה, מסירה אחריות, לא מבינה את הקשר בין הדחף למעשה לתוצאה, הייתי עוצרת את השיחה ומסמנת לעצמי מה הנקודה שצריכה בירור ועל זה עובדת. כי אם אין החיבור בין כל החלקים האלו לא יעזור כמה שתגידו שזה אסור.

ממה הייתי נמנעת בשיחה על הנושא:

האשמה עצמית (ילדה רעה או איזה ילדה את. תזכרי שמה שרע פה הוא המעשה ולא הילדה)

מתח דתי (זה כתוב בתורה)

השלכה לעתיד (מה יהיה ממך)

הקצנה (קלפטומנית)

הפחדה (גנבים שמים בכלא)

רגשות/ תחושות שלה שכדאי לתמלל ולהנכיח (אם היא מרגישה אותם):

צער

בושה

חרטה

חוסר אונים

מתח

תסכול

בהלה

וגם מהצד השני:

סיפוק

הנאה

ערך חברתי

תזכרי שהיא עדיין ילדה, והתפקיד שלנו כהורים זה להוביל בבטחה בדרך הנכונה אל הבגרות.

כמו שאם היא עושה טעות בשחיה, אנחנו נלמד אותה לשחות נכון, אבל בלי רגשות מבוהלים מהצד ההורי, ככה גם בהתפחות המוסר ודחיית סיפוקים ושאר ההתמודדויות שעוד בפתחנו.

בנוסף, כדאי לבדוק אם יש בעיות קשב. אם היא מאובחנת, אפשר להתייעץ על טיפול מותאם. אם אין לה מטפלת אולי כדאי להתחיל טיפול. (יש קוגפאן וכד')

אם היא לא מאובחנת, כדאי להתקשר למורה לשוחח לשאול אותה אם היא רואה סימנים של בעיות קשב,

הרבה פעמים אצל בנות קשה לזהות בגיל צעיר בעיות קשב, (במיוחד אם היא מפצה על זה באסרטגיות אחרות)

כי זה לא מתבטא בהתנהגות קולנית או בתזוזתיות אלא יותר בחולמניות וקשיים תפקודיים אחרים (כמו סדר וארגון משימות)

אם זה עניין של בעיות קשב, אז הטיפול צריך להיות מותאם, כי היכולת לעצור ו"לחשב מסלול מחדש" לא נבנה אצל הילדים האלו באופן טבעי כמו אצל ילדים אחרים ולכן צריך לחזק מנגנון של תכנון ובקרה באופן אחר ומותאם.

זה שהיא למדה "לסובב" אותך ואת המורה בשקרים, יכול לחזק את זה שיש פה בעיה עמוקה יותר שטרם זוהתה כי פיתחה אסטרטגיות כיסוי משלה על הבעיות עצמן.

לא בטוח שזה יושב על זה, מעלה את זה כאופציה רק כדי לוודא...

בנוגע לבייביסיטר, כדאי לשקול אם לאפשר לה בשלב הזה אם את לא בטוחה שיש לה את הבשלות של התנהגות בבית של אחרים.

אולי ששתשמור עליהם אצלכם או בגינה או תעשה קייטנה אצלכם כדי לא לשבור אותה..

תודה על הנקודות שכתבת במה להתמקד וממנה להימנע בשיחה, עוזר לי.

היא באמת מאובחנת עם קשב, בלימודים מטופלת עם כדורים. חוץ מהקטע הלימודי הקשב בא לידי ביטוי בהתארגנות ובהתמקדות במשימה. אבל בשאר הדברים היא לגמרי איתנו. ילדה מאוד מאוד בוגרת ואחראית. יודעת טוב מאוד מה נכון ולא נכון. אחרי שמקלפים את קליפת השקר היא ממש מביעה צער וחרטה. מבינה שעשתה משהו לא בסדר.

התיאור שלך עכשיו עוד יותר מחזק את הכיוון של הקשב:

יודעת מה נכון ומה לא

מביעה צער וחרטה

מכסה בקליפות.

עוד יותר לא הייתי מדברת על מוסרי/ לא מוסרי

ואפילו הייתי חושבת פעמיים אם להשתמש בשורש ג.נ.ב כי די ברור שהבעיה לא שם, וזו מילה מאוד כבדה מוסרית.

יש לה בעיות של תכנון ובקרה (מרשה לעצמי להניח את ההנחה הזאת לפי מה שתיארת על התארגנות והתמקדות במשימה)

עוד יותר הייתי מרדדת את המסר מהשיחה כי לפי התוספת שלך הכיוון צריך להיות בכיוון אחר.

החשש שלי, שאם השיחה הזאת תוביל למקומות קשים בביטחון ובתפיסה שלה לגבי עצמה,

אז גם כשתקחו אותה לטיפול

זה יבוא ממקום שלילי.

את גנבת ולכן אץ צריכה טיפול

כשהכיוון הנכון יותר הוא יש לך (או את סובלת מ) בעיות תכנון ובקרה, עד היום התמודדת עם זה בדרכך שלך, בלימודים מצאנו פתרון של כדור (השפעת שעות מוגבלת) ועכשיו אנחנו רוצים ללמד אותך עוד כלים שיעזרו לך להתמודד עם התוצאה של חוסר תכנון ובקרה.

כשמקלפים קליפות, הילד חשוף ופגיע מאוד. לכן חשוב אחרי הקילוף לעטוף אותה במצב הזה ולא לקלף קליפות ולכוון חיצים..

לקלף ולחבק. האמת כבר יצאה החוצה.

שתדעי שלנו למשל אמרו בכמה מצבים שלא חייב לקלף קליפות, אם זה כרגע מגן עליה אז לשמור על ההגנה הזאת.

אמנם פה זה מקאה שונה, רק מחדדת כמה חשובה פה הרגישות כי ככל הנראה אין פה בעיית מוסר.

יכול להיות שאני כותבת טיפה נחרץ לכיוון מסויים, מנסה לא להכליל ולא להשליך, אז סליחה אם לא הכל מדוייק, מקווה שתקראי באופן הנכון לכם.

בכל מקרה, הטיפול שיכול להתאים לה נקרא קוג-פאן

והוא מתמקד בתקודים ניהוליים.

יפה שהתייעצת עם מדריכת הורים, האם היא יודעת שהילדה מאובחנת קשב? האם יש לה ידע אקדמי וניסיון מספק עם ילדי קשב ובמיוחד בנות בגיל הזה?

זה יכול לדייק ואפילו לשנות את התמונה.

כדאי להתייעץ עם מכון או מרפאה בעיסוק או מישהי שמטפלת בילדות גדולות/ מתבגרות עם בעיות קשב. כי בדיוק בתפר הזה של בין ילדה לנערה קורה משהו שאסטרטגיות ההסתרה והכיסוי על החוסר בתכנון ובקרה, כבר לא עובד ואז זה כבר "על השולחן"

ותופס את הדימוי העצמי של הילדה בדיוק בשלב הרגיש הזה של תחילת גיל ההתבגרות ותפיסת האני העצמי שמאפיין גיל בת מצווה.

ואז בנוסף להכל יש ביקורת על המעשים והתוצאה. לפעמים זה פשוט יותר מדי לילדה להתמודד עם הכל.

וגם לך תהיה יותר רגיעה לדעת על מה זה יושב ואיך מטפלים בשורש הבעיה. אז לא דחוף לדבר על הכל עד הסוף. אפשר לרכך את המסר ולדבר על הדברים החשובים בלי לפגוע.

לקחתי ממך המון.

אני שומרת לעצמי, יש כאן הרבה תוכן שיכול לעזור בהרבה סיטואציות דומות.

תודה🙏

אין לי ניסיון עם מקרה כזה, אבל פעם שמעתי עצה שנשמעת לי הגיונית

אחרי שאת עושה איתה שיחה, כמה שאפשר בלי להאשים, אלא מנסה לשדר לה שאת איתה ומבינה שיש לה כרגע בעיה שהיא לא מצליחה להתגבר עליה לבד, ולכן היא לא הולכת למכולת לבד ולא עושה בייביסיטר, או כל דבר אחר שיכול להפיל אותה, עד שתרגישו שתיכן שהיא מוכנה לזה.

תנסי להבין ממנה מה המניע לגניבה, אם זה ריגוש, או תחושת חסר, ולנסות להציע דרכים אחרות למלא את זה.

זה באמת נשמע קשוח, אבל מאמינה שזה עניין חולף שאפשר להתחזק ממנו, בע"ה תראו ישועות

ברור שצריך פתרון כלשהו,

אבל מאשים ממש ומנמיך ומבייש להגיד לילדה בכיתה ו 'אי אפשר לסמוך עלייך בכלום ומעכשיו את עם אזיקים להורים'. מזעזע.

תלוי איך עושים את השיחה, כמו שאם ילד לא נראה מספיק אחראי לחצות כביש לא אתן לו עד שנראה שמפתח מסוגלות, גם כאן.

המסר צריך להיות אנחנו איתך ופה ללוות אותך, ומאמינים שזה משהו שיחלוף, אבל עד אז אנחנו נהיה איתך.

ולא אמרתי לא לשחרר, אבל לא הייתי שולחת לקניות ולא לבייבסיטר, בעיניי המחיר שהילדה תשלם בלהיתפס שוב גדול מחוסר עצמאות זמני.

בייביסיטר בכיתה ו' זה לא טריוויאלי זה דורש בגרות מסויימת, ועדיין אין לה את הבגרות בכל הכיוונים הנדרשת, והמכולת היא כבר נפלה שם פעם אחת.

אולי היא למדה לקח ואולי לא.

אם הייתי חוששת להגיד לה לא ללכת בכלל למכולת זה מהבחינה שזה מחריף את הניסיון ואז אם היא כן תיכנס למכולת לבד אז היא כבר "עשתה מעשה אסור" אז כבר לא משנה איזה עוד מעשים אסורים עושים על הדרך כי הגבול כבר נחצה.

בכל אופן, לחברות, בילויים, חוגים, פעולות, מפגשים בשבתות הכל פתוח בפניה חופשי. זה ממש לא אזיקים.

וחוץ מזה שללכת עם חברה זה גם לא ללכת לבד וזה גם לא ללכת עם ההורים, אז מצד ההצעה זה גם תופס

וכשהיא עם חברה היא לא תתפתה לקחת בלי לשלם.

אולי זה גם שונה יישוב או עיר.

גם מעקב אחרי מיקומים לגבי תופס בגיל הזה באוכלוסיות רחבות במדינה. (ואולי באוכלוסיות אחרות נתפס כפולשביקי)

מבינה מה הכוונה, אבל נשמע לי שאם אני כשהיתי בכיתה ו היו אומרים לי דבר כזה,

היה מאד מאד מוריד אותי ומנמיך אותי ומבייש אותי.

זה לא משהו שרוצים שהיא תחווה פה אחרי שהיא כבר בכל מקרה חוותה מלא בושה בסיטואציה הזו.

והיא כן מבינה את החומרה. היא פשוט לא מצליחה לשלוט בזה או למתן את עצמה.

אבל לא שווה את התחושה הרעה שהיא תקבל כשיגידו לה 'מעכשיו אי אפשר לסמוך עלייך'.

מאמינה שיש דרכים אחרות למנוע הישנות של מקרה כזה.

אפילו אם האמא תהיה עם יד הדופק שהיא כן הולכת למכולת להזכיר לה, או לתת לה כמה שקלים במיוחד כדי לקנות לה משהו טעים כדי שלא תתפתה.

לא חייב להוריד אותה לילדה בגן חובה חסרת שליטה.

אבל לא צריך להקצין את זה,

זה לא אזיקים ולא גן חובה.

לבת שלי בכיתה ג' לא אתן ללכת לבד לסופר מבחינת התמודדות עם גירויים והתנהלות כללית

אז זה אולי להוריד אותה שנה- שנתיים לא מעבר.

יכול להיות שגם שנתיים זה הרבה מבחינה הזאת, זה עדיין לא כמו רגרסיה של 6 שנים.

המסר צריך להיות בכל מקרה למנוע גירויים עד שנמצא מה יכול לעזור לך להתמודד איתם. ולא אי אפשר לסמוך עלייך שזאת אמירה הרבה יותר כללית וגורפת

ואפשר גם לשאול את היחדה מה יעזור לה.

זה לא תמיד אחיד בין כל הילדים.

אני לא יודעת מה דעתי על הפתרון הזה ספציפית, אבל הוא לא כמו שאת מתארת אותו לדעתי.

כן יש פה רגרסיה מסויימת אבל זה מתבקש שמשהו משתנה, לא חושבת שילד שנתפס במעשה אסור חושב שהכל ימשיך כמנהגו..

זה לא שאני בהכרח מסכימה עם העונש המוצע.

אבל יכולות להיות השלכות חריפות על גניבה שילדה בכיתה ו' לא מודעת אליהן. והיא לא מבינה כמה זה חמור.

(מה ההבדל בחומרה ובתוצאות של לקחת שוקולד שאמא לא מרשה לבין לקחת שוקולד מהחנות).

לעניות דעתי, אפשר להסביר בלי כעס מה ההשלכות. אנשים יכולים לכעוס מאוד אם משהו נלקח מהם. בעל המכולת מאוד רגיש למוצרים כי הם הפרנסה שלו ולכן הוא יכול מאוד לכעוס.

במקרים מסוימים יכול להיות שיזימנו משטרה/יערבו את ההנהלה של בית הספר.

לא לומר לה מה יקרה *לה* אלא מה יכול לקרות במקרים של גניבה.

אני חושבת שפחד זה מניע חברתי טוב, והוא בהחלט יכול לעזור להתגבר.

שהיא כן ממש מתחרטת אחרי שמדברים על זה.

ובעיני לדבר על מה יכול לקרות אם--

זה על הפנים.

לא ככה מחנכים. לא על ידי פחד מעונש.

לפעמים להבין את ההגיון לא מספיק, וצריך תמריץ נוסף. לא תמיד תמריץ חיובי עוזר כי הוא בתחושה יןתר דורש מאמץ ורצון ותמריץ שלילי הוא לרוב יותר פסיבי. בשניהם בסוף המעשה הוא אותו מעשה אבל תמריצים שונים גורמים לנו להתייחס למעשה ולמאמץ באופן אחר.

שיטת חינוך שמבוססת על הפחדה זה רע, אבל אם בנושא ספציפי הסברים לפני ושיחות והבעת חרטה לאחר מעשה לא עזרו אז כן יכול להיות שפחד מעונש יהיה עוד עזרה לילדה להימנע מזה.

כשאת מחנכת לא לרוץ לכביש את לא מסבירה שאפשר להיפגע? זה בול אותו הדבר. 

חוץ מזה הבעת חרטה לא בהכרח אומרת שיש חרטה על המעשה. אולי היא מצטערת שתפסו אותה או שכעסו עליה, או שהיא מבינה שככה מתאים להגיב. זה אמנם אפשרויות קיצוניות יותר אבל הן גם קייימות בעולם. לא בהכרח שנכון במקרה הספציפי, ועדיין. 

ככה או ככה, החרטה וההבנה לא עוזרות לה לעצור את עצמה

שהפחד יגרום לה להפסיק לגנוב.

כולנו יודעים שמי שצסמס בנהיגה יכול למות או להרוג חלילה, וכמה מאיתנו עושים את זה בכל זאת?

ובכן...

אפשר לציין את ההשלכות, אבל מה שיעזור לה, מה שהיא צריכה באמת זה התבוננות מעמיקה מה קורה בחיים שלה, ויצירת סביבה שתתמוך בתהליכי הבשלה שיאפשרו לה להיות פחות אימפולסיבית ויותר אינטגרטיבית.

להפחיד ילד ממעשה בגלל שיהיה לו תוצאה מפחידה זה ידפוק לו את הניהול הפנימי שלו ויצר אצלו כעס, הרבה יותר מהסיכוי שהופ הנה היא תפחד ותהיה ילדה קסם.

כמו שלא תפחידי את הילד שלך לא לחלל שבת כי יש גיהנום.

בעיני עצם ההפחדה היא לא נכונה. זה לא דרך.

יש פה נשמה של ילד.

לא רק מעשה שנעשה או לא.

אין לי רצון שהילד שלי יהיהי מאולף. יש לי רצון שהוא יהיה מחונך.

הפחדה זה אילוף. שגם זה לא תמיד עובד, אבל גם אם כן, זה אילוף.

אם רוצים שילך באמת יתנהל בצורה נכונה,

צריך לראות אותו. לא רק את המעשה.

באמירה כזו, שאם נפחיד אותו מהמעשה ונגיד לו שאם יגנוב יהיה גנב גדול ושמים על זה בכלא,

את מנסה אך ורק להשיג תוצאה.

אני רוצה ילד שלא גונב ולכן אעשה הכל בשביל זה.

לא אכפת לך מה קורה עם הילדה. מה היא עוברת כשאת אומרת לה דבר כזה. מה זה עושה לה בראש.

יש פה הרבה יתר מהאם היא גנבה או לא.

דיי בסיסי בעיני לראות את זה.

@אפונה @אונמר

אני מנש לא חושבת שצריך להסביר לילד על גיהנום אבל כן על השלכות קונקרטיות זה חלק מהחיים. לא צריך סדנת הפחדה אבל להבין מה התוצאות האפשריות של המעשה זה חשוב מאד.

לפעמים זה יעזור ולפעמים לא,אבל בכל מקרה זה משהו שצריך להסביר

בין הפחדה- של ישימו אותך בכלא ותלך לגיהנום, שזה משהו שהוא לא פרופורציונלי ולא הגיוני או קרוב לילד

לבין הסברה של תוצאות- תיקחי בחשבון שיכול להיות בושות, דחיה חברתית (אם הגניבה קורית בכיתה), עירוב של היועצת או כל תוצאה אחרת שהיא הגיונית לגמרי אם תופסים אותה. וזה נראה לי לגמרי הגיוני להסביר לילדה בכיתה ו שאמורה לפחות להתחיל להבין שיש תוצאות למעשים שלה ומה הם.

חושבת שיש מספיק דרכים להסביר לילדה לא לגנוב חוץ מלאיים שישתפו את היועצת או שהמוכר במכולת יכול לכעוס נורא.

ושגנבים גודלים מסימים בכלא, ושאפשר לפעמים להזמין משטרה. (כמו שכתבה @נעומית  בהודעה הראשונה שדיברו על הפחדה)

אני ממש בהלם שכולם פה סבבה עם להגיד דברים כאלה לילדה בכיתה ו.

מה קורה לכן.

זה נשמה של ילדה. יש פה נשמה קטנה שתכף תהיה גדולה. למה לצלק אותה ככה עם איומים. וואו.

ובשום אופן לא היתי רוצה שהילדה שלי  לא תגנוב מהסיבות שכתבת.

לא גונבת כי יהיה לי בושות.

לא גונבת כי ידחו אותי חברתית.

לא גונבת כי אם יתפסו אותי יגידו ליועצת.

זה הסיבות שגורמות לך כבן אדם מבוגר לא לגנוב? אז למה היא כן?

מזעזע.

בטח לא כשברור כל כך שאין ילדה שגונבת כי היא רוצה לעשות רע בעולם.

תקראו את התגובה של @אמאשוני על כמה שזה פשוט ילד קשב וכל כך לא כמו שעשיתם את זה.

https://www.inn.co.il/forum/t1438713#15770442

חינוך בסופו של דבר זה לעשות את הדבר הנכון כי זה הדבר הנכון, לא כי יש השלכות לעשות את הדבר השגוי

זה שלדעתי צריך להסביר לילד את ההשלכות של בחירה שגויה זה מבחינתי בעיקר כדי שלא יהיה בהלם מוחלט אם זה יפול עליו...

לא לפחד מהורה

אבל לפחד מהשלכות שליליות זה בסדר גמור.

זה החיים, אם תרוץ לכביש, אתה עלול לקבל מכה.

אם לא תלמדי למבחן, את עלולה להכשל.

אם תקחי דברים שלא שייכים לך, יכעסו עלייך מאוד.

וכשתגדלי, אם תתכתבי בטלפון בנהיגה את יכולה למות.

אין סיבה להסתיר מילד את עובדות החיים הבסיסיות, בטח ובטח כשהוא מתקשה להבין אותן עצמאית.

כמובן שזה לא סותר את החינוך החיובי, האוהב והמלמד. שבו מסבירים על תוצאות חיוביות למעשים חיוביים.

גישה שבה לילד בוגר מגיבים רק באופן רך ומלמד מתוך הכלה אינסופית יוצרת ילדים חלשים, רכרוכיים, קורבנות תמידיים של המציאות, שמאשימים את הסביבה בכל בעיה שלהם. 

ילד יוצא רכרוכי מסיבות אחרות. לא כי לא הפחידו אותו מהחיים ומהגיהנום ומעונשים ומתאונות ומכלא.

מצטערת.

אני גם לא אומרת לאף אחד אל תסמס בנהיגה כי אתה יכול למות.

לא ככה מנהלים חיים תקינים.

כמובן שאם ככה את מתנהלת אז זה נראה לך בסיסי,

אבל בעיני הנקודת מוצא הזו שגויה לחלוטין ולא בריאה בכלל.

אנחנו לא חיים במרדף. ולא בתחרות עם הרוע. לא מבינה למה לבחור לחיות ככה.

יש עוד מלא סיבות לתת כשאומרים לבן אדם לא לסמס בנהיגה חוץ מ 'אתה תמות'.

כמוןב שזו הסכנה, ויש סכנות, ואין התכחשות אליהם.

אבל מיפה ועד לנהל את החיים בצורה כזו זה קיצוני,

בטח שלא לתת לילד להתנהל ככה.

נוראי בעיני לחשוב על ילד שככה מנגישים לו כל דבר בחיים.

ואני ממש לא חושבת שזה מה שמייצר בן אדם חזק וערכי. יש למיון דרכים אחרות לעשות את זה בלי להכניס כלא גיהנום ומוות בסוף כל סכנה.

אני באמת לא מבינה.

אני חושבת שכתבת דברים שמכעיסים אותך בכללי למרות שהם לא קשורים לנושא.

כתבת תחרות עם הרוע??? איך זה קשור?

כתבתי שיש טעם לשתף גם בהשלכות שליליות, אפשר להגזים ולהגיד שאם ילד מודע להשלכה שלילית, הוא מפתח חרדות וחי בתודעת גהנום. וזה ממש ממש לא נכון.

אני יודעת שהילד שלי יכול לאבד אותי ולכן לא אני לא מסמסת למרות שממש בא לי. לא כי אמא שלי קנתה גלידה והסבירה לי.

אני באמת מופתעת שכתבת לנהל את החיים, אין לי מושג איך ולמה הסקת את זה.

חלק מחינוך זה גם הסבר של תוצאה שלילית אפשרית. מסבירים מידי פעם כשצריך, לא כל דקה, ולא כתגובה לכל מעשה. אם כשילד מתקשה להיות ממושמע לגבול כל כך חשוב של גנבה. מסבירים מה יכול לקרות. ובלי כף הקלע, (לאמיתו של דבר גהנום הוא לא חלק מהאמונה שלי).

זה חלק מתפיסת מציאות נכונה

להבים מה ההשלכות האפשריות של דברים, לא ממקום מבהיל או מאיים, אלא מציאותי

אי-אפשר לאכוף את זה שלא תיכנס למכולת.

למה כולן פה יוצאות מהנחה שילדה לא שולטת בעצמה.

יש מצב שהיא כן שולטת. רק שהיא באמת לא מבינה למה זה כזה חמור. או יודעת שאין אחריות פלילית בגיל שלה. או מתביישת שכולן מביאות שלושה חטיפים לטיול והיא רק אחד.

שסיפרו פעם בבית ספר שהייתי שהיה מקרה של גניבה.

זה סיפור בתוך סיפור שמתאר מוסד שהיה בו גניבה וסיפרו לילדים סיפור על מקום אחר שהיה בו גניבה ואיפשרו להחזיר בצורה אנונימית ולילד לטפל בעצמו שלא יהיה בן אדם גנב.. לא זוכרת את הפרטים אבל זוכרת שזה סיפור ממש חזק.

שגם מתייחס ל"יצר" של אנשים ספציפים שיש להם את זה, ועל זה שאפשר לחזור בתשובה ולא כדאי להם לגדול להיות גנבים גדולים.

לא בטוחה אם מתאים לכיתה ו אבל נראה לי יכול לפתוח מחשבותץ בנושרא לאמא ואולי גם להנגיש לילדה.

חיבוק התמודדות לא פשוטה.

אין לי מה להוסיף לתגובות היפות שנכתבו, אבל רק רוצה לספר שאני זוכרת את עצמי בערך בגיל הזה ''תופסת'' שתי חברות שכמעט גנבו במכולת (והבנתי שלא פעם ראשונה, פשוט הפעם הראשונה שהייתי איתן ותמהתי מה הן עושות). שתיהן היו ילדות חמודות ממשפחות טובות וגדלו להיות נשים מדהימות ומוצלחות.

עד היום מרגיש לי שפשוט הגבול לא היה מספיק ברור בשבילן, והן היו צריכות ''שיחת איפוס'' כדי להבין ולהפסיק.

מאחלת לך שתגדלו מזה בע"ה ❤️

באושר עד וכאלה יש תמיד, לא?

רוצה לפרט מה הסגנון שאת אוהבת? אולי ידייק יותר.

ועוקבת לבטטה בחודש שביעי שמחפשת משו מרגיע כשהקטן נרדם.