אבל זה נובע מהערך הראשוני של התורה - שכל כך חשוב ללמוד תורה ברצף לפחות כמה שנים, עד שזה פשוט שווה את הקושי אחר כך שיש בכניסה ל"חיים האמיתיים".

בכל אופן, יכולה לומר לך שעם כל זה שאני התחלתי לימודי תואר בגיל 19 ובעלי התחיל בגיל 28 - הוא היום כבר עם כמעט שני תארים ראשונים ועוד תואר שני, בעוד אני עם תואר ראשון (שלא בשימוש בכלל) ותעודה...

זה קשור גם לזה שהוא חכם מעל הממוצע, כמובן, אבל זה קשור גם לזה שאני כאישה, בתקופת הפוריות של היריונות ולידות, פשוט לא מסוגלת להקדיש את ראשי בלימודי תואר תובעניים, והוא לעומתי, עם כל העומס המשפחתי (התחיל את לימודי התואר עם חמישה ילדים), צלח יפה את שנות התואר, פשוט כי הריכוז שלו כמעט לא נפגע במהלך השנים האלה...

בקיצור, אני באמת חושבת שיש מעלה גדולה בשנות הישיבה שלפני היציאה לחיים - חוץ מזה שכך יש אנשים שמוצאים את עתידם דווקא בעולם התורני, וחוץ מזה שהשכל שלהם מתחדד בשנים האלו, מה שעוזר אחר כך בלימודי התואר - אין תחליף לבסיס הרוחני שזה נותן לחיים, לא רק של האיש עצמו אלא גם של אשתו ושל כל משפחתו.

עד כאן משנתי בנושא

חוששת מאאוטינג לכן מחקתי 

כל אחד עובר את התהליך המדויק שלו בחיים.

למדתי תואר ומצאתי את עצמי בהתברברות כשהבנתי שלא נכון לי לעסוק במקצוע הזה.

ומכירה נשים שהחליפו מקצוע ועבודה כמה פעמים. חברה שלי בגיל +40 עזבה עבודה קבועה וטובה ומחפשת את עצמה היום...

אז נכון שהמסלול של הבנים קצת מוביל אותם לשאול את השאלות מאוחר.. אבל לא חושבת שההתברברות היא בגלל זה. זה עניין של אופי ושל ניסיון שה' שולח.

לא רציתי לשתף מקודם יותר מידי שלא יזהו אותי

אבל אחרי הכל

בעלי תודה לה' מצא את עצמו דיי מהר

אחרי ישיבה שנתיים שירות אזרחי מותאם לציבור החרדי

סיים תואר ראשון

מייד אחרי שסיים עשה תעודה מקצועית בתחום אחר שרצה לעסוק כתחביב

כרגע בשנת ''חופשה'' מלימודים

שנה הבאה צפוי להירשם לתואר נוסף גם בתחום

בכל השנים האלה כמובן עובד כרגיל בתחום שלומד

ומאוד נהנה..

אני חושבת ואומרת ממש בזהירות, לא בטוח שזה נכון

אבל נגיד בעלי ידע מגיל קטן שזה מה שהוא רוצה לעשות, לכן מבחינתו מעבר למבחן התאמה לקבלת מלגה - שגם שם יצא שמתאים לתחום - זה היה לו דיי ברור מאז ומתמיד.

בנוסף, אבא שלו עבד כל הילדות שלו, אולי ככה כל השנים ידע גם לתכנן כי זה היה מובן מאליו שייצא לעבוד. 

אנחנו למשל בדיוק ההפך ממה שכתבת

וגם במחשבה זריזה במשפחה וחברות שלי יש יותר נשים שמחפשות מה הן יעשו בחיים ומה נכון להן, מאשר גברים.

דווקא מרגישה שהגברים פחות מחפשים את החיבור הנפשי לעבודה ולכן יותר קל להם- ללמוד משהו שמעניין אותם, לעבוד בו ושלום על ישראל.

נשים יותר "מוסללות".

מסלול חייה של אישה כיבכול די ברור, וגם האופציות למקצוע לא מאוד מגוונות (זה מאוד מאוד סטיגמטי מה שאני כותבת כאן, ברור לי. אבל זה הכיוון הכללי)

אצל גברים יש פחות הכוונה לתפקידים ומקצועות מסויימים, אז אפשר יותר להתלבט

אבל בלי קשר, אני לא כל כך רואה את זה סביבנו.

זה בעיקר תלוי אופי / אדם (גם נשים גם גברים) / בחירת מסלול בחיים וכו'

דווקא מרגיש לי שהגברים מתחילים את המסלול המקצועי שלהם בשלב בוגר ובשל יותר, הרבה פעמים אחרי חתונה ולפעמים אפילו אחרי ילד/ שניים ולכן מחליטים ממקום שקול יותר

לעומת הבנות שמסיימות שירות לאומי ויאללה עופי ללמוד מקצוע כי את תצטרכי לפרנס בהתחלה כי בעלך יהיה אברך ודי מהר תביאו ילדים כי אתם דוסים... אז הבנות מחליטות בגיל 19-20 החלטה פזיזה שנובעת מלחץ חברתי/ מה שהן מכירות/ איך שהן מדמיינות את החיים והולכות ללמוד מקצוע שלאו דווקא מתאים להן.

מסביבי המון נשים (כולל אותי) הלכו ללמוד מקצועות "צווארון ורוד" כגון סיעוד, הוראה, עו"ס ואז אופס גילו שזה לא מפרנס מספיק/ לא מעניין אותן/ לא מסתדר עם הילדים כפי שדמיינו ואז עושות הסבה תוך כדי הריונות ולידות שזה קשוח או נדפקות עם מקצוע שלא מתאים להן.

והגברים מגיעים מאוד ממוקדים, כבר מתוך איזו בגרות ובשלות והבנה כלשהי של מה זה חיי משפחה, והולכים ללמוד מקצוע מתוך שיקולים נכונים יותר ופחות נוהים אחרי טרנדים של גילאי העשרה.

כך לפחות בתחושה שלי

גילוי נאות-

התחלתי תואר x ואחרי שנה עברתי לתואר y ומאד נהנית ומרוצה מהבחירה שעשיתי לעבור לתואר שעשיתי.

מכירה המון בנות שאחרי שנה א' בלימודים, אחרי שטועמים קצת מה זה התואר הזה, מבינות שזה פחות מה שהן מחפשות, ועדיין ממשיכות וגומרות את אותו תואר כי לא רוצות "לבזבז" שנה או לעשות שינוי באמצע. ואחכ הן אוכלות אותה מלא שנים בסבל במקום עבודה שלא באמת אוהבות ומתחברות לתחום וחבל..

אני רוצה להוסיף על נטועה שכתבה נכון מאד,

אני מרגישה שאצל בנים, הם יכולים לחכות חצי שנה-שנה ולשקול בנחת את כל הצדדים עד שיחליטו מה הכי נכון שילמדו. בינתיים הם עובדים במשהו שלא צריך תואר, כמו שכתבו פה- אבטחה וכו'..

לעומת בנות, שכל חצי שנה-שנה של עיכוב, זה עיכוב של ילדים! או של חתונה.

יש דד ליין ולחץ להתחיל מהר ולסיים מהר כדי להתחתן בשנה ג' או ד'. או לחכות שנה ולהביא ילד, או שמביאים ילד ואז צריך דחוף לסיים את התואר כדי לפרנס את אותו ילד ולגדל אותו ברוגע ולא בג'ינגול של בית, לימודים ועבודה.

כל חצי שנה או שנה של עיכוב הם קריטיים ממש.

לעומת הגברים שלא נורא, החצי שנה הזאת זה לא מה שיעשה את ההבדל.

בנוסף לזה, אני ראיתי שלגברים דוסיים שנמצאים כמה וכמה שנים בישיבה, קצת קשה לצאת מהחממה. כי זה מה שהם רגילים כל חייהם.

לעומת נשים, שבגיל 18 בום את חייבת לצאת לעולם. גברים יכולים להיות בישיבה עד גיל 25 ואז להתגייס לשנה שנתיים, ואז לחזור לישיבה עוד שנה שנתיים. בינתיים להתחתן או לקראת סוף התקופה להתחתן. וכל הזמן הזה הם בחממה שמספקת להם שגרה וסדר יום, הכוונה, אוכל, מגורים, חברים. מה רע? עטופים בסביבה דתית כמוהם פחות או יותר, בלי "פיתויים" של העולם הגדול. לדעתי לגברים כאלה יותר קשה לעשות את הצעד ולצאת מהחממה, זה פשוט יקח יותר זמן מאשר לגבר ממוצע אחר שלא חי בחממה הזו. 

אני באמת דיברתי יותר על גברים שעושים הסדר, ולא גבוהה.. וגם אם נשארים עוד שנה - שנתיים אחרי שיעור ה' זה לא כמו בישיבה גבוהה שאנשים לפעמים מתקשים לעשות את הצעד ולצאת מהישיבה, גם כשזה הדבר הנכון, בין אם כי הראש כבר לא באמת שקוע בתורה, בין אם בגלל דוחק הפרנסה או אלף סיבות אחרות...

אני מודה גם שאני פחות בגישה של להשאר כמה שיותר בישיבה, אני מאוד בעד לימוד תורה וגם בעד אברכות בתחילת החיים... אבל מי שלא מתכוון להמשיך בלימוד תורה כל חייו, צריך גם להיות כנה וישר עם עצמו ועם ביתו מתי הזמן לעזוב את הישיבה. 

אבל יש משהו אצל גברים שהם מתוסבכים עם עצמם, לאו דווקא בנושא מקצועי (יצא לי להחשף יותר בנושא הדתי- גברים נשואים עם ילדים שהחליטו בשלב מסוים להוריד את הכיפה)

כשהם יוצאים  לחיים האמיתיים (בציבור הכללי - אחרי צבא) וצריכים לבסס לעצמם מקצוע ופרנסה, לבנות את עצמם.

ההבדל המשמעותי בין גברים דתיים שיוצאים אחרי שנות לימוד בישיבה לעומת צעירים יוצאי צבא - הוא ״מרווח הטעות, הניסוי והטעייה״

בגדול, צעיר בן 22-24, אחרי צבא ואולי קצת שירות קבע למי שעשה קצונה (ועוד ½ שנה טיול) - הולך ללמוד / משתלב בעסק / פותח עגלת קפה …

עוברות שלוש ארבע שנים - ותוך כדי הוא מתבגר וצובר ניסיון ומגבש לעצמו את העתיד שלו.  

אם הבחירה של גיל 22 מוצלחת - הוא ממשיך.

אם לא, משנה ומחליף עבודות ותחומי עיסוק.  

בגיל 27-28-29, 5-6 שנים אחרי שיצא לחיים האמיתיים, הוא כבר במצב די מגובש על העתיד המקצועי שלו.  

אברך יוצא מהישיבה בגיל 30-35, ורק אז מתחיל את שלב הניסוי וטעייה שהצעיר המקביל אליו היה בו הרבה שנים קודם לכן. 

מה שאני רואה סביבי, בנות בלחץ להספיק לסיים הכל מהר, לומדות את הברירת מחדל שלהן - בין אם זה מקצוע כמו הוראה ובין אם משהו באוניברסיטה אבל שלא חשבו עליו יותר מדי מתאים לא מתאים, פשוט נרשמו למדו וסיימו, והיום סביב גיל 30 המון בלבול מה בעצם אני רוצה.

והגברים דוקא בגלל השנים בישיבה היה להם זמן לחשוב, לדבר עם בוגרים מהם, לראות מה אחרים עושים, לעשות פסיכו בנחת, אולי איזה קורס בפתוחה, להבין מה הם רוצים ואז הם מתחילים ללמוד באמת מקצוע רלוונטי

הלוואי שהם ילמדו מקצוע תוך כדי הישיבה (מיד אחרי יב/צבא מבחינתי) ויתחילו לעבוד.

קשה ממש השנים האלה שחיים ממקצוע אחד + מלגה + עבודות מזדמנות

וגם לנשים. לדעתי צריך פעם בשנה לעשות לכל שכבה בנפרד באולפנה דוגמאות של מקצועות כולל כמה מרוויחים. כמה עובדים בשבוע. וכל מידע רלוונטי בשביל לכוון אותן גבוה.

מרגיש לי שהציבור שלנו (אני דתיה מהשומרון) "מפחד" מכסף וחושב שלהרוויח כסף זה מנוגד לאידיאלים

וכשמתחילים לחלום על דירה רואים שזה חלום שקשה להגשים 

בזמן המקצוע לנסות לשלב חצי יום האידיאל

אפשר בימי שישי או יום אחר בשבוע שילכו לכולל וגם בשבתות ללמוד תורה

ומי שרוצה להיות תלמיד חכם שילך לכיוון הזה בכל הכוח. 

במסגרת מסלול ההסדר למשל, או דוחה את השירות הצבאי ולומד לפני כן בישיבה גבוהה, לא ראוי בעיניי שילמד במקביל גם מקצוע.

הדחייה או קיצור השירות ניתנים בשביל לימוד תורה, ולא בשביל דברים אחרים.

לגבי עניין הגישה לכסף, אני מסכימה.

אבל זה יותר רחב ממפגש פה מפגש שם, זו תפיסה מסויימת בכל מה שקשור לכסף ואידיאלים.

אבל היא משלבת קשורה לתפיסה אידיאולוגית רחבה יותר שכוללת בתוכה למשל עמדה לגבי מקומן / תפקידן של נשים, חינוך למצויינות ועוד. לא מצליחה לנסח את עצמי בצורה ברורה כרגע

זה נחמד להביא מישהי שיספר להם כמה מרוויח,

אבל -

א. מנסיוני ומהשכבה שלי באולפנא, זה לא עניין אף אחת בשלב זה של החיים.

ב. חצי שכבה לא מגיעה להרצאות, או נמצאות בפלאפון. רק בודדות שזה באמת מעניין אותן יקשיבו. אגב, אותן בודדות יכולות לעשות את הבירור הזה לבד.

ג. לא תמיד בשלים בגיל 16-17-18 לחשוב על העתיד ברמה כזאת מפורטת של כמה ירוויחו.

בקושי הכנה לחיי נישואים נעשית, בעדינות ובזהירות, אז מקצוע? כסף? רחוק כשנות אור מהמגזר הדתי לאומי בעיני

לגבי תורה עם מקצוע

בעלי פעם הסביר לי שזה פשוט לא הולך ביחד. זה או שהוא מרוכז כל כולו בתורה, או שהוא מרוכז כל כולו בתואר. לגברים קשה לעשות את המיקבול הזה. בניגוד אלינו הנשים..

הוא הסביר לי לדוגמא שאם הוא יושב בישיבה ויודע שיש לו מבחן נגיד בקורס מסויים, הוא לא יצליח להתרכז וללמוד תורה באמת, הוא רק יהיה עסוק במבחן, בחומר, בלמידה, במטלות שנתנו השבוע וכו'..

מי שבאמת נמצא בישיבה בשביל ללמוד תורה, לא צריך ללמוד במקביל תואר. 

מי שנמצא בישיבה בשביל לסמן וי או סתם נגרר חברתית - אחלה שיעשה תואר.

בשונה מהעבר.

אני מורה של בני נוער, דתיים. וכל היום השיח הוא סביב כסף, שבהייטק מרוויחים יותר, והכי טוב להיות עצמאים וכו..

אז  מניסיון זה מאוד מעניין אותם וזה חשוב ללמד אותם גם חינוך כלכלי.

רק שמעבר כן קצת עצוב לי שזה השיח. הם מאוד מודעים למחירים בחוץ ולמחירי הדיור ומתוך כך רוצים לדעת מה יהיה רווחי בעתיד. ולכן יש הרבה שיח סביב כסף.. 

זה רעיון מדהים ונחוץ ממש להכניס ידע והתנסות על מקצועות אפשריים, התנהלות כלכלית וניהול כספים לתוכנית הלימודים. ושיהיה על זה בגרות. זה הרבה יותר חשוב מספרות ולא פחות חשוב מאזרחות.

ואני דווקא זוכרת באולפנה שהרבה בנות היו מתעצבנות על הלימודים- מה זה יועיל לי בעתיד? על מקצוע כזה הן דווקא היו מבינות שיש לו משמעות לעתיד שלהן. 

ברגע שהוא ילמד תוך כדי לימודי מקצוע - כבר יהיה לו קשה ללמוד תורה כמו שצריך. (ראיתי את זה על בעלי - במהלך לימודי התואר הוא למד ולומד חצי יום תורה. והוא משקיע בזה היטב, אבל עדיין זה ממש לא כמו בשנים שלמד רק תורה, שאז ראשו ורובו היו בה, ואם תפסתי אותו בוהה באוויר זה היה כי חשב רק על סוגיה כלשהי בלימוד ולא על בעיה מתמטית, כמו שקרה לא מעט במהלך שנות התואר שלו...)

ומכיוון שאנחנו רואים חשיבות בלימוד תורה רציני, לפחות בתחילת החיים, אנחנו מוכנים להקריב בשביל זה את דחיית לימודי התואר...

אני עובדת במשרה טובה ומעניינת, עם משכורת טובה, הגעתי אליה בלי לחפש אותה ספציפית ובלי ללמוד את המקצוע הספציפי ובלי תואר או למודים משמעותיים, אלא רק ניסיון מעבודות קודמות שכל אחת היתה שונה מקודמתה.

מכירה כמה שרק לקראת גיל 40 הגיעו למה שאת קוראת התפתחות מקצועית

בעוד שאצל הבנות זה 22-25....

נראה לי בעיקר שבאמת התורה היא חייהם

ופחות מרגישים צורך למצוא חיים מקצועיים

והפרנסה היא מערך של אחריות ולא של קריירה/ הגדרה עצמית

אצל רובם זה כן קורה יום אחד...

גם מעצמם ולפעמים מדחיפה של הסביבה

זו הזדמנות לדבר על זה.

הכי חשוב שאת תהיי אסופה ותביני לאן את רוצה להוביל את השיחה ומה לא לעשות.

זה לא חייב להיות היום, אפשר גם מחר, אבל לא למשוך יותר מדי כי לה אין מושג לאן זה הולך.

אני חושבת שכדאי גם לערב את בעלך אם יכולה להיות לו השפעה לטובה.

בעיני מה שחשוב בשיחה זה לתת מקום לרגשות שלה, לדחפים. להפריד אותם מהמעשים

(למשל הצורך בחטיף נוסף לעומת הדרך שהיא מצאה להשיג אותו שזה בגניבה)

לה מסיבה מסויימת היה מאוד חשוב שיהיה לה עוד חטיף. אולי עניין חברתי, אולי הממתק שהיא אוהבת, כך או כך, להעביר ביקורת על הצורך עצמו, לא יעזור לה להתמודד עם הניסיון בפעם הבאה.

אם היא תדע שהמחלוקת היא לא על עצם הצורך בממתק, אלא על הפתרון, אז היא תהיה יותר קשובה לשמוע ולקבל.

(את עניין הממתק אפשר לטפל בנפרד אבל זה לא מה שבוער כרגע, זה עדיין לגיטימי בגיל 12 לרצות מאוד ממתק גם אם זה לא בריא וכד')

אני חושבת שכדאי להתחיל את השיחה בלשאול איך היא הרגישה כשאדם זר תפס אותה על חם. זה כבר לא תאורטי.

להבין אם העא הבינה את הלקח בעצמה, או שמבחינתה הבעיה העא שהיא נתפסה ולא בעצם הגניבה.

לא הייתי באה בביקורת מאשימה, אלא בשיחה שבה אנו מנסים להבין מושגים כמו דחפים, איפוק, קבלת החלטות, אחריות ותוצאות. היא כבר בגיל שאפשר להבין מושגים כאלו.

אם עד כאן היא אתכם, תשאלי אותה מה לדעתה יכול לעזור לה בפעם הבאה לקבל החלטות טובות יותר.

אם היא לא אתכם,

אם היא בהכחשה, מסירה אחריות, לא מבינה את הקשר בין הדחף למעשה לתוצאה, הייתי עוצרת את השיחה ומסמנת לעצמי מה הנקודה שצריכה בירור ועל זה עובדת. כי אם אין החיבור בין כל החלקים האלו לא יעזור כמה שתגידו שזה אסור.

ממה הייתי נמנעת בשיחה על הנושא:

האשמה עצמית (ילדה רעה או איזה ילדה את. תזכרי שמה שרע פה הוא המעשה ולא הילדה)

מתח דתי (זה כתוב בתורה)

השלכה לעתיד (מה יהיה ממך)

הקצנה (קלפטומנית)

הפחדה (גנבים שמים בכלא)

רגשות/ תחושות שלה שכדאי לתמלל ולהנכיח (אם היא מרגישה אותם):

צער

בושה

חרטה

חוסר אונים

מתח

תסכול

בהלה

וגם מהצד השני:

סיפוק

הנאה

ערך חברתי

תזכרי שהיא עדיין ילדה, והתפקיד שלנו כהורים זה להוביל בבטחה בדרך הנכונה אל הבגרות.

כמו שאם היא עושה טעות בשחיה, אנחנו נלמד אותה לשחות נכון, אבל בלי רגשות מבוהלים מהצד ההורי, ככה גם בהתפחות המוסר ודחיית סיפוקים ושאר ההתמודדויות שעוד בפתחנו.

בנוסף, כדאי לבדוק אם יש בעיות קשב. אם היא מאובחנת, אפשר להתייעץ על טיפול מותאם. אם אין לה מטפלת אולי כדאי להתחיל טיפול. (יש קוגפאן וכד')

אם היא לא מאובחנת, כדאי להתקשר למורה לשוחח לשאול אותה אם היא רואה סימנים של בעיות קשב,

הרבה פעמים אצל בנות קשה לזהות בגיל צעיר בעיות קשב, (במיוחד אם היא מפצה על זה באסרטגיות אחרות)

כי זה לא מתבטא בהתנהגות קולנית או בתזוזתיות אלא יותר בחולמניות וקשיים תפקודיים אחרים (כמו סדר וארגון משימות)

אם זה עניין של בעיות קשב, אז הטיפול צריך להיות מותאם, כי היכולת לעצור ו"לחשב מסלול מחדש" לא נבנה אצל הילדים האלו באופן טבעי כמו אצל ילדים אחרים ולכן צריך לחזק מנגנון של תכנון ובקרה באופן אחר ומותאם.

זה שהיא למדה "לסובב" אותך ואת המורה בשקרים, יכול לחזק את זה שיש פה בעיה עמוקה יותר שטרם זוהתה כי פיתחה אסטרטגיות כיסוי משלה על הבעיות עצמן.

לא בטוח שזה יושב על זה, מעלה את זה כאופציה רק כדי לוודא...

בנוגע לבייביסיטר, כדאי לשקול אם לאפשר לה בשלב הזה אם את לא בטוחה שיש לה את הבשלות של התנהגות בבית של אחרים.

אולי ששתשמור עליהם אצלכם או בגינה או תעשה קייטנה אצלכם כדי לא לשבור אותה..

תודה על הנקודות שכתבת במה להתמקד וממנה להימנע בשיחה, עוזר לי.

היא באמת מאובחנת עם קשב, בלימודים מטופלת עם כדורים. חוץ מהקטע הלימודי הקשב בא לידי ביטוי בהתארגנות ובהתמקדות במשימה. אבל בשאר הדברים היא לגמרי איתנו. ילדה מאוד מאוד בוגרת ואחראית. יודעת טוב מאוד מה נכון ולא נכון. אחרי שמקלפים את קליפת השקר היא ממש מביעה צער וחרטה. מבינה שעשתה משהו לא בסדר.

התיאור שלך עכשיו עוד יותר מחזק את הכיוון של הקשב:

יודעת מה נכון ומה לא

מביעה צער וחרטה

מכסה בקליפות.

עוד יותר לא הייתי מדברת על מוסרי/ לא מוסרי

ואפילו הייתי חושבת פעמיים אם להשתמש בשורש ג.נ.ב כי די ברור שהבעיה לא שם, וזו מילה מאוד כבדה מוסרית.

יש לה בעיות של תכנון ובקרה (מרשה לעצמי להניח את ההנחה הזאת לפי מה שתיארת על התארגנות והתמקדות במשימה)

עוד יותר הייתי מרדדת את המסר מהשיחה כי לפי התוספת שלך הכיוון צריך להיות בכיוון אחר.

החשש שלי, שאם השיחה הזאת תוביל למקומות קשים בביטחון ובתפיסה שלה לגבי עצמה,

אז גם כשתקחו אותה לטיפול

זה יבוא ממקום שלילי.

את גנבת ולכן אץ צריכה טיפול

כשהכיוון הנכון יותר הוא יש לך (או את סובלת מ) בעיות תכנון ובקרה, עד היום התמודדת עם זה בדרכך שלך, בלימודים מצאנו פתרון של כדור (השפעת שעות מוגבלת) ועכשיו אנחנו רוצים ללמד אותך עוד כלים שיעזרו לך להתמודד עם התוצאה של חוסר תכנון ובקרה.

כשמקלפים קליפות, הילד חשוף ופגיע מאוד. לכן חשוב אחרי הקילוף לעטוף אותה במצב הזה ולא לקלף קליפות ולכוון חיצים..

לקלף ולחבק. האמת כבר יצאה החוצה.

שתדעי שלנו למשל אמרו בכמה מצבים שלא חייב לקלף קליפות, אם זה כרגע מגן עליה אז לשמור על ההגנה הזאת.

אמנם פה זה מקאה שונה, רק מחדדת כמה חשובה פה הרגישות כי ככל הנראה אין פה בעיית מוסר.

יכול להיות שאני כותבת טיפה נחרץ לכיוון מסויים, מנסה לא להכליל ולא להשליך, אז סליחה אם לא הכל מדוייק, מקווה שתקראי באופן הנכון לכם.

בכל מקרה, הטיפול שיכול להתאים לה נקרא קוג-פאן

והוא מתמקד בתקודים ניהוליים.

יפה שהתייעצת עם מדריכת הורים, האם היא יודעת שהילדה מאובחנת קשב? האם יש לה ידע אקדמי וניסיון מספק עם ילדי קשב ובמיוחד בנות בגיל הזה?

זה יכול לדייק ואפילו לשנות את התמונה.

כדאי להתייעץ עם מכון או מרפאה בעיסוק או מישהי שמטפלת בילדות גדולות/ מתבגרות עם בעיות קשב. כי בדיוק בתפר הזה של בין ילדה לנערה קורה משהו שאסטרטגיות ההסתרה והכיסוי על החוסר בתכנון ובקרה, כבר לא עובד ואז זה כבר "על השולחן"

ותופס את הדימוי העצמי של הילדה בדיוק בשלב הרגיש הזה של תחילת גיל ההתבגרות ותפיסת האני העצמי שמאפיין גיל בת מצווה.

ואז בנוסף להכל יש ביקורת על המעשים והתוצאה. לפעמים זה פשוט יותר מדי לילדה להתמודד עם הכל.

וגם לך תהיה יותר רגיעה לדעת על מה זה יושב ואיך מטפלים בשורש הבעיה. אז לא דחוף לדבר על הכל עד הסוף. אפשר לרכך את המסר ולדבר על הדברים החשובים בלי לפגוע.

לקחתי ממך המון.

אני שומרת לעצמי, יש כאן הרבה תוכן שיכול לעזור בהרבה סיטואציות דומות.

תודה🙏

אין לי ניסיון עם מקרה כזה, אבל פעם שמעתי עצה שנשמעת לי הגיונית

אחרי שאת עושה איתה שיחה, כמה שאפשר בלי להאשים, אלא מנסה לשדר לה שאת איתה ומבינה שיש לה כרגע בעיה שהיא לא מצליחה להתגבר עליה לבד, ולכן היא לא הולכת למכולת לבד ולא עושה בייביסיטר, או כל דבר אחר שיכול להפיל אותה, עד שתרגישו שתיכן שהיא מוכנה לזה.

תנסי להבין ממנה מה המניע לגניבה, אם זה ריגוש, או תחושת חסר, ולנסות להציע דרכים אחרות למלא את זה.

זה באמת נשמע קשוח, אבל מאמינה שזה עניין חולף שאפשר להתחזק ממנו, בע"ה תראו ישועות

ברור שצריך פתרון כלשהו,

אבל מאשים ממש ומנמיך ומבייש להגיד לילדה בכיתה ו 'אי אפשר לסמוך עלייך בכלום ומעכשיו את עם אזיקים להורים'. מזעזע.

תלוי איך עושים את השיחה, כמו שאם ילד לא נראה מספיק אחראי לחצות כביש לא אתן לו עד שנראה שמפתח מסוגלות, גם כאן.

המסר צריך להיות אנחנו איתך ופה ללוות אותך, ומאמינים שזה משהו שיחלוף, אבל עד אז אנחנו נהיה איתך.

ולא אמרתי לא לשחרר, אבל לא הייתי שולחת לקניות ולא לבייבסיטר, בעיניי המחיר שהילדה תשלם בלהיתפס שוב גדול מחוסר עצמאות זמני.

בייביסיטר בכיתה ו' זה לא טריוויאלי זה דורש בגרות מסויימת, ועדיין אין לה את הבגרות בכל הכיוונים הנדרשת, והמכולת היא כבר נפלה שם פעם אחת.

אולי היא למדה לקח ואולי לא.

אם הייתי חוששת להגיד לה לא ללכת בכלל למכולת זה מהבחינה שזה מחריף את הניסיון ואז אם היא כן תיכנס למכולת לבד אז היא כבר "עשתה מעשה אסור" אז כבר לא משנה איזה עוד מעשים אסורים עושים על הדרך כי הגבול כבר נחצה.

בכל אופן, לחברות, בילויים, חוגים, פעולות, מפגשים בשבתות הכל פתוח בפניה חופשי. זה ממש לא אזיקים.

וחוץ מזה שללכת עם חברה זה גם לא ללכת לבד וזה גם לא ללכת עם ההורים, אז מצד ההצעה זה גם תופס

וכשהיא עם חברה היא לא תתפתה לקחת בלי לשלם.

אולי זה גם שונה יישוב או עיר.

גם מעקב אחרי מיקומים לגבי תופס בגיל הזה באוכלוסיות רחבות במדינה. (ואולי באוכלוסיות אחרות נתפס כפולשביקי)

מבינה מה הכוונה, אבל נשמע לי שאם אני כשהיתי בכיתה ו היו אומרים לי דבר כזה,

היה מאד מאד מוריד אותי ומנמיך אותי ומבייש אותי.

זה לא משהו שרוצים שהיא תחווה פה אחרי שהיא כבר בכל מקרה חוותה מלא בושה בסיטואציה הזו.

והיא כן מבינה את החומרה. היא פשוט לא מצליחה לשלוט בזה או למתן את עצמה.

אבל לא שווה את התחושה הרעה שהיא תקבל כשיגידו לה 'מעכשיו אי אפשר לסמוך עלייך'.

מאמינה שיש דרכים אחרות למנוע הישנות של מקרה כזה.

אפילו אם האמא תהיה עם יד הדופק שהיא כן הולכת למכולת להזכיר לה, או לתת לה כמה שקלים במיוחד כדי לקנות לה משהו טעים כדי שלא תתפתה.

לא חייב להוריד אותה לילדה בגן חובה חסרת שליטה.

זה כל כך משמעותי! הכל עלייך הכי טבעי ומובן שאת נכנעת לו, צריך לשמור את הכוח😉... את מלכה ותודה לכם!👸🏻❤️

פרקטית- ממליצה בחום על הספר של הלוחשת לתינוקות "הלוחשת לפעוטות". ספר ממש מוצלח לי אישית מאד עזר בגיל הזה.

חשבת ללכת איתו לאבחון?

כי אמנם את אומרת שזה בעיקר מולך, אבל את כן מתארת משהו קצת חריג, עם כל זה שהוא ב"גיל שנתיים האיום"...

יכול להיות שיש משהו קונקרטי שמציק לו, כגון רגישות תחושתית, ולכן הוא עצבני כל כך... ואולי הוא עצבני בעיקר מולך, כי בתת-מודע הוא מרגיש שאמא אמורה לפתור לו את כל הקשיים, ולכן הוא מוציא הכול עלייך...

מקווה ממש שתמצאי איך להרגיע אותו!

ובהצלחה גדולה עם ההתמודדות לבד כרגע, כשבעלך במילואים...❤️❤️

שווה לפנות להתפתחות הילד, ולנסות לבקש אבחון

וגם אם זה לא הכיוון- הרבה פעמים יש להם הדרכות הורים ודברים בסגנון שיכולים לעזור לך להתמודד איתו...

אז קודם כל חיבוק ענק 🧡

זה יכול להיות המילואים, ויכול להיות הגיל, אבל מציעה בזהירות אולי שווה לאבחן? זה לא ילד ראשון ולמרות שהסיטואציה קשוחה נשמע שבתחושה שלך  את רואה פה משהו חריג. אם לא אז תדלגי, רק משקפת מה קראתי.

תנסי לקרוא את הספר "לא קשור אלייך", התיאור שלך הזכיר לי אותו קצת (לא אומרת שבהכרח המסקנה זהה)

בכל אופן, מקווה שרופא הילדים של הפותחת הוא אדם קשוב, שלא ינפנף אותה ב"ככה זה גיל שנתיים", ושהיא באמת תגיע כמה שיותר מהר לפחות לאבחון ראשוני שייתן לה כיוון ודרך טיפול התחלתית כדי שיהיה לה אוויר לנשימה...

(גם את בעצם לא כתבת ממש ישירות, אשרייך❤️)

בספר באמת הילד מאובחן בסוף עם בעיית תקשורת, אז כתבתי לא בהכרח המסקנה זהה אני סתם אישה זרה בפורום ולא מכירה את הילד והסיטואציה. אבל שווה כן לנסות לדבר עם הרופא, לתאר מה אתם עוברים וכו.

יכולה לומר לך שאני תיארתי לרופא סיטואציות מסוימות על גיל שנתיים וחצי והוא ממש לא אמר לי זה הגיל ולא שאל על קשיים מסביב ישר אמר תקשיבי יש פה ענין רציני וחבל שתסבלו לכו לאבחון. בסוף אצלנו זה דווקא כן היה ענין סביבתי שהשתפר פלאים בהמשך, אבל זה גם בא אצלנו "בהפתעה" ולא משהו שראינו ממש מלידה

זעם

כשברור שהמטרה בסוף היא למכור את הקורס המלא, אבל אולי שווה להרשם למשהו כזה ולראות אם מתחברים לגישה שלהם ואם זה משהו שמדבר אלייך.

כי הם מדברים ממש על זה שילדים שלא מצליחים להביע את הצורך שלהם זה יוצא בצורה כזו של זעם

יש לי בן שבדיוק ככה, מלידה, הוא אחרי לא מעט ילדים, הקטן שלנו.
מיום היוולדו נהייה לי קשה יותר, בשינה, באוכל, בהכל (עם דגש על שינה), אף אחד לא היה כמוהו.
עקשן בצורה בלתי סבירה, וכמו שאמרת, רוצה את האבטיח הזה דווקא ולא מה שהבאתי לו, זורק, כועס, בוכה.
הוא האחרון, גם כי כבר די הזדקנתי, וגם הוא ממש לא עושה לי חשק לעוד (ומזל...חחח)
ילד מהמם, מתוק, חכם ונבון בצורה מיוחדת, אבל קששששההההה
לא אפרט, מה שאת עוברת, זה הוא.
כעת הוא בן 3, הייתי אומרת שמעט התאזן, נרגע יותר. מוציאה אותו מהמעון מוקדם יותר, כדי שישן בשמונה וחצי בלילה (הוא שונא לישון, ודי לא זקוק לשינה, היפר), בעיות בגמילה...לא מכירה שיש דברים כאלה. אבל בבכי מעט השתפר
יש לך גדולים?
הגדולים שלי לפעמים יוצאים איתו, זה מתנה.
בעלך במילואים- אז בכלל יותר קשה כי את לבד, ואולי זה גם משפיע עליו, לכן אולי כדאי הדרכת הורים?
בכל אופן,
אני הרבה גבולות חציתי עם הילד הזה (באוכל, ברצונות, בסדר יום, דברים שאני נגד למשל באוכל, אצלו היתרתי, אין לי כוח למלחמות)
מה שכן!!
כשיש לי פנאי וזמן- והוא דורש משהו שאני לא מרשה
אני אומרת לא, ויודעת שעכשיו יהיה שעת סיוט, אבל חשוב שישמע גם לא, ואז אני מחבקת, ומנחמת, ומרגיעה, והוא צורח, אבל זה שלב שחשוב לפעמים, כי באמת הוא כבר התרגל לקבל כמעט הכל.
והתקופה הקשה תעבור, ותישאר המתיקות בלבד.
ליבי איתך
 

כמעט בכל מה שכתבת..

בן שנתיים וחצי

כנראה שהעקשנים חווים יותר חזק את גיל שנתיים…

אצלנו כבר חודשיים ככה, אולי יותר

אבל רואים ממש שינוי לטובה! למרות שיש ימים יותר קשוחים

באמת שאני חוצה אתו גבולות בלהרשות דברים שלא הרשיתי לגדולים, משתדלת לזרום עם הרוב ולעמוד על מה שממש חשוב לי.

כשהוא בוכה לפעמים עוזר להסיח את דעתו (לתת לו משהו שהוא אוהב לאכול/משחק אהוב/להחליף נושא)

ביחד עם מילואים זה באמת קשוח ממש…

אבל שוב, אני רואה שיש הטבה עם הזמן

מקווה שגם אצלך תהיה

בהצלחה ענקית וחיבוק!!!!

לא פשוט בכלל..

מהלידה.

אני מקשרת את זה להריון שבו חוויתי סטרס גדול כשפרצה המלחמה.

יצא לי גם לשמוע מעוד כמה שהשכבה הזאת לא פשוטה.

ואני רואה שזה כן משתפר כשהיא מתפתחת יותר ויותר

אבל זה כל כך קשה

ילדים עם רגישות גבוהה הם ממש ילדים עם צרכים מיוחדים.

החדשות הטובות הן שבהינתן התנאים הספציפיים שהילד צריך, או לפחות רובם - הם פורחים, ויש להם יכולות הרבה מעבר לממוצע.

החדשות הקשות הן ובכן, שיש לך ילד עם צרכים מיוחדים וזה לא פשוט בכלל.

אני רוצה למסגר מחדש רגע - הילד שלך עמוס תסכולים וממוגן, ולכן מתקשה להסתגל. ואת יודעת את זה ובוחרת לצמצם את התסכולים שעומדים בפניו גם המשמעות היא לאפשר לו דברים שהיית מעדה להימנע מהם.

מחזקת את ידייך לפנות להדרכת הורים טובה בגישה היקשרותית התפתחותית, שתתן לך קודם כל תמיכה וגם תעזור לך לדייק את הצרכים הספציים של הילד שלך כדי שתוכלו להתפתח יחד בטוב.

אולי לשחרר קצת. לא לחשוב על רגשות? פשוט לחיות. הוא לא אוהב בקבוק , שיצרח , לא רוצה משולש , שיצרח. את לא חייבת להרגיע אותו. אם ילד מתרגל שאמא מפחדת מבכי שלו ובוחרת בפינצטה על מה היא מתעקשת , אז הוא מתרגל לבכות על כל דבר. פעם כשבת שלי הייתה בת שנתיים  (עכשיו סיימה בית ספר) רצתה מיץ מסוים. והוא נגמר. אז היא צרחה שעתיים רצוף. והיא לא על הרצף ולא כלום. היא מתנדבת במד"א , עובדת , ציונים טובים.

ילדים גם מרגישים לחץ. אם יש לחץ באוויר , הם מאוד נלחצים. גם אם את לפי הספר , לא מרימה קול , מדברת בצורה יפה. הם עדיין מרגישים לחץ.

ההזדהות מאוד עוזרת לי (נחמת טיפשים 😌 ).

כתבנו פה על כיוון תקשורתי, אני לא חושבת בכלל.

הוא מתקשר מהמם. כשהוא רגוע ונינוח, וכן, זה קורה מידי פעם, תודה לה ' , הוא ילד מעלף, מתקשר, שר ורוקד, כשאחים שלו רבים הוא "כועס עליהם " בג'יבריש , או כשמישהו בוכה הוא מיד ניגש לנחם אותו ואני שלולית ממנו.

הציעו פה הדרכות הורים שונות ואני מאוד פתוחה לשמוע אבל לא מבינה בזה כ"כ, העולם הזה מלא במטפלים ואין לי סבלנות וזמן לניסוי וטעיה . אשמח להמלצה ספציפית.

עכשיו, דיברתי עם משהי מהמשפחה והיא מכירה אותו, תיארתי לה הכל והיא טוענת על קושי בוויסות חושי. שזה מאוד נשמע לי הגיוני. אבל מה עושים עם המידע היפה הזה? התפתחות הילד זה אומר טיפול שיתחיל עוד שנה בערך עם כל הטפסת...

נשמע פרק זמן סביר

תודה!

21 עוד היה נחשב גבוה, ההנחיה הייתה לרדת מץחת ל5

אותי הנחו לעשות פעם בשבוע בדיקת בטא ולמנוע חצי שנה

הופניתי גם למעקב אונקוגניקולוגי

אין לך עם מי להתייעץ ? רופאת נשים שתנחה?

יש לי את הפגישה במרפאת נשים בבית החולים עוד יומיים, ואני כמובן גם יכולה לקבוע תור בקופה לרופאת נשים.
אבל עד לתור ביום חמישי, עניין אותי לשמוע מה בערך ההנחיות כיום...

תודה על השיתוף!
מרגיע, כי אם למולה מליאה היה צריך רק 6 חודשים מניעה, אז מניחה לחלקי יהיה פחות.

אם באמת ההנחיה אצלי גם תהיה של מניעה קצרה של כמה חודשים, באיזה סוג של מניעה כדאי להשתמש, שלא יעשה לי בעיות ודימומים, ומתאים למניעה קצרה?

עד עכשיו המניעות שעשיתי היו עם נרות - שהם לא הרמטיים, ועם התקן - שנראה לי ביזבוז לשים התקן רק עבור כמה חודשים בודדים.

כולל חופשים

אם היא מסיימת כמו בי''ס רגיל ואז י 'חודשיים חופש

בעיני זה פחות הגיוני לקחת על החודשיים

מכירה כאלה שלוקחים על 12 חודשים

חלק על 11

וחלק על 10

ולפעמים הסכום משתנה בהתאמה

הכל יכל להיות בסדר אבל העיקר שמסוכם מראש

יש כלל שאם הצטרפתם באמצע שנה משלמים חלקי

את יכולה להחליט גם לא לגבות באוגוסט אבל לגלם את המחיר של אוגוסט בשאר החודשים- ז"א נניח חשבת לגבות 2000 שח לחודש שזה אומר סהכ 24,000 לשנה של 12 חודשים, אז את יכולה לא לגבות באוגוסט אבל שהמחיר לכל חודש יהיה 2180.

ורק צריך לסובב את העגיל או הנזם בזמן שאת מתחת למים.

אבל אני חושבת שראיתי את זה בתגובה של יועצת הלכה בקבוצה סגורה בפייסבוק.

זה מותר לכתחילה

אומרת את זה בכזאת ודאות?

אמנם ייתכן ויש מקרים שאכן אפשרי

אבל ממה שאני מכירה זה ממש לא לכתחילה, בטח לא לרוב הדעות ( גם אם בדיעבד כן מתירים)

למדתי את הנושא מכל הכיוונים,

זה נקרא מיעוט שאינו מקפיד,יותר מיזה ההקפדה היא שזה כן יהיה עליה,ומאחר שהיא לא מורידה את הנזם כלל,יש כלל בהלכה שיותר מ30 יום זה נחשב לחלק מהגוף,ולכן אין עם זה בעיה.

משום ש:א.נחשב חלק מהגוף

ב.מיעוט שאינו מקפיד

ג.לא רק שתצא כך לרשות הרבים אלא חשוב לה שזה יהיה עליה.

נכון שלפי הרמא לכתחילה מורידים הכל,אבל גם הוא סובר שאם אי אפשר להוריד וזה חלק מין הגוף הטבילה כשרה לכתחילה.

יהיה עלייך.

אם את רוצה רב, את יכולה לשאול בבית ההוראה של הרב זכריה בן שלמה

לשאלות בשיחה:

0528465585

למענה בוואצפ:

0515465585

בהריון שישי ותינוק בן שבעה חודשים בבית!

קשוח ממש! השבוע אני נכנסת לשבוע 14 ולא עשיתי שום בדיקה חוץ מסטיק! בחוסר תפקוד כמעט מוחלט, עכשיו פחתו הבחילות, אבל עדין לא ממש נוגעת במאכלים שגרמו לי בחילות...

אולי תנסי כדור נגד בחילות?

לי הבונגסטה גרם לעייפות קיצונית, אבל אני יודעת שיש עוד שני סוגים זה כבר מקל..

מקווה שתעברי את זה בקלות! זה באמת לא פשוט! ובאמת יש כאלו שנתברכו בכך שהן לא מרגישות כלום בתחילת ההריון ב"ה..

כבר הגעתי לשלב שאני מרגישה שהכל בראש שלי והנה כולם בסדר ועושות את זה ועוברות את זה

אז תודה על הנרמול.

ממש ממש מתלבטת על בונגסטה

אני לא אחת שבעד כדורים ואף פעם לא לקחתי והיה לי הריונות קשים תמיד

אבל הפעם שילוב מקרים שמרגיש לי חסר שליטה.

חוץ מעייפות שזה נראה לי עדיף יש עוד משהו? השפעה אפילו מזערית על העובר?

זה כדור מאה אחוז בטוח לשימוש בהריון

לזה הוא נועד

והוא פשוט מציל נפשות!! את לא מבינה איזה הקלה זה לקום בבוקר ולהרגיש טוב

ממליצה ממש ממש ממש

אין לך מה לחשוש.. אותי זה ממש הציל, אומנם לא היה לי תאבון אבל הצלחתי להרים את הבית ולהכין אוכל מבלי להיגעל..

4 הריונות סבלתי בלי הכדור, לא ידעתי שיש כדור כזה בכלל ובהריון החמישי כששיתפתי את הרופאה שאני לא מתפקדת בכלל היא ישר הציעה וזה עשה לי פלאים בתפקוד חוץ מהעייפות אבל נראה לי שגםצחסר לי ברזל שזה משהו בפני עצמו כי בהריון החמישי לא סבלתי מעייפות כזו...

איך באמת ממשיכים הכל כרגיל?

ולמה תמיד אנחנו מסתכלות מסביב ולא לבפנים?

אני שואלת גם את עצמי,

מה זה מעניין אם כולן עובדות ונראה שמתפקדות כרגיל,

אם אני לא מצליחה.

אני בתחילת הריון ראשון עכשיו וחלשה, בחילות, הקאות.

ואני גם עצמאית וגם שכירה,

וזה קשוח.

ופשוט מורידה את הראש לגל הזה שיעבור, 

ועושה את המינימום מינימום.

אז תרגישי בנח, יש כל כך הרבה נשים שגם להן קשה ולא מצליחות להמשיך לעבוד ולתפקד כרגיל,

ולא צריך להילחם בהרגשה הזו,

כי גם ככה אנחנו מותשות.

תנשמי עמוק,

זה גל, וזה יעבור.

(אומרת הכל גם לעצמי)

ומזל טוב 😊

יאללה בעזרת ה' שימתיק לנו את התקופה הזו מהר לשמחה זוהרת ומאושרת

גם לך השם גדוללל כמובן💓

ותודה נראה לי שאפילו לא הספקתי להתרגש ולאחל לעצמי גיליתי מזה שהרגשתי כל כך נורא

לעזוב את העבודה למשך ימי הקושי של ההתחלה
זה מה שאני עשיתי (אבל עם היפרמאזיס)
העבודה תחכה הכסף יחכה
את תרגישי טוב ותחזרי.

תכלס, אנחנו גם לא יעילות בעבודה עם הבחילות והחולשה הזו. אז בשביל מה?

זה מבאס.
אבל אל תקחי לך עכשיו לקוחות חדשות... לא?

אלא לדבר תדיר

ואני לא בדיוק מבינה למה את מתכוונת אבל לדעתי אתם צריכים טיפול זוגי כי ברור שהאמון ביניכם נפגם לפי המעט שכתבת

שולחת חיבוק❤️

אבל אין לו מה להגיד חוץ מזה שהוא מתנצל

ואני כועסת

כי מה עוזרת לי התנצלות שאני צריכה לשלם מחירים על דברים שהוא עשה בלי לשאול אותי ובלי להתחשב בי

נניח לספר לי במשך תקופה מאוד עמוסה אחרי לידה שהוא חייב לעבוד

ולאז לגלות שהוא לא עבד רוב הזמן הזה

או להשתמש בכספים שלנו בצורה שלא סיכמנו עליה

סליחה לא תעזור לי במיוחד שהסליחה שלו לא נחשבת בשבילי

כי את יודעת שהוא עלול לחזור שוב על הדברים האלה?

אם זה כך, אז הבעיה היא באמת בחוסר האמון שלך בו, שהוא זה שמוביל לכעס, וזו באמת בעיה שורשית יותר...

מצטרפת להמלצה לפנות לטיפול זוגי (בתקווה שיש לכם הכסף לכך...) כדי לפתור את הבעיה מהשורש...

חיבוק!

לא יחזור על זה

וגם מה זה עוזר לי אם משכורות שלמות שלי יצטרכו ללכת על להחזיר שטויות שהוא עשה או דברים שהוא אמר שיטפל בהם ולא טיפל והצטברו

היינו בטיפול ואולי נמשיך אבל פתרונות לבעיות שהוא כבר יצר זה לא יתן לי 

אולי זה משהו נקודתי אצלו?

אני יודעת שיש דבר כזה אנשים שממש יש להם באג עם כסף.

זה יכול להיות כמו התמכרות להימורים, שאתה ממש מכור פיזית ללהוציא כסף על כביכול השקעות שנראות לך שוות,

ואתה כמובן לא תשתף את הבת זוג שלך,

כי היא לא מכורה לזה אז בוודאי לא תסכים,

מצד שני אין לך כל כך שליטה על זה,

כמו כל התמכרות אחרת לסמים או לאלכוהול.

ממש עושים לזה גמילה.

אולי הרחקתי לכת, אבל נשמע שיש לך פה אישיו ממש סביב הכסף, יותר מססביב האמון הבסיסי שנפגע.

וגם הסיטואציה שהוא מבקש סליחה רק, ולא מנסה לשנות מעבר לזה,

והתחושה שלך שהוא מבקש כי הוא מבין שזה לא בסדר,

מצד שני כנראה לא יצליח לא לעשות את זה שוב.

ממש קשוח אם זה זה.

אבל תמיד אפשר לטפל. חיבוק.

באמת סליחה אין סיבה שתספק אותך. אם אין לך אמון שהוא לא יעשה את זה שוב פעם.

אני לרוב צריכה להבין גם מה אתה מבין מיזה שזה לא בסדר ומה תעשה להבא כדי שלא יקרה.

תנסי לחשוב מה כן ירגיע אותך, ותבדקי אם יש לך אפשרות לקבל את זה ממנו.

וכמובן טיפול זוגי.

את לא מעורבת בחשבונות הבנק שלכם?

לא ראית שאין משכורת שנכנסת?

אם את לא מסכימה עם הוצאות כספיות שלו, אתם צריכים לשבת ולהגדיר מה כן

זה מאוד כוללני ותלוי במה מדובר כמובן וצריך להבין את הפרטים אבל בכללי נראה שיש ביניכם דינמיקה לקויה שצריך לתקן ואמון שצריך לבנות מחדש

ואת צודקת. סליחה לא תעזור. נדרש גם לרדת לפסים מעשיים

פשוט בזבז את הזמן שלו במשרד שלו

ולא יום יומיים תקופה

בדקנו התמודדות עם התמכרות או בריחה ממחויבות

וגם אם הוא יטפל בזה זה לא עוזר לי עם הכעס והבעיןת שכבר הוא הכניס לתוכם

כי את מה שהיה את לא יכולה לשנות אבל מכאן והלאה צריך לבנות

לדעתי צריך להתייחס ל- למה הוא במשרד אם הוא לא עובד?

מה הוא עושה שם בשעות שהוא אומר שהוא עובד?

על מה הוא בזבז,כסף? למה זה חשוב לדעתו? למה זה לא חשוב לדעתך? ולנה הוא עושה דברים מאחורי גבך?

את כל זה אני כותבת כאישה של עצמאי בעצמי. בעלי מתוקף עבודתו מנהל קשרים חברתיים רחבים ולכן העבודה היא לא רק במשרד, שזה התכלס הרבה פעמים. יש גם מעבר ויש לו גם חיים אישיים כמובן. אז אני לא מתפלאת למה הוא לא במשרד כל הזמן כשהוא יוצא וגם לא דורשת דין וחשבון על כל יציאה מהבית, ואם הוא עצמאי זה גם לא אומר שכל הזמן יש הכנסה כמובן (בעז"ה כן?) הרבה מדברים שעושה עצמאי זה הכנות ועבודה לקראת הכנסות עתידיות.

אבל את מכירה את בעלך ויודעת מה היה שם. תפנו שוב לטיפול וביז"ה מקווה שתצליחו לצאת מהמשבר

דברים לא טובים

ואני בכלל לא מבקשת דין וחשבון לכן הוא הצליח למשוך את זה תקופה

התגלה בטעות

להתנהל דינמיקה של דין וחשבון בכלל בעיניי,ממקום של דרישה

זה יותר מתאים לאמא מול ילד

בזוגיות זה אמור לעבוד אחרת

את סמכת ונתת אמון והוא הוליך אותך שולל לפי מה שאת אומרת. עד עכשיו התנהלת כמו אישה נורמטיבית בתחום הזה. אל תתני למקרה הזה להפוך אותך לאמא מולו לדעתי ולהתחיל לרדיף אחריו עם בקשות והסברים

ודווקא לכן חשוב ליווי טיפולי טוב כי זה לא פותר את הפצע, לבדוק כל רגע איפה הוא ומה עם העסקה ההיא ולמה לא נכנס כסף ומה עשית בחוץ כל הזמן הזה, זה רק ייצור אחד חדש

נלך לטיפול אני פשוט כועסת יותר מדיי בשביל לתת בכלל הזדמנות

ולא מדובר באיזה קושי כלכלי שיכול להיות בכל עסק וזה חלק מהסיכון

פשוט בריחה אישית שלו נפשית ממחויבות שאני אין לי כוח להכיל

וזה עסק שהוא בחר בו ותמכתי

ולהישאר כועסת קצת. לדעתי

מה שמרגיש לך - תנכיחי

בזוגיות יהיה להגדיר יעדים של ליווי עסקי או של רו"ח שבודק הביצוע מול התכנית

או עבודה כשכיר.

כרגע את כועסת מאוד מאוד ולכן לא רואה מה זה יעזור,

אבל בע"ה אחרי הכעס יגיעו גם דברים אחרים, יש עוד תקווה ויש עוד עתיד.

חיבוק גדול!!!

ותראי איזה נס שהתגלה עכשיו ולא המשיך להידרדר חלילה.

אולי יעזור גם לדבר עם ה', להשליך עליו את הניסיון.

כשעושים טעות יש עניין לקחת אחריות ולעשות חשבון נפש,

אבל פה לא עשית טעות, ולכן מצד ההתמודדות שלך אפשר להסתכל על זה כמו על גזירה ולהתפלל קרע רוע גזר דיננו.

ושיתהפך הכל לטובה ומחושך ואפילה תצאו לאור גדול!

חיבוק 🤗

עצמאי צריך לדעת לנהל את עצמו ולנהל סדר יום, מעבר לעניין המקצועי. ישנם אנשים מאוד מוכשרים ומקצועיים אבל לא מתאים להם להיות עצמאיים

יש תוכנית ברורה לשינוי? וזה לא יקרה שוב?

בעיני הכעס שלך הוא לא הבעיה, הפוך. הכעס אומר שאת עדיין מרגישה משהו ושיש עם מה לעבוד. הבעיה היא האמון שנפגע, וזה הדבר הכי קשה בין בני זוג. אין לי עיצות לצערי איך משקמים אמון אחרי בגידה משמעותית (בעיני הגם שזה בזמן ובכסף, זאת בגידה לכל דבר, אבל זכותך לא להסכים עם ההגדרה כמובן) אבל כן חשוב לדעתי לתמלל לו את הכעס הזה. להגיד את זה כל פעם שאת מרגישה ככה. אני בשונה מתגובות אחרות פה, כן חושבת שהסתרה זה דבר חמור מאוד וחשוב לשקף לו את זה וכמובן לעשות תוכנית מסודרת איך לצאת מהמצב הזה ואיך לוודא שזה לא יקרה שוב 

קו קלוש

❤️

וכבר שנה חיכיתי לזה

ואני שיא המתרגשת מלשמיין שזה אמיתי

ואז יש את הקול הזהיר ש..מה את מדומיינת זה כהז חלש ולא אומר..ואולי לא ימשיך

מצד איחור- הביוץ שלי מאוחר כמעט תמיד אז סביר להניח שאני לפני איחור אז לא מצפה שיהיה פס חזק..וגם יצא לי הריונות שזיהיתי ככה

גם אתמול היה לי חשד שיש שם משהו בבדיקה

וכאילו אני רגע מתרגשת

ורגע מנסה להשתיק את הלב

ובשכל אני כזה- אבל למה את כזה רוצה .. גם ככה עמוס לך בחיים ואין לך כח..ומלא מילואים..והריון שלישי במילואים לש המלחמה האלו איזה הזויייייי!!

ומצד שני יש לי דביליות כזאת שדוקא הריון-לידה-תינוק זה גם נותן לי את הכח והשמחה

וגם באמת הלב רצה

איך מכילים את 2 הצדדים יחד

איך מצפים ולא מצפים

מתרגשים ולא מדי

רוצים ממש וחוששים

אני מרגישה לא נורמלית

כשאני מגלה הריון, גם כזה שחיכיתי לו הרבה זמן

יש תמיד חששות מה ואילו

בתוך תוכי אני יודעת שרציתי ואני שמחה

אבל זה בסדר שיש גם רגשות אחרים ביחד

לאט לאט ההריון נהיה יותר בטוח וודאי וחלק מהקולות מושתקים מאליהם.. ואז יש קולות מחשבות ורגשות אחרים.. אבל חכי

לא נקדים את המאוחר 😉