ע"פ ההלכה אם בנאדם מוכר קרקע אז זכות קדימה ל"בן המצר" דהיינו לאדם ששייכת לו הקרקע הסמוכה לקרקע שלו. דהיינו יש להם גבול משותף שלו קוראים "מיצר".

סעיף ב' אומר שאם הקרקע כבר שכורה לאדם מסויים האדם יכול למכור אותו לאותו אדם שהשכיר ולא לבן המצר.

סעיף ג' קובע שיש זכות להפקיע את הקרקע לשוכר הקרקע אם בעל הקרקע מכר אותה לסתם מישהו. לא הבנתי למה השו"ע משתמש בלשון אפילו.

כל זה לא הבנתי מידע מוקדם בנושא אלא מחיפוש בגוגל שבו הגעתי לדף הזה - בר מצרא – ויקיפדיה הוא מסביר יותר את ההגיון של העניין. 

כאשר לאדם יש שדה (או בית, לא משנה) יכולים להיות לו מן־הסתם שכנים שגובלים באותו שדה. אם הוא רוצה למכור את השדה, יש עדיפות למכור דווקא להם, מכיוון שככה הם יכולים להרחיב את השדה שלהם באופן רציף וזה הרבה יותר נוח, לעומת קונה רגיל. הדין הזה נובע מהפסוק "ועשית הישר והטוב".

כך שיש הלכה כזאת:

המוכר קרקעו לאחר בין שמכרה הוא בין שמכר שלוחו בין שמכרו ב"ד יש לחבירו שהוא בצד המצר שלו ליתן דמים ללוקח ולסלק אותו ואפי' הלוקח ת"ח ושכן וקרוב למוכר והמצרן עם הארץ ורחוק מן המוכר המצרן קודם ומסלק את הלוקח:

אז כמו שאמרנו הרעיון שעומד מאחורי זה הוא שלבן המצר תהיה הנאה הרבה יותר גדולה מהקרקע לכן אפילו אם כבר מכרו את הקרקע הוא יכול לקנות אותה בעצמו (תמורת אותו סכום כמובן).

אלא, שיש עוד אדם שדומה לאותו "בן מצר", שהוא השוכר. כשמשכיר רוצה למכור את הדירה, אם הוא ימכור למישהו אחר במקום לשוכר, השוכר צריך לצאת מהבית, לצבוע, לשלם הובלה, לחפש דירה אחרת... בקיצור באסה. לכן גם הוא נחשב לבעל קדימוּת. אם הבית נמכר לו, בן המצר לא יכול לבוא ולומר, כמו בהלכה לעיל, שהוא ישלם את עלות הדירה ויוציא אותו.

אבל אם המוכר כבר מכר אותו למישהו אחר, אפילו מישהו שהוא לא בן מצר (כלומר אפילו מישהו בלי שום זכות קדימה), השוכר כבר לא יכול לשלם את מחיר הדירה ולקבל אותה בחזרה.

איך הבנת את זה אם כתוב "השוכר יכול להוציאו מידו"?

צ"ל "השכיר ביתו לאחד ואחר כך מכרה לאחר אפילו אינו בן המצר --- אין השוכר יכול להוציאו מידו"

התפספס רווח

או שפותח השרשור ציטט באופן חלקי?

אין כזה דבר "בן המצראין"

וככה זה בפנים

שוכר שרוצה לקנות נכס שהוא מחזיק בו, עלול להחשף לתחרות טקטית ולא ריאלית. למשל, נכס ששווי השוק שלו מיליון שקל, יכול בעל הנכס שידרוש מחיר כפול... וממילא יאלץ השוכר להכנע ולוותר על הזכות השמורה לו בדין, מחמת אי כדאיות כלכלית.

וכאן עולה השאלה אם יכול השוכר לכפות מחיר עסקה לפי שמאות מטעם בית דין, אחרת מה הועיל המחבר בדבריו.

אם בעל הנכס רוצה למכור במחיר שהשוכר לא יכול לעמוד בו, לבריאות, רק שימצא קונה

לכאורה מקריאה שטחית, העדיפות של השוכר באה לידי ביטוי בכך שאם כבר מכרו לו, אף־אחד לא יכול להוציא אותו כולל בר מצרא, אבל לא שאי־אפשר למכור למישהו אחר מלכתחילה

אלא שמעשית, אם בעל הבית רוצה למכור למישהו, ועדיין לא הסתיימה העסקה, השוכר יכול לפנות לבית דין שיחייבו את המוכר למכור דווקא לשוכר, תמורת אותו סכום שתכנן למכור לצד ג'

יש כאן פסק דין מפורט בנושא דין בר מצרא בדירה שכורה 70015

גם לפעמים מדובר כבר בגוזלים ממש

הם רוצים לקיים מצווה
 

בגדול יש שתי גישות: אחת שאומרת שהמצווה היא רק סייג כשמתחשק לך לקחת את הביצים או הגוזלים, ואין עניין וחבל להציק לציפורים סתם ככה. הגישה השניה אומרת שיש עניין לקיים את המצווה כעניין בפני עצמו, גם אם לא מתחשק לך לאכול חביתה. בתוך הגישה השניה, יש כאלו שאומרים שמספיק לשלח את האם ולא צריך לקחת את הביצים

הלכה ג - האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים | פרק טז - שילוח הקן | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.

נפש החיים שער ב פרק יב

"והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים רחמנא לצלן. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון רחמנא לצלן. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמו שכתוב (משלי, כג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו.

ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז.

כן ממש על זה האופן. הוא ענין העון רחמנא לצלן. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת חס ושלום כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עוונות שעל ידיהם נפשו נכרתה חס ושלום לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא יתברך שמו אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו יתברך שמו שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר גם כן צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון חס ושלום. ולכן כשכל תכלית האדם לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:"

תחילת פרק ה':
 

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אבותם וגו': 

ובמשנ"ב (או"ח ס' תקמ"ט, ס"ק א') אחרי שמצטט דברי הרמב"ם - מוסיף:

...ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר.

 ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:

יש דעות אחרות ובוודאי סותרות באופן גמור