ע"פ ההלכה אם בנאדם מוכר קרקע אז זכות קדימה ל"בן המצר" דהיינו לאדם ששייכת לו הקרקע הסמוכה לקרקע שלו. דהיינו יש להם גבול משותף שלו קוראים "מיצר".

סעיף ב' אומר שאם הקרקע כבר שכורה לאדם מסויים האדם יכול למכור אותו לאותו אדם שהשכיר ולא לבן המצר.

סעיף ג' קובע שיש זכות להפקיע את הקרקע לשוכר הקרקע אם בעל הקרקע מכר אותה לסתם מישהו. לא הבנתי למה השו"ע משתמש בלשון אפילו.

כל זה לא הבנתי מידע מוקדם בנושא אלא מחיפוש בגוגל שבו הגעתי לדף הזה - בר מצרא – ויקיפדיה הוא מסביר יותר את ההגיון של העניין. 

כאשר לאדם יש שדה (או בית, לא משנה) יכולים להיות לו מן־הסתם שכנים שגובלים באותו שדה. אם הוא רוצה למכור את השדה, יש עדיפות למכור דווקא להם, מכיוון שככה הם יכולים להרחיב את השדה שלהם באופן רציף וזה הרבה יותר נוח, לעומת קונה רגיל. הדין הזה נובע מהפסוק "ועשית הישר והטוב".

כך שיש הלכה כזאת:

המוכר קרקעו לאחר בין שמכרה הוא בין שמכר שלוחו בין שמכרו ב"ד יש לחבירו שהוא בצד המצר שלו ליתן דמים ללוקח ולסלק אותו ואפי' הלוקח ת"ח ושכן וקרוב למוכר והמצרן עם הארץ ורחוק מן המוכר המצרן קודם ומסלק את הלוקח:

אז כמו שאמרנו הרעיון שעומד מאחורי זה הוא שלבן המצר תהיה הנאה הרבה יותר גדולה מהקרקע לכן אפילו אם כבר מכרו את הקרקע הוא יכול לקנות אותה בעצמו (תמורת אותו סכום כמובן).

אלא, שיש עוד אדם שדומה לאותו "בן מצר", שהוא השוכר. כשמשכיר רוצה למכור את הדירה, אם הוא ימכור למישהו אחר במקום לשוכר, השוכר צריך לצאת מהבית, לצבוע, לשלם הובלה, לחפש דירה אחרת... בקיצור באסה. לכן גם הוא נחשב לבעל קדימוּת. אם הבית נמכר לו, בן המצר לא יכול לבוא ולומר, כמו בהלכה לעיל, שהוא ישלם את עלות הדירה ויוציא אותו.

אבל אם המוכר כבר מכר אותו למישהו אחר, אפילו מישהו שהוא לא בן מצר (כלומר אפילו מישהו בלי שום זכות קדימה), השוכר כבר לא יכול לשלם את מחיר הדירה ולקבל אותה בחזרה.

איך הבנת את זה אם כתוב "השוכר יכול להוציאו מידו"?

צ"ל "השכיר ביתו לאחד ואחר כך מכרה לאחר אפילו אינו בן המצר --- אין השוכר יכול להוציאו מידו"

התפספס רווח

או שפותח השרשור ציטט באופן חלקי?

אין כזה דבר "בן המצראין"

וככה זה בפנים

שוכר שרוצה לקנות נכס שהוא מחזיק בו, עלול להחשף לתחרות טקטית ולא ריאלית. למשל, נכס ששווי השוק שלו מיליון שקל, יכול בעל הנכס שידרוש מחיר כפול... וממילא יאלץ השוכר להכנע ולוותר על הזכות השמורה לו בדין, מחמת אי כדאיות כלכלית.

וכאן עולה השאלה אם יכול השוכר לכפות מחיר עסקה לפי שמאות מטעם בית דין, אחרת מה הועיל המחבר בדבריו.

אם בעל הנכס רוצה למכור במחיר שהשוכר לא יכול לעמוד בו, לבריאות, רק שימצא קונה

לכאורה מקריאה שטחית, העדיפות של השוכר באה לידי ביטוי בכך שאם כבר מכרו לו, אף־אחד לא יכול להוציא אותו כולל בר מצרא, אבל לא שאי־אפשר למכור למישהו אחר מלכתחילה

אלא שמעשית, אם בעל הבית רוצה למכור למישהו, ועדיין לא הסתיימה העסקה, השוכר יכול לפנות לבית דין שיחייבו את המוכר למכור דווקא לשוכר, תמורת אותו סכום שתכנן למכור לצד ג'

יש כאן פסק דין מפורט בנושא דין בר מצרא בדירה שכורה 70015

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!