יש לי שאלות אמוניות בלי או עם קשר לדיכאון.

בכל מקרה, אני בשלב ששמתי את האמונה על הולד, אני לא במצב של לחפש תשובות כרגע.

אני גם לא שופטת את עצמי על זה. (משתדלת)

ומטפלת בעצמי בכל דרך אפשרית.

איזה תסביך זה מעלה אצלך?

ורגע אענה על מה היחס כאדם דתי, כי זה התחיל הרבה לפני המשבר האמוני-

זאת ההתמודדות שה׳ נתן לי.

בדיוק כמו חולי גופני, גם בקושי נפשי אגש לאיש מקצוע שיעזור ולא אחכה לעזרה וטיפול שייפלו עלי  מלמעלה.

שאת מטפלת בעצמך. אשמח לשמוע מה הכי עזר/ עוזר לך? והאם זה עבר וזהו או שזו התמודדות שמלווה אותך מאז שזה התחיל?

אצלי זה התחיל ביחד (המשבר האמוני והנפשי) אם זה משנה...

אפשר לחיות עם שאלות אמוניות במצב של הולד, הבעיה מתחילה כשאני רוצה לחיות חיים שכן מחוברים לאמונה ואז נתקלת בהתנגשויות בין הרגש לאמונה... סוג של התנגשות בין הרצוי למצוי.

משגע אותי המעבר בין המצבים- בין ניתוק מה' לבין הקשרות. שניהם מגיעים בעוצמה מדי בלי איזון במקביל למצב הרוח, או שאני למעלה או שאני למטה. יש גם מצב של סתם ריקנות ותהיה קיומית.

זה גם מעלה לי רגשות אשמה שאני לא מאמינה בה' ומקשה עליי להתפלל, ההגדרה העצמית שלי תלויה בשאלה בגלל המעברים החדים האלה... ובכללי ממש קשה להתמודד יום יום כשיש רגשות כל כך קיצוניים וקשים.

בצעירותי זה היה מאוד קשה מבחינה אמונית כי היו לי המון שאלות טענות ומענות ואפס תשובות

ויותר משלא היו לי תשובות, מערכת האמונות שלי לא הייתה מסודרת ונכונה מספיק כדי לעבד את המצב

עם הזמן ועם התעמקות בגישות השקפתיות מסוימות בא גם חוסן אמוני ביחס לדיכאון – לא שהוא פותר אותו, פשוט אין יותר התנגשות חזיתית בין השניים

מכיוון שאצל כל אדם דיכאון מלווה במחשבות שונות ובעיות פסיכולוגיות שונות, גם בהתאם למערכת האמונות שהייתה לו לפני זה, ומה שמתקבל מבחינתו על הדעת, אי־אפשר לתת תשובה חד־משמעית שתתאים לכולם

הבעיות הגדולות שהטרידו אותי בזמנו היו:

– חוסר משמעות בחיים (למה אני בכלל כאן? מה צריך אותי מבין 8 מיליארד אנשים? מה הטעם בכל הסיפור? איזה ייעוד אני יכול כבר למלא)

– רגשות אשמה (אני כזה גרוע דפוק וחוטא, רק נזק אני מביא לעולם)

– אובדנות (עדיף למות מאשר אותם ייסורי גיהנם)

– סביבה עוינת (יחסים גרועים עם כל העולם בערך)

– בעיות אמוניות כלליות (היחס לתורה שבע"פ, תסכול ממצוות מסוימות)

מה שעזר לי (לפי אותו סדר):

– רש"ר הירש נותן פרספקטיבה מפוכחת. חלק מזה זה להרפות מהרעיון שצריך לחיות חיים עצומים גדולים מלאי משמעות שיזכרו אותי בעוד מיליון שנה ולהיכנס לעולם מושגים אחר. לאהוב את הקוטן, להבין שגם אם באתי לעולם כדי להניח תפילין פעם אחת, דיינו. ואם כל יום, אז בכלל דיינו. ואם עוד משהו מעבר לזה, אז בכלל.

– להפסיק לקחת כל־כך הרבה אחריות, נכון, צריך לקחת אחריות על המעשים שלנו, אבל אין אדם נתפס בשעת צערו. כשיהיו לי כוחות נפש אתעסק בתיקון, בינתיים יותר דחוף לשרוד.

– ובכן, זאת באמת הייתה בעיה, חוץ מטיפול תרופתי ויצירת סביבה בטוחה אין לי מה לייעץ.

– לאט־לאט עברתי תהליך של הקהייה רגשית, גם ברמה הפילוסופית (הרבה פילוסופיה סטואית) וגם ברמה אמוציונלית עד לתוצאה שלא כזה אכפת לי אם אני סובל או לא. יש לזה גם הרבה חסרונות, אבל הטרייד־אוֹף משתלם בינתיים.

– הרבה רש"ר, שפת אמת ועוד, כדי לפתור את הבעיות האמוניות שהיו לי הדבר הכי חשוב שעשיתי זה פשוט לשכוח את כל מה שאני יודע ולהתחיל לבנות את זה מאפס. זה גם מה שהרש"ר מציע באגרות צפון – אם יש קושיות, סימן שיש דעות קדומות לא נכונות, וצריך לשכוח את כולן. מאוחר יותר אפשר יהיה לשלב בחזרה את הדברים שבהתחלה נראו לנו לא מובנים.

תשובה יפה...!

רק להבהיר שני דברים: 

-נשמע לפי מה שאתה אומר שלא עזב אותך הדיכאון אלא למדת לחיות לצדו?... 

-אז איך לצאת מזה מה שאתה ממליץ זה טיפול תרופתי וסביבה בטוחה? (תומכת?)

אשמח שתרחיב לגבי זה בבקשה

- בגדול יש לי מאניה דפרסיה כאשר כל כמה זמן צצה לה אפיזודה מאחד מהסוגים. בעבר הן היו תכופות מאוד ועוצמתיות מאוד, אבל בכמה שנים האחרונות ב"ה זה פחת. בזמנו כן היה צריך פחות או יותר ללמוד לחיות לצד זה (או לפחות לא למות) למשך תקופות ארוכות אבל לא מדובר בדיסתימיה שממש לומדים איך ללמוד ולתפקד איתה, אלא יותר כמו "כל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי".

- לדיכאון לרוב יש שני מרכיבים. יש מרכיב פיזי־אורגני כלומר תהליכים כימיים־ביולוגיים שמתרחשים אצלך במוח. הרבה הפרעות נפשיות נובעות מחוסר איזון, בין השאר דיכאון, מאניה, סכיזופרניה, הזיות, חרדה כו'. אפשר להגיע לאיזון מלא או חלקי, בחלק מהמקרים, בעזרת שינה מספיקה, פעילות גופנית, תזונה נכונה, כו'. בחלק מהמקרים זה לא מספיק. לפעמים גם מחשבות שיש לנו, או סיטואציות קשות שבהן אנחנו נמצאים, יכולות להשפיע על תהליכים במוח שלנו (למשל: הפרשה מוגברת של הורמון הדחק קורטיזול). אז בשביל זה יש תרופות וב"ה יש מבחר מגוון ביותר שווה לנסות. זה לא שהן פותרות את כל הבעיות אבל בהחלט יכולות לשנות את המשוואה במצב של דיכאון חמור.

המרכיב השני הוא המרכיב הפסיכולוגי כלומר מהן המחשבות שרצות אצלנו בראש. אם אנחנו לא מאוזנים מבחינה פסיכולוגית (לוקחים ללב, חוסר במידת הביטחון, בעלי עין רעה, בעיות בדימוי עצמי, כו' כו') זה משפיע לרעה על מצב הרוח ובהקשר הזה התרופות לא הולכות לפתור את התסביכים הפנימיים של הנפש כי רק את יכולה לעשות את זה – אפשר בעזרת תרפיה, ספרים, מסע רוחני – מה שמתאים לך. אם מצליחים לסדר את המרכיב הזה, זה לא חיסון 100% מפני דיכאון, אבל זה יכול להגן מפני שלל תסמינים (חרדה, רגשות אשם, היחס כלפי סיטואציות עוינות) ולהפוך את הדיכאון לחוויה נעימה יותר אם אפשר לקרוא לזה ככה.

- הסביבה הבטוחה שהתכוונתי אליה היא סביבה שבה יש סיכוי מופחת לפגוע בעצמך. כלומר, לא לעבוד במקצועות תובעניים או בעלי סיכון מוגבר, להתרחק מאנשים שליליים, כו', מהצד החיובי, ליצור כל־מיני רשתות ביטחון. שזה כמובן יכול להיות במובן של סביבה תומכת כמו חברים / קרובי משפחה כו' אבל לפעמים לשתף זה יותר בלגן מאשר לשמור בפנים. זה יכול להיות גם לאמץ חתול או כלב שיש לך אחריות כלפיהם.

אני לא יודע איך נראה סדר היום שלך, מה האחריויות שלך, לכן אני לא יכול להגיד לך מה בדיוק לעשות. למתבגר / בן־ישיבה אובדני הייתי אומר לשכוח מהלימודים ולהתעסק בהישרדות. מישהי עם עבודה וילדים, זה הרבה יותר מורכב, כי הנזקים יכולים להיות אמיתיים ובלתי־הפיכים.

ביחס לשאלה מה לחשוב, אין לי תשובה, הפילוסופיות שפיתחתי לעצמי מתאימות יותר לי ופחות לאנשים אחרים, וגם הן באות עם מחירים. זה לא שאני מסודר בחיים או משהו, יותר כמו רמיסיה חלקית. 

עצה שאני כן יכול לתת היא ללכת לפסיכיאטר ולספר לו את מה שעל לבך. יש לזה סיכויים גבוהים לעבוד כבר מהפעם הראשונה, ומקסימום אפשר להמשיך לנסות עוד אופציות.

מדהימה ברמות! רואים שיש לך חכמת חיים בעניין

תודה גדולה על השיתוף... ועל המידע לגבי המרכיבים של דיכאון ועל העצות וההמלצות... עזרת לי ממש!

אתה יכול לפנות בפרטי.

תודה, אני בת

שמחה לשמוע שיצאת מזה. 

האמת שאם הייתה לי שגרה מאוזנת ומסודרת זה היה משפיע לטובה, אבל במצב הנוכחי אני לא מרגישה שאני ממש שולטת על השגרה... בכל מקרה זה חשוב שהעלת לי את זה למודעות ואני אנסה להקפיד על הדברים האלה במה שאני יכולה.

אני אשתף...

מורכב לי שאני מתמודדת עם חיים רגילים ודורשים, כשגם בפנים נאבקת עם תחושות מאוד קשות של אוזלת יד, מאיסה בחיים, שנאה עצמית, תסכול. וגם בדידות כי אני תמיד תחת מסכה שהכל טוב ושיראה נורמלי כי אי אפשר שכולם ידעו. מלחמת השרדות תמידית.

כל פעם מחדש אני שואלת את עצמי איך להמשיך. לעבור את הרגע? להתהפך ולזרוק הכל? להאמין שיהיה טוב בכוח ולהתקדם בדמעות? 

מתי יהיה הסוף??...

להתגבר על דיכאון בצד של עצבות. עכשיו זה מתבטא אצלו יותר בחוסר אנרגיה לדברים שקשים לו לעשות.

אבל זה שונה קצת, כי שאריות המאניה דוחפות אותו גם כשהוא בדיכאון.

איך הוא התגבר על העצבות:

1. הוא דוחף את עצמו לעשות דברים גם בזמן הדיכאון.

2. הוא הצליח להפנות את העצבות לצער של אחרים, ופחות פנימה.

3. הוא לומד תורה וזה משמח לב לומדיה.

4. הוא מנסה להתמקד בדברים הרוחניים שהוא מחבב.

לגבי תסבוך מול אלוהים צריך לראות את זה כניסיון קשה מול ה', אבל בכלל אחד הנסיונות העיקריים של הדור זה להיות שמח.

יפה שהצגת גם את הצד שהפן הרוחני דווקא עוזר ב"ה...

השורה האחרונה- נכון. מטורף לגלות כמה להרבה מאיתנו יש ניסיון משותף גיליתי על כמה חברות לאחרונה (הן שיתפו) וזה ממש מיקל... פתאום הבנתי כמה אנשים עוברים בפנים דברים- לא כמו שהם מראים את עצמם בפרופילים המושלמים בוואטסאפ... 

לא לפחד לשאול ולהציף דברים, מה שעזר לי בעיקר זה הרבה שחנ"ש עם חברים, שירים, כתבי הרב ,

אבל זה לא נעלם לגמרי ועדיין צף מדיי פעם לומד לחיות עם זה. 

שלהרבה אנשים יש דיכאון בדור הזה?

אבל היא בהסתרה שבהסתרה

התכוונתי למניעים גשמיים יותר

רשתות חברתיות

סמים

רוויה כלכלית

מודעות ונתינת שם לתופעה

עודף שעות עבודה

שחיקת ערכי המשפחה

שחיקת ערכי הקהילה

יד הכפירה גוברת

מלחמות

נשמות גדולות של גאולה

כלומר בעקיפין, ועדיין

דווקא למי שמאמין זה אפילו יותר הגיוני. אני ממש יכולה להבין...

אבל לא ענית איך יצאת מזה...

היי, אני עברתי דיכאון.

אני חושבת שהדרך הכי טובה שפעלתי כדי לצאת ממנו, זאת ההכרה בו.

היו לא מעט שנים שהרגשתי שהוא מקונן בי אבל מצד שני לא רציתי לצער את הסביבה, ההורים, את עצמי.

זוכרת את עצמי כל פעם חווה דברים או עצבות תהומית ומחשבת עם עצמי אם כך זה אמור להיות או שיש כאן משהו לא תקין.

ניסיתי הרבה שיטות טיפול, רובן היו חובבניות והתוצאות נראו בהתאם.

רק כשהסכמתי להישיר מבט לתוכי ולהבין שעכשיו אני חייבת רפואה אמיתית, פניתי לפסיכולוגית ולאחר כמה וכמה מפגשים, היא ערכה לי שאלון שעוזר להבין אם אני בדיכאון או לא. יצא שהייתי בדיכאון עמוק, ספק קליני.

מיד פניתי לטפל בעצמי לעומק, המשכתי את המפגשים איתה ואפילו לקחתי לתקופה כדורים נוגדי דיכאון.

זה היה אחד התהליכים הקשים אבל פשוט קיבלתי את חיי בחזרה.

לגבי אמונה, אף פעם לא חשבתי שזה סותר.

לא הרגשתי שה׳ עושה לי דווקא, בכוונה וכזה.

מה שהיה לי קשה זאת המחשבה לצורך העניין שהעצבות היא מהיצר הרע. ואני תמיד שאלתי את עצמי: אבל העצבות שלי ככ גדולה ולא נשלטת. משהו פה לא הגיוני. או כל מיני דברים של ״תחשוב טוב יהיה טוב״ ולא הבנתי איך אפשר בכלל מהמקום שלי…

לימים, הבנתי שזה לא רק ססמאות. ולפני כל זה, ה׳ מבקש ומייחל לרפואה שלנו. הוא לא עודה דווקא.

והוא הכי רוצה בעולם שנהיה בריאים ואהובים.

לסיכום אגיד שאפשר לצאת מיזה, עם הרבה כוח רצון ואומץ והבנה שאנחנו צריכים לקחת אחריות על החיים שלנו וה׳ עוזר.

בהצלחה!!

מזדהה עם הרבה🙂

תודה רבה על התגובה!

לא מפחד לדבר בשם עצמו

וכנראה לא פותח פצלש

אבל היום אני כבר רק מפה כמעט

ולא כ"כ משתמש במקורי

היה לי כינוי בלי הנקודה ושכחתי את הסיסמא אליו

לפני הרבה שנים

מלבד אחד כמו מבולבלת, לא זוכר מה הפצלש

אומנם פתחתי הרבה בעבר אבל ברשמי אני קופץ מידי פעם לבנות מרכלות עלי אבל לא יותר מכך.

אני אפילו לא מכוון את זה.. אני פשוט מתחבר ומה שיוצא לי בהתחברות אני מתחבר.. חחח

אין לי "מקום" בעולם... אני כאן כל רגע שה' מחליט שאהיה כאן, כל רגע מחדש. 

שליחה, כל מה שיש לי זה מה', ממה שהוא נותן לי משתדלת לתת.

אחרים רואים את מה שאני באמת מכוונת. כשאני מצליחה באמת לכוון ולהיות בתודעה של מה שכתבתי לפני- אנשים רואים את זה, זה ממש כאילו "שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". יראת כבוד כזו.

אבל לא תמיד אני ככה, וכשאני פועלת ממניעים אגואיסטים זה ניכר.

אין לנו תפקיד אחד בעולם חוץ מלעשות את רצון ה' ולהתקרב אליו.

וזה כן בא ביחד עם מודעות עצמית, לראות מה הכלים שה' שם לך.

אם זה יכולת לשמח אנשים, אם זה לימוד שאתה צריך להפיץ... מבינים את זה לפי מה שקורה איתך, אתה יודע במה אתה טוב, ועדיין כל פעם ה' שם אותך בסיטואציה אחרת, כל רגע בפני עצמו. 

יכול להיות שאתה אדם תוסס ואתה יודע איך להשתמש בזה לטוב אבל עכשיו ה' רוצה אותך בפקק ולראות איך אתה מגיב ואם תתעצבן. זה מלא דברים. המגמה היא אחת.

ברור לי מאד

לעשות טוב לעצמי ולאחרים

ללמוד ולהשתפר מיום ליום

אני לא מוטרדת ממה אנשים אחרים חושבים על התפקיד שלי

את התפקיד שלי רק אני קובעת ושאחרים יתעסקו בתפקידים שלהם

שם קוד,

אליאס,

דיקסיט,

עידן האבן,

טיקט טו רייד,

Robo rally,

The crew,

Avalon,

Shadows over Camelot,

Nefarious,

Colloretto,

סושי גו,

אזול,

Draftasorus

מה זה השמות האלה אתה בטוח שזה בישראל?😂

ממש תודה!

מה ה3 הכי מומלצים בעיניך? (חוץ משם קוד ואליאס)

כלומר שנאה עצמית היא לא הפרעה בפני עצמה, אלא תסמין של הפרעות ומחלות שונות, בעיקר דיכאון מג'ורי והפרעות חרדה למיניהן.

מכמה היבטים לגבי קנאה וכעס שמבלבלים את הדעת.

מקומות מהיבטים שונים.

בכללי הוא כותב עמוק עם המון מקורות והסברים קצרים, וכדי להבין את השפה שלו ואת הרעיונות שהוא מנסה להעביר, צריך הרבה יגיעה. גם צריך להשוות בין כמה וכמה מקומות.

אתן לך דוגמית מהפרשה שהייתה:

"שענין הפגם שהוצרך לתקן הוא בחינת חטא עץ הדעת כמבואר אצלינו בהרבה מקומות, ופגם עץ הדעת הוא בג' בחינות קנאה ותאוה וכבוד המוציאין את האדם מן העולם [אבות פ"ד מכ"א], והוא נתקן ע"י ג' אבות שהם בבחינת אהבת ה' ויראתו ותפארתו כמש"ה [ישעיהו מט, ג] ישראל אשר בך אתפאר שהוא תיקון ג' בחינות אלו, והרמז לזה כי ג' אבות עם הכולל כמספר עץ הדעת".

כלל וכלל ושצריך להתגבר על זה, רק הוא מציין תופעה. הוא אומר בלשונו שדווקא צריך להפוך את המחשבות עלמא דחירות.

הרבה פעמים (לרוב) לאדם יש דימוי עצמי נמוך

זה גורם לו לשנאה עצמית, תיעוב עצמי מוסתר או יותר גלוי.

וזה הרבה ממה שהורס לאדם בחיים, זה התעללות עצמית.

בלי מודע האדם בעצמו מחבל לעצמו בחיים. 

תודה

האמת שאני כתבתי טוב לא התכוונתי דווקא לטוב במובן של נכון מוסרית אלא גם לטוב במובן הנעים והמועיל

כלומר גם מסעדה טעימה היא מסעדה טובה למרות שאין בה שום דבר מוסרי

אבל ברור שהמוסריות היא גם חלק מהטוב הזה

כשחיים את האדם שאנחנו בכל המובנים. כשמחים בחלקנו אבל משתדלים

לדייק יותר במה שממלא אותנו סיפוק. בנתינה לעצמנו ולאחרים בצורה מאוזנת,

כשמצליחים להתגבר על משהו אצלנו, ולו אחת ליום ומבחינים בזה.

כשמצליחים לגרום למישהו (במיוחד במשפחה) שמחה. כשמצליחיףם

לבטא את הכשרונות שבנו, כשבסוף היום, כשמתבוננים אחורה, מרגישים

שהיום מוצה. היטב ולא בוזבז. מוצה נכון. כשזוכרים שהשם מלווה אותנו

תמיד בכל זמן ובכל מקום.

מותר לשאול ולתהות כפי שהיא תוהה (בליל סערה...). בטוחה שיש הרבה ספרי קודש שמדברים על זה והוגים בזה.

צריך למצוא אותם.  אולי תנסי לשמוע שיעורים של הרב אהרן לוי בהידברות. מאוד מתקבל על הדעת שגם הנושא

הזה עולה באחד השיעורים, או ביותר.  אפשר גם לשאול אותו בתגובות. הוא עונה, אמנם בקצרה, אבל זה יתן

כיוון מחשבה...

מה עם הרב נויגרשל? אם לא טועה, בימי שלישי בערב (22.00?). שואלים אותו כל מה שמעניין, מטריד,

מעלה תהיות....מאוד ממליצה. הוא גם יכול להפנות לשיעורים ו/או ספרים העוסקים בזה.

הוא עמוק וירא שמים ויודע ה מ ו ן.  

אולי אפשר לחפש גם באינטרנט , כמובן, עם ביקורת ולא לקבל כל דבר  - עם ביקורת ומחשבה.

להשוות לחכמינו, לדרך התורה.

בצורה שטחית אולי, שהטוב הוא הקב"ה. הוא מקור הטוב וכל מה שנובע ממנו הוא טוב.

מו"נ נחשב לספר פילוסופיה, לא?

במשפט אחד, למצוא חן בעיני אלוקים ואדם.

אולי, זה הטוב.

אני מציע לך לקרוא את הדיאלוג האפלטוני הידוע "אותיפרון", או למצער לקרוא את "פרוטגורס". הם עוסקים ממש בנושא הזה.

אני לא בטוח שתצא מהם תשובה חד משמעית, אבל אני בטוח שתירדם די מהר

ולגבי איפה ה' בסיפור? ובכן, הוא זה שיצר את המערכת ואת האדם, ולכן הוא יודע מה עובד הכי "טוב" כלומר מה מתאים לחיים בצורה המושלמת.

מרגיש לי קצת שטחי, אבל אולי זה מועיל כנקודת פתיחה כלשהי.

אבל רוצה להרים לך על המאמץ לחפש פיתרון!

עברת שנתיים מטלטלות וברור שלנפש זה לא קל.

מאמינה שטיפול כזה או אחר יוכלו לעזור.

בהצלחה רבה!!

בס"ד

מאמינה שבעזרת השם (תמיד לבקש מהקב"ה! -  ובמקרה הזה, שהרופא יהיה שליח טוב) תרופות לזמן מסויים בהחלט עשויות לעזור.

מה עם נסיעה קטנה (או גדולה) לאיזו מדינה שקטה, רגועה, שהדבר המסעיר ביותר בחדשות זו הידיעה שהליגה המקומית זכתה

בגביע כסף ב...טניס שולחן? - כדאי ללוות בשביל זה. אבל זה באמת מאוד אינדיבידואלי.  מה עוד, שיש עכשיו בעיה עם כל מיני

מדינות למיניהן.  אבל אולי אפשר למצוא כזו; פינלנד אולי? אמנם קר שם ומן הסתם יש גם אי אלו דובים, אבל יש שם איים

קטנים נחמדים בים, ליד הלסינקי.....באמת. אפילו אנחנו חשבנו על זה.

סתם, מן בטן גב כזה של חורף.... בהחלט אפשר להינות. תגיד שאתה מבהוטן, או מקפריסין - מהחלק התורכי אם  מישהו יפרוץ

במלל יווני ולהיפך - מהחלק היווני, אם מישהו...  בקיצור של ידעו שאתה יהודי.....

ובהוטנית - מאה אחוז שאף אחד לא מבין!

אגב, זו הצעה רצינית (לנסוע מכאן קצת, כדי להשתחרר).

עדיף, לענ"ד, או לבד, או עם האשה, אבל בלי הילדים. רק אתה, או אתה והיא. יש לכם היכן להשאיר את הילדים לזמן מה?

אבל הכי חשוב, אנו חושבים, כן לקחת תרופות לזמן מה.  מכירה אנשים נורמטיבים, אינטליגנטים מאוד, מוכשרים, טובים ונפלאים, שלקחו תרופות בזמנים קשים.

השם חנן את הדעת כדי להמציא רפואה, לנו, כשהנפש שלנו מתערערת. זו מתנה. כן, מתנה!  משהו השתבש, בעקבות מה שעברת ועובר, משהו שנורמלי וטבעי

לחלוטין שיתערער. אז למה לא לתת לה קצת שלווה, קצת רוגע, קצת שמחת חיים, בינתיים? עד שהיא תשוב לעצמה? למה להתאכזר ולהתעלם ממנה?

כל הכבוד שאתם שוקלים אפשרות כזו. הכרתי מישהו (הלום קרב) שלא רצה אפילו לשמוע על כך.  כשהסכים, היה כבר קצת מאוחר...

יש דיעה קדומה נגד תרופות כאלה. מכירה גם מישהו שהיה צריך לקחת תקופה, ואחר החליט שזהו, הוא לא רוצה יותר,  היה מר ועצוב אחר כך.

וגם, שיחות שיחות שיחות עם מישהו שאתה מרגיש אמון כלפיו. ואם זה פסיכולוג, שיעלה כמה שיעלה.

הכי חשוב לחזור להיות באיזון. ו...שמח!

אולי יש דבר מה נוסף שאתה יכול להוסיף למערכת הבריאות שלך? שהיא נפלאה כל מה שאתה עושה (הלוואי עלינו), ואין ספק שהיא מועילה גם לנפש,

אבל כולה טיפול מסור מאוד בבריאות גופנית, בעיקר. אז אולי....

משהו באמנות, למשל?

מה עם לרכוש כן ציור , בד, או נייר, צבעים למיניהם (אקריליק, פנדה עדין, צבעי פסטל, שמן, פחם) ולזרוק הכל על הנייר?

רגע, מה עם לזרוק את המרירות על נייר, פשוט לכתוב, מה שבא, בלי ביקורת, בלי צנזורה, בלי שזה יצטרך לצאת טוב,

פשוט לשרבט  מה שבא?

ויש מיני תראפיות, כמו גשטאלט, תראפיה באמנות, תראפיה בדרמה וכל הסגנונות (NLP ועוד. תלוי למה אתה

מתחבר. יש אנשים שמתחברים דווקא לתראפיה הנושנה והותיקה - לדבר עם מישהו, לדבר, לבכות, לזעוק.)

בני אדם  חווים תקופות קשות מאוד לעתים. מאוד קשות.  מכל מיני סיבות. העיקר - אין יאוש כלל! לא להתייאש!

רב נחמן  ל  א    מ ר  ש   ה!!!

ואם הוא לא הרשה, אז הקב"ה, על אחת כמה וכמה!

רוצים לשמוע ממך עוד. בבקשה.

סבלנות. קודם כל, לעצמך!

תהיה בקשר. בבקשה!

במידה ולא התייאשת לחלוטין מהטיפולים למיניהם, יש מקום בירושלים, ברח' חירם (ליד שמגר, ליד רח' ירמיהו) הנקרא "למרחב".

רק כרטיס קופת חולים.

שמעתי שהם עושים עבודה טובה מאוד. 

אבל יש תורים ארוכים. אלא ש.....הכל מהקב"ה. הוא כבר יסדר לך תור מהר. תבקש ממנו. לא לדאוג.

לא. בכלל לא. לכל מי שמתקשה ורוצה להעזר , כמו שנעזרים בחברותא, כשלומדים. "

אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים..."   לפעמים כן, יש אנשים אולי שיכולים, אבל איש את רעהו יאמרו חזק!

זה גם מקום דיסקרטי וצנוע.

בהחלט.  מקסימום יש מטפל/מטפלת כמה חודשים לפני הרשיון.

מכירה מישהי שהיתה שם והמטפלת היתה מצויינת, למרות

שאת ההסמכה הרשמית קבלה חודשים מספר אחר כך.

למיטב זכרוני, יש לה כבר קליניקה משלה.

אבל, קחי בחשבון תור ארוך. תבקשי מהשם שיקדימו לך.

מתארת לעצמי במצבים אקוטים (את לא נשמעת לי כזו),

הם מקדימים.

טיפול זו מתנה נפלאה שאדם מפרגן לעצמו.

(כל אחד וסוג הטיפול שמתאים לו, שמדבר אליו).

לא מכירה את התכנית הזו. אבל חשבת גם על משרד הביטחון.

אולי גם הוא יוכל לסייע? הם מודעים ל"מצבי הרוח" האלה.

אתה לא היחיד, אבל אפשר לצאת מזה. אם לא היית מושפע

ממה שעברת, א ז   היה מקום לפקפק בשפיותך..... מחילה.

לענ"ד,  א  ס  ו  ר   לך  לצאת למילואים שוב. בשום אופן!

אל תחשוש, לא יעשו לך שום דבר. אל תצא שוב למילואים.

היית......די והותר.  מספיק!

אמיתי על הלום קרב, שהיה משכיל , אינטליגנטי ורגיש בצורה יוצאת מן הכלל.

הבעיה היתה שלא רצה להעזר בשום פנים ואופן, וגם הכחיש את מצבו.

אז מודעות למצב, זה   א ב   ויש לך את זה, ב"ה!

לא לשאול אותי בבקשה מה שם הספר, כי לא אומר. 

אחרי שתרגיש טוב יותר, בעזרת השם, אגלה...

כך לשאר המגיבים: נא לא לשאול.

בתקופה שעליה מדובר בספר, משרד הבטחון התנהל והתנהג איום ונורא.

חוסר מודעות...פחד!

עכשיו, זה אחרת (לצערנו).  אבל זה נסיון. הנשמה שלך גדולה מכל ההרגשות האלה,

לא משנה לה מילואים, כלום, והיא בתוכך. 

רק סבלנות. בראש ובראשונה, לעצמך!

ער"ן - לשיחות טלפוניות כשמרגישים "על הפנים".....

1201

לפעמים הבחירה שלנו, היא כנראה במינימום שבמינימום. בחוט דק יותר מקור עכביש.

והבחירה בחוט הכמעט שקוף הזה, היא הנצחון הגדול; זו טפיחת השכם שלנו. זו

הנחת שאנו עושים בכך לקב"ה....

נמאס לנו, חושך ויגון, די, לא יכולים יותר.....הי, יש חוט שקוף ודק שלנו שממתין

שנראה אותו. שנבטח בו.

יודעת שלא שייך להביא את השואה עכשיו - דור דור והנסיונות שלו, אבל בכל זאת,

אמי ע"ה, שהיתה בת יחידה ומפונקת, הגיעה למחנה ההשמדה וכשחיפשה את

אמה, סבתי ע"ה, הצביעו לה על הארובה....

בסוף המלחמה שוחררה על ידי הרוסים, אם איני טועה ועשתה את המסע המתיש

והארוך לביתה, בהונגריה, בכפר ושם שהתה אצל שכנים גויים 7 חודשים לבית

שלה, לא העזרה להיכנס. בין כך לא היה שם דבר, הגויים השכנים, בזזו את הכל)

פעם, ישבנו יחד, אמי, חברתה (גם ניצולת שואה, אלא מה) ואני. היא הרימה

עיניים ואמרה בפליאה: אני לא מאמינה! אני בירושלים! נולדו לי ילדים!

אני לא מאמינה.

כן. היינו כחולמים. ולכל אחד מאיתנו, שלא נשכח, יש את היינו כחולמים

שלו. בתוך הביצה השחורה, המסריחה (סליחה) הכי נוראית.

יש תקווה. יש חוט של כסף הקושר אותנו לנצח. עכשיו אנו מרגישים

שאין מוצא, אבל "מן המיצר קראתי קה, ענני במרחב ..."

לפעמים מגיעות מחשבות שחורות, מרות, אין לנו שמץ של חיותף

אבל האדם הוא דינאמי!  המצב ישתנה. ללא ספק. כל עוד הקב"ה

קיים (הוא לא יצא למילואים...), יש תקווה. הרי אנו חלק ממנו.

מהנצח.

ובכלל, לקרוא חדשות רעות וקשות, זה לא מוסיף.

אבל מה לעשות, המדיה לא תספר איך פתאום

נולד עוד ילד לאחר שראינו כל כך הרבה מוות,

איך חיבקנו, חובקנו, ליטפנו ולוטפנו, אפילו אם

זה פחות מפעם, איך הצלחנו לחייך למרות שבפנים

היו דמעות....

הלחם שלהם, זה פרסום הקשה, הרע. לא ללמוד מזה

ולא להידבק מזה. אתה, את, אנחנו - קצת יותר חכמים ממנה. לא?

מתארת לעצמי איזה "שפכטל" אקבל אחרי התגובה הזו. אולי

אפילו ימחקו.

הזורעים בדמעה (אוהו, איזו דמעה!), ברינה יקצורו.

איך אומרים באנגלית?

CHEAR UP!  (אולי זה כתוב עם שגיאות. מילא)

רוצה להוסיף כאן פריחה, מעוף של ציפור, שבלול עושה דרכו בכבדות אבל בנחישות

נרקיסים ועוד - אבל לא יודעת איך.

יש לנו חברים, חברה, שבאחת השבתות הרגישה.....רע. רע. רע.

היא הרימה טלפון כדי לשוחח , לדבר. כן. בשבת. 

כשהמצב בתוכנו פנימה אקוטי, חושבת שזה בגדר

פיקוח נפש דוחה שבת. אין ספק שהשם מבין את זה,

מאוד.

מתפלל להצלחתך והצלחת המשפחה, אתם גיבורים וכך הכבוד על מה שעשיתם עד כה.

לא יודע מה לומר מעבר

אחרי כחצי שנה מסבב אחרון התחלנו להרגיש רגיעה.

ועם הזמן רואים שיפור.

לא ידעתי שזה הפיך על הקרובים לי.

כותבת כי יש סיכוי לאור.

זה תהליך ארוך מאוד. מאוד.

כנראה של כמה שנים.

עם תמיכה טובה וסבלנות יש תקווה. 

חיזקתם אותי!

קראתי כל מילה

@נחלת תודה לך במיוחד על ההשקעה. 

לא לשכוח.....לבכות. מאוד חשוב. לבכות. חושבת שזה ירכך את הסינדול של הנפש, שלא יודעת מה. חושבת שההתייפחות, המירור בבכי

יעשו לה משהו טוב... זה ילחלח אותה...

יש לך קבנ של היחידה?

לוקח זמן וזמן ... לא פשוט

תצ'פר את עצמך, תרשה לעצמך להתפרק - אבל לא על המשפחה וחברים

נשמע לי שאתה בטווח הנורמה 

אפשר לפעמים לבכות על הכתף של אשתך. למה לא? היא אמורה להיות האדם הכי קרוב אליך..

לא התכוונו כאן שתשחק בבית את הגיבור, את איך שחיית לפני המלחמה, אלא שבכל זאת, אנשי

מקצוע טובים זה מומלץ.

לא, לא "בכל זאת"; יחד עם זאת. כמה שהיא יכולה להכיל. מרגישים את זה. וזה גם מקרב. אני חושבת.

זו תגובה טבעית למלחמה אבל עשית צעד חכם מאד שפנית לפסיכיאטר. ככל שמטפלים מוקדם יותר סיכויי ההחלמה המלאה עולים מאד.

אין מה לפחד מהכדורים, יאפשרו לך לישון ולא לצאת מאיזון והפעילות הגופנית תעזור מאד, כל הכבוד על המצווה הענקית ועל המודעות.

חנוכה מלא אור וניסים

דבר שני, מה שעזר לי מעבר למה שכתבת בעניין השינה והכושר והתזונה, מה שעזר לי לעבור את החודשים הראשונים אחרי השבעה באוקטובר זה המון המון המון סטנדאפ ומוזיקה ביוטיוב.

בהצלחה

יש דברים שאפשר לראות ולהקשיב. סומכים עליך. מחכים לשמוע ממך , לא חשוב מתי. מאמינה שזה מהר יותר ממה שאתה חושב.

ר' נחמן אמר שבראש ובראשונה האדם צריך להיות סבלני ל....עצמו!

"תעיתי כשה אובד בקש עבדך" 

למה רבנו המאומן, חזר לגלות אחרי 

שהיה חצי שנה 

בארץ הקדושה

לנו עשו שיחת חוסן לקראת סיום המילואים, ואמרו שמי שהוא בתהליך הכרה של פוסט-טראומה, ברגע שהגיש חוות דעת מומחה אז כבר הוא זכאי למימון (מלא, נראה לי) במשך שנה עד לועדה הרפואית שתקבע נכות. הוא אמר שמבחינת משרד הביטחון, אין בעיה שבסוף לא תיגש לועדה - כלומר, האינטרס שלהם הוא לתת לך טיפולים כך שתצליח לצאת מזה בלי צורך בנכות. זה לכתחילה, כך אמר הקבן.

תברר על זה. אולי תבקש לדבר על אחראי חוסן ביחידה שלך. או בקבוצות פייסבוק שהגיוני שמעבירות מידע על זה.

גם מי שלא בטראומה, נורמלי לחלוטין להתקשות לחזור לשגרה אחרי חוויות מטלטלות כאלו בשנתיים... אתה מתאר משבר שקורה להרבה מילאימניקים. יצאתי עם כמה והרגשתי כמה הם מושפעים.. אחד בכלל לא היה במצב לדייט, כי היה באבל על חברים והלחימה הממושכת התישה אותו נפשית.

יש הרבה סדנאות, טיפול רגשי וכד' למילואימניקים בדיוק בגלל הצורך הזה, גם אם אתה מרגיש בסה"כ בסדר ורק מדי פעם צץ קושי..

שווה לך לבדוק בעיני. יש גם קבוצות שיח ע"י אנשי מקצוע וכד'..

ושה' שילח לך רפואה שלימה.

אין לי דברי חכמה לומר לך,

רק להחזיק לך אצבעות להצדיע לך,

ולהתפפל עליך .

למען האומה, למען המשפחה, למען התורה והעבודה

אין לשער דרגת צידקותך במעשיך בצבא

דוד המלך שאתה חייל חשוב בשורותיו, מעלה אותך בדרגה

גם אברהם שלחם ב 4 מלכים, מברך אותך באופן אישי

ויהושע כובש הארץ

ויהודה המכבי

ורב אלוף שמעון בר כוכבא

הכל לצידך ולימינך

עלה והצלח 

מצרפת את הקישור.

הסדנא מיועדת לחיילים שמתמודדים עם הקושי בחזרה לשיגרה, ללא תסמינים של פוסט טראומה.

ממליצה לדבר איתם ולבדוק התאמה

Inheal סדנת מתחילים מחדש לחיילי וחיילות מילואים בשיטת

כותבת לך בתור מטפלת. פוגשת בתקופה הזו הרבה מאוד מילואימניקים שחווים משהו דומה מאוד למה שאתה מתאר.

חשוב לי להגיד בצורה ברורה: מה שקורה לך הוא תגובה אנושית, טבעית ושכיחה מאוד לחשיפה ממושכת לעומס קיצוני, סכנה, ניתוקים חוזרים מהבית וממעגל החיים הרגיל. זה לא סימן ש“נדפקת”, ולא עדות לכך שמשהו אצלך בלתי הפיך.

כ־300 ימי מילואים, בחמישה סבבים, בכל הגזרות – זה עומס שהנפש והמערכת העצבית פשוט לא נועדו לשאת בלי מחיר. הרבה אנשים מתפקדים “על אדרנלין” בזמן עצמו, ואז דווקא כשנגמרת הסכנה המיידית – המערכת קורסת. התנודות שאתה מתאר בין אנרגיה גבוהה לדיכאון, בין כעס לאדישות, הן סימן קלאסי למערכת עצבים שנמצאת עדיין במצב הישרדותי ולא מצליחה להתייצב.

העובדה שאתה:

מודע למה שקורה לך

מנסה לשמור על שינה, תזונה ותנועה

פונה לטיפול ו/או קובע תור לפסיכאטר

כל אלה מעידים על כוחות, לא על חולשה !

חשוב לדעת: טיפול פסיכיאטרי לא אומר בהכרח תרופות לכל החיים, ולעיתים מדובר בהתערבות זמנית שמאפשרת למערכת להירגע ולנפש להתחיל לעבד. בהרבה מקרים, כשהעומס יורד והוויסות חוזר, גם הצורך בהתערבות תרופתית משתנה.

כמה המלצות כלליות חשובות :

1. להתייחס למצב כאל פציעה נפשית, לא כאל כשל אופי. כמו שלא מצפים מאדם עם שבר לרוץ , כך גם כאן

2. להמשיך טיפול  - אפשר לפנות למרכזי החוסן באיזורך. מצורף קישור: סיוע לנפגעי חרדה - נפגעי חרדה | ביטוח לאומי

3 . לבדוק את הסדנא הייעודית ללוחמים שחוזרים לשיגרה , בקישור הבא:

Inheal סדנת מתחילים מחדש לחיילי וחיילות מילואים בשיטת

3. לזכור: מצבים כאלה כן משתפרים. ראיתי את זה שוב ושוב, גם אצל אנשים שפחדו שהם “לא יחזרו לעצמם”.

והכי חשוב-

אתה לא לבד, אתה לא מקולקל, ואתה כן בדרך הנכונה גם אם עכשיו זה מרגיש מריר ומבלבל..

עצם זה שכתבת וההסכמה לטפל בעצמך– זה כבר סימן של חיים שרוצים לחזור לאיזון , וסימן לאהבה והאחריות שלך כלפי המשפחה שלך.

הרבה כוחות !

שלום לך,

קראנו את הדברים בכובד ראש ובהרבה כבוד.

החוויה שאתה מתאר מוכרת לנו מאוד. לצערנו, אנחנו פוגשים מילואימניקים רבים שחוו שירות ממושך ואינטנסיבי, וחוזרים הביתה עם תחושת חוסר איזון, תנודות חדות במצב הרוח, כעס, אדישות ועייפות נפשית עמוקה. זה לא סימן לחולשה, ולא אומר ש"נדפק אצלך משהו" או שזה בלתי הפיך. ברוב המקרים מדובר בתגובה אנושית ונורמלית לעומס חריג ומתמשך.

העובדה שאתה מודע למצב, פונה לטיפולים, שומר על שגרות בריאות, וקבעת תור לפסיכיאטר – מעידה על אחריות, ולא על כשל. גם הפחד שאתה מתאר הוא פחד מוכר מאוד, והוא עצמו חלק מהעומס הנפשי, לא הוכחה שמשהו אבוד.

במיזם חיבור אנו מלווים חיילים ומילואימניקים שחווים בדיוק את המתח הזה בין תפקוד חיצוני לבין קריסה פנימית. החיבור הנכון למטפל מתאים, בזמן נכון ובקצב נכון, עושה הבדל משמעותי.

אם תרצה – נשמח לשוחח איתך באופן אישי, לשמוע, ולהתאים עבורך מטפל או מטפלת מנוסים בליווי מילואימניקים, בדיסקרטיות מלאה וללא התחייבות.

אבירן – מיזם חיבור

טלפון: 052-305-1783

אתה לא לבד, והמצב שאתה מתאר הוא בר־טיפול.

יותר בפוקוס על מה נכון לך (גם רגשית וגם נשמתית) ופחות על מה העולם חושב על זה. רצית לעזור לו? אתה שמח בלעזור לו? הגוף שלך מרגיש טוב אחרי שאתה עוזר לו? מעולה.

אתה מרגיש מרוקן? זה סיפור אחר.

ביחס נותן ומקבל והסובבים, והם מסתכלים על הנתינה שלך בצורה מוזרה, אז פתאום אתה מעלה ספקות בעצמך האם הנתינה שלך היתה נכונה או לא, או שחרגת.

אתן דוגמא שהיה לי בעבר, לא מה שקרה לי בימים האחרונים. פעם הייתי בדייט ונתתי טיפ נדיב, והבחורה אחרי זה התלוננה שלא הייתי צריך לתת את הטיפ ולא ככה עושים בישראל. הייתי בהלם, כי ברור שאנחנו הלכנו לחתוך. אבל זה כן העלה אצלי שאלות באותו זמן אם נהגתי נכון, ואז עם הזמן זה פשוט התיישב על הלב שעשיתי את הדבר הנכון וצחקתי על זה, אבל באותו זמן זה כן העלה אצלי ספקות.

זה עוד יותר מעלה ספקות כשהמקבל אומר לך שזה לא מקובל ומוזר, אבל לוקח את מה שנתת בסופו של דבר.

זה אומר שפשוט ספגת אליך (אדם רגיש? אני טועה) את התגובה שלה. כלומר בעצם במקום השיפוט שלך אז לקחת את השיפוט שלה על המערכת שלך.

זה בסדר לדעת שזה מה שהיא חושבת, בשכל אולי היא צודקת אבל בלב שלך אתה מרגיש פה מתכווץ.

עזוב אותך, תעשה מה שטוב לך ומה שאתה חושב לנכון... אם למדתי משהו בחיים זה לא להתייחס לכל יציאה של מישהו.

עם עצמך. אתה נותן בלב שלם וטוב לך עם זה באמת, אז זה מה שחשוב.

אם זה לחפות, כמו שכתבת, על משהו שאתה לא אוהב בעצמך, הרי אין

זו נתינה אמיתית, ולעתים הזולת מרגיש את זה.

הכי חשוב זה לבדוק עם עצמך, למה, ואיך, וכמה - וממה זה נובע,

ולתת ממקום אמיתי באמת, אפילו אם הוא פיצי פיצי - כי זו האמ

שלך (כרגע, מחר, ויותר...). כי הסתירה בין איך שאנחנו, וכמה

אנו רוצים באמת ( כי בדוגמא הזו, לתת) לבין מה שאנו עושים

בפועל, כתוצאה מהרגשה לא טובה עם עצמנו וחוסר רצון

ויכולת לקבל את עצמנו כך! אז אנו מזייפים ולא כל כך חשוב

ובכלל לא חשוב, מה השני חושב; חשוב איך אנו מרגישים

עם עצמנו, בכנות. 

לפעמים הולכים לשיעורים שמדברים על חסד ו מידות

נעלות ו"נדבקים" בזה לזמן מה. אבל אחר כך, לפעמים

ההתלהבות הזו נושרת, כי אנחנו עדיין לא שם ולא עובדים

על זה נכון.

מאוד קשה לקבל את עצמנו כמות שאנחנו. מאוד.

לפעמים זה מתוך ביקורת שיפוטית וקשה שספגנו

ולפעמים, אולי, אנחנו בעצמנו לא מכירים את עצמנו

כל כך טוב וחיים קצת בדמיונות.

חושבת שדיבור על זה, לא רק בפורום (לא מספיק לדעתי)

אלא עם חבר או מישהו/י קרובים שיכולים לשקף את המצב.

גם אז, לצערי, התכונה הזו לא עוברת כל כך מהר...

צריך לדבר עוד, לקרוא דברים בסגנון (ולא דברים

שמעיפים אותנו למעלה ואחר כך גורמים לנו ליפול

בחבטה קשה על האדמה).

הדרך של ר' אושר, כך שמעתי, מאוד יכולה לעזור,

כך שמעתי. אבל עם הדרכה, אחרת, אם אנו נוטים

להלקות את עצמנו (למשל), נמצא גם שם את

המקום הזה...

הוא מדגיש שכל אדם הוא בעל גאווה, בעל תאווה,

וכו' וכו', ואם יש משהו שאנו עושים טוב, זה כי

הקב"ה עוזר ומרחם עלינו.  אבל זה בקיצור

נמרץ, כי אני לא מכירה היטב את הדרך,

למרות שמכירה אנשים שזה הפך להם את החשיבה

ב350 מעלות. וגם הרגיע.

יש אנשים רבים (כולל אני) שסובלים מהדיסוננס

הזה (אמרתי נכון את הדיסוננס הזה?), וזו

חתיכת עבודה וחתיכת כאב.

וחושבת לקרוא חומר שמדבר על זה.

כמובן ששכחתי, כרגיל, לאמר, שהשאיפה

הזו להיות טוב, לכשעצמה, מראה שאתה

באמת טוב.

אגב, ד"ר יחיאל הררי באתר "התבוננות

פנימית", לבטח מדבר על זה.

ויש עוד, כנראה פוסטים, וזומים וכאלה.

החיים הם גשר צר, כמו שאמר ר' נחמן,

והעיקר, לא להתפחד כלל.... (לא להפחיד את עצמנו...)

זהו זה. שבת שלום לכולכם.

זה נכון, אבל לא לכולם זה כל כך קל. בכלל לא.