שאלה מוזרה, אני יודעת.
אנחנו בחיפוש אחרי מקום מגורים, מחפשים בעיקר ישובים קטנים וקהילתיים מאוד...
יש ישוב שאהבנו, אבל המשפחות שם גדולות יותר בפער מהמשפחה שאנחנו מתכננים והרווחים שם צפופים בהרבה משלנו (לדוגמא - 9 ילדים וכל שנה וחצי ילד, לעומת 5 ילדים וכל 3 שנים ילד)
הנושא הזה גם ככה טעון ביני לבין בעלי, אני הייתי רוצה יותר ילדים ויותר צפוף והוא פחות ילדים ויותר מרווח.
אני מפחדת שהנורמה החברתית תגרום לי להפעיל עוד יותר לחץ על בעלי ועוד יותר תחזק אצלי את הרצון ותעמיק את הקונפליקט בינינו (מזכירה שזה נושא טעון מאוד מאוד אצלנו)
דבר נוסף - מטבע הדברים נשים שמגדלות הרבה ילדים צפופים יש להם פחות פנאי להשקיע בתחביבים, חוגים, לימוד תורני, העשרה, שיח חברתי שאינו עוסק בילדים ומפחיד אותי שגם זה יגרום לי פחות למצוא את עצמי ופחות להתחבר.
אני גם אוהבת לשוחח על הילדים שלי, אבל לא כל הזמן רק על 'גמלת את שיר ציון בפסח, וואי איזה יופי!', 'את ממליצה על הקלינאית תקשורת שלקחתם את יהודה? כי אני מחפשת גם בשביל עוז...' ובסוף זה יותר קשה ללכת לחוגים בשביל עצמי לבד לבד, ולפתח תחביבים כשזה לא מעסיק אף אחד מסביבי במיוחד שהישוב הזה ממש חור וכל דבר זה חתיכת נסיעה, ואם לא נוסעים יחד/ מארגנים קבוצה ומביאים משהו לישוב זה ממש מבאס ויכול לגרום לי לוותר על התחביבים שלי. וגם מרגיש לי לא רק בקטע של תחביבים, אלא פרקטית שהנשים שם פחות משכילות, פחות רחבות אופקים וכל נושאי השיחה זה 100% על הילדים ולא על שום דבר אחר וזה מאוד מבאס אותי, אני אדם עם הרבה תחומי עניין ולא בא לי להרקב לתוך עצמי רק כי אין לי אנשי שיח ומקום להתפתחות אישית. בסוף לחץ חברתי וסביבה זה הרבה...
חוץ מזה ממש אהבנו את הישוב, את האנשים, את האווירה, את המיקום (יחסית😅), את המגוון, את הרמה התורנית, את הסגנון...
וכל מה שציינתי מרגיש מאוד שולי ומטופש לפסול עליו ישוב באמת מעולה, ועדיין זה יושב עליי. זה מרגיש לי לוותר על חלק מסויים מהעצמי שלי ובנוסף שזה עלול לגרום להרבה מאוד מתח זוגי בנושא מורכב גם ככה שהדבר האחרון שצריך להכנס לתוך הדבר העדין הזה, זה לחץ חברתי.
אשמח לשמוע את דעותיכם החכמות, כי אני מבולבלת מאוד
