זה ממש לא הזמן לפרויקטים. זה הזמן להישרדות, וכל השאר בונוס.

חיבוק יקרה על התחושות.

אולי אם יהיו לך פחות ציפיות מעצמך תוכלי לראות מה את כן מצליחה. תרימי לעצמך על כל הדברים שאת עושה ונראים לך מובנים מאליהם, כי זה בכלל לא מובן מאליו להספיק משהו עם תינוק. כל תינוק, וועוד יותר כשהוא לא תינוק רגוע במיוחד. תחמלי קצת על עצמך, מקווה שתצליחי לראות את עצמך באור חיובי יותר. 

סליחה שאני אומרת, אבל הילדים החמודים הם שלו לא פחות משלך. האחריות לתפקוד שלהם ושל הבית היא גם עליו.

וזה לא קשור לזה שאת בבית והוא כמעט לא. כשהוא נמצא - שייקח את המושכות בידיים ויטפל בילדים, ירגיע אותם, יעזור לך בפרויקטים הביתיים...

בסופו של דבר את בסך הכול חצי שנה אחרי לידה. זה שיש נשים סופרוומניות שאחרי חצי שנה כבר יכולות להיכנס להיריון שני - זה לא אומר שזו הנורמה... ואם יש תינוק מאתגר, אז ההתאוששות מהלידה יכולה לקחת הרבה יותר זמן (יכולה לומר לך שבלידה האחרונה, לידה קשה עם תינוקת מאתגרת, רק אחרי שנה התחלתי קצת להרים את הראש מעל פני המים. איכשהו שרדתי קצת בעבודה, אבל ממש לא יכולתי לקחת על עצמי פרויקטים מעבר...).

חבקי את עצמך, תביני שאת בסדר גמור, ותאמרי את זה לבעלך - שגם יבין זאת וייטול פיקוד...

❤️

אני חושבת שכדאי ממש לעצור רגע ולחשוב איך אפשר לעזור לך להיות במקום יותר רגוע בגידול שלהם - אולי עזרה טכנית אולי הדרכה אולי להוריד ממך מטלות (לסדר ארונות?!?! )

אבל לא כי אתאמא לא מספיק טובה. ממש ממש ממש לא!

אלא כי כנראה הציפיות שלכם לאמספיק תואמות את המציאות

את אמא נהדרת

אין לי ספק

השאלה אם לאמא נהדרת יש מקל קסמים או פשוט 2 ידיים, ראש אחד ולב אחד.....

׳אני פשוט לא בנויה לזה. יש נשים שזה לא בשבילן׳

גם עלי האמהות היתה גדולה הרבה שנים. גם היום אני מרגישה לעיתים שהיא גדולה עלי, זה לא עושה אותי אמא גרועה, אלא אמא כנה עם רגשותיה שלא מייפה את המציאות ומסתכלת לה בעיניים.

חצי שנה אחרי לידה??? פלוס מלחמה וקושי בכל הארץ?

פרוייקטים????

חצי שנה ראשונה עם פצפון הם השרדות נטו. זהו.

שרדת? מגיעה לך משאית מדליות.

נכון. יש נשים שהשלב הזה יותר מאתגר אותן. ויש כאלה שזה השלב האהוב עליהן.

אז מה? זה פסיק מתוך חיים שלמים של ילד. לכל אחת יש את מה שקשה לה. מה שאת רואה בחוץ זה לא מה שקורה בפנים.

זה לא אומר עליך כלום ולא למה את בנויה. זה אומר שהיה לך קושי טבעי לגיטימי ונורמלי. זה הכל.

את בסדר גמור!!

ולמה בכי ובלאגן זו הבעיה שלך? זה האתגר של שניכם יחד. ובואו תחשבו איך אפשר לשפר את המצב אם הוא מפריע לכם. אולי עזרה בשעות הקשות? אולי נערה לסדר וניקיון? אולי שהוא יחזור יותר מוקדם?

בשום מצב זה לא אשמתך ולא אומר עליך משהו רע.

אישית אני גם שונאת את השנה הראשונה. ולא מצליחה להרדים נורמלי עד גיל שנתיים וזה היה הכי מוקדם שזה עבד לי (האחרים היו גרןעים מזה) ואני גם נשארת חצי שנה ורק שורדת בלי שאיפות לפרוייקטים מעבר ללגדל תינוק.

וזה מאתגר בהחלט. אבל בסדר גמור.

וגם אצלנו בשלושה חודשים האחרןנים יש הרבה בכי, תסכול ובלאגן.

ובאמת באמת לפעמים אני חוששת מאיך זה נשמע ברחוב ואם לא יזמינו לנו רווחה או יכנסו להציע עזרה.

אנחנו עדיין לומדים מחדש איך להתנהל עם התוספת המתוקה שנוספה לנו למשפחה, התינוק עדיין תינוק שדורש המון המון, האחרים עדיין מחפשים את המקום שלהם במשפחה החדשה שנוצרה לנו ואני ובעלי עדיין מחפשים את הדרך שלנו כזוג בתוך שלל המשימות והאתגרים שהחיים מזמנים מאז הלידה.

וזה לרגע לא הופך אותנו להורים לא טובים, ולרגע לא גורם לילדים שלי להיות לא בסדר.

(וגם אותך, ואתכם)

מאתגר לכולנו וזה בסדר.

ב"ה יש גם המון רגעים יפים ומתוקים ומשמחים ורגועים.

אני לא יודעת מה בעלך התכוון אבל אולי הוא פשוט שיקף את המצב ומה שמרגיש?

גם בעלי לפעמים משתגע מהבלאגן של המשחקים שפזורים על הרצפה בכל שעה ביום, אז הוא אומר שלא מסוגל לסבול את זה ורגע אחכ מתחיל לאסוף ולגלות שיש לנו רצפה בבית.

ומבחינתי זה אחלה שהוא משתף בקול ברגשות שלו, במיוחד שאחכ מתעל את זה לעשייה. 

תודה על מה שכתבתן חיממתן לי את הלב❤️

זה נכון שהילדים הם של שנינו אבל בעלי בקושי נמצא בבית והתינוק יונק. אז כמה הוא כבר יכול לעזור?

באמת ישבתי איתו עכשיו וביקשתי שכשיש לו ביקורת על ההתנהלות שיחסוך אותה ממני ויקח את הילד פשוט. (הוא אומר שכשהוא מציע אני לא כל כך משחררת אז הבטחתי לשחרר יותר)

לגופו של עניין, אני רוב הזמן כן מרגישה אמא טובה (וגם בעלי חושב ככה אם כי לא מספיק אומר את זה😕)

אבל, אתן לכן דוגמא שתבינו את התסכול שלי מעצמי - היום בבוקר פספסתי את החלון עייפות שלו והוא הגיע לעייפות יתר ובכי ותסכול.. ואני בוכה יחד איתו כמובן. זה מייאש! וזה קורה יותר מדי הרבה פעמים.

ובתכלס, באמת יש נשים שחצי שנה אחרי לידה כבר שכחו שהן ילדו והבית מתקתק אז למה אני לא מצליחה???

המבט במקרים כאלו צריך להיות מופנה פנימה, אל עצמך.

אם בלידות הקודמות התאוששת מהר, אז זה משהו אחר. אבל גם לזה יכולה להיות סיבה שקשורה נטו אלייך ולסביבה הפרטית שלך, ולא לנשים אחרות.

התהליך לצמיחה וליציאה מהמשבר עובר דרך קבלה עצמית. כשתקבלי את עצמך שכך את ולא אחרת, תוכלי להתחיל למצוא את הדרכים לצאת מהקושי ולעלות על מסלול שמתאים *לך*.

קבלה עצמית, זה המפתח. ומכיוון שאשתו כגופו, גם כשבעלך יקבל אותך כמו שאת זה יעזור 🙃

כשהיה לי קשה בהריונות ובעלי אמר לי איך כולן עושות את זה, זה היה המשפט הכי מתסכל שיש, הרגשתי עצלנית ולא מסוגלת. אח״כ ראיתי מעבר, את המחירים שמשלמים ואת החיים הלא מושלמים של כולם. בזמנים שהכל היה קשה וגדול, ידעתי כבר להתייחס (בחמלה) לעצמי בלבד, בלי השוואות, כי הן אף פעם לא נכונות.

כשמשהי מוצגת/ מציגה את עצמה כסופרמן אני יודעת שזה לא נכון, פחות מתחברת לדברים חסרי כנות/ דיוק.

ממש שמחה בשבילך שהשיטה שלך עבדה והילדים שלך ישנו.

לי מרגיש שאת אומרת שאם רק היינו כמוך אז גם לנו היה טוב ככה. וזו לא החוויה שלי. יש ילדים (כמו שלי) שלא נרדמים אם לא משכיבים אותם לישון.

רק צריכה להניח את זה כאן

לדוגמא לא לישון צהריים בכלל ולישון מעט מדי בלילה.

כמו שאי אפשר לחיות בלי מים אבל אפשר לחיות עם התייבשות מינורית באופן קבוע.

אני יודעת שאת לא מתכוונת אבל את יוצאת כל כך מתנשאת ומקטינה. מישהי משתפת שקשה לה משהו ואת באה ומספרת לה שזה בגלל שהיא לא עושה דברים בשיטה שלך.

לי, לדוגמה, התסכול של תינוק שער כל הזמן ונרדם בזמנים לא צפויים הוא גדול בהרבה מהתסכול שאני חווה כשאני לא משכיבה את התינוק שלי בזמן. ולכן, השיטה שלך לא מתאימה לי.

למקום שבוחרים לקחת.

הצגתי שיטה, אם לא מתאים לך, אל תתענייני.

חוויתי את התסכול שהיא תארה אצל ילדים אחרים ומצאתי שיטה שהתאימה לי.

ככה מקיימים דיון, מביעים דעה, משתפים דברים, לא חייבים לקרוא ולא חייבים להסכים.

כשאני שומעת אשה שמרגישה לא טובה מספיק (פותחת השרשור), אני ארצה להציע לה דרך אחרת בעדינות וברגישות. לי מרגיש שמה שעשית לא היה עדין ורגיש. אני מרגישה שאת מספרת לה שהיא מתוסכלת בגלל שהיא לא עושה כמוך.

אני הצטרפתי כדי לספר ששיטה כמו שלך לא תעבוד עבורי. כשאת שואלת אם ניסיתי פעם את השיטה שלך למשך שבועיים, את בעצם אומרת לי שהשיטה שלך טובה גם עבורי רק שאני לא ניסיתי אותה ולכן אני לא יודעת את זה.

ברור שזו האינטרפרטציה שלי אבל קשה לי להאמין שאני לבד בתחושה הזו.

שבעצם התכוונת

׳לספר ששיטה כמו שלך לא תעבוד עבורי׳

אני שאלתי כדי להסביר שכל ילד הוא כזה ולא כדי להגיד שלכל אחת זה מתאים.

לגיטימי שיהיו פרשנויות למה שכותבים, שניה לפני שבאים להאשים אפשר לחשוב איך אפשר לפרש אחרת. 

אמרתי שהילדים שלי לא כאלה לפני שהבהרת שכדי לעמוד בקריטריונים של ניסוי השיטה שלך, עליי לנסות אותה למשך שבועיים לפחות. ואת זה לא זכור לי שניסיתי ואני לא מעוניינת לנסות, ולכן המשפט השני שלי, אכן לא מסתדר ב 100% עם הראשון.

בכל מקרה, לי (ולנשים נוספות פה) היה נעים יותר לו במקום לשאול אם פעם לא השכבתי ילד בכלל למשך שבועיים, היית אומרת משהו כמו: "לדעתי אם לא היית מכיסה ילד שלך למשך שבועיים בכלל, גם הוא בסוף היה ישן בכמות הנצרכת".

בכל מקרה, אני אשמח לסגור את הדיון פה (אפשר להמשיך במקום אחר) כי אני חושבת שנצלשתי מספיק לפותחת.

קחי לרגע מקרה קצה מזעזע:

תינוק שהרגל שלא נשברה אצל מטפלת מתעללת והאמא לא יודעת.

התינוק יבכה ויצרח ולא ירדם, ועצם הצרחות יגרמו לגוף לזוז ולתינוק לצרוח עוד יותר.

בשלב מסוים, התינוק ירדם מאפיסת כוחות, אבל יקום ויצרח שוב, יהיה לא נינוח, ואחר כך ירדם שוב מאפיסת כוחות.

האם העובדה שהוא נרדם אומרת שכדאי לתת לו להרדם כך שוב ושוב? צורח במיטה מכאב ונרדם מאפיסת כוחות? האם היית מציעה לתת לו להרדם כך במשך שבועיים ולראות מה קורה?

עכשיו, נתקדם מעט מהקצה וניקח תינוק שהוא בסך הכל בריא, אבל יכולת הוויסות שלו היא בקצה הנמוך של הסקאלה. וויסות חושי וגם וויסות רגשי. זה קיים. האם כאן כדאי לתת לו להרדם שוב ושוב כשהוא צורח ונרדם מאפיסת כוחות? ומה עם אמא שלו, מה היא אמורה לעשות עם הצרחות, לשים אטמי אוזניים?

אם לא משכיבים תינוק בן חצי שנה, ממשיכים איתו את היום, מאכילים אותו, מחזיקים אותו, שמים בעגלה, משחקים איתו. אין פה שום בכי.

לרוב הוא ירדם בזמן אכילה.

זה אידיאלי לתינוק לחכות עד שהוא ירדם לבד.

לא סתם יש שעות שינה מומלצות לכל גיל, זה חשוב להתפתחות.

יש תינוקות שאם לא תשכיבי אותם, אולי בסוף ירדמו ויישנו מספיק.

יש הרבה כאלו שלא.

הרבה תינוקות שלא ישנים, בסוף נכנסים ללופ של עייפות שקשה לצאת ממנו. זה לא שהם "פשוט" משחקים, אוכלים, יוצאים לטיול עד שהם נרדמים.

להיפך, הם עוברים את שלב העייפות, מתחילים לבכות ללא הפסקה, לשפשף עיניים, רוצים רק ידיים וגם בהם בוכים.

אין לתינוק יום ולילה, וגם להורים שלו אין. אולי הוא ירדם, אבל השינה לא תהיה איכותית, ואחרי חצי שעה יקום בבכי שוב.

בימים שבהם יש לילדים שלי סדר יחסית קבוע, שבו אני מגדירה פחות או יותר את הזמנים בהתאם לצרכים שלהם, היום הרבה יותר נעים לכולם, כך שאני לגמרי מבינה את הצורך הזה.

כמובן שזה לא אומר ש"חייב" להיצמד לסדר יום ברזל. עם תינוקות כדאי שתהיה גמישות.

אבל סדר כלשהו בהחלט עוזר, ככה גם לגבי זיהוי סימנים מוקדמים של עייפות.

זה בסדר אם לא מצליחים לזהות את זה,

אבל זה לא הופך את זה ללא מקל.

בנוגע לשינה של הקטן, חוששת שלא יעבוד פה. הוא בוכה מעייפות וכן צריך קצת עזרה להרדם.. (לשים אותו במיטה שלו, על הבטן, מוצץ..)

אני באמת לא תמיד עוקבת אחרי סימני העייפות שלו ולכן הוא מגיע לעייפות יתר שגוררת בכי. (לצורך העניין כשאני תופסת אותו בזמן הוא מרדים את עצמו בשניה)

אבל יודעת שביקורת עצמית לא מועילה במצב הזה.

יכול להיות הרבה סיבות למה,

החל מהשפעה הורמונלית ועד אופי תינוק.

ועוד חצי שנה של מציאות לאומית קשה מנשוא.

אני לא חושבת שמשנה למה, אני חושבת שמשנה איך יוצאים מזה.

שני דברים הכי חשובים:

1. שותפות של הבעל. גם להוריד עומס טכני אבל בעיקר שותפות רגשית, יש עוד מישהו שמחזיק איתי את הקושי, מכיל ומושיט יד.

2. לדאוג לרווחה הנפשית שלך. זה הכי חשוב מהכל, אם את במצב הישרדותי בטח שהבית יראה ככה.

כדי להיות אמא חזקה את צריכה קודם להיות אדם חזק בפי עצמו.

לישון, לאכול טוב ומזין ולהתאוורר לצאת מדי פעם, להנות לצבור כוחות וחוויות

וגם לצאת לעשות סיבוב בשמש, לעשות ספורט.

צעד צעד עד שתתאוששי ויהיה לך כוחות בע"ה גם לבית ולילדים.

ואין לך מושג מה ה''תיק'' שלהן.

זו עבודה אישית לא פשוטה על קבלה עצמית וחמלה עצמית והפחתת ההשוואות האלה... 

רק הערונת בקשר לזה שהתינוק יונק - רק מזכירה שבזמן שבעלך בבית, הדבר היחיד שהוא לא יכול לעשות זה להניק הוא יכול בעקרון לחתל, לקלח, להרגיע כשהנקה לא מרגיעה, לקחת לטיוח ועוד ועוד

ממש בהצלחה!

ליד הקפה

היי בעלי,

אתה לא תאמין איזה יום עבר עלי.

אבל תכל'ס זה קצת ארוך לספר הכל,

עם הפרטים כמו שאני אוהבת לתאר לך.

אתה בטח תתייבש באמצע ותתחיל לפזול לנייד...

אז החלטתי לכתוב פה

אתה יכול לקרוא בזמנך הפנוי.

אחרי תלאות הבוקר הרגילות הילדים יצאו (יובל חזר אחרי חמש דקות כי הוא שכח את התיק בבית ואז יצא שוב)

התיישבתי על הספה להניק את התינוקת כמו שצריך, בלי הפסקות כל שניה בממוצע.

יכול להיות שריחפתי רגע, אבל פתאום הייתה דפיקה על הדלת, צעקתי "כן!"

הן נכנסו בטור, שש עשרה רקדניות לבושות ססגוני שהסתחררו סביבי בכל רחבי הסלון. זה היה שילוב של אירי וריקודי עם כזה, ובאמצע נכנס איש גוץ מוזר, לבוש מדים רשמיים שנלקחו בוודאי ממחזמר על ימי הביניים, שנעמד על השטיח והכריז

"ברכות לאם בישראל

שבח והלל

הנקה היא הענקה

אין כמוה בתבל"

והיו עוד כמה שורות על הוויטמינים והקשר בין התינוק לאם.

ביקשתי שיהיו בשקט והם אכן המשיכו לרקוד בדממה, עד שהתינוקת נרדמה.

היה כבר עשר, הנחתי אותה בלול ולחצתי על הקומקום לקפה-סוף-סוף

כשהגוץ המליצי עצר אותי הודיע שלרגל יום האישה, רעיית ראש הממשלה בדרך לכאן לביקור.

הצבעתי באימה על הרצפה הגדושה יצירות מהגן, לבני מגה בלוקס וביסקוויטים מעוכים, אבל הפקיד הרגיע אותי שהיא רצתה להיפגש "באווירה אותנטית". בנוסף, מגש אירוח מהקונדיטוריה הכי שווה בדרך לכאן אז אין צורך לדאוג לכיבוד.

לא היה לי זמן לשקול את דבריו כי היא הגיעה. מה אגיד לך, אחרי המבוכה הראשונית נהנתי. כי העוגת גבינה הייתה מושלמת וכל כך הרבה זמן לא ישבתי לקפה נורמלי עם אישה בגילי... מסתבר שלילות ללא שינה זו חוויה שזוכרים שנים ואפילו קיבלתי ממנה כמה טיפים מעולים שעבדו לה עם הבנים. אחרי ארבעים וחמש דקות בדיוק (נימוסים מעולים) היא התרוממה והבטחנו לשמור על קשר.

מיד כשהיא יצאה התינוקת התעוררה, שוב הנקה על הספה וכל הרקדניות, שיר הלל ושבח וכו', הנחתי את התינוקת על הכתף לגרעפס. כשהיא גיהקה בקול תרועה כולם מחאו כפיים.

הנחתי אותה בלול, ידעתי שהפעם זו תנומה קלה בלבד, עשרים דקות בדרך כלל. בישלתי מהר חבילת פסטה, וחתכתי ירקות לפני שזוללי שניצל התירס חוזרים הביתה.

הייתה לי דקה להעביר מכונה למייבש וכשהפעלתי אותו שמעתי נקישות פרסות סוסים.

חזרתי לסלון – שבעה חדי קרן כסופים חגו שם במעגל מרהיב, סביב במה קטנה ומאולתרת.

מיהרתי לעלות במדרגות לבמה (כי כבר הבנתי מה הקטעים כאן היום), עליה חיכה הפקיד עם שרשרת יהלום מ-ט-ו-ר-פ-ת. לא הייתי צריכה למדוד, ידעתי שהיא מתאימה לי בדיוק וכו' וכו'. הודיתי להם (בכנות, אני לא זוכרת מתי קיבלתי תכשיט לאחרונה והשרשרת היית מהממת) כשהגוץ החביב נשא נאום קצר אודות תלאות ההיריון והלידה: חודשים עמוסי הורמונים רצופי בחילות וצרבות, צירים מפרכים והתאוששות ארוכה. כל אישה שיולדת היא בעצם מלכה הוא סיים נרגשות. הרקדניות פרצו בתשואות והמטירו עלינו קונפטי, כשאחת מהן מיהרה להושיט קופסת קטיפה נוספת.

בפנים היה צמיד תואם – הפקיד הסביר שבמקרה שלי התינוקת נולדה אחרי התאריך. שבועיים כה מורטי עצבים בהחלט מצדיקים מתנה נוספת!

היה אחת וארבעים, אמרתי להם שילכו כי אוטוטו הילדודס מגיעים וכשהם משלבים כוחות הם יכולים להוציא מהדעת כל אחד. אפילו חד קרן או רקדנית מהאגדות. הפקיד הבין את חומרת המצב ושרק לכולם לעלות על כרכרת הדלעת שחיכתה בחניה, נפנפתי להם והלכתי להחליף חיתול לקטנה.

שאר הצהריים והערב עברו בשגרה משעממת (רועי רץ ונתקע בפינת השידה, חשבתי שנצטרך להדביק אבל ד"ר כץ מהבניין ממול אמר שאין צורך) של הכנת שיעורי בית בחשבון ומקלחות כמו כל ערב.

עכשיו כבר תשע, יש כאן שקט מבורך ואני נכנסת למקלחת.

אתה כאמור מוזמן להכין לך קפה שחור ולקרוא את המכתב הממתין על השולחן.

אם במקרה נרדמתי עד שסיימת, לילה טוב!

אשתך האוהבת

נ.ב.

כן, יכול להיות שהגזמתי בפרט או שניים.

אבל אתה בעצמך אמרת לי אתמול כשבכיתי כי החופשת לידה הזו היא הכל חוץ מחופשה "את באמת אלופה ואת צריכה להרים לעצמך"

אז זה מה שעשיתי.

נ.ב. לנ.ב:

בעלי היקר האמיתי, התבאסתי כשלא הייתה לך סבלנות להקשיב לסיפורים הארוכים שלי אתמול.

רציתי להגיד לך שפריקה אמיתית באוזנייך שווה יהלום, ומילת פרגון ממך זה ששה חדי קרן.

איזה כישרון!

הייתי שמחה לקרוא עוד טקסטים שלך

את אלופה!

מצטרפת למה @אורוש3 המהממת כתבה. חצי שנה אחרי לידה והגעת עד כאן? בטירוף שהולך כאן בחצי שנה האחרונה?

אין כמוך❤️

לגבי הפער מול בעלך, יש לי שלשה דברים שעזרו אצלנו:

(סליחה על הניסוח היבש, מתבלבלות לי המילים לאחרונה)

1. ביטחון עצמי שלי בעצמי - מה חשוב לי? מה פחות? האם אני מגדירה את עצמי כאמא טובה?

2. דיבור. דיבור. דיבור. לשקף מה את מרגישה, מה זה גורם לך להרגיש כשהוא אומר ככה. לא כהאשמה אליו, אלא כשיקוף של הקושי שלך. מה חשוב לך, מה סדר העדיפויות שלך וכו'

3. שותפות - לנסות לעבור ממצב של אחד מול השני, למצב של אחד יחד השני. גם אם בפועל יש זמנים שאתם לא מתנהלים ביחד. לשתף בדברים טובים (אני הייתי חושבת מראש איזו נקודת אור מהיום אני משתפת את בעלי כשהוא חוזר, גם אם הייתי צריכה למצוא בכוח), ולשתף גם בהתלבטויות. בקושי מול הילדים. בדילמה בסדר העדיפויות (ממש חשוב לי בית מסודר, אבל גם סבלנות לילדים. לא מצליחה למצור דרך לשלב את זה ביחד, מה אתה חושב?)

הרבה זה עניין של דרך ולמידה, אבל כשעושים את זה ביחד כזוג, זה הרבה יותר מקל.

אני התפללתי לה' שיראה לי דרך, והוא הראה.

מתפללת שגם לכם!

שומרת לי את הטיפים והחיבוקים ובאמת הולכת לנסות לבלות קצת בשבוע הקרוב.

באמת יש לי בעיה של חוסר בטחון עצמי באופן כללי ובאמהות (וניהול הבית) בפרט.

ואני גרועה בלהרים לעצמי🥴אז תודה לכן

הפעם התנועות לא נעימות, מכאיבות, מרגישות כמו בוקס בבטן וגורמות לנשימה שלי להעתק.

השילוב של הכאב התמידי וחוסר הנוחות התמידי מתחילים לגרום לי להרגשה קשה כלפי העובר ואני אוכלת את עצמי על זה.

לא טוב לי כרגע.  

אני כבר מפחדת שזו אני שכתבתי באמצע הלילה בלי לשים לב

כולל ההערות שהוספת אח"כ

חיבוק גדול

מזדהה מילה במילה משהו מפחיד

בכל אופן אני לא הייתי מחפשת את האבחנה הספיציפית, למה זה יעזור?

לא יודעת...

אולי שאם זה יחמיר אוכל לקבל שמירת היריון, אולי שכשאגיע ללידה ב''ה אני לא אצטרך ''לשכנע'' את הצוות אלא יהיה לי מסמך רפואי רשמי עם האבחנה.

אני לא יודעת. 

מסיבה אחרת

אבל שמירה מקבלים רק כשלא עובדים ואם זה יותר מ30 יום. אם את לא עובדת אז מסכימה איתך שזה שווה

אבל אם לא אז הטרחה לא שווה את זה

וגם מאוד קשה בימינו לקבל שמירה לצערנו 

ב''ה אין לי ניסיון עם זה. 

שעלולים להחשיד לרעלת הריון

כדי לשלול כדאי לעשות עוד בדיקות כמו לחץ דם, בדיקת שתן לחלבון וכו.

צריך לגשת להיבדק.

עוד סימנים שעלולים להיות ותרגישי אותם זה טשטוש בראיה וכאב ראש חזק

כואב לי הראש קצת, אבל יותר בקטע של שפעת מאשר משהו אחר. (נראה לי...)

אוי, ה', אין לי כוח לזה. 🤦🏻‍♀️

קודם כול, כאב ברום הבטן, ממה שאני מבינה, זה דבר די נפוץ. לפעמים זה יכול להעיד ח"ו על בעיה, אבל לפעמים זה פשוט כי כל האיברים הפנימיים נמעכים ומשנים מקום כדי לפנות מקום לרחם. זה מעצבן כואב אבל תקין.

יחד עם זה, כל השרירים הכואבים והתנועות הלא נעימות של העובר שתיארת - לפעמים זה כי יש שרירים תפוסים באיזור הבטן - אגן - מותניים. אני גם הייתי עם כאבים מטורפים, ועשיתי טיפול אקווילבריו, שזה כמו עיסוי אגן ורחם והאיזור הזה, וזה פשוט עשה לי פלאים ושחרר ברמה מדהימה!!

לא יודעת אם זה מתאים לך, אבל אולי היא מכירה מאיזור השומרון.

אביה: 0586920324

אליה (מושלם, בתנך אליהו הנביא כתוב פעמיים כאליה)

הראל

דניאל

ינון

נעם (לא כשם של אדם בתנך אבל)

פחות אוהבים את השם דביר

תודה!

הראל, יראה, שילה, כרמל.

ואולי באתר הזה תמצאי עוד רעיונות-

https://www.jerusalem.muni.il/he/city/jerusalem-names

הרבה יותר נוח וקל. פשוט מסבירים לו איך להכניס את הפין פנימה.

למה שהאסלה תהיה מסריחה? תקני באושר עד את השפריצר הזה של החיטוי ותנגבי את האסלה/ישבנון אחרי שהילד עושה, וגם תשימי את המתלה הזה של הכדורי ג'ל לאסלה ששוטף עם חומר בכל הורדת מים. לא רואה סיבה שיסריח.

אנחנו גם התחלנו מסיר ולא מאסלה אבל זה די דוחה ההתעסקות. מה שקצת עזר לי היה שלא עשו ישר בסיר אלא זה סיר שמלבישים שקית ואז זורקים אותה. אבל זה עדיין מגעיל. אם הילד זורם על ישבנון בשירותים בעיניי עדיף.

לגבי אוכל אני זורמת. כל עוד זה במגבלות מסוימות אני משחררת. יש לי מספיק דברים אחרים להתעקש עליהם

מגיע לפעמים גם קצת מאוחר יותר

אבל מגיע הרבה פעמים.

אני אישית לא הייתי נכנסת עם הילד ל'מלחמות' סביב אוכל שמוגש על השולחן. מבחינתי חלה זה אוכל ולא יודעת אם הייתי מגבילה ילד בן שנתיים.

בגדול, אוכל זה ממש לא נושא שכדאי לריב עליו, כמו שראית את יכולה כך ורק להחליט מה הילד שלך *לא יאכל*, אין לך שום דרך להחליט עבורו מה הוא כן יאכל, וכמו שראית הילד יכול גם להחליט שהוא לא יאכל כלל, מה שישים אותך במצב בו יש לך בחירה בין שתי אפשרויות גרועות: להכנע ולתת לו מה שרצה, או להשאיר אותו רעב. עדיף בכלל לא להכנס למקום הזה מלכתחילה.

מה שכן, הייתי ממשיכה לחשוף לכל סוגי המאכלים, אם רואים שבאמת באופן עקבי הוא רוצה רק פחמימות, להשתדל לרוב להגיש דבר ראשון לשולחן את החלבונים והירקות, ורק אחרי זמן מסוים להוסיף גם את הפחמימה, בדרך הזו הרבה פעמים הם בכל זאת יסכימו לאכול מהאוכל הבריא יותר לפני שיתמלאו מהפחמימות.

זה עדיף בהרבה על פני האפשרות להגיש לשולחן הכל ואז לריב עם הילד שיקח דווקא מה שאת רוצה ולא מה שהוא רוצה. 

הבן שלי בן שלוש+ ובגן לימדו אותו לעשות בעמידה. אבל שם האסלה נמוכה וזה כנראה נוח לו.

אפשר להושיב על מקטין אסלה מספיק אחורה ושיתכופף קצת קדימה, ככה הפיפי לא משפריץ החוצה. או שיחזיק את האיבר שייכנס פנימה.

ממליצה לקרוא איזה הדרכה לגבי הגמילה כדי להגיע מוכנים לתהליך...

והכי חשוב רוגע. לשדר רגוע. להיות מבפנים ברוגע.

לגבי איך- אצלנו אחד למד בעמידה היה לו עוד והשני לימדנו בישיבה כי יש לו זווית ללמעלה והוא לא מצליח שיצא בפנים..

לגבי בררנות חד משמעית לדעתי לא כדאי ראש בראש, רק ממתקים וגם זה אני משתדלת שלא אני אמסור עליהם משהו שמול העיניים..

בבררנות נראלי יכול לא לקדם אותך ואפילו להזיק לטווח הארוך...גם אצלנו מבאס אותי שהם אוהבים פחמימות ומסרבים לירקות ופירות לא מעט פעמים..

מה שקראתי פה בפורום זה לחתוך ירקות או פיתות לצלחת בצורה מזמינה ולהגיש כשרעבים עוד לפני הארוחה, או לזמני ביניים ואז הם אוכלים יופי...

כשחוזרים מהמסגרות או לפני א. ערב וכזה...

והאמת שמבחינתי חלה זה אחלה אוכל ויאכלו כמה שרוצים, העיקר שיאכלו חח...

מדובר בבדיקה שלוקחת כ5 דקות

לגבי אם מחפשים מוצאים- זה ממש לא נכון

אם חלילה חלילה מגלים גידול בהתחלה שלו אפשר לצאת מזה ולנהל חיים תקינים ובריאים,

ואם חס ושלום מגלים מאוחר אפשר גם לא לצאת מזה

חס ושלום, הכול בע"ה בבריאות

אבל זו בדיקה לא פולשנית ולא פנימית ולא יקרה או נדירה אז חד משמעית בשביל חוסר נעימות של 5 דק זה שוה

לק"י

אני הולכת בקביעות, וב"ה הכל בסדר.

ממליצה לך ללכת לרופאה, כי להרגשתי זה נעים יותר (נשארים בלי חזיה, הרופאה ממששת את השד מכל הכיוונים, אומרת להרים ידיים. בודקים גם בישיבה וגם בשכיבה על המיטה).

מגיל מסויים שולחים גם לממוגרפיה/ אול' שד.

ויש לך רופאות מומלצות בשרשור הנעוץ.

רק בריאות!

כן, את אמורה להיבדק. בלי הסטוריה משפחתית נבדקים כל שנה מגיל 30 בדיקה ידנית (מישוש), מגיל 50 אאלט זה ממוגרפיה.

אם היה לך הסטוריה משפחתית זה היה הרבה יותר מוקדם והרבה יותר צפוף.

אגב למיטב ידיעתי רוב החולות לא נשאיות גנטיות של מוטציה קשורה אז זה לא כזה משנה המוצא שלך.

זו לא הבדיקה הכי נעימה, נכון. אבל יותר לא נעים לגלות סרטן שלב 4 שהיה אפשר לטפל בו הרבה יותר בקלות עם גילוי מוקדם.

פשוט תקבעי תור ותגיעי.. נושמים עמוק וזה עובר. הבדיקה קצרה ופשוטה

המטרה זה אם חס ושלום יהיה משהו ימצאו אותו מוקדם, ואז הטיפול יהיה מוקדם יותר ומיטבי יותר.

וההמלצה להיבדק זה מגיל 30 או 35.

מגיל 40-50 מוסיפים גם בדיקת ממוגרפיה.

שאמא שלי הלכה לבדיקה שגרתית ואז גילו לה גוש, ב"ה היא טופלה במידית ולא הייתה צריכה כמעט שום התערבות פרט לניתוח. אם לא הייתה מגיעה לבדיקה השגרתית חלילה המצב היה חמור בהרבה.

ממליצה בחום ללכת להיבדק, זה לא כיף וזה מביך אבל זו בדיקה שיכולה להציל חיים כפשוטו.

ממליצה ללכת לפי המלצות בשביל שהחוויה תהיה כמה שיותר נעימה, אם במקרה את גרה בפ"ת וחברת כללית ממליצה על ד"ר איילת גייר

הייתי שואלת רופאת נשים, או מנסה להתייעץ עם מכון פועה

עברתי פעמיים גרידה ולא קיבלתי הנחייה כזו.

שולחת הרבה כוח, ושה' ימלא את חסרונכם.

היא כדי לראות שהרחם באמת נקיה מתוכן. ולהימנע ממצב שאין מחזור ויש בטא גבוהה שהיא בעצם שארית מההריון הקודם אבל חושבים שזה הריון חדש.

אני מכירה שעושים מעקב אחרי הבטא שהיא מתאפסת. מציעה להתייעץ לבדוק אם אפשר להחליף.

אמרו לי שרק אחרי המחזור הראשון להגיע לבדיקת רופא נשים שיבדוק שהכל נקי.

אבל נראה לי קשה מידי.

גם שאלתי אם אפשר לקחת גלולות בנתיים ) כדי שנוכל לקיים יחסים) ואמרו לי שלא ולחכות לבדיקת רופא שיאשר

וחשוב להשקיע מחשבה איך התגובה שלכם מעודדת אותו לבוא ולספר גם פעם הבאה...

לעניות דעתי אל תדברו איתו בכלל על לא בריא זה פשוט לא ישנה לו ורק יכול להיות שתצאו חופרים מבחינתו ויעדיף לא לשתף אתכם..

מה כן לעשות?

לעניות דעתי לפנות לאיזה שהיא הדרכת הורים ולהתייעץ... כי יכול להיות שקורים עוד דברים שאתם לא יודעים עליהם זה א. וב כי חבר'ה שמעשנים הרבה פעמים מדרדרים לעוד דברים.. וצריך לחשוב איך אפשר לעזור לו למצוא חברים יותר טובים ובעיקר למצוא דברים משמעותיים להתעסק איתם ואז כבר לא ירצה להיות עם החברה האלה....

כמובן כותבת לך את זה אבל הכי חשוב שלא תהיו שיפוטיים וביקורתיים אליו שלא "תבריחו" אותו...

בהצלחה גדולה!!!

אני מאוד מאוד לא אוהבת ומתנגדת לעישון

אבל זאת המציאות בעולם, אנשים מעשנים, ויש מצבים שמאוד קשה להיות היחיד שלא מעשן, יש לחץ חברתי חזק

זה סופר מבאס, הלוואי שאני אצליח לפתח אצל הילדים שלי חוסן שהם ידעו להיות עם החבר'ה וגם לבחור לא לעשן, אני מצידי יעשה את ההשתדלות שלי, אבל אני יודעת שבשלב מסוים זה יהיה שלהם

וזה מאוד לא בריא, אבל זה לא אומר שהוא הולך להיות מכור כבד וגם לא מחייב שהוא ימשיך לעשן כל החיים שלו, ולכן בעיני זאת לא התנהגות מסוכנת שצריך למנוע אותה בכל מחיר

גיל 15 זה קטן, אבל הם כבר ברשות עצמם

אני עובדת עם נוער, בגיל הזה כבר אין איך לשלוט בהם

יש רק איך לעבוד על הקשר ולהתפלל שהם יקשיבו וישתפו אותכם

דווקא זה שהוא סיפר לכם זה סימן טוב בעיני, לא חושבת שנכון לנקוט פה באיזשהו צעד שיכול לגרום לו לחשוב שזה לא טוב לשתף.

אני הייתי אומרת לו שאתם מאוד לא אוהבים את זה אבל הוא ילד גדול ואתם שמחים שהוא שיתף אתכם.

כן הייתי מציבה גבול שלא מעשנים בבית.

כן הייתי מדברת איתו על כמויות, זה שהוא מעשן עם החבר'ה לא אומר שהוא צריך לעשן כל יום חבילה- לנסות לדבר איתו על שליטה עצמית גם בתוך הבחירה הזאת .

בנוסף כן הייתי פותחת איתו שיחה על לחץ חברתי...

עישון היום זה באמת הפך במקומות מסוימים להיות ממש בנורמה וזה גם לא התנהגות סיכונים מובהקת, אבל נוער יכול להגיע גם למצבים אחרים שהם הרבה יותר גרועים...

אם כולם יעשנו סמים? אם כולם יאנסו בחורה? אם כולם יעשו תחרות נהיגה מסוכנת? אם כולם ישתו אלכוהול וינהגו? לא בטוחה שלפתוח את כל האופציות האלו בפניו.. אבל כן בגדול חושבת שטוב שהורים ידברו עם הילדים שלהם על לחץ חברתי, איך אפשר להיות חלק מהחבר'ה וגם לפתח עמוד שדרה פנימי. משמעותי ליצר אצל הנוער שיח על הנושאים האלו, אבל חשוב לדעת שכמה שנדבר, בסוף הם יצטרכו להיות אלו שמתמודדים בכל סיטואציה בעצמם ולפעמים הם גם יטעו, ויצטרכו ללמוד על בשרם.

מוסיפה ומדגישה שוב- זה שהוא מעשן לא אומר שאין לו עמוד שדרה, כי באמת לצערי היום עישון הפך להיות בנורמה, וכשמשהו הוא בנורמה וכולם עושים אותו, צריך הרבה יותר מעמוד שדרה בשביל לבחור להיות היחיד שלא עושה, זה באמת דורש חוסן פנימי מטורף שלרוב האנשים אין וזה ממש ממש נורמלי!

יש הרבה בני נוער המעשנים עד שהם מבינים שזה לא מגניב ומפסיקים. וממילא אין לכם מה לעשות עם זה. והוא לא באמת הולך להשתכנע מהדברים מלומדים עד כמה זה מזיק לבריאות (וזה מזיק מאוד!)

תגידו לו שמבחינתכם זה לא מגניב וחבל שהוא נגרר, וזהו, שחררו

אין לכם מה להיות בחוסר אונים בגלל זה, זה לא שלכם 

כשהוא יהיה בן 18 ויוכל לעשות כל מה שהוא רוצה ובאופן חוקי?

לא כדאי להיות בחוסר אונים כשילד בן 15 עושה משהו שלא מקובל עליכם

גם בן ה15 שלי לפעמים לוקח שכטות מסגריה אלקטרונית שיש לבעלי

בגיל קטן יותר בקשתי ממנו להפחית

בגיל 15 אני כבר לא מתערבת

רק מבקשת ממנו לא לעשות את זה בישיבה (כי אסור שם)

זה לא פסגת חיי אבל אני יודעת זה כבר פחות בשליטתי

בוחרת לנסות להשפיע על מה שהכי חשוב

ולא מרגישה חוסר אונים אם זה לא עובד

כי אוטטו הוא יהיה מבוגר והוא צריך לסלול את דרכו

ועוד יותר יפה שהוא מודע שמה שמניע אותו זה הלחץ החברתי, ויכול לספר לכם את זה בכזאת בגרות.

אז הייתי מחמיאה לו על זה, ומשתפת על עניין הלחץ החברתי, אולי אפילו על איך שזה פגש / פוגש אותך גם בחיים שלך.

וכולנו מתמודדים עם לחץ חברתי גם בגילאים מבוגרים יותר, מודעות לזה (שאני לא באמת רוצה את זה, אני מתאים את עצמי לחברה) היא באמת חלק מהפיתרון.

כי את לא מסוגלת להתמודד

נכון לעכשיו את צריכה עזרה וזה אקוטי, אז זה לא בא בחשבון. ושיתמודד

פרנסה לא מעל הכל. לדעתי.

גם הבוס לא

ואם היא הייתה מאושפזת חלילה? החיים קורים, יש בלתמים

זה מה שאני הייתי עושה בכל אופן

הוא יראה כעובד מאוד לא רציני אם יבטל פתאום בלי סיבה.

לק"י

יודעת מה?

שינסה לפחות.. אולי אפשר לקחת עובד אחר?

מבאס שהוא רוצה לנסוע בזמן כזה

מצד שני

אולי יש הרבה זמני השרדות בבית וזה לא מאפשר מרווח נשימה

כדאי באופן כללי בלי קשר למקרה הספציפי הזה

לבדוק איך לנהל את החיים בצורה פחות הישרדותית (אולי מניעה של תקופה ארוכה עד להתייצבות)

ברור שהיא מונעת

מסכימה עם המסר הכללי לגבי ניהול אנרגיה וכוח, אבל נשמע שהיא רגע לפני קריסה רצינית. כבר הרבה זמן. זהכבר מצב נתון, תכנון קדימה מעבר לשעות הקרובות/ ליום הבא זה משהו שכנראה אין לו היתכנות כרגע

כדאי למצוא כוחות פנימיים לנהל את החיים בצורה פחות הישרדותית

גם לטווח הקצר וגם לטווח הארוך

כדאי לבקש ממנו מפורשות להישאר

אבל אם הוא מתעקש לנסוע

כדאי לשחרר

כי תלותיות כזו כנראה לא תשפר את המצב

גם אם הוא בפועל יעזור בעשיה הטכנית

לק"י

מבינה שקשה לך להגיד לו בפירוש שלא יטוס. גם לי לפעמים לא נעים להגיד לבקש מבעלי בפירוש שלא יעשה משהו מסויים. אבל לפעמים אין ברירה.

כמו שאת לא תשאירי אותו עם דלקת ריאות לשבוע עם הילדים ותסעי לבלות או לא יודעת מה.

אני ממש חושבת שאת צריכה להגיד לו שלא יטוס. בטח אם הוא אומר שהוא לא באמת רוצה. שיגיד לבוס- שאשתו לא מצליחה להתאושש מהלידה. 

לא להתעצבן וא בכעס שהוא לא מבין.

'' נחום, אני יודעת שהחלטנו שתסע, המצב בבית לא מאפשר את זה ולכן אני מבקשת שתישאר בבית ולא תטוס, אני יודעת שזה קשה. אבל זה מה שאני והבית צריכים'' 

עם הבוס?

ואולי גם היא מרגיש צורך להתאוורר קצת.

כשאני ילדתי ואמא שלי בדיוק עברה ניתוח,

שכנה המליצה לי לבקש ממנה כסף לבייביסיטר כי היא לא יכלה לעזור.

התביישתי מאוד,

אבל אמא שלי עשתה את זה בשמחה רבה ממש.

היא גם כעסה על עצמה שלא חשבה להציע את זה מיוזמתה- אולי שייך לבקש מאמא כסף?

ואולי אם אמא לא יכולה לעזור מסיבה רפואית היא יכולה להיות איתך בבית?

עצם הנוכחות של גורם נוסף, ובמיוחד אמא,

זה דבר שממש מקל, אפילו נפשית.

היא יכולה אולי לעשות דברים כמו לקפל כביסה,

לשחק מונופול עם הילדים, להחזיק קצת את התינוק,

ואפילו סתם להיות שם להכין לך כוס תה ולהחזיק לך את היד.

אני לא יודעת אם זה רק אצלנו,

אבל הסיכוי שבעלי יגיד לבוס שלו או למישהו מהעבודה שאשתו לא מאפשרת לו משהו שהוא מאוד רוצה הוא קלוש מאוד, במיוחד אם הוא כבר אישר והבטיח.

זה לא אומר שבבית הוא לא ישאל את דעתי.

הוא ישאל את דעתי ויעשה לבקשתי.

אבל בחוץ גבר אוהב להיות קצת גבר.

בבית הם חוזרים להיות עצמם.

זה עניין שגם אם הוא היה רוצה הוא לא יכול לבטל ברגע האחרון.

אולי זו הזדמנות בשבילך למצוא מה יכול להקל עלייך כדי שהיום יום יהיה אפשרי יותר?

אני ממש מבינה את הקושי. אני חודשיים אחרי לידה בלי קיסרי ואני ממש מרגישה שהחיים בבלגן.

אבל אני חושבת שכדאי למצוא דרך. זה רק שבוע.

תגידי לו שילך וישתדל גם להנות ויחזור לעזור לך יותר ואת בנתיים תנסי למצוא כל דבר שיעזור לך לעבור בשלום את הזמן הזה.

אולי באמת כמו שמישהי. כתבה כאן כבר לא נעים לבטל טיסה ברגע האחרון ..

אם באמת אין אפשרות כזו אז הייתי משחררת מכל הבחינות , מה זה אומר ? לקנות אוכל מוכן ואם את ביישוב שאין בו אופציות כאלה אז לקנות אוכל מוכן מהסופר- צ'יפס, נקניקיות , בורקסים קנויים , פיצות דברים שרק לזרוק לתנור !  

לוותר על מקלחות כל יום לילדים אם הם לא מטונפים מידי וגם התינוק כמובן אפשר לקלח בבוקר ולא להעמיס על ערב שגם ככה עמוס  ,לנוח בבקרים ולא לנסות להספיק דברים כי המשימה הכי חשובה בשבוע כזה זה לאגור כוחות לקראת הזמן עם הילדים.

כמובן חד פעמי כדי לא לצבור לך כלים.

סמרטוט חד פעמי לתת הרגשה טובה רק אם חייב ובאזורים שחייב.

סרטים לילדים למקרים שצריך.

עכשיו ברור שכל הדברים האלו זה לא לכתחילה וזה דברים שאני אישית נמנעת מהם ביום יום אבל בתקופות כאלה בעיניי זה לכתחילה.

בהצלחה וחיבוק גדול גדול!!!! 

הייתי מתכוננת כמה שאפשר לשהיה בלעדיו ורק לשרוד. תגידי לו שיקנה הרבה אוכל שקצר להכין כמו שניצל תירס צ'יפס וכאלה, ואם הוא יודע לבשל שיעמיד כמה סירים ותקפיאי. או לחלופין שיחליף אותך ויתן לך פנאי להעמיד סירים ולהקפיא לפני הטיסה.

שיקנה פרסים קטנים לילדים. תעשו אפילו טבלה שמי שמקשיב לאמא ואוסף/ הולך לישון/ נכנס להתקלח מקבל מדבקה ובסוף הוא יביא להם הפתעה מחו"ל.

לא חייבים לקלח את הילדים כל יום, עכשיו בחורף בכלל סבבה.

שידאג שכל הכביסה תהיה מכובסת ומקופלת כדי שהכל יהיה זמין כמה שיותר זמן. וכל דבר אחר שאת מצליחה לחשוב עליו שיחסוך לך עבודה.

אפשר לקבוע עם אמהות של חברים שיאספו את הילדים אחרי הגן ויהיו אצלם איזה שעה שעתיים כדי שתוכלי קצת לנוח.

מה שלא יהיה, גם אם יטוס וגם אם לא, אני יודעת שאת תעברי את זה כמו גדולה!!

א. זה מובן ולא פוגע ולכולן מותר להתלונן בשמחה..אין מכסה לתלונות..חח

ב. אני עונה בתור מגוייסת כי כשאני קוראת אותך אני שומעת את התחושות שלי ואולי לא רק שלי בשנתיים האחרונות -

בהלה

פתאם יש אין ברירה כזה

שמגיע בהפתעה גמורה

חוסר אונים גדול

תחושה דל אני לא מסוגלת

אין מצב.

לא יכולה

חייבת איזו תמיכה

ומלא מחשבות של-אבל איך אסתדר עם...ועם..ואם...

וברקע הכי כואב זה

אבל איך הוא מסוגל

איך הוא לא רואה כמה קשה לי

וכמה אני לא יכולה

אני בחיים לא היתי עושה לו דבר כזה

גם אם הסיבה מוצדקת

בגדול אלו הם החיים לפחות שלי בצל המילואים כבר שנתיים וחצי..

ולכן מאודדדד מבינה את ההצפה

פוגשת אותה מחדש עם כל צו שמגיע

מה המסקנה

הסיבה הרגשית העלבון תחושת השקיפות- זה הלב של הסערה

יכולה להגיד לך שעברנו טיפולים..ומלא טלטלות עד שהגענו למצב הנוכחי שב''ה שנינו חזרנו להרגיש בטוחים שרואים אותנו..

זה לא היה ככה בכלל

והרגשתי בול כמוך

אפילו שלכאורה סיבה כמו מלחמה היא אכן מוצדקת והכרחית

ועדיין..

עכשיו כשהוא מגוייס וזה בבחירה משותפת ובטוב ביננו אז הקושי הוא בעיקר ההתמודדות עם הלבד והבית והילדים והאחריות

אבל כשהלב פגוע זה הההכיי קשה ועושה הכל קשה

אז ממליצה לעבוד בעיקר על זה

יש פה הנחות יסוד של שניכם לא מדויקות ובעיקר לא מדוברות נכון בינכם..

לדבר לדבר לשקף מה זה גורם לך להרגיש

ולשמוע אותו גם

ושוב לדבר

לא להאשים לדרוש לבקר

לשתף וללבן עד שמגיעים למרחב שהלב כן מרגיש שרואים אותו

ג.

באמת המצב שלך נשמע מורכב מאוד

אני לא יודעת מה יהיה בסוף אבל אם הוא יסע רוצה להרגיע גם..כי מה שאת מרגישה עכשיו סה הבהלה הסירה הפחד העלבון העייפות והעומס בעיקר

מנסיוני תוך כדי..מתגלים בנו כוחות שלא הכרנו

באמת היו לי מצבי קצה הזויים בשנתיים האחרונות בחיים לא דמיינתי שאהיה מסוגלת להם

הם היו קשוחים גם תוך כדי אבל התגלו בי המון כוחות שלא ידעתי שישנם

זה לא משהו שיודעים מראש

וגם כשהבהלה יורדת תמיד אפשר לחשוב פרקטי יותר

ואני לא מסכימה שאין שום אופציה לשום דבר

גם אני לבד בעולם בלי מדפחה או קהילה לעז'רה..אף אחד

ומינוס ענק בבנק אז לא שיש לי תקציבים

גם אני לרוב לא נעזרת במנקה או בייביסיטר..

אבל חושבת שלחשוב מגביל זה עצת היצר

גם התוך המרחב התקוע יש איזה ברירה ובחירה

כמו שענו לך להתנהל אחרת ..

לא לקפל כביסות למיין לסלים ושיקחו משם 🫣

חד פעמי

מדיח

ג'אנק פוד

לחם עם שוקולד זה אחלה

אין לשטוף רצפה

לשים את הילדים מול סיפורים או מסך -אני אומרת כאחת שאף פעם אין אצלינו מסכים ובמצבי קצה כאלה לפעמים מצווה בעיני

לקנות ערכות יצירה או משחק חדש מעניין

ואולי לחפש שפרה ופועה או ארגון תמיכה ליולדות

או כן להשקיע בבייביסיטר או מנקה .כן גם אם אין כסף

וזה באמת רק שבוע

זה בסוף יגמר

אז לאט לאט נסי לאסוף לפרופורציה

אבל עכשיו

חיבוק לעצמך וללב הפגוע

תנסי עדיין להסביר ולשקף אולי לא יסע בסוף

אבל גם אם לא יסע

הכי חשוב ללבן בינכם

שלא ישארו משקעים גם אצלו

וגם אצלך

לא יודעת מה הייתי עושה במקומך.

נראה לי שאם הוא יישאר, הוא לא יעזור "כמו שצריך" ואולי גם יעשה פרצופים, ורגשי, ומתח...

את בטוחה שהוא יעזור לך אם הוא לא יטוס?

שלא תצאי קרחת מכאן ומכאן...

מצד שני- אם הוא יטוס ויהיה לך קשה, את בטח ממש ממש תכעסי עליו.

אני חושבת שהייתי מפרגנת לי משהו גדול, כדי לאזן.

ואני חושבת שבאמת צריך פה הרבה רגישות ועדינות בסיטואציה, כי אף אחד מכם לא רוצה לוותר....

לא לחפור בזה הרבה, כי הוא יודע את עמדתך ואת יודעת את עמדתו. כל חפירה היא מתכון לפיצוץ.

ובמקביל להכין את עצמך שאחרי תקופה שנתן הרבה, יכול להיות ששווה "לפרגן" לו בשבוע הזה שימלא מצברים להמשך...

תחשבי איך אפשר לשרוד את זה בכל זאת

כי יכול להיות שישאיר אצלו הרבה משקעים אם הוא ככ רוצה לנסוע ואת תכריחי אותו להישאר

שייסע לקניות גדולות למלא את כל הבית בדברים לפני הנסיעה

או שיכין אוכל ויקפיא אם הוא בתחום

שידאג לך לעזרה כלשהי לפי ימים או לחלק מהשבוע

תדברו איכשהו, חייבים למצוא זמן לדבר ואז לפתוח את הדברים וראות מה על אחד יכול לעשות בשביל השני

וכן לשקף לשקף לשקף שוב ושוב ושוב את המצב שלך

לא לייפות ולא להדחיק...

בהצלחההה

קודם כל, לשחרר אותו.

לשחרר אותו במחשבות, ברגשות בהכל.

הוא לא קיים.

לא כועסת, לא דואגת, לא שופטת.

הבן אדם נעלם מהרדאר.

למה זה שלב ראשון? כי זה חוסך מלא אנרגיה שהולכת לאיבוד.

אם הטיסה היא עובדה, אז היא עובדה. זהו נקסט.

אז מה שעשיתי:

אספתי את הילדים והסברתי להם שמעכשיו זה רק אני והם.

זהו.

אם הם רוצים שניצלח את זה, הם חייבים להיות חלק.

לא לריב האם החלוקה הוגנת או לא,

אלא שכל אחד יעשה את המקסימום האפשרי..

דיברתי איתם על גודל השעה והשליחות והכל,

אבל בסוף מה שהכי עזר, להבין שאנחנו במצב "מלחמה על הבית"

ואם אין אני לי, מי לי.

זהו.

שיחררתי את כל מה שהוא לא קריטי

יש לך שבוע, יש לך הרבה מה לשחרר שהןא לא קריטי.

כביסות, לא חייב

מקלחות, מי שדואג לעצמו ירוויח, מי שלא, בעיה שלו. תבהירי להם שאת מציעה פעם אחת, מי שנכנס יופיב מי שלא, הולך לישון בלי מקלחת.

תאמיני לי גם ילד בן 5 מבין מצויין את המסר בכזו סיטואציה. ומי שלא נכנס, בלי כעס רמצ בהשלמה לומר, אני מאודממבינה שאתה מתחרט שלא נכנסת להתקלח בזמן והיית מאוד רוצה לעשות זאת עכשיות לצערי אני לא פנויה לעזור לך להתקלח, נתקלח מחר. לילה טוב חמוד.

אוכל תכיני סיר מרק אחד גדול עם עוף וירקות.

שאר השבוע:

נקנקיקיות

שניצל תירס

פיצה

פסטה

לחם עם ממרח

קרונפלקס

ירקות שלמים/ חצויים.

תבקשי מבעלך שיעשה קניות לפני הנסיעה, שיהיה מספיק אוכל קנוי בשפע

שלא תצטרכי בכלל לצאת לקניות.

שיעורי בית, אסיפות הורים שחררי.

ימי הולדת, חוגים- שהילדים (יסודי ומעלה מן הסתם) ידאגו לעצמם או יוותרו שבוע אחד.

שירותים אם אין ילד משלשל או מקיא- שיתמודדו.

תנקי רק את שלך.

מצעים אין צורך להחליך דווקא בשבוע הזה..

סדר ושטיפת חדרים- גם אפשר לוותר או להסביר לילדים שמי ששומר יהיה לו נעים, ומי שלא, לא..

נראה לי הבנת את הרעיון.

הכי חשוב תיאום ציפיות עם הילדים מראש, מי שלא מתעלה על עצמו, שלא יצפה לתפקוד רגיל של הבית.

הבית יוצא לשבוע הישרדות, שיחליפו דיסקט.

מי שמתקשה לעשות זאת, הכל בסדר. אפשר לחיות בתת תנאים שבוע.

ואם יש לך שכנה שאפשר לבקש ממנה כל יום לפנות את הזבל זו הצלה..

לגהי כל ה:"מה הוא חושב לעצמו"

את כל זה אפשר אחרי החזרה לשגרה. שוב דבר לא בורח. כמובן שצריך לטפל בזה, אבל אי אפשר במקביל גם לשרוד, וגם לחפש אותו על הרדאר.

בהצלחה!!

כשהם החליטו שהוא הולך הם חשבו שהיא כבר תתאושש ויהיה בסדר.

לבטל ברגע האחרון זה ממש לא פשוט 

אני לא יודעת איך אוכל להחזיק מעמד לבד

זה נשמע יותר אבל יש עוד סיבה מהותית מאוד שאני לא יכולה לפרט מחשש לאאוטינג

אני רוצה עצה איך לומר לו פשוט לא מבלי לפגוע

הבוס יודע על המגבלה ועל הסביבה עדיין החליט להתעלם

בעלי כמובן לא אמר לו שזה מגביל אותו.נאבל זה הגביל בכל כך הרבה דברים אחרים,אז איך טיסה יכולה להיות אופציה

את יודעת מה הצרכים שלך ושל הבית ואומרת לו.

אין לו סיבה להפגע (אלא אם כן, תהיי מאוד כועסת, מאשימה, תוקפנית וכו').

אם קשה לך להגיד לא בלי כל זה, אולי כדאי לכתוב.

תזכרי שהלא הזה הוא גם בשבילו, בשביל התינוק והילדים שלו, בשביל שלמות הבית שלו, בשביל בריאות הנפש של האישה שלו

יש בזה יתרון שיש לו זמן לעכל את זה בלי שהוא רציך להגיב מיידית כמו פנים אל פנים

יש פה צורך שלך שהוא יהיה בבית

כדאי לומר את זה בפשטות

אני צריכה אותך ואני מבקשת שלא תסע

במילים

לא בעקיפין ולא ברמיזות

זה אך שיש לי בעיה עם הרעיון אם לא היה *** אז אין בעיה שהיית נוסע אבל בגלל *** אני פשוט לא מסוגלת

זה יעזור לדעתך?

מהפותחת אני מבינה שזה המצב. לא שקשה לה והיא מסתדרת.

לא הוא לא יודעת שאת קורסת

כולם לא יודעים את זה חוץ ממך

להיות בקריסה זו תחושה אישית אינטימית עם עצמך

אם אין אני לי מי לי

אם את יודעת שאת קורסת תביעי רצונות באופן קונקרטי

אם מבחינתך יעזור לך שהוא לא ייסע אז תגידי לו את זה באופן ברור ולא מהסתכלות של אני מסכנה מה אתה לא רואה??

את לא מסכנה את פשוט רוצה עזרה תכל'ס, אז פשוט תגידי לו אני צריכה עזרה במה תוכל לעזור לי? ומכאן זה בידיים שלו להחליט איך לתת לך פתרון

אם היה מרגיש לי שהמילואים שלו מיותרים גם אני הייתי כועסת ומתבאסת שהוא ילך

ובמיוחד שאת בכזה מצב קשוח ורגיש, נשמע שיותר מאשר אחרי לידה רגילה.

חיבוק 🩷🩷

תשתפי אותו ברגשות.

לא בהטלת וטו אלא בבקשה שימצא לך מעגל תמיכה.

אולי סטודנטית שתבוא לגור איתכם בשבוע הזה?

ואפילו עם יש עוד קטנים שלא יכולים להשאר אצל קרובים תקחי איתך.

את תוכלי להתארגן ולהתסדר עם הנסיעה לפחות לא תהיה ממורמרת

היא תסתדר עם טיסה וכל הנלווה אליה...

זהעסק יקר

וגם - מה היא תעשה איתם שם בזמן שהוא עובד? מחוץ לבית זה יותר אנרגיות מאשר בפנים

נשמע לי כמו פתרון לא ריאלי למצב הספציפי הזה

את שואלת אם הוא לא רואה שאת קורסת ואני שואלת אותך האם את מצליחה לראות אותו? נשמע ששניכם כל כך בהישרדות שקשה לכם לראות אחד את השנייה. מבלי בכלל להמעיט מהקושי והמצוקה שלך (שהיא גדולה וקשה! שומעים בין המילים עד כמה) גם הוא חווה את ההריון הקשה- שמר על הילדים והבית כשהיית מאושפזת לפני הלידה, באשפוז אחרי וכשהיית במלונית ואת מתארת אותו כמתאמץ להיות חלק גם עכשיו תוך כדי שהוא עובד. אולי גם הוא מרגיש ממש קורס.

הוא שאל והסכמת שהוא ייסע- להגיד לו עכשיו, רגע לפני, לא לסוע זה לשים אותו במצב מאד מאד לא נוח מול העבודה. ואולי גם הוא זקוק רגע להפסקה הזו.

לי נשמע שהוא מבין שלא מתאים לסוע עכשיו ולכן הוא אומר שהוא לא רוצה לסוע ולכן הוא מבטיח מתנות. אבל הוא לא רוצה ויכול לבטל עכשיו.

מציעה שתגידי לו שאת היית רוצה לאפשר לו לסוע בלב שלם ובפרגון אבל ככ קשה לך לחשוב על הימים האלה לבד ושהיית רוצה שתחשבו ביחד מה יכול לעזור לך.

לדוגמא כשבן הזוג שלי היה במילואים והייתי אחרי קיסרי בחופש גדול ביישוב נידח (אבל באמת עם תנאים יותר קלים- לא משווה) עשיתי דברים שלא הייתי מעלה על דעתי בזמן אחר- קניתי כמו שהציעו מלא אוכל קפוא שרק צריך לחמם בתנור, שואב שוטף רובוטי, שילמתי לילדים שלי כסף שיישמרו על הקטנים, היה הרבה מסך.

שוב- ליבי איתך. שומעים כמה קשה לך וכמה את מתאמצת להרים את הראש מעל המים ואת בקצה. פשוט אולי צריך לראות איך כל אחד מכם מקבל אוויר. אולי שאחרי שהוא יחזור את תסעי ליומיים והידיעה הזו תקל עלייך?