אבל זה נובע מהערך הראשוני של התורה - שכל כך חשוב ללמוד תורה ברצף לפחות כמה שנים, עד שזה פשוט שווה את הקושי אחר כך שיש בכניסה ל"חיים האמיתיים".

בכל אופן, יכולה לומר לך שעם כל זה שאני התחלתי לימודי תואר בגיל 19 ובעלי התחיל בגיל 28 - הוא היום כבר עם כמעט שני תארים ראשונים ועוד תואר שני, בעוד אני עם תואר ראשון (שלא בשימוש בכלל) ותעודה...

זה קשור גם לזה שהוא חכם מעל הממוצע, כמובן, אבל זה קשור גם לזה שאני כאישה, בתקופת הפוריות של היריונות ולידות, פשוט לא מסוגלת להקדיש את ראשי בלימודי תואר תובעניים, והוא לעומתי, עם כל העומס המשפחתי (התחיל את לימודי התואר עם חמישה ילדים), צלח יפה את שנות התואר, פשוט כי הריכוז שלו כמעט לא נפגע במהלך השנים האלה...

בקיצור, אני באמת חושבת שיש מעלה גדולה בשנות הישיבה שלפני היציאה לחיים - חוץ מזה שכך יש אנשים שמוצאים את עתידם דווקא בעולם התורני, וחוץ מזה שהשכל שלהם מתחדד בשנים האלו, מה שעוזר אחר כך בלימודי התואר - אין תחליף לבסיס הרוחני שזה נותן לחיים, לא רק של האיש עצמו אלא גם של אשתו ושל כל משפחתו.

עד כאן משנתי בנושא

חוששת מאאוטינג לכן מחקתי 

כל אחד עובר את התהליך המדויק שלו בחיים.

למדתי תואר ומצאתי את עצמי בהתברברות כשהבנתי שלא נכון לי לעסוק במקצוע הזה.

ומכירה נשים שהחליפו מקצוע ועבודה כמה פעמים. חברה שלי בגיל +40 עזבה עבודה קבועה וטובה ומחפשת את עצמה היום...

אז נכון שהמסלול של הבנים קצת מוביל אותם לשאול את השאלות מאוחר.. אבל לא חושבת שההתברברות היא בגלל זה. זה עניין של אופי ושל ניסיון שה' שולח.

לא רציתי לשתף מקודם יותר מידי שלא יזהו אותי

אבל אחרי הכל

בעלי תודה לה' מצא את עצמו דיי מהר

אחרי ישיבה שנתיים שירות אזרחי מותאם לציבור החרדי

סיים תואר ראשון

מייד אחרי שסיים עשה תעודה מקצועית בתחום אחר שרצה לעסוק כתחביב

כרגע בשנת ''חופשה'' מלימודים

שנה הבאה צפוי להירשם לתואר נוסף גם בתחום

בכל השנים האלה כמובן עובד כרגיל בתחום שלומד

ומאוד נהנה..

אני חושבת ואומרת ממש בזהירות, לא בטוח שזה נכון

אבל נגיד בעלי ידע מגיל קטן שזה מה שהוא רוצה לעשות, לכן מבחינתו מעבר למבחן התאמה לקבלת מלגה - שגם שם יצא שמתאים לתחום - זה היה לו דיי ברור מאז ומתמיד.

בנוסף, אבא שלו עבד כל הילדות שלו, אולי ככה כל השנים ידע גם לתכנן כי זה היה מובן מאליו שייצא לעבוד. 

אנחנו למשל בדיוק ההפך ממה שכתבת

וגם במחשבה זריזה במשפחה וחברות שלי יש יותר נשים שמחפשות מה הן יעשו בחיים ומה נכון להן, מאשר גברים.

דווקא מרגישה שהגברים פחות מחפשים את החיבור הנפשי לעבודה ולכן יותר קל להם- ללמוד משהו שמעניין אותם, לעבוד בו ושלום על ישראל.

נשים יותר "מוסללות".

מסלול חייה של אישה כיבכול די ברור, וגם האופציות למקצוע לא מאוד מגוונות (זה מאוד מאוד סטיגמטי מה שאני כותבת כאן, ברור לי. אבל זה הכיוון הכללי)

אצל גברים יש פחות הכוונה לתפקידים ומקצועות מסויימים, אז אפשר יותר להתלבט

אבל בלי קשר, אני לא כל כך רואה את זה סביבנו.

זה בעיקר תלוי אופי / אדם (גם נשים גם גברים) / בחירת מסלול בחיים וכו'

דווקא מרגיש לי שהגברים מתחילים את המסלול המקצועי שלהם בשלב בוגר ובשל יותר, הרבה פעמים אחרי חתונה ולפעמים אפילו אחרי ילד/ שניים ולכן מחליטים ממקום שקול יותר

לעומת הבנות שמסיימות שירות לאומי ויאללה עופי ללמוד מקצוע כי את תצטרכי לפרנס בהתחלה כי בעלך יהיה אברך ודי מהר תביאו ילדים כי אתם דוסים... אז הבנות מחליטות בגיל 19-20 החלטה פזיזה שנובעת מלחץ חברתי/ מה שהן מכירות/ איך שהן מדמיינות את החיים והולכות ללמוד מקצוע שלאו דווקא מתאים להן.

מסביבי המון נשים (כולל אותי) הלכו ללמוד מקצועות "צווארון ורוד" כגון סיעוד, הוראה, עו"ס ואז אופס גילו שזה לא מפרנס מספיק/ לא מעניין אותן/ לא מסתדר עם הילדים כפי שדמיינו ואז עושות הסבה תוך כדי הריונות ולידות שזה קשוח או נדפקות עם מקצוע שלא מתאים להן.

והגברים מגיעים מאוד ממוקדים, כבר מתוך איזו בגרות ובשלות והבנה כלשהי של מה זה חיי משפחה, והולכים ללמוד מקצוע מתוך שיקולים נכונים יותר ופחות נוהים אחרי טרנדים של גילאי העשרה.

כך לפחות בתחושה שלי

גילוי נאות-

התחלתי תואר x ואחרי שנה עברתי לתואר y ומאד נהנית ומרוצה מהבחירה שעשיתי לעבור לתואר שעשיתי.

מכירה המון בנות שאחרי שנה א' בלימודים, אחרי שטועמים קצת מה זה התואר הזה, מבינות שזה פחות מה שהן מחפשות, ועדיין ממשיכות וגומרות את אותו תואר כי לא רוצות "לבזבז" שנה או לעשות שינוי באמצע. ואחכ הן אוכלות אותה מלא שנים בסבל במקום עבודה שלא באמת אוהבות ומתחברות לתחום וחבל..

אני רוצה להוסיף על נטועה שכתבה נכון מאד,

אני מרגישה שאצל בנים, הם יכולים לחכות חצי שנה-שנה ולשקול בנחת את כל הצדדים עד שיחליטו מה הכי נכון שילמדו. בינתיים הם עובדים במשהו שלא צריך תואר, כמו שכתבו פה- אבטחה וכו'..

לעומת בנות, שכל חצי שנה-שנה של עיכוב, זה עיכוב של ילדים! או של חתונה.

יש דד ליין ולחץ להתחיל מהר ולסיים מהר כדי להתחתן בשנה ג' או ד'. או לחכות שנה ולהביא ילד, או שמביאים ילד ואז צריך דחוף לסיים את התואר כדי לפרנס את אותו ילד ולגדל אותו ברוגע ולא בג'ינגול של בית, לימודים ועבודה.

כל חצי שנה או שנה של עיכוב הם קריטיים ממש.

לעומת הגברים שלא נורא, החצי שנה הזאת זה לא מה שיעשה את ההבדל.

בנוסף לזה, אני ראיתי שלגברים דוסיים שנמצאים כמה וכמה שנים בישיבה, קצת קשה לצאת מהחממה. כי זה מה שהם רגילים כל חייהם.

לעומת נשים, שבגיל 18 בום את חייבת לצאת לעולם. גברים יכולים להיות בישיבה עד גיל 25 ואז להתגייס לשנה שנתיים, ואז לחזור לישיבה עוד שנה שנתיים. בינתיים להתחתן או לקראת סוף התקופה להתחתן. וכל הזמן הזה הם בחממה שמספקת להם שגרה וסדר יום, הכוונה, אוכל, מגורים, חברים. מה רע? עטופים בסביבה דתית כמוהם פחות או יותר, בלי "פיתויים" של העולם הגדול. לדעתי לגברים כאלה יותר קשה לעשות את הצעד ולצאת מהחממה, זה פשוט יקח יותר זמן מאשר לגבר ממוצע אחר שלא חי בחממה הזו. 

אני באמת דיברתי יותר על גברים שעושים הסדר, ולא גבוהה.. וגם אם נשארים עוד שנה - שנתיים אחרי שיעור ה' זה לא כמו בישיבה גבוהה שאנשים לפעמים מתקשים לעשות את הצעד ולצאת מהישיבה, גם כשזה הדבר הנכון, בין אם כי הראש כבר לא באמת שקוע בתורה, בין אם בגלל דוחק הפרנסה או אלף סיבות אחרות...

אני מודה גם שאני פחות בגישה של להשאר כמה שיותר בישיבה, אני מאוד בעד לימוד תורה וגם בעד אברכות בתחילת החיים... אבל מי שלא מתכוון להמשיך בלימוד תורה כל חייו, צריך גם להיות כנה וישר עם עצמו ועם ביתו מתי הזמן לעזוב את הישיבה. 

אבל יש משהו אצל גברים שהם מתוסבכים עם עצמם, לאו דווקא בנושא מקצועי (יצא לי להחשף יותר בנושא הדתי- גברים נשואים עם ילדים שהחליטו בשלב מסוים להוריד את הכיפה)

כשהם יוצאים  לחיים האמיתיים (בציבור הכללי - אחרי צבא) וצריכים לבסס לעצמם מקצוע ופרנסה, לבנות את עצמם.

ההבדל המשמעותי בין גברים דתיים שיוצאים אחרי שנות לימוד בישיבה לעומת צעירים יוצאי צבא - הוא ״מרווח הטעות, הניסוי והטעייה״

בגדול, צעיר בן 22-24, אחרי צבא ואולי קצת שירות קבע למי שעשה קצונה (ועוד ½ שנה טיול) - הולך ללמוד / משתלב בעסק / פותח עגלת קפה …

עוברות שלוש ארבע שנים - ותוך כדי הוא מתבגר וצובר ניסיון ומגבש לעצמו את העתיד שלו.  

אם הבחירה של גיל 22 מוצלחת - הוא ממשיך.

אם לא, משנה ומחליף עבודות ותחומי עיסוק.  

בגיל 27-28-29, 5-6 שנים אחרי שיצא לחיים האמיתיים, הוא כבר במצב די מגובש על העתיד המקצועי שלו.  

אברך יוצא מהישיבה בגיל 30-35, ורק אז מתחיל את שלב הניסוי וטעייה שהצעיר המקביל אליו היה בו הרבה שנים קודם לכן. 

מה שאני רואה סביבי, בנות בלחץ להספיק לסיים הכל מהר, לומדות את הברירת מחדל שלהן - בין אם זה מקצוע כמו הוראה ובין אם משהו באוניברסיטה אבל שלא חשבו עליו יותר מדי מתאים לא מתאים, פשוט נרשמו למדו וסיימו, והיום סביב גיל 30 המון בלבול מה בעצם אני רוצה.

והגברים דוקא בגלל השנים בישיבה היה להם זמן לחשוב, לדבר עם בוגרים מהם, לראות מה אחרים עושים, לעשות פסיכו בנחת, אולי איזה קורס בפתוחה, להבין מה הם רוצים ואז הם מתחילים ללמוד באמת מקצוע רלוונטי

הלוואי שהם ילמדו מקצוע תוך כדי הישיבה (מיד אחרי יב/צבא מבחינתי) ויתחילו לעבוד.

קשה ממש השנים האלה שחיים ממקצוע אחד + מלגה + עבודות מזדמנות

וגם לנשים. לדעתי צריך פעם בשנה לעשות לכל שכבה בנפרד באולפנה דוגמאות של מקצועות כולל כמה מרוויחים. כמה עובדים בשבוע. וכל מידע רלוונטי בשביל לכוון אותן גבוה.

מרגיש לי שהציבור שלנו (אני דתיה מהשומרון) "מפחד" מכסף וחושב שלהרוויח כסף זה מנוגד לאידיאלים

וכשמתחילים לחלום על דירה רואים שזה חלום שקשה להגשים 

בזמן המקצוע לנסות לשלב חצי יום האידיאל

אפשר בימי שישי או יום אחר בשבוע שילכו לכולל וגם בשבתות ללמוד תורה

ומי שרוצה להיות תלמיד חכם שילך לכיוון הזה בכל הכוח. 

במסגרת מסלול ההסדר למשל, או דוחה את השירות הצבאי ולומד לפני כן בישיבה גבוהה, לא ראוי בעיניי שילמד במקביל גם מקצוע.

הדחייה או קיצור השירות ניתנים בשביל לימוד תורה, ולא בשביל דברים אחרים.

לגבי עניין הגישה לכסף, אני מסכימה.

אבל זה יותר רחב ממפגש פה מפגש שם, זו תפיסה מסויימת בכל מה שקשור לכסף ואידיאלים.

אבל היא משלבת קשורה לתפיסה אידיאולוגית רחבה יותר שכוללת בתוכה למשל עמדה לגבי מקומן / תפקידן של נשים, חינוך למצויינות ועוד. לא מצליחה לנסח את עצמי בצורה ברורה כרגע

זה נחמד להביא מישהי שיספר להם כמה מרוויח,

אבל -

א. מנסיוני ומהשכבה שלי באולפנא, זה לא עניין אף אחת בשלב זה של החיים.

ב. חצי שכבה לא מגיעה להרצאות, או נמצאות בפלאפון. רק בודדות שזה באמת מעניין אותן יקשיבו. אגב, אותן בודדות יכולות לעשות את הבירור הזה לבד.

ג. לא תמיד בשלים בגיל 16-17-18 לחשוב על העתיד ברמה כזאת מפורטת של כמה ירוויחו.

בקושי הכנה לחיי נישואים נעשית, בעדינות ובזהירות, אז מקצוע? כסף? רחוק כשנות אור מהמגזר הדתי לאומי בעיני

לגבי תורה עם מקצוע

בעלי פעם הסביר לי שזה פשוט לא הולך ביחד. זה או שהוא מרוכז כל כולו בתורה, או שהוא מרוכז כל כולו בתואר. לגברים קשה לעשות את המיקבול הזה. בניגוד אלינו הנשים..

הוא הסביר לי לדוגמא שאם הוא יושב בישיבה ויודע שיש לו מבחן נגיד בקורס מסויים, הוא לא יצליח להתרכז וללמוד תורה באמת, הוא רק יהיה עסוק במבחן, בחומר, בלמידה, במטלות שנתנו השבוע וכו'..

מי שבאמת נמצא בישיבה בשביל ללמוד תורה, לא צריך ללמוד במקביל תואר. 

מי שנמצא בישיבה בשביל לסמן וי או סתם נגרר חברתית - אחלה שיעשה תואר.

בשונה מהעבר.

אני מורה של בני נוער, דתיים. וכל היום השיח הוא סביב כסף, שבהייטק מרוויחים יותר, והכי טוב להיות עצמאים וכו..

אז  מניסיון זה מאוד מעניין אותם וזה חשוב ללמד אותם גם חינוך כלכלי.

רק שמעבר כן קצת עצוב לי שזה השיח. הם מאוד מודעים למחירים בחוץ ולמחירי הדיור ומתוך כך רוצים לדעת מה יהיה רווחי בעתיד. ולכן יש הרבה שיח סביב כסף.. 

זה רעיון מדהים ונחוץ ממש להכניס ידע והתנסות על מקצועות אפשריים, התנהלות כלכלית וניהול כספים לתוכנית הלימודים. ושיהיה על זה בגרות. זה הרבה יותר חשוב מספרות ולא פחות חשוב מאזרחות.

ואני דווקא זוכרת באולפנה שהרבה בנות היו מתעצבנות על הלימודים- מה זה יועיל לי בעתיד? על מקצוע כזה הן דווקא היו מבינות שיש לו משמעות לעתיד שלהן. 

ברגע שהוא ילמד תוך כדי לימודי מקצוע - כבר יהיה לו קשה ללמוד תורה כמו שצריך. (ראיתי את זה על בעלי - במהלך לימודי התואר הוא למד ולומד חצי יום תורה. והוא משקיע בזה היטב, אבל עדיין זה ממש לא כמו בשנים שלמד רק תורה, שאז ראשו ורובו היו בה, ואם תפסתי אותו בוהה באוויר זה היה כי חשב רק על סוגיה כלשהי בלימוד ולא על בעיה מתמטית, כמו שקרה לא מעט במהלך שנות התואר שלו...)

ומכיוון שאנחנו רואים חשיבות בלימוד תורה רציני, לפחות בתחילת החיים, אנחנו מוכנים להקריב בשביל זה את דחיית לימודי התואר...

אני עובדת במשרה טובה ומעניינת, עם משכורת טובה, הגעתי אליה בלי לחפש אותה ספציפית ובלי ללמוד את המקצוע הספציפי ובלי תואר או למודים משמעותיים, אלא רק ניסיון מעבודות קודמות שכל אחת היתה שונה מקודמתה.

מכירה כמה שרק לקראת גיל 40 הגיעו למה שאת קוראת התפתחות מקצועית

בעוד שאצל הבנות זה 22-25....

נראה לי בעיקר שבאמת התורה היא חייהם

ופחות מרגישים צורך למצוא חיים מקצועיים

והפרנסה היא מערך של אחריות ולא של קריירה/ הגדרה עצמית

אצל רובם זה כן קורה יום אחד...

גם מעצמם ולפעמים מדחיפה של הסביבה

רצף אירועים ממש מרגיזים ועוד מלווים בהרגשה של חוסר התחשבות

חיבוק

או לשאול, או להגיע מראש שבעים...

אבל זה אחד המבאסים גם להיות באירוע ולא לאכול וגם הקטע שלא מתחשבים...

אמרה שהוא ידאג לנו.

היא גם הרשתה לעצמה לאכול משהו בטענה שזה טבעוני, אני לא חושבת שהיתה אוכלת אם היתה יודעת שהוא אוכל טרף

בסוף הוא יודע הכל

מבינה שציפיתי יותר מידי

נשמע סופר קשוח, ובפרט שכשארחת כל כך טרחת והתחשבת..

אני בסיטואציות כאלו דואגת להביא איתי משהו- סלט/ פשטידה/ עוגה שאני אוהבת (אפילו קנוי...) ואז יודעת שבכל מצב יהיה לנו משהו לנשנש...

האמת אני חושבת שצריך לדבר איתו ברחל בתל הקטנה. בסוף הוא גדל כדתי והוא מכיר את ההלכות. אז נראה לי בסיסי שאם הוא מארח את המשפחה הדתית שלו הוא יתחשב.

(אצלינו במשפחה גם יש דתל"ש שמארח ודואגים שהכל יהיה כשר... אולי ההבדל הוא שהוא דתל"ש כבר מעל 30 שנה ועבר מזמן את הקטע של לעשות דווקא.)

וזה בלי לדבר על הקטע של להתארח אצל זוג לא נשוי אבל זה כבר עניין שלכם...

קיצור, אני חושבת שאפשר לדבר איתו כאדם בוגר בתקוה להבנה

בסוף כשבעלי אמר לו שיש בעיה עם זה שהוא מחמם בתנור הוא נעצר, אבל זה היה מאוחר מידי.

אני לא חושבת שזה היה דווקא כמו פשוט חוסר מחשבה עלינו.

ולגבי זה שהם זוג לא נשוי- יש דברים מורכבים בין משפחות...

יש צפרדעים שבולעים

בואי, גם זה שהיא קונסרבטיבית זה לא מציאה, אפילו שהיא חמודה ממש

וזה שהיא מסיתה אותו שמאלה שמאלה שמאלה

מצב קשוח.

ומנסים לאזן, די למען כיבוד הורים/חמים

ולתזכר אותו ....

ובאמת נשמע מצב מאתגר, בהצלחה!!

לק"י

למשפחה קרובה מן הראוי לדאוג.

זה גם לא מישהו בודד ששומר כשרות. מן הסתם שהיו לא מעט.

לק"י

לי יש אחות טבעונית, אז הכי הגיוני שאני אדאג לה לאוכל באירועים. לא חייבים שיהיה לה הכל, אבל שיהיה מה.

היא משפחה קרובה, לא איזה סבתא של הבת דודה מהצד השני.

ותחשבי שהייתי במצבים כאלו עם ילדים שצריך לומר להם לא לגעת בכלום

למדתי להאכיל את כולם לפני (קונה להם פיצות אז הם מאושרים)  ולשמוח ביחד המשפחתי

גם אצלינו נושאי שיחה זה קשוח ביותר בטח מאז הבלאגנים של הרפורמה ועוד יותר מאז המלחמה בעזה, אני מנסה למצוא נושאי שיחה לא נפיצים, להחמיא על מה שאפשר, לשתוק הרבה גם כששומעת דברים כואבים וללכת הביתה בידיעה שעשיתי מה שיכולתי.

משערת שגם לצד השני יש מה לומר עלינו כי כל אחד רגיש לדברים אחרים.

ולבקש להתחשב או להגיע שבעים או להביא פיצה בעצמכם

אצלנו השיח במשפחה על הכשרות פתוח, לא אוכלים טרפות ב"ה אבל לא ברמה שלנו אז מדברים על מה כן ומה לא, כשברור לנו שזה שיח לגיטימי

אתם התחשבתם עם האקדח, לגיטימי שיתחשבו בדברים אחרים שחשובים לכם. לא רואה סיבה להשאיר את זה לא פתור ולצבור מרמורים

אצלנו אחרי תקופה קצת מתוחה בהתחלה פתחתי שיח ומאז עובר בטוב והכל בסדר

מה נשמע עם אנשים.

בחיים לא הייתי מכבדת בקשה כזו. אני לא אגיד לך אפילו לבוא עם חולצה עם שרוול ולא גופיה.

על האקדח אתה בא עלי??

לק"י

(חולצה עם שרוולים, לא מחשוף גדול, מכנסיים לא קצרים).

לא מבקשת אולי, אבל כן ברור לי שאמורים לכבד. למרות שמאנשים שמבקשים ממני לא לבוא עם אקדח, בהחלט אפשר לבקש לבוא עם לבוש מכבד. מבחינתם זה כנראה ממש דת, הפציפזם הזה (לא שאני מסכימה איתם כמובן. אבל יש מצבים שעדיף לכבד כדי לשמור על יחסים תקינים. בטח אם מדובר בביקור של פעם ב...).

אבל גם כוללת את הרתיעה מהנוכחות שלו במרחב האישי שלהם, רתיעה מכך שהוא חלק מחיי היומיום (במגוריהם כביכול אין סיבה לנשק), העובדה שהוא בתוך בית עם ילדים, והצורך להסביר להם. מבחינתם שהילד גם לא ילך לצבא... יש למשל הורים פציפיסטיים שמסרבים לחשוף את הילדים למשחקים עם אלימות וכיבוש, אפילו משחקי קופסה, אז הם לא ירצו מראה של הכלי הזה עצמו בבית.

(חושבת על הקבלה של אולי לבוא במעיל פרוות שועל לבית טבעוני)

(כמובן שאני אישית לא מזדהה, רק מסבירה את העמדה שיכולה להיות, ותמיד שווה שהפותחת זו שתסביר, או שתשאל את קרובי מהשפחה הפציפיסטיים אם אינה יודעת)

מהשאלה שלך, שווה לך לגגל פציפיזם. חנוכה שמח!

לק"י

לא נשמע לי שזה קשור לחשש מתקלות עם הנשק.

אלא לזה שהם נגד מלחמות (חיים בסרט. אבל שיהיה).

לוקח זמן להתאושש

תלוי אם שן היה תחתונה או עליונה

תחתונה זה יותר זמן להתאושש

אני לרוב סבבה במחלות/כאבים, וגם אחרי העקירות (כירורגיות) תוך יום יומיים הייתי בסדר.

בעלי חולה הרבה יותר בקלות וכל כאב חמור יותר אצלו ולדעתי לקח לו שבוע פלוס אחרי עקירה כזאת.

מאד הזהירו אותי אבל תכלס עבר בשלום.

עם משככי כאבים לא הרגשתי כלום.

הרופא אמר לי שזה נורא משתנה משן אחת לשניה, תלוי מה י ש מתחת לשורש. לפעמים עובר שם משהו חשוב.

בנוסף מה זכן משמעותי אולי זה שי שהרבה הגבלה באכילה, ולפעמים נוטלים אנטיביוטיקה שזה בעצמו מחליש.

בעקירה אחת לקחתי משכך כאבים שחזרתי הביתה וממחרת לא הרגשתי כלום

בעיקרה אחרת, אצל אותו רופא, היו ביומיים הראשונים כאבים חזקים שהצריכו משככי כאבים ועוד כשבוע+ כאבים שהסתדרתי בלי משכך.

תלוי איפה השן..

ממליצה להיערך עם מלא משככי כאבים, אוכל קר ורך..

אחרי 3 ימים בדרכ הרגשתי יותר טוב.. לבעלי השן הייתה באלכסון ולקח המון זמן לעקור אותה וההתאוששות הייתה ממש קשה.. 

לי היתה עקירה ממש פשוטה, יצאתי מהעבודה, הלכתי לעקירה וחזרתי מיד לעבוד... לדעתי אפילו לא לקחתי שום משכך כאבים

ילדתי שניים בינתיים ב"ה

הכל בסדר והמספר לא חזר ב"ה 

כמו הרבה דברים אחרים, זה עניין מאוד אישי.

אני עשיתי את הניתוח שנחשב קשה יותר (לא זוכרת עכשו את השם) ובגדול היתה לי החלמה קלה. מה זה אומר? שלא היו לי כאבים בכלל, אבל כן לקחתי בערך שבועיים וחצי חופש מהעבודה כי לא ראיתי טוב ולא רציתי לאמץ את העיניים (אני עובדת מול מחשב אז זה קריטי).

אחותי עשתה את אותו הניתוח כמה חודשים לפני - סבלה כמה ימים מכאבים מטורפים. ולדעתי חזרה לעבודה מהר יותר כי לא היתה לה גמישות כמו לי.

ככה שאני לא יודעת איך ניסיון של אחרים יכול להועיל פה... כי אין הבטחה מה יקרה.

מה שכן, כדאי להיערך ולבחור תקופה שבה יש יותר אפשרות לנוח, בטח כמה ימים, של חופש מהעבודה ועזרה בבית.

יומיים כאבים חזקים ממש בעיניים.

אח''כ ללא כאבים אבל ראיה מטושטשת שהלכה והתייצבה עם הזמן, כל הזמן היה שיפור.

חושבת שחודשיים-שלושה אחרי ראיתי 6/6 ב"ה.

שעשתה קצת אחרי לידה שלישית.

בערך שנתיים אחרי הלידה השישית (יותר משבע שנים אחרי הניתוח) חזר לה מספר של חצי בשתי העיניים, שלםני זה היה לה יותר מ4

וגם לא באמת חזר לה מספר גבוה, היא מסתדרת בקלות גם בלי משקפיים

אחרי 3 לידות ב"ה כל פיקס

רואה 6/6

היה מספר ממש גבוה, עשיתי לפני החתונה ומלכתחילה נשארה מידה נמוכה. אני חושבת שעלה לי עוד קצת אחרי, אבל אני עדיין לא משתמשת במשקפיים

מבחינת ההחלמה היה לי כמה ימים קשים. אני חושבת שאי אפשר לדעת מראש איך יהיה אז כדאי להיערך מראש לכמה ימים- שבוע של תפקוד נמוך יותר ועזרה בבית עם הילדים.

עכשיו יש 1-2.

אגב רואה ששאלת לגבי ניתוח נוסף, אני עשיתי בקייר לייזר והם מתחייבים שאם המידה עולה ומבחינה רפואית אפשר לעשות עוד ניתוח הם עושים ניתוח חוזר חינם...

עשיתי לפני החתונה בגיל 19, אחרי לידה רביעית חזר לי למספר הקודם. 

באסותא טוענים שהמחקרים מראים שאין קשר ללידות (קשה לי להסכים איתם)

בכל מקרה עכשיו מחכה לפני שאעשה ניתוח נוסף.

חייבת לציין שלא מתחרטת. היה שווה להיות בלי משקפיים 11 שנה...

עלה המספר

במספר שלם..

אז חוששת מאוד לעשות לייזר ושיחזור לי...

למי שיש הסדר עם הקופ"ח? נכון לתקופה זו..

והאם אפשר לשלם בתשלומים? 

שעשתה

המספר עלה לה ובמהלך הזמן גם הסתבך ונהיה קרע ברשתית

אין זמן ביניים שהם משועממים.

קמים, מתלבשים, יוצאים.

אם יש לי ארגונים מעבר, משתדלת לעשות לפני שהם קמים 

שום דבר אחר

קמים, מתארגנים, ויושבים לשחק או לקרוא נגיד

אוכלים משהו

ויוצאים

זה משבש מאד את ההורמון הטבעי של היום/לילה (מלטונין)

מצד שני בוקר באמת זמן מאתגר.

בכנות זה ענין של הרגל

מבינה לגמרי שאחרי שהתרגלת לזה וגם הם, קשה להחזיר את הגלגל אחורנית.

מצד שני אני לא נותנת בכלל מסך לילדים.. אז אני לא הבן אדם לענות על זה (יש לי עוד קטנים, ומשתדלת להשאיר את זה כמה שאפשר מחוץ לתחום. יודעת שזה בלתי נמנע בסוף)

במקרה חירום של ילדון צורח ואני באיחור כן אתן לו לראות איזה סרטון של שיר בפלאפון ל5 דקות, אבל זה לא חלק מסדר בוקר שלנו. ראה?

אם בעלי בבית, עושים תורנות מי מתארגן ומי שומר על הילדים. אם הוא לא, אז מתמרנים... מנסה לנצל רגע שהם משחקים יפה לרוץ להתלבש, או שמה להם צלחת עם אוכל ורצה. לומדים להתארגן בצ'יק.

פעם הייתי קמה לפניהם ומעירה אותם כשכבר הייתי מוכנה לגמרי. היום הם משכימים קום לפניי אז זה לא עובד.

(בשעה אפשר להספיק גם להעיר, גם להלביש, גם להתארגן וגם לשלוח כבר למוסדות...)

אנחנו מפעילים לפעמים סרטונים בטלפון לילדונת, אבל היא היחידה שאנחנו עושים לה את זה, כי היא מאתגרת מאוד-מאוד בהתארגנות בבוקר (על הרצף האוטיסטי) ואנחנו מחפשים כל דרך להקל. בכל אופן, מדובר בלא יותר מרבע שעה, שתוך כדי אנחנו מנסים לארגן אותה.

לשאר הילדים אנחנו מפעילים לפעמים שירים כדי לעורר אותם. לעתים רחוקות מי שכבר מאורגן זוכה לצפות בסרטון, אבל זה לא בשגרה.

(אני לא כזו אלופה בהישמרות ממסכים... לצערי הילדים שלי רואים יותר מדי מסכים במהלך היום. אבל איפה שאפשר משתדלת להמעיט...)

זה לא ממש בריא לפתוח את הבוקר עם כל כך הרבה גירויים..

אני אודה ששנה שעברה הייתי עם היפראמזיס ובעל במילואים ונפלתי גם למלכודת של מסכים בבוקר.

וזה מאוד נח וקשה להפסיק

אבל ברגע שהחלטתי עם עצמי שדי בכל מחיר אז מאוד מהר הן התרגלו שאין.

היום הן פשוט מתארגנות (קצת יותר בנחת) ומשחקות.

בהתחלה הן היו מבקשות והיום הן כבר לא מבקשות יודעות שזו לא אופציה.

אצלי יש "תחנות"

נטילת ידיים

להתלבש, לא יוצאים מחדר עד שמתלבשים אלא אם כן צריכים להתפנות..

שטיפת פנים וצחצוח שיניים

קרם פנים וסידור שיער.. מי שרוצה מקבל נשנוש בוקר או כריך.. מי שלא יש דפים ועפרונות ציבעוניים בשולחן (כמות קטנה) עד שהם יוצאים..

אבל באמת זו סוגיה ביניכם.

אם תלכו את תרגישי רע ושמתייחסים אלייך לא יפה וזה טינה שכבר נצברה ותיצבר עוד.

אם לא תלכו אז בעלך יהיה זה שיצבור טינה.

אם תעשו פעם ככה פעם ככה מתוך שמחה - זה יכול להיות פתרון, אבל אם זה יבוא מתוך מרמור ותסכול ותחושת אין ברירה - בסוף שניכם תרגישו רע.

לדעתי כדאי לכם ללכת ליעוץ זוגי ממוקד על זה, גם כי זה פער שמתרחב ביניכם ביחס למצב, וגם אם יש דפוס של ריצוי שפוגע בזוגיות אז חשוב להאיר את זה ולראות מה ניתן לעשות.

הם ישמחו אם תבואו?

אתם תשמחו להגיע?

זה נשמע שגם אתם וגם הם לא ממש שמחים להיפגש, אז למה לטרוח? 

מרחק, תינוק, להגיע מאוחר ועוד עם משהו שצריך להביא.. מה ההנאה פה בדיוק?

לא יודעת, אם לא זורם אז לא בעיניי

שבעלך ייסע לבד עם הילדים 

היה לי בעבר מצב כזה מול חמותי

לא אפליה אלא שהיא לא היתה מבינה את הקושי שלנו בלהגיע

הם גרים בחור

היינו בלי רכב

יכלה להתקשר במוצש אנחנו מתישבים למלווה מלכה אולי תגיעו? כאילו הם גרים בפינת הרחוב... ולא נעים לסרב

ואנחנו נחפזים לצאת מטרטרים ומגיעים כשמפנים את השולחן.

עברנו הרבה מים בנהר סביב זה.

בסוף הבנתי- שזה לא טוב לאף אחד.

אני לא באה כשאין בצד השני מי שמעריך את המאמץ להגיע.

להורים שלי אין מצב שלא נבוא, כי תמיד נקבל יחס טוב, יכול להיות שיש להם פחות יכולות/תנאים לאירוח, אבל אנחנו מרגישים רצויים.

אצל חמותי לפעמים החויה היא קצת מנותקת. כאילו מזמינה מלא אבל לא מדברת איתי.

גיסה אחרת אמרה לי בגילוי לב שמרגישה שבעצם היא מזמינה אותנו כדי לראות את הנכדים אבל לא רוצה להיות מחויבת לבייביסיטר.

מאז ששחררנו, וזה היה עבודה משותפת שלי ולש בעלי- אנחנו באים רק כשזה בכיף לנו.

כן זה מאמץ, אבל אנחנו באים ממקום של רצון.

הבנו את החשיבות לש זה בשבילנו ועושים צה שטוב לנו.

מה אגיד לך, עשה פלאים למערכת.

קודם כל היום היא מזמינה הרבה יורת בנעימות )מסיבת חנוכה ביום שלישי, נשמח שתבואו. זה היום שמתאים ךי ואני מבינה שיכול להיוץ זה לא יתאים לכולם( לעומת פעם שגיסה מאושפזת היא חשבה שצריכה לחתום שיוצאת ערב!!! כי איך מפספסים כזה אירוע.

וכאמור גרים בחור אף פעם לא הצעה להקפצה אפילו לצומת קרובה או משהו...

היום יש הערכה ואוירה יותר טובה כשמגיעים

ובעיקר אנחנו לא מרגישים מחוקים.

והיום רואה הרבה יותר את הטוב שבה.

היא שומרת לי על הילדים אחרי לידה

היא סבתא טובה.

נכון אני אפפעם לא אהיה ידידת נפש שלה כנראה, אבל לצאת מהמקןם המרצה עה ממש טוב.

אגב אצלינו זה כן קשור אליה כי כל הכלות עברו את התהליך הזה )אין לה בנות( כל אחת בקצב שלה...

זה באמת מאמץ מיותר להגיע רק לקינוח כשזה נסיעה רחוקה ככ

יותר הגיוני לצאת מוקדם, או להגיד מראש שלא מסתדר לכם ולחסוך את הטירחה

עם הנרות לפני שיוצאים מהבית. ואם הם מדליקים בצאת הכוכבים+נסיעה למקום רחוק זה הגיוני מאד.

@מולהבולה היקרה

כשלנו קרה שהגענו לסעודת פורים של המשפחה לקינוח, או יותר מדויק לזימון.... אחרי 3 וחצי שעות נסיעה בפקקים

וכל זה כי היו צריכים להתחיל מוקדם כי לירושלמים יש קריאת מגילה וצריכים לחזור בזמן הביתה

ודווקא לנו שזה היה מצוה לאכול סעודה לא חיכו.

אז הודעתי לבעלי שבזה נגמר הסיפור

והתחלנו לחגוג פורים בבית.

אותו דבר בחנוכה ובכל זמן אחר

יש שלב שזה כבר נהיה לא הגיוני לסחוב את כל המשפחה, במיוחד כשאת אחרי לידה.

ובמיוחד בחנוכה שהכל כ"כ פקוק ויש הדלקה

ממש לא הייתי נוסעת

הייתי מבקשת שינסו לעשות במקום קרוב יותר או מזמינה אלי את כולם

או שפשוט הייתי מתארגנת על מסיבה חילופית לילדים בבית.

חנוכה שמח ושיהיה לכם רק טוב

להדליק כשחוזרים

לכתחילה זה בצאת כוכבים, אבל לא אסור להדליק אחרי.

אישית אנחנו נוסעים להדלקה אחת אצל ההורים שלי כל חנוכה ויוצאים מוקדם. בעלי מדליק אצלנו בבית שחוזרים. לא לכתחילה,אבל זה בהחלט יגרום לנו לפספס אם לא נצא מוקדם וחשוב לנו לפגוש אותם. אפשר להתגמש כשצריך 

לק"י

להשתתף בכסף או שהם מוותרים.

או להביא חנוכיה ולהדליק שם גם (אם זה אפשרי מבחינת המנהגים. לא יודעת).

אז יוצאים ככה שיגיעו בערך בחמש ומדליקים בבית כשחוזרים.

ואם אין מצב לא להדליק בבית, אז מראש מודיעים שלא נגיע... לא רואה איפה החוסר התחשבות פה...

אם כבר, אז הם אלו שלא מוכנים להתגמש ולא מתחשבים. אולי יש דברים קודמים שמעכירים את האוירה וכו'. אבל ככה סתם רק המקרה הזה, לא בטוחה איפה החוסר התחשבות פה.

אגב גם במקרה שלכם של פורים

לא יודעת, נניח יש 3-4 משפחות שמחכות למשפחה אחת שנתקעה בפקקים. מה הציפיה? שלא יאכלו שעתיים שלוש וישבו סתם ויחכו עם כל הילדים?

אני הייתי מתקשרת מהדרך ואומרת אל תחכו לנו, תשמרו לנו אוכל.

ואם זה כזה טירחה באמת להבא זכותכם להחליט שיותר נח לחגוג בבית ולא להטרטר בחג בפקקים, האמת לגיטימי.

אצלנו במשפחה (כולל המורחבת מאוד) הרוב מקפידים להדליק בזמן, והפתרונות של להדליק מאוחר/מוקדם בבית המארחים תקפים רק במקרי קיצון, לא סתם ככה כי אנחנו רוצים לקבוע מפגש משפחתי בהדלקת נרות. אז מתחשבים בכולם, כולל אלו שגרים רחוק, בין אם בשעה או במיקום (זאת אומרת אם בחרנו מיקום שלמישהו יקח שעתיים נסיעה, נתחשב בו בקביעת השעה, ולא במי שגר במרחק הליכה). וכן, יש לי דודים שאומרים שלא יודעים אם יגיעו מראש או לא, כי הם גרים רחוק וקשה להם להתנייד. אבל חד משמעית לדעתי, אם אתה יודע למשפחה מסוימת יש מגבלות קבועות (הם כל שנה מגיעים באותה שעה, לא שהיה בלת"ם) צריך למצוא פיתרון כלשהוא, וגם שאר המשפחה צריכה להתחשב. כמו שאם יש משפחה אחת שאוכלת מהדרין כשכל השאר לא, לא באופן קבוע כל מפגש לא יהיה להם מה לאכול, צריך למצוא פיתרון ביניים 
אולי לאחר קצת את המפגש ואז הם יגיעו יותר באמצע, אולי לעשות במקום קרוב יותר, ברור שגם הם יצטרכו להתגמש, אבל לפעמים יש דברים שלנו אין איך לשנות

אס אם זה המצב, באמת כדאי למצוא פתרון. גם אם לא כל שנה, אז פעם בשנתיים לפחות.

מניחה שהם לא יגבילו למינימום אנשים גדול מדי...

וצלם וקיר בלונים וכו'- לדעתי זאת החלטה שלכם אם ההוצאה שווה את זה. אחרים לא יכולים להגיד לך מה בזבוז כי זה שאלה של מה חשוב לך ומה ישמח אותך...

יצא לנו יותר זול מלקחת אולם וקייטרינג (מינימום הזמנה של 60 מנות שחלקם הלכו לפח)

צילומים - אם יש לאחד המשתתפים אייפון התמונות ממש איכותיות, לנו זה הספיק.

לא מוצאת מקום באיזור...

ובאיזו שעה עשיתם? ערב/בוקר?

אנחנו עשינו אירוע צהריים

כזה משעה 14 עד 16-17 בערך

יותר זול לעשות בצהריים מבערב

לא זוכרת כמה בדיוק

עלה לנו 150 למנה אם לא טועה + טיפ + בקבוק יין שווה..

הייתה ארוחה בשרית עם מנה ראשונה עיקרית והרבה מאוד תוספות וקינוח. חלק מהדברים ארזו לנו הביתה.

היינו 25 איש, בפועל הגיעו קרוב ל 30 ובעל המקום אמר שאכלנו ממש קצת ולכן לא מחייב על התוספת

אחות של בעלי רצתה לעשות שם כמה חודשים אחרינו והמחיר היה קצת גבוה יותר,

בגלל ענייני כשרות עשתה בסוף באנטריקוט (אנטירוקט עדהח רודריגז רובין)

וחצי מהמנות הלכו לפח כי אין לנו צורך בכמות כזאת..

זה זול ומרשים.

ואז לשלם קצת כסף למישהי שתנפח את על הבלונים ותתלה.

סט 109 יחידות שרשרת בלוני קונפטי כחול וזהב ו-2 יחידות אביזרי בלונים, ערכת קשת בלונים דקורטיבית מושלמת ליום הולדת, חתונה, מסיבת מקלחת תינוק, קיר רקע, ציוד לקישוט מסיבת חג משפחתית.

!בוא לבדוק אותם  SHEIN.com, - גיליתי מוצרים מדהימים ב

סט 109 יחידות שרשרת בלוני קונפטי כחול וזהב ו-2 יחידות אביזרי בלונים, ערכת קשת בלונים דקורטיבית מושלמת ליום הולדת, חתונה, מסיבת מקלחת תינוק, קיר רקע, ציוד לקישוט מסיבת חג משפחתית.

1 סט, מכתבים לתינוק קופסת נייר שקופה, קופסת בלונים לקישוט יום הולדת שמח, קישוט מקלחת לתינוק שנה אחת מסיבת יום הולדת 1 מסיבת יום הולדת (לא כולל בלונים) מתנות קישוטי מקלחת לתינוקות

!בוא לבדוק אותם  SHEIN.com, - גיליתי מוצרים מדהימים ב

1 סט, מכתבים לתינוק קופסת נייר שקופה, קופסת בלונים לקישוט יום הולדת שמח, קישוט מקלחת לתינוק שנה אחת מסיבת יום הולדת 1 מסיבת יום הולדת (לא כולל בלונים) מתנות קישוטי מקלחת לתינוקות

אם רלוונטי תגידי לי ואחפש לך עוד

שמכינות מארזים (חלבי) מאוד יפים של סלטים, פשטידות, סנדוויצ'ים, מוקרם, קינוחים...

אם חלבי זה יתאים, תכתבי אזור אולי נוכל לעזור לך לאתר משהי. 

או לעשות במסעדה שיש בה אופציה

או להזמין מגשי אירוח שיש בהרבה קייטרינגים, ואז לעשות בופה יפה ומכובד

או מסעדה שעושה משלוחים

ולפעמים יש גם קייטרינג שעושים דברים קטנים, בעיקר מתחילים וכאלה.

מזל טוב!!!

אולם של בית כנסת

קיטטרינג עשו לנו 30 מנות ויש פה הרבה שעושים ככה. זה מגיע בתבניות גדולות וצריך להגיש.

קנינו שתייה וחד פעמי

צלם ממש לא ראינו צורך

יצא בין 2000-3000

והיה ממש מכובד בעיני

איזה ילד רגיש ומהמם.

יצא לך לשאול אותו אם הוא רוצה שהם יגיעו? אולי להכין להם ציור או שיר? לדבר על זה ולהבין אם הוא חושש ממשהו או פשוט מתרגש?

יוצא לכם לראות אותם הרבה?

אמר שדווקא כן רוצה. אבל ביקש שסבתא לא תחייך אליו.

ביקשנו מכולם מראש לא להתייחס אליו על ההתחלה כדי שיהיה לו רגע זמן להפשיר.

הילד ישב רוב הזמן על הספה והסתכל, רק לקראת הסוף (אחרי שעה וחצי בערך הוא התקרב לשולחן (כמובן שכל הזמן הצענו לו לבוא וחלק מהזמן גם ישבנו איתו על הספה))

מהשיח איתו הבנו שהוא לא מפחד כמו שהוא ממש ממש מתרגש.

הוא פוגש אותם בערך פעם בחודש +- לסעודת ליל שבת. בכל מפגש כזה הוא אומר לנו שלא רוצה שיחייכו אליו אבל זה אף פעם לא הגיע לרמה של כאב וכו

לנכדים היא ממש אחלה, קונה מתנות מביאה ממתקים

לא מצליחה לחשוב על משהו

היה שיח כזה גם אתמול וגם היום ולא נשמע שהוא מאיימת או מפחידה אותו

היא כן אישה נורא מתלהבת ורועשת - בגלל זה גן ביקש שלא תחייך - תתייחס

מכאן ועד התקפי צרחות למשך 30 שעות נשמע לי הזוי.

אני פתאום שמתי לב שכשאנחנו עם הילדים אז חמותי ממש סבבה, מתנהגת בצורה שעוברת לנו, אבל כשהיא איתם לבד היא אומרת להם כל מיני דברים שממש מלחיצים אותם. לא מרוע חס וחלילה, אבל נגיד הם משתמשים באיזו מילה סתם ככה, נגיד אומרים כל הזמן את המילה שולחן (זה לא המילה באמת, אבל נגיד "אתה שולחן" לאנשים) סתם כי זה מצחיק אותם, ואז היא אמרה להם שאסור להגיד את זה. ויש לי בן כזה צייתן שהוא כל הזמן דואג להיות בסדר ולא לעשות דברים שאסור וכו, והוא ממש נלחץ מזה, עד שקלטנו ואמרנו לו שהכל טוב ושלא יגיד לה אבל בכללי הוא יכול. עכשיו אם היינו שם באותה שניה היינו אומרים לו שזה לא מילה רעה ושמותר להגיד רק לא לסבתא. אבל לא היינו ומבחינתו היא דמות סמכות אז הוא נלחץ.

או שהיא היתה עם הילדים כמה זמן והלכנו לנוח והבת ממש בכתה שרוצה לבוא אליי (הם רגילים שבאים גם אם אני נחה) וחמותי ממש צעקה עליה שאסור לבוא אלינו בשום אופן וכעסה והבת שלי נורא נורא נבהלה ולא רצתה להתקרב אליה לשארית הביקור. וברור שהיא רק רצתה שננוח ולעזור, אבל זה עבר ממש גרוע.

אז לפעמים סבא וסבתא עושים או אומרים דברים שלא נעימים לילד והוא לא יודע שאתם הייתם מוצאים פתרון אחר, או שמבחינתכם הדבר הזה לא סבבה, כי אתם השארתם אותו איתם, אז כביכול הכל לגיטימי. ויכול להיות שקרו דברים כאלה בעבר וזה פשוט השאיר לו חוויה קשה ממנה. במיוחד אם את אומרת שלוקח לו זמן להפשיר והיא טיפוס סוער.

ואם אני זוכרת נכון הבן שלך קטן אז לא הייתי מנסה לדובב אותו בנושא, כי יש מצב שהוא נשאר רק עם התחושה אבל לא זוכר את הסיטואציה בדיוק ו/או לא ידע להסביר.

פשוט כל פעם שהיא באה הייתי כן מבהירה שאתם איתו כל הביקור ואם משהו לא נעים שיבוא ללחוש לכם באוזן או משהו כזה. ולהיות יותר בפוקוס עליו כשנמצאים בסביבה  שלה

למרות שכן, ליד הסבתא הזאת צריך להלך על ביצים.

היא מקסימה ועדיין, תחושת תכנון מילים ומעשים. לא חשבתי על זה. עכשיו אני נזכרת

הרבה פעמים היא מעירה לו אם זה על הפעלתנות שלו - כי הוא באמת שובב

או על הסדר כי היא חולת ניקיון ברמת האובססיה (מסדרת את החליפה שלו, ניקוי פנים וכאלה - למרות שהוא לא מלוכלך. זה הבנאדם) 

לאחרונה, אני לא מצליחה להיזכר בסיטואציה שבה זה קרה ככה שזה היה ממש מזמן. בטח לפני חצי שנה ויותר.

היא לא נמצאת עם הילד לבד מאז גיל שנה וחצי בערך שהייתה שומרת עליו אצלה בבית.

כשאנחנו מתארחים שם הילד איתנו דבוק אלינו רוב הזמן.

הפתרון הוא לא להפגיש בינה לבין הילד? נשמע לי הזוי.

מנסה לחשוב על דרך להתמודד עם זה.

פשוט להיות מודעים ולהיות בפוקוס עליו

להתמקד רק בו

זה כם יתן לך כוחות למפגש איתה כי תהיי אקטיבית להרים לו ולא פסיבית של לחטוף

אי אפשר לא להיות בפוקוס כי הוא פשוט איתנו, יושב עליי או על בעלי. עד שמפשיר והולך לשחק עם איזה משחק אנחנו כבר מתארגנים ליציאה.

איך אפשר ליצור יותר פוקוס מזה?

במיוחד שלאחרונה אני ממש לא מצליחה להיזכר בסיטואציה שבה היא העירה לו. 

יש לילד זיכרון מדהים אבל לא היה משהו שקרה בחצי שנה האחרונה.

אני פשוט באמת אובדת עיצות. קשה לי בקיצור

לא בדיוק סיטואציות כאלה. אבל כן כשבאנו למפגש משפחתי הוא לא הסכים להכנס ולקח לו הרבה זמן להפשיר (חוץ מזה שבחוץ היה קפוא אז באמת היה צריך להפשיר חחח)

אם היינו מגיעים לאירוע המוני אפילו בחוץ - הוא רצה לחזור הביתה.

בכלל היה לוקח לו זמן להתרגל.

וגם לחלק מהאחיות שלו לקח זמן להתרגל כשנפגשים עם משפחה. בסוף לאט לאט זה עבר והם גדלו ועכשיו זה פחות משמעותי.

כן יכולה להגיד שהוא רגיש. וכנראה זה בגלל זה התגובה שלו. 

אבל אולי לנסות לא רק לספוג את הקושי שלו

אלא לעשות דברים אקטיביים שיקלו עליו

לחשוב מה יעזור לו להיפתח

אם מגיעים בני דודים להביא משחקים שהוא יוכל לשחק איתם

דברים כאלה...

יש משחקים, ממתק שהוא מביא כדי לחלק ומלא תיווך

קשה לו להפשיר יש מקומות שזה בא לו יותר בקלות ויש מקומות שפחות.

יש לנו את הספרים של מקשיבים ללב ובאופן כללי הילד מבטא את עצמו מצוין.

הייתה גם הכנה, דיברנו על מה שיהיה, הכנו איתו את השולחן והסברנו מה יהיה מי יישב איפה וכו

אולי הייתה יותר מידי הכנה חח לא מצליחה לחשוב על בעיה אחרת.

זו רגישות גבוהה מאוד, שאמנם לא קלה, אבל בהחלט יכולה להיות מתנה.

מציעה לך לקרוא קצת על "ילד רגיש מאוד" ועל "אדם רגיש מאוד". יכול להיות שתמצאי שם לא רק אותו אלא גם את עצמך... ויש דרכים להתמודד עם זה, אבל ההיכרות עם העניין היא צעד ראשון🙂

וואו, גדול עליי.

מרגישה מוצפת מכל כיוון.

רק התחלנו קלת, מחכים לתור לרבע

רק קצת קשיי קשב ובעיות התנהגות

ילד בן שנתיים עם קשיים כאלה, זה נורא מתוק

בגיל 4 קצת פחות.

אני רוצה להיות בת יענה.

רציתי לכתוב לך את זה מהפן החיובי... רגישות גבוהה זו מתנה! נכון, היא באה עם קשיים בצידה, אבל מדובר באנשים ובילדים בעלי מודעות גבוהה לסביבה, שיכולה להביא אותם גם להיות אנשי חסד, אנשים קשובים בצורה לא רגילה, אנשים אהובים על הסביבה...

אני כותבת לך את זה בתור רגישה בעצמי (גיליתי את ההגדרה רק בשנים האחרונות) ובתור אמא לילדה רגישה אחת לפחות. ברור שיש בזה גם קשיים, גם בתור בוגרת אני מתמודדת עם זה, אבל עדיין לא הייתי מוותרת על הרגישות באופן כללי, לא שלי ולא של הבת שלי, ועל האיכויות והכישרונות שבאים עם זה...

(ואחרי שאני מכירה רגישות מסוג אחר, שנקראת בשם אוטיזם, אני לגמרי מודה על כך שהבת האחרת שלי היא אדם רגיש מאוד ושמשם נובעים הקשיים שלה... כי עם רגישות גבוהה אפשר לעבוד, עם אוטיזם זה קשה יותר...)

בכל אופן, אני לגמרי מבינה אותך❤️

גם קשיים חיוביים הם קשיים, וקשה כשהכול נופל בבת אחת...

אבל אתם בתהליך של טיפול כבר, וזיהיתם את זה בגיל צעיר, ובע"ה הוא ילמד כלים שיעזרו לו להתמודד עם הקשיים ולנצל את כל האיכויות שברגישות!

וואוו

לא ציפיתי

יש לך מושג למה זה כל כך מלחיץ אותו? איך הוא איתם?

מדהים איך הוא מרגיש כמוך מסתבר

ומדהים איך לפעמים אפשר לפתור בעיות רק על ידי דיבור

חיבוק ענק בטח את בשוק

יש לי ילדה שממש מתכווצ'צ'ת מהמון אנשים, גם אם כולם מוכרים. נכנסת לעגלה של אחותה וסוגרת על עצמה את הגגון. 

מכירה גם ילדון שהיה סובל מכאבי בטן קבוע כשהיו מגיעים אנשים.

נפהלתי לרגע שככה יהיה לו בכל אירוע..

למרות שאני מבינה אותו כי גם אני לא מבינה טוב לפני אירועים.

דווקא בגלל שאני מבינה אותו, תמיד הייתה לי תקווה קטנה בלב שהילד לא יירש את החסרונות שלי  

וואו, איזה רגישות יש לו.... כנראה הוא ממש חש סיטואציות.

חיבוק גדול.

תודה לה ' שזה לא משהו בריאותי, כי הבת שלי פעם היתה בת 3, כמו שתיארת (מידי פעם צרחות של כאב בטן, בא בגלים) וזה נגמר בניתוח.

ואני ממש זוכרת את השרשור הארוך על חמותך שלא מתארחת אצלכם וזה ממש משמח לשמוע שהיא באה והייתם בטוב!!!