בא לי לשתף אותכן
היה לי יום הולדת, אז כמובן כמו כל אישה רציתי תשומת לב ומתנה מבעלי. בעלי באמת מתוק כל השנה, מביא מדי פעם פרחים בשבתות, יוזם לצאת ואומר מילים טובות, אבל איכשהו דווקא ביום הולדת או חגים כשיש "ציפיה" למתנה וליותר תשומת לב, אין את זה. מוכר לכן?
אז למדתי להשאיר את הציפיות לכריות. וביום (יומיים כי גם לועזי אני מציינת בקטנה) הזה לדאוג לשמח את עצמי. ובזכות הספר "לדעת להיכנע" למדתי להגיד את הרצון שלי.
דוג': להזמין ביום הזה אוכל טעים, לערוך שולחן, להדליק לעצמי נר, להגיד לילדים יאללה תנפחו בלונים, לשים שירים שאני אוהבת ולרקוד.
וגם..בוא רגע נקפוץ לקנות לי איזה בגד שימח אותי או להזמין באינטרנט ולהתייעץ איתו שיהיה שותף/ לקנות בושם ולהגיד שיריח ויעזור לי לבחור.
בקיצור עשיתי זה ובאמת ששמחתי ביום הזה בזכות אותם הדברים הקטנים.
יום למחרת היה לי קצת טעם חמוץ.
כי כן חיכיתי בחג ואח"כ ביום הולדת הלועזי ואח"כ בעברי להרגיש מיוחדת ושזה יבוא ממנו.
אז ביום למחרת היה לנו בוקר פנוי והוא שאל אותי: את רוצה שנעשה משהו?
אמרתי כן. הוא שאל: "מה?"
בפשטות אמרתי לו: תפתיע אותי.אני רוצה שתפתיע אותי כמו פעם.
והוא אמר : סבבה אני הולך להפתיע אותך.
ונסע קודם לסופר. התחיל להסביר שנקנה לנו משהו לאכול.
ואמרתי לו: אני זורמת איתך.
ואח"כ לים לחוף שאף פעם לא היינו (אנחנו גרים בעיר עם ים).
ודיברנו. שפכתי לו לא בקטע של האשמות , אלא בקטע אחר.
שמה אני אעשה שאני מצפה ליום הולדת כמו ילדה קטנה, שיש לי כנראה חסכי ילדות וציפיתי גם ממנו ליותר תשומת לב ונעלבתי וקצת נפגעתי. יותר בקטע של שיתוף רגשות שלי.
והוא ביקש סליחה ושיתף גם שביום הולדת שלו תמיד מצפה וקצת מתאכזב, כי אף פעם אין לנו סידור לבייביסיטר לעשות משהו שווה ושונה.
והייתה שיחה טובה ובכיתי והוצאתי מהלב את כל הג'יפה ועשינו הליכה רגלית והיה כיף ומשחרר.
מה שאני רוצה להגיד, שלא הייתי משיגה את הקרבה הזאת אם הייתי מאשימה, רוטנת. או להיפך שומרת בבטן ולא משתפת ברגשות השליליים. אז ממש גאה בעצמי.
תודה שקראתם עד כאן, קצת חפרתי, אבל אולי למישהי זה יתן השראה.
