ביישובים, קהילות וכו.

אם את גרה במקום עם קהילה/ מתנס מסודר אפשר לבקש מרכזתתרבות נשים

אני ראיתי גם וגם🙈

אחרי שכבר היו לי 3 בבית.

יודעת מה זה הריון ולידה בזמן שיש עוד בבית.. וכמה שזה דורש.

אבל מצד שני, ברור לי, שהחודשים הקשים של ההריון, הם כאין וכאפס לעומת האושר והברכה שמגיעים אחרי.

אני מסתכלת על הקטנה שלנו, שהטרימסטר הראשון היה הכי מזעזע אברררר.

לא תפקדתי. לא עשיתי *כלום*. בעלי עשה הכל בבית. הילדים קיבלו מצידי טיפול מינימלי גם כן🤣

אבל אחרי כמה חודשים זה עבר. ואחרי הלידה שלה הרגשתי בצורה כל כך חזקה את הברכה שהיא נתנה לחיים של כולנו.

וכן, גם אחרי שנכנסנו לעקרות משנית ידעתי שהרצון הבוער שלי אמיתי. ואני מרגישה שהמשפחה שלנו לא שלמה עדיין...

הריון קשה עובר בסוף. הרצון החזק הזה לעוד- לא ממש. לפחות אצלי לא.

באמת לא פייר שהילדים הקיימים יסבלו בצורה נוראית בשביל ילד עתידי שעוד לא קיים/הריון.

תחשבי על הילדות שלך, אם אמא שלך היתה לא מתפקדת כל פעם במשך 9 חודשים ואחכ התאוששות מהלידה, איך היתה ההרגשה שלך בתור ילדה?

דיברת ספציפית על אלירז,

אני חושבת שיש הבדל בין אשה עובדת לבין אשה בבית. אצלך אני זוכרת שאת בבית ולא עובדת כך שלדעתי זה שונה. נקודת פתיחה שונה לגמרי. 

איך אשר לתת לזה ציון?

מה נחשב לאמא לא מתפקדת?

אני לדוגמא בחודש שמיני ברוך ה'

ואני נחה המון במיטה.

קשה לי מאוד עבודות בית

אז הגדולים עוזרים המון!

אז הם מתלוננים מצד אחד

מצד שני מאוד מחכים ומתרגשים ללידה!

ויש הבדל בין לנוח במיטה לבין חוסר תפקוד מוחלט/כמעט מוחלט.

ילדים צריכים מישהו שיטפל בהם.

כשאת מביאה ילד את לוקחת בחשבון שאת צריכה לטפל בו, נכון?

כשיש מצבים של חוסר תפקוד- יש ליקוי בטיפול בילדים. כלומר העדפת הילד החדש על פני הקיימים.

מן הסתם שלא ניסית לפגוע, אבל חלקנו נלחמות על כל הריון ולפעמים גם מושבתות במהלכו.

לא התכוונתי לפגוע.

זאת דעתי וזכותי לחשוב שונה ממך. כמו שזכותך לחשוב שונה ממני.

ולא חכמה לכתוב תגובות כאלה מאנונימי.

יש לך דעה? תעמדי מאחוריה ואל תתחבאי מאחורי הניק האנונימי.

יש לי מה לענות רק שאני לא מתדיינת עם אנונימית. תצאי מהאנונימיות ואז לא תהיה לי בעיה להמשיך לדון בכבוד.

שימי לב שאת מכפישה אותי חזרה

ועוד מאנונימי. 

וזהירות מביקורת בכלל...

אני מבינה למה ההודעה של כבתחילה צרמה לך, אבל גם כשקוראים הודעה שצורמת לנו, צריך להיזהר לא לפגוע בחזרה בתגובה שלנו.

(וסליחה שאני מגיבה לך ככה על הפורום, אבל בגלל שכתבת מהאנונימי אין לי אפשרות לכתוב לך בפרטי).

ויש דברים שלא.

להכנס להריון- ב"ה בתקופתנו אפשר לשלוט על זה.

כל בלתם אחר ל"ע- אי אפשר לשלוט.

אז קודם כל חשוב להבחין בהבדל הענק הזה.

אנחנו לא מלאכים ולא צריכים להיות מושלמים כל הזמן. ובדיוק לזה נועדו פתרונות כאלה ואחרים. אבל להכניס את עצמך למצב כזה בידיעה צלולה וברורה- זה כבר לדעתי משהו שלא פייר כלפי אנשי הבית.

מה שיפוטי אם כתבתי את דעתי?

אני גם שמתי לב שאם כותבים את דעתי אומרים לי את שיפוטית או לא בסדר ולא, אני בסדר גמור וזו הדעה שלי וגם את כתבת את הדעה שלך סך הכל.

מי שזה נגע לו בנקודה רגישה בסדר אז שינהל דיון לא צריך להשתיק דעות אחרות

ואגב אני בדעה שלך גם כאן

תודה על התגובה הזו

חיממת את ליבי

אבל להגיד על בחירות של אחרים שזה לא פייר, זה מאוד שיפוטי.

ולגבי דעתך, זה כמו להגיד שאישה שבוחרת בעבודה מסוימת, מתנהגת בצורה לא הוגנת כלפי בני הבית, כי לפעמים יש תקופות לחץ בעבודה.... 

לכן עניתי את התשובה לדעתי.

לא רואה עניין להמשיך לדון חושבת שהסברתי את עצמי ואין לי מה להתנצל על הדעות שלי.

אם נפגעת- סליחה. זאת לא היתה הכוונה.

רק תקבלי גם דעות שונות.

אי אפשר להפוך הכל למתמטיקה.

כבתחילה יקרה

יש גם עניין של רגשות של האמא כמה היא מתוחזקת נפשית,פיזית ,רוחנית

אפרופו נפשי-כמה בא לה לעשות קניות ולבזבז...מה משמח אותה?

בתור אחת שלדעתי יש לי רווח רציני עכשיו

אבל עדיין קשה לי סוף הריון

וזה לא קשור לרווח בין ילדי!

היו לי הריונות כאלו צפופים יותר והיה יותר קל

אם אמא מגיעה מוכנה נפשית רגשית זה הופך את זה ליותר קל עבור הילדים שחווים אמא לא מתפקדת במשך 9-10 חודשים?

זה תחזוק תוך כדי ההריון,

אין לי נסיונות עם הריונות קשים מאוד .

שלי סבירים מאוד ב"ה ,סוף קשה. מתארת לעצמי שלכולן.

אבל מי שיש לה יכולה לתכנן ולהתכונן.

אבל כן יש דברים שאפשר לדאוג להם מראש

כמו,

להתארגן כלכלית ואז לעבוד פחות,

לדאוג לעזרה קבועה בבית.

רשת תמיכה.

לא עלינו יש מקרים של פגות,אישפוזים

שגם בהם יהיה חוסר תפקוד של האמא...

וכן לדעתי לפעמים צריך להשליך את ההגיון והשיגרה ולעשות מסירות נפש למען עוד ילד יהודי.

גם בחיים בכלל, בלי קשר להריון.

לאמא אחת יהיה מעולה להיעזר המון בבייביסיטר ושהילד יהיה במסגרת עד מאוחר,

ואמא אחרת תחשוב שזה טו מאץ' ותעשה מאמצים שהילד יהיה יותר נוכח בבית עם ההורים והמשפחה,

ואף אחת לא תוכל להגיד לאף אחת שהדרך שהיא בחרה בה לא טובה. כי לכל אחת הדרך שלה..

(אני לצורך העניין שמחתי מאוד שכשלא תפקדתי, הייתי לפחות נוכחת בבית ויכולתי לפחות ללטף ולשכב לידה...)

לי עוזר גם להפחית ציפיות

וגם להגיד לבעלי על משהו אחד שחשוב לי- נגיד על מרחב סלון מסודר. זה אומר שאני יודעת שיהיו כלים בכיור, ושמיכות לא מקופלות, וכביסה בערימות,

אבל לפחות הסלון יהיה מסודר..

קודם כל היא צריכה לעבור עוד הריון אחת או שניים בשביל לדעת שאכן ההריונות שלה קשים ולא ספציפית הריון אחד היה קשה.

דבר שני, לא דיברתי על קושי, דיברתי על חוסר תפקוד. סטייל היפרמאזיס קשה, ושמירת הריון קריטית וכאלה..

הפותחת דיברה על הסרט ידיים מלאות שבו רואים אשה שממש 9 חודשים אסור לה לעשות כלום, אז כן זה מבחינתי חוסר תפקוד שנופל על הילדים, לעומת קושי שיכול להיות זמני, פתיר, אולי אפשר להתגבר עליו ולהקל.

זה לא הוגן שאנחנו מביאות יותר מילד אחד?😳

מדברת על היפראמזיס קשה נניח.

את לא חושבת שזה מורכב ויש פה הרבה מעבר למעט שאת מתארת?!

תקראי שוב את התגובה שלי ותראי שעניתי על שאלתך.

ברור שיש עוד המון גורמים שונים בין משפחה למשפחה מה שמשנה את התמונה ואת ההחלטה. 

לכן אף פעם אי אפשר לקחת מקרה אחד ולהסיק עליו גורף על כולן.

אני מדברת באופן כללי על מצב כללי, בלי לרדת לדקויות של מצב ומשפחה. 

לכן כתבתי שזו תשובה מורכבת שמשתנה בגלל שאר הנתונים.

זה שזאת נקודה רגישה אצלך לא הופך את זה מותר לזלזול בי כי אני חושבת שונה ממך. 

מה זה אומר

ולכן לכתוב בכזה אופן זה מאד פוגעני ולא יפה כלפי כל אותן נשים שמתמודדות עם זה וברור שזאת נקודה רגישה.

חוץ מזה, שאני לא רואה זלזול בהודעה שלי. בעיקר שוק שככה מביעים דעה נחרצת בלי להבין..

אני חושבת שכתבתי את דעתי בכבוד ובענייניות.

אם את בוחרת לקחת את זה אישי- זה שלך. 

ולא זכור לי בכלל שהיה לך קושי כזה שגרם לחוסר תפקוד טוטאלי, כמובן שיכול להיות שאני טועה ולא זוכרת נכון אבל ככה זכרתי..

לא לוקחת את זה אישי כמו שפשוט חושבת שיש נושאים שצריך לכתוב עליהם ברגישות יתר כי הם גם ככה מאוד מורכבים

ואת לא יודעת מה קורה מסביבי. ואני מכירה מאד מקרוב.

לא סתם נתתי דווקא את הדוגמא הזו.

שוב אחזור על זה שלדעתי כתבתי בענייניות את דעתי, ורק בגלל שזה דורך לך על נקודה רגילה את מגיבה אלי ככה בארסיות בחזרה.

זה שלך🤷

אני סיימתי לדון. כל טוב סלה. ביי שלום תודה. 

מתנצלת אם הרגשת ככה אבל קצת נסחפת...

בכל אופן הדיון לא מתקדם לשום מקום אז באמת שאין שום עניין להמשיך אותו.

אבל העולם גם מורכב.

אני אקצין בכוונה

אמא יחידנית שיודעת שבהריון תצטרך שמירת הריון מחאה ותצא מתפקוד לגמרי ואין לה מערכת תומכת

האם בשביל הרצון לעוד ילד יכולה להרשות לעצמה חוסר תפקוד ל9 חודשים?

כשאנחנו הופכות לאמהות אנחנו מקבלות על עצמינו אחריות מלאה לנפש של ילד

ויש הרבה מאוד ויתורים שאנחנו עושות

לאחת זה הקרירה שהיא חלמה עליה

לשניה זה הזוגיות/העצמאות

לשלישית זה החלום לעוד ילד

וכל דילמה היא שאלה של מה המחיר

וזה הרבה יותר מורכב

זה תלוי בתפקוד הבן זוג

באופי ובחוזק הנפשי של הילד הקיים

בסביבה התומכת

ומה הקושי הפיזי יביא איתו בפן הנפשי של האמא

בהרבה מאוד פרמטרים

אבל אי אפשר להתעלם מהשאלה

ולא לקחת בחשבון שיש מצבים שזה יכולה להיות נקודת אל חזור הרסנית

את יכולה לראות בהמשך השרשור שוב שפירטתי על זה וכתבתי שזה בהחלט סוגיה שמעסיקה אותי מאד

אבל מכאן ועד להגיד באופן מכליל וגורף שזה לא הוגן להביא יותר מילד אחד יש דרך ארוכה. ובעיניי מי שלא חווה את הקושי הזה ומכירה אותו מקרוב לא כל כך יכולה להגיד דבר כזה.

היא כתבה שלא פייר בעינה שילדים יסבלו בצורה נוראית (ולא פירטה מה זה אומר צורה נוראית) בשביל ילד שעוד לא נולד

וכתבה במפורש שלא להסתמך על נסיון מהריון אחד

ודיברה על חוסר תפקוד מלא

ונראה שאני לא היחידה שהרגישה ככה

בכל אופן זה באמת לא רלוונטי 

יצאו עליה ב200 קמש

ובאופן אישי
 

ובמילים הרבה יותר בוטות מהמילים כבתחילה השתמשה
 

תוך הנחות יסוד על החיים שלה ומה עברה (וכל סמך מה???? על סמך מה שלא כתבה בפורום???)

האמת? שממש לא נעים לקרוא

אני ממש התכווצתי...

אז רק מתארת לעצמי מה זה עשה לה

הילד/ הילדים נפגעים בדרך, זה יותר מלא הוגן.

ברור שאפשר ללדת כמה ילדים, גם בהריונות קשים אם דואגים שהילדים לא יפגעו. צריך להיות מודעים לפגיעה האפשרית ולמצוא פתרונות מונעים.

לי זה גרם לילדות מורכבת ולהשפעה גם לאחר שעזבתי את הבית, עד היום יותר מ20 שנה אחרי שעזבתי את הבית נשארו לי משקעים והקשר רופף. זה היה יותר גרוע מלא הוגן.

ולא חסר אמהות עצבניות עם רווח בין הילדים?

קשה לי שכל פעם תולים את זה על ההריון והילודה של האמא...

לא חסר אמהות עצבניןת משלל סיבות:

עבודה קשה מחוץ לבית

ילדים בגיל התבגרות שממש קשה איתם

קושי כלכלי

קושי זוגי

ועוד

לא דווקא הריונות ולידות?

זה יכול להיות גם הסיבה הזו.

הריון ולידה אינם קדושים, הם יכולים להיות סיבה לעצבים.

אני ברגיל בשליטה עצמית גבוה, בהריון ועם תינוק קטן הייתי הרבה יותר עצבנית. זה טבעי הורמונים, בחילות, תינוק שלוקח את כל המשאבים.

המשקעים שלי שגדלתי בבית שבמקום להיות המקום הבטוח והתומך היה ההפך הגמור.

שהריון ולידה יקחו המון

והרבה פעמים כן זה בא על חשבון הילדים.

אבל כל אחד רואה את זה אחרת וכאן ההבדל

בעינייך זה לא אמור להיות בעיה או משהו קטן וזה סבבה ... באמת זה הסתכלות שונה בין אנשים 

אני בהריון רביעי ב"ה.

לכל ההריונות חוץ מהאחרון נקלטתי מהר, באחרון לקח שנה פלוס אבל ללא טיפולים..

ואני סובלת ממש בכל ההריונות, חוסר תפקוד עד חודש חמישי שישי..

בדיוק השבת בעלי הציע שלא נמנע את ההריון הבא כי לקח זמן להקלט, ואמרתי לו שלדעתי זה חוסר אחריות מצידי לא למנוע כשאני יודעת איך אני בכל הריון, ותינוק צריך אמא מתפקדת בבית..

אז השאלה שלך באה במקום..

כשחשבנו שנצטרך טיפולים, אמרנו שננסה ונראה איך הולך, כי היה רצון מאוד חזק לעוד ילד אצל שנינו.

אבל הילדים קצת יותר גדולים ועצמאים. לא הייתי נכנסת ללופ הזה כשיש תינוק בבית, עד בערך גיל שנתיים.( מדברת גם על טיפולים וגם על הריון קשוח.. )

אגב, זוכרת שראיתי את הסרט לפני כשנה והבת של אלירז לקחה פיקוד על הבית, בהריון הנוכחי בעלי היה במילואים וגם הבת שלי עשתה מעל ומעבר והיא הרבה יותר צעירה, ממש כאב לי עליה שהיא צריכה לעשות כ"כ הרבה כי היא נקלעה למצב הזה ואבא שלה לא בבית.. 

עד לחוסר תפקוד מוחלט.

אני לא יגיד לך שלא חשבתי וחושבת על זה המון

ושאין לי גם מצפון על זה.

ומצד שני, ברור לי שגם בשבילם זה שווה את זה.

זה 9 חודשים מאד קשים לעומת עוד מתנה לכל החיים.

בהריון השני שלי הייתי מלאת מצפון כל הזמן שיש לי תינוקת כזאת קטנה ואני לא יכולה לטפל בה הרבה.. זה ממש הטריד אותי כל הזמן והרגשתי אשמה מאד.

היום שאני רואה כל רגע כמה אחותה הקטנה זה מתנה ענקית בשביל הגדולה אני יכולה להגיד לך ללא צל של ספק שגם אם הייתי חושבת נטו רק על טובת הגדולה (שאני כן חושבת שזה מאד הגיוני שיש גם עוד שיקולים ושזה מכלול גדול ומורכב)

ברור לי ללא צל של ספק שהיה לה שווה שאמא היתה הרבה פחות פנויה אליה פיזית ונפשית ל9 חודשים בשביל להביא את אחותה...

מקווה שנמשיך להרגיש ככה גם עם שאר הילדים

שיש לו הרבה צדדים..

ומן הסתם מה שלא נבחר יהיה לנו מצפון.

זה באמת קשה ומורכב מאד

ולכן אני גם חושבת שמי ש*אין* לה הריונות כאלה קשים והיא לא מבינה מה זה אומר ולא מכירה את ההתמודדות, לדעתי אין לה זכות להביע דעה (בטח שלא דעה שיפוטית) על נשים שכן ומה לדעתה בסדר/הוגן ומה לא...

אין לכן מושג כמה זה מורכב

אין לכן מושג כמה אנחנו מקריבות כדי להביא ילדים לעולם

אין לכן מושג כמה זה מקשה ומביא התמודדויות בכל הזירות של החיים

אין לכן מושג כמה אנחנו גם ככה מלאות מצפון בכל מה שנוגע להריונות הככ קשים האלה...

אז אנא, תחסכו ממנו דעה, בטח אם היא ביקורתית כשאין לכן מושג מה זה אומר ומה זה מביא...

זה גם ככה נושא כזה קשה ומורכב ותיהיו בטוחות שהיינו מאד מאד רוצות הריונות נורמלים וקלים..ושזה גם ככה מאד רגיש

🤍

ואולי זה הגיל גם שעושה את שלו. אבל תוהה לעצמי אם במצב כזה של קושי לא נדרש ממני(אישית כמובן לא מתכוונת לאף אחת אחרת) לעצור רגע ולהנות מהקיים..

ובנימה אופטימית חברה הכי טובה שלי בעלת משפחה מאוד ברוכה ואני ממש מעריצה אותה שהצליחה ככה זה ראוי להערכה מאוד גדולה מבחינתי. שלא ישמע שאני מנסה לשנות את האידאולוגיה כדי שתתאים לי ..

אני רק אומרת שכמה שזה קשה ומורכב לילדים שאין אמא מתפקדת ונורמלית לתשע חודשים, אחים זה גם מתנה בשבילם. וזה 9 חודשים לעומת כל החיים

ועדיין אני מאוד מאוד מבינה. והגיוני שאני גם ירגיש ככה אחרי מספר מסוים של ילדים.

כרגע עדיין כל כך ברור לי שאני רוצה עוד שאמרו את הקושי הפסיכי גם בשבילי וגם בשביל כל המשפחה אני בטוחה שאני יעשה את זה שוב.. רק השאלה היא מתי אני ארגיש שיש לי כוחות🙈

לבין הדורות הקודמים.

סתם לדוגמה כשאני קוראת אותך מרגישים עלייך כמה חשוב לך שהמשפחה תסבול כמה שפחות, ומצד שני שאת בחוסר תפקוד מוחלט בהריונות,

לכן במצב כזה למשל,

את תהיי מוכנה לשלם מחירים אחרים כמו נטל כספי או לדאוג למשאב אחר כדי לגשר על הפער הזה, לעומת במצב שיש פחות מודעות.

אני חושבת שגם הילדים גם כשהם קטנים מרגישים כמה חשוב לך שיהיה להם טוב גם אם פיזית אז לא מצליחה לטפל בהם.

פעם הדרכתי ילדה שאבא שלה היה במצב קשה מאוד כל החיים והיא אהבה אותו כ"כ כשהדבר היחיד שהוא יכל לתת לה זה אהבה, אפילו לא חיבוק..

אז המצב הנפשי ממנו נעשים הדברים מאוד משמעותי לאיך הילדים יזכרו את התקופה הזאת.

את כוונתך

בכל אופן תודה כי אני חושבת שניסית להחמיא לי😅🤭

חח יש מצב שגם את זה הבנתי לא נכון 🙈

הטפשת

שאצלך שני הערכים,

מצד אחד להמשיך להוליד ילדים,

ומצד שני לא להזניח את הילדים הקיימים

שניהם כ"כ חשובים, שאת לא תהיי מוכנה להתפשר על אחד מהם לחלוטין אלא תמצאי ככל האפשר פתרון שיאפשר גם וגם.

לדוגמה בתחילת המלחמה חגגנו לבת שלי יום הולדת, ובעלי היה מגוייס למלחמה.

מצד אחד הוא לא מפספס אירועים של הילדים ומצד שני חשוב לו לשמור על עמ"י,

ושני הערכים מאוד מאוד חשובים לו, אז הוא שלח סרטון ברכה בהפתעה בשבילה והיא מאוד התרגשה מהמחווה לכן מה שנצרב לה בזיכרון שאבא השתתף וחשב עליה ככל יכולתו,

ולא נצרב לה שאבא נעדר מהמסיבה.

וזה מצב שונה מאשר פעם, כמו שתיארו פה שפחות הייתה מודעות לחוויה של הילדים ולכן מנקודת מבט של ילדה, כפי שכתבו פה, האמא בחרה בילדים הנוספים על חשבון הקיימים.

כלומר גם אם אי אפשר לשנות את המציאות, אפשר לשנות את החוויה איך שהיא תיזכר, וזה שיש לך את זה במודעות אומר שהילדים לא יחוו תחושה של הזנחה גם כשלא תוכלי לטפל בהם פיזית.

בכל מקרה, המטרה הייתה להקל קצת על המצפון.. מקווה שלא גרמתי ההפך..

באופן כללי בחיים עצם המודעות היא חצי מהפתרון

וזה באמת נושא מאד מאד מורכב וקשה

ורגיש גם

כי זה באמת מתנגש בצורה כלשהי

הרצון החזק לעוד ילדים

לעומת החוסר יכולת לסבול עוד

ולא להיות אמא מתפקדת לילדים הקיימים..

הלואי שלא הייתי צריכה להתמודד עם הסוגיה הזאת והיו לי הריונות 'נורמלים..'

חושבת על זה הרבה.

במיוחד עכשיו.

תודה ממש🤍 אכן הקלת קצת 

הילדים שלך זכו בך!

❤️

גם אצלנו ההריון מאתגר ואפילו מאוד.

אצלי זה לא שיקול של האם להכנס להריון נוסף, אלא של תזמון. אני לא רצה מהריון להריון אלא מחכה קצת להתאושש- אני והבית.

אחרת אני אקרוס נקודה. ודרך אגב, במקרה שלנו מי שהכי מעודד אותנו לחכות עד שאני אחזור לעצמי פיזית זה הרב שלנו, הוא זה שכל הזמן אומר לזוגות שםונים אליו שילד צריך להגיע לבית שמח ואמא מתפקדת וזה לא ייצור תעשיתי.

לגבי שאר האחים, אני משתדלת להציף בחום ואהבה במסגרת הגבולות האפשריים. אם זה להקריא להם סיםורים בשכיבה, לדגדג, לשמוע מכל אחד איך היה בלימודים, לשחק משחקי קופסה, לחבק ולנשק, לשכב איתם על הרצפה וכו..

אז הבית לא נקי באותה רמה אולי, אבל ב"ה תשומת לב לא חסר. כן יש השפעה עליהם- אמא לא יצאה לגינה, הכרתי את הגננת רק טלפונית, וכאלה..

אני עושה את המקסימום האפשרי לי. משתדלת שיהיה להם אוכל טוב (גם אם לא אני הכנתי), יחס חם, אכפתיות, בגדים נקיים וכאלה.. לחלק אני דואגת ולחלק בעלי דאג.. 

הייתי מושבתת לחלוטין, לא יכולתי לצפות את זה מראש,

האם הבת שלי ספגה את החוסר תפקוד שלי? בהחלט, נפגע לנו המון זמן משמעותי בגדילה שלה.

האם זה היה שווה את זה?

חד משמעית.

אולי היא תגדל עם צלקת קטנה בלב מהזמן הזה,

אבל אני רואה איזה מתנה ענקית הבאתי לה, איזה אושר שאי אפשר להסביר, המתנה הכי גדולה שיכולתי להעניק לה.

אני יודעת שההריון הבא יהיה מאתגר בעז"ה, מכל מיני בחינות, (בתקווה שאתבדה)

אבל אני כבר מראש יודעת שהתוצאה תהיה שווה כל רגע.

אני לא חושבת אפילו לרגע שזה יהיה לא פייר כלפי המשפחה שלי...

אל תשימי לב ותזרקי לפח. אבל לדעתי אין שום לחץ חברתי על משפחה שיש לה כבר חמישה- שישה ילדים. זה שמישהי יולדת עשרה , היא עושה את זה לעצמה ולפעמים גם מניעה לא עובדת ...

בעיניי הכי חשוב זה בריאות. אסור להיכנס לסיכון רציני בשביל ילד חמישי או עשירי . אם מגיעים למצב שהגוף אומר לא, כנראה צריך להשלים עם זה...

כי את לא מסוגלת להתמודד

נכון לעכשיו את צריכה עזרה וזה אקוטי, אז זה לא בא בחשבון. ושיתמודד

פרנסה לא מעל הכל. לדעתי.

גם הבוס לא

ואם היא הייתה מאושפזת חלילה? החיים קורים, יש בלתמים

זה מה שאני הייתי עושה בכל אופן

הוא יראה כעובד מאוד לא רציני אם יבטל פתאום בלי סיבה.

לק"י

יודעת מה?

שינסה לפחות.. אולי אפשר לקחת עובד אחר?

מבאס שהוא רוצה לנסוע בזמן כזה

מצד שני

אולי יש הרבה זמני השרדות בבית וזה לא מאפשר מרווח נשימה

כדאי באופן כללי בלי קשר למקרה הספציפי הזה

לבדוק איך לנהל את החיים בצורה פחות הישרדותית (אולי מניעה של תקופה ארוכה עד להתייצבות)

ברור שהיא מונעת

מסכימה עם המסר הכללי לגבי ניהול אנרגיה וכוח, אבל נשמע שהיא רגע לפני קריסה רצינית. כבר הרבה זמן. זהכבר מצב נתון, תכנון קדימה מעבר לשעות הקרובות/ ליום הבא זה משהו שכנראה אין לו היתכנות כרגע

כדאי למצוא כוחות פנימיים לנהל את החיים בצורה פחות הישרדותית

גם לטווח הקצר וגם לטווח הארוך

כדאי לבקש ממנו מפורשות להישאר

אבל אם הוא מתעקש לנסוע

כדאי לשחרר

כי תלותיות כזו כנראה לא תשפר את המצב

גם אם הוא בפועל יעזור בעשיה הטכנית

לק"י

מבינה שקשה לך להגיד לו בפירוש שלא יטוס. גם לי לפעמים לא נעים להגיד לבקש מבעלי בפירוש שלא יעשה משהו מסויים. אבל לפעמים אין ברירה.

כמו שאת לא תשאירי אותו עם דלקת ריאות לשבוע עם הילדים ותסעי לבלות או לא יודעת מה.

אני ממש חושבת שאת צריכה להגיד לו שלא יטוס. בטח אם הוא אומר שהוא לא באמת רוצה. שיגיד לבוס- שאשתו לא מצליחה להתאושש מהלידה. 

לא להתעצבן וא בכעס שהוא לא מבין.

'' נחום, אני יודעת שהחלטנו שתסע, המצב בבית לא מאפשר את זה ולכן אני מבקשת שתישאר בבית ולא תטוס, אני יודעת שזה קשה. אבל זה מה שאני והבית צריכים'' 

עם הבוס?

ואולי גם היא מרגיש צורך להתאוורר קצת.

כשאני ילדתי ואמא שלי בדיוק עברה ניתוח,

שכנה המליצה לי לבקש ממנה כסף לבייביסיטר כי היא לא יכלה לעזור.

התביישתי מאוד,

אבל אמא שלי עשתה את זה בשמחה רבה ממש.

היא גם כעסה על עצמה שלא חשבה להציע את זה מיוזמתה- אולי שייך לבקש מאמא כסף?

ואולי אם אמא לא יכולה לעזור מסיבה רפואית היא יכולה להיות איתך בבית?

עצם הנוכחות של גורם נוסף, ובמיוחד אמא,

זה דבר שממש מקל, אפילו נפשית.

היא יכולה אולי לעשות דברים כמו לקפל כביסה,

לשחק מונופול עם הילדים, להחזיק קצת את התינוק,

ואפילו סתם להיות שם להכין לך כוס תה ולהחזיק לך את היד.

אני לא יודעת אם זה רק אצלנו,

אבל הסיכוי שבעלי יגיד לבוס שלו או למישהו מהעבודה שאשתו לא מאפשרת לו משהו שהוא מאוד רוצה הוא קלוש מאוד, במיוחד אם הוא כבר אישר והבטיח.

זה לא אומר שבבית הוא לא ישאל את דעתי.

הוא ישאל את דעתי ויעשה לבקשתי.

אבל בחוץ גבר אוהב להיות קצת גבר.

בבית הם חוזרים להיות עצמם.

זה עניין שגם אם הוא היה רוצה הוא לא יכול לבטל ברגע האחרון.

אולי זו הזדמנות בשבילך למצוא מה יכול להקל עלייך כדי שהיום יום יהיה אפשרי יותר?

אני ממש מבינה את הקושי. אני חודשיים אחרי לידה בלי קיסרי ואני ממש מרגישה שהחיים בבלגן.

אבל אני חושבת שכדאי למצוא דרך. זה רק שבוע.

תגידי לו שילך וישתדל גם להנות ויחזור לעזור לך יותר ואת בנתיים תנסי למצוא כל דבר שיעזור לך לעבור בשלום את הזמן הזה.

אולי באמת כמו שמישהי. כתבה כאן כבר לא נעים לבטל טיסה ברגע האחרון ..

אם באמת אין אפשרות כזו אז הייתי משחררת מכל הבחינות , מה זה אומר ? לקנות אוכל מוכן ואם את ביישוב שאין בו אופציות כאלה אז לקנות אוכל מוכן מהסופר- צ'יפס, נקניקיות , בורקסים קנויים , פיצות דברים שרק לזרוק לתנור !  

לוותר על מקלחות כל יום לילדים אם הם לא מטונפים מידי וגם התינוק כמובן אפשר לקלח בבוקר ולא להעמיס על ערב שגם ככה עמוס  ,לנוח בבקרים ולא לנסות להספיק דברים כי המשימה הכי חשובה בשבוע כזה זה לאגור כוחות לקראת הזמן עם הילדים.

כמובן חד פעמי כדי לא לצבור לך כלים.

סמרטוט חד פעמי לתת הרגשה טובה רק אם חייב ובאזורים שחייב.

סרטים לילדים למקרים שצריך.

עכשיו ברור שכל הדברים האלו זה לא לכתחילה וזה דברים שאני אישית נמנעת מהם ביום יום אבל בתקופות כאלה בעיניי זה לכתחילה.

בהצלחה וחיבוק גדול גדול!!!! 

הייתי מתכוננת כמה שאפשר לשהיה בלעדיו ורק לשרוד. תגידי לו שיקנה הרבה אוכל שקצר להכין כמו שניצל תירס צ'יפס וכאלה, ואם הוא יודע לבשל שיעמיד כמה סירים ותקפיאי. או לחלופין שיחליף אותך ויתן לך פנאי להעמיד סירים ולהקפיא לפני הטיסה.

שיקנה פרסים קטנים לילדים. תעשו אפילו טבלה שמי שמקשיב לאמא ואוסף/ הולך לישון/ נכנס להתקלח מקבל מדבקה ובסוף הוא יביא להם הפתעה מחו"ל.

לא חייבים לקלח את הילדים כל יום, עכשיו בחורף בכלל סבבה.

שידאג שכל הכביסה תהיה מכובסת ומקופלת כדי שהכל יהיה זמין כמה שיותר זמן. וכל דבר אחר שאת מצליחה לחשוב עליו שיחסוך לך עבודה.

אפשר לקבוע עם אמהות של חברים שיאספו את הילדים אחרי הגן ויהיו אצלם איזה שעה שעתיים כדי שתוכלי קצת לנוח.

מה שלא יהיה, גם אם יטוס וגם אם לא, אני יודעת שאת תעברי את זה כמו גדולה!!

א. זה מובן ולא פוגע ולכולן מותר להתלונן בשמחה..אין מכסה לתלונות..חח

ב. אני עונה בתור מגוייסת כי כשאני קוראת אותך אני שומעת את התחושות שלי ואולי לא רק שלי בשנתיים האחרונות -

בהלה

פתאם יש אין ברירה כזה

שמגיע בהפתעה גמורה

חוסר אונים גדול

תחושה דל אני לא מסוגלת

אין מצב.

לא יכולה

חייבת איזו תמיכה

ומלא מחשבות של-אבל איך אסתדר עם...ועם..ואם...

וברקע הכי כואב זה

אבל איך הוא מסוגל

איך הוא לא רואה כמה קשה לי

וכמה אני לא יכולה

אני בחיים לא היתי עושה לו דבר כזה

גם אם הסיבה מוצדקת

בגדול אלו הם החיים לפחות שלי בצל המילואים כבר שנתיים וחצי..

ולכן מאודדדד מבינה את ההצפה

פוגשת אותה מחדש עם כל צו שמגיע

מה המסקנה

הסיבה הרגשית העלבון תחושת השקיפות- זה הלב של הסערה

יכולה להגיד לך שעברנו טיפולים..ומלא טלטלות עד שהגענו למצב הנוכחי שב''ה שנינו חזרנו להרגיש בטוחים שרואים אותנו..

זה לא היה ככה בכלל

והרגשתי בול כמוך

אפילו שלכאורה סיבה כמו מלחמה היא אכן מוצדקת והכרחית

ועדיין..

עכשיו כשהוא מגוייס וזה בבחירה משותפת ובטוב ביננו אז הקושי הוא בעיקר ההתמודדות עם הלבד והבית והילדים והאחריות

אבל כשהלב פגוע זה הההכיי קשה ועושה הכל קשה

אז ממליצה לעבוד בעיקר על זה

יש פה הנחות יסוד של שניכם לא מדויקות ובעיקר לא מדוברות נכון בינכם..

לדבר לדבר לשקף מה זה גורם לך להרגיש

ולשמוע אותו גם

ושוב לדבר

לא להאשים לדרוש לבקר

לשתף וללבן עד שמגיעים למרחב שהלב כן מרגיש שרואים אותו

ג.

באמת המצב שלך נשמע מורכב מאוד

אני לא יודעת מה יהיה בסוף אבל אם הוא יסע רוצה להרגיע גם..כי מה שאת מרגישה עכשיו סה הבהלה הסירה הפחד העלבון העייפות והעומס בעיקר

מנסיוני תוך כדי..מתגלים בנו כוחות שלא הכרנו

באמת היו לי מצבי קצה הזויים בשנתיים האחרונות בחיים לא דמיינתי שאהיה מסוגלת להם

הם היו קשוחים גם תוך כדי אבל התגלו בי המון כוחות שלא ידעתי שישנם

זה לא משהו שיודעים מראש

וגם כשהבהלה יורדת תמיד אפשר לחשוב פרקטי יותר

ואני לא מסכימה שאין שום אופציה לשום דבר

גם אני לבד בעולם בלי מדפחה או קהילה לעז'רה..אף אחד

ומינוס ענק בבנק אז לא שיש לי תקציבים

גם אני לרוב לא נעזרת במנקה או בייביסיטר..

אבל חושבת שלחשוב מגביל זה עצת היצר

גם התוך המרחב התקוע יש איזה ברירה ובחירה

כמו שענו לך להתנהל אחרת ..

לא לקפל כביסות למיין לסלים ושיקחו משם 🫣

חד פעמי

מדיח

ג'אנק פוד

לחם עם שוקולד זה אחלה

אין לשטוף רצפה

לשים את הילדים מול סיפורים או מסך -אני אומרת כאחת שאף פעם אין אצלינו מסכים ובמצבי קצה כאלה לפעמים מצווה בעיני

לקנות ערכות יצירה או משחק חדש מעניין

ואולי לחפש שפרה ופועה או ארגון תמיכה ליולדות

או כן להשקיע בבייביסיטר או מנקה .כן גם אם אין כסף

וזה באמת רק שבוע

זה בסוף יגמר

אז לאט לאט נסי לאסוף לפרופורציה

אבל עכשיו

חיבוק לעצמך וללב הפגוע

תנסי עדיין להסביר ולשקף אולי לא יסע בסוף

אבל גם אם לא יסע

הכי חשוב ללבן בינכם

שלא ישארו משקעים גם אצלו

וגם אצלך

לא יודעת מה הייתי עושה במקומך.

נראה לי שאם הוא יישאר, הוא לא יעזור "כמו שצריך" ואולי גם יעשה פרצופים, ורגשי, ומתח...

את בטוחה שהוא יעזור לך אם הוא לא יטוס?

שלא תצאי קרחת מכאן ומכאן...

מצד שני- אם הוא יטוס ויהיה לך קשה, את בטח ממש ממש תכעסי עליו.

אני חושבת שהייתי מפרגנת לי משהו גדול, כדי לאזן.

ואני חושבת שבאמת צריך פה הרבה רגישות ועדינות בסיטואציה, כי אף אחד מכם לא רוצה לוותר....

לא לחפור בזה הרבה, כי הוא יודע את עמדתך ואת יודעת את עמדתו. כל חפירה היא מתכון לפיצוץ.

ובמקביל להכין את עצמך שאחרי תקופה שנתן הרבה, יכול להיות ששווה "לפרגן" לו בשבוע הזה שימלא מצברים להמשך...

תחשבי איך אפשר לשרוד את זה בכל זאת

כי יכול להיות שישאיר אצלו הרבה משקעים אם הוא ככ רוצה לנסוע ואת תכריחי אותו להישאר

שייסע לקניות גדולות למלא את כל הבית בדברים לפני הנסיעה

או שיכין אוכל ויקפיא אם הוא בתחום

שידאג לך לעזרה כלשהי לפי ימים או לחלק מהשבוע

תדברו איכשהו, חייבים למצוא זמן לדבר ואז לפתוח את הדברים וראות מה על אחד יכול לעשות בשביל השני

וכן לשקף לשקף לשקף שוב ושוב ושוב את המצב שלך

לא לייפות ולא להדחיק...

בהצלחההה

קודם כל, לשחרר אותו.

לשחרר אותו במחשבות, ברגשות בהכל.

הוא לא קיים.

לא כועסת, לא דואגת, לא שופטת.

הבן אדם נעלם מהרדאר.

למה זה שלב ראשון? כי זה חוסך מלא אנרגיה שהולכת לאיבוד.

אם הטיסה היא עובדה, אז היא עובדה. זהו נקסט.

אז מה שעשיתי:

אספתי את הילדים והסברתי להם שמעכשיו זה רק אני והם.

זהו.

אם הם רוצים שניצלח את זה, הם חייבים להיות חלק.

לא לריב האם החלוקה הוגנת או לא,

אלא שכל אחד יעשה את המקסימום האפשרי..

דיברתי איתם על גודל השעה והשליחות והכל,

אבל בסוף מה שהכי עזר, להבין שאנחנו במצב "מלחמה על הבית"

ואם אין אני לי, מי לי.

זהו.

שיחררתי את כל מה שהוא לא קריטי

יש לך שבוע, יש לך הרבה מה לשחרר שהןא לא קריטי.

כביסות, לא חייב

מקלחות, מי שדואג לעצמו ירוויח, מי שלא, בעיה שלו. תבהירי להם שאת מציעה פעם אחת, מי שנכנס יופיב מי שלא, הולך לישון בלי מקלחת.

תאמיני לי גם ילד בן 5 מבין מצויין את המסר בכזו סיטואציה. ומי שלא נכנס, בלי כעס רמצ בהשלמה לומר, אני מאודממבינה שאתה מתחרט שלא נכנסת להתקלח בזמן והיית מאוד רוצה לעשות זאת עכשיות לצערי אני לא פנויה לעזור לך להתקלח, נתקלח מחר. לילה טוב חמוד.

אוכל תכיני סיר מרק אחד גדול עם עוף וירקות.

שאר השבוע:

נקנקיקיות

שניצל תירס

פיצה

פסטה

לחם עם ממרח

קרונפלקס

ירקות שלמים/ חצויים.

תבקשי מבעלך שיעשה קניות לפני הנסיעה, שיהיה מספיק אוכל קנוי בשפע

שלא תצטרכי בכלל לצאת לקניות.

שיעורי בית, אסיפות הורים שחררי.

ימי הולדת, חוגים- שהילדים (יסודי ומעלה מן הסתם) ידאגו לעצמם או יוותרו שבוע אחד.

שירותים אם אין ילד משלשל או מקיא- שיתמודדו.

תנקי רק את שלך.

מצעים אין צורך להחליך דווקא בשבוע הזה..

סדר ושטיפת חדרים- גם אפשר לוותר או להסביר לילדים שמי ששומר יהיה לו נעים, ומי שלא, לא..

נראה לי הבנת את הרעיון.

הכי חשוב תיאום ציפיות עם הילדים מראש, מי שלא מתעלה על עצמו, שלא יצפה לתפקוד רגיל של הבית.

הבית יוצא לשבוע הישרדות, שיחליפו דיסקט.

מי שמתקשה לעשות זאת, הכל בסדר. אפשר לחיות בתת תנאים שבוע.

ואם יש לך שכנה שאפשר לבקש ממנה כל יום לפנות את הזבל זו הצלה..

לגהי כל ה:"מה הוא חושב לעצמו"

את כל זה אפשר אחרי החזרה לשגרה. שוב דבר לא בורח. כמובן שצריך לטפל בזה, אבל אי אפשר במקביל גם לשרוד, וגם לחפש אותו על הרדאר.

בהצלחה!!

כשהם החליטו שהוא הולך הם חשבו שהיא כבר תתאושש ויהיה בסדר.

לבטל ברגע האחרון זה ממש לא פשוט 

אני לא יודעת איך אוכל להחזיק מעמד לבד

זה נשמע יותר אבל יש עוד סיבה מהותית מאוד שאני לא יכולה לפרט מחשש לאאוטינג

אני רוצה עצה איך לומר לו פשוט לא מבלי לפגוע

הבוס יודע על המגבלה ועל הסביבה עדיין החליט להתעלם

בעלי כמובן לא אמר לו שזה מגביל אותו.נאבל זה הגביל בכל כך הרבה דברים אחרים,אז איך טיסה יכולה להיות אופציה

את יודעת מה הצרכים שלך ושל הבית ואומרת לו.

אין לו סיבה להפגע (אלא אם כן, תהיי מאוד כועסת, מאשימה, תוקפנית וכו').

אם קשה לך להגיד לא בלי כל זה, אולי כדאי לכתוב.

תזכרי שהלא הזה הוא גם בשבילו, בשביל התינוק והילדים שלו, בשביל שלמות הבית שלו, בשביל בריאות הנפש של האישה שלו

יש בזה יתרון שיש לו זמן לעכל את זה בלי שהוא רציך להגיב מיידית כמו פנים אל פנים

יש פה צורך שלך שהוא יהיה בבית

כדאי לומר את זה בפשטות

אני צריכה אותך ואני מבקשת שלא תסע

במילים

לא בעקיפין ולא ברמיזות

זה אך שיש לי בעיה עם הרעיון אם לא היה *** אז אין בעיה שהיית נוסע אבל בגלל *** אני פשוט לא מסוגלת

זה יעזור לדעתך?

מהפותחת אני מבינה שזה המצב. לא שקשה לה והיא מסתדרת.

לא הוא לא יודעת שאת קורסת

כולם לא יודעים את זה חוץ ממך

להיות בקריסה זו תחושה אישית אינטימית עם עצמך

אם אין אני לי מי לי

אם את יודעת שאת קורסת תביעי רצונות באופן קונקרטי

אם מבחינתך יעזור לך שהוא לא ייסע אז תגידי לו את זה באופן ברור ולא מהסתכלות של אני מסכנה מה אתה לא רואה??

את לא מסכנה את פשוט רוצה עזרה תכל'ס, אז פשוט תגידי לו אני צריכה עזרה במה תוכל לעזור לי? ומכאן זה בידיים שלו להחליט איך לתת לך פתרון

אם היה מרגיש לי שהמילואים שלו מיותרים גם אני הייתי כועסת ומתבאסת שהוא ילך

ובמיוחד שאת בכזה מצב קשוח ורגיש, נשמע שיותר מאשר אחרי לידה רגילה.

חיבוק 🩷🩷

תשתפי אותו ברגשות.

לא בהטלת וטו אלא בבקשה שימצא לך מעגל תמיכה.

אולי סטודנטית שתבוא לגור איתכם בשבוע הזה?

ואפילו עם יש עוד קטנים שלא יכולים להשאר אצל קרובים תקחי איתך.

את תוכלי להתארגן ולהתסדר עם הנסיעה לפחות לא תהיה ממורמרת

אני חושבת שזה בסדר שפעם ב לא תהיה לו את השבת המושלמת.

אם הם לא מתנהגים אליו יפה, זאת סיבה הגיונית לוותר, אבל אם רק משעמם לו או אין לו עם מי לדבר - שיקח ספר או משהו.
 

גם אני לא מוצאת את עצמי בכל מיני מפגשים חברתיים / משפחתיים מהצד של בעלי, ואמנם הורדתי תדירות אבל פעם ב כשחשוב לו, אני יושבת עם עצמי וקוראת או עם הילדים.

בכל מקרה אל תוותרי על זה, גם אם הוא לא מגיע, תסעי עם הילדים.

ותדברו מראש על הדברים הבוערים ותחשבו איך אפשר להמנע מהם/להסתדר איתם.

זה בהחלט חבל לוותר.. סהכ זה משפחה שלך, וגם אם לא תמיד הכל מושלם צריך להסתדר ולהפגש..

לא כמאבק כוחות או אטימות לרגשות שלו

ממ שלא

אבל בעיני אם זה חשוב לך מאוד כמו שתיארת

את צריכה לדבר גם את זה

בלי האשמה

לומר שאת זקוקה לזה שזה מאוד מאכזב אותך לפספס ולא להיות חלק

ושאת מבקשת ממנו כן להגיע הפעם

אבל שתשמחי שתחשבו יחד מראש מה יכל להקל

ושיבקש מה בוא זקוק ממך כדי להרגי שטוב יותר ותמשחי לעזור לו

ככה אני ביתי עושה לפחות

מאמינה שבקשר זוגי לא נכון לוותר בכזה לב חצוי בלי לנסות לפחות לדבר את הצורך

אבל באופן מחבר ולא מפריד 

אלא לחשוב מראש על פתרונות

ספרים לחדר

שתקבעו מראש נגיד מתי הולכים לישון שלא תיתקעי בשיחות וילך לישון לבד

תקבעו שיוצאים יחד לסיבוב

אחרת לא הבנתי את הסיפור…

אפשר פעם בשנה לעבור שבת לא מהנה.

באותה מידה שהיא לא יהנה אם תסעו, את לא תהני להישאר בבית.

אבל כנראה שיש פה משהו שפספסתי, אולי תתני עוד קצת רקע… המשפחה שלך שיכת למגזר שונה מהמגזר שלכם?

הוא סופר חברתי

איפה שתשימי אותו הוא יסתדר חוץ מעם אופי מאוד ספציפי של אנשים

ומה לעשות המשפחה שלי היא בדיוק האופי הזה...

הם כבר בנו עליו סטיגמה כזאת והוא נכנס אליה תמיד אז זה יותר קשה.

זה עוד יותר מתסבך אותי, כי אני יודעת שהוא יכול להיות כוכב האירוע תוך שניה, אז למה אתה לא מתאמץ על זה יותר?

אבל הוא באמת לא מסוגל כרגע.. הוא היה נראה ככ כנה ואמיתי כשדיברנו

אין דבר כזה לא מסוגל.

בצבא אומרים- אין לא יכול

יש לא רוצה.

בחור צעיר, בריא בנפשו, מיוחד במינו וסופר חברתי כמו שאת אומרת- יתכבד ויתגבר על עצמו בדבר שחשוב כל כך לאישתו.

אפילו לכי לבד.

שילך למשפחה שלו ויהיה שם מסמר ההשבת.

לצערי אין לי שום הערכה לאמירה- לא יכול.

אם חייל יכול לשכב במארב בלבנון בקור ובבוץ שעות ארוכות,ואם נשים יכולות לתפקד חודשים ארוכים לבד כשהבעל במילואיןם אז גם בעלך יכול לעשות שבת עם משפחתך.

ומחילה על ההשוואה.

עם הקושי שלו. את מרגישה שזה רק מול המשפחה שלך או שזה דפוס שלו באופן כללי שמקומות המוניים שהוא לעיתים לא מוצא מקום בטוח בסיטואציה כזו

אני מציעה שכן כדאי ללכת לשבת אבל זה ידרוש ממך להיות איתו במחשבה עליו ולדאוג לו לכל מה שהוא שצריך כדי שהוא לא ירגיש לבד

אל תדרשי ממנו להביא לו תעסוקה כי זה לא העניין

אלא לתת לו הרגשה שהוא לא יהיה 'רואה ובלתי נראה'

תייצרי לי הרגשה של ביטחון במהלך השבת שהוא לא לבד ריגשית, ומנטלית שיש לו מקום, תכניסי אותו בשיח, תדאגי לו שיהיה לו נוח, אוכל וכד'

תני לו הרגשה שאת רואה אותו והוא חשוב לך

מידי פעם תשאלי אותו- למזוג לך לשתות? להביא לך משו טעים?

תדברו. תסבירי לו שאת רואה אותו, ומבינה כמה קשה לו, אבל זו הזדמנות נדירה וחשוב לך להיות עם המשפחה שלך. תחשבו על דברים שיקלו עליו שם. אולי לבקש את החדר הכי צדדי או אפילו לישון בדירה נפרדת? אולי שישתתף רק בסעודות עצמן ובכל המסביב יסתגר? אולי שיקנה לעצמו ספר חדש?

זה שזוגיות מעל הכל לא אומר בעיניי לוותר על עצמך ועל כל מה שחשוב לך בשבילו. גם את חלק מהזכויות הזו,  ואם זה יתפוצץ בסוף גם תריבו...

תתכונני לבוא עם נשימה עמוקה, ולהיות סבלנית מעבר לרגיל ולהכיל את הקושי שלו, ועם זה לא לוותר על המשפחה שלך ועל מה שחשוב לך 

קוראת את מה שאת כותבת ומרגישה שהכעס מתחיל לפעפע בי. הכעס על בעלך.מרגישה שהוא ממש קטנוני ומתנהג בצביעות.

יופי טופי שהוא איש מיוחד.הכי קל להיות מיוחד ורגיש במקום המתאים לך.אם אנשים שחושבים כמוך, שנעים לך בחברתם, שהם במנטליות שלך וכו...

אדם נמדד גם בדברים אחרים.אדם שיודע לצאת מאזור הנוחות שלו למען האחר.שרואה ורוצה בטובת אישתו ומוכן לוותר על רווחתו לשבת אחת.שרואה כמה אישתו נותנת יחס טוב למשפחתו.

אדם מיוחד נמדד גם ביחס שהוא נותן לבני משפחתה של האישה שהוא אוהב.ושהם גידלו אותה למענו.

הרי לא מדובר חלילה במשפחה של עברייני צמרת, אוכלי טריפות ונבלות.

זו המשפחה של אשתו.

הוא אדם בוגר.

יהיה לו משעמם? שימצא תעסוקה.

לא רוצה לשבת ולדבר איתם? שישאר בחדר.

ששבת אחת יעשה למען אשתו.

את מתוקה כל כך, לא רוצה שיסבול....

מבינה שהוא אדם צעיר.

אם הוא יסבול זו בחירה שלו.

שיעבוד על מידותיו.

את- חייבת להיות שם.

את באמת מיוחדת.

מאחלת לך הרבה הצלחה.

מחילה אם הייתי בוטה.

אפשר לנסח אחרת

התנצלתי מראש על המילים שהן חריפות.אבל גם המצב שהוא מעמיד אותה הוא מאוד מאוד קיצוני.ולפעמים צריך להעמיד מראה מול הפנים ולקוא לילד בשמו.זה באמת לא כל כך יפה והתנצלתי מראש.

מספיק קשה לה עכשיו עם הסיטואציה.

היא לא צריכה שיסבירו לה למה לכעוס על בעלה. את זה היא כבר מבינה בעצמה.

למה את חושבת שזה עוזר שתוסיפי עוד מילים חריפות נגד בעלה? גם אם את מתנצלת שאת בוטה, בסוף את כותבת מילים חריפות, והשאלה הם זה באמת מוסיף פה משהו...

יש דקויות שזה עניין של סגנון, אבל לא ראיתי מילים מתלהמות שאינן ראויות מצד עצמן.

ולגבי זה שהיא ממילא כועסת עליו, תראי למשל מה אפונה כתבה,

כשמסתכלים עח כל הדינמיקה של הקשר

בעל- משפחה מורחבת,

הכף תמיד נטה לכיוון מסויים וזה כנראה לא סתם, ולכן גם הפעם לא בטוח ש"הכעס" בהודעה הפותחת, יחזיק מעצמו בקונפליקט בסופו של דבר.

ולכן דווקא נראה לי שיש מקום לתת תמונת מצב מבחוץ כדי לחזק את העמדה הנפשית ולא לוותר עליה כמו שבד"כ בסוף קורה.

(לגבי המונח עצמו של כעס מצד עצמו הוא שלילי, אבל כעס שמביא לידי בירור ואמת בסופו של דבר יכול להיות חיובי, כלומר התחושה הראשונית היא אמנם כעס, אבל אפשר להפוך את הכעס למנוע שמזיז את הגבינה בסופו של דבר)

לק"י

מצטטת: "מרגישה שהוא ממש קטנוני ומתנהג בצביעות.

יופי טופי שהוא איש מיוחד..."

אפשר היה לכתוב את זה בצורה אחרת.

אני לא מרגישה נעים לדון על התגובה הזו באופן ספציפי ככה בפומבי.

באופן עקרוני אני חושבת שכשמישהי כותבת על קושי מול בעלה - אפשר לשקף לה איך זה נראה מבחוץ (כמו שהרבה פה כתבו), אבל לא הייתי כותבת למישהי אחרת כמה אני כועסת על בעלה, כי בעיני זה לא מה שיועיל להם.

בכל מקרה, נראה לי אפשר נעצור את הדיון פה.

גם את ההסתייגות וגם את עצירת הדיון

וגם @יעל מהדרום

לק"י

ולפותחת- אני מסכימה פה עם כולן, שאל תוותרי על השבת.

שימצא מראש תעסוקה ושיהיה כל השבת בחדר אם זה מה שנוח לו.

אבל כן הייתי משחררת אותו משבת כזו.

שיסע לחבר רווק,או להורים שלו....

לאן שעושה לו טוב.

או מבקשת מפורש שיבוא לעשות לי טובה.

האמת שממש מבינה אותו כי זה דומה ליחסים שלי עם הצד של בעלי,

וכן זה נפשית ממש קשה לו ולך וזה משאיר משקעים אבל אם באים עם הכנה מראש הכרה בקושי והבנה בלי צפיות ליצור מקום של הכלה,אפשר למזער נזקים.

ובסופו של דבר אי אפשר כל פעם לברוח ולהמנע ממפגשים כאלו ואחרים.כן אפשר ללמוד להפיק לקחים לא לברוח מהבעיה אלא להתמןדד איתה פעם במלא זמן.

ומה שחשוב שהוא ירגיש שיש לו גיבוי מלא ממך ולא משנה מה יקרה או מה יעשה או איך אחריח יגיבו.

המשפחה שלו

לא האיש לאישה

ולא האישה לאיש

אלא אם כן יש מקרה קיצוני ביותר

אני מאמינה שצריך להתאמץ בשביל המשפחה של בן הזוג, וזה צריך להיות הדדי
 

אם לא נוח לו הוא יכול להביא ספרים או לישון הרבה או דבר אחר

אבל לגיטימי מאוד מאוד שתרצי להיות באירוע כזה של המשפחה שלך

נקודה שכדאי להתעכב עליה -

נשמע שאת ממש לא מסוגלת לשאת את הקושי שלו

ומרגישה חייבת לרפד ולמנוע ממנו את הקושי.

אם הוא אומר שיהיה לו קשה -

או אפילו אולי יהיה לו קשה, 50 50 כמו שכתבת -

את כבר באכזבה על התכניות שמשתנות.

קשה לך לשמוע כמה קשה לו עם המשפחה שלך -

בודאי שקשה, כי בחוויה שלך זו אשמתך, כי מתפקידך למנוע ממנו את הקושי ולרצות אותו.

ברור שככה את לא יכולה להיות אמפתית...

שימי לב לרגע לפני

שניה לפני שאת מוותרת או מחפשת פתרון לעזור לו ולרצות אותו ולדאוג שיהיה לו טוב -

איך את מרגישה?

יש שם איזה רגע של חוסר נוחות, חוסר ודאות, פחד,

יש שם משהו קשה ולא נעים

משהו שאת לא רוצה לפגוש

ואת ממהרת לברוח ממנו עם ויתור, פשרות או כעס.

מציעה לך לחפש את הרגע הזה

לתת לו להיות, לא לברוח

לשהות בו

להתבונן מה יש בפנים

לתת לרגש הזה להציף אותך

לזהות אותו בשם

לחפש את המחשבה שעומדת מאחוריו

להבין מה הרצון המהותי שמניע אותך באירוע הזה (ובאחרים).

כדאי לעשות את זה בכתב...

באופן כללי לתגובות כאן, וספציפית גם לתגובה הזו.

תנסי לעשות את ההפרדה בין הקושי שלו, לבין האחריות שלך למצוא פתרון.

או בין הקושי לבין תחושת האשמה שזה מעלה בך.

ברור שאת רוצה שיהיה לו טוב, אבל אנחנו לא אחראים על השמחה או האושר של בני הזוג שלנו.

וכמובן שנרצה לא לעשות דברים שייפגעו בהם או יגרמו להם אי נוחות, אבל זה עדיין לא הופך את זה לאחריות שלנו.

לי בהתחלה היה קשה עם המשפחה של בעלי

זה מאוד העציב אותו והוא ניסה לחשוב איך לגרום לי להרגיש יותר בנוח

אבל בסוף בסוף, השינוי הגיע מעבודה שעשיתי עם עצמי, מאחריות שלי על המצב.

ואת יודעת מה, אפילו אם לא היה שינוי, זה גם בסדר. ואפילו אם אני לא תמיד מרגישה בנוח, זה גם בסדר. זה מספיק חשוב בשביל להשקיע בזה. לא תמיד אנחנו מרגישים בנוח בכל סיטואציה. החיים לא מושלמים.

אז אותו דבר כאן, בהנחה שאין משהו חריג שעומד מאחורי חוסר הרצון של בעלך להגיע לשבת, זה לא נורא. באמת. זה לא נורא שתהיה לו שבת פחות כיפית.

זה לא נורא, וזה בוודאי לא אחריות שלך. בטח אחרי כל הוויתורים שלך.

לא תמיד הכל מסתדר כמו שאנחנו רוצים, לא תמיד לבן הזוג תמיד הכי נוח ונעים. אנחנו נעשה מה שאפשר בשביל שיהיה טוב, אבל אם זה לא אפשרי - זו לא אחריות שלנו ולא אשמתנו.

ואני כן אגיד אופן כללי, אני לא יודעת מה בדיוק הסיפור בין בעלך לבין המשפחה שלך, אבל לצד זה שאת מוותרת לו כדי שמרגיש בנוח, חשוב ממש לחשוב איפה הגבול כדי שלא תוותרי על עצמך ועל המשפחה שלך.

קשר עם משפחה זה דבר חשוב, מכל מיני בחינות.

זה יכול להיות עוגן בזמנים מאתגרים, זו שייכות, זה כיבוד הורים (וסבתות) ועוד הרבה דברים.

כדאי לשים לב שבשביל הנוחות שלו, את לא מוותרת לגמרי גם על כל מה שהמשפחה בשבילך.

והוא מסוגל לשרוד 30 שעות במקום שלא בא לו בטוב.

שיביא ספרים, שישלים שעות שינה, שינשום עמוק לפני הארוחות ויהנהן בנימוס לאנשים וישתדל להגיע למינימום שיחות שיעשו לו רע.

אבל לוותר לגמרי נשמע לא סביר. ממה שאת מתארת אתם גם ככה בקושי אצל המשפחה שלך. עזבי שניה מה קורה עם המשפחה שלו - את המשפחה שלך הוא לא פוגש הרבה.

אז יפה שהוא מעדיף לא לפגוש אותם בכלל. אני הייתי גם מעדיפה לזכות בלוטו ולא לצאת לעבוד. אבל החיים הם לא רק מה שמעדיפים, והוא ממש מסוגל להתגבר על זה.

אבל חשוב לי להדגיש-

זה ממש מסוכן לזוגיות ההקרבה שעשית עד עכשיו

זה עלול להתפוצץ בצורה מאוד כואבת

ולמעשה זה מתחיל להתפוצץ לפי התיאור של הבכי והכאב שאת חווה עכשיו

לדעתי תעצרו את זה עכשיו!

הוא לא סובל ואת לא סובלת

שניכם מתמודדים יחד

ומנסים לגשר על הפערים

לא רק בעלך רגיש כלפי הצד שלך גם את רגישה לגבי הצד שלך וחשוב להתייחס לזה לא פחות מהחשיבות שניתנה לרגישות שלו

גם אצלינו בעלי לא הכי מתלהב מפגשים משפחתיים בצד שלי והיו לא מעט מקרים שבאתי לבד ואם היה נחוץ בעיני שיגיע עדכנתי אותו שזה חשוב והוא התמודד, גם אם זה היה לשבת בצד, הכל בסדר, המשפחה שלי למדה לקבל אותו ככה, באהבה.

גם בשבתות משפחתיות הוא הביא לו ערימת ספרים או מצא לו חברים באזור שהשבתות התקיימו ונפגש איתם

התחתנתם זה אומר שמתמודדים גם עם מצבים לא הכי נעימים, לא רק בהקשרים משפחתיים יכולים להיות סתם ארועים שלך הם חשובים ולו לא אבל הוא יעשה זאת בשבילך וכן ההפך

לא יתכן שיהיה רק צד אחד שיקריב

בעיני זה הכח של זוגיות שרואים אחד את השני גם אם לא עושים הכל ביחד כל הזמן, מאפשרים לכל אחד מהצדדים להתפתח ולעשות דברים שהוא אוהב ככל שניתן.

בעיני חובה שתתקיים פה שיחה זוגית שבה אתם רואים איך אתם מתמודדים יחד לא רק לגבי השבת הזו אלא בכלל לגבי ביקורים ומפגשים בצד שלך

(ויכולים להיות מצבים שבהם לא תגיע חג או חוה"מ לצד שלו כי תבלו עם הצד שלך, הם משפחה לא פחות...)

בהצלחה

מאחלת לכם לצמוח יחד מהמצב הזה🙏🏻

זה ממש מעורר השראה

לגבי השאלה וואלה האמת שלדעתי את לא צריכה שוב לוותר.

זה לא נשמע שהוא סובל שם כי מישהו פוגע בו כי ממש רע לו אלא כי הוא פחות מוצא את עצמו שם ופחות יהיה לו מה לעשות ואולי יהיה לו קצת משעמם.

ולדעתי זה ממש בסדר והוא ממש יכול להתמודד עם זה שבת אחת.

כמות הפעמים שאני עשיתי דברים כאלה בשביל בעלי והוא עשה דברים כאלה בשבילי היא לא יכולה להיספר כמעט... וזה חלק מהדברים שעושים בשביל הזוגיות ודווקא לדעתי פה את ממש לא צריכה לוותר והוא יכול להסתדר שבת אחת והכל טוב...

ב"ה שיש עדיין את האפשרות לעשות ככה שבת מורחבת איתה.

זה מביא המון נחת לראות את הצאצאים יחד, שמחים ונהנים אחד עם השני. וגם כיבוד הורי-הןרים וגם סבתות לא חיות לנצח.

וזה גם פעם בכמה שנים, מניחה שבין לבין זה מפגשים קצרים יותר. אפשר להתמודד. לא חייב להנות (בעלך), אבל ברור שלא למנוע ממך.

תלכי! אפילו בלעדיו.

ואם הוא בא תעשו סימן. נניח שהוא נוגע לך בברך כשהוא רוצה ללכת.

(אצלנו היה קושי ממש של סבתא והאיש שלי. לא היה לו כיף, אבל היינו מגיעים אליה לקצת גם רק שנינו, גם לו היה חשוב לכבד אותה).

שני הצדדים מובנים

הוא לא רוצה להיות שבת שלמה במקום שלא נוח לו

ואת לא רוצה להפסיד בגללו

אממה את לא חייבת להפסיד כי את יכולה לנסוע לבד

זה אמנם פחות נעים

אבל גם אם הוא יגיע

לו יהיה פחות נעים

אני תמיד נוטה לתת לאנשים לבחור ולא לכפות

אז הייתי מעדיפה לנסוע לבד

(יש נטיה לחשוב שבזוגיות הפתרונות מגיעים מויתורים

בעיניי רוב הפתרונות מגיעים מהבנת המצב של שני הצדדים ובחירת הפתרון המתאים ביותר)

בשבילך

לא יקרה לו כלום

חי ושלם ובריא

שבת כזו להפסיד?? פעם בכמה שנים?

שיתגבר על החששות

לא הייתי מכילה את זה 

שהמחשבה שלך:

"תמיד אני מוותרת והולכת לצד שלו, שפעם אחת הוא יוותר"

זה לא עובד ככה.

אנשים הולכים אחרי ההרגל.

אם אין לו מספיק חיכוך עם המשפחה שלך, ההקרבה שלו להיות איתם יותר גדולה למעשה, כי זה לצאת יותר מאיזור הנוחות שלו.

אז שחררי את המאזניים,

הן לא שוות, ובדיוק בגלל זה קשה מאוד לאזן אותם.

עכשיו נסתכל רק על השבת הזאת בלי כל הרקע.

יש לך הזדמנות פז לפגוש את המשפחה שלך אבל את חוששת שבעלך לא ימצא את עצמו שם.

האם הוא לא אדם מבוגר מספיק בשביל להתמודד עם שבתות "שהוא לא מוצא את עצמו"

ובכלל, מה זה אומר לא מוצא את עצמו?

תפרקו את החשש:

חושש שלא יהיה לו עם מי לדבר?

חושש שהילדים שלכם יתחרפנו?

בעיות צניעות?

בעיות פרטיות?

כשרות?

קדושת שבת?

לכל בעיה אפשר למצוא מענה, אבל חשוב להבין שהוא ילד גדול ויכול להתמודד.

לדוגמה,

מה היה עושה אם היה צריך להתפנות על ילד לבי"ח חילוני לגמרי בשבת?

מה היה עושה אם היה נתקע בחו"ל?

מה היה עושה בצבא עם חבר'ה שהוא "לא מוצא את עצמו"?

אנשים מצאו את עצמם גם בתוך המנהרות של עזה..

כלומר, אין דבר כזה שאדם מבוגר "לא מוצא את עצמו"

עם הכל אפשר להתמודד. צריך רק להבין למה מראש להיכנס לזה- ופה את זאת שצריכה לעמוד מול המראה ולפתח שריר ולעמוד על שלך.

(אם ההכנות מלחיצות אותו כדאי לעשות זאת בצנעה)

טיפים פרקטיים:

לברר מראש על בית כנסת בסגנון שלו בקרבת מקום

אם יש בעיות כשרות, לקחת על עצמך לבשל/ לקנות את האוכל העיקרי שאפשר לשבוע ממנו

להביא הרבה נשנושים לחדר: קרקרים, עוגיות, פירות, פיצוחים..

לדאוג לתעסוקות: ספרי קריאה, משחקים, עלוני שבת וכד'

אם יש חוסר פרטיות קיצוני כדאי לבדוק דירת אירוח באיזור.

אם יש בעיות צניעות: אפשר להפריד בין הארוחות לבין הזמן החברתי.

כלומר ברכת המזון אחרי האוכל העיקרי. ואח"כ מוציאים עוגות ופיצוחים ועושים פעילויות חברתיות, ובזמן הזה לא כולם חייבים להיות נוכחים.

אם יש הרבה חילול שבת (טלפונים של המשתתפים, טלויזיה וכו') אז לבקש מראש ואפילו להציע לכתוב כללים חברתיים לשבת.

חוץ משמירת שבת, יש ערך גדול מאוד בשבת משפחתית נטולת טכנולוגיה..

אם עושים כללים, תכניסו רשימת תפקידים לשבת ותכניסו גם דברים מצחיקים כדי להקליל.

אם כלום לא עוזר, בכנות, הייתי נוסעת בלעדיו. לא הייתי מוותרת על ההזדמנות שהילדים שלי יפגשו את המשפחה שלי, וגם בשבילי, מותר מדי פעם להעדיף את טובתי האישית, ומי שלא מצליח להשתלב בתוכנית, לא חייב להצטרף. זה לא שאת עושה את זה בתדירות גבוהה, הכל טוב.

סביר להניח שגם לי היה מאוד קשה לזרום לשבת כזו, מטעמים אחרים אבל בכל זאת.

אני מציעה שתתפצלו והאמת והשלום אהבו

שייסע להורים שלו או משהו. לא הייתי רוצה שבעלי יפסיד בגללי וזה פתרון שהייתי מציעה

בעומק הדברים אני מניחה שהיית רוצה שהוא יהיה שם בשבילך ויירתם למה שחשוב לך וכדאי לדבר על זה. אבל בפרקטיקה - לבחור את המלחמות

החלטות טובות יקרה❤️

שאם זה מאד חשוב לך. תדברו על זה.

מצידך תגידי שאת לא רוצה לוותר על ההזדמנות, במיוחד שאין הרבה כאלה כמעט

ואתם תעשו יחד מה שאפשר שירגיש בנח, או שלפחות לא יסבול. תבקשי ממנו לבוא לקראתך ולהתכונן כבר עכשיו.

זוגיות זה שניים ואי אפשר שרק צד אחד יוותר... 

קודם כל אמירה כלפיי עצמך- הייתי מעדיפה שבעלי ייהנה ויבוא איתי בשמחה, אבל לאור המצב אני מבינה שהןא יצטרך להקריב מהנוחות שלו. אני מאמינה בו שהוא יוכל להסתדר.

וגם כלפיו- להגיד לו שמבחינתך אתם זוג, ושאת מצפה ממנו להזיז הצידה את התחושות השליליות, ולבוא למענך.

שאת רוצה שהוא ייהנה, אבל לא יכולה להבטיח לו את זה.

אני חושבת שזה יפה מאוד שאת מרגישה אותו ומתחשבת בו,

אבל תחשבי מה יקרה אם באמת לא תסעו.

את מאוד תעלבי ותכעסי, והאמת שבצדק.

כי בצדק את אומרת- זוגיות זה מקום שבו אני מוכן לספוג דברים על מנת שלבן הזוג שלי יהיה טוב.

וזה צריך להיות הדדי, כי אם זה לא הדדי, יש תחושה קשה של פגיעה, של אכזבה, ושל חוסר יחד.

בקיצור, לא ללכת זו אופציה שיכולה להשאיר חותם שלילי על חייכם הזוגיים, ולא כדאי

(לידה שמינית, קיסרי רביעי)

ורק בחמשת הימים של האשפוז.

זה מה שהרופאה שלי (פרטית ומקצועית) אמרה לי לעשות.

בלידה השישית (קיסרי שני) רצו שאקח קלקסן (צוות בית החולים) וסירבתי.

**אין בדבריי התוויה רפואית, רק מספרת מה אני עשיתי.**

לק"י

ונראה לי שהאחות אמרה לי שמקסימום נתחיל ונראה. אז הבנתי שאין חובה לסיים.

אולי תתייעצי עם רופא הנשים שלך בקופ"ח?

לק"י

לא סגורה על כמה זה נצרך בכל מצב.

אבל העדפתי לקחת וזהו.

(אבל הייתי מאושפזת 5 ימים. אז רק זריקה אחת הזרקתי לעצמי. ודוקא אז נראה לי שלא כאב כמעט. בבית חולים חלק כאבו וחלק לא).

לק"י

לפעמים כאב לי ולפעמים לא.

מכירות את זה שאתן אומרות - היום אבשל רק את זה לשבת ואז מגזימות?

אז היום בישלתי "רק את זה" והכנסתי את הכירות למדיח

אין איך לבשל עוד!

ממליצה בחום

איזה קשה זה ההסתכלות העקומה..

זוג לא מביא עוד ילד או כי היא לא יכול

או כי הוא לא רוצה

ושניהם סיטואציות מוצדקות לחלוטין, אז מה העניין לשאול??

מה זה משנה אם זה על רקע זוגיות, פוריות או נפשי או כלכלי או דתי או וואטבר.

צאו לאנשים מהרחם! אנשים מספיק בוגרים כדי לקבל החלטות בכוחות עצמם.

ולגבי השאלות, זה כאילו סשן שאלות ידוע מראש.

אולי כדאי לנסח את התשובה באופן שיסתום את השאלה הבאה..

בעלי נגיד אומר ואני מוכן לנכדים חח (למרות שהבכור רק בן 14)

אז נגיד אפשר לומר זה בדיוק הזמן לנוח/ לבלות/ לדאוג לעצמי או משהו כזה..

צודקת

בדרכ אני משיבה שלא להיכנס לי לרחם/ מה זה עניינך כי יש כאלה שכבר אוכלות לי תראש

הפעם זו מישהי שאני לא ממש מכירה וזה היה בפורום של עוד אנשים...

מוכן לנכדים זה טוב🤣

שהתגובה הכי טובה לאנשים טפשים/ חסרי מודעות זו שתיקה מביכה

אני פשוט לא עונה

מקסימום מהמהמת

והשיחה מתמוססת

(וכנראה לא תחזור שוב כי זה היה מביך עבורם)

מאמצת חח

איך לא חשבנו על זה קודם... שאפשר פשוט לשתוק

מ @אם מאושרת שכלכך חסרה כאן בפורום...

היא כתבה פעם אחת שצוות רפואי ממש חפר לה על הצעה לא רלוונטית אז היאמפשןט החליטה לא לענות והסתכל עליהם בעיני עגל.. מקסימום לחייך... אמרה שמאוד יעיל, הם לא חוזרים.. רעיון דומה של להביך את המביך

ולי זה עוזר ההבנה הזאת שלא חייבים לענות.. לפעמים גם כשאנחנו בטוח צודקים אין דרך להסביר את זה במענה לשון ושתיקה זו תשובה מאוד חזקה..

לק"י

אם אני רוצה ולא הולך, אז מה את מציעה שנעשה?

ואם אני לא רוצה/ לא יכולה- אז השאלה שלך לא תגרום לי ללכת על זה.

ושמעתי את ההמלצות להביא עוד ילד אחרי הלידה הראשונה.

נשים משום מה מרגישות חופשי להגיב ולהעיר לכל הכיוונים

למרות שהן נשים ואמורות איכשהו להבין כמה שזה לא שייך!!

יותר כמו ילד שצריך משהו וצועק עד שיתנו לו. הגיוני לגמרי בגילו.

כשאת כותבת לא ניגשים אליו או לא מקבל מה שהוא רוצה הכוונה שזה לא קורה מספיק מהר לטעמו (נגיד הוא רעב והאוכל לא מגיע מיידית כשהתעורר) או בכללי (נגיד שהוא רעב אבל את לא רוצה שיאכל בלילה אז לא מביאה לו)? כי זה פער די משמעותי, אם זה סתם לא מספיק מהר אז בדכ הם נרגעים כשמקבלים מה שהם צריכים, אם הוא ממשיך לצרוח יכול להיות שרצה משהו אחר, או שפשוט התעורר מחלום רע והיה צריך חיבוק. אם באופן כללי לא רציתם לתת לו אז הגיוני שיצרח כמו שאת מתארת. הוא קטן ועדיין עם צורך בכל מיני דברים גם בלילה.

לא הבנתי מה הכוונה שלא יחשוב שהוא מרוויח משהו מהבכי, זו הדרך שלו לדבר.. זה כמו לא לתת לילד אוכל כשהוא מבקש כדי שלא יחשוב שהוא מרוויח מהבקשה. אמנם הוא עושה את זה בצורה קצת מטריפה אבל זו פשוט הדרך שלו לתקשר..

אגב זה גם די הגיל שמתחילים טנטרומים שזה מה שאת מתארת אבל כי משהו לא קורה כמו שהם רוצים. אבל בגלל שאת מתארת שזה רק סביב שינה אז נשמע שבעיקר יש לו צרכים סביב השינה שכדאי להבין מה הם וזה יעזור

לק"י

באותה מידה שאת לוקחת תמיד, גם הוא יכול.

אולי תציעי לו להתחלק- קחי את מי שקרובה. וככה אולי הוא ירגיש שהוא לא לבד בזה. וגם לך זה יהיה בסדר

המצב הגבולי הזה יכול לגרום לתנודות, כי זה לא שממש אסור, אבל גם לא שממש מותר.

מכיוון שכם הוא כבר אחרי תקופה ארוכה שהוא סוחב את האלונקה,

העצה שלי- תהיה חכמה, אל תהיי צודקת.

כלומר את צודקת, עקרונית הוא עדיין אמור לתמוך בתהליכים כמו לפני כן כדי להבטיח החלמה מלאה לרגל.

אבל שחררי את זה.

הוא מרגיש פראייר או שכבא מיצה?

תשאלי אותו (או שאת יודעת) מה הנקודות שהכי קשה לו, ותעבירי למיקור חוץ.

עוד קצת ואתם חוזרים לשגרה, חבל חבל חבל

לצבור משקעים בזוגיות בגלל תקופה כ"כ קצרה.

הכי חשוב לגלות אמפטיה אמיתית כלפי התחושות שלו,

זה באמת מבאס שגם אחרי חודשיים הוא עוד צריך להמשיך לתת פול טיים כשהפתרון נראה ממש בהישג יד (אבל מה לעשות שהוא לא בהישג יד.. אבל זה נראה שכמעט כמעט כן, וזה מבאססס)

חשוב להביע הערכה כלפי מה שעשה ועוד עושה,

לנסות לחפש איפה את יכולה להקל עליו בתוך הבית (נניח לשבת על שרפרף בזמן שאת מקלחת את הילדות)

שיראה שמשהו מתחיל לזוז..

לגבי איסופים ופיזורים, אם הגן כ"כ קרוב אולי אפשר למצוא הורה שמוכן להסיע את הילדות או לאסוף ברגל.

תחכי להם למטה,

או אולי אפילו אל תרדי במדרגות אלא תבקשי מהורה מזדמן להוציא/ להכניס את הילדה מהמדרגות ועד הגן עצמו.

בטוחה שתמצאי פתרון לטובת כל הצדדים,

ותשמרי על עצמך. הרגל צריכה להחלים כמו שצריך

בהצלחה ורפואה שלמה!!

התחלנו לדבר

מפה לשם הזכרתי שיומיים אלרי הלידה שטפתי כלים

תגובתו:

מה הבעיה בזה? למה שלא תשטפי כלים?

אין לי עם מה לעבוד אפילו אחרי תגובה כזו

די נו

מה נדפק איתו

אין לי כוח לפרט אץ כל הדיון אבל פשוט לא באלי להמשיך את השיח הזה

לפני כמה שנים, בעלי היה עם גבס לתקופה.

לא היה יכול לעשות כלום בבית

רמת המתח שזה הכניס לזוגיות שלנו, הייתה נוראית

ברמה שזה כמעט פירק אותנו

אני טורטרתי ללא הפסקה

טיפלתי בילדים קטנטנים, כולל ניקיונות לפסח ועבודה

כולל לדאוג לו

הוא מצידו, היה בבית כל הזמן אבל לא יכל לעשות כמעט כלום ולעזור לי

זה סיר לחץ מבעבע

ממש ניסיתי לעזור לו ולהבין אותו

אבל בפועל כנראה שכמעט לא הבנתי כלום

וכל הכוונות לטובה שלי יצאו הפוך

ובאמת באמת עמדנו על פסע מעוד רגע הבית שלנו מתפרק

בסוף הגבס ירד

עשיתי עבודה עם עצמי בכל מיני מישורים

גם הוא

והיום ב"ה אנחנו שמחים ומאושרים

למה אני כותבת את זה?

קודם כל, כי גם אתם על הקצה.

לא משנה אם המקרה שלכם והזוגיות שלכם היא לא כמו שלנו.

בן זוג שנפצע וכל העומס עובר לבן הזוג השני, זה ממש ממש מאתגר.

גם אם את מנסה כמה שיותר עכשיו

אני בטוחה שהוא עבר / עובר תקופה לא פשוטה

וברגע הזה, זה לא הזמן לוויכוחים עקרוניים.

וגם לא לשאלה מי צודק

כי את האמת?

שניכם צודקים

אבל אתם לא צריכים צדק

אתם צריכים (כל אחד מכם), שהשני יראה אותו ויכיר בקושי שלו.

עזבי ויכוחים עקרוניים

הוא בעצם בא ואומר שכבר קשה לו מידי. הוא לא יכול.

הוא אומר את זה בצורה לא נחמדה אולי, לא נעימה.

אבל זה המסר.

תנסי קודם כל להקשיב למסר.

אחר כך אפשר לחשוב פרקטית מה עושים כדי שגם את תשמרי על עצמך.

אבל אני חושבת שמה שחשוב כאן זה היכולת לראות אחד את הקושי של השני

וכן, ברגעי קצה, זה קשה מאוד

אבל אם לומדים, זו מתמה

רוצים לפתור קונפליקט

זה לא עוזר שכל אחד יציג ויראה את הצד של עצמו

אלא חייבים לראות ולהבין את הצד של האחר

הוא רואה שהלכת ונהגת לראיון

אז הוא מצפה שתעזרי לו עם הפיזורים

הוא רואה שאת שוטפת כלים אחרי לידה (לא רואה שום סיבה בעולם לעשות את זה גם שבוע אחרי לידה)

אז הוא מבין שאת יכולה לתפקד יומיים אחרי לידה

המחשבות שלו די הגיוניות בהתחשב בהתנהלות שלך

אם את רוצה שינוי כדאי לך להתחיל בהתנהלות שונה שלך

או לחילופין להבין שהמחשבה שלו הגיונית וצריך להתחשב גם בה

אם ראיון חשוב, למה הצורך שלו לא?

פשוט לא להיות גיבורה!

תחשבי שבעלך, כמה שהוא בעלך, מסתכל עלייך מבחוץ בסהכ. לא להרבה יש את היכולת להבין בכמה מאמץ זה כרוך או שזה לא מובן מאליו או שזה היה דחוף והגן והצורך שלו לא

(בעיניי אגב, היה עדיף לנסוע במונית כי זה מסוכן)

עזבי עכשיו את המשכב לידה חבל לריב על זה אם לא רלוונטי עכשיו..

בפעם הבאה בע"ה תתני לו לקרוא על משכב לידה, יותר קל להם להבין שמישהו איר מסביר

לגבי הגבס תשבו רגע תדברו מסודר ותחליטו איך לחלק ביניכם... חבל שנשאר ככה תת קרקעי ועושה לכם הרבה מתח...

ומבינה ממש ממש את התסכול שלך!!!!!♡♡♡

חיבוק!!