אני מעוטף עזה, בעלי גויס ב7.10 ואני התפנתי עם הבן שלי למלון.
היה סיוט! כל שבוע מקום אחר, קיוויתי אמצא את המקום שלי שיהיה לי ולו טוב, נודדת עם מזוודה הכי בודדה בעולם.
הבן שלי היה בלי מסגרת, אני בתחילת הריון במלון לבדי.
מקיאה מולו, בוכה מולו... צורחת עליו
הורמונים משתוללים, אני רעבה אני עייפה! ואין טיפת עזרה.
ביקשתי מבעלי שינסה להשתחרר, שאני לא מסוגלת יותר
אני קורסת נפשית ופיזית.
אבל הוא רק אמר לי, מה אני יכול להגיד? את לא חודש תשיעי,
אין לי סיבה להשתחרר.
ושרדתי בקושי רב את החודשים האלו, עד השחרור
ועד שחזרנו הביתה.
והנה אני חודש תשיעי והוא גויס שוב, למרות שהוא הבטיח לי
אני מותשת.. חסרת כוח, וצריכה להתמודד עם הכול לבד.
כי מבחינתו זה אחלה, והוא מעדיף על פני העבודה.
באלי לבכות לצרוח!!!!!! לא מגיע לי נחת??????
לפחות לנוח בחודש הזה?
כועסת עליו וגם שונאת אותו!!! בבקשה אל תשפטו.
אין לי כבר כוח, ואין לי עזרה מאף אחד.
לא משפחה שלי ולא שלו, ולא קהילה ולא עזרה בתשלום.
ניסיתי הכול..
לא מבינה למה הוא הבטיח לי משהו ולא יכול לקיים,
הוא הבטיח שבחודש תשיעי הוא יהיה איתי ולא יעזוב אותי!!!!
חיבוק גדול
תודה על התגובה!